fbpx

תמ"ק עוזי – סיפורו של אייקון ישראלי

עוזי - סיפורו של אייקון ישראלי - רן לוי - הפודקאסט עושים היסטוריה

תמ"ק עוזי – סיפורו של אייקון ישראלי

כתב: רן לוי

עוזי הוא לא רק תת-מקלע. הוא אייקון. עוזיאל גל, האיש שיצר אותו, נחשב בעיני רבים בעולם הנשק לאחד הגאונים הגדולים שקמו לתחום זה. אבל סיפורו של תת-מקלע עוזי וממציאו אינו רק סיפור על קנים, בריחים וכוונות. הוא גם סיפור על יריבויות עזות, קרבות פוליטיים מכוערים, כסף גדול – ושיברון לב.


פרק זה מבוסס על פודקאסט. האזינו לפודקאסט כאן:

חלק א' –

הורד את הקובץ (mp3)

חלק ב' –

הורד את הקובץ (mp3)
הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

"אלי: עוזי זה השם הכי צברי שאתה יכול לחשוב עליו."

עוזי הוא לא רק תת-מקלע. הוא אייקון. כך נכתב עליו בשנת 1963 במגזין נשק אמריקני:

"העוזי הוא תת-מקלע שבעיצובו ותפקודו כמעט ואינו משאיר מקום לשיפור. זהו תת המקלע הנפוץ ביותר בעולם המערבי."

עוזיאל גל, האיש שיצר אותו, נחשב בעיני רבים בעולם הנשק לאחד הגאונים הגדולים שקמו לתחום הזה, לצד ממציאים כדוגמת סמואל קולט (Colt), פול ו-ווילהלם מאוזר (Mauser) וריצ'ארד גטלינג (Gatling).

"עוזי היה יוצר אמן, גאון אמיתי, יחיד בדורו."

אבל סיפורו של תת-מקלע עוזי וממציאו אינו רק סיפור על קנים, בריחים וכוונות. הוא גם סיפור על יריבויות עזות, קרבות פוליטיים מכוערים, כסף גדול – ושיברון לב.

"הוא היה מרוגז מאד מהיחס אליו מצד המערכת הבטחונית. הוא הרגיש שזה לא הגיע לו, איך שמתייחסים אליו."

אריך גלאס

הבה נתחיל מההתחלה. זהו אלי אשד מהבלוג 'המולטי יקום של אלי אשד': עיתונאי וחוקר תרבות. אלי ערך תחקיר מעמיק על קורותיו של העוזי ופגשתי אותו לשיחה בספריית בית אריאלה שבתל אביב, שם הוא מבלה לא מעט מזמנו. בספריה כמו בספריה יש הדים ולא מעט קולות רקע – חלק מהאווירה, אם תרצו.

אלי אשד

"אלי: עוזי היה ילד יקה, ממוצא גרמני. השם המקורי שלו היה גרהרט והוא נולד בגרמניה. אבא שלו, אגב, דמות מעניינת בפני עצמו. הוא היה צלם אווירי – אחד הראשונים – במלחמת העולם הראשונה בתקופה שבה החלה הלחימה באוויר. ואז התחילו גם את הנושא של הצילום האווירי. אביו של עוזי היה אחד הראשונים, אולי אפילו הראשון בכלל."

עם או בלי קשר לכישוריו באוויר – אריך גלאס, אביו של גרהרט, ניחן כנראה במבט מרחיק לכת באמת.

"אלי: כשהוא [האבא] עלה לארץ ישראל הוא עלה בלי משפחתו – הוא התגרש אז מאשתו, בנסיבות לא ברורות. אשתו נשארה בגרמניה עם הילדים, עם הבן גרהרט, עד שעלו הנאצים לשלטון (שאת זה כנראה האבא חזה). כשהסתיימה המלחמה הוא הפך להיות צייר, צייר די ידוע, עד שבאיזשהו שלב – כנראה בראשית שנות השלושים – הוא כנראה קלט מה הולך להיות בגרמניה ועשה עלייה לארץ ישראל. הוא התיישב שם בקיבוץ ושם הפך להיות קודם כל מורה לאמנות אבל לפי אחת הגרסאות (יש על זה קצת ויכוח) הוא לימד את אנשי ההגנה את הנושא של הצילום האווירי והפך להיות הצלם האווירי הראשון של מה שהפך להיות צה"ל. כלומר, אדם בולט וחשוב בפני עצמו."

אריך (ערי) גלאס (ויקיפדיה)

ילדותו של עוזי

עוזי\גרהרט גדל בחזקת אימו, בבית חווה גדול ובו לא מעט עתיקות – כולל כמה אקדחים עתיקים שאסף אריך.

"אלי: האבא, כשעוד היה בגרמניה, היה לו אוסף גדול של כלי נשק. עוזי היה רואה אותם על הקירות, מתעניין, בודק ושואל. אני לא יודע אם האבא המשיך להתעניין בכלי נשק גם בארץ, אבל עוזי בהחלט כן. היא [האם] גרה עם ידידה שלה, ולאותה ידידה היה אח נאצי, קצין באס.אס. אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה עם הקצין – אבל כנראה שבשלב מסוים הוא הזהיר אותם או איים עליהם: תסתלקו מכאן, אחרת יהיה לכם רע מאד. עוזי (גרהרט) נשלח לבית ספר באנגליה ואחר כך עלה לארץ והתיישב בקיבוץ של אבא שלו."

גרהרט מצא את עצמו בקיבוץ יגור, לא רחוק מחיפה. את השם 'עוזיאל' – או בקיצור, עוזי – שאל גרהרט מהתנ"ך, שם הוא מסמל כוח, עוצמה וחוסן.

"יְהוָה עֻזִּי וּמָעֻזִּי, וּמְנוּסִי–בְּיוֹם צָרָה; אֵלֶיךָ, גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי-אָרֶץ, וְיֹאמְרוּ אַךְ-שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, הֶבֶל וְאֵין-בָּם מוֹעִיל. כ הֲיַעֲשֶׂה-לּוֹ אָדָם, אֱלֹהִים; וְהֵמָּה, לֹא אֱלֹהִים. כא לָכֵן, הִנְנִי מוֹדִיעָם, בַּפַּעַם הַזֹּאת, אוֹדִיעֵם אֶת-יָדִי וְאֶת-גְּבוּרָתִי; וְיָדְעוּ, כִּי-שְׁמִי יְהוָה."

"אלי: עוזי זה השם הכי צברי שאתה יכול לחשוב עליו. סופר-צברי, אם תרצה. עוזי. עוזי זה גם היה השם של סדרת הסאטירות של בנימין תמוז ועמוס קינן, של הצבר שלועג לכל הירחמיאלים האלה מהמפלגה. למה עוזי? כי זה השם הכי צברי שיש."

אצל עוזי גלאס, הצבריות באה לידי ביטוי בכיוון אחד מובהק.

"אלי: הוא הפך להיות לוחם נזעם – הוא ידע כמובן היטב מה קרה בגרמניה – והתחיל להתעניין מאד בנושא הנשק. אנחנו מדברים כבר על שנות הארבעים – אז כבר כולם היו מאד מודעים לנושא של בטחון, הגנה, המאבק נגד הערבים והנאצים. אז כן, עוזי הצעיר בן העשרה, החל להתעניין בכלי נשק, באקדחים וברובים. הוא היה בודק אותם. הוא היה נוסע לחיפה ובאיזה שהוא שלב קיבל אקדח מחבר שלו. יום אחד נתפס בידי המורה שלו כשהוא משחק והמורה ישר נתן לו סטירת לחי ושאל אותו – 'מה זה! מה אתה מתעסק עם דברים כאלה?'. אבל הוא המשיך, כי בחברה שהוא היה, החברה הקיבוצית, כן ציפו מאנשים שיתעסקו בדברים כאלה. אולי לא בבית הספר, אבל בהחלט כן בהמשך."

עוזיאל בכלא הבריטי

התחביב המסוכן של עוזי סיבך אותו עד מהרה בצרות עמוקות יותר. בשנת 1943 עמד לעבור לקיבוץ עין חרוד. כך תואר הארוע בכתבה עיתונאית משנות החמישים:

"באותם הימים החלו הבריטים לערוך את חיפושיהם אחרי כלי נשק בקיבוצים, ועוזי היה צריך לעבור עם מחלקתו למקום אחר. הוא ארז את שרטוטיו ואת הכלי לדוגמא שבנה, והסתירם במכונית בין קופסאות ירקות וקיווה כי הכל ילך כשורה. אך ליד חיפה נעצרה המכונית ונערך חיפוש, והכלים שהוחבאו נמצאו."

"אלי: הם תפסו אותו באיזה שהוא שלב, וכנראה גילו שהוא אחראי על הנשקיה בקיבוץ שלו, מה שנקרא 'הסליקים' שבהם מחביאים את כלי הנשק שלהם. הם הכניסו אותו, הבריטים, לכלא למשך כמה שנים טובות. אז הוא היה כמה שנים בכלא במהלך שנות הארבעים וניצל את השהות שלו בכלא היטב: הוא קרא כל מה שיכול היה על נשק, וככל הנראה חשב כל הזמן – איך אפשר לשפר?"

אב-טיפוס ראשון

והיה הרבה מה לשפר. כלי הנשק שהיו בשימוש לוחמי המחתרות – כדוגמת הסטן הבריטי – היו זולים ופשוטים לייצור, אבל גרועים מכמעט כל בחינה אחרת: הם סבלו ממעצורים רבים ואי-דיוק ניכר.

"אלי: הבעיות עם כלי הנשק האחרים, הטומיגאן והשמייסר – הם היו איטיים. היית צריך משהו מהיר, קל ונוח לתפעול במצב של מבצע – בדרך כלל בהתקפה על הצד השני, הערבים. צריך משהו קל מאד, נוח מאד ויעיל מאד – ועוזי עמד על הסטנדרטים האלה."

עוזי גל - הפודקאסט עושים היסטוריה

עוזי גל (ויקיפדיה)

כשהוקמה מדינת ישראל התגייס עוזי גל לצה"ל, השתתף במספר פעולות קרביות והתנדב לקורס קצינים.

"אלי: הוא עבר קורס מיוחד בצה"ל, ותוך כדי המשיך לפתח ולשכלל את הרעיון שלו – שהפך להיות העוזי. ואז הוא פנה למפקד של הקורס, מאיר זורע, והראה לו את מה שיצר – שזה היה תת מקלע. מאיר זורע קצת הופתע: אתה לא מצפה שאיזה חייל יגיע אליך פתאום אם דבר כזה. הוא בדק והתרשם – ומייד שלח מכתב לרמטכ"ל דאז יעקב דורי ואמר לו – תשמע. יש כאן איזה בחור מוכשר מאד שיצר כלי נשק ובדקתי אותו, והוא עושה לי רושם יוצא מן הכלל. בוא ננסה את זה."

"אל: ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, חיים לסקוב.
הנדון: תת מקלע חדש.
רצוף בזה דוגמה של תת מקלע מיוצר אישית על ידי סגן (חניך) עוזיאל גלאס.
בדקתי אישית את הכלי ולהלן מסקנותי:
א. החזקה מצוינת ( מונח ביד להפליא)
ב. כיוון אינסטינקטיבי מהמותן עולה על זה של כל כלי שאני מכיר.
ג. דיוק רב.
ד.אין מעצורים פרט למעצורים בגלל תחמושת לקויה."

עוזי וחיל המדע (חמ"ד)

"אלי: במקרה או שלא במקרה, בדיוק אז צה"ל חיפש נשק חדש. יכול להיות שזה היה מקרי, או שקיבלו שתי הצעות והחליטו להקים ועדה. לך תדע. היו להם שתי הצעות: ההצעה של עוזי של מה שהפך להיות ה'עוזי', והצעה אחרת של רובה אחר."

הרובה האחר היה תת-מקלע בשם 'קארה' שפותח על ידי רס"ן חיים קארה, מ"המחלקה לנשק קל ונשק אווירי" בחיל המדע – החיל שהפך ברבות הימים לרשות לפיתוח אמצעי לחימה, רפא"ל. לכאורה, יש כאן שני ממציאים, שני כלי נשק שמתחרים זה בזה ישירות – אבל האמת מורכבת יותר. במדינה הקטנה והצעירה לא היו הרבה בתי מלאכה מתאימים לפיתוח כלי נשק. קארה וגל מצאו את עצמם עובדים זה לצד זה, שולחן לצד שולחן. טענות על העתקות לא אחרו לבוא. במכתב שכתבו שניים מאנשי המחלקה לנשק קל ונשק אווירי למנכ"ל רפא"ל, שנים רבות לאחר מכן, הם אומרים:

"אנו מוצאים לנכון להעמיד את העובדות על דיוקן. במסגרת עבודתנו במכון 1 של חיל המדע בתל אביב, הוחל כבר בשנת ‭'49-'48‬ בפיתוח תת-מקלע עבור צה"ל בפיקודו של רס"ן במיל' קארה חיים. באותה תקופה הועבר מר עוזי גל מצה"ל לעבוד במחלקת התכנון של בית המלאכה במכון ‭.1‬ מר גל שהה במחלקתנו כמה חודשים ולאחר זאת עבר לתע"ש (תעשיה צבאית) . בפיתוח הנ"ל, שעסקו בו בתע"ש לאחר בואו של מר גל, הועתקו כל השכלולים מהדגם שלנו. השוני בין שני הכלים,שעבדו על אותו הפרינציפ שפותח אצלנו , הוא בזה שהסדן של תע"ש הוא מרובע ושלנו היה עגול‭…‬ אין אנו מוצאים כהוגן שכל המוניטין והפרסום ייפלו בחלקם של תע"ש ועוזי גל‭.‬"

העוזי מול תמ"ק 'קארה'

"אלי: [בחמ"ד היו] אנשים מקצועיים יותר מעוזי. עוזי היה חייל פשוט. אלה היו קשורים לחמ"ד, שהייתה מחלקת הפיתוח של צה"ל. אז בחרו ועדה מיוחדת שבראשה עמד אחד בשם יצחק רבין, שהם היו צריכים להחליט מי מבין שני כלי הנשק יתקבל בידי צה"ל. החלטה לא פשוטה, תשמע! בשניהם היה צריך להשקיע הרבה כסף, אז אין ברירה – צריך לבחור רק אחד."

בסיכום הבדיקה כתב יצחק רבין:

"כתוצאה מדוח הניסויים שנעשו על ידי בסיס הדרכה מספר 3 הגיעה הוועדה פה אחד למסקנה שאין אפשרות לקבוע מבחינה טקטית כלי אחד כעולה על משנהו באופן בולט. אולם אצל חברי ועדה שונים נתגלו נטיות לכלי זה או אחר. נטייה לתת-מקלע ק:12 – י. הררי. נטייה לתת-מקלע 'עוזי: אלוף י. רבין, סא"ל י. לבקין, סא"ל ד.דגן."

"אלי: הם בדקו את שניהם. מהניסוח של ההחלטה הסופית ברור שמה שבסוף הכריע את הכף היה המחיר. העוזי היה זול יותר ליצור מאשר כלי הנשק השני."

ארבע עשרה לירות לעומת שבע עשרה לירות, אם לדייק.

"אלי: זה היה הדבר המכריע. לא ברור שהיו כאן כאלה הבדלים באיכות. לך תדע, יכול להיות שגם כלי הנשק היה מתגלה כלא פחות טוב או יותר טוב מהעוזי. אנחנו כבר לא יכולים לדעת את זה."

מאיר פלד, מסגר בחיל המדע ומי שעבד לצידם של חיים קארה ועוזי גל, מספר:

"חשוב לי רק שאנשים יבינו שאנחנו לא רוצים את הקרדיט של עוזי. הוא היה ממציא ובחור מוכשר מאוד. ההישגים שלו עומדים לזכותו. אבל לאורך הדרך, במשך כמה חודשים, הוא ישב בחיל המדע וניזון מן הרעיונות שהסתובבו שם. אחר כך הוא הוזמן על ידי התע"ש לעבוד אצלם והמשיך לפתח את התת-מקלע שלו,שבסופו של דבר נבחר על ידי צה"ל. היום, בדיעבד, אני יכול להעריך שהפיתוח בתע"ש היה באמת מקצועי יותר. היו להם אמצעים, מכונות, ואנחנו עבדנו בידיים."

"אלי: האיש שהכריע היה דוד בן גוריון. הוא היה שר הביטחון, הסמכות העליונה. הביאו לו את העוזי – אני לא יודע אם ניסה אותו בעצמו – אבל הוא אישר. הוא אמר – צריך לתת למוח היהודי ליצור כלי נשק כאלה. מצא חן בעיניו."

תמ

תמ"ק עוזי (ויקיפדיה)

העוזי בפעולות התגמול

לאחר תהליך פיתוח שארך מספר שנים, נכנס העוזי לשימוש ביחידות המובחרות של צה"ל. והתזמון – לא יכל להיות מוצלח יותר.

"אלי: אז התחילו להשתמש בו בפעולות נגד המסתננים, ופעולות התגמול של יחידה 101. אז החלו להשתמש בעוזי, בראש ובראשונה הצנחנים. בשנת 1955, בדיוק לפני שישים שנה."

'פעולות התגמול' היו הכינוי לו זכו פשיטות של יחידות צנחנים מובחרות על מטרות מאחורי קווי האויב בתגובה לפיגועי טרור בשנות החמישים והשישים. משה דיין הגדיר את מטרתן של פעולות התגמול כך:

"לא היה בידינו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ וכל עץ מעקירה. לא היה בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן. אך היה בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמינו, מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה לישוב הערבי, לצבא הערבי, לממשלות הערביות לשלמו. משמעות פעולת התגמול היא כי ישראל רואה בהסתננות כפעולת איבה בלתי נסבלת והיא מורה את כוחותיה לעבור את הגבול ולפגוע בארץ הערבים. הפגיעה אינה פעולת נקם. זו פעולת עונש והתראה שאם אותה ממשלה לא תשתלט על תושביה ולא תמנע את פגיעותיהם בישראל יעשו הכוחות הישראלים שמות בארצה."

פעולות התגמול - עוזי - הפודקאסט עושים היסטוריה

חיילים בפעולת תגמול בקלקיליה (ויקיפדיה)

מדוע היה תזמון כניסתו לשרות של העוזי, בדיוק עם פרוץ פעולות התגמול, כה מוצלח? בואו נחזור צעד אחד אחורה, אל שורשיו של התת-מקלע המיתולוגי.

מקלע ותת-מקלע

המקלעים הראשונים נכנסו לשימוש צבאי במאה ה-19. מקלע – המכונה גם 'מכונת יריה' – הוא כלי נשק שיורה מאות כדורים בכל דקה, ומסוגל לחסל מספר רב של אוייבים במכת אש אחת. ירי מהיר ורצוף שכזה גורם להתחממות מהירה של כלי הנשק, ולכן מקלעים הם בעלי מבנה גוף כבד ומאסיבי מאד.

תתי-מקלע, כשמם כן הן, הם האלטרנטיבה הקלה והניידת למקלעים הכבדים. הם משמרים את היכולת לירות צרורות מהירים של כדורים – וגם יריות בודדות, אם צריך – אבל הם קטנים יותר וקלי משקל מהמקלעים. גם הכדורים בהם עושים שימוש קטנים יותר ומכילים פחות אבק שריפה – אבל כדי לפצות על כך הם גם בעלי קוטר גדול יותר, 9 מ"מ לעומת 7.62 מ"מ כמו במקלע מא"ג למשל. הקוטר הגדול מעניק לפגיעת כדורי התת-המקלע עוצמה מספקת, למרות שהם נעים במהירות נמוכה יחסית. הקלות והניידות של תת-המקלע הופכת אותו לאטרקטיבי מאד עבור יחידות קומנדו, שלרוב לוחמות בשטח בנוי וצפוף ובטווחים קצרים – כמו התנאים ששררו בפעולות התגמול כנגד כנופיות מחבלים בתוך כפרים.

מנגנון הפעולה של העוזי

כמו מרבית תתי-המקלע, גם מנגנון הפעולה של העוזי פשוט למדי. היורה אוחז בידית קטנה בחלקו העליון של הנשק ומושך אותה אחורנית, עד שהמנגנון הפנימי של הנשק ננעל במצב האחורי, מעוך כנגד קפיץ חזק. זו 'דריכה', והנשק נשאר במצב הזה עד שהיורה לוחץ על ההדק. שוו בנפשכם שחקן גולף שמרים את המקל לאוויר מאחורי גבו – ועכשיו נשאר בתנוחה הזו, שריריו מתוחים, עד שהוא מחליט להכות בכדור.

לחיצה על ההדק משחררת את המנגנון והקפיץ דוחף אותו קדימה במהירות. במהלך התנועה קדימה המנגנון גורף כדור מראש המחסנית, דוחף אותו לתוך הקנה ויורה אותו החוצה. דמיינו את שחקן הגולף מבצע את ה'סווינג' עם המחבט, גורף את הכדור שעל הדשא וחובט בו קדימה – זה אותו העיקרון. ההדף שנוצר עקב פיצוץ אבק השריפה דוחף את המנגנון בחזרה אחורה כנגד הקפיץ, ואם ההדק עדיין לחוץ – כל התהליך חוזר על עצמו שוב מהתחלה. עקרון פעולה זו מכונה 'מכנס פתוח'.

ברמה הטכנית, לא היו בעוזי חידושים עוצרי-נשימה שלא נראו בעולם הנשק עד אז. עוזי גל נטל לא מעט רעיונות מתתי-מקלע אחרים שבהם נתקל לאורך השנים, ובמיוחד תת-מקלע צ'כי מדגם M23. ייחודו של העוזי הוא בעובדה שהוא הכיל המון רעיונות טובים ותכונות חיוביות – ועדיין הצליח להישאר זול מאד וקל לייצור.

ראשית, חלקי העוזי מיוצרים באמצעות חיתוך של יריעות מתכת מתוך תבניות: שיטה שמזכירה קצת חיתוך של עוגיות מתוך בצק שטוח בעזרת תבניות שילדים אוהבים. זו שיטה מהירה וזולה בהרבה מהאלטרנטיבה המקובלת אז של כרסום החלק מתוך גוש מתכת מוצק, דרך ייצור מורכבת בהרבה. בנוסף, לעוזי היו שבעה חלקים בלבד: חצי מהמקובל לתתי-מקלע בתקופתו. מכיוון שכך, הוא לא רק היה קל יותר לייצור – הוא גם היה קל יותר לפירוק והרכבה. המחסנית נטענת לתוך ידית האחיזה, כמו באקדח – עובדה שהקלה מאד על תפעול הנשק בלילה: היד שאוחזת במחסנית מוצאת את היד שאוחזת בידית במה שמכונה תנועת 'אגרוף מוצא אגרוף' – וזו תנועה טבעית מאד, שהחייל מסוגל לבצע גם בחשיכה מוחלטת. ולבסוף, מרכז המאסה של העוזי נמצא ממש מעל לידית האחיזה, ולכן ניתן לכוון ולירות בו גם ביד אחת.

הנשק המועדף

אוסף היתרונות הללו, יחד עם העובדה שהעוזי היה אמין מאד ביחס לכלי הנשק שהיו עד אז ברשות צה"ל, הפך את העוזי לנשק המועדף על כוחות הצנחנים שביצעו את פעולות התגמול. כך מספר תת-אלוף צורי שגיא, שהיה מ"פ בצנחנים בשנות החמישים והשתתף בפעולות התגמול.

"את פעולות התגמול שהיינו מבצעים זה שינה מן היסוד. בפעולות התגמול העוזי היה אפקטיבי ביותר. לראשונה ידענו שהנשק יפעל כמו שצריך וירה כמו שד וישאיר סוף סוף כמה גופות של מסתננים בשטח. השימוש בעוזי החל מפעולה כנגד משטרת עזה. לפני זה לא היו עוזי והפעולות נראו בהתאם. מרגע שהיה לנו "עוזי "…זה היה סיפור אחר. העוזי שם ב"כיס הקטן" את כל הכלים שהיו לפניו: הוא היה קל ,הרבה כוח אש ,ושימש אותנו היטב בלוחמת לילה. נשק קצר, טוב למלחמה בתעלות, אפשר להחזיק אותו ביד אחת, לירות מעבר לפינה עם מעט מאוד מעצורים, גם במחסנית וגם בכלי."

"אלי: הלוחמים אמרו שזה יוצא מן הכלל: עד עכשיו השתמשנו בשמייסרים והברטות, והם לא היו משהו. והעוזי הזה עוד היה דבר ישראלי! כחול לבן, שלנו – ופועל יותר טוב מהם. זה היה כבוד, גאווה, להשתמש בעוזי. אנשים אהבו להצטלם עם העוזי. זה כאילו הוסיף למעמד שלהם. את העוזי חשפו לראשונה – הייתה גם כתבה בעיתון – אבל חשפו אותו ממש במצעד יום העצמאות של 1955, כשהחיילים הלכו בגאווה עם העוזי. הנשק הישראלי הראשון, כחול לבן, שלנו. שלחו אותו לתערוכה של כלי נשק בהולנד, והוא יצא הכי טוב. זה היה כבוד גדול להראות עם עוזי. היו כל מיני צילומים באלבומים של צה"ל, של החיילים הגאים עם רובי העוזי. היו צילומים של ילדים שמסתכלים בהערצה על חיילים עם עוזי. עוזי זה הדבר! אתה מחזיק בעוזי, אז אתה משכמך ומעלה. היו פזמונים על העוזי."

העוזי יוצא לחו"ל

השמועה על התת-מקלע המופלא פרשה כנפיים.

"אלי: ההולנדים מיד הזמינו, ועוד ארצות הזמינו. ואז, באיזה שהוא שלב, הגרמנים הזמינו. כאן יש בעיה גדולה: אתה תיתן את הנשק הכחול לבן לנאצים האלה? זו הייתה בעיה איומה, אבל הגרמנים הציעו הרבה כסף. אז מכרו להם עוזי אבל בסודיות מוחלטת כי אם היו שומעים על זה אז, בשנות החמישים, הייתה השתוללות. אז, כשהיו את כל הצרות עם השילומים וההפגנות – אם היו שומעים שאת העוזי אנחנו נותנים לנאצים אז היו ללא ספק הפגנות ברחובות. אבל זה היה כסף."

התעשייה הצבאית ייצרה מיליוני יחידות של העוזי, והנשק הפנומנלי הזה נמכר בעשרות ארצות בכל רחבי העולם: מיוון, פורטוגל ואוסטרליה ועד אנגולה, אתיופיה ואינדונזיה. מספר גרסאות שלו פותחו, ובהן המיני והמיקרו-עוזי. ליחסי הציבור הטובים ביותר שלו, כנראה, זכה העוזי ב-1981. מתנקש בשם ג'ון הינקלי ירה ופצע את נשיא ארצות הברית רונלד רייגן. ביום שלמחרת התנוססה בדפים הראשונים של העיתונים הגדולים תמונתו של הסוכן החשאי רוברט וונקו, עומד על המשמר מעל שני סוכנים פצועים, מיקרו-עוזי שלוף בידו, בעוד הנשיא המדמם מפונה בבהילות לתוך הלימוזינה הנשיאותית. תמונה דרמטית זו נצרבה בזכרונם של אמריקנים רבים, והוליווד מיהרה לאמץ את העוזי כנשק החצי-רשמי של עולם סרטי הפעולה.

ניסיון ההתנקשות ברונלד רייגן (ויקיפדיה) - הפודקאסט עושים היסטוריה

ניסיון ההתנקשות ברונלד רייגן (ויקיפדיה)

"אלי: הוליווד גם כן קפצה על העוזי. למה? כי העוזי הוא נורא פוטוגני. כל מיני שחקנים – צ'ארלס ברונסון, סילבסטר סטלונה – מחזיקים בעוזי. יש בזה משהו שהמצלמה אוהבת, הקהל אוהב לראות. כמו במערבונים שיש את אקדח הקולט: יש בזה משהו פוטוגני."

העוזי זכה לתהילת עולם, והפך לאייקון של מדינת ישראל הצעירה בעולם, ממסד את התדמית שלה כמעצמה אזורית בעלת צבא קטן אך רב עוצמה. היו מי שאמרו שהצללית של העוזי מוכרת ברחבי העולם לא פחות מהצללית של בקבוק קוקה-קולה והשפן של פלייבוי. פרשן צבאי בארה"ב שאל –

The Israeli weapon was built earlier in the 1950s, by a developing country, with a ramshackle economy and a Mickey Mouse arms industry. How did the Israelis manage it?

עוזי גל זכה בצל"ש הרמטכ"ל ב-1955, ולפרס ביטחון ישראל ב-1958.

נקודת מפנה

שנות החמישים והשישים של המאה העשרים היו שנות הזוהר של העוזי – אך מלחמת יום הכיפורים, שחוללה כל כך הרבה שינויים בחברה הישראלית בכלל – סימנה גם את נקודת המפנה בסיפורו של העוזי, כשתת-המקלע הזה פגש לראשונה בשדה הקרב בכלי נשק מיתולוגי אחר: הקלצ'ניקוב. בפרק הבא נשמע על המכרז הצה"לי בו התמודד עוזי גל, עם רובה-סער חדש שפיתח בשם 'גל' – כנגד התעשיה הצבאית וישראל גליל ורובה הגליל שלהם: התמודדות שלטענת רבים הייתה אחת המכוערות והמלוכלכות בתולדות המערכת הבטחונית.

"אלי: תקופת השיא של העוזי בצה"ל זה בערך 55' עד 67'. במלחמת ששת הימים התברר שהוא לא עונה כל כך על הצרכים. ובמלחמת יום הכיפורים הוא כבר בכלל לא ענה על הצרכים. עוזי טוב בשביל מאבקים בכנופיות, לא בשביל מלחמה בצבא. זה לא מתאים לזה."

הפודקאסט עושים היסטוריה

רוס"ר קלצ'ניקוב (ויקיפדיה)

במלחמת ששת הימים נתקלו חיילי צה"ל לראשונה בחיילי צבאות ערב חמושים ברובי-סער. כמו התת-מקלע, גם רובה-סער מסוגל לירות צרורות מהירים של כדורים – אבל שלא כמו העוזי הקטן, לקלצ'ניקובים של החיילים הערבים היו קנים ארוכים וכדורים שהיו אמנם קטנים יותר – קוטר של 7.62 מ"מ לעומת 9 ממ בעוזי – אבל היה להם יותר אבק שריפה בתרמיל ולכן היו גם מהירים מאד. לקלצ'ניקוב היה טווח גדול ועוצמת אש אדירה שהעוזי לא היה מסוגל להתמודד עמה. אחד הכותבים בפורום 'צבא ובטחון' באתר Fresh סיפר את הדברים הבאים:

"לראשונה השתמשתי (מבצעית) בעוזי בזמן מלחמת 6 הימים… כאשר היינו על הציר ליד אלעריש וכמו כל ג'ובניק היו לנו עוזים. היינו בגל השני-שלישי לאחר כוחות הלוחמים אשר פרצו את הדרך. מסביב הכל בער וריח המוות היה מסביב. לפתע נתחה עלינו אש וכדורים עברו בשריקה מעלינו. זיהינו קבוצת חיילי קומנדו מצריים (ידענו על קיומם באיזור). אנו השבנו באש עם העוזים וראינו לתדהמתנו שהכדורים נופלים הרבה לפני המצרים….לאחר כמה רגעים חיילי הקומנדו הבינו עם מי יש להם כאן עסק, הם הורידו מכנסיים ועשו כל מיני תנועות מגונות לכווננו והצחוק נשמע מסביב."

התמונה הזו חזרה על עצמה גם במלחמת יום הכיפורים, וחיילים רבים זנחו את העוזי לטובת קלצ'ניקובים שנלקחו שלל מהמצרים הנסוגים. צה"ל החל לחפש תחליף לעוזי – וגם שם היה עוזי גל.

ה"גל" מול ה"גליל": קרב מכוער

"אלי: בראשית שנות השבעים, עוזי גל מצא את עצמו בדיוק באותו המצב שהיה בסוף שנות הארבעים. הוא יצר נשק, שבאותו הזמן מישהו יצר נשק מקביל – וכל אחד מהם רצה שהנשק שלו יתקבל על ידי צה"ל, כי צה"ל לא יכול היה להרשות לעצמו את שני כלי הנשק. אי אפשר להשקיע בשניים, חייבים רק אחד."

רובה הסער שתכנן עוזי גל כונה 'גל', והרובה שמולו התמודד היה ה'גליל' שפותח על ידי צוות של התעשיה הצבאית בראשות ישראל גליל. כמו בסוף שנות הארבעים, גם כאן מצא את עצמו עוזי גל במצב מורכב ורגיש. הוא היה איש קבע שקיבל את המשכורת שלו מהצבא – אבל עבד בפועל בתעשיה הצבאית שם היו המשאבים והידע הדרושים לשם פיתוח כלי-נשק. במילים אחרות, הוא עבד בתוך אותו הארגון שנגדו התמודד במסגרת התחרות הצה"לית לבחירת רובה הסער העתידי של ישראל. אין פלא שבתעשייה הצבאית לא ששו לשתף פעולה עם עוזי גל. לכך יש להוסיף את אופיו היקי והמופנם של עוזי גל, שלא היה אדם קל. כך סיפר עליו רב-סרן ששירת עם עוזי גל במחלקת פיתוח אמצעי הלחימה של צה"ל:

"עוזי היה יוצר אמן, גאון אמיתי, יחיד בדורו. כשהוא בא לבנות חלק מסויים, זה היה אחרי שהוא כבר ראה את החלק הזה בעיני רוחו, בתלת מימד, ואחר כך שרטט אותו באופן מושלם. עוזי היה אדם בודד, מופנם, שאהב לעבוד לבד וסלד מועדות פיתוח גדולות. הוא לא היה איש ראים להתרועע ובהחלט נחשב לאדם עקשן וקשה לפעמים. בדברים הללו אפשר למצוא את זרע הפורענות בינו לבין תע"ש."

הפודקאסט עושים היסטוריה

רוס"ר גליל של תע"ש (ויקיפדיה)

ההתמודדות בין ה'גל' והגליל בתחילת שנות השבעים תירשם בדברי ימי ההיסטוריה כאחת מנקודות השפל של צה"ל.

"אבל כאן פתאום נכנסו דברים אחרים לדיון. עוזי גל – שכנראה לא ידע כל כך ליחצ"ן את עצמו, וחשב שהשם עוזי גל זה מספיק. המתחרים שלו התחילו להשתמש בשיטות שעד אז לא היו כל כך ידועות, של הפעלת לחץ ויחסי ציבור לעצמם. של שיחות בלתי פוסקות עם קובעי המדיניות, עם הרמטכ"ל בר לב. יש טענות שאפילו שיחדו."

העיתונאי רונן ברגמן פרסם בשנת 2002 תחקיר מעמיק שערך על תהליך הבחירה בין הגליל והגל. על פי התחקיר של ברגמן, הגל הוכיח את עצמו כמוצלח בהרבה מהגליל בכל הבדיקות שנערכו בצה"ל – ואפילו מוצלח יותר מה M16 והקלצ'ניקוב – הוא היה מדוייק יותר, נוח יותר לתפעול וסבל מהכי פחות תקלות. היו מבין אלה שבחנו אותו שחשבו שמדובר ברובה-הסער הטוב ביותר בעולם. ולמרות זאת, שום דבר לא עזר לגל.

"אלי: עוזי גל היה מעל הדברים האלה. הוא לא הבין שהזמנים השתנו. הוא לא הבין שהיריבים שלו לא בדיוק ישרים במה שהם עושים. אבל הם הבינו את זה ובסוף שכנעו את צה"ל לקבל את הרובה שלהם, הגליל. הנשק הזה התברר כלא יעיל ביותר במלחמת יום הכיפורים ובתוך זמן קצר הפסיקו להשתמש בו. מבקר המדינה כתב דוח מפורט ובו הסביר כל מיני כשלים שהיו בתהליך. היום ברור שהיה צריך לקבל את הגל של עוזי. קשה לדעת כמה מה מוצלח, אבל היום ברור שהיה מוצלח יותר מהמתחרה, הגליל."

הפודקאסט עושים היסטוריה

העיתונאי רונן ברגמן (ויקיפדיה)

רונן ברגמן טען בתחקיר שלו שאחד הקצינים שדחפו לבחירתו של הגליל היה רפאל איתן, רפול – שקיבל אבטיפוס של הגליל מהתעשייה הצבאית, והתאהב בו. סוג של שוחד, אם תרצו. ברגמן כתב את הדברים הבאים:

"הגל לא נבחר להוביל את צה"ל למלחמות הבאות למרות שהיה עדיף בהרבה על כל סוגי כלי הנשק האחרים, כתוצאה ממערכת של לחצים, יחסי ציבור משומנים, הכפשות וסילוף נתונים מצד גורמים בתעשייה הצבאית."

רפול עצמו דחה את הטענות הללו מכל וכל. בתגובה לתחקיר של ברגמן הסביר רפול שהגליל היה מבוסס על הקלצ'ניקוב שנחשב אז ואפילו היום לרובה האמין ביותר בעולם. הגל של עוזי גל, לעומת זאת, היה נעלם גמור.

"הייתה תחרות בין שתי חלופות ואנחנו הלכנו על החלופה של הגליל כי החלופה של עוזי נשענה על כלי נשק הולנדי שלא נתקבל עד אותה תקופה ובעצם מעולם לא יוצר ככלי נשק סטנדרטי. כל הניסיון להטיל בי דופי כאילו קיבלתי שוחד הוא מכוער ומופרך. אנחנו חילקנו כמה דגמים בגולני ועקבנו אחרי ההתנהגות של הכלים ואחרי חוות דעתם של החיילים. התחילו ניסויים השוואתיים וזה מה שיצא."

ויכוח אידיאולוגי

קשה להפריד בין עובדות ושמועות בסיפור בחירתו של הגליל על פני הגל. חלק מהסיבה היא הסודיות שבה התנהל הפיתוח והזמן שחלף מאז – אבל חלק לא מבוטל נעוץ בכך שעבור חובבי נשק רבים, לסיפור הזה יש אלמנטים רגשיים רבים. הם נעלבים בשמו של עוזי גל, שמייצג עבורם פילוסופיה 'טהורה' שבה הדבר החשוב ביותר בנשק הוא האיכות הטכנית שלו: העיצוב, האמינות, הדיוק וכדומה. בפורומים ברחבי האינטרנט אפשר למצוא לא מעט תגובות כמו זו –

"לראות איך בגלל פוליטיקה מסריחה, צה"ל ויתר על הרוס"ר הטוב ביותר בעולם. פשוט טפשות."

זאת ועוד, יש רבים שאינם מסכימים עם הטענות לפיהם הגליל היה רובה-סער נחות ביחס לגל. אמנם הגליל היה כבד יותר ממנו ואולי פחות מדויק – אבל היו לו יתרונות אחרים והוא גם עבר שיפורים מהותיים לאורך השנים, עד שהוחלף ב-M16 הקל והזול יותר. מצד שני, חלק מהרעיונות שהכניס עוזי גל ברובה הסער 'גל' צצו, אחרי הרבה שנים, ברובה הסער 'תבור' של התעשיה הצבאית – ויש מי שרואים בכך סוג של הודאה בעליונות הטכנולוגית של הגל על פני הגליל. כנראה שהויכוח על העליונות של הגל מול הגליל לא יוכרע לעולם.

עוזי גל עצמו מעולם לא הגיב או התבטא על מה שארע או לא ארע במסגרת אותה התמודדות מול הגליל. ההפך הוא הנכון. רונן ברגמן כתב על עוזי גל –

"ב 1996, בזמן ביקור בישראל, נודע לו שאני חוקר את הפרשה. הוא התקשר אלי בזעם (אני נשוי לאחייניתו) ודרש ממני להפסיק את הבדיקה. במקביל, אסר במילים בוטות על כל מי שהכיר לדון בנושא. "זה שייך להיסטוריה, וזה לא מעניין אף אחד. מה שהיה היה."

עוזי גל יורד מהארץ

אף על פי כן, התבוסה במכרז הצה"לי סימנה מפנה לרעה ביחסיו של הממציא עם המערכת הצבאית. הוא החליט לעזוב את צה"ל ולנסות את מזלו בשוק האזרחי. הוא פיתח תת-מקלע חדש, אבל אז שוב מצא את עצמו מסתבך עם המערכת הביטחונית.

"אלי: האשימו אותו שזה יותר מדי דומה לעוזי, שעליו הזכויות שייכות לצה"ל. היה ויכוח משפטי, איזה סכסוך – בסוף הסכימו לאפשר לו לעשות עם זה משהו – אבל זה כבר היה מיושן. סיפור לא נעים."

גם אם מעולם לא הודה בכך, סביר להניח שעוזי גל התאכזב מאד מהמערכת – ואולי מהמדינה – שלה הקדיש את מיטב זמנו ומרצו במשך עשרות שנים.

"אלי: תשמע, הם הרוויחו הרבה כסף. הממציא שלו לא קיבל כסף: הוא קיבל משכורת ופנסיה מהצבא. הוא הביא המון כסף למדינה אבל לא ראה הרבה מזה. העריכו אותו, אבל זהו. אז זה היה מקובל, היום לא יעלה על הדעת שתמציא משהו ולא תראה מזה שום דבר."

עוזי גל היה פטריוט גמור. אפילו את הפרס בגובה אלף לירות על זכייתו בפרס ישראל סירב לקבל באומרו שבסך הכל עשה את חובתו. את השם 'עוזי' לתת-מקלע שלו, אגב, הוא לא בחר – ואפילו התנגד לו בתחילה.

"אלי: הוא עזב את המדינה ועבר לארה"ב. הסבירו שזה בגלל המחלה של הבת שלו שהייתה צריכה טיפול רפואי בארה"ב – אבל זה כנראה לא היה רק זה. הוא היה מרוגז מאד מהיחס אליו מצד המערכת הבטחונית. הוא הרגיש שזה לא הגיע לו, איך שמתייחסים אליו."

העוזי בידיים הלא נכונות

בארה"ב נתקבל עוזי גל בזרועות פתוחות. שמו הלך לפניו והוא ייעץ לכמה מהחברות הגדולות והחשובות בתחום כדוגמת Colt המפורסמת.

בין השנים 1977-1988 עבר בחברת Actions Arms שבפילדפיה, שם תכנן גרסא אזרחית של העוזי בעלת קנה ארוך (16.1 אינץ') שיוצרה על ידי התעשייה הצבאית. במקביל, פיתח תמ"ק חדש בעל תחמושת ייחודית בעלת רתע נמוך במיוחד מחד, אך יכולת חדירה גבוהה מאידך. פיתוח זה לא הוביל למוצר מסחרי. [תודה ליהודה ווב, שעבד עם עוזי בתקופה הנ"ל! – רן.] עוזי פתח חברה מקומית בשם Gal-Tech, והחל לפתח אקדחים ותתי-מקלע חדשים. המשמעותי מביניהם היה תת-מקלע בשם MP9 שפיתח גל ב-1995 עבור חברת Ruger, שהייתה מוכרת באקדחים המעולים שלה וביקשה להיכנס לשווקים חדשים.

הפודקאסט עושים היסטוריה

אקדח MP9 (ויקיפדיה)

ה-MP9 היה גרסא משופרת של העוזי המקורי: הוא דומה לו מאד, מבחינה חיצונית, אך יש לו מנגנון פנימי משופר והחומרים מהם הוא עשוי מייצגים את ההתקדמות במדע החומרים מאז ימי מלחמת העולם השניה. למרות שנחשב ל-'עוזי משופר', ה-MP9 היה כישלון מסחרי וייצורו הופסק בתוך זמן קצר. קשה לשים את האצבע על הסיבות לכשלון זה, אבל ייתכן ויש קשר לעובדה שבתקופה הזו החל לדעוך גם זוהרו של העוזי המקורי.

"אלי: כל מיני ארצות קנו מאיתנו, גם ארצות שאתה לא בדיוק מתלהב מהקשר אליהם. ארצות באפריקה, באסיה, אמריקה הדרומית…כל מיני רודניות כאלה שהמשטר קנה בשביל הצבא ושומרי הראש שלו. אנשים שאתה לא היית מתגאה לראות שיש להם עוזי ביד, ואתה לא הייתה מתגאה לדעת מה הם בדיוק עושים עם העוזי הזה. העוזי הגיע גם לטרוריסטים, לוחמי מחתרת, וגם זה לא היה בדיוק כבוד גדול.

"כל מיני קבוצות, כמו שומרי הראש של הנשיא, השתמשו בעוזי. אבל לא רק הם – כנופיות רחוב השתמשו בו כי הוא היה נוח לצרכים שלהם. זה לא רק הטובים השתמשו בעוזי – זה גם הרעים: סוחרי הסמים, הכנופיות…זו הייתה ההוכחה שנשק מגיע לכולם, לטובים ולרעים. אנחנו יודעים שכל מיני מדינות העתיקו את המודל של העוזי. מה לעשות שכל כלי נשק, אתה לעולם לא יכול לדעת למי זה יגיע – וזה פגע קשות, בסופו של דבר, בהילה של העוזי. הוא הופיע בהרבה סרטים בהוליווד- אבל ברגע שכולם משתמשים בו, גם הרעים, אז זה לא כבוד גדול להיות עם עוזי."

בעיות בטיחות

בישראל המשיך העוזי לשמש בצבא גם בשנות השמונים והתשעים – אבל ביחס לרובי הסער החדשים והמודרניים כבר נחשב למיושן ולא אמין: עניין סביר בהחלט עבור נשק שפותח יותר מחמישים שנה קודם לכן. אני לא אשכח את מה שאמר לנו המ"כ בטירונות כשלימד אותנו לירות בעוזי: 'העוזי כל כך מסוכן, שאם תזרוק אותו למערה ואחר כך תזרוק אחריו עוד כמה מחסניות – הוא יתחיל לפלוט בצרורות.'

"אלי: אגב, מה שהיה בשבילם מתקבל על הדעת, אחרי שנים כבר לא היה מתקבל על הדעת. עם העוזי תמיד הייתה בעיה שכדורים היו עלולים להפלט. אבל זה היה סיכון מתקבל על הדעת מבחינתם. בראשית המאה העשרים ואחת, כשהוציאו אותו מהשירות, זו כבר הייתה הבעיה שלא היו מוכנים לעבור עליה לסדר היום. אבל זה תמיד היה ככה.

"העוזי בשנות התשעים והאלפיים הפך לרובה בשביל חיילות. רק לאימונים של חיילות. התחילו להתלונן על פליטות כדורים – 'איך אפשר להחזיק נשק כזה?' החזיקו אותו בגלל הנוסטלגיה, המותג של צה"ל. הוא תמיד פלט כדורים, העוזי. זה היה סיכון שידעו אותו ולקחו אותו, בתחום הנסבל. בשנות האלפיים כבר לא היו מוכנים יותר לקחת את הסיכון הזה והוציאו אותו לחלוטין מהמחזור. היום לא משתמשים יותר בעוזי."

באופן אישי, אני לא יכול לומר שאני מתגעגע לעוזי. כמעט ואיבדתי כמה וכמה אצבעות כשבדקתי את הנשק של חיילות צעירות בעליות משמר. אבל אין ספק שהעוזי היה אחד מכלי הנשק האייקונים של המאה העשרים, ועד היום יש לו מעריצים רבים ברחבי העולם. בשנת 2011, אגב, נכנסה לשימוש בפיקוד מרכז גרסא מחודשת של העוזי בשם 'מיקרו-עוזי-פולימר', כך שאולי תת-המקלע המופלא הזה עדיין לא אמר את המילה האחרונה – או אולי נכון יותר לומר, לא פלט את הכדור האחרון שלו.

מותו של הממציא

עוזי גל המשיך לעבוד בארצות הברית במשך עשרים וחמש שנה. הפרוייקט האחרון עליו עבד היה אקדח חדש לשוק האזרחי, בשיתוף פעולה עם יצרנית נשק אמריקנית גדולה. מטרתו השאפתנית של גל הייתה ליצור אקדח שיהיה נוח וקל לתפעול גם בלי אימונים ממושכים כמו אלה שעובר חייל בטירונות – ומאידך, שיעמוד בתקני האמינות המחמירים של משרד ההגנה האמריקני. עוזי גל חשש מאד מריגול תעשייתי: חלק מחלקי האב-טיפוס יוצרו בשלבים על ידי שתי חברות שונות, כך שאף אחד מהן לא תוכל לדעת כיצד נראה הדגם הסופי. גם את קבצי התכנון האלקטרוניים סירב לשלוח במייל, והתעקש לתת ליצרניות אך ורק שרטוטים מודפסים.

פיתוחו של האקדח החדש נעצר כשלקה עוזי במחלת הסרטן. שני אבי-טיפוס בלבד יוצרו לפני שהלך הממציא לעולמו בשנת -2002. הוא נטמן בבית העלמין של קיבוץ יגור, לצד אשתו שנפטרה לפניו. הספדים לזכרו של עוזי גל הופיעו בכל כלי התקשורת – לא רק בישראל, אלא גם בניו-יורק טיימס, בוושינגטון פוסט, ב-BBC ועוד ועוד. טרנט ווארנקה (Warnke), מהנדס שעבד איתו על האקדח האחרון שתכנן עוזי גל בארה"ב, ספד לו כך –

“Uzi was truly one of the most influential people I have ever worked with – both as a small arms designer and as a person. I was fortunate enough to train under him for a year, but I was blessed to have been his friend. He possessed tremendous knowledge of small arms and his days of serving in the IDF taught him a lot of interesting things. He was always making comments that were in contrast to current opinions and he could back up his claims with actual combat test data from IDF soldiers. Besides having tremendous knowledge about small arms, Uzi was always patient and respectful with everyone. There were many challenges in the pistol program that would have made many people lose their temper. Uzi never once lost his temper or raised his voice. Even when he was disappointed by people, he had an attitude that would always make the best of a bad situation. He was also compassionate for all people. When he was telling war stories, it was clear that he respected the enemy as human beings. It was a real honor to work with Uzi on his last project, and I will never forget the time I spent with him.”

"אלי: זה הסיפור של העוזי, שבאמת הפך למוצר מספר אחד של מדינת ישראל – אבל גם במידה מסויימת פגע בתדמית שלנו: גם בגלל שהגיע לידיים הלא נכונות, וגם גרם לשברון לב אצל היוצר שלו, בסופו של דבר."


תוספת:

המאזין ישראל אהרוני מוסיף –

"הגליל יוצר בתע״ש בכמויות וסופק לכל יחידות החיר והשריון מסוף שנות השבעים ועד סוף שנות השמונים במספר דגמים (ואף נמכר בחו״ל למספר צבאות זרים.) הרוס"ר גליל שרת בצה״ל במקביל ל M16 עד שיצא משרות בעיקר בגלל משקלו הגבוה ומהירות לוע נמוכה. בניסוי שערכנו במלחמת שלום הגליל מצאנו שירי מרוס״ר גליל לא חדר דופן של נגמ״ש ממרחק של 10 מטר. ירי של אותו תחמיש מרוס״ר M16 מאותו מרחק וזווית חדר בקלות (הדופן עשויה סגסוגת אלומיניום בעובי של כ4 ס״מ.)" [תודה, ישראל! רן.]


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן: