fbpx

כיצד עלה גן עדן השמיימה?

כתב: רן לוי

היכן נמצא גן העדן? זו נשמעת שאלה משונה, אולי אפילו לא הגיונית – אבל לא במקרה בחרתי בה להיות הציר שסביבו ייסוב פרק זה. כפי שנגלה בהמשך, התשובה לשאלה הזו תוליך אותנו לאחת התקופות האפלות והמרתקות בהיסטוריה של העם היהודי: תקופה של תקווה לגאולה ואכזבה קשה ומרסקת; תקופה של חילוקי דיעות בין פלגים וזרמים שונים ביהדות; תקופה של משבר עמוק שבא לידי ביטוי גם בחילוקי דיעות בין כותבי התנ"ך השונים לבין עצמם ושאפשר להבחין בה מנסה לבצבץ בין השורות והפסוקים.


 הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים

פרק א – לעמוד הפרק

להורדת הפרק (קובץ MP3)


פרק ב – לעמוד הפרק

להורדת הפרק (קובץ MP3)


התפיסה הכללית, שאני חושב שכולנו מכירים אותה – גם אם איננו מאמינים בה – היא שגן העדן נמצא בשמיים. זו תפיסה שאינה ייחודית אך ורק ליהדות, אלא נטועה עמוק עמוק בקרב תרבות המערבית כולה. אך יש אישה אחת שאם תשאלו אותה היכן נמצא גן עדן, למשל, התשובה שתיתן לכם תהיה שונה לגמרי ממה שתצפו.

"זה על פני האדמה. אין לך כאן שום עניין של שמיים: גן העדן, על פי התנ"ך, הוא על פני האדמה. ועל כן האדם שנוצר מעפר נקרא 'אדם', על שם החומר שממנו נוצר."

הקול ששמעתם הוא קולה של ההדוק' ליאורה רביד, חוקרת תנ"ך שאפשר להגדיר אותה כ'עוף מוזר' בנוף המקובל של התחום: לא רק שהיא אישה, היא גם חילונית שמנתחת את הטקסט המקראי העתיק מנקודת מבט היסטורית ועובדתית – דהיינו, היא יוצאת מנקודת מוצא לפיה כל ספרי התנ"ך (כולל חמשת חומשי התורה) נכתבו על ידי בני אדם. ואם נכתב התנ"ך על ידי בני אדם, הרי שהוא משקף את דעותיהם, מחשבותיהם והלכי הרוח שלהם בתקופה או בתקופות שבהן הוא נכתב.

כאן אולי המקום להקדים כמה מילים על אופיו של הפרק שתשמעו מיד. הניסיון לימד אותי שפרקים שעוסקים בדת ובאמונה תמיד מביאים בעקבותיהם סערה של תגובות מכל מיני כיוונים: כאלה שמסכימים עם דברים שנאמרו בפרק, ורבים אחרים שלא מסכימים. לשמחתי, התגובות והדיונים נכתבים תמיד, ללא יוצא מן הכלל, בנעימים וברוח טובה – אבל תגובות ורגשות סוערים יש גם יש. אז חשוב לי להבהיר, כבר בפתיחה, שאין לי כוונה לזלזל או לפגוע באמונותיו של אף אחד. ברור לחלוטין שנקודת המוצא של יהודי מאמין שונה מזו של חילוני, ולשניהם תהיינה פרשנויות שונות בתכלית לנכתב בתנ"ך. אני חילוני ונקודת המוצא שלי בפרק היא כזו, אבל אין פרוש הדבר שיש כאן זלזול או זלות באמונות של אחרים.

מיקומו של גן העדן המקראי

הבה נשוב אל הדוק’ ליאורה רביד כדי שתסביר לנו טוב יותר מהי עמדת התנ"ך בשאלת מיקומו של גן העדן המקראי והיחס שבין הגוף והנפש.

"'…וייטע ה' גן בעדן, ויישם שם את האדם אשר יצר. וייצמח ה' מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים. שם האחד פישון, הוא הסובב את כל ארץ החבילה אשר שם הזהב, וזהב הארץ ההיא טוב, שם הבדולח ואבן השוהם. ושם הנהר השני גיחון, הוא הסובב את כל ארץ כוש, ושם הנהר השלישי חידקל, הוא ההולך קדמת אשור. ושם הנהר הרביעי הוא פרת.'

ר: איך אנחנו יודעים מהדברים האלה שבתנ"ך גן העדן צריך להיות על פני האדמה?

ל: נאמר במפורש. גן עדן הוא מקום שנמצא מצד מזרח לאיזשהו כיוון שאנחנו לא יודעים. קדם זה מזרח. הוא נמצא מזרחה לאן שהוא. יכול להיות שממזרח לנהר החידקל, לאזור עיראק של ימינו. ואתה רואה: הוא מזכיר נהרות. הגיחון והפישון מתייחסים לנילוס העליון והנילוס התחתון. הוא מדבר על מקומות על פני האדמה שהנהרות זורמים מהם ואליהם. אין לך כאן שום עניין של שמיים: גן עדן, על פי התנ"ך, הוא על פי האדמה ועל כן האדם שנוצר מעפר נקרא 'אדם', על שם החומר שממנו נוצר."

אם כן, על פי הכתוב בספר בראשית גן העדן הוא מקום בכדור הארץ, אי שם כנראה עיראק, שממנו בוקעים נהרות שאנחנו מכירים אותם היטב כאן בכדור הארץ כגון הנילוס, הפרת והחידקל. זאת ועוד, לנשמה אין קיום נפרד בלעדי הגוף, ועל אחת כמה וכמה היא אינה מגיעה לגן העדן לאחר המוות. תיאור זה בספר בראשית מתאים לתפיסה הכללית ששררה גם בשאר עמי האזור – המואבים והאדומים, למשל – לפיה המת יורד לשאול ושם הוא נשאר. התפיסה הזו מהדהדת במקומות רבים נוספים בתנ"ך, כמו בסיפור על המלך שאול שפונה אל בעלת האוב כדי שתעלה את שמואל הנביא מהשאול.

דילמת האל המושלם

אך אם זו התפיסה המופיעה בתנ"ך, כיצד קרה שכמעט כולנו – יהודים, נוצרים ומוסלמים – יודעים, מאמינים או שומעים שלאחר מותנו נשמתנו תגענה לגן עדן או לגהנום ושגן העדן, ספציפית, נמצא אי שם למעלה, בשמיים? מה התרחש כאן? איך קרה שהמסר החד והברור מאוד שניסו להעביר לנו כותבי התנ"ך השתבש באופן דרמטי כל כך, למרות שמדובר בספר קדוש שאסור לשנות בו ולו אות בודדת, ספר שאינספור דורות קראו בו באדיקות והתחנכו לאורו לאורך ההיסטוריה?

כדי להשיב על השאלה הזו, עלינו לחזור אחורה, הרבה אחורה, אל בריאת העולם – עולם מושלם שנוצר על ידי אל מושלם.

"לפי התנ"ך, אלוהים הוא מושלם. אי אפשר אפילו לתאר את השלמות שלו. ולכן – הוא גם ברא עולם מושלם. אתה רואה את זה בכל אחד מימי הבריאה נאמר 'וירא ה' כי טוב' ובתום הבריאה נאמר לנו – 'וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד. ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי.'

אבל בעולמנו יש אבולה וזיקה וסרטן, יש רעב ויש בו דאעש ואל-קעאידה ונאצים. מושלם? ממש לא.

"הבעיה של כותבי התנ"ך הייתה: אם יש לנו אל כל כך מושלם, אז למה העולם שלנו כל כך גרוע? זו הדילמה הגדולה ביותר שהתנ"ך מציב בפנינו."

מי הם אותם 'כותבי התנ"ך'? זו שאלה שנכתבו עליה ספרים שלמים, אבל הקונצנוס הכללי הוא שהתנ"ך נכתב על ידי כמה וכמה מחברים בתקופות שונות. הוא מבוסס בחלקו על מסורות קדומות שהועברו בעל פה מדור לדור, והועלה על הכתב באופן מדורג לאורך מאות שנים. בפרט, ספר בראשית הועלה על הכתב שנים רבות לאחר כיבוש כנען, ובני ישראל כבר שבעו בשלב זה מלחמות וקונפליקטים מול הארמים, הפלשתים ושאר עמי האזור. מכאן שיהיו מי שיהיו כותביו של ספר בראשית, הם ללא ספק היו מודעים לבעייתיות שבתיאור אל מושלם לצד עולם לא מושלם.

זו דילמה שאני, כסופר, יכול להזדהות איתה. אם ג'.ק'. רולינג מתארת את הארי פוטר כילד אמיץ, היא לא יכולה לתאר אותו כפחדן בהמשך הסיפור – יש כאן דיסוננס. אם נתייחס אל התנ"ך כיצירה ספרותית גרידא, אזי לסופר ישנה מחוייבות מסויימת להמשכיות הגיונית כלפי קוראיו. כותבי התנ"ך, שללא ספק היו מודעים היטב לדילמה הזו – מצאו לה פתרון מבריק: פתרון שלא עונה רק על הפרדוקס הבסיסי של אלוהים מושלם אל מול עולם לא מושלם, אלא גם מעניק לתנ"ך את האנרגיה הראשונית, אותה דחיפה קלה בראש המדרון שתאפשר לכל העלילה המפותלת של בני ישראל ואלוהים לאחר בריאת העולם – הבטחות, כיבושים, אסונות וכדומה – להתגלגל קדימה.

"אתה בא ושואל את עצמך: מה זה הסיפור הזה של פרי עץ הדעת טוב ורע? (וחשוב להגיד 'טוב ורע' כל הזמן). ברגע שאתה אכלת מפרי עץ הדעת טוב ורע אתה יצרת את המנוע שמסביר בעצם חלקים מאד גדולים מהתנ"ך. קודם כל, האדם לקח את זה [את הפרי] שלא ברשות, הוא גנב את זה, אסור היה לו לאכול. את הפר את הצו. ברגע שהוא הפר את הצו, אפשר היה להעיף אותו מהגן, לתוך מציאות ריאלית.
אבל יותר מזה, הוא מסביר דבר מאד גדול. האלוהים שלנו, על פי התנ"ך, יודע הכל. לא רק שהוא יודע הכל – הוא גם כל יכול. תבוא ותגיד: למה אלוהים לא עשה לנו היסטוריה יותר נוחה? והתשובה: אכלת מפרי עץ הדעת טוב ורע – אתה הפכת ליצור אוטונומי. אלוהים לא אחראי יותר לבחירות שלך. אתה רוצה – אתה הולך בדרך הטובה. אתה לא רוצה? ואנחנו כל הזמן לא רוצים. תקרא את התנ"ך! הוא כל הזמן מאשים אותנו שאנחנו חוטאים וחוטאים ולכן אנחנו כל הזמן חוטפים.
עכשיו אתה אוטונומי: יש לך חוקים, יש לך אלוהים שאתה מכיר בו כתוצאה מכך שאכלת מפרי עץ הדעת טוב ורע. אחרת אין לך איך להכיר אותו. שאר החיות, שלא אכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע, לא מכירות באלוהים. הן חיות לפי אינסטיקטים. האדם מישראל אכל מהפרי, מכיר באלוהים ולכן הוא יכול לקבל חוקים. ועכשיו הוא גם יכול להפר אותם – ויש לך את המנגנון שיוצר את החטא, שמסביר למה רע לך ועושה לך חוטא, ומשאיר את האלוהים גדול, צודק ומעניש.
פתרנו את הדילמה – עד שבעצם המנגנון הזה מסתבר שיש בו מוקש פנימי, והמוקש הפנימי הזה חייב להתפוצץ."

כעת הגענו למוקש, או אולי נכון יותר להגדיר אותו כ'חולשה קריטית'. הפתרון הגאוני של כותבי התנ"ך מסיר את האחריות לרוע שבעולמנו מאלוהים ומעביר אותה לאדם. כי עכשיו, אחרי שאכל מפרי עץ הדעת, הוא יודע להבחין בין טוב ורע ולכן אם הוא בוחר ברע הרי שזה מתוך ידיעה שעלולות להיות לכך השלכות. עד כמה שהפיתרון הזה אלגנטי, הוא דומה לאריח בידוד פגום במעבורת חלל. ברובו המוחלט של הזמן האריח מתפקד מצוין ושומר על החללית מפני החום והקור בחלל – אבל במצבים קיצוניים, כמו בזמן הכניסה לאטמוספירה, לפתע פתאום מתגלה החולשה הקריטית באריח הפגום והוא מתפרק, ואת הסוף כולנו מכירים… באותו האופן, גם הפתרון שהגו כותבי התנ"ך מתפרק להם בידיים כשעם ישראל נקלע לסדרה של מצבים קיצוניים.

תפיסת הגמול המקראית

הבסיס לחולשה הקריטית – חומר הנפץ שבתוך המוקש, אם תרצו – נעוץ במה שמכונה 'תפיסת הגמול'.

"יש מה שנקרא 'תפיסת הגמול', והיא אומרת שהאדם נשפט על מעשיו בעודו בחיים. שהמציאות משקפת את שביעות רצונו של אלוהים מהאדם, ואם רע לך – סימן שאתה פושע. סימן שעשית חטא. סימן שאלוהים מעניש אותך על דבר זה או אחר."

משפט המפתח כאן הוא – 'האדם נשפט על מעשיו בעודו בחיים'. לא אחרי מותו, לא בעולם הבא ולא בגלגול הבא: כאן ועכשיו. דוגמה מייצגת לתפיסת הגמול הזו אפשר למצוא בספר דברים: אם תאמין באלוהים ותעבוד אותו, תזכה בשפע חומרי ובעושר כלכלי. ואם לא תעבוד את אלוהיך? גם כאן, העונש חמור, כואב, וחשוב יותר, הוא כאן ועכשיו, ולא בעולם הבא. זו תפיסת הגמול המקראית.

אחת הדוגמאות הבולטות לעונש חמור, כואב ומיידי שכזה בהיסטוריה של עם ישראל היא גלות אשור.
בשנת 722 לפנה"ס, כבשה אשור את ממלכת ישראל, החריבה את בירתה שומרון והגלתה חלק גדול מאוכלוסייתה לאשור. אובדן עשרת השבטים היה אסון אדיר לעם ישראל, טרגדיה שכמעט ומחקה את זהותנו העצמאית.

על פי ההשקפה החילונית-היסטורית וכפי שעולה מממצאים ארכיאולוגיים, הגלייה הייתה מדיניות אסטרטגית ברורה של האשורים, והם הפעילו אותה כלפי כמעט כל עם שכבשו.

"אשור, הייתה להם מגמה – במיוחד המלך תיגלת פילאסר השלישי – של הגליית אוכלוסיה. דהיינו, אתה לוקח אוכלוסיה, עמים שלמים, שובר אותם ומפזר אותם בתוך האימפריה. בדרך זו הוא שבר את מנגנוני ההנהגה שלהם, מתוך כוונה שהאוכולוסיה תטמע בתוך העמים שבהם יושבה. מה שעשו מלכי אשור זה לקח את העמים הגולים – אנחנו רק חלק מכל התופעה הזו – ופזרו אותם במרחקים גדולים זה מזה ובדרך זה שברו את ההומוגניות של האוכולוסיה והטמיעו אותה בתוך העמים שאליהם הוגלו."

אך התנ"ך אינו ספר היסטוריה, במובן שכותביו לא הכירו בתהליכים היסטוריים אובייקטיבים. אם אשור כבשה את ממלכת ישראל – הרי זה כיוון שבניה היו חוטאים, ולא כיוון שארץ ישראל שכנה בקו התפר שבין אשור ומצרים, שתי האימפריות הגדולות שגם היו יריבות מרות. ואם אשור הגלתה את עשרת השבטים – זהו עונש אלוהי, ולא החלטה אסטרטגית של האשורים. ממלכת ישראל נענשה בגלל חטאיה הדתיים והמוסריים של בניה. כך, לדוגמא, טוען הנביא ישעיהו בספר מלכים ב':

ז וַיְהִי כִּי חָטְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם… וַיִּירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. ח וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם… וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל עָרֵיהֶם… וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים (סמלי פולחן אלילי) עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. …. וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ. יח וַיִּתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו: לֹא נִשְׁאַר, רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ. … וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

כפי שמציינת הדוק’ רביד, לא רק כותבי התנ"ך החזיקו בהשקפה זו: זו הייתה השקפה מקובלת אצל כל בני העולם הקדום.

"אנחנו צריכים להבחין בין סדר קוסמי ובין חוקי טבע. חוקי טבע מתנהלים מכוח הטבע. בני העולם הקדום לא האמינו במשהו שמתנהל מכוח הטבע. את הטבע ניהלו האלים. האלים קבעו שהשמש תזרח במזרח ותשקע במערב ושעונות השנה יבואו כסדרן, ושהעולם יתנהל בצורה מסודרת. שום דבר מעצמו – והם יכלו לשנות את זה. זאת אומרת, אם יש מגיפה זה האלים הביאו, ואם יש לך שנות בצורת – האלים הביאו. ואם יש לך אסונות טבע, זה מכיוון שהאלים הענישו את האדם. וזה חוזר על עצמו בכל מקום ומקום. אין בעולם הקדום חוקי טבע. רעידות אדמה לא מתרחשות מעצמן: רעידות אדמה הן עונש על חטא כזה או אחר, או עונש כתוצאה מכך שהאלים הסתכסכו ביניהם. האלים ביוון היו מסוכסכים ביניהם, אז בני האדם סבלו. אם לא היו מסוכסכים ביניהם – בני האדם לא סבלו. המציאות משקפת איזה שהוא עולם אידאי."

והמציאות בה התנהלו בני ישראל מאז התיישבו בארץ כנען לא הייתה פשוטה – ולמעשה, היא אפילו הלכה ונעשה קשה יותר ויותר עם חלוף הזמן.

"לאורך כל ההיסטוריה שלנו, מהרגע שהגענו לארץ הזאת עם יהושוע, אנחנו כל הזמן סופגים מכות. תקופת השופטים, התקופה שעליה מדבר ספר שמואל עם הפלישתים, ואחר כך בספרי המלכים: בני ישראל כל הזמן במלחמה. כל ספר מלכים מדבר על מלחמה ב[ממלכת] ארם. ואחרי ארם אשור. ואחרי אשור היה את בבל. אתה כל הזמן חוטף. והתוצאה: עשרה שבטים אבדו לנו, זאת שואה. זה 80% מכלל העם שאבד ולא חזר.
אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע הפכה אותך לאדם אוטונומי ומסבירה את המציאות שבאה עליך – ולכן התנ"ך כל הזמן מאשים אותך שרע לך כיוון שאתה חוטא. וככל שהמציאות הולכת ונעשית יותר ויותר קשה – הנביאים מטיחים בך האשמות יותר ויותר חריפות. הם רואים את החורבן מגיע. הם יודעים שירושלים עומדת לפני קריסה. ירושלים במצור. איך אתה מסביר שירושלים במצור? אתה חייב להטיח בשארית האומללה, בבודדים שנשארו, חייב להטיח בהם כאלה האשמות ופשעים – כי אחרת איך תסביר את זה שהחורבן קרב ובא, ובאמת הוא בא?"

כפי שמתארת ד"ר רביד, גלות אשור הייתה טראומה חמורה אך בהחלט לא האחרונה: בשנת 586 כבשו את ירושלים הבבלים, שהחליפו את האשורים כאימפריה של תקופתם, החריבו את בית המקדש הראשון והגלו את רבים מהיהודים לבבל. אך בתום סדרת המכות הכואבות – הגיעה סוף סוף גם בשורה טובה.

בשנת 538 לפני הספירה הכריז כורש, שליט מלכות פרס שהחליפה את ממלכות אשור ובבל, שהוא מתיר לעמים שהוגלו לבבל בתקופות מוקדמות יותר לחזור לארצותיהם. עבור היהודים הגולים, להכרזה הזו הייתה משמעות עמוקה הרבה יותר מאשר רק חזרה אל ארץ המולדת. כפי שמסבירה הדוק’ רביד, אסור היה לעבוד את אלוהים בבבל ולכן החזרה לירושלים פירושה חזרה לעבודת האל.

"עכשיו, צריך לזכור: עבודת הפולחן בעולם הקדום לא הייתה תפילה – היא הייתה הקרבת קורבנות. וברגע שבית המקדש חרב ואנחנו יוצאים לגלות – אין יותר עבודת אלוהים, כי עבודת אלוהים היא צמודת מקדש. כל נושא התפילה ושהיא ממלאת את מקום הפולחן זו תופעה הרבה יותר מאוחרת."

רוב היהודים שחיו בבבל לא רצו לחזור ארצה. יהדות בבל פרחה ושגשגה – הן רוחנית והן כלכלית – והחיים בבבל היו טובים. ובכל זאת, היו לא מעט יהודים שביקשו לחזור לארץ ישראל ולחדש בה את מלאכת הפולחן ועבודת האל. יהודים אלה האמינו שהחזרה לארץ ישראל מסמנת את תחילתה של גאולה, שהרי על פי תפיסת הגמול המקראית, השכר על חידוש הפולחן ועבודת האל יבוא כבר בעולם הזה, בימי חייהם. אמונה זו באה לידי ביטוי בנבואות הנחמה המופיעות בספר ישעיהו, בהן נכתב כי ארץ ישראל הזנוחה תיבנה מחדש, הבנים שבגלות – דהיינו, עשרת השבטים האבודים – ישובו אליה, והשממה תימלא "ששון ושמחה… תודה וקול זמרה".

"השבים שבאים לארץ ישראל באים חדורים בתחושה של 'הנה הגאולה הגיעה.' גאולה היא כמו ימות המשיח: התנ"ך לא משתמש במושג הזה, שהוא מושג עכשווי, אבל זה ממש כך."

הרגע הזה, שבו שבי ציון הנלהבים שבים לארצם, מקימים בו את בית המקדש ומחזירים עטרה ליושנה – הוא נקודת קיצון בהיסטוריה של עם ישראל, רגע ייחודי שאפשר להקביל אותו לכניסת מעבורת חלל לאטמוספירה. מדוע? כיוון שזה הרגע שבו המוקש מתפוצץ. זה הרגע שבו החולשה הקריטית בתפיסת התגמול התנ"כית מתגלה במערומיה.

"שבי ציון האמינו שהם חיים בדור הגאולה. הנה הנה, השמיים נפתחים, אלוהים חוזר והכל יהיה טוב. ומה קרה? הם באו לארץ הרוסה. ירושלים הייתה הרוסה, וארץ ישראל – החלקים שמצפון לירושלים – היו במצב קטסטרופלי.

דבר נוסף, חשוב מאד: התאולוגיה של התנ"ך מדברת על הארץ הזו כעל אדמת קודש. הקדושה של הארץ נובעת מכך שאלוהים מאציל עליה מקדושתו. הם חוזרים ארצה לארץ כבושה שיושבים בה ושולטים עליה עמים שנתפסים על פי התנ"ך כטמאים, ונוכחותם על פי התאולוגיה המקראית מטמאת את האדמה הקדושה של אלוהים. זה בלתי נסבל.

דבר שני, העובדה שאנחנו משועבדים לאימפריות שדרסו אותנו. המצב הכלכלי של שבי ציון הוא מצב נורא: יש בספר נחמיה תיאורים של משפחות שבוכות שהן מוכרות את ילדיהן כדי לשלם את החובות. המיסים ליוון אחר כך יהיו גרועים עוד יותר, והמיסים לרומא גרועים עוד יותר. הן [האימפריות הכובשות] מחזיקות פה חילות מצב שבוזזים את האדמה, ואתה גם מפרנס אותם. המצב באמת קשה וכמובן – אין גאולה. העם לא הגיע. בנבואות מדברים על כך שעשרת השבטים – הם לא קוראים לזה 'עשרת השבטים' – ישובו. והם לא באו.
יתרה מזאת, אתה רואה מה קורה בבבל ויש לך הרגשה שכל השפעה שהנביאים דיברו עליה מתקיימת, איפה? בבבל! אבל פה, המצב קטסטרופלי."

משבר רוחני עמוק

בואו נחזור על כל שרשרת התובנות והמסקנות שהבאנו עד כאן.

כותבי התנ"ך, ובפרט ספר בראשית, עמדו בפני אתגר: אלוהים מושלם – ולכן ראוי לצפות שיברא עולם מושלם. אבל העולם בבירור אינו מושלם – ואת הדיסוננס הזה היה עליהם להסביר. הפתרון שלהם היה אלגנטי ומבריק: האדם אכל מפרי עץ הדעת טוב ורע, ולכן הושלך מגן העדן אל עולם לא מושלם, ובנוסף – כיוון שלאדם יש עכשיו בינה, הוא מסוגל להחליט אם לעשות טוב או לעשות רע.

הגמול על התנהגות טובה או רעה, על פי התפיסה המקראית, היה כמעט מיידי: כאן ועכשיו, בעולם שלנו. על כל האסונות שארעו לאורך הדורות – המבול, העבדות במצרים, ההליכה הארוכה במדבר ועוד ועוד – כולם מוסברים בתנ"ך כעונשים על חטאיהם של בני ישראל. גם גלות עשרת השבטים וחורבן בית ראשון, לפי תפיסת הגמול הזו, הן עונש אלוהי.
אבל לתפיסת הגמול הזו שני צדדים, ולצד העונש ישנו גם השכר, הפרס על ההתנהגות טובה: רווחה גשמית ורוחנית שגם היא אמור להגיע כאן ועכשיו, בעולם הזה. כשהיהודים שגלו בבלל חוזרים לארץ ישראל לאחר הכרזת כורש, מקימים מחדש את בית המקדש ומחדשים את הפולחן – הם מניחים שאלוהים יגמול להם על כך. בפועל, עם זאת, מתרחש ההפך הגמור. צבאות זרים חומסים את הארץ, מטילים מיסים כבדים ויוצרים עוני נורא. בני עשרת השבטים האבודים לא חוזרים לארץ ישראל. למעשה, היחידים שטוב להם הם דווקא היהודים שנשארו מאחור בבבל, שנהנים מרווחה כלכלית וחי רוח עשירים. ככל שחולף הזמן, המצב בארץ ישראל רק הולך ומחמיר: למשל, גזירות אנטיוכוס המוטלות בתקופת כיבוש יוון מיטיבות עם המתייוונים ופוגעות ביהודים.

מה עבר ליהודים בראש באותם הימים? איך הסבירו לעצמם את הפער הברור בין הגמול המובטח בנבואות הנחמה והמצב בשטח? התשובה הקלה והשטחית היא שאנחנו לא יודעים, מכיוון שהתנ"ך מתעלם כמעט לחלוטין מהמתרחש בתקופת כיבוש יוון ורומי.

"והתנ"ך כל הזמן נכתב, וכשאתה מסתכל עליו – אתה לא מוצא יותר את יוון. את פרס אתה מוצא בפרוש – עזרא, נחמיה – אבל אתה לא מוצא יותר את יוון. למה? למה אתה לא מוצא יותר את רומי? אמת לא נעימה. לגמרי לא נעימה. למה אתה לא מוצא את חורבן בית המקדש השני? התנ"ך נכתב באותם ימים, הוא לא נגמר."

אבל פה ושם, בין השורות, אפשר למצוא עדויות ברורות למשבר שאחז ביהודים ולתוצאותיו.
למשל, בתנ"ך מופיע הרעיון של 'משפט יום הדין': עידן שהוא 'קץ הימים' ובו יקום אלוהים מעל כסאו וישפוט את היקום שברא. בתום משפט יום הדין יחל עידן 'אחרית הימים', שהוא מעין חזרה לשלמות ולתמימות של ימי גן העדן המקראי. אבל בספר דניאל, שנכתב בסביבות המאה השניה לפני הספירה – תקופת כיבוש יוון – אנחנו מוצאים בפעם הראשון רעיון חדש, שלא מופיע באף מקום בתנ"ך קודם לכן. בפרק י"ב של הספר נכתב כך:

"וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת-עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם".

או במילים אחרות: תחיית המתים. זהו רעיון חדש, אולי אפילו מהפכני – מכיוון שהוא שהוא מרמז על קיומה של נשמה 'עצמאית' ונפרדת מהגוף, תפיסה שהמקרא שולל אותה מכל וכל.

"הרי על מה מדברים? אנחנו אומרים – 'תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.' מה זאת אומרת? אתה מאמין שהנשמה נמצאת באיזשהו מקום. עכשיו, כשאתה פותח את התנ"ך, זה לא קיים. זה גם עומד ההפך מהתפיסות האלה. התפיסה השלטת היום היא שגן העדן נמצא בשמיים והוא מקום מנוחתם של נשמות הצדיקים שמתו. ובמקביל לו נמצא הגהנום – שהתנ"ך לחלוטין לא מזכיר את הגהנום. זה לא קיים בתנ"ך. בתנ"ך לא קיימת הפרדות של הנפש מהגוף. זו נקודה מאד מאד חשובה: במות הגוף מתה הנשמה. אין הפרדה. אין שום מצב שבו הנשמה נשארת בחיים ונשפטת על מעשיה בעולם החיים."

אפשרות קיומה של נשמה פתח את השער לשינוי תפיסתי נוסף, שינוי שעימו פתחנו את הפרק: תפקידו ומיקומו של גן העדן. גן העדן המקראי, זה של ספר בראשית, פחות או יותר סיים את תפקידו הסיפורי לאחר גירוש אדם וחווה – אבל השבר הרוחני שפקד את היהודים העניק לו תפקיד פוטנציאלי חדש. על חורבותיה של תפיסת התגמול המקראית של גמול כאן ועכשיו צמחה תפיסת תגמול חדשה ושונה מהותית: גמול בעולם הבא. וכדי לאפשר את צמיחתה של תפיסת גמול חדשה ומהפכנית זו השתנה גם מיקומו של גן העדן: במקום גן עדן פיזי על פני האדמה אי שם במזרח – גן עדן מטאפיזי, אי שם בשמיים, המקום אליו הולכות נשמות הצדיקים לאחר מותם.
אם כן, הסיבה שאנחנו יודעים או מאמינים בגן עדן שבשמיים – למרות שבתנ"ך מופיעים דברים שונים – נעוצה באותו משבר רוחני שפקד את עם ישראל במחצית השניה של האלף הראשון לפני הספירה, בתקופת הכיבוש הפרסי, היווני והרומאי.

בתנ"ך, כאמור, קשה למצוא עדויות לשינוי התפיסתי שהתחולל במוחם של בני ישראל בתקופת כיבוש פרס, יוון ורומא – אבל למזלנו, התנ"ך אינו המקור הכתוב היחיד ממנו אנחנו יכולים ללמוד על הנעשה באותה התקופה. ישנם לא מעט ספרים וסיפורים שנכתבו באותה התקופה, במקביל לזמן שבו נאסף ונערך התנ"ך, אך לא זכו להכלל בתוכו: אלו הם 'הספרים החיצוניים', ולעליהם נרחיב בפרק הבא, חלקו השני של פרק זה. הרעיונות המובעים בחלק מספרים חיצוניים אלה הם כל כך מהפכניים, עד שנאסר על היהודים לקרוא בהם – ובכל זאת, אנחנו וגם כל בני שאר הדתות המונוטאיסטיות הגדולות הושפעו מהם באופן עמוק מאד. איך זה קרה?

חלק ב'

את הפרק הקודם, חלקו הראשון של פרק זה, פתחתי בהצגתה של אנומליה מרתקת: איך קרה שלמרות שגן העדן המתואר בספר בראשית הוא מקום על פני האדמה, הדיעה הרווחת כיום בקרב יהודים, נוצרים ומוסלמים היא שגן העדן נמצא בשמיים?

החקירה אל שורשי האנומליה הזו הוליכה אותנו אל משבר דתי עמוק שחוו בני הקהילה היהודית, משבר ששורשיו בכיבוש ממלכת ישראל על ידי אשור בשנת 722 לפני הספירה, והמשכו בתקופת כיבושים ארוכה, הגליות וגזרות תחת הכיבוש הפרסי, היווני והרומאי, מאות שנים אחר כך. התפיסה המקובלת במקרא הייתה שגמול על התנהגות טובה – עבודת אלוהים, הקפדה על מוסר וכו' – יגיע במישור החומרי והארצי, כעושר ורווחה כבר בחיים האלה. זו התפיסה הבאה לידי ביטוי במשפט 'צדיק וטוב לו, רשע ורע לו'. אך היהודים ששבו מגלות בבל והקימו את בית המקדש השני לא זכו לגמול שכזה. ההפך הוא הנכון: הסבל המשיך ביתר שאת. הארץ המשיכה להיות כבושה, המסים כבדים והעוני פשה בכל מקום. הפער בין האמונה בגמול הארצי למציאות הקשה הביא למשבר רוחני, שבעקבותיו השתנתה תפיסת הגמול בקרב היהודים: במקום גמול חומרי וארצי בחיים האלה, הם החלו להאמין שהגמול על מעשים טובים ורעים יגיע בעולם הבא. השינוי בתפיסת הגמול הוביל גם להעתקת מקומו של גן העדן: מגן עדן על פני כדור הארץ, לגן עדן מטא-פיזי אי שם בשמיים שאליו מגיעות נשמות הצדיקים לאחר מותן.

בפרק זה נדון בהשלכותיו של המשבר הרוחני שפקד את היהודים והשינוי בתפיסת הגמול שלהם: במחלוקות שבין כותבי התנ"ך לבין עצמם, ברעיונות רדיקליים שצצו בקהילות יהודיות שגרו מחוץ לירושלים – ועל ההשפעה שהייתה להם על שתי הדתות הגדולות: הנצרות והאיסלאם.

כתיבת התנ"ך

כסופר, יש לי נטייה לבחון ולשפוט ספרים דרך משקפיים ספרותיות. כשאני קורא ספר, אני מוצא את עצמי, לא פעם, מנתח תוך כדי קריאה את האופן שבו בנה הכותב את העלילה ואת הדמויות, את החולשות והיתרונות בהחלטות היצירתיות שלו וכדומה. אפשר להגיד שאני סוג של פרשן כדורסל שאינו מסוגל לצפות במשחק בלי שיהיה לו משהו להגיד על החלטות המאמן. גם כשזה מגיע לתנ"ך יש לי נטייה, כסופר שהוא גם חילוני, להתבונן בו דרך משקפיים ספרותיות – ובמקרה הזה הניתוח מעניין עוד יותר, כיוון שהתנ"ך אינו ספר רגיל מבחינת אופן כתיבתו.

"מלאכת כתיבת התנ"ך החלה בשנת 500 או זמן קצר לאחר מכן, והיא נמשכת כשש מאות שנים. זהו מפעל שאין כמותו בתולדות האנושות: אין יצירה מהסוג הזה שנמשכת כל כך הרבה שנים."

זו הדוק’ ליאורה רביד, חוקרת התנ"ך שהכרנו בחלקו הראשון של הפרק. נקודת המוצא של דוק' רביד בבואה לנתח את התנ"ך היא חילונית-היסטורית ולכן, כמוני, היא מנסה באמצעותו להבין טוב יותר את מחשבותיהם ואמונותיהם של האנשים שכתבו אותו. בפרט, היא מאמינה שהיא מזהה בתנ"ך עדויות למשבר הרוחני שפקד את העם לאחר גלות בבל. העדות הראשונה, היא טוענת, היא דווקה ההתעלמות המוחלטת של כותבי התנ"ך מהמציאות ששררה סביבם בתקופת הכיבוש היווני והרומאי, מהמאה השלישית לפני הספירה ואילך.

"ואז הם בונים את בית המקדש ומתחדשת עבודת הפולחן. ובתוך בית המקדש הם מתחילים להעלות על הכתב את התנ"ך. עכשיו, חלק מהדברים כנראה היו כתובים עוד קודם לכן והם מביאים איתם מסורות כתובות. חלק מהמסורות הגיעו כמסורות בע"פ. חלק לא מבוטל מהחומר המקראי נכתב בפעם הראשונה בבית המקדש.
עכשיו, צריך לזכור – בית המקדש נחנך בסביבות 515 לפנה"ס וחרב בשנת 70 לספירה. ז"א, המקדש עומד שש מאות שנים ומלאכת כתיבת התנ"ך נמשכת עד סביבות שנת 150 לספירה (והדעות חלוקות בעניין הזה). מה קורה? יושבים כותבי התנ"ך – וזה הרי דורות של כותבים, על פני 700 שנה. חלקם מתחילים לכתוב בשנת 500, וכבר אז הם צריכים להסביר מה קרה לנו עד אותו הזמן. איך הבריאה המושלמת ואיך הבחירה בעם המושלם הגיעה לאן שהגיע.

הדבר הנוסף שהם צריכים להסביר: הייתה לנו אשור, הייתה לנו בבל, ועכשיו נקודת ההווה שבה מתחילים את כתיבת התנ"ך היא התקופה הפרסית. פרס יורדת – עולה יוון. יוון יורדת – עולה רומי. וכל אחד מהכובשים האלה יושב לנו כאן, על הקרקע שלנו, ואנחנו משועבדים. והגאולה – לא הייתה. ואז יש את הדילמה: איך אתה מסביר שיש לך אל כל כך מושלם שאוהב רק אותך – וזו מנטרה שחוזרת מאות פעמים בתנ"ך – והמציאות קטסטרופלית.

והתנ"ך כל הזמן נכתב, וכשאתה מסתכל עליו – אתה לא מוצא יותר את יוון. את פרס אתה מוצא בפרוש – עזרא, נחמיה – אבל אתה לא מוצא יותר את יוון. למה? למה אתה לא מוצא יותר את רומי? אמת לא נעימה. לגמרי לא נעימה. למה אתה לא מוצא את חורבן בית המקדש השני? התנ"ך נכתב באותם ימים, הוא לא נגמר."

המסקנה של הדוק’ רביד, אם כן, היא שבשלב מסוים החליטו כותבי התנ"ך להתעלם, פחות או יותר, מכל הצרות והמכות שנופלות על עם ישראל – כדי למנוע התדרדרות במעמדו של אלוהים בעיני העם, כיוון שהיה שרוי במשבר אמונה קשה, והחל לפקפק בנכונותה של תפיסת התגמול. חשוב להדגיש כאן שבני ישראל לא הפסיקו להאמין באלוהים: סביר להניח שכולם היו עדיין דתיים במידה כזו אחרת, אבל הסתירה הכואבת בין ההבטחות לעושר ולרווחה לבין המציאות העלובה שבה חיו, החלה ליצור בקיעים באחידות האמונה הזו. היו אנשים שהחלו לחפש פרשנות אחרת לתפיסות המקראיות העתיקות – ואת זה כותבי התנ"ךה לא אהבו וככל הנראה ניסו למנוע.

איוב

אך למרות הניסיון להדחיק, אולי, את המציאות הלא-נעימה, אפשר בכל זאת לזהות עדויות למחלוקות בין כותבי התנ"ך – שכאמור חיו בתקופות שונות – לגבי תקפותה של תפיסת הגמול המקראית המיוצגת בספר בראשית. הדוגמא הבולטת ביותר לדיסוננס הזה בתוך התנ"ך הוא ספר איוב, ספר ייחודי בתנ"ך וזאת מכמה בחינות. למשל, מופיעות בו מילים נדירות שאי אפשר למצוא אותן במקומות אחרים בתנ"ך; דבר נוסף שניכר בספר אלו השפעות של של דתות מזרחיות, כגון דת הזרתוסטרה שהייתה מקובלת בבבל ובפרס.

"יש לנו את הסיפור של ספר איוב, שהוא באמת קו פרשת מים. מי היה כותב ספר איוב? קרוב לודאי שהיה אחד מכותבי התנ"ך. קרוב לודאי שחי בסביבות 350 לפנה"ס, או אולי 400 לפנה"ס. נראה שהוא לפני תקופת יוון, אבל קשה מאד לדעת. ספר איוב נכנס לתנ"ך למרות שהוא משמיע דברים איומים. מישהו דאג שהספר הזה יהיה בתנ"ך – ויש לזה סיבה.

מה מספר ספר איוב? שני הפרקים הראשונים הם האפילוג, בהם מסופר על פגישה בין אלוהים והשטן. השטן בא לפני אלוהים, ואלוהים שואל אותו: 'איפה היית ומה עשית?' השטן אומר לו – שוטטתי. אלוהים שואל אותו – 'ראית את עבדי איוב? אין כמוהו מאמין בי, ואיש צדיק ונקי מכל רבב.' השטן אומר: 'כן, הוא באמת מאמין בך – אבל מכיוון שאתה נתת לו עושר גדול.' הרי כל תפיסת הגמול בנויה בדיוק על המשוואה הזו: אתה צדיק גדול – אז אתה עשיר גדול. והנה תפיסת הגמול באה לידי ביטוי במשוואה הזו. יש לנו צדיק גדול בשם איוב והוא גם האיש העשיר ביותר מכל בני קדם. ביל גייטס של העולם הקדום. השטן אומר לאלוהים: 'אם תיקח ממנו את העושר – תראה שהוא יברך אותך.' "ברכה" בקונטקסט הזה היא קללה, בלשון סגי נהור. אלוהים מרים את הכפפה, ואומר לשטן – 'אוקי, לך תעשה בו מה שאתה רוצה – אבל בגופו אסור לך לפגוע.'

השטן יוצא לדרך, ודבר ראשון משמיד את כל רכושו של איוב והורג את כל עבדיו. דבר שני, הוא מפיל את הבית על עשרת ילדיו. לאיוב היו שבעה בנים ושלוש בנות, והשטן מפיל עליהם את הבית ועשרת הילדים מתים. איוב נשאר שלם בגופו אך איבד את כל עולמו.

השטן חוזר אל אלוהים. אלוהים אומר לו – 'ראית את עבדי איוב? למה הסתת אותי סתם לפגוע בו?'. השטן אומר לו שהאדם אוהב קודם כל את עצמו. 'אם אפגע בגופו, אזי תראה שהוא יברך אותך.' אלוהים נותן לו את הרשות לפגוע בגופו של איוב. השטן מכה את איוב בשחין: איזושהיא מחלת עור שאף אחד לא יודע מהי – יש כאלה שטוענים שמדובר בצרעת. בקיצור, איוב המסכן יושב בחול, לוקח חרס ומגרד את עצמו עד מוות.

אני באה ושואלת: מה זה צריך להיות? על מי זה משול. מיהם עשרת הבנים שמתו לאיוב? עשרת השבטים. המספר עשר אינו במקרה. ומיהו אותו איוב שיושב מוכה, איבד את כל רכושו והבנים, והוא מעוות ומעונה? הוא חי, ולא יכול למות גם אם הוא רוצה. מה היא כן האנלוגיה?

מגיעים שלושה מחבריו של איוב לנחמו, כשהם רואים אותו ממרחק, הם פורצים בבכי לנוכח הצורה המעוותת של האיש המיוסר הזה. מה אומר איוב, ומה אומרים השלושה? השלושה מייצגים את תפיסת הגמול של התנ"ך שבאה ואומרת – 'חטפת? מגיע לך. לא ייתכן שאלוהים יעוות משפט. זה בלתי אפשרי.' הם באים ואומרים לו – 'אתה אשם, והבנים שלך אשמים, ועוד היית צריך לחטוף יותר משחטפת.'

והוא כל הזמן טוען אחרת. הטענות של איוב הולכות ומחמירות. הוא טוען שהניסיון האנושי מוכיח שכל תפיסת הגמול אינה נכונה. אלוהים מעניש את האדם על לא עוול בכפיו. יתרה מזאת, בשלב מסוים במחזור הויכוחים האלה נמאס לו משלושת החברים שלו. הם מעצבנים אותו והוא לא רוצה לדבר עימם. הוא קורא להם שקרנים וחנפנים ואומר להם – 'אתם יודעים שאני אומר את האמת, אתם יודעים שאתם משקרים. אתם מפחדים להודות על האמת, להתייצב מול המציאות ולהודות שתפיסת הגמול והמשפט האלוהי קרסה. אין. זה לא נכון. במילים אחרות, הוא יוצא כנגד כל מה שאומרים הנביאים. הוא יוצא כנגד כל מה שכתוב בתורה, בחמשת הספרים הראשונים. בשלב מסוים, זהו קונפליקט בין כותבי התנ"ך לבין עצמם."

הנקודה שחשוב לזכור היא שאיוב מבטא כאן תחושות של חלקים מהעם. מי שכתב אותו – או ליתר מי שכתבו אותו, כיוון שהחוקרים סבורים שספר איוב נכתב על ידי אנשים שונים בתקופות שונות, מבטא דיעות שכנראה לא היו ייחודיות רק להם. רוב מלאכת כתיבת התנ"ך נעשתה בבית המקדש ובסביבותיו, על ידי אנשים שהיו מזוהים עם כהני בית המקדש. אבל מחוץ לירושלים, בישובים יהודיים בצפון הארץ או אפילו בקהילות מחוץ לארץ ישראל, ישבו יהודים בעלי דיעות שונות בתכלית. דעות אלה באו לידי ביטוי בספרים שכתבו, המוכרים בשם הקולקטיבי – 'הספרים החיצוניים'.

"מסתבר שמחוץ לבית המקדש, איפשהו בשנת 300 לפנה"ס – ויש המון דיעות בעניין הזה, מתי נכתבו הספרים החצוניים. הדוקטורט שלי הוא על הספרים החיצוניים. לא כל הספרים החיצוניים שרדו. קרוב לודאי שהם הועלו על הכתב בסביבות 300 לפנה"ס, שזה ממש במקביל לזמנו של איוב, כשאנחנו כבר תחת שלטון יוון. האוכלוסיה שחייתה בא"י היא אותה האוכלוסיה שהתאכזבה. חלק מהספרים החיצוניים נכתבו כנראה בצפון, כי אתה רואה בהם נוף צפוני, ולא את הנוף של ירושלים. הם היו אנשים דתיים – אין דבר כזה חילוניות. הם שאלו את אותן שאלות בדיוק: מה קורה? איפה אלוהים?

"הספרים החיצונים הם אסופה. יש ביניהם מה שנקרא 'אפוקריפה' ויש 'פסאודו-אפיגרפי'."

אחחח…'אפוקריפה' ו'פסאודו-אפיגרפי'. שתי מילים שעכשיו, אחרי שהשמעתי אותן בפודאקסט, אני יכול להיות בטוח שלעולם, לעולם, בשום מצב, לא ישמיעו את 'עושים היסטוריה' ברדיו האזורי. כמו תמיד, מאחורי השם המפוצץ מסתתר רעיון די פשוט: ספר 'פסאודו-אפיגרפי' הוא ספר שמיוחס למחבר הלא נכון. למשל, אחד הספרים החיצוניים מכונה 'צוואת אברהם' – למרות שברור למדי שאברהם אבינו הוא לא זה שכתב אותו.

חנוך

גם 'ספר חנוך' הוא ספר פסאודו-אפיגרפי שכזה: הוא מיוחס לחנוך, למרות שלא נכתב על ידי חנוך. אם השם 'חנוך' לא ממש מוכר לכם, יש לכך סיבה טובה: מדובר בדמות שולית למדי שמבליחה רק לרגע אחד קצר בספר בראשית, ואז נעלמת.

'התנ"ך בפרק ה' [של ספר בראשית] אומר את הדברים הבאים. הוא נותן רשימה של האבות הראשונים שחיו לאחר הבריאה. אחד מהם היה חנוך. "ויחי חנוך חמש ושישים שנה, ויולד את מתושלח. ויתהלך חנוך את האלוהים אחרי הולידו את מתושלח שלוש מאות שנה." 365 שנים חי חנוך. "ויולד בנים ובנות…ויתהלך חנוך את האלוהים – ואיננו. כי לקח אותו האלוהים." זהו.'

אבל אז, בסביבות המאה השלישית לפני הספירה, חנוך זוכה לשדרוג משמעותי:

"חנוך, שהוא אחרון הסטטיסטים בתנ"ך ובספר בראשית, הופך לכוכב עליון בספר חנוך."

ספר חנוך הוא סוג סוג של 'ספין-אוף'. ספין-אוף, בעולם הקולנוע והטלוויזיה, היא יצירה שלוקחת דמות מיצירה קודמת – ובונה סביבה סדרה או סרט חדש. הצעירים יותר מבינינו אולי זוכרים את הסדרה הקומית 'פרייז'ר': פרייז'ר קיין החל את דרכו כדמות משנה בסדרה 'חופשי על הבר,' בכיכובו של טד דנסון, ורק אחר כך קיבל סדרה משלו. הוותיקים יותר, כמוני, ודאי זוכרים את 'הבית של פיסטוק': פיסטוק הוא ספין-אוף של דמות שולית למדי מהתוכנית 'רגע עם דודלי' שקיבלה ממדים סמי-מיתולוגיים אחרי שלקחה את המפתח של חביתוש בלי רשות, מה שאומר לפעמים פשע דווקא כן משתלם.

חנוך של ספר בראשית, אם כן, הוא פיסטוק. הוא מופיע לאורך משפט אחד או שניים, ואז… נעלם. אלוהים לוקח אותו. אבל בספר חנוך, הוא הופך להיות הכוכב הראשי.

"ספר חנוך הוא בעצם אסופה של ארבעה ספרים, או ארבעה חיבורים שכולם עוסקים בדמותו של חנוך ומספרים לאן לקח אותו אלוהים – שהרי נאמר שאלוהים לקח אותו.

הוא מספר סיפור שכזה. חנוך נרדם ואלוהים פוקח את עיניו תוך כדי שינה ולוקח אותו כלפי מעלה. הוא עובר את רקיעי השמיים ובשלב מסויים מתחיל ללוות אותו בכל פעם מלאך אחר: פעם גבריאל, פעם רפאל…בכל אחד מהרקיעים הוא רואה חלק אחר מההיסטוריה של ישראל, עד זמנו כמובן – עד לאחר הגירוש מגן העדן. הוא רואה את סודות הבריאה ואת ארבע הרוחות שמחזיקות את הרקיע מעל הארץ ואת האדנים המחזיקים את הארץ (השטוחה, כמובן). בתוך כל המסעות שלו, הוא מגיע ורואה את אלוהים. פנים אל פנים. ואלוהים הוא בדיוק כמו סנטה-קלאוס. הוא יושב על הכסא שלו עם מעיל לבן וזקן לבן…הכל מואר מסביב. אומר לך התנ"ך שאסור לתת צורה לאלוהים? לחנוך אין אלוהים. אצל חנוך, לאלוהים יש צורה.

הוא ממשיך, ובסופו של דבר מגיע גם לגן העדן. הוא רואה את גן העדן שבשמיים, ובגן העדן נמצאות נשמות המתים הצדיקים והם מאושרים שם. ובין היתר הוא רואה גם את פרי עץ הדעת טוב ורע שאותו, אומר לו המלאך שמלווה אותו, אכלו אבותיך – ומה נתן להם פרי עץ הדעת טוב ורע? לא את תפיסת הגמול שעליה יושב התנ"ך ושאומרת: "אכלת מפרי עץ הדעת טוב ורע, [עכשיו] אתה אחראי למעשיך. אל תבוא בטענות לאלוהים על המעשים שלך ועל הבחירות הרעות שאתה עושה ועל העובדה שאתה נענש כי אתה כל הזמן בוחר ללכת בדרך הרעה." עץ פרי הדעת טוב ורע בספר חנוך נתן לבני הזוג הראשון את הידע שהם ערומים. הם הבינו שהם ערומים, זה הכל. לא את תפיסת הגמול.

זאת אומרת, תפיסת הגמול – במילים שלי, וזה בדיוק כך בספר חנוך – עולה לחיים שלאחר המוות. והוא לא היחיד: זה דבר משותף למרבית הספרים החיצוניים. יש שם את החלוקה לגוף ונפש. דהיינו – הגוף מת, והנשמה נשארת."

ספר חנוך מבטא בצורה ברורה ביותר את השינוי בתפיסת הגמול שחל אצל היהודים תחת הכיבוש הפרסי, היווני והרומאי. ניקח, למשל, את השאלה העקרונית: מה קורה לנשמה אחרי המוות? העמים שחיו במזרח התיכון לצדם של בני ישראל האמינו שלנשמות המתים ממשיכה להיות השפעה גדולה על עולם החיים.

"אם אתה מאמין בהשארות הנפש – דהיינו, שבמות הגוף נשארת הנשמה והיא נענשת או מתוגמלת בהתאם למעשיה בעולם הזה – מתפתחת מכאן אמונה שהייתה קיימת בקרב העמים השכנים לנו, שלמתים יש כוח. יש להם כוח להשפיע על עולם החיים: אם הם מרוצים ממך אז הם גומלים לך, אם הם לא מרוצים ממך אז הם מענישים אותך. ויש להם כוח ויכולת לומר לך מה צופן העתיד וגם להשפיע על גורלו של המאמין. ועכשיו, אם אתה תקיים את פולחן המתים כנדרש, אז הם כמובן יפנקו אותך ויגמלו לך בחיי רווחה ושגשוג…אלוהים לא סובל מתחרים. התנ"ך אוסר את זה לחלוטין. האמונה שלנשמה יש סוג של חיים אומרת שאתה מעתיק את הפולחן לאלוהים – אל פולחן המתים. התנ"ך לא יקבל את האפשרות הזו."

אך בספר חנוך לנשמות יש גם יש קיום לאחר המוות. חנוך עולה לשמיים ושם מגלה שישנן נשמות, ושהן כן נשפטות ומתוגמלות לאחר מותן – רעיון שהוא אבן הפינה בתפיסת הגמול החדשה, זו של העולם הבא.

הספרים החיצוניים לא זכו להיכלל ב'קאנון' התנ"כי: זו הסיבה שהם מכונים 'הספרים החיצוניים', דהיינו הספרים שמחוץ לתנ"ך. קשה לדעת בוודאות מדוע לא נכללו בו: חלק מהם נכתבו אחרי שספרי המקרא כבר הועלו על הכתב, אבל חלק כבר היו מוכרים קודם לכן. ישנם ספרים שדומים באופיים לספרים החיצוניים ובכל זאת נכנסו לתנ"ך, כדוגמת מגילת אסתר וקהלת. עם זאת, סביר להניח שלאידיאולוגיות הרדיקליות שאפשר למצוא בחלק מהספרים החיצוניים הייתה השפעה על ההחלטה שלא להכליל אותם בקאנון התנ"כי. בספר חנוך, למשל, לאלוהים יש צורה – דבר שלא יעלה על הדעת בספרי המקרא.

"בשלב מסוים צריך לחתום את התנ"ך ולהפסיק את מלאכת הכתיבה שלו ולעשות לו 'קאנוניזציה': דהיינו, לקבוע שיש ספר אחד שהוא הטקסט היחיד והספר הקדוש. ומה שהם [כותבי התנ"ך] עושים – וזה תהליך הדרגתי – זה להוציא את הספרים החיצוניים מהקאנון. ובא רבי עקיבא ואומר שמי שקורא בספרים החיצוניים אין לו חלק בעולם הבא."

אך למרות שהממסד הדתי של אותה התקופה דחה את הספרים החיצוניים – הייתה להם השפעה לא מבוטלת על היהודים בפריפריה.

"אנחנו צריכים להתקדם בזמן. יש לנו מרכז פולחני אחד, בית המקדש, שביום אחד בשנת שבעים לספירה – חרב. ומי יורש את מקומם של הכהנים? יורשים אותם רבנים שהיו רבני חצרות. היו לנו את ירושלים והמקדש שבתוכה, אבל מסביב הייתה לנו פריפריה שבה חיו אותם סופרים חיצוניים, והיו לנו חצרות-חצרות של רבנים שהתורה הגיעה אליהם והם פירשו אותה – אבל הם לא היו אנשי בית מקדש. והם כבר הושפעו מהחיצוניים, והם ידעו שגן העדן קיים בשמיים. הם ידעו שתפיסת הגמול קיימת בשמיים, והם דיברו על תחיית מתים. אתה מוצא את זה."

מכיוון שלא נתקדשו ואף נאסרה הקריאה בהם, רוב הספרים החיצוניים לא נשתמרו היטב. רבות מהגרסאות המקוריות בעברית אבדו לאורך השנים, ומה שנותרו הם תרגומים שלהם לשפות אחרות. ספר חנוך, למשל, נתגלה מחדש רק במאה השבע-עשרה באתיופיה, בתרגום לשפה החבשית, וחלקים בארמית נתגלו נחשפו כחלק ממגילות ים המלח. אך למרות הדחייה של הממסד הדתי והעובדה שלרוב רק תרגומים של הספרים המקוריים שרדו – לרעיונות המהפכניים שבספר חנוך ושאר הספרים החיצוניים הייתה השפעה ברורה על המחשבה היהודית גם בשנים שלאחר מכן. חלק מהרעיונות המופיעים בהם חדרו אל הספרות התלמודית, והיו פרשנים כדוגמת הרמב"ן שנעזרו בהם בכתיבתם.

הקונפליקט בין העובדה שחלק הרעיונות שתפסו אחיזה בציבור מנוגדים לאלו המופיעים בתנ"ך – גרמה לכאבי ראש קשים אצל פרשני התורה במאות המאוחרות.

"ואז מה שאתה רואה יותר מאוחר, במאות השנים הבאות – אצל הרמב"ם, הרס"ג (רבי סעדיה גאון) במאה התשיעית ואצל רבנים חשובים אחרים – ויכוחים אם יש השארות נפש בתנ"ך, או אין השארות נפש בתנ"ך. דיונים אינסופיים! ומה הם עושים? כמה דברים

האחד, יש את הסיפורים של אליהו ואלישע. אליהו מחזיר מהמוות בן של אישה שנתנה לו מחסה באזור לבנון. אשה שנתנה לו מחסה ובנה חלה ומת, והוא מחזיר אותו לחיים. אנחנו מוצאים את אותו הסיפור בפעם השניה אצל אלישע: גם כן אשה שנתנה לו מחסה, והיא הייתה אשה עקרה והוא דואג שתכנס להריון – והבן שנולד לה מת והוא [אלישע] מחזיר אותו לחיים. הנה, יש לך שני סיפורים שבהם יש שיבה מן המתים גם בתנ"ך. נכון – אבל תמיד יש שאלה מתי זה נכתב. והדבר הנוסף הוא – נכון, אליהו ואלישע עשו ניסים, אבל הם היחידים. אין לנו יותר מעשי ניסים מהסוג הזה. אין."

אך לא פחות משהשפיעו על המחשבה היהודית, לספרים החיצוניים – ובפרט לספר חנוך – הייתה השפעה אדירה גם על הנצרות.

הנצרות, כידוע, החלה את דרכה כזרם שהתפצל מהיהדות. המאפיין הבולט ביותר של הנצרות הוא האמונה שישו הוא המשיח, בנו הנבחר של אלוהים, שלאחר מותו עלה השמיימה לשבת לצד האל ויחזור ארצה באחרית הימים. כפי שראינו, הזרם המרכזי ביהדות פסל את הרעיון העקרוני של נשמה שממשיכה להתקיים לאחר המוות – אך לא כך בספר חנוך. התיאור בספר חנוך אודות גן עדן שמיימי ובו נשמות הצדיקים קסם מאד לנוצרים המוקדמים, שכן היווה את אותה חולייה מקשרת חיונית בין הברית הישנה לברית החדשה.

"אבל למה לקחו את החיצוניים אלה שכן לקחו את החיצוניים? והם היו [הנוצרים] היותר מוקדמים. כי זה יצר רצף של הבנה שבא ואומר – הרי ישו נמצא בגן העדן שבשמיים, כך כתוב בברית החדשה. הוא יושב לימינו של אלוהים ואליו מגיעות נשמות הצדיקים שמאמינות בו – ולא בתורה, בברית הישנה, אלא בישו. זו אחת הדוגמות [של הנצרות]. אז איך הגיע גן העדן לשמיים? אז יש לך את החיצוניים, בעיקר את חנוך, הם פותרים לך את הבעיה הזו. חנוך חשוב מאד לנוצרים כי הוא יוצר סדר הגיוני בתאולוגיה הנוצרית ויוצר כאוס בתאולוגיה שלנו."

למשל, אחד התיאורים החשובים בספר חנוך הוא זה שמדבר על 'בר-אנש' – או בכינויו השני "בן-אדם" – שהוא שופט היושב לצד האל ומבדיל בין נשמות הצדיקים והרשעים. אותו בר-אנש מזוהה גם עם דמותו של המשיח, והתאים לתפיסה הנוצרית לגבי משיחיותו של ישו. חנוך מצוטט בברית החדשה, ואין כל ספק שהייתה לו השפעה גדולה מאד על התאולוגיה הנוצרית המוקדמת.

בתקופות מאוחרות יותר דחתה הכנסייה הנוצרית את ספר חנוך וגם היא לא קיבלה אותו לקאנון של כתבי הקודש הנוצריים. הסיבות לכך מגוונות, אבל אפשר לתלות אותה ברעיונות אחרים שמופיעים בספר שהיו רדיקליים מדי גם עבור הנוצרים. הזרם הנוצרי היחידי שהמשיך לאמץ את ספר חנוך במלואו הוא זה של הכנסייה האתיופית. אך אותם רעיונות בסיסיים של גן עדן שמיימי, נשמות שעולות לגן עדן לאחר המוות וכדומה כבר הספיקו לחלחל עמוק אל התרבות הכללית, ואף השפיעו על הדת המוסלמית שצצה כמה מאות שנים לאחר ימיו של ישו. מאז, רעיונות אלו הופיעו באינספור ציורים, ספרים, סרטים – אפילו בפרסומות של מקדונלד'ס – וכך נתקבעו בתודעת כולנו.

אם נסכם את הסיפור שהבאתי בשני חלקי הפרק, אזי אפשר לומר שהתחלנו עם בעיה שעליו פניו נראית כמו בעיה פעוטה ושולית באופן יחסי בקנה מידה של יצירה ספרותית מרשימה וחשובה כשל התנ"ך. איך יכול להיות שגן העדן התנ"כי נמצא בכדור הארץ – ואילו בימינו כולם מניחים שגן עדן הוא גמול למעשים טובים ושהוא נמצא אי שם למעלה, בשמיים. הבעיה הפעוטה הזו הוליכה אותנו בשביל עקלקל ומתפתל, שבסופו גילינו שהשאלה התמימה הזו מסתירה מאחוריה עדויות למשבר אמונה חריף שפקד את עם ישראל אחרי השיבה מהגלות בבבל והחיים תחת הכיבוש הפרסי, היווני והרומי. משבר זה הוביל לשינוי תפיסתי עמוק ביהדות: מהאמונה שהגמול על עבודת האל וחיים מוסריים יבוא בצורת עושר ורווחה גשמיים בעולם הזה, לאמונה שהגמול יבוא – אבל רק בעולם הבא, אחרי המוות. זו אמונה שעדיין משפיעה באופן דרמטי על החיים שלנו במאה העשרים ואחת, שכן כל אחת מהדתות המונוטאיסטיות – כולל הנצרות והאיסלם – מקדשת אותה, כל אחת למטרותיה, ככוח הדוחף לאלתרואיזם ולעזרה לזולת במקרים מסוימים, או ככוח הדוחף למעשי זוועה, כגון פיגועי התאבדות.

באופן אישי, אני מוצא את הדיון הזה מרתק, ולא מהזווית הדתית – אלא דווקא מהזווית הפסיכולוגית. סיפורו של גן העדן משקף לנו איך מגיב המוח האנושי כשאמונה ומציאות מתנגשים זה בזה באופן חזיתי. יהודים שחזרו מגלות בבל האמינו שהנה-הנה באה הגאולה. המציאות טפחה על פניהם: הם המשיכו לחיות בעוני ובעליבות תחת כיבוש רומס. וכיצד הגיבו? האם הפסיקו להאמין שהאל שבו האמינו הוא אל אדיר וכל יכול, ושבעצם הם בסך הכל קבוצה זעירה של אנשים שחיים על פיסת אדמה קטנטנה בפינה נידחת של העולם העתיק, פיונים בהתגוששות בין אימפריות אדירות? לא. הם המשיכו להאמין – ופתרו את הדיסוננס הזה בכך שהעתיקו את תפיסת הגמול אל החיים שאחרי המוות. הפרשנות החדשה הזו נתנה זריקת עידוד לנצרות המתפתחת, כשזו הפכה להיות דת גלובלית ומשפיעה – התקבעה במוחותיהם של כולם, כמעט, בעולם המערבי. אכן, פלאות הם דרכיו של… המוח האנושי.

קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן: