ריצ'רד סטולמן וההיסטוריה של קוד פתוח ותוכנה חופשית

כתב: רן לוי

בראשית שנות השמונים ייסד ריצ'ארד סטולמן תנועה טכנולוגית-חברתית בשם 'תכנה חפשית' (Free Software), שהולידה מאוחר יותר את יוזמת קוד פתוח (Open Source). מדוע, אם כן, מתכחש סטולמן לקוד הפתוח ומתנגד לו? בפרק זה נספר על ההיסטוריה של פרוייקט GNU, שורשיה של GNU/Linux – ונגלה מדוע מנסה גוגל להרוג את אנדרואיד.


פרק זה מבוסס על פודקאסט. האזינו לפודקאסט כאן:

הורד את הקובץ (mp3)
הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

אודה ואתוודה: ר'יצרד סטולמן היה מאז ומעולם אחד מגיבוריי. ריצ'רד מתיו' סטולמן (Stallman) – המכונה גם RMS, על שם ראשי התיבות של שמו – נחשב לאחד מההאקרים הגדולים בהיסטוריה. תכנות שכתב בשנות השבעים נמצאות עדיין בשימוש שוטף בימינו. כשאנו רואים בסרט האקר שבימים ישן על מיטה מתקפלת ליד המחשב, ובלילות רוכן מעל המקלדת – אנחנו רואים את סטולמן, שדמותו המיתולוגית היוותה השראה לקלישאה הקולנועית הזו. עם זקנו הארוך והלא מטופח ושערו המאפיר שמגיע עד לכתפיו – הוא אפילו נראה כמו אב טיפוס של האקר מיתולוגי.

סטולמן נחשב גם לאבי תנועת הקוד הפתוח, תופעה חברתית-טכנולוגית שהביאה לעולם תכנות רבות שאנו משתמשים בהם בחיי היוםיום: מערכת ההפעלה 'אנדרואיד', אתרי WordPress, דפדפן Firefox ועוד. כשהחלטתי לכתוב פרק על ההיסטוריה של תנועת הקוד הפתוח ניצלתי את ההזדמנות להגשים חלום ישן נושן, והזמנתי את ריצ'ארד סטולמן להתראיין בתוכנית. הראיון הזה – איך לומר זאת בעדינות – לא התנהל כפי שדמיינתי אותו. השיחה עם סטולמן גרמה לי לפקפק בכמה מהנחות היסוד שלי לגבי עולם הטכנולוגיה, והאירה צדדים באישיותו של סטולמן שלא הכרתי קודם לכן.

בעיות התנהגות

ריצ'ארד סטולמן נולד בארה"ב בשנת 1953. כבר בצעירותו הפגין נטיה ברורה למרדנות ולהתנהגות אנטי-ממסדית בעיות ההתנהגות שלו הביאו לכך שהחליף מספר בתי ספר. מבחינה חברתית, סטולמן היה אאוטסיידר ולא מצא את מקומו בין הילדים. הוא מעיד על עצמו שאף פעם לא למד איך להסתדר עם אנשים אחרים כמו שצריך.

מחשבים היו סיפור אחר לגמרי, כמובן. כבר בבית הספר היסודי קרא חוברות הדרכה של מחשבים וכתב תכנות – על דף. אלו היו שנות החמישים והשישים, ימים שבהם גישה למחשב הייתה זכות נדירה. רק כשהיה בתיכון ראה סטולמן מחשב אמתי במו עיניו, אך בשלב זה כבר ידע על מחשבים הרבה יותר מאשר מרבית בני גילו.

סטולמן למד פיזיקה באוניברסיטת הרווארד היוקרתית. הוא אהב את הלימודים, אך נתקל בתופעה שהרגיזה אותו. פרופסורים רבים החזיקו מסופי מחשב במשרדיהם האישיים, ונהגו לנעול את דלתות המשרדים בלילות. לא היו מסופי מחשב רבים בהארוורד, באותם הימים, והסטודנטים שיוועו לכל דקת עבודה מול מחשב שהצליחו לגרד. אך הפרופסורים, בעלי השררה במוסד, לא הסכימו לוותר על ה"צ'ופר" שהעניקו לעצמם וכך ניצבו המחשבים בלילות חסרי מעש כמו אבנים אלקטרוניות יקרות, בזמן שמעבר לדלת היו מי שהיו זקוקים להם בדחיפות.

לא רחוק מהרווארד עומדת MIT, שנחשבת לאחת האוניברסיטאות הטכנולוגיות המובילות בעולם. במהלך לימודיו בהרווארד ביקר סטולמן במעבדה לבינה מלאכותית של MIT – ומצא שם גישה שונה, הפוכה מזו שהכיר בהארוורד. ב-MIT, מסופי המחשב היו משאב משותף שלאיש לא הייתה בעלות עליו. אם אחד הפרופסורים החזיק מסוף מחשב בחדרו והעז לנעול את דלתות המשרד בלילה – הסטודנטים היו שוברים לו את הדלת. מילולית. אחד הסטודנטים במעבדה אפילו הציג בפני סטולמן בגאווה אייל ניגוח מאולתר שהיה עשוי מקורת מתכת מורכבת על מריצה.

מעבדת הבינה המלאכותית הייתה ביתם של סטודנטים צעירים ומלאי תשוקה לטכנולוגיה, שזכו לכינוי 'האקרים' – במובן של מי שאוהבים להעמיק ולחקור את נבכיה הסודיים ביותר של כל מערכת ולשנות אותה. ההאקרים של מעבדת הבינה המלאכותית רצו ליצור דברים מעניינים בכלים שעמדו לרשותם, ולא הייתה להם טיפת סבלנות או סובלנות כלפי מי שניסה לרסן אותם או להציב בדרכם מכשולים. עבור סטולמן, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הוא הצטרף לצוות המעבדה, ויחד עם המתכנתים האחרים פיתח תכנות ורעיונות שנחשבים לאבני דרך בהיסטוריה של הטכנולוגיה המודרנית: למשל, אלגוריתם חשוב בתחום הבינה המלאכותית, כתבן (Text Editor) פופולרי מאד בשם Emacs, מערכת הפעלה חדשנית בשם LISP ועוד.

החיים במעבדת הבינה המלאכותית היו אינטנסיביים. הפרופסורים והסטודנטים ה'רגילים' של האוניברסיטה עבדו ביום, וכשהם עזבו – ההאקרים השתלטו על המעבדה. סטולמן וחבריו עבדו אל תוך השעות הקטנות של הלילה, הזמינו אוכל סיני בשלוש לפנות בוקר ועבדו על התוכנות שלהם עד שנפלו שדודים אל מיטות מתקפלות בפינות החדר. סטולמן נהנה מכל רגע. כשסיים את לימודי התואר הראשון בהארוורד – בהצטיינות יתרה, יש לומר – נרשם ללימודי תואר שני ב-MIT בעיקר כדי להמשיך ולעבוד במעבדה לבינה מלאכותית. במיוחד קסמה לסטולמן רוח האחווה ושיתוף הפעולה ששררו במעבדה. אנשים עבדו יחד למען מטרה משותפת ובשם טובת הכלל.

"האווירה הייתה נינוחה ושיתופית. יצרנו ופיתחנו מערכת הפעלה משלנו […] מבחינתי, זו הייתה העבודה האידיאלית. שילמו לי לעשות את מה שאהבתי לעשות. […] עשיתי את העבודה הזו כחלק מקבוצת של מפתחים שלא היו להם תחומי אחריות ברורים. היו אנשים נוספים במעבדה שעשו אותו הדבר, שיפרו את המערכת – אבל כל אחד היה מוזמן לשפר את המערכת. שמחנו לקבל עזרה מכל אחד, אפילו אם לא היה שייך ל-MIT. שמחנו כשמישהו הגיע והשתמש במערכת שלנו בצורה מושכלת, ואם הוא החל גם לתרום למערכת – זה היה נפלא! שמחנו לחלוק את התכנה שלנו עם אנשים מחוץ ל-MIT. שמחנו כשהם חשבו שהתכנה שימושית עבורם. מניסיוני ב-MIT למדתי איך זה מרגיש להיות חלק מקהילה שמשתפת תכנות, קהילה שבה כולם עובדים על שיפור התכנות לטובת כולם – וראיתי שזו דרך חיים טובה."

הפתיחות בין חברי הצוות היה כה גדולה, עד שמקרים רבים אנשים נהגו לקרוא את האי-מיילים של חבריהם. סטולמן סיפר את האנקדוטה הבאה בריאיון עיתונאי:

"אני זוכר סקנדל מעניין, כשמישהו שלח בקשה לעזרה לגבי תכנה מסוימת שפותחה ב-MIT. הוא שלח אותה לאדם מסוים, וכעבור מספר שעות קיבל תשובה מאדם אחר. הוא היה מבועת. הוא השיב – 'האדם הזה והזה קורא את הדואר האלקטרוני שלך. יכול להיות שהמיילים אינם חסויים במערכת שלכם?' [השבנו לו] 'ודאי, אף קובץ אינו חסוי במערכת שלנו. מה הבעיה? קיבלת את התשובה שרצית מהר יותר. מדוע אינך שמח? ודאי שאנחנו קוראים את המיילים זה של זה, כדי שנוכל לאתר משתמשים כמוך ולסייע להם.' יש אנשים שפשוט לא תופסים כמה טוב להם."

אך האידיליאה הייתה קצרת מועד. מעבדת הבינה המלאכותית של MIT נפלה קרבן להצלחתה שלה.

שורשיה של תנועת התכנה החופשית

חלק ניכר ממשתמשי המחשבים בשנות החמישים והשישים היו אנשי אקדמיה ואלו נהגו לשתף זה את זה בתכנות שכתבו וברעיונות חדשניים שהעלו, ברוח שיתוף הפעולה המדעי המקובל. בשלהי שנות השבעים, כשהחלו המחשבים חודרים עמוק יותר אל המגזר העסקי, הוקמו חברות רבות שעסקו בפיתוח תוכנות קנייניות לצרכים מסחריים: מטבע הדברים, חברות אלה הציעו את התכנות ללקוחותיהן תמורת תשלום, במקום לחלק אותן בחינם. אנשי העסקים ראו בהאקרים של MIT 'סחורה מבוקשת', והציעו להם משכורות עתק תמורת כישוריהם. בתוך שנים ספורות התרוקנה מעבדת הבינה המלאכותית. לא במובן הפיזי, כמובן: עדיין היו שם סטודנטים ופרופסורים – אבל ההאקרים האנרכיסטים ופורצי הגבולות נעלמו כלא היו.

ריצ'ארד סטולמן נשאר במעבדה, אך גילה שהאווירה במקום הלכה והשתנתה. המתכנתים שנותרו במעבדה כבר לא ששו לחלוק זה עם זה ידע ופתרונות יצירתיים לבעיות טכנולוגיות: בעולם המסחרי החדש, ידע היה כוח, ידע היה כסף. תכנות אכותיות שכתבו ההאקרים בעצמם הוחלפו בתוכנות קנייניות ובינוניות, ועל קריאת אי-מייליםשל אנשים אחרים כבר לא היה על מה לדבר… ריצ'ארד המשיך בעבודה היום-יומית שלנו, אבל זה כבר לא היה אותו הדבר. בער בתוכו הרצון למצוא מחדש את הגחלת הלוהטת הזו, לשחזר את האווירה הקסומה שהייתה במעבדה. בתחילת שנות השמונים מצא את הדרך לעשות זאת: המפתח ליצירת אותה אווירה מיוחדת היה 'שיתוף'.

בעולם התכנה, המילה 'שיתוף' בעלת משמעות עמוקה ומורכבת יותר מזו שאנחנו משתמשים בה ביום יום. נניח שאני טבח במסעדה. אני מכין מנה נפלאה של ספגטי בולונז, ממש כמו הספגטי האגדי של אימא. ללקק את האצבעות. אני מגיש את המנה לשולחן והסועדים אוכלים את הספגטי בתיאבון. אפשר לומר ששיתפתי את המנה עם הסועדים – אבל זה לא יהיה נכון במאת האחוזים. אם לא סיפרתי לסועדים איך מכינים את הספגטי – דהיינו, אם לא נתתי להם את המתכון – הם לא יוכלו להכין אותה בעצמם בעתיד. רק אם אשתף אותם במתכון, אתן להם משהו משמעותי יותר מרצועות ארוכות ודקות של פסטה: אתן להם את ה"רעיון" של פסטה בולונז ואת ההבנה האינטימית של האופן שבו מרכיבי המנה השונים מתערבבים זה בזה ליצירת טעמים נפלאים. אם למישהו מהסועדים יש הכישרון והרצון המתאימים, הוא יכול לקחת את המנה שלי, לשנות אותה וליצור מנה חדשה ואולי טעימה עוד יותר.

בעולם התכנה, 'המתכון' מכונה 'קוד המקור': אלו הן ההוראות שמתכנת כותב כדי להסביר למעבד מה עליו לעשות. הוראות אלה הופכות, לאחר תהליך מסוים, לתכנה שהמשתמש הרגיל עובד מולה. למשל, משחק, דפדפן או מערכת הפעלה. אני יכול לתת למישהו עותק של המשחק שלי – כמו לתת לו צלחת של ספגטי בולונז – אבל רק אתן לו את קוד המקור של המשחק יהיה זה שיתוף מלא במלוא מובן המילה. מתכנת שיקבל את קוד המקור שלי יוכל להסיק מתוכו את הרעיונות והטכניקות שבהם השתמשתי, ללמוד ממנו ואולי להפוך אותו למשחק טוב ומוצלח עוד יותר.

אך זו, כמובן, הסיבה שבעטיה חברות מסחריות אינן נוהגות לחשוף את קוד המקור של התכנות שלהן. להפך: קוד המקור נחשב לסוד מסחרי ונשמר בקנאות, שכן איזו חברה רוצה שהמתחרים שלה יפתחו משחק טוב ומוצלח יותר מהמשחק שלה? סטולמן ידע שהמפתח ליצירת קהילת מתכנתים החולקים אותה התשוקה לטכנולוגיה ואת הרצון לתרום לטובת מטרה משותפת הוא ביצירת סביבה של שיתוף פעולה מלא, ללא גבולות או עכבות – דהיינו, שהמתכנתים ישתפו זה עם זה את קוד המקור של התכנות שאותן הם כותבים. במילים אחרות, זהו ההבדל שבין קבוצת סועדים שאוכלים מנות מוכנות זה לצד זה בנימוס קריר, לבין קבוצת שפים שעומדים מסביב לשולחן המטבח, מתווכחים בלהט על התבלין המוצלח ביותר ועל הטמפרטורה הנכונה בתנור, ויחד יוצרים מנה נפלאה שאיש לא יצר קודם. האש והחום נמצאים במטבח – לא בשולחן המסעדה.

"רציתי ליצור מחדש קהילה שבה אנשים יעבדו יחד ויתרמו ברוח שיתוף הפעולה של המדע ליצירת תכנות שכל אחד יוכל להשתמש בהן. […] אז הבנתי שהדרך היחידה שבה תיווצר קהילה כזו, היא אם נשתמש בתכנה חופשית. נהיה חייבים להיות בטוחים שכל התכנות שאנחנו משתמשים בהן באמת חופשיות, ו[רק] אז נוכל ליצור קהילה שכזו. אבל באותה התקופה לא היו מספיק תכנות חופשיות שכאלה. זו הייתה העבודה שלי. הייתי חייב להביא לעולם מערכת הפעלה חופשית – אבל הפעם מערכת הפעלה שמותאמת למחשבים מודרניים, במקום אחת שמתאימה למחשבים שפותחו ב-1968. אז זה מה שעשיתי. הכרזתי שאני מתחיל לפתח את מערכת ההפעלה GNU, וביקשתי מאנשים להצטרף ולסייע."

מערכת הפעלה היא כלי חיוני בתהליך יצירת תכנות חדשות: היא מהווה תשתית שעליה תכנה פועלת – בדומה לאופן שבו כבישים, שלטים ורמזורים מהווים תשתית לתנועת המכוניות. בשנת 1983 פרסם סטולמן הודעה באחת מקבוצות הדיון באינטרנט ובה הכריז על הקמת פרוייקט GNU, שבמרכזו יצירת מערכת הפעלה חדשה ומודרנית. מערכת ההפעלה הנפוצה והפופולארית ביותר באותה התקופה הייתה Unix, ורוב המתכנתים הכירו אותה וידעו איך לעבוד איתה – אך יוניקס הייתה רכושה של חברת AT&T, ומי שרצה להשתמש בה היה צריך לשלם ל-AT&T. סטולמן ביקש ליצור מערכת הפעלה שתהיה דומה מאד ליוניקס, אך לא תהיה 'סגורה' וקניינית כמו יוניקס. זהו מקורן של ראשי התיבות GNU – GNU is Not Unix. אלו ראשי תיבות ריקורסיביים, שבהם ה-G מציינת GNU, ראשי התיבות עצמם.

שנה מאוחר יותר, ב-1984, עזב ריצ'ארד סטולמן את MIT כדי להתרכז בפרוייקט GNU, והקים ארגון בשם Free Software Foundation (FSF). הוא ביקש למסד את רעיון השיתוף שהיה נפוץ בשנות השישים והשבעים, וליצור תנועה חברתית בעלת אידיאולוגיה ברורה, שחבריה תומכים ומסייעים זה לזה. האידיאולוגיה שבבסיס פרוייקט GNU הייתה לעודד אנשים ליצור ולהשתמש בתכנות 'חופשיות': Free Software.

"תוכנית מוגדרת כ'תכנה חופשית' אם היא מעניקה לך, המשתמש, את ארבעת החירויות החיוניות והן:
• חירות 0: החופש להפעיל את התכנה איך שאתה רוצה, לכל מטרה.
• חירות 1: החופש ללמוד את קוד המקור של התכנה ולשנות אותו כך שהתכנה פועלת כפי שאתה רוצה שתפעל.
• חירות 2: החופש ליצור עותקים מושלמים של התכנה ולתת או למכור אותם לאחרים כשאתה מעוניין בכך.
• חירות 3: החופש ליצור עותקים של התכנה לאחר ששינית אותה לצרכיך, ולתת או למכור אותם לאחרים."

סטולמן הדגיש בכל הזדמנות שהמילה Free ב-Free Software היא במשמעות של 'חירות' או 'חופש', ולא 'חינם'.

"למילה 'חופשי' (Free) יש מספר משמעויות. כשאני משתמש בה, אני מתכוון ל'חופש'. כשאני מתכוון ל'חינם', איני אומר Free – אני משתמש במילה Gratis, כיוון שאני רוצה שיהיה ברור לאנשים למה אני מתכוון. כל פעם שאני אומר Free Software, אתה צריך לחשוב על… אני חושב שקוראים לזה [בעברית] 'תוכנה חופשית'."

מדוע הדגיש ריצ'ארד סטולמן את החירות כמאפיין מרכזי וחיוני של תוכנה? זו אינה שאלה טריוויאלית. קראתי עשרות ספרים ומאמרים על הנדסת תכנה: הם מלאים בעצות וברעיונות כיצד לכתוב תוכנה 'טובה' – אך המילה 'חירות' אינה מופיעה באף אחד מהם.

סטולמן מאמין ששיתוף מלא של ידע ורעיונות הוא חיוני לשימור החדשנות בעולם התכנה. תוכנה קניינית, כזו שלמשתמש אין גישה לקוד המקור שלה, יכולה אולי להיות שימושית – אבל היא אינה תורמת דבר לחדשנות, ואולי אפילו בולמת אותה. נניח, לשם דוגמה, שאני מתכנת ושאני רואה בתכנה שבה אני משתמש – למשל, מעבד התמלילים וורד של מיקרוסופט – משהו שאפשר לשפר אותו. זה יכול להיות שיפור משמעותי כמו תמיכה טובה יותר בשפה העברית, או אפילו שיפור מינורי כגון שינוי מיקומו של כפתור כזה או אחר. כיוון שמיקרוסופט אינה מעניקה לי גישה לקוד המקור, אין לי שום דרך לשפר את התכנה. ברור שאני יכול להחליט שאני כותב מחדש את וורד ויוצר גרסה טובה ומשופרת שלה… אבל זה לא מעשי. יידרשו לי שנות מאמץ כדי ליצור את התכנה הגדולה והמורכבת הזו מאפס, בזמן שכל מה שרציתי הוא שינוי מינורי בלבד. במילים אחרות, אם אין למתכנתים גישה לקוד המקור של התכנות, הם מוגבלים ביכולתם ללמוד משגיאותיהם והצלחותיהם של מתכנתים אחרים, ומוגבלים ביכולתם להכניס שיפורים וחידושים בתוכנות.

העדר חירות בתוכנה מזיק גם בדרכים אחרות, פחות ברורות מאליהן. במבט ראשון אולי נדמה שהמחשב האישי, הטאבלט והטלפון החכם מעניקים למשתמש חופש אינסופי – הוא יכול לשלוח איי-מייל, לגלוש באינטרנט, לשחק משחקים…האפשריות נדמות בלתי מוגבלות כמעט. אך גם אם חלק ניכר המשתמשים אינם מודעים לכך, החופש האינסופי הוא למעשה אשליה. . באייפון, למשל, אתה יכול לשחק משחקים, אבל רק כאלה שאפשר להוריד מחנות האפליקציות של אפל. גוגל נותנת לך דואר אלקטרוני בחינם – אבל מנתחת ומנטרת כל מילה שתשלח. מיקרוסופט מרשה לך להשתמש במערכת ההפעלה שרכשת בכספך – אבל רק על מחשב אחד. אם תנסה להתקין את אותה התוכנה על מחשב אחר שיש לך בבית, תגלה שאינך יכול לעשות זאת. תכנות מודרניות דומות לבית כלא שקירותיו שקופים: נדמה לך שאתה חופשי, אבל אם תנסה לצאת מהשער תגלה שמדובר בזכוכית עבה ובלתי חדירה. ריצ'רד סטולמן טוען שלכלא הבלתי נראה שכופות עלינו התכנות הקנייניות יש השפעה שלילית עלינו כבודדים וכחברה.

"כשאדם משתמש זמן רב במחשב כלשהו, הקונפיגורציה של מחשב זה הופכת להיות כמו העיר שבה הוא חי, כמו הבתים והריהוט שסובבים אותו. אם אנחנו לא מסוגלים לשנות את המחשב כדי שיתאים לנו, אז חיינו נמצאים בפועל תחת שליטתו של מישהו אחר. ואדם שמבחין בכך הופך להיות במידה מסוימת מדוכא. [הוא אומר לעצמו] 'אין טעם לנסות ולשנות את הדברים, הם תמיד יהיו גרועים. אין מה להתאמץ. אני רק אעשה את מה שאני חייב לעשות, וכשאסיים אני אלך ואשתדל שלא לחשוב על זה יותר.' הרוח הדכאונית הזו, הדכדוך הזה, הוא תוצאה של חוסר היכולת לשנות דברים לטובה כשמשהו מציק לך."

סטולמן רואה בשליטה על תכנה חלק ממאבק כוחות בין האזרחים הפשוטים לבעלי הכוח והשררה בחברה – מלחמת מעמדות שמזכירה מאוד בטרמינולוגיה שלה אידיאולוגיות חברתיות ותיקות כדוגמת המרקסיזם.

"אם למשתמשים אין חירויות שכאלה, ואין להם שליטה מלאה על התכנות שלהם – זה אומר שהתכנה היא זו ששולטת על המשתמשים, והבעלים הוא זה ששולט בתכנה. התכנה הזו הופכת להיות כלי שנותן לבעלים כוח על המשתמש. זו הסיבה שתכנה קניינית מעודדת חוסר צדק. הכוח הזה הוא פיתוי תמידי עבור המפתחים. הסטנדרטים האתיים של מפתחי תכנות קניינות ירדו אל הרצפה. בימינו מקובל שתכנות קנייניות מרגלות אחרי המשתמשים, מונעות מהם לבצע דברים שהם מעוניינים לעשות, ויש 'דלתות אחוריות' שמאפשרות לתכנה לקבל פקודות ממישהו אחר ולעשות דברים לא טובים למשתמש. יש תכנות קניינות שתורמות לצנזורה."

רעיונותיו של סטולמן לגבי חירות ושיתוף פעולה קסמו לרבים, ותנועת התכנה החופשית הלכה וצברה תאוצה. חבריה ארגנו כנסים, פרסמו מגזינים מקוונים והשתתפו בקבוצות דיון באינטרנט. מתכנתים נוספים התגייסו כדי לסייע לסטולמן בפרוייקט GNU: זו הייתה עזרה מבורכת, שכן למרות שסטולמן כתב לא מעט מהקוד הנדרש בכוחות עצמו, כתיבת מערכת הפעלה היא משימה מורכבת מאוד הדורשת אלפי שעות עבודה. אך על אף העזרה ורוח ההתנדבות, בתחילת שנות התשעים מצא סטולמן את עצמו ניצב מול בעיה לא פשוטה.

בחלוקה גסה, ניתן להפריד מערכת הפעלה לשני חלקים: הראשון הוא הליבה (Kernel) והשני הוא המעטפת. במעטפת נמצאות התכנות שעמן עובד משתמש המחשב – למשל, מחשבון, סייר הקבצים או תכנת הציור. ליבת מערכת ההפעלה היא החלק שמקשר בין תכנות אלה לחומרת המחשב עצמה: המעבד, הזיכרון, הדיסק וכולי. אם נדמה את מערכת ההפעלה להצגת תיאטרון, אזי המעטפת היא הבמה שעליה עומדים השחקנים – והליבה היא המנגנון שמאחורי הקלעים: התיאורן, התפאורן, המאפרת וכל אותם נותני שירותים חיוניים שבלעדיהם לא תהיה הצגה.

סטולמן וחברי ה-FSF יצרו תכנות חדשות וחופשיות רבות עבור מעטפת מערכת ההפעלה – אך עדיין לא הייתה להם ליבה עובדת ומתפקדת. הם ניסו ליצור ליבה בשם HURD, אך זו התבררה ככישלון: HURD סבלה מחוסר יציבות ומסרבול יתר, ובשלב מסוים היה ברור לכולם שהיא אינה יכולה להוות תחליף למערכת ההפעלה הפופולארית יוניקס. פרוייקט GNU היה תקוע בביצה טכנולוגית טובענית שאיימה להטביע את תנועת התכנה החופשית כולה – שהרי אם אין מערכת הפעלה, אי אפשר לכתוב תכנות חופשיות, וכתיבת תכנות חופשיות הייתה כל העניין כולו.

לינוקס מצטרפת ל-GNU

העזרה הגיעה ממקור בלתי צפוי. באוגוסט 1991 פרסם סטודנט פיני צעיר בשם לינוס בנדיקט טורוואלדס (Torvalds) הודעה באחת מקבוצות הדיון באינטרנט.

"שלום לכל משתמשי מיניקס באשר הם [מיניקס הייתה מערכת הפעלה כלשהי – ר.ל]. אני כותב מערכת הפעלה חינמית (זה רק תחביב, היא לא תהיה גדולה ומקצועית כמו מערכת ההפעלה של GNU). התחלתי 'לבשל' אותה מאז אפריל, והיא כמעט מוכנה. הייתי רוצה לקבל מכם פידבק לגבי דברים שאתם אוהבים או לא אוהבים במיניקס […] כל הצעה לשיפור תתקבל בברכה."

בניגוד לציפיותיו שלו, מערכת ההפעלה הקטנה והחובבנית של לינוס טורוולאדס משכה אליה מפתחים רבים שאהבו אותה וסייעו ללינוס להרחיב ולשכלל אותה. השם שניתן לה היה 'לינוקס' (Linux), צירוף של המילים לינוס ויוניקס.

ריצ'ארד סטולמן חיפש תחליף ראוי ל-HURD, הליבה הכושלת של פרוייקט GNU, וגילה עניין בלינוקס. מערכת ההפעלה של לינוס הייתה חדשה לגמרי ולכן לא הכילה בתוכה קוד שהיה מועתק מיוניקס או ממערכת הפעלה קניינית אחרת, דרישה חיונית עבור כל תכנה חופשית. אף על פי כן, סטולמן דחה בתחילה את האפשרות להשתמש בלינוקס עבור פרוייקטGNU כיוון שטורוואלדס הצהיר שלינוקס מיועדת עבור מחשבים מסוג מסוים בלבד – מחשבי AT – ולא תעבוד על מחשבים מדגמים אחרים. תאימות שכזו (פורטביליות, בלעז) הייתה מאפיין חיוני למערכת ההפעלה שסטולמן היה מעוניין בה, שכן תוכנה אינה יכולה להיות 'חופשית' לחלוטין אם היא מוגבלת למחשב מדגם אחד בלבד. כעבור שנתיים, כשראה את הקהילה הענפה שהתגבשה סביב לינוקס ונוכח ביתרונות הטכנולוגיים הניכרים שלה, נמלך סטולמן בדעתו, ולינוקס החליפה את HURD כליבת מערכת ההפעלה של פרוייקט GNU.

"לא צריך להגזים ב[חשיבות של החלפת HURD בלינוקס]. ניסינו לפתח המון תוכנות: בכמה מקרים הצלחנו, ובכמה לא. מה שחשוב זה שקיבלנו ליבת מערכת הפעלה עובדת, ובחינם, כי מישהו אחר כתב אותה."

צירופה של לינוקס נתן לפרוייקט GNU רוח גבית אדירה. לינוקס הייתה ליבה מוצלחת, ועם התכנות שפיתחו סטולמן ומתנדביו עבור המעטפת הן יצרו מערכת הפעלה חזקה, מתוחכמת ואמינה מאוד שהוכיחה את תקפות רעיונותיו של סטולמן: שיתוף מלא של ידע ורעיונות יכול להפיק תכנות מורכבות ואיכותיות, שיתחרו בהצלחה בתוכנות הקנייניות שמוכרות חברות מסחריות כדוגמת מיקרוסופט ואחרות. חברים רבים נוספים הצטרפו לתנועת התכנה החופשית, והמוניטין של ריצ'ארד סטולמן כנביא וכמייסד התנועה התבסס בהתאם. אך למרות שלינוקס – או בשמה המלא GNU/Linux, שהרי מדובר בצירוף של ליבה ומעטפת – הייתה תוספת חשובה לפרויקט GNU, היא גם התבררה כסוג של סוס טרויאני שעתיד היה להביא לקרע חמור בקהילה הצעירה.

על אף שריצ'ארד סטולמן הוא דמות נערצת בעיני רבים, הוא גם נחשב לאדם… לא קל, בלשון המעטה. נוכחתי בכך בעצמי כשניסיתי לתאם עמו את הריאיון הטלפוני. כבר באי-מייל הראשון שקיבלתי ממנו, סטולמן הציב תנאי ברור לקיום הריאיון: שאדגיש בפרק באופן מפורש שלינוקס היא חלק מפרוייקט GNU, ושאכנה אותה בשמה המלא: GNU/Linux. אם לא אסכים, אין ריאיון. הוא גם דרש שאעשה אבחנה ברורה בין 'תוכנה חופשית' ו'קוד פתוח' – נקודה שנגיע אליה בהמשך – ואם לא, אין ריאיון. ולקינוח, סטולמן ביקש שהפרק יופץ בקובץ בפורמט חופשי ונטול זכויות יוצרים כדוגמת Ogg Vorbis, ושהאתר של 'עושים היסטוריה!' לא יעשה שימוש בטכנולוגיה קניינית כגון Javascript. לזכותו של סטולמן ייאמר שהוא הסכים להתפשר על הדרישות האחרונות כשהסברתי לו שהאתר של 'עושים היסטוריה!' לא יעבוד בליJavascript ושחלק נכבד מהמאזינים אפילו לא שמעו על Ogg Vorbis…

סטולמן לקח על עצמו להיות משקל נגד כנגד אותם משתמשים שמעדיפים את הנוחות שמציעות תוכנות קנייניות על פני החירות שמעניקות התוכנות החופשיות.

"למשל, נניח שיש מישהו שרוצה לשוחח איתך באמצעות Skype [תכנת טלפוניה דרך הרשת – ר.ל.]. סקייפ היא תכנה קניינית, ואנחנו יודעים שהיא מזיקה למשתמשים: אם אתה מתקין אותה על המחשב שלך אתה מוותר על החירות שלך."

בשלב זה תהיתי אם כדאי לגלות לריצ'ארד שאני מדבר עמו ברגע זה ממש באמצעות סקייפ.

"רק אדיוט יעשה דבר כזה."

במחשבה שניה, אולי לא.

"אנשים שבאמת מעריכים את החופש שלהם אומרים לעמיתיהם – 'לא, לא אתקין סקייפ על המחשב שלי. לא אשתמש בסקייפ כיוון שאם אני משתמש בה, מישהו אחר יהיה מוכרח להשתמש בה בגללי, ואני לא מתכוון לעודד מישהו אחר לוותר על החירות שלו.' אבל זה דורש אומץ מוסרי. זה דורש אומץ מוסרי, והחברה שלנו אינה מעודדת אומץ מוסרי."

ביקור קצר באתר הבית של סטולמן נותן מושג כללי מדויק לגבי אופיו המיליטנטי: הוא עמוס במסרים ובקריאות לפעולה כגון קריאה להתנגד לקידוחי נפט בקוטב הצפוני, קריאה להחרים את פייסבוק בגלל בעיות הפרטיות השונות שלה, להחרים את אפל, את אמזון, את מערכת הפטנטים, ואפילו להחרים את הארי פוטר כיוון שריצ'ארד סטולמן רואה בג'יי.קיי רולינס, הסופרת שמאחורי הארי פוטר, אישה תאבת בצע.
בשנת 1996 נערך כנס של תנועת התכנה החופשית בהשתתפותו של סטולמן וחברים בולטים נוספים בארגון ה-FSF. המרצה המרכזי בכנס היה לינוס טרוואלדס. זהו הרגע לספר שלמרות תרומתו לפרוייקט GNU, טרוואלדס לא היה שותף לרעיונותיו האידיאולוגיים של סטולמן. הוא שמח לעזור ל-GNU, ועשה שימוש ברבות מהתכנות שיצאו מהפרויקט – אבל בניגוד לסטולמן, טרוואלדס התעניין יותר באספקטיים הטכנולוגיים של הנדסת התכנה ומערכות ההפעלה, ולא באספקטים החברתיים שעניינו את סטולמן. על הבמה בכנס, לינוס העביר הרצאה מעניינת ומשעשעת ובה סיפר, בין היתר, שהוא אוהב מאוד להשתמש בפאואר-פוינט, תכנת המצגות מבית מיקרוסופט.

עבור סטולמן ותומכיו הנלהבים, הצהרתו של לינוס הייתה סוג של חילול קודש. פאואר-פוינט הייתה בעיניהם תועבה: תכנה קניינית של חברה שהייתה ידועה בהתנהגות העסקית הדורסנית שלה. להשתמש בפאואר-פויינט… מי יעשה דבר כזה?!

אך המסר שהיה חבוי בדבריו של טרוואלדס – במתכוון או שלא במתכוון – נגע בנקודה רגישה בקרב מאזינים רבים בקהל. תנועת התכנה החופשית הייתה, בשלב זה, בת יותר מעשור, ורבים מחבריה הצעירים גדלו בעולם טכנולוגי שונה מאוד מזה שבו גדלו סטולמן ובני דורו. בשנות השישים והשבעים, הימים שבהם אפשר היה למצוא מחשבים בעיקר באקדמיה, תכנות חופשיות היו הנורמה ותוכנות קנייניות היו נדירות יחסית. בני דורו של לינוס גילו את המחשב בשנות השמונים והתשעים, תקופה שבה תכנות קנייניות היו הנורמה – ותוכנות חופשיות היו נדירות יחסית. ברור שכולם האמינו בחופש ובשיתוף פעולה – אבל אם אתה אוהב תכנה מסוימת וחושב שהיא מועילה ושימושית, מדוע שלא להשתמש בה? רק כיוון שאינה חופשית? רבים מבני הדור הצעיר לא התחברו למסר המחמיר והמיליטנטי של ריצ'ארד סטולמן, ושבר בין-דורי זה הגיע לשיאו בשנת 1998.

יוזמת הקוד הפתוח

הפופולאריות של מערכת ההפעלה GNU/Linux הדגימה באופן ברור את הפוטנציאל החיובי שבשיתוף ידע והתנהלות פתוחה וחסרת סודות בהנדסת תכנה. ובכל זאת, היו עדיין מהנדסים ואנשי עסקים רבים שהטילו ספק ביכולת תנועת התכנה החופשית להוות אלטרנטיבה אמתית לתכנות הקנייניות. והיו להם סיבות מצוינות להטיל ספק – סיבות שברובן הגדול רלוונטיות גם בימינו.

למשל, גם אם תכנה היא חופשית ומותר לכל אחד להשתמש בה ללא תשלום – זה לא אומר שהיא אינה עולה כסף. כל תכנה זקוקה לתחזוקה, שיפורים מתמידים, תיקון תקלות – ושירותים אלה דורשים אנשי מקצוע מיומנים ויקרים למדי, כמו שתיל שנוטעים בגינה בחינם אבל צריך להשקות אותו במשך עשרים השנים הבאות. ישנה גם בעיה כלכלית ברורה: אם החברה תחלק את המוצר שלה – תכנה שהיא מפתחת – בחינם וללא תמורה, מאין יגיע הכסף? סטולמן טוען שישנן דרכים אחרות להרוויח כסף מכתיבת תכנה גם אם היא מחולקת בחינם: למשל, לגבות תשלום עבור תמיכה טכנית או שדרוגים ושיפורים המותאמים ספיציפית ללקוח מסוים. אך מודל עסקי שכזה מתאים, במקרה הטוב, רק לחלק מהחברות וגם כיום יש רק חברות בודדות שמצליחות ליישם את המודל העסקי הזה בהצלחה.

ובסופו של דבר, כשאתה רוכש תכנה קניינית ממיקרוסופט, IBM או Sun – אתה יכול להיות בטוח שמאחורי המוצר שרכשת ניצבת חברה גדולה ומכובדת שתתמוך בתכנה לאורך שנים רבות, חברה שאפשר לסמוך עליה. קהילת התכנה החופשית הייתה, לתפיסתם, חבורה של מתכנתים מוכשרים מאוד ללא ספק – אבל לא ארגון מסודר ואמין שאפשר לבנות עליו את התשתית הטכנולוגית של העסק שלך. אם אתה צריך מכונת כביסה, ממי תקנה אותה: מהסטודנט המגניב מהקומה למטה שבנה בעצמו מכונת כביסה מדליקה בחדר העבודה שלו, או מחברה גרמנית שמייצרת מכונות כביסה מאז הימים שבהם הנזל וגרטזל פיזרו פירורי לחם ביער השחור?… הסטודנט יכול לעבור דירה מחר, ומי יודע כמה זמן תחזיק מעמד המכונה שלו.

בפברואר, 1998, נפגשו בקליפורניה מספר מפתחים ואנשי עסקים מתחומים שונים בעולם התכנה, שהמשותף לכולם היה רצונם לקדם את רעיון התכנה החופשית. הבעיה הייתה שאם עולם העסקים יעמוד בסירובו לאמץ את התוכנות החופשיות וימשיך להעדיף תכנות קנייניות, תנועת התכנה החופשית לא תגיע לשום מקום ולא תשפיע על עולם הטכנולוגיה באופן מהותי. אחת הסיבות להתנגדות לתכנה חופשית הייתה פרשנות שגויה של המושג Free Software. אנשי העסקים ששמעו את המונח 'Free Software' חשבו שמדובר בתכנה שמחולקת בחינם – וחינם זה לא טוב: מה שמקבלים בחינם, כנראה לא שווה כסף. זו לא הייתה, כמובן, כוונתו של ריצ'ארד סטולמן – הוא דיבר על חירות, לא על חינם – אבל אנשי העסקים לא הבינו ולא רצו להבין את הדקויות האידיאולוגיות שמאחורי התכנה החופשית.

המשתתפים בפגישה החליטו שחובה עליהם לחנך את עולם העסקים לגבי יתרונותיה האמיתיים של תכנה חופשית – וכדי לעשות זאת, עליהם להתנתק מהמעמסה האידיאולוגית שכפה עליהם ריצ'ארד סטולמן. זו לא הייתה החלטה קלה. ריצ'ארד סטולמן היה דמות ענקית, גדולה מהחיים. הוא היה הנביא שירד מההר והראה לעם איך צריך להתנהג. הוא היה הנזיר שהקדיש את חייו לטובת המטרה שכל אחד מהם האמין בה. הוא היה הלב והפנים של תנועת התכנה החופשית. איך אפשר להתנתק מדמות כזו? אך המשתתפים בפגישה רצו לדבר אל אנשי העסקים בגובה העיניים, להסביר להם על האופן שבו שיתוף ידע יכול לתרום לחדשנות ולהפוך את המוצרים שלהם לטובים יותר – מבלי להיכנס לדיונים פילוסופיים לגבי חירות, שליטה ומאבקי כוח בין מעמדות. כולם הכירו את סטולמן, וכולם ידעו שהוא לעולם לא יסכים לכך.

הקטליזטור לפגישה הייתה הכרזה דרמטית של חברה בשם מוזילה (Mozilla), חודש קודם לכן. השם 'מוזילה' היה מוכר לכמעט כל מי שגלש באינטרנט בשנות התשעים: מוזילה הייתה הבעלים של הדפדפן Netscape, הדפדפן הנפוץ והפופולארי ביותר בקרב הגולשים בימיה הראשונים של האינטרנט. מנהלי מוזילה הכירו את הרעיונות שמאחורי תנועת התכנה החופשית – והאמינו בהם. בצעד שהיה אז כמעט חסר תקדים, החליטה מוזילה לשחרר לציבור הרחב את קוד המקור של נטסקייפ, והזמינה מתכנתים מכל רחבי העולם לתרום לתכנה ולשפר אותה. הכרזתה של מוזילה היכתה גלים בעולם הטכנולוגיה, והמשתתפים בדיון ידעו שזה הרגע לרכב על הגל שיצרה מוזילה, ולנצל את תשומת הלב והעיסוק התקשורתי בתכנה החופשית. הם פרשו מארגון ה-FSF של סטולמן והקימו ארגון חדש בשם Open Source Initiative (יזמת הקוד הפתוח). השם 'קוד פתוח' נוצר במפורש כדי להימנע מקונוטציות "חינמיות" שיצר השם Free Software.

שלושה חודשים לאחר מכן נערך הכנס הראשון של יזמת הקוד הפתוח. מארגן הכנס היה טים אוריילי (O’Reilly), מוציא לאור ידוע של ספרי טכנולוגיה, והשתתפו בו כמה מהשמות הגדולים והמשפיעים בעולם ההייטק, ביניהם גם לינוס טורוואלדס. העובדה שמספר רב של מנהיגים ומובילי דעת קהל פרשו את חסותם על יזמת הקוד הפתוח סייעה לדחוף אותה קדימה, ובתוך שנים ספורות כבר היה ברור שמדובר בהצלחה אדירה. קשה לדמיין את עולם הטכנולוגיה העכשווי ללא GNU/Linux, WordPress, אנדרואיד, פייתון, PHP ואינספור תכנות אחרות המופצות עם קוד המקור שלהן. ישנן אלפי קהילות קטנות וגדולות של מתכנתים שעובדים יחדיו על תכנות מכל סוג כמעט, החל מכלי פיתוח למתכנתים אחרים וכלה אפילו בתכנות ריגול, פריצה ויישומים עברייניים אחרים. חלק מהתכנות הן תוצאה של מפגשים חד-פעמיים, 'האקטונים' שבהם מתכנסים מפתחים לסוף שבוע יחיד ורווי פיצה. במקרים אחרים מדובר בפרוייקטים שנמשכים שנים ארוכות. לינוקס היא דוגמא לפרוייקט ארוך טווח שכזה.

אך הצלחת יזמת הקוד הפתוח יצרה מצב מוזר, אולי אפילו מעט סוריאליסטי. כמעט ואין הבדל מעשי בין 'תכנה חופשית' ל'קוד פתוח': בשני המקרים מדובר על תכנה שמופצת עם קוד המקור שלה, ושניתן להעתיק אותה ולשנותה ללא הגבלה. אלו בדיוק אותם הרעיונות שריצ'ארד סטולמן הגה בתחילת שנות השמונים, הרעיונות שסטולמן השקיע מאמצים רבים כל כך כדי לשכנע את שאר העולם לקבלם. אבל דווקא כיום, כשכל העולם מבין שהוא צדק – סטולמן מרחיק את עצמו מיזמת הקוד הפתוח ומתכחש לה.

"רוב האנשים ששמעו עלי קיבלו מידע שגוי, ומניחים שאני תומך ביזמת הקוד הפתוח. אני מקבל מספר מכתבים בכל שבוע המודים לי על תרומתי ליזמת הקוד הפתוח, ואני מוכרח לכתוב להם בחזרה שיש כאן אי-הבנה: אני תומך בתנועת התכנה החופשית."

במבט ראשון, קשה להבין מדוע מתכחש סטולמן לתנועת הקוד הפתוח – תנועה שהוא, כזכור, אביה הרוחני. אך אם נזכור את המניעים העקרוניים שדחפו את ריצ'ארד סטולמן להגות את רעיונותיו, התשובה הופכת להיות ברורה יותר.

"אני מוכרח לציין ש[קוד] פתוח אינה תנועה. כל הנקודה שלהם הייתה שלא להיות תנועה. אתה מבין, אנחנו תנועה – אנחנו נלחמים בשביל משהו. קוד פתוח נוצרה על ידי אנשים שלא אהבו את הרעיון שישנו איזשהוא 'אי-צדק' שצריך להילחם כנגדו, ולא רצו לדבר עליו."

במילים אחרות, אנשי הקוד הפתוח הולכים באותה הדרך שבה הולך ריצ'ארד סטולמן – אך הם עושים זאת מסיבות שונות משלו, סיבות כלכליות ומעשיות ולא מאידיאולוגיה חברתית. סטולמן אינו מוכן לקבל זאת. עבורו, המניע לפעולה חשוב לא פחות מהפעולה עצמה. באי-מייל הראשון שכתבתי לסטולמן הצגתי את עצמי ואת 'עושים היסטוריה!', וביקשתי לראיין אותו אודות ההיסטוריה של תנועת הקוד הפתוח. סטולמן כתב לי בחזרה:

"אתה אולי אינך מודע לכך, אבל מה שביקשת הוא כמו לבקש מאורי אבנרי להתראיין כנציג הליכוד."

התעקשותו של סטולמן לא הועילה לו הרבה. יזמת הקוד הפתוח זכתה בבכורה, ותנועת התכנה החופשית שהולידה אותה נדחקה לשוליים וכמעט שאינה מוכרת לציבור הרחב.

מדוע גוגל מנסה להרוג את אנדרואיד

קל לפטור את סטולמן כאידיאולוג שמרן ונוקשה שאינו מסוגל למחול על כבודו ולהודות שמישהו הצליח לשווק את רעיונותיו בצורה טובה יותר משהוא עצמו עשה זאת. האם זה אכן המצב? אני כלל לא בטוח. הנה דוגמה שאולי תגרום לכם לחשוב פעמיים. היא נסובה סביב תכנה שסביר להניח שמוכרת לרוב המאזינים: מערכת ההפעלה 'אנדרואיד'. מערכת הפעלה אחת? לא. אמרתי – תחשבו פעמיים. אתם אולי אינכם מודעים לכך, אבל יש שתי מערכות הפעלה בשם 'אנדרואיד'.

בשנת 2006 נהנתה חברת אפל משליטה כמעט מוחלטת בשוק הטלפונים החכמים. כשאמרת 'טלפון חכם' – התכוונת לאייפון. חברות כמו נוקיה ומוטורולה הפכו כמעט בין לילה ממובילות טכנולוגיות לדינוזאורים עתיקים ומאובקים. בגוגל, ענקית האינטרנט, הביטו על הצלחתה של אפל בחשש. גוגל ידעה שמי ששולט על המכשיר שדרכו נכנס גולש לאינטרנט מחזיק בידיו כוח אדיר: רוב המשתמשים אינם טורחים לשנות הגדרות ברירת-מחדל כגון באיזה מנוע חיפוש הם ישתמשו כדי לחפש מידע ברשת. גוגל רצתה לקחת אליה לפחות חלק מנתח השוק של אפל בעולם הטלפונים הניידים כדי לשמר את שליטתה בתחום החיפוש ובשירותים מקוונים אחרים – והייתה מוכנה לעשות כל מה שיידרש לצורך מטרה זו.

לשם כך יזמה גוגל ב-2006 את פרוייקט Android Open Source Project. אנדרואיד היא מערכת הפעלה לטלפונים חכמים שפותחה על ידי חברה בשם 'אנדרואיד בע"מ': גוגל קנתה את אנדרואיד בע"מ והחליטה לשחרר לעולם את קוד המקור של מערכת ההפעלה כדי לדרבן מתכנתים וחובבי טכנולוגיה לפתח אפליקציות עבור אנדרואיד ולהציע שיפורים שיעזרו להפוך אותה למוצלחת יותר ממערכת ההפעלה של האייפון. אנדרואיד אינה 'תכנה חופשית' במלוא מובן המילה: על אף שהיא מבוססת במקור על לינוקס, חלק מהקוד שלה נלקח מתכנות קנייניות שונות. אף על פי כן, סביב אנדרואיד צמחה קהילה ענפה מאוד של מפתחים שהשקיעו שעות רבות ביצירת אפליקציות חדשניות, גרסות לא סטנדרטיות ('רומים') והתאמה של אנדרואיד לטאבלטים, למצלמות, לטלוויזיות ועוד.

קפיצה מהירה אל ההווה. היוצרות התהפכו: אנדרואיד התבררה כמערכת הפעלה טובה ומוצלחת, וכיום טלפונים חכמים מבוססי-אנדרואיד הם המכשירים הדומיננטיים בשוק המוביל. ישנן למעלה ממיליון אפליקציות עבור אנדרואיד, מכל סוג ולכל מטרה. במילים אחרות, אנדרואיד שווה הרבה כסף לגוגל. במצב עניינים זה, היותה של אנדרואיד תוכנה מסוג 'קוד פתוח' משחקת לרעתה של גוגל מבחינה עסקית. כיוון שקוד המקור של אנדרואיד פתוח וזמין לכל, אין שום דבר שמונע מחברה אחרת לקחת את הקוד, לשנות אותו במעט או אולי אפילו לשפר אותו באופן כלשהו – ולהשתמש בו בטלפונים ניידים או בטאבלטים מתוצרתה. במקרה שכזה, החברה המתחרה נהנית מנקודת פתיחה מצוינת: גוגל כבר עשתה את רוב העבודה הקשה, והחברה המתחרה מקבלת לידה מערכת הפעלה בשלה, אמינה, עם יותר ממיליון אפליקציות ומאות מיליוני לקוחות פוטנציאלים בכל רחבי העולם. למעשה, זה בדיוק מה שעשתה אמזון! אמזון לקחה את אנדרואיד, התאימה אותה לטאבלטים מתוצרתה ויצרה חנות אפליקציות מתחרה לזו של גוגל.

לא צריך להיות בעל תואר במנהל עסקים כדי להבין שלגוגל אין שום אינטרס להעניק לחברות מתחרות כדוגמת אמזון 'מתנה' בדמות מערכת הפעלה מוכנה ובשלה. מצד שני, גוגל גם אינה מעוניינת להרגיז את קהילת המפתחים שסייעו לה במשך השנים ולכן אינה רוצה להכריז באופן חד-צדדי שאנדרואיד מפסיקה להיות תכנת קוד פתוח. הפיתרון שמצאה גוגל לתסבוכת הזו הוא להרוג את AOSP, פרויקט הקוד הפתוח של אנדרואיד, לאט ובהדרגה, במעין גסיסה אטית ומתמשכת.

כשמשתמש מפעיל בפעם הראשונה את טלפון האנדרואיד החדש שרכש זה עתה, הוא מוצא עליו מספר אפליקציות בסיסיות וסטנדרטיות שמותקנות מראש: לוח שנה, מקלדת, מצלמה, נגן מוזיקה וכדומה. אפליקציות אלה הן חלק מפרויקט הקוד הפתוח של אנדרואיד, וכל יצרן טלפונים שרוצה להשתמש באנדרואיד מקבל אותה בחינם כחלק ממערכת ההפעלה. בתחילה דאגה גוגל לעדכן ולשפר את אפליקציות אלה באופן שוטף: בכל מספר חודשים הייתה יוצאת גרסה משודרגת של אפליקצית לוח השנה, מקלדת טובה יותר וכדומה.

בשנים האחרונות הפסיקה גוגל לעדכן את אפליקציות הקוד הפתוח, והוציאה אפליקציות חדשות ותואמות להן – אך קנייניות, ולא בקוד פתוח. את אפליקציית ה-SMS החליפה אפליקציית Hangouts, את אפליקציית המוזיקה המקורית החליפה אפליקציית Google Play Music, ואותו הדבר גם לגבי אפליקציות החיפוש, לוח השנה, מצלמה, מקלדת וכולי. האפליקציות החדשות זוכות לשדרוגים תכופים, בזמן שאפליקציות הקוד הפתוח מתיישנות ו'נרקבות' להן לאיתן. למשל, לאפליקציית החיפוש הקניינית של גוגל יש יכולת זיהוי קול, הקראה של תוצאות החיפוש ואינטליגנציה שמנסה לנחש מראש את צרכי המשתמש. אפליקציית החיפוש של גרסאת הקוד הפתוח מסוגלת לבצע חיפוש טקסטואלי, וזה הכול.

כעת, הבה נשים את עצמנו בנעליה של חברה המייצרת טלפונים סלולריים: סמסונג, למשל. אנדרואיד היא תכנה בקוד פתוח, וסמסונג יכולה להשתמש באנדרואיד כמו שהיא – היא אינה חייבת לקבל את רשותה של גוגל. אך מה שסמסונג מקבלת היא מערכת הפעלה "סוג ב' ": שורה של אפליקציות מיושנות וגרועות למדי, שלא זכו לשדרוג משמעותי לפחות מזה שנה או שנתיים. לקוחותיה של סמסונג אינם מוכנים לסבול זאת, כמובן – הם מעוניינים באפליקציות הטובות והמשוכללות ביותר, כמו אלו שיש לחברים שלהם. כפי שכתב אחד המגיבים בפורום המוקדש לאנדרואיד:

"אתה צריך להיות מאמין קנאי בעיקרון הקוד הפתוח ברמתו של סטולמן כדי אפילו לחשוב על להשתמש באנדרואיד ללא האפליקציות של גוגל, בגלל שחוויית השימוש בטלפון החכם היא די דפוקה אם אתה מוציא את גוגל מהמשוואה."

אז סמסונג פונה לגוגל ומבקשת ממנה: אפשרי ללקוחותיי להתקין את האפליקציות שלך. גוגל משיבה: כמובן, אין בעיה… אבל ראשית, עליך להבטיח לי (אולי באמצעות חתימה על מסמך כלשהו) שלא תפתחי גרסה עצמאית של אנדרואיד, ללא אישורה של גוגל. לסמסונג אין הרבה ברירות: היא אולי יכולה לנסות ולפתח אפליקציות לוח שנה ומצלמה עצמאיות משלה – וזה גם מה שסמסונג עושה בפועל – אבל אין לה את המשאבים לפתח אפליקציה כמו Google Maps. פיתוח של שירות מפות מקיף ומדויק שיהיה מסוגל להתחרות בזה של גוגל הוא משימה כבירה, שאפילו חברות ענק כגון סמסונג ואמזון אינן ששות לקחת אותה על עצמן. התוצאה היא שסמסונג, וכמעט כל שאר יצרניות הטלפונים החכמים, כבולות אל גוגל בשלשלאות זהב ואינן מסוגלות להתחרות בה. ואם אין תחרות – הלקוח הוא, כמעט תמיד, זה שמפסיד.

בכנות – אינני מאשים את גוגל. אילו הייתי אני בנעליו של סרגיי ברין, נשיאה של גוגל, ביר להניח שהייתי מקבל אותן ההחלטות בדיוק. אך הדוגמה של אנדרואיד קולעת לטענותיו של ריצ'ארד סטולמן: גוגל אימצה את מדיניות הקוד הפתוח כיוון שזו הביאה לה תועלת עסקית – וברגע שהפסיקה להועיל לה, היא נסוגה ממנה בהדרגה. אילו אימצה גוגל את מדיניות התכנה החופשית מטעמים אידיאולוגיים – להבטיח את חירויות המשתמש, לעודד חדשנות וכולי – היא לא הייתה נסוגה ממנה בכזו קלות, אם בכלל.

עתיד התכנה החופשית – והחומרה החופשית

ריצ'ארד סטולמן ממשיך למלא נאמנה את תפקידו כנביא הזעם של תנועת התכנה החופשית, ולהזהיר מפני הסכנות הטמונות בטכנולוגיה קניינית. למשל, הוא חושש מאוד מחברות כדוגמת אפל, שמתכננות ובונות את המכשירים שלהן כך שיהיה זה בלתי אפשרי להפעיל עליהן כל תכנה שהיא – חופשית או אפילו קניינית – מבלי שזו קיבלה את אישורה המוקדם של אפל. המשמעות היא שלילה כמעט מוחלטת של חופש הבחירה של המשתמש. מבחינו של סטולמן, מכשירים סגורים אלה הם התגלמותו של הרוע. הוא מכנה אותם 'מפלצות'.

"אני חושש שיבוא היום שבו נזדקק לתכנן ולייצר בעצמנו חמרה חופשית כדי שיהיו בידינו מחשבים שבכלל מסוגלים להריץ תכנה חופשית. תראה את מכשירי ה-i [iPhone, iPad .. ר.ל.] , המפלצות האלה של אפל. הם מתוכננים כך שיהיה קשה להתקין עליהם כל תכנה שונה. אפל מנסה להשיג שליטה מלאה על התכנות שהמשתמשים יכולים להתקין. למעשה, הדרך היחידה שבה אנשים יכולים להתקין תכנות שאפל לא אישרה מראש באמצעות 'פריצה' (Jail-break) של המכשיר. תחשוב רגע על המשמעות של המושג הזה: המשתמשים של מוצרי אפל אומרים שהמכשירים האלה הם כמו בתי כלא עבורם. והם צודקים. וטלפונים וטאבלטים של חלונות עושים אותו הדבר בדיוק. אני מקווה שזה לא יקרה, אבל יכול להיות שבעוד מספר שנים רק חומרה חופשית תאפשר לנו להריץ תכנות חופשיות."

זו תחזית עגומה מאוד. הזמן המוקצב לנו כמעט תם, ולא רציתי לסיים את הריאיון בנימה כה קודרת. על כן החלטתי לשאול את סטולמן באילו גאדג'טים הוא אוהב להשתמש – אתם יודעים, שאלת גיקים שכזו. אחרי הכל, סטולמן הוא ההאקר, בה' הידיעה… נכונה לי הפתעה.

"רן: …אני מניח שאתה אוהב טכנולוגיה. כלומר, במישור האישי…"
סטולמן: אני לא יודע. אני לא יודע אם אני אוהב טכנולוגיה. פעם אהבתי טכנולוגיה. הוקסמתי ממחשבים ברגע שרק שמעתי עליהם. אבל החל מלפני 15 שנה בערך שמתי לב שמוצרים טכנולוגיים חדשים, למרות שהם אולי מתקדמים מבחינה טכנולוגית טהורה או נוחים יותר לשימוש – הם לרוב מהווים צעד לאחור מבחינה אתית. הם שוללים מהמשתמש חירויות שהיו לו בעבר. זהו חלק ממגמה ארוכת טווח. מאז שהבחנתי בכך, הפסקתי להתלהב מהכרזות על מוצרים חדשים, והתחלתי לפחד מהם."

אני מוכרח להודות שסטולמן גרם לי לחשוב. תמיד הייתי חובב מושבע של טכנולוגיה מכל סוג, ומיהרתי לקנות ולבדוק כל גאדג'ט חדש וכל אפליקציה מגניבה שיצאה לשוק. אף פעם לא הקדשתי מחשבה מעמיקה לשאלות כמו חופש בחירה, עידוד החדשנות ושאר הסוגיות שמעלה סטולמן. סביר להניח שמעתה ואילך אהיה מודע לזרמים העמוקים האלה יותר מבעבר, ואולי החלטות הקנייה שלי יושפעו גם משיקולים אתיים, ולא רק טכנולוגיים.

אבל עד כמה רחוק אני מוכן ללכת עם האמת הפנימית שלי? ריצ'ארד סטולמן, כפי שהיה בשנות השבעים והשמונים, היה דמות מעוררת השראה עבורי: הוא היה האקר מיתולוגי, אדם שנשם, שתה ואכל טכנולוגיה עשרים וארבע שעות ביממה. השגיו בתחום התוכנה הם לא פחות מכבירים. אבל ריצ'ארד סטולמן של 2014 הוא כבר לא גיק: אין לו טלפון סלולרי, הוא לא מאזין לקבצי mp3 ואפילו לא אוהב את הארי פוטר. סטולמן לא אוהב טכנולוגיה – הוא מפחד ממנה. זה כמו לשמוע את סופרמן מתוודה שהוא מפחד לטוס.

זו נשמעת כמו בחירה בלתי אפשרית: לוותר על אהבת הטכנולוגיה, או לוותר על החירות שלי. אני חושש שאם סטולמן צודק, יבוא היום ואולי אאלץ לבחור. אני חושש מהיום שבו אגלה, אולי, שאיני אמיץ מספיק כדי לעשות את הבחירה הנכונה.


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

8 Responses

  1. אבי ארוך הגיב:

    נהנתי מאד מקריאת המאמר ואני גם מסכים שבמתח בין נוחות ואמינות מול ויתור על חרות נראה שההתמסרות שלנו לטכנולוגיה נותנת יתרון לנוחות.יש לי חשש מבוסס שבסופו של דבר המרוויחות העקריות של הקוד הפתוח הן חברות המחשב,הלוקחות אותו משפרות, עושות התאמה לצרכים יעודיים עוטפות בצלופן שיווקי יחד עם ליווי ואחריות ומוכרות ברווחיות גבוהה.
    אשמח לקבל הערכה אם יש כזאת המפרידה בין שימוש בקוד פתוח בחברות מול שימוש של יחידים.לא אתפלא אם נמצא שהרב המכריע הוא בחברות המסחריות.

    • רן לוי הגיב:

      שאלה מעניינת, אבי. יש לא מעט מקרים שבהם חברות שהחליטו להפיץ את המוצר שלהן כ-Open Source, החלו
      דווקא להרוויח יותר…אז אולי זה רווח לשני הכיוונים: גם לצרכן הפרטי, וגם לחברה שמציעות שירותים 'אקסטרא' בתשלום.
      רן

  2. איז'ו הגיב:

    רן,
    נהניתי מאוד לקרוא וללמוד דברים רבים בליבת העיסוק (הקודם) שלי. לגב התקנת מוצרים של מיקרוסופט – לא מדוייק.
    איז'ו

  3. מיכאל אור הגיב:

    אוסיף אנקדוטה אישית על ריצ׳רד סטולמן :
    בשנת 1991 נסעתי לבוסטון וחיפשתי עבודה. ריצ׳רד סטולמן פרסם שהוא מחפש מישהו שיקח על עצמו את תחזוקת ופיתוח GCC , תכנה חשובה שכתב – ולי היה *בדיוק* את הידע והנסיון הדרוש. הגעתי לראיון בדחילו, והסתבר לי שמדובר במרתף אפל. כשהגעתי ראיתי איש תכנה עובד על משהו – ואיש אחר גוהר מאחוריו, שולח ידיים מעל כתפיו ומתקתק גם הוא על המקלדת, במין תכנות לארבע ידיים. האיש שמאחור היה ריצ׳רד סטולמן.
    בהמשך הסתבר לי שמר סטולמן חי לפי יממה של 29 שעות, כי כך החליט שהשעון הביולוגי שלו מכוון – וזה ששאר העולם משתמש ב-24 לא ממש עושה עליו רושם. כתוצאה מכך היה מגיע והולך כל יום בשעה אחרת. כששאר העולם חשב שהגיע בוקר – לפעמים בשבילו זה דווקא היה ערב, וזה השתנה בכל יום . שכמובן שעובדיו קיבלו זאת כמשהו שאין להתווכח עליו, ונאלצו להתאים את עצמם גם כן.
    סופו של סיפור – עבדתי בחברה אחרת …

  4. פיצפוץ חמוץ הגיב:

    מעולה כרגיל. תודה.

  1. 22 בנובמבר 2014

    […] הפרק גם זמין בגרסת טקסט […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.