fbpx

פרק 131: תחנת החלל מיר

תחנת החלל מיר

מאז שנות החמישים של המאה העשרים התחרו ברית המועצות וארצות הברית זו בזו במה שכונה 'מירוץ החלל': כל אחת מהמעצמות ניסתה להוכיח את עליונותה הטכנולוגית, המוסרית והכלכלית באמצעות הישגיה בחקר החלל. נחיתתה המוצלחת על אדמת הירח של אפולו 11 בעשרים ביולי, 1969, הייתה הישג חשוב לארצות הברית במירוץ החלל. בברית המועצות חיפשו אתגר שיחזיר להם חלק מהיוקרה שאבדה להם. האתגר בו בחרו הרוסים היה הקמתה של תחנת חלל. תחנת חלל היא מעין 'מבנה חצי-קבוע', המאפשר שהייה ארוכה יותר בחלל מאשר אפשרית בחללית כמו אפולו או אפילו מעבורת החלל. אם חללית היא כמו ספינה שיוצאת להפלגות קצרות, אזי תחנת החלל דומה לאסדה שאפשר לחיות עליה חודשים ואף שנים.

תחנת החלל הראשונה ששיגרה ברית המועצות הייתה סליוט 1 (Salyut 1) באפריל, 1971: 'סליוט' פירושו 'זיקוקים'. סליוט 1 שוגרה כשהיא ריקה מאדם, ושלושה ימים מאוחר יותר המריאה החללית סויוז 10 ועליה שלושה קוסמונאוטים שהיו אמורים להיות דייריה הראשונים של תחנת החלל. אחרי מסע בן 24 שעות התקרבה סויוז 10 אל סליוט 1, והתכוננה לעגון אליה. קל לשער את ההתרגשות שחשו הקוסמונאוטים באותם רגעים, בבואם לעשות היסטוריה ולפתוח דף חדש בתולדות הקדמה האנושית- אך תקלה במערכת העגינה האוטומטית מנעה הצמדה מושלמת של שתי החלליות. רווח של 90 מ"מ בלבד הפריד בין סויוז וסליוט- אך הרווח הזעיר הספיק בכדי למנוע מהקוסמונאוטים לפתוח את הדלת המחברת ביניהן. אחרי חמש שעות של ניסיונות חוזרים ונשנים לפתור את הבעיה, לא נותרה לקוסמונאוטים ברירה אלא להרים ידיים. הם הסתובבו וחזרו לכדור הארץ.

צוות נוסף שהמריא מאוחר יותר הצליח, בסופו של דבר, לפתוח את הדלת העיקשת – אך סיפורה של סליוט 1 ממחיש בצורה ברורה, לדעתי, את האתגר הטכנולוגי האדיר שבשיגור תחנת חלל ותפעולה. החלל החיצון, על הוואקום והטמפרטורות הקיצוניות השוררות בו, הוא סביבה כה עוינת לבני אדם ולטכנולוגיה אנושית עד שאפילו פעולה פשוטה כמו פתיחת דלת אינה טריוויאלית כלל וכלל. סיפורה של סליוט 1 מעניק לנו נקודת ייחוס בבואנו לספר את סיפורה של תחנת החלל מיר, ביתם של עשרות אסטרונאוטים במשך חמש עשרה שנים רצופות. מיר שרדה לא רק תנאי סביבה קשים ותאונות מסמרות שיער, אלא גם תמורות פוליטיות וחברתיות קיצוניות בכדור הארץ.

סליוט 1 הייתה מה שמכונה 'תחנת חלל מהדור הראשון': היא שוגרה כשעליה כל האספקה והציוד הדרוש לה, וכשאזל הציוד – סיימה גם תחנת החלל את חייה. סליוט 6 ו-7 היו תחנות חלל מהדור השני. היו להן שתי נקודות עגינה: אחת לחללית שהביאה והחזירה את הקוסמונאוטים, והאחרת לחלליות בלתי מאוישות שהביאו אספקה שוטפת של ציוד, מים ומזון. אספקה זו אפשרה להאריך את השהות בתחנת החלל באופן משמעותי. גם לאמריקנים הייתה תחנת חלל משלהם: סקיילאב (SkyLab, 'מעבדה בשמיים'). התחנה שוגרה בשנת 1973 והייתה, על נייר, שוות ערך מבחינה טכנולוגית לסליוט 6 ו-7. לרוע המזל, כבר מימיה הראשונים סבלה סקיילאב מתקלות טכניות רבות באספקת החשמל ובנקודות העגינה שלה והאמריקנים, המנצחים במירוץ אל הירח, מצאו את עצמם מפגרים באופן ניכר אחרי ברית המועצות בכל הקשור לשהות ארוכה בחלל.

מיר

מיר הייתה קפיצת מדרגה טכנולוגית: היא תוכננה מראש להיות מודולרית – דהיינו, ניתנת להרחבה באופן הדרגתי באמצעות מודולים שישוגרו בנפרד זה מזה. לגישה זו יתרונות רבים: למשל, כל מודול יכול להיות מתוכנן באופן אופטימלי למילוי משימה ספציפית כגון ניסויים מדעיים, תקשורת, אספקת אנרגיה וכדומה. יתרון נוסף הוא שניתן לשגר כל מודול בנפרד במקום את כל התחנה בבת אחת, כך שרקטת השיגור יכולה להיות קטנה וזולה יחסית. לקראת סוף ימיה הייתה מיר מורכבת משבעה מודולים שונים שחוברו בזוויות שונות ומשונות זה לזה, ונראתה קצת כמו צעצוע שהרכיב ילד לא מוכשר במיוחד, או ילד יצירתי ובעל מחשבה מקורית אם מדובר באחד הילדים שלי, כמובן.
המודול הראשון של מיר ,המכונה 'בלוק הבסיס', עזב את כדור הארץ ב-1986. שני מודולים נוספים הצטרפו אליו בשנים 1989 ו-1990. שיגור תחנת חלל למסלול סביב כדור הארץ היא עסק יקר: מיר, בפרט, עלתה לרוסים למעלה מארבעה מיליארדי דולרים. מדוע השקיעה ברית המועצות כסף רב כל כך בתחנת חלל במקום, נאמר, לשגר מספר רב יותר של חלליות רגילות, כאלה השוהות בחלל מספר ימים וחוזרות לכדור הארץ?

חלק מהתשובה היא, כפי שניתן לשער, פטריוטיות לאומית. ברית המועצות הייתה גאה מאוד בתחנת החלל המתקדמת שלה, והזמינה מדינות רבות – בעיקר את בעלות בריתה, כמובן – לשלוח קוסמונאוטים משלהן אל מיר. כך, למשל, שלחו סוריה ואפגניסטן למיר את הקוסמונאוטים הראשונים שלהם עוד בשנים 1987 ו-1988: יותר מ-15 שנה לפני שאילן רמון שלנו המריא על סיפון מעבורת החלל 'קולומביה'…מבחינה מעשית יותר, בתחנת חלל ניתן לבצע ניסויים מדעיים שאי אפשר לבצעם בכדור הארץ, או אפילו באמצעות חללית.

נפילה חופשית

'נפילה חופשית' היא תחושת העדר כוח-המשיכה שנוצרת כשאנחנו נופלים בתאוצה השווה לתאוצת כוח המשיכה שמפעיל עלינו כדור הארץ. כמעט כולנו חווינו, בהזדמנות זו אחרת, מצב של 'נפילה חופשית': למשל, בזמן קפיצה למים ממקפצה גבוהה או בנסיעה ברכבת הרים. תופעות רבות- מהתנהגות של בעלי חיים וצמחים ועד תהליכים כימיים- מתרחשות באופן שונה לחלוטין בתנאי נפילה חופשית מאשר בכוח משיכה רגיל, למחקרים בתחום זה עשויות להיות השלכות מעניינות ובלתי צפויות. אך מטבע הדברים, על כדור הארץ ניתן ליצור את תנאים של נפילה חופשית לזמן מוגבל בלבד: שניות עד דקות לכל היותר. בחללית הנעה סביב כדור הארץ, עם זאת, נפילה חופשית היא מצב קבוע. כוח הכבידה מושך את החללית אל עבר הקרקע אך מהירות תנועתה האופקית, במקביל לקרקע, גדולה מספיק כדי שקצב הנפילה ישתווה לקימור הטבעי של כדור הארץ – או במילים אחרות, החללית כל הזמן 'מפספסת' את הקרקע ולכן ממשיכה ליפול. האסטרואנוטים וכל ציודם נמצאים כל העת בנפילה חופשית, ומרחפים בתוך החללית כפי שראינו בסרטונים אינספור.

אך חללית, כפי שציינתי קודם, יכולה לשהות בחלל זמן מוגבל בלבד לפני שאספקת החמצן והמזון שבה אוזלת, ולכן גם הניסויים שניתן לערוך בה מוגבלים בזמן. תחנת חלל חווה את את אותו מצב בדיוק של נפילה חופשית, אך העובדה שהיא מסוגלת לשהות במסלול סביב כדור הארץ במשך חודשים ואף שנים פותחת בפני החוקרים הזדמנויות מרתקות למחקרים מדעיים ארוכי טווח.

למשל, ניסויים שנעשו בלווינים וחלליות עוד לפני תקופתה של מיר הראו שלהעדר כוח משיכה יש השפעה שלילית על סוגי צמחים רבים. הצמח מצליח לנבוט ולגדול, אך מערכת הרבייה שלו מפסיקה לתפקד: הוא אינו מסוגל ליצור פרחים וזרעים. הקוסמונאוטים במיר גידלו מינים רבים של צמחים- מחיטה ועד ג'ינסנג- במטרה לבחון אם הבעיה במערכת הרבייה נובעת מתנאי העדר כוח המשיכה, או מתנאים לא נאותים אחרים כגון איוורור לקוי או חוסר בחומרי מזון. הסיבה העקרונית לקשיי הצמחים להתרבות בחלל עדיין לא מובנת במלואה, אך היו במיר כמה הצלחות משמעותיות, כמו למשל הפעם הראשונה שבה הצליחו הקוסמונאוטים לגדל צמח- ברוקולי, במקרה זה, ואז להשתמש בזרע ממנו כדי להנביט צמח חדש. תחומי מחקר נוספים היו הנדסת חומרים, תצפיות אטמוספריות וגיאוגרפיות, מדידת קרינה קוסמית ועוד. אף אחד ממחקרים אלה, ככל הידוע לי, לא הביא לפריצת דרך מדעית דרמטית, אך אין משמעות הדבר שהם לא היו מועילים. מעבר לידע ולנתונים שנצברו, הניסויים גם עודדו שיתופי פעולה בין אוניברסיטאות רבות ברחבי העולם, והעניקו למדענים רבים- בעיקר ברוסיה, אבל גם באירופה ובארצות הברית- ניסיון חשוב בתחומים רבים של חקר החלל, ניסיון שקשה לצבור בכל דרך אחרת.

יתרון נוסף בהשקעה בתחנת חלל, ואולי המשמעותי מכולם בטווח הארוך, הוא שהיא משמשת כקרש קפיצה אל מה שיהיה ככל הנראה השלב הבא בהתפתחות האנושית: התיישבות במערכת השמש, ואולי בגלקסיה כולה.
אם לא תתחוללנה בעתיד מהפכות אדירות בידע האנושי, סביר להניח שטיסה אל כוכבי לכת אחרים במערכת השמש תהייה עניין ממושך: אפילו טיסה אל מאדים, כוכב הלכת הקרוב ביותר אלינו, עשוייה לארוך חודשים ארוכים. תחנת חלל היא 'חזרה גנרלית' לטיסת חלל ממושכת שכזו. בפרט, באמצעות שהייה ארוכה בתחנת חלל נוכל לבחון כיצד מתמודד הגוף האנושי עם שהייה ארוכה בנפילה חופשית.

נפילה חופשית אינה, כמובן, מצב טבעי עבורנו. למשל, איבר שיווי המשקל באוזן הפנימית מדווח למוח שהגוף נמצא בנפילה, בעוד שהעיניים מעבירות תמונה קבועה בתוך החללית. הסתירה הזו מביאה ל'מחלת תנועה', שמזכירה מאוד מחלת ים: אסטרונאוטים רבים חשים בחילות וסחרחורות קשות. המחלה נעלמת, בדרך כלל, בתוך ימים ספורים כשהמוח מצליח מסתגל למצב הקיים.

דלדול עצם

תופעה פיסיולוגית מוכרת נוספת היא זו המכונה 'רגלי ציפור ופנים נפוחות'. בכדור הארץ, נוזלי הגוף נוטים להצטבר בגפיים התחתונות: אנלוגיה טובה למצב זה היא בלון מלא במים הנמתח כלפי מטה תחת כובד משקלו. בנפילה חופשית אין לדם סיבה טובה להצטבר ברגליים דווקא, והוא ממלא גם את כלי הדם והחללים בראש ובפלג הגוף העליון. הפנים מתמלאות ומתנפחות מעט, בעוד שהרגליים נעשות דקות ורזות יותר- ומכאן השם 'רגלי ציפור'. גם תופעה זו נעלמת כעבור מספר ימים: הגוף מפצה על עודף הנוזלים בפלג הגוף העליון בהפרשה מוגברת של נוזלים דרך השתן, עד שכמות הנוזלים חוזרת לאיזון סביר. מרבית השינויים הפיזיולוגיים המתחוללים בגופנו עקב שהייה ארוכה בנפילה חופשית הם הפיכים, ולאחר החזרה לכדור הארץ הגוף ישוב הגוף למצבו המקורי כעבור כמה ימי מנוחה טובים. יוצאת דופן, מבחינה זו, היא תופעת איבוד מאסת עצם העשויה לגרום לנזקים ארוכי טווח ואף לסכנת חיים של ממש.

אנו רגילים לחשוב על עצמות גופנו כקבועות ובלתי משתנות, אך לא כך הדבר. קיימים שני סוגים של תאי עצם: הסוג האחד, 'אוסטאובלסטים', בונה את העצם ללא הרף, והסוג האחר- 'אוסטאוקלסטים'- מפרק אותה. שני סוגי התאים פועלים במקביל זה לזה כך שנוצר שיווי משקל יציב ומאסת העצמות נותרת קבועה. בנפילה חופשית, עם זאת, שיווי המשקל הזה מופר: מסיבה בלתי ידועה התאים הבונים את העצם מאטים את פעולתם, בעוד התאים המפרקים את העצם ממשיכים לעשות כן באותו הקצב. התוצאה היא איבוד הדרגתי של מאסת העצם שמזכיר מאד את מחלת האוסטאופורוזיס הנפוצה אצל אנשים מבוגרים ונשים בגיל הבלות. אך בעוד שאדם מבוגר מאבד אחוז וחצי ממאסת העצם שלו בשנה, אסטרונאוט בנפילה חופשית מאבד אחוז וחצי… בחודש.

בטיסות חלל קצרות בנות שבועות ספורים, איבוד מאסת העצם אינו מהווה בעיה חמורה, והגוף חוזר לאיתנו לאחר השיבה אל כדור הארץ. טיסה לכוכבי לכת אחרים, כאמור, עשויה לארוך חודשים ואף שנים. כשיגיעו האסטרונאוטים ליעדם, עצמותיהם עלולות להיות כה פריכות ושבירות עד שכל מכה עלולה לגרום לסדקים ולשברים מסוכנים ולמנוע מהם לבצע את המשימה שלמענה נשלחו. במילים אחרות, מציאת דרך למנוע או להאט את קצב איבוד מאסת העצם היא צעד הכרחי בדרך לכיבוש החלל.

האזרח הסובייטי האחרון

הקוסמונאוטים של מיר בילו, בחלק מהמקרים, חודשים ארוכים בחלל. הקוסמונאוט ואלרי פוליאקוב, לדוגמא, מחזיק בשיא העולמי הנוכחי של שהייה בחלל: 437 ימים רצופים במיר. השהות הארוכה בתנאי נפילה חופשית איפשרה למדענים לבחון טכניקות שונות להתמודדות מול איבוד מאסת העצם והחלשות השרירים. למשל, הקוסמונאוטים לבשו חליפות אלסטיות מיוחדות, נטלו תוספי מזון ותרופות ניסיוניות והתעמלו שעתיים עד ארבע שעות בכל יום במכשירי אופניים וריצה כשהם קשורים בחבלי בנג'י. לתרגילים, בעיקר, הייתה השפעה חיובית על חוזק השרירים, אך לא עד קצב איבוד מאסת העצם. מחקרים בנושא זה ממשיכים גם כיום, על אסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית, אך נכון לעכשיו לא נמצא פיתרון לבעיה. החוקרים מקווים שפריצת דרך, אם תהיה כזו, תסייע גם לחולי אוסטאופורוזיס על כדור הארץ.

למעלה ממאה קוסמונאוטים ביקרו במיר במהלך 15 שנותיה, אך סביר שהמפורסם והמוכר מביניהם הוא סרגיי קריקאליוב (Krikalev). קריקאליוב החל את הקריירה כמהנדס מכונות בתעשיית החלל הסובייטית, אך ב-1985 נבחר להיות קוסמונאוט. הוא ביקר במיר בפעם הראשונה ב-1988 ושהה בה כמעט חצי שנה. בשנת 1991 התקרבה מיר לסוף אורך חייה המתוכנן, חמש שנים, אך בפועל מצבה הטכני היה טוב מספיק כדי להמשיך ולהפעיל אותה. קריקאליוב התנדב למשימה נוספת, ובמאי 1991 המריא בשנית לתחנת החלל.

כשעזב קריקאליוב את אדמת ברית המועצות, האימפריה הסובייטית האדירה כבר הייתה בעיצומם של זעזועים פנימיים קשים. כוחו הפוליטי של מיכאיל גורבצ'וב הלך ודעך, בוריס ילצין סחף אחריו את דעת הקהל וברפובליקות הבלטיות נשמעו יותר ויותר קולות שקראו למרד בשלטון המרכזי. קריקאליוב היה אמור לחזור לכדור הארץ כעבור חמישה חודשים, באוקטובר 1995, אך לחץ שהפעילה קזחסטאן על סוכנות החלל הרוסית הביא לשינוי בתוכנית. הקזחים דרשו להעלות קוסמונאוט ממוצא קזחי אל תחנת החלל, ולא הסכימו להתפשר. כיוון שכל ההמראות לחלל והנחיתות נעשו מקזחסטן, לרוסים לא הייתה ברירה: הם החליפו את אחד הקוסמונאוטים של סויוז 13, החללית שעמדה להמריא למיר, בקוסמונאוט הקזחי. לרוע המזל, הקזחי לא הספיק לעבור הכשרה מתאימה לשהיה ארוכה בתחנת חלל, וקריקאליוב נתבקש להישאר במיר לתקופה נוספת בליווי קוסמונאוט נוסף בשם אלכסנדר וולקוב.

חודשיים לאחר מכן, בעשרים ושישה בדצמבר, התפרקה ברית המועצות. באופן טבעי היו עיניים רבות נשואות השמיימה, אל מיר ושני הקוסמונאוטים שבה. רבים במערב חששו שבמהומה ואי הסדר ששררו באימפריה המתפוררת, מיר תישכח ותינטש. הקוסמונאוטים תלויים לחלוטין באספקה שוטפת של מים, אוויר ומזון באמצעות חלליות אספקה מסוג 'פרוגרס', וקשה היה להאמין שמישהו ברוסיה מסוגל לארגן שיגור של חללית אספקה במצב העניינים הנוכחי. עצם העובדה שקריקאליוב נשאר במיר במקום לחזור ארצה העצימה את התחושה שהוא ועמיתו ננטשו במסלול סביב כדור הארץ. אך בפועל, קריאליוב וולקוב לא ננטשו ומעולם לא עמדו בסכנה. סוכנות החלל הרוסית המשיכה לתפקד באופן מעורר הערכה, והתכנונים לשיגור הצוות המחליף לא הופסקו. נוסף על כך, במיר הייתה תמיד 'סירת הצלה': חללית מדגם סויוז שהייתה עגונה לתחנת החלל ובעזרתה היו יכולים הקוסמונאוטים לשוב לכדור הארץ ברגע שירצו בכך. קריקאליוב סיפר מאוחר יותר שעקב בעניין רב אחר הנעשה על הקרקע, אך לרגע לא חשש לגורלו.

במרץ 1992 שוגרה החללית ועליה הצוות המחליף, וקריקאליוב וולקוב שבו ארצה. העולם שאליו חזרו היה שונה מאד מזה שעזבו… ברית המועצות נעלמה, קזחסטאן שממנה המריאו הפכה למדינה עצמאית, ואפילו עיר מולדתו של קריקליוב, לנינגרד, שינתה את שמה בחזרה לסנט-פטרסבורג. קריקאליוב וולקובעדיין נשאו את סמליה של ברית המועצות על מדיהם ובכיסי חליפותיהם היו עדיין כרטיסי החבר שלהם במפלגה הקומוניסטית. הם נכנסו להיסטוריה בתור "אזרחיה האחרונים של ברית המועצות".

סרגיי קריקליוב המשיך לעשות חייל. הוא המריא לחלל עוד ארבע פעמים, ומחזיק בתואר 'האדם ששהה הכי הרבה זמן בחלל': 803 ימים בשש טיסות שונות. מיר המשיכה להיות מאוישת ברציפות ולקבל אספקה באופן שוטף. אך למרות שריחפה בגובה 300 ק"מ מעל הקרקע, מיר לא התחמקה מרעידת האדמה שהתחוללה מתחתיה.

התפרקותה של ברה"מ פתחה חלון הזדמנויות לשיתוף פעולה מעניין בין סוכנויות החלל של ארה"ב ורוסיה. האמריקנים רצו לצבור ניסיון בשהייה ארוכה בחלל, כהכנה להקמתה של תחנת החלל הבינלאומית שהייתה אמורה להמריא בסוף שנות התשעים. הרוסים מצדם היו זקוקים באופן נואש למימון. בשנת 1992 חתמו הנשיאים ג'ורג' בוש האב ובוריס ילצין על הסכם שיתוף פעולה: אסטרונאוטים אמריקניים יצטרפו לקוסמונאוטים על מיר, תמורת כמה מאות מיליוני דולרים שיועברו לסוכנות החלל הרוסית. שיתוף הפעולה החדש היה הצלחה גדולה. מעבורות החלל עגנו במיר, והמימון האמריקני סייע לרוסים לשגר לחלל עוד ארבעה מודולים חדשים ולהגדיל את מיר באופן משמעותי. עבור מי שגדלו בעידן המלחמה הקרה, התמונות של מעבורת אמריקנית מרחפת מעל כדור הארץ לצד תחנת חלל רוסית היו מדהימות ומעוררות תקווה, והדגימו טוב יותר מכל חוזה דיפלומטי את השינוי שחל ביחס שבין המעצמות.

אך את הזמן לא ניתן לעצור, והשנים שחלפו החלו נותנות את אותותיהן בתחנת החלל המזדקנת: הפאנלים הסולריים שסיפקו את האנרגיה החשמלית הלכו ואיבדו מיעילותם בהדרגה, ותקלות אקראיות נתגלעו במחשבים ובמכשירים השונים. מעבר לכך, מיר הייתה כמו ספינה קטנה וצפופה שלא נכנסה לנמל ולא עברה ניקיון יסודי מזה למעלה מעשור – על כל המשמעויות ההגייניות הנובעות מכך.

שריפה במיר

ג'רי ליננג'ר (Linenger) הגיע למיר בינואר, 1997. ליננג'ר היה האסטרונאוט האמריקני הרביעי בתחנת החלל, והצטרף לשני קוסמונאוטים שבאותה העת כבר שהו בה מספר חודשים. בראיונות ובספר שכתב תאר ליננג'ר את ריח האוויר במיר: צחנה של עובש ופטריות. איש לא הופתע מכך. כשאנחנו מדברים על סכנות ואתגרים הקשורים לחיים בתחנת חלל, אנחנו חושבים בדרך כלל על השפעותיה המזיקות של קרינה קוסמית או איבוד מאסת העצמות שהזכרתי קודם – אך לא רבים מודעים לסכנות הנובעות מזיהום פטרייתי. טחב ועובש שמביאים הקוסמונאוטים עימם מכדור הארץ מוצאים להם בית בפינות חבויות, מאחורי צינורות ופאנלים אלקטרוניים, וגדלים ללא הפרעה במשך שנים. הפטריות הזעירות חודרות לסדקים זעירים ומרחיבות אותם, מאכלות פלסטיקים ומחלישות מתכות. כיוון שאי אפשר לאוורר את התחנה או לפרק את הציוד ולנקות אותה באופן ייסודי, הנזק המצטבר כתוצאה מטחב עלול להיות משמעותי. ליננג'ר, רופא בהכשרתו, עקב אחר בריאות חברי הצוות ולא ראה עדויות לנזק רפואי כתוצאה מהזיהום הפטרייתי, אך הודה שהיו פינות חשוכות בתחנת החלל שאף אחד לא רצה לדחוף את ידיו אליהן.

בפברואר 1997, מספר שבועות לאחר הגעתו של לנניג'ר למיר, עגנה בתחנה החללית סויוז 25. מהחללית ירדו שלושה קוסמונאוטים אשר שניים מתוכם – אלכסנדר לזוטקין (Lazutkin) ווסילי טסיביליאב (Tsibiliev) היה אמורים להחליף את הקוסמונאוטים הנוכחיים ולהשאר עם ג'רי מספר חודשים. למשך שבועיים אירחה מיר גם את הצוות היוצא וגם הצוות הנכנס, שישה קוסמונאוטים בסה"כ. ה-24 בפברואר היה יום חג, 'יום הצבא' הרוסי, וששת הקוסמונאוטים חגגו בארוחת ערב עשירה שכללה מאכלים נדירים למדי בתחנת החלל כגון קוויאר, נקניקיות וגבינות. הם שרו, ניגנו בגיטרה, סיפרו בדיחות והעבירו ערב מהנה במיוחד.

מיר תוכננה לאכלס שלושה קוסמונאוטים באופן שוטף, וגם מתקני מחזור החמצן שלה היו מסוגלים לספק חמצן לשלושה בני אדם בלבד. שישה קוסמונאוטים צוחקים ושרים היוו עומס חריג על אספקת החמצן הרגילה, ובשלב מסוים הרגישו הקוסמונאוטים שרמות החמצן באוויר החלו לרדת. זו לא הייתה התרחשות חריגה על מיר בתקופות של החלפת צוותים, ובדיוק לשם כך הותקן בתחנה גנרטור גיבוי שייצר חמצן בכמות רבה יותר. ייצור החמצן נעשה על ידי הכנסה של מעין 'קסטה' ובה תרכובת כימית לתוך תנור מיוחד: חימום התרכובת לטמפרטורה של כ-700 מעלות צלזיוס הביא לפירוקה ולשחרור אטומי החמצן הכלואים בה.

הקוסמונאוט אלכסנדר לזוטקין עזב את שולחן ארוחת הערב וריחף אל המסדרון שבו היה מותקן גנרטור הגיבוי. הוא נטל קסטה חדשה מהארון, הכניס אותה לתוך הגנרטור וסובב את ידית ההפעלה. זו הייתה פעולה שגרתית לחלוטין, שבוצעה לפחות אלפיים פעם – אם לא יותר – במהלך השנים שחלפו. אך כשפנה לזוטקין לחזור אל שולחן ארוחת הערב, שמע מאחוריו צליל לחישה לא מוכר. הוא הסתובב על עקבותיו, וקפא במקום. סילון אדיר של להבות, 'הר געש קטן' כפי שתיאר זאת מאוחר יותר, פרץ מתוך הגנרטור. מתכת נוזלית ורותחת ניתכה על הקיר הנגדי של המסדרון.

שריפה בתוך מבנה סגור כמו תחנת חלל מסוכנת בהרבה משריפה דומה בתוך מבנה סגור על פני כדור הארץ, שכן לעשן הסמיך ולאוויר החם אין לאן לברוח, והלהבות עלולות לכלות את כל החמצן שבאוויר בתוך דקות ספורות. באופן אישי, כמי שערך אינספור תרגילי כיבוי שריפות בתוך ספינות של חיל הים, נדהמתי ממש לגלות שהקוסמונאוטים בתחנת החלל מיר מעולם לא ערכו תרגילים שכאלה. חלק מהסיבה לכך הייתה תכנון לקוי של מטפי הכיבוי שהותקנו על קירות התחנה, שמנע מהקוסמונאוטים להשתמש בהם לצרכי תרגול: המטפים תוכננו כך שברגע שנותקו ממקומם התחולל בתוכם תהליך כימי כלשהו אשר הפך אותם לחסרי תועלת כעבור שלושה חודשים בלבד.
כצפוי, חוסר המוכנות היה בעוכריהם של הקוסמונאוטים ברגעים הרי גורל אלה. לזוטקין ניסה לכבות את האש באמצעות מגבת רטובה, אך בתוך שניות היה המסדרון כולו אפוף בעשן סמיך. שאר הקוסמונאוטים נאבקו לחבוש את מסיכות העשן שלהם, שחלקן לא היו תקינות. גם חלק מהמטפים היו עדיין מאובטחים לקירות כשהיו ברגעי ההמראה לחלל, ואי אפשר היה לשחרר אותם. הלהבות, שאורכן היה בין חצי מטר למטר, ליחכו את קירות התחנה: אם תימס המתכת ייפער חור בדופן, והשריפה תהפוך לפעוטה מבין דאגותיהם של הקוסמונאוטים. שתי חלליות סויוז היו עגונות למיר באותו הזמן, ושימשו כסירות הצלה לעת חירום. לרוע המזל, האש פרצה במסדרון שהוליך אל אחת משתי החלליות, ומנעה את הגישה אליה. המשמעות הייתה שבמקרה הטוב רק שלושה אסטרונאוטים יצליחו להימלט בחזרה אל כדור הארץ, ושלושה יישארו למות בתחנת החלל.

למרבה המזל, הקוסמונאוטים הצליחו לפתוח שלושה מטפים והשתלטו על הלהבות לפני שהתפשטו לשאר התחנה. עשן סמיך מילא את התחנה במשך שעות ארוכות, עד שמערכת מחזור האוויר הצליחה לסנן אותו לחלוטין.
בסוכנות החלל הרוסית קיבלו את הדיווחים על מה שאירע במיר, אך שידרו כלפי חוץ אווירה של 'עסקים כרגיל': בדיווחים שהועברו לנאס"א אודות האירוע, תוארה השריפה כאש קטנה שכובתה בתוך כמה עשרות שניות. רק כאשר שוחח ג'רי ליננג'ר עם מנהליו באופן ישיר, הבינו בנאס"א עד כמה באמת הייתה קרובה תחנת החלל לאסון מחריד. בלחץ האמריקנים נערכה חקירה מקיפה ונתגלתה הסיבה לתקלה בגנרטור החמצן. העובדים במפעל הייצור עבדו עם כפפות לטקס גמישות כדי להגן על ידיהם מפני התרכובת הכימית: פיסת לטקס מצאה את דרכה אל תוך אחת הקסטות, ובזמן החימום שיבשה את התגובה הכימית והפכה אותה לבלתי יציבה. נהלי בטיחות ואבטחת איכות חדשים הוכנסו לתוקף במפעל הייצור, ובנאס"א קיוו שבכך נסתיימו צרותיה של מיר. הם טעו.

חור בדופן

חודשים ספורים חלפו. ג'רי לננינג'ר עזב את מיר, והחליף אותו האסטרונאוט מייקל פולי (Foale). עם פולי היו במיר אלכסנדר לזוטקין ווסילי טסיביליאב, הקוסמונאוטים ששהו בה גם בזמן השריפה. בשנות התשעים היה מצבה הכלכלי של רוסיה קשה ביותר, וגם הכסף שהזרימו האמריקנים לא הספיק כדי לפתור את בעיות התקציב של סוכנות החלל הרוסית. חללית האספקה מדגם 'פרוגרס' הייתה חללית בלתי מאוישת שאחת לכמה חודשים עגנה בתחנת החלל והביאה עמה אספקה מכדור הארץ. פרוגרס הייתה מצוידת במערכת אוטומטית שאיפשרה לה לעגון בתחנת החלל באופן עצמאי וללא התערבות אנושית – אך מערכת זו יוצרה באוקראינה, והאוקראינים דרשו תמורתה כסף רב. בסוכנות החלל הרוסית החליפו להחליף את המערכת האוטומטית במערכת לעגינה ידנית בשם TORU, מערכת זולה יותר. TORU איפשרה לקוסמונאוטים בתחנת החלל לנהוג בחללית ה'פרוגרס' בשלט רחוק בזמן שהתקרבה אליהם: מצלמת וידאו שהייתה מותקנת על חללית האספקה שידרה תמונות אל מסך בתחנת החלל, והמפעיל ניווט את החללית באמצעות ג'וייסטיקים, כמו במשחק וידאו.

בתחילת יוני, 1995, עגנה חללית פרוגרס בתחנת החלל. כתמיד, הקוסמונאוטים הוציאו מתוכה את הציוד שהביאה, ומילאו אותה באשפה שהצטברה בתחנה בחודשים האחרונים. הפעם החליטו במרכז הבקרה לנצל את ההזדמנות ולבחון את מערכת העגינה הידנית TORU לפני שפרוגרס תחזור לכדור הארץ. הם הורו לטסיביליאב, מפקד התחנה, לנתק את פרוגרס ממיר, להטיס אותה בשלט רחוק למרחק של כמה קילומטרים, לסובב אותה בחזרה ואז לעגון אותה מחדש בתחנת החלל.

טסיביליאב לא היה נלהב כלל וכלל מהרעיון. מספר חודשים קודם לכן ניסה לבצע אותו התרגיל, אך נתקל בקשיים רבים: תקלה טכנית השביתה את מצלמת הוידאו על חללית האספקה, ובשילוב עם חוסר הניסיון שלו בתפעול המערכת הידנית, גרמה התקלה לכך שפרוגרס פיספסה את תחנת החלל ולא הצליחה לעגון. טסיביליאב האמין שאסור לבצע את התרגיל המסוכן ללא הכנה מוקדמת מקיפה, אך אולי בשל אופיו או אופיה ההירארכי הנוקשה של המערכת הצבאית הסובייטית, הוא לא התעקש מול מפקדיו ולא עמד על דעתו.

התרגיל יצא לדרך בעשרים וחמישה ביוני. טסיביליאב אחז בידיות הניהוג של מערכת ה-TORU, והטיס את פרוגרס הרחק ממיר. לאחר מכן סובב אותה על צירה, והחל מטיס אותה בחזרה אל עבר התחנה. הפעם מצלמת הוידאו שעל פרוגרס פעלה כשורה, אך התמונות שהעבירה אל הצג שמול טסיביליאב היו כמעט חסרות תועלת. פרוגרס צילמה את מיר מלמעלה, על רקע כדור הארץ- וטסיביליאב התקשה להבחין בתחנת החלל על רקע העננים הלבנים שמתחתיה. הוא ביקש מלזוטקין שיביט החוצה דרך החלונות וידווח לו על מיקום חללית האספקה המתקרבת.

בהעדר תמונת וידאו סבירה, טסיביליאב לא העריך נכונה את מהירות התקרבותה של פרוגרס. לזוטקין צעק לו שהחללית מתקרבת מהר מדי. טסיביליאב הפעיל את רקטות הבלימה של פרוגרס, אך לאלו כמעט ולא הייתה השפעה. לזוטקין צעק למייקל פולי, האסטרונאוט האמריקני, שיכין את סירת ההצלה לניתוק, וחזר להביט החוצה מהחלון על פרוגרס המתקרבת.

"צפיתי בגופה השחור והמנוקד של החללית חולף מתחתי. התכופפתי כדי להביט מקרוב יותר, וברגע זה נשמעה חבטה אדירה, וכל התחנה רעדה."

פרוגרס פגעה באחד הפאנלים הסולריים של מיר, ואז ניתזה ופגעה בתחנה עצמה. נקודת הפגיעה הייתה במודול בשם 'ספקטר' שהכיל מערכות חשמל שסיפקו כמחצית מאספקת החשמל לתחנת החלל. שניות ספורות לאחר הפגיעה נשמע בתחנה הצליל שכל קוסמונאוט מייחל שלא לשמוע אותו לעולם: אזעקת לחץ אוויר נמוך. אך גם מבלי צלצולי האזעקה, הקוסמונאוטים הבינו מיד שהם בצרות: הם הרגישו באוזניהם את לחץ האוויר ההולך וקטן בכל רגע, וההסבר לכך היה ברור: חור נפער בדופן התחנה.

כעת היו הקוסמונאוטים במירוץ נגד השעון: היה עליהם לגלות את מקור הדליפה ולחסום אותה בתוך דקות ספורות. אם ייכשלו, יהיה עליהם למהר לסירת ההצלה ולקוות שיספיקו לנטוש את התחנה בזמן. לזוטקין ופולי זיהו את נקודת הפגיעה במודול ספקטר והחליטו לסגור את הפתח המוביל אליו ולנתק את המודול משאר התחנה. לרוע המזל, שמונה עשר כבלי חשמל עברו דרך הפתח ומנעו מהם לסגור את הדלת. בלית ברירה החליטו לחתוך את הכבלים בו במקום, מבלי אפילו לנתק את אספקת הזרם דרכם. תחת מטר של ניצוצות מסוכנים חתכו השניים את הכבלים, והספיקו לסגור את הדלת לספקטר לפני שאזל האוויר בתחנה כולה. מצב החירום הראשוני טופל בהצלחה, אך עבור הקוסמונאוטים זו הייתה רק ההתחלה. פגיעתה של פרוגרס במיר הכניסה את תחנת החלל לסחרור בלתי נשלט אשר הביא לכך שגם הפאנלים הסולריים שלא ניזוקו בהתנגשות כבר לא היו מכוונים אל השמש, ולא סיפקו חשמל לתחנה. סוללות הגיבוי החזיקו מעמד כחצי שעה בלבד, ואז התרוקנו.

תחנת חלל היא, באופן עקרוני, מקום רועש: בכל רגע נתון פועלים בתחנה אינספור מכשירים, מזגנים ומתקנים שמזמזמים ומצפצפים. אך כעת, ללא אספקת החשמל, מיר הייתה שקטה… שקטה כמו קבר. מייקל פולי תיאר זאת כך –

"בתוך עשרים עד שלושים דקות מרגע ההתנגשות, כל פיסת ציוד בתחנה הפסיקה לעבוד. התחנה הייתה שקטה לגמרי. זו הייתה הרגשה משונה מאוד, להיות בתחנת חלל שאין בה שום קול פרט לנשימותיך שלך. ואז התחיל להיות לנו קר. מאוד, מאוד קר."

מנותקים מתקשורת עם חדר הבקרה בכדור הארץ, הקוסמונאוטים היו מוכרחים למצוא דרך לעצור את הסחרור שבו הייתה נתונה מיר, ולכוון את הפאנלים הסולריים בחזרה אל השמש. לרשותם היו רקטות הניהוג של חללית הסויוז שהייתה עגונה לתחנה ושבעזרתם ניתן היה להשפיע על מהירות הסיבוב – אך כמות הדלק שברקטות הייתה מוגבלת מאוד, ואם יבזבזו את כולו, לא יוכלו לנטוש את מיר ולחזור לכדור הארץ במידת הצורך. ללא מחשבים או מכשירי ניווט, הקוסמונאוטים לא ידעו מתי להפעיל את הרקטות ולמשך כמה זמן. בלית ברירה חזרו מייקל פולי ועמיתיו אל היסודות. כמו הימאים שהפליגו בסירות מפרשים לפני אלפי שנים, הקוסמונאוטים הציצו דרך חלונות התחנה אל הכוכבים, וניסו לחשב את מהירות הסחרור וכיוונו באמצעות מתמטיקה בסיסית של בית ספר תיכון. לאחר כמה הפעלות שגויות של הרקטות, הצליחו לבסוף לבלום את הסחרור במידה מספקת כדי לאפשר לפאנלים לקלוט כמה דקות של אור שמש בכל הקפה של כדור הארץ, אחת לשעה וחצי.

בעזרת אספקת החשמל החלקית המשיכו הקוסמונאוטים להחזיר לחיים את מיר חלק אחר חלק. השלב הבא, לאחר חידוש הקשר עם חדר הבקרה על הקרקע, היה חידוש אספקת החשמל גם למודול בשם קוונט-2 (Kvant 2), כיוון ששם היו השירותים… כעבור שלושים שעות מפרכות ומתישות, חזרה מיר לחיים. מודול 'ספקר', עם זאת, נותר סגור ומנותק משאר התחנה לתמיד, והקוסמונאוטים יצאו בהמשך לכמה 'הליכות חלל' בתוך המודול המפונצ'ר כדי לחלץ ממנו ציוד ולבחון את הנזק שנגרם לו.

בקרי הטיסה במרכז החלל הרוסי האשימו את וסילי טסיביליאב בתאונה, ואף קנסו אותו והפחיתו ממשכורותו. הם טענו שטיסיבילאב ביצע את תרגיל העגינה של פרוגרס ברשלנות, פעל שלא על פי הנהלים ודילג על בדיקות חיוניות. הקוסמונאוטים, מצדם, היו משוכנעים שהרשלנות הייתה בצד צוותי הקרקע: ההוראה לבצע את התרגיל ניתנה מבלי שהתאפשר לטסיביליאב לתרגל את מערכת הניהוג הידנית, ומבלי שאיש חישב באופן מפורט את המסלול הנכון ביותר לביצוע העגינה.

יהיה האשם בהתנגשות אשר יהיה, תאונה מסוכנת זו סימנה את תחילת הסוף עבור מיר, תחנת החלל שכבר הייתה בת למעלה מעשר שנים בזמן זה. מעבר לסכנה ההולכת וגוברת שנשקפה לקוסמונאוטים בתחנת החלל המזקנת, איום חדש על שלומה של מיר הופיעה בדמות תחנת החלל הבינלאומית. תחנת החלל הבינלאומית הייתה מזם משותף של סוכנויות חלל מכמה מדינות, וביניהן גם ארצות הברית ורוסיה, וכל אחת מהן הייתה אמורה לתרום מתקציבה לפרויקט. לרוסיה, מדינה שהייתה בלאו הכי במצב כלכלי לא קל, פשוט לא היה מספיק כסף כדי לממן שתי תחנות חלל.

מירקורפ

בשנת 1998 הכריזה סוכנות החלל הרוסית כי מיר תחזור לכדור הארץ ביוני, 1999. ברוסיה היו אזרחים רבים שעדיין ראו במיר מקור לגאווה לאומית: הם ניסו למנוע את רוע הגזירה ולגייס תרומות מהציבור כדי להמשיך לממן את הפעלת התחנה. התוצאה הייתה תרומות בסך חמש עשרה אלף דולר, סכום המספיק בקושי למימון התחנה לאורך יומיים או שלושה ימים.

תקווה נוספת לישועתה של מיר הגיעה בדמותו של איש עסקים בריטי בן 51 בשם פטר לווין (Llewellyn), אשר הבטיח לשלם מאה מיליון דולר תמורת ביקור של שבוע בתחנת החלל. בסוכנות החלל הרוסית כבר החלו כמעט לספור את הכסף, בשעה שכתבות תחקיר בעיתונים מערביים שפכו מים צוננים על המדורה: לווין, טענו העיתונים, הוא נוכל מקצועי אשר נוהג להבטיח הבטחות גרדיוזיות ולסובב בכחש את שותפיו העסקיים. הטענות הללו לא קיבלו גושפנקא משפטית רשמית, ככל הידוע לי, אך העובדה היא שלווין לא הצליח לגייס אפילו עשרה מיליון דולר כמקדמה על התשלום המלא, וגם העסקה הזו לא יצאה אל הפועל. באוגוסט 1999 עזב הצוות האחרון את מיר וחזר לכדור הארץ. בפעם הראשונה מזה למעלה מעשר שנים, נותרה התחנה לא מאויישת.

אך דווקא כשהכל כבר היה נראה גמור, ומיר כבר הייתה עם פאנל סולרי אחד בקבר, כמאמר הקלישאה, הופיע לפתע גיבור בלתי צפוי להציל אותה. וולטר אנדרסון (Anderson) היה איש עסקים אמריקני אשר עשה את הונו מעסקאות מוצלחות בתחום התקשורת, ובשנות השמונים החליט להקדיש את זמנו ומרצו לפיתוח יזמות פרטיות בתחום החלל. באותה התקופה, יש לזכור, חקר החלל היה נחלתם הבלעדית של סוכנויות חלל ממשלתיות, ולא בכדי: שיגור חללית מאוישת הוא עניין כה יקר, עד שקשה היה אפילו לדמיין תרחיש שבו חברה מסחרית תוכל להחזיר את ההשקעה הנדרשת, שלא לדבר על רווח כלשהו. אף על פי כן, פעל אנדרסון ללא לאות לקידום חזונו ובסוף שנות השמונים מימן את הקמתה של האוניברסיטה הייעודית ללימודי מקצועות החלל, הפועלת גם כיום ממרכזה שבצרפת, עם סניפים במדינות רבות ברחבי העולם.

ב-1999 הקימו אנדרסון ושותף נוסף חברה בשם מירקורפ (MirCorp), במטרה לעשות דבר שלא נעשה מעולם: להפעיל את מיר כתחנת חלל פרטית ומסחרית, ללא תלות בממשלות ובמדינות. המודל שעליו נשען אנדרסון היה המודל המקובל בעולם התעופה האזרחית: הפרדה בין מי שבונה את המטוס, למי שמפעיל אותו ברמה העסקית. חברות כגון בואינג ואיירבוס בונות את המטוסים, וחברות אחרות כגון אל על מוכרות את כרטיסי הטיסה, מעסיקות את הצוותים המקצועיים ומספקות אוכל נורא ואיום לנוסעים. מירקורפ הייתה בבעלות משותפת של אנדרסון ושותפיו מחד, ושל חברת RSC Energia, יצרנית חלליות רוסית. חברת Energia הייתה אחראית על תחזוקת התחנה ותפעולה, ואנדרסון ואנשיו ינהלו את הצד העסקי והמסחרי של הפעילות.

אנדרסון עשה עבודה מעולה, ובתוך חודשים ספורים רשם עסקה מוצלחת: דניס טיטו, איש עסקים אמריקני, ביקש להיות התייר הראשון בחלל ובעבור זה היה מוכן לשלם כמה מיליוני דולרים. הסכם נוסף נחתם עם רשת הטלוויזיה NBC, אשר תיכננה תכנית ריאליטי בשם 'המטרה: מיר' (Destination: Mir). כפי שניתן לנחש, 'המטרה: מיר' הייתה אמורה להתנהל על פי הפורמט הקבוע והבלתי משתנה של תכניות ריאליטי מאז ימי אדם וחווה בגן העדן: המשתתפים עוברים מבחנים, ואם הם נכשלים בהם – הם נבעטים החוצה. במקרה הזה, קבוצת המתנדבים הייתה אמורה לעבור אימוני אסטרונאוטים מפרכים, שבסיומם אחד מהם יזכה לטוס למיר. כששילם וולטר אנדרסון לסוכנות החלל הרוסית מקדמה של שבעה מליון דולר, הבינו הרוסים שהוא באמת מתכוון למה שהוא אומר – ונכנסו לפעולה. מיר כבר הייתה במסלול נמוך, כהכנה לחזרתה ארצה – וחללית בלתי מאוישת שנשלחה אליה דחפה אותה למסלול גבוה יותר. באפריל 2000 נרשמה נקודת ציון היסטורית: שני אסטרונאוטים שנשכרו על ידי מירקורפ המריאו אל מיר בחללית רוסית, הפעם הראשונה שבה חברה פרטית שולחת אסטרונאוטים לחלל. הצוות שהה במיר שבעים ושלושה ימים, תיקן ליקויים שנתגלו בה והכין אותה לעתידה הצפוי כאולפן טלוויזיה וכבית מלון לתיירים עשירים.

לא כולם היו מרוצים מהצלחה זו. תומכיו של וולטר אנדרסון טוענים כי נאס"א החלה להפעיל לחצים פוליטיים אדירים על סוכנות החלל הרוסית כדי שתנתק את קשריה עם מירקורפ, ותפסיק את שיתוף הפעולה המסחרי החלל. לא מצאתי סימוכין רשמי לטענות האלה, אך על פי דיווחים עיתונאיים שונים בנאס"א היו מודאגים מאוד שמא הרוסים יהיו כל כך נלהבים לעשות כסף מיוזמות פרטיות בחלל, עד שינטשו את מחויבותיהם לתחנת החלל הבינלאומית.
תאוריית קונספירציה או שלא, מירקורפ נכשלה. אף אחת מהיזמות העסקיות השונות לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר, על אף שדניס טיטו אכן המריא שנה מאוחר יותר לתחנת החלל הבינלאומית, והגשים את חלומו להיות התייר הראשון בחלל. שנים ספורות לאחר מכן נעצר וולטר אנדרסון והואשם בהעלמת המס הגדולה ביותר אי פעם בתולדות ארצות הברית. הוא נידון לשמונה שנות מאסר, ויוצא לחופשי בימים אלה ממש. מירקורפ סגרה את שעריה בשנת 2003.

ללא מימון וללא עתיד, מיר הייתה 'חללית מתה מהלכת', וגורלה נחתם.

סקיילב ומיר

אז איך 'הורגים' תחנת חלל? עקרונית, העניין פשוט: מאפשרים לה ליפול לתוך האטמוספירה, ונותנים לחיכוך עם האוויר להתיך אותה ולפורר אותה לחלקיקים זעירים. אך כשמדובר בעצם גדול וכבד כמו תחנת חלל, שום דבר אינו כה פשוט.

סקיילב, תחנת החלל האמריקנית, היא דוגמה מייצגת לכך. סקיילאב הייתה גדולה כמו שני אוטובוסים ושקלה למעלה משבעים טון, ומהנדסי נאס"א חששו שמא החיכוך באטמוספירה לא יהיה מספיק כדי להתיך אותה והיא תתרסק על כדור הארץ בשלמותה. נוסף על כך, בעקבות נסיבות שונות שלא היו בשליטתם, מהנדסיה של נאס"א לא ידעו לומר בוודאות היכן על כדור הארץ תיפול תחנת החלל. צרוף גורמים זה הביא רבים לחשוש שמא סקיילאב תתרסק באזור עירוני צפוץ. הסיכוי לכך היה נמוך מאוד, פחות מאחד לאלף, אך כמו תמיד במקרים כאלה כלי התקשורת ליבו את האש וסיקרו את הסיפור בהרחבה. בסופו של דבר, כשחזרה סקיילב לכדור הארץ בשנת ב-11 ביוני, 1979, היא אכן התפרקה באופן חלקי בלבד: חלקים גדולים ממנה, כמו מיכל חמצן ענקי, שרדו את החימום באטמוספירה והתרסקו באוסטרליה, לא הרחק מעיירה קטנה בשם אספרנס (Esperance). איש אמנם לא נפגע, אך האוסטרלים החליטו להראות לאמריקנים מאיפה משתין הקנגרו, וקנסו את נאס"א ב-400 דולר על השלכת פסולת באזור ציבורי. בנאס"א התעלמו מהדרישה, אך ב-2009 ארגן די.ג'יי מקומי בקליפורניה מבצע גיוס תרומות ממאזיניו, שלח צ'ק לעיירה האוסטרלית וסגר סוף סוף את החשבון בן עשרים השנים.

המהנדסים הרוסים שהיו אחראים על השמדת מיר כיוונו את תחנת החלל כך שתתרסק באוקיינוס השקט, הרחק מכל מקום יישוב אנושי. אף על פי כן, חברת המזון המהיר האמריקני 'טאקו בל' ניסתה 'לתפוס טרמפ' על חששות הציבור, ויצאה בקמפיין שיווקי מקורי. 'טאקו בל' הציבה יריעת פלסטיק ענקית עם ציור של בול-פגיעה במרחק של כחמישה עשר קילומטרים מהחוף האוסטרלי. אם יפגע חלק ממיר המתרסקת במטרה, הבטיחה 'טאקו בל', יקבל כל אזרח אמריקני שובר לטאקו בחינם. מנהליה של 'טאקו בל' אינם טיפשים וידעו כי הסיכוי לפגיעה כזו אפסי – אבל רק ליתר ביטחון, הם רכשו ביטוח.

בסופו של דבר, לא היה בו צורך. במרץ 2001 נשרפה מיר באטמוספירה בצורה כמעט מושלמת, ורק פיסה קטנה ממנה נתגלתה, בסופו של דבר, באזור בוסטון שבצפון מזרח ארצות הברית. תם ונשלם סיפורה של תחנת החלל מיר.

כשמספרים את סיפורה של מיר, על כל התאונות והתקלות שארעו לה במרוצת השנים, קל לטעות ולחשוב שמדובר בכישלון. אין דבר רחוק יותר מהאמת. עצם העובדה שמיר שהתה בחלל חמש עשרה שנים רצופות, והייתה מאויישת כמעט ברציפות במשך כמעט כל פרק הזמן הזה, היא השג טכנולוגי אדיר, הצלחה השקולה לנחיתה האמריקנית על הירח. את ההשג המרשים הזה הצליחה לעשות ברית המועצות לבדה, בעזרת טכנולוגיה מיושנת כגון מחשבים אנלוגיים וחלליות משנות השבעים. לרוסים יש סיבה טובה להיות גאים במיר.

קורותיה של מיר מרתקים גם כיוון שהם משקפים את התמורות האדירות – חברתיות וטכנולוגיות – שהתחוללו בכדור הארץ בשלהי המאה העשרים. מיר החלה את חייה כחלק מהמלחמה הקרה בין ברית המועצות וארצות הברית. היא נבנתה ותוחזקה על ידי מדינה, במודל 'הקלאסי' של חקר החלל מאז ראשיתו. חמש עשרה שנה בלבד לאחר מכן, היא הייתה ביתם המשותף של קוסמונאוטים רוסים ואסטרונאוטים שאכלו, שתו וניגנו בגיטרה יחד – זאת אומרת, כשלא היו עסוקים בכיבוי שריפות ובהישרדות ככלל. הצוות האחרון שביקר בה היה צוות אזרחי לחלוטין, שבישר את תחילתו של העידן שבו אנחנו נמצאים היום: עידן שבו חברות פרטיות שולחות חלליות אל תחנת החלל הבינלאומית, וצוותים מישראל ומהעולם כולו מתכננים להנחית רובוטים על הירח.

כיום מרחפות סביב כדור הארץ שתי תחנות חלל – תחנת החלל הבינלאומית, ותחנת החלל הסינית טיאנגונג1- שתוכננו במידה זו או אחרת בעזרת הלקחים שהופקו במהלך שנותיה הארוכות של מיר בחלל. בין אם הראשון שיגיע למאדים יהיה אסטרונאוט אמריקני, קוסמונאוט רוסי או טייקונאוט סיני, סביר להניח שתהיה לו סיבה טובה להכיר תודה לתחנת החלל, ולקוסמונאוטים האמיצים שחיו בתוכה.


הורד למחשב (mp3) •  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.