מבצע 'גוזל', או – המילואימניק שהפיל מיג-25 מהמיטה

מבצע גוזל - הפודקאסט עושים היסטוריה
איור: נעם קופרשטיין

מבצע 'גוזל', או – המילואימניק שהפיל מיג-25 מהמיטה

כתב: רן לוי

המיג-25 היה אחד המטוסים המתקדמים והמפחידים בארסנל של ברית המועצות בעידן המלחמה הקרה: מטוס יירוט וריגול שהיה מסוגל גבוה יותר ומהר יותר מכל מטוס מתוצרת מערבית. במשך שנים נכשל חיל האוויר הישראלי בניסיונותיו למנוע מצבאות ערב שעשו שימוש במיג-25 לצלם את שטחנו – עד שסמ"ר במילואים פיני שפטר נכנס לתמונה…


פרק זה מבוסס על פודקאסט. האזינו לפודקאסט כאן:

הורד את הקובץ (mp3)
הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

משימה חסרת סיכוי

בנוב' 1971 המריאו שני מטוסי פאנטום של חיל האוויר למשימת יירוט. זו לא הייתה משימת ירוט שגרתית. הטכנאים שהכינו את המטוסים על הקרקע הסירו מהם כל פיסת ציוד בלתי חיונית כדי להפחית ממשקלם ולאפשר להם לנסוק אל גובה הטיסה המירבי שלהם במהירות הגבוהה ביותר האפשרית.

שני המטוסים טיפסו מעלה ומעלה מעל חצי האי סיני. באופק כבר הבחינו במטרתם: מטוס ריגול שהמריא משדה תעופה מצרי. הגובה המקסימלי אליו יכלו הפאנטומים להגיע היה שישים אלף רגל – אך המטוס המצרי היה גבוה בהרבה, כמעט שמונים אלף רגל מעל הקרקע. טייסי הפאנטום הרימו את חרטומי המטוסים גבוה ככל שיכלו, ושיגרו טילי אוויר-אוויר אל עבר המטוס המצרי. הטילים שעטו אל מטרתם. אלו היו טילים מתקדמים מדגם Sparrow, שראשי הנפץ שלהם היו מצוידים במרעומי קרבה המאפשרים להם לפגוע במטרתם גם אינם מתנגשים בה במישרין.

הטילים מצאו את מטרתם, והתפוצצו – אך המטוס המצרי ששעט באותו הרגע בתוך המרחב האווירי של ישראל לא היה מטוס רגיל. הוא טס במהירות אדירה: פי שתיים וחצי ממהירות הקול. אף מטוס אחר, באותם הימים, לא היה מסוגל לטוס מהר כל כך וגבוה כל כך – וטילי ה-Sparrow לא תוכננו להתמודד כנגד ביצועים שכאלה. המהירות המשולבת של המטוס והטיל הייתה כה גבוהה, עד שברגע הפיצוץ כבר היה המטוס רחוק מספיק מהטיל כדי לחמוק ללא פגע. הפאנטומים שבו לבסיסם, מאוכזבים: היירוט נכשל. חיל האוויר התכונן למשימת היירוט, זיהה את המראת מטוס הריגול ממצרים מבעוד מועד –ובכל זאת, מטוס הריגול המצרי חלף מעל שמי ישראל וצילם את שטחה ללא הפרעה. עבור החיל שראה את עצמו כאחד מחילות האוויר הטובים בעולם, טעמו של כישלון זה היה מריר במיוחד, ללא ספק.

המטוס אותו ניסו הפאנטומים להפיל ללא הצלחה היה מיג-25: מטוס הקרב המתקדם והמתוחכם ביותר בארסנל האדיר של ברית המועצות.

מיג-25 - הפודקאסט עושים היסטוריה

מיג-25 [ויקיפדיה]

במיטב המסורת הסובייטית, המיג-25 היה מכונה מרשימה. הוא היה גדול וכבד יותר מרוב מטוסי הקרב המודרניים, אך מוטת הכנפיים הרחבה שלו וזוג מנועים רבי עוצמה איפשרו לו לטוס בגבהים ומהירויות חסרות תקדים. המיג-25 שבר כמה וכמה שיאי תעופה אשר חלקם תקפים עד היום: למשל, זהו המטוס הראשון שהגיע לגובה של 115 אלף רגל (35 ק"מ) – ממש על גבול החלל החיצון. מהירות השיוט שלו הייתה 2.5 מאך – דהיינו, פעמיים וחצי ממהירות הקול – אך אם היה הטייס מוכן לסכן את שלומם של המנועים, יכל המיג-25 להאיץ עד ל-3.2 מאך, מהירות שמטוסי קרב לא מגיעים אליה גם בימינו.

ביצועיו של המיג-25 עוררו דאגה, שלא נאמר פאניקה, בקרב מפקדי צבא ארצות הברית. אלו היו ימי שיא המלחמה הקרה בין המעצמות, ולחיל האוויר האמריקני לא הייתה תשובה ליכולותיו של המיג-25. המטוס שאמור היה לספק מענה ליכולותיו של המיג-25, ה-F15, היה עדיין על שולחן השרטוטים, וכפי שלמדו טייסי חיל האוויר הישראלי על בשרם, מטוסי הקרב הקיימים כדוגמת ה- F4E 'פאנטום' (קורנס, בשמו העברי) לא התקרבו אפילו לקרסוליה של המפלצת הסובייטית מעוררת היראה.

האמריקנים, מטבע הדברים, עמלו קשות להשיג מודיעין מפורט ככל הניתן על המיג-25. ברית המועצות, מצידה, שמרה את הקלפים קרוב לחזה ונמנעה בתחילה מלמכור את המטוס הסודי לבעלות בריתה כדי למנוע זליגה של מידע מסווג למערב. העובדה שלמצרים היו ארבעה מטוסים מדגם מיג-25 הייתה יוצאת דופן, ונבעה מהמצב המיוחד שנוצר באזורנו בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה שבאה בעקבותיה.

פגיעה תדמיתית

במלחמת ששת הימים השמידה ישראל את חיל האוויר המצרי כמעט לחלוטין, ובשנים שלאחר מכן סיפקה ברית המועצות למצרים ציוד והדרכה כדי לסייע לה בבנייתו מחדש. על אף הליווי הסובייטי הצמוד, חיל האוויר המצרי נותר בנחיתות ברורה מול חיל האוויר הישראלי, ומטוסים רבים שלו הופלו בקרבות אוויר מעל התעלה ובעומק מצרים.

המצרים טענו שהסיבה לתבוסות החוזרות ונשנות של חיל האוויר שלהם בקרבות מול הישראלים נעוצה בנחיתות הטכנולוגית של המיג-21, מטוס הקרב שסיפקו להם הסובייטים. בברית המועצות היו משוכנעים שהבעיה האמיתית של המצרים טמונה באיכות הנמוכה של הטייסים שלהם, אבל לא רצו שהמצרים ימשיכו להשמיע טענות שכאלה: ברית המועצות מכרה את המיג-21 לרבות מבעלות בריתה, והתדמית של המיג-21 הייתה חשובה לה. אם לקוחותיה יחלו להטיל ספק ביכולתו של המיג-21 להתמודד בשדה הקרב מול הפאנטום והמיראז' המערביים, הם עלולים להפסיק לרכוש אותו.

כדי להזים את טענות המצרים החלה ברית המועצות לגלות מעורבות הולכת וגוברת בקונפליקט הישראלי-מצרי. הרוסים הציבו במצרים סוללות נ"מ מתקדמות ומטוסי מיג-21 שהיו מאויישים בצוותים ובטייסים רוסים, ואלה השתתפו באופן פעיל בלחימה כנגד ישראל. למעורבות ישירה זו היו תוצאות בשטח: מטוסים ישראלים הופלו, והשליטה האווירית המוחלטת של חיל האוויר הישראלי נפגעה קשות. ישראל כבר לא הצליחה להפציץ מטרות בעומק מצרים כפי שעשתה בעבר.

חיל האוויר הישראלי השיב מלחמה שערה, וביולי 1970 טמן מלכודת לטייסים הרוסים במסגרת מה שכונה 'מבצע רימון'. חיילים ישראלים דוברי-רוסית התחזו לבקרי טיסה סובייטים, ו'פיתו' את מטוסי הקרב הסובייטים לקרב אוויר-אוויר מול מטוסים ישראלים מעל שטח ישראל. הקרב נסתיים בתבוסה מוחצת לרוסים: חמישה מטוסים מדגם מיג-21 הופלו, ללא אבדות בצד הישראלי.

לברית המועצות לא הייתה ברירה: כדי להגן על המוניטין והתדמית שלה במלחמה הקרה כנגד ארצות הברית, היה עליה להטיל למערכה הישראלית-מצרית את המטוס הטוב ביותר שבידיה – המיג-25. הטיסה המבצעית הראשונה של מטוסי הריגול מדגם מיג-21 נערכה באוקטובר 1971: זוג מטוסים המריא מאזור דלתת הנילוס, וטס לכל אורך חופיה של מדינת ישראל עד גבול לבנון במפגן כוח מרשים. התסכול בחיל האוויר, שלא הייתה לו כל תשובה לביצועיו של מטוס הריגול החזק, היה אדיר: הישראלים שלחו מטוסי פאנטום לפטרל באזור שדות התעופה המצריים כדי להפיל את המיג-25 בזמן ההמראה, וכפי שתארתי קודם הזניקו מטוסים קלים ומהירים במיוחד כדי לנסות ולהפיל אותו במהלך הטיסה עצמה – אך ללא הועיל. הטייסים רוסים ביצעו שתי טיסות ריגול בעומק שטחה של ישראל פעמיים בכל חודש עד סוף שנת 1971, עד שעזבו את מצרים ב-1972.

עריקתו של בלנקו

פיתוחו של מטוס המיג-25 החל בשנות החמישים. האיום הגדול ביותר על ברית המועצות באותה התקופה היה חדירה של מפציצים אסטרטגיים אמריקניים נושאי פצצות גרעיניות. לאמריקניים היו מספר רב של מפציצים כאלה – ולברית המועצות לא הייתה אז תשובה הולמת, במיוחד עקב העובדה שברית המועצות הייתה מדינה גדולה מאד. מטוסי היירוט הרגילים וסוללות הנ"מ היו מסוגלים להגן על שטח של כמה עשרות עד מאות ק"מ, לכל היותר – אך לברית המועצות הייתה חזית אווירית באורך של כחמשת אלפים ק"מ.

כדי להתמודד עם אתגר המפציצים, הטילו ראשי הצבא על מפעל מיג משימה תובענית: לתכנן מטוס קרב שיהיה מסוגל לטוס מהר יותר, גבוה יותר ורחוק יותר מכל אלה שבאו לפניו. השם 'מיג' הוא צירוף ראשי התיבות של ארטיום מיקואין (Mikoyan) ומיכאיל גורביץ' (Gurevich), השניים שהקימו את משרד התכנון ובית החרושת שהפיק רבים ממטוסי הקרב של ברית המועצות. מהנדסי מיג עמדו במשימה בכבוד, ודגמי הניסוי הראשונים המריאו באמצע שנות השישים, וב-1970 הוא נכנס לשרות מבצעי. למיג 25 היו שני ואריאציות בסיסיות. הראשונה הייתה A, מטוס שיועד למטרות יירוט וקרבות אוויר כנגד מפציצים ומטוסי קרב אחרים ולכן טס לרוב בגובה נמוך. הואריאציה השניה הייתה R, ודגם זה הוקדש למשימות סיור וריגול שדרשו טיסה בגובה רב ובמהירות גבוהה. דגם הסיור נכנס ראשון לפס הייצור, והוא זה שמולו התמודד חיל האוויר הישראלי מעל סיני. שירותי הביון המערביים עקבו אחר טיסות הניסוי והאימונים, ועם הזמן צברו ידע מקיף למדי על יכולות המטוס. מה שהיה חסר להם היה בעיקר מידע אודות המערכות האלקטרוניות שלו, מידע חיוני כדי שניתן יהיה לשבש אותן באמצעות כלי לוחמה אלקטרונית.

פנקס החוגר של ויקטור בלנקו - הפודקאסט עושים היסטוריה

פנקס החוגר של ויקטור בלנקו [ויקיפדיה]

ויקטור בלנקו (Belenko) היה טייס מיג-25. כמו במדינות אחרות, טייסי הקרב היו גאוותה של ברית המועצות: צעירים מוכשרים ואמיצים, שלא היססו לצאת למשימות מורכבות ומסוכנות. בצעירותו היה בלנקו אוהד נלהב של הרעיון הקומוניסטי והאמין בעקרונותיה של המפלגה בכל ליבו – אבל דווקא ההכשרה הטכנולוגית לה זכה במסגרת שירותו הצבאי גרמה לו להתחיל ולפקפק בעקרונות אלה. השלטונות הסובייטים נהגו לצייר את החברה המערבית כחברה רקובה, מושחתת וחסרת מוסר, אך בלנקו הכיר את הטכנולוגיה האמריקנית וידע עד כמה היא מוצלחת. איך יכול להיות, שאל הטייס הצעיר את עצמו, שחברה כה מושחתת ורקובה מסוגלת לשלוח בני אדם אל הירח ובחזרה? איך יכול להיות שהסוציאליזם 'הנאור' מפיק פחות זוכי פרס נובל? הספקות המתרבים הביאו אותו, בסופו של דבר, להחליט לערוק למערב.

בספט' 1976 המריא בלנקו לטיסת אימון שגרתית מבסיס בסיביר. זמן מה לאחר ההמראה כיבה את מכשיר הקשר, הנמיך אל גובה צמרות העצים והפנה את חרטום המטוס מזרחה ודרומה. עד שבקרי הטיסה הרוסים הבינו מה קרה, בלנקו כבר היה ביפן. הפחד, והעובדה שמיכל הדלק של מטוס המיג-25 שלו כבר היה ריק כמעט לגמרי, גרמו לו לנחות במהירות גבוהה ובאופן מסוכן. בלנקו כמעט והתנגש במטוס נוסעים אזרחי, ועצר מטרים ספורים בלבד מעמוד שניצב בקצה המסלול. הוא יצא מהמטוס, הסגיר את עצמו לידי היפנים ההמומים וביקש מקלט מדיני.

עבור האמריקנים, עריקתו של בלנקו הייתה שקולה לזכיה בלוטו. היפנים אפשרו לאמריקנים לפרק את המיג-25 לגורמים ולפשפש בקרביו, וכך למדו המהנדסים האמריקנים כל מה שאפשר היה ללמוד אודות המערכות האלקטרוניות של המטוס. למשל, הם גילו שמערכת המכ"ם של המיג-25 הייתה מבוססת על שפופרות ואקום מיושנות, במקום טרנזיסטורים מתקדמים יותר כמקובל במערב. עובדה זו אולי נדמית במבט ראשון כחסרון – אך על העדר התחכום פצתה העובדה שהשימוש בשפופרות אפשר למכ"ם לשדר בעוצמה גבוהה וכך להתגבר על משבשים ואמצעי לוחמה אלקטרונית אחרים. זאת ועוד, השפופרות עמידות יותר מאשר טרנזיסטורים לפולס האלקטרו-מגנטי האדיר שנוצר בעקבות פיצוץ גרעיני, כך שלמיג 25 היה סיכוי טוב יותר מלמטוסים אמריקנים לשרוד במקרה של מתקפה גרעינית. החקירה המדוקדקת גילתה גם את חסרונותיו של המכ"ם: למשל, הוא מתקשה להנעל על מטרות נמוכות – ככל הנראה עקב העובדה שהמיג-25 תוכנן, במקור, ליירט מפציפים מגביהי טוס. המכ"ם עתיר ההספק היה זקוק לקירור מתמיד, וקירור זה נעשה באמצעות אלכוהול טהור – בלנקו סיפר לחוקריו שהצוותים הטכניים של חיל האוויר הרוסי היו נוהגים לשתות את האלכוהול של המכ"ם בכל הזדמנות, וכך זכה המיג-25 לכינוי החיבה 'המסעדה המעופפת'…

בנובמ' 1976, אחרי מספר שבועות של נבירה אינטנסיבית בנבכי המערכות האלקטרוניות והמכניות החזירו היפנים את המטוס אל הסובייטים – בארגזים.

בלנקו עצמו זכה למקלט מדיני בארצות הברית, כמובן. לא מעט אזרחים סובייטים ערקו למערב לאורך השנים, כמובן, אך רובם הגדול היו אנשים שביקרו במדינות אחרות ונחשפו במו עיניהם לעושר ולשגשוג הכלכלי שם, כגון רקדני בלט או מדענים. בלנקו היה יוצא דופן בכך שמעולם לא יצא מברית המועצות. כשלקחו אותו מלוויו האמריקניים, בפעם הראשונה, לקנות בסופרמרקט מקומי – בלנקו היה משוכנע שעובדים עליו. הוא לא יכל להאמין שהעושר והמגוון של מוצרים שראה על המדפים הוא באמת אותנטי. ובלי תורים?! הוא היה בטוח שה-CIA ארגן מעין 'סופרמרקט' מדומה ומפוברק כדי לגרום לו להאמין שהחיים במערב באמת עדיפים על פני החיים בברית המועצות.

אך לאחר שביקר בסופרמרקטים אחרים והבין שלא מדובר בבלוף, החל בלנקו במה שאפשר לתאר כ'מסע קסם מסתורי' של גילוי ופליאה. הוא נהג להסתובב בין המדפים ולקנות מוצרים סתם, רק כדי לגלות במה מדובר. באחד הימים, למשל, נתקל בקופסת שימורים מסקרנת. האנגלית שלו הייתה עדיין רעועה, אבל הוא הצליח להבין את המילה Dinner (ארוחת ערב) על העטיפה. קופסאות שימורים היו נדירות יחסית בברית המועצות, ובלנקו החליט לקנות את הקופסא ולבדוק את תכולתה. כשהגיע הביתה פתח את הקופסא, ובישל את הבשר שהכילה עם תפוחי אדמה, בצלים ושום: הארוחה הייתה טעימה ביותר. למחרת ביקרו אותו מספר חברים והבחינו בקופסאת השימורים במטבח. 'ויקטור,' הם שאלו אותו – 'ממתי יש לך חתול בבית?'…

בהזדמנות אחרת הבחין בלנקו בקופסא שעליה המילה Freedom (חופש) ותמונה של אישה חייכנית ומאושרת. בלנקו הסיק שמדובר באמצעי ניקוי כלשהו, שאמור להעניק לנשים אמריקניות חופש לנקות את המטבח כרצונן. הוא קנה את הקופסא והשתמש בפדים הסופגים כדי לנקות את המטבח שלו. אלו היו, כפי שכבר אולי ניחשתם, פדים…מסוג אחר. לנשים סובייטיות לא היו אז טמפונים ופדים, ובלנקו מעולם לא נתקל בתחבושות הייגיניות. עם הזמן למד בלנקו להכיר את החברה המערבית טוב יותר. הוא למד את השפה, נישא לאישה אמריקנית והשתלב בתעשיות הביטחוניות המקומיות כיועץ לענייני ברית המועצות.

פיני שפטר

בחלוף השנים הסירו הרוסים את האיסור על מכירת מיג-25 למדינות אחרות, ובתחילת שנות השמונים כבר היה המטוס ברשותם של מספר בעלות ברית של ברית המועצות, ביניהן גם סוריה, עיראק ולוב. המידע שנאסף בעקבות עריקתו של ויקטור בלנקו, בשילוב כניסתם לזירה של מטוסי קרב אמריקנים טובים ומשוכללים יותר כדוגמת ה-F15, הביאו לכך שהמיג 25 כבר לא היה בלתי מנוצח. בשנת 1981 הכין חיל האוויר מארב נוסף – הפעם לשני מטוסי מיג-25 מעל שמי לבנון. בקרב האוויר שהתחולל הפיל מטוס F15 ישראלי את אחד המיגים: הפעם הראשונה מאז ומעולם שמיג-25 הופל בקרב.

אך אליה וקוץ בה: המיג-25 שהופל ב-1981 היה מדגם היירוט של המטוס. הטייסים הסורים ביקשו להכנס לקרב אוויר מול המטוסים הישראליים, ולכן טסו בגובה נמוך יחסית. דגם הסיור של של המיג-25 עדיין היה בלתי מנוצח: אף מטוס ישראלי, כולל ה-F15 החדש, לא היה מסוגל לטפס למרומי האטמוספירה אליהם הגיע מטוס הריגול. הסורים ניצלו את עליונות זו עד תום, במהלך מלחמת לבנון ביצעו גיחות צילום חוזרות ונשנות מעל דרום לבנון בגובה של שבעים אלף רגל ובמהירות של 2.5 מאך. עשר שנים חלפו מאז ניסיון היירוט הכושל של הפאנטומים בסיני – ועדיין, לישראל לא הייתה תשובה למיג-25. עד שנכנס לתמונה סמ"ר פיני שפטר.

פיני שפטר נכנס לפרק זה בדרך…בלתי שגרתית. את התחקיר לפרק זה ערך נתן פוזניאק. כפי שאנחנו עושים בדרך כלל, נתן ערך תחקיר ראשוני ושלח לי סיכום ביניים כדי שנוכל להחליט על מבנה הפרק, כיוונים מעניינים ששווה להעמיק בהם וכו'. קראתי את התחקיר של נתן, ושמו של פיני שפטר צד את עיני.

פיני שפטר - הפודקאסט עושים היסטוריה

פיני שפטר

לפני למעלה משתיים-עשרה שנה, כשהייתי עדיין סטודנט להנדסת חשמל, עבדתי באלביט בקבוצת חומרה שפיתחה מחשבים לצרכים צבאיים. אחד המהנדסים הבכירים בקבוצה היה בחור בשם פיני שפטר. פיני שהכרתי מאלביט היה מהנדס מבריק, בעל הבנה נדירה במעגלים אלקטרונים אנלוגיים – תחום שרק מעט מהנדסים מתמצאים בו. נהגתי להתייעץ עם פיני בכל פעם שהייתי צריך לתכנן פילטר אנלוגי – וכשאני אומר 'מתייעץ', אני מתכוון שאני הייתי שואל ופיני היה משרטט לי את התשובה.

שאלתי את עצמי: מה הסיכוי שפיני שפטר שעבד איתי באלביט, הוא אותו סמ"ר פיני שפטר שהיה התשובה הישראלית למיג 25? אמנם חלפו למעלה מעשר שנים מאז עבדנו ביחד, אבל אני ופיני חברים בפייסבוק. התלבטתי ביני ובין עצמי אם ליצור קשר עם פיני ולשאול אותו אם הוא אותו פיני מהמיג. אם זה לא הוא – זו קצת פאדיחה, ופיני עוד עלול לשאול אותי שאלות ולגלות שחלפו עשר שנים ועדיין אין מושג איך מתכננים פילטר אנלוגי. ובכל זאת, התגברתי על המבוכה ונכנסתי לפייסבוק.

"הי, פיני, מה שלומך?" כתבתי לו, "תשמע, יש לי שאלה שמסקרנת אותי מאד. אני עובד עכשיו על תחקיר לפרק של עושים היסטוריה לגבי מטוסי ריגול, בפרט לגבי מיג-25. באחד המקורות נתקלתי בסיפור על סמ"ר במילואים פיני שפטר שאילתר פתרון של בעייה מורכבת בנעילה של מכ"מים על המיג, וקיבל על זה פרס של חיל האוויר. אז השאלה שלי די צפויה. זה אתה?? רן."
זמן קצר לאחר מכן הגיעה התשובה. "בקצרה," כתב לי פיני, "כן."

ארבעה שבועות לאחר מכן עמדנו אני, נתן פוזניאק ותיק מלא בציוד הקלטה מחוץ לדלת דירתו של פיני שפטר. הייתה לי הרגשה מוזרה. עבדתי עם פיני כמה שנים טובות, היינו ביחסים טובים – והנה, עכשיו, אני מגלה עליו לפתע משהו חדש שלא היה לי מושג לגביו. פיני הוא גיבור ישראל: אדם שהצליח בכוחות עצמו להביא להפלתו של מטוס ריגול שנחשב עד אז לבלתי מנוצח, וזכה בפרס של חיל האוויר על תרומתו לבטחון המדינה. איך לא ידעתי על זה קודם? האם יכול להיות שאשתי צודקת, ואני באמת כל כך עסוק בענייני עד שאני לא מודע למה שמתרחש סביבי? אז נכון, שלחתי את שחר לגן השבוע עם מגף על רגל אחת ונעל 'קרוקס' על הרגל השניה – באמת – אבל זו לא הייתה אשמתי. הן באותו הצבע.

פיני ערך לנו סיור בדירה, והדגים בפנינו את מה שבברור הוא מקור גאוותו העיקרית: מערכת סטריאו מקצועית, באיכות שמע נדירה. פיני הוא מומחה למערכות אודיו ווידיאו, וכאן הידע הטכני האדיר שלו אודות מגברים ומעגלים אנלוגיים בא לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר. ידע זה, מסתבר, הוא תוצר של עשרות שנות ניסיון, עוד מגיל צעיר.

"רן: אז איך הגעת לאלקטרוניקה וחשמל?
פיני: זה מגיל מאד צעיר היה תחביב. אבא שלי היה איש טכני, הוא דחף אותנו לכיוון הזה. לימד אותי בגיל עשר מה חיבור בטור, מה זה סוללה, מה זה מנורה, איך לחבר אותם…כבר מגיל 13,15 התעסקתי עם בניית מגברים. אהבתי מוזיקה מגיל…בוא נגיד, מגיל 12 התחלתי בנושא מוזיקה, ואחרי זה נכנס כל התחום של הסטריאו-קיטים וכאלה דברים. זה היה תחום שעניין אותי, וגם היה מאד חשוב לי לשמוע טוב, אז זה הלך ביחד.
רן: בוא נדבר על [השירות] הסדיר. מה עשית?
פיני: הגעתי לבית הספר הטכני, למבחני מיון. בדרך כלל הנ"מ נחשב לעדיפות יותר נמוכה, אבל בתקופה שאני נכנסתי למיון היה מיון רק של נ"מ. הידע שהיה לי באלקטרוניקה מי"ב, ובכלל מה שהסברתי לך קודם, היה ידע מאד טוב. לא רק ידעתי דברים, גם ידעתי לנתח דברים שאני לא מכיר. זאת אומרת, ידעתי להבין מערכות, לראות מסכימה, קצת משחקים עם האלקטרוניקה…היה לי ידע טוב.
אז הייתי בקורס היותר מוצלח. בוא נאמר את זה – איפה שהיה צריך את היותר טובים: לקחו אותנו למערכות 'הוקים'.
רן: 'הוק' זה טיל נ"מ?
פיני: הוק זה מערכת נ"מ, כן."

סוללת טילי הוק - הפודקאסט עושים היסטוריה

תמונה שנלקחה בג'בל ברוך: טילי הוק על רכב מתנייע בשם 'אלפא' [באדיבות אילן]

מערכת הנ"מ שעליה הופקד פיני הייתה סוללת טילים מדגם הוק. מדובר היה במערכת מיושנת שהייתה מבוססת על מעגלים אנלוגיים ושפופרות ואקום. רוב הטכנאים לא הסתדרו עם המעגלים האנלוגיים המסובכים והעדיפו לדבוק בעיקרון הידוע של 'עובד – אל תיגע', אבל פיני התעקש ללמוד את המערכת לעומק, פתר תקלות מסובכות והציע שינויים ששיפרו את ביצועי הסוללה.

"פיני: היה לי ידע טוב, אז אני קודמתי מאד מהר. זה היה גם בגלל שהצוות שהיה לפני הוא היה כבר אמור להשתחרר עוד חצי שנה – אז איך שהגעתי הייתי ראש צוות תוך חודשיים. אבל עדיין, מהאנשים שהגיעו אני הייתי יותר בולט, אז בחרו אותי. תוך חצי שנה נהייתי מ"ע – זה אחראי על כל המקצוע. ואחרי שנה וחצי נהייתי מ"ע-סוללה, שזה כמו קצין טכני, רק שלא הייתי קצין – הייתי סמל."

בתחילת 1982 סיים פיני את שירותו הסדיר, השתחרר מצה"ל ועבר ללמוד במכינה לקראת תואר ראשון. חודשים ספורים לאחר מכן, בתחילת יוני, פרצה מלחמת לבנון הראשונה ופיני גויס למילואים. סוללת הנ"מ שלו כבר הייתה בעומק לבנון – ולא סתם בעומק לבנון: היא מוקמה על פסגת הר גבוה בשם ג'בל ברוך. הצבת הסוללה על ההר הגבוה ביותר בשליטה ישראלית באותו האזור לא הייתה מקרית: היא הייתה חלק מניסיון מכוון – ניסיון נואש כמעט, אפשר לומר – להפיל את המיג-25 הסורי שיצא שוב ושוב לטיסות ריגול וצילום מעל שטחנו.

"פיני: באתי בתור מ"ע-סוללה. ובעצם כשבאנו הייתי [בהתחלה] במנרה.
רן: מנרה בצפון, ליד קריית שמונה.
פיני: כשבאתי מחדש, המיקום היה בתוך לבנון, במקום מאד גבוה, נקרא "גב'ל ברוך". וזה הסיפור שמתחבר לסיפור של המיג. בוא נסביר את הרקע.
בעצם, המיג הזה עשה הרבה צרות. אני מדבר על המיג צילום, כי המיג צילום התכונות שלו היו מאד פשוטות. הוא היה עולה לגובה המקסימלי של שבעים אלף רגל, טס במהירות הכי גבוהה שהוא יכול לטוס שזה 2.5 מאך, שזה המון, עובר במסלול אחד דוך – וכל הנסיונות להגיע אליו לא הצליחו כי בגובה הזה האוויר נורא דליל. מטוסים שלנו, אז לפחות, שיודעים לירות לא מגיעים לכזה גובה, והיה צריך לירות עליו טילים מלמטה. עד שהוא מגיע, ועד שאתה מכוון עליו לירות טילים – זה מאד קשה. וגם אם אתה יורה, האוויר כל כך דליל שהטילים של המטוסים לא כל כך יכולים לכוון את עצמם.
אז הסורים לא היה אכפת להם. הם היו יוצאים פעם בעשרה ימים מהבסיס, ידעו מתי הוא יוצא, עושים איזה מסלול מסוים מעל כוחותינו וחוזר חזרה. מסלול קבוע, ואין מה לעשות. ניסו להזניק מטוסים וראו שלא מצליחים. בא אז – אני חושב שהוא היה מפקד כוחות הנ"מ – אמר, 'בוא ננסה עם ההוקים להפיל אותו.
כשהסתכלו על הנתונים של ההוקים, ראו שההוקים זה קצת בעיה. כי ההוקים הנתון שלהם זה 55 אלף רגל, והמיג זה שבעים אלף. זה נשמע קצת לא מגיע אחד לשני…ואז הוא הציע שלפחות חלק מהפער הזה נוריד – וזה היה המקום שבו התמקמנו, שהוא היה 2000 מטר מעל הים – גב'ל ברוך. אז זה הקטין את הפער בחצי. זאת אומרת, במקום 15 אלף רגל, הפך אותו לפער של שבעת אלפים רגל. שזה…יש צ'אנס! יש צ'אנס."

למרות צמצום הפרשי הגובה, טילי ההוק עדיין היו חסרי תועלת כנגד המיג-25. כדי להבין מדוע, יש ראשית להבין את אופן הפעולה של מערכת הנ"מ הזו.

"פיני: המכ"ם שנועל על המטוסים נקרא HPI. הוא זורק קרן ממוקדת, כמו עפרון, ואם מכוונים אותה על המטוס – הקרן הזו חוזרת, יש החזר, וטיל ההוק הוא מתביית על ההחזר הזה. כדי לירות ולפגוע במטוס, צריך שהמטוס יהיה מואר על ידי כזו קרן, ואז שולחים את הטיל. הטיל עולה, גומר את המנוע שלו בחצי גובה ואז הוא יורד למטה ומנווט את עצמו לפני הקרניים.
אז תחילת אוגוסט, סוף יולי, עובר המטוס – מנסים לנעול עליו. גורנישט. עבר. ניסינו פעם ראשונה לנעול – לא הצלחנו.
בוא נבין איך זה עובד. אם המכ"ם לא נועל – אין מה לירות טיל: ונעילה כבר לא הייתה. עכשיו, איך מתבצעת נעילה? כשאתה יודע איפה המטרה, אתה מכוון את המכ"ם, מבחינת אזימוט, לכיוון שבו היא נמצאת. הקרן היא כמו עיפרון – אתה צריך לחפש את המטרה שלך. אז המערכת הזו, היו לה שני סוגי חיפוש: חיפוש למטרות נמוכות, מאד ממוקד על פני הקרקע, שהעפרון הזה עושה 'חיפוש קופסא' קטן. זה מתאים לתפוס מטוסים שטסים נמוך ומהר.
לעומת זאת, כשאתה רוצה לחפש משהו גבוה, אתה צריך לעשות חיפוש קופסא יותר גבוה. עכשיו, בגלל המהירויות של המטוס הזה והמרחק שאתה מנסה לתפוס אותו היה צריך לתפוס אותו הרבה לפני מאה ק"מ. לא היה צ'אנס למערכת לתפוס אותו, והיא באמת לא תפסה.
ישבתי ועשיתי חישוב – ולא רק אני, גם מפקד הסוללה – והיה ברור שהבעיה הייתה שהמטוס הזה, כשאתה בא לחפש אותו, הוא בזווית גבוהה. אפילו שהוא רחוק – הזווית היא מאד גבוהה. החיפוש בגובה נמוך לא מתאים לו. החיפוש הגבוה מתאים למטוסים גבוהים ואיטיים. החיפוש הנמוך מתאים למטוסים נמוכים ומהירים (או איטיים). אבל אין חיפוש שהוא מתאים למטוסים גבוהים – ומהירים.
אז בעצם, מה שהבנתי שצריך לעשות, זה לתת פתרון לדבר הזה."

הפתרון שחיפש פיני היה למצוא דרך לאפשר למפעיל להגדיר למכ"ם הסוללה באיזה גובה עליה לחפש את המטוס. רק בעזרת נתון זה, הגובה, יהיה מסוגל המכ"ם של ההוק לבצע חיפוש קופסא ממוקד במקום בו אמור להיות המטוס, להנעל עליו – ולשגר את הטיל.

"פיני: אבל הבעיה הייתה שצריך למצוא פתרון מהיר, שאתה יכול ליישם אותו. לא בתאוריה. עכשיו לך תגיש בקשת שינוי להנדסה בחיל האוויר שיעשו את השינוי הזה- לא ייצא מזה שום דבר, לא בתקופה הקרובה.
אז אמרתי, בוא ננסה לעשות עם דברים קיימים. הייתה במערכת יחידה שמעבירה למכ"ם את הנתון, איפה הוא צריך להתחיל את החיפוש שלו. הגבהים היו נתונים קבועים: או נמוך, או גבוה. אז אמרתי: בוא נוסיף נתון של גובה, נעשה חיפוש מהיר אבל באיזה גובה שאנחנו ניתן לו מראש – כי ראינו שבגבהים מסויימים זה מרחקים שונים. נעבוד עם טבלה של גובה ומרחק – זה מאד פשוט, סינוס וקוסינוס…בסך הכל היה צריך לתת למכ"ם את הנתון הזה [של הגובה] ולתת לבקר, שיושב בקרון, את האמצעי להכניס את הנתון הזה. הוא יקבל מהיב"א [יחידת בקרה אווירית] את הנתון של האזימוט, והוא יצטרך להכניס את הנתון של הגובה – כל מרחק, גובה אחר.
אז אני הלכתי, מכיוון שהייתי בתפקיד שהייתי, לבית הספר הטכני שם הייתה יחידת התחזוקה שלנו, לחפש מה אפשר לעשות…מבחינת סכמה ידעתי מה צריך לעשות, להוסיף אמצעי שליטה מכאני. ירדתי למעבדה לחפש שם דברים, ומצאתי מערכת של בדיקת קני שיגור. כחלק מהבדיקה שלהם יש מערכת עם ידית – אתה נותן למערכת נתון של גובה, אתה מדמה לו פקודות. זה בדיוק התאים: קופסא קטנה עם ידית, ומחוג שמראה לך את הזווית.
אז לקחתי את הקופסא הזו, וביקשתי מטכנאי שם – ידעתי אילו חוטים אני רוצה לחבר ולנתק – אז הוא הכין לי קופסא מתאימה עם חוטים.
רן: לא הייתה לך בעיה, בתוך הבירוקרטיה הצבאית, להתחיל לשחק משחקים בתוך המערכת הזו? נתנו לך יד חופשית?
פיני: רצו להפיל. כשרוצים להפיל, אין בירוקרטיה. מה שכן אמרו – אוקי, בוא נבדוק את המערכת לפני ששמים אותה בשטח. יש סוללה בחיפה, סוללת סטלה מאריס, זו הייתה בעיקר סוללה לצרכים לימודיים. אמרו – בוא נשים את המכשיר שם, נראה שזה עובד. אולי יש לזה בעיות?
אז זה מה שעשו. איך בדקו שזה עובד? הזניקו מטוסים שלנו ובדקו שזה עובד. זווית, הוא מכוון – זה נועל. "

קופסאת גוזל - הפודקאסט עושים היסטוריה

תמונה של הקופסא אותה תכנן פיני ('הגוזל') [תודה לפרץ]

אחרי עשרה ימים קדחתניים של הרכבות, בדיקות וניסויים היה המתקן של פיני מוכן. הוא חזר לסוללה בג'בל ברוך והרכיב את הקופסא במערכת המבצעית. כעת, כל מה שנותר היה לחכות לגיחת הצילום הבאה של המיג-25 שהייתה אמורה לצאת, על פי הניסיון, אחת לעשרה ימים.

"פיני: אז הגעתי עם הדבר הזה, התקנו אותו. ראינו שזה עובד – וחיכינו שיבוא מטוס. ואז היה תחילת אוגוסט, שבע וחצי בבוקר. ארוחת בוקר הייתה ג'בלון ליד.
לצורך המבצע הזה גייסו אותי, אבל גייסו גם את מפקד הסוללה שהיה איתי בסדיר – גייסו אותו במיוחד כדי שהוא יישב בקרון הבקרה ויפיל את המטוס, כי הוא היה מנוסה. מי שהחליף אותו היה יותר צעיר. ואז כולם היו בחדר אוכל. ואז עבר מטוס. וההוא – רפי – היה באוכל. אז היה [בקרון הבקרה] קצין פחות מנוסה, והוא ניסה לנעול על המטוס – והתקבלה נעילה. אבל הוא לא קיבל 'בתוך הטווח' – אז הוא לא ירה. אבל מטוס כזה, אין סיכוי שהוא יהיה בתוך הטווח – צריך לתפוס אותו…במאה ק"מ אתה צריך כבר לירות עליו, לא בארבעים ק"מ. אז הוא לא ירה. ראינו שהשינוי שלנו עובד – אבל לא הייתה יציאה של טילים. מאז, רפי לא הלך יותר לארוחות בוקר (צחוקים).
נתן: שירותים, אישרתם לו?
רן: צמוד לבוטקה של המכ"ם…
פיני: וחיכו לסבב הבא."

פיני שפטר יצא הביתה, לחופשה. ואז, בשלושים ואחת באוגוסט, בשעה רבע לתשע בבוקר, צלצל הטלפון בביתו.

"פיני: ואז, יום ראשון בבוקר, בסוף שבוע שיצאתי הביתה, רבע לתשע – טלפון מהקצין הטכני של התחזוקה. מצלצל אלי ואומר לי: פיני, השינוי שלך עבד. שאלתי אותו: מה זה נקרא 'עבד'? תפס? אומר לי – לא רק תפס…הפיל.
הייתי בבית, ישנתי. בקיצור, רבע לתשע בבוקר, הפילו את המטוס הזה. הוא עבר, אני לא הייתי שם, אבל כל הסיפורים גם רשומים באינטרנט. עשו נעילה, ירו שני טילים. הטילים פגעו במטוס, המטוס התחיל לאבד גובה. היו גם מטוסים שלנו שחיכו למטוס הזה וירו עליו טילים נוספים, ואז הוא גם נפל בשטח שהיה בשליטה שלנו. למעשה, הזנב של המטוס הזה נמצא עד היום בבסיס של היחידה שלי בנ"מ.
רן: איך הייתה התגובה בחיל להצלחה הזו? ראו בזה השג?
פיני: איזו שאלה. אני, בכל ארבע שנות שירותי, לא ראיתי פעם אחת טיל יוצא. כולל ההפלה הזו (צחוק). ובכלל, היו אימונים – מקסימום, אתה כאילו יורה. אתה לוחץ על ירי, אבל לא יוצא טיל. כל החיל הזה, כל הסיפורים ששמעת – זה היה הירי שהיה ביום כיפור. היו במשך השנים ניסוי אחד או שניים בפלמח"ים של ירי – אבל לי לא יצא להשתתף ולראות כזה דבר. אז בכלל, שהיחידה ירתה? זה משהו. וזה שהפילו מטוס? זה בכלל…ושהפילו מטוס מיג-25?…בוא תבין את המשמעות של זה. אם עד אז המיג טס מתי שהוא רוצה, מאז הירי הזה – לא טסו יותר. זאת אומרת, תעזוב רגע את ההפלה, את ההצלחה הזו – מבחינה אסטרטגית, נגמר הסיפור של לצלם מה קורה בלבנון. זה מה שזה עשה. יוקרה והכל זה אחלה, וזה הישג אדיר בפני עצמו: אבל תוסיף את זה שפתאום אין לאויב יכולת לצלם אותך, אז זה יתרון אסטרגי שנוסף לנו בגלל ההפלה הזו.
רן: ואיך היה היחס אליך אחרי ההפלה, בתור מי שהיה אחראי?
פיני: כמו אחד שזכה ב'אח הגדול' (צחוק).
שנה אחרי זה קיבלתי את פרס חיל האוויר. באותה התקופה לא ייחסתי לזה חשיבות – היום אני מבין מה זה. אבל כשבאתי לקבל את פרס חיל האוויר, זה היה אירוע שרק סגני אלופים ומעלה בכלל השתתפו בו. גם בפרס עצמו היו שלושה זוכים – אחד היה מי שאחראי על כל פינוי סיני עקב הסכמי השלום עם מצרים. השני היה, אם אני לא טועה, מפקד כוחות הנ"מ. ואז עולה סמ"ר פיני שפטר, עם נעלי אדידס וטי-שרט כזה, ומקבל את הפרס…אפילו להורים שלי לא סיפרתי. סיפרתי כשחזרתי עם הפרס, זה כן."

ייצורו של מטוס המיג-25 פסק בשנת 1984, והוא הוחלף בהדרגה על ידי המיג-31. למעלה מאלף ומאה מטוסי מיג-25 יוצרו לאורך השנים, והיוו את חוד החנית בצבאות רבים – ביניהם הודו, אלג'יריה, בולגריה ואוקראינה. על פי ויקיפדיה, מטוסי מיג-25 עדיין נמצאים בשימוש פעיל באלג'יריה, אזרביג'אן וסוריה. ביו-טיוב ניתן למצוא כמה וכמה סירטונים מרהיבים של טיסות במיג-25 אל קצוות האטמוספירה.

סיפורו של המיג-25, אם כן, הוא סיפור של נחישות. נחישות מצד מהנדסי התעופה במפעל מיג, שנדרשו להפיק תחת ידיהם מטוס קרב בעל ביצועים שכמותם טרם נראו עד אז – מטוס ששבר שיאי תעופה שחלקם מחזיקים מעמד גם בימינו. נחישות גם של ויקטור בלנקו, טייס קרב שהחליט להשאיר את הכל מאחור ולערוק עם מטוסו לארץ זרה שמעולם לא הכיר, שבה אפילו ביקור בסופרמרקט יכול להפוך להרפתקה מסעירה. וגם, כמובן, נחישות מצד סמל ראשון צעיר שפירק והרכיב מגברים מגיל 12, וזכה לעשות את מה שלא נעשה מעולם עד אז: להפיל את המיג 25.

"פיני: הנקודה היא פשוטה. כל אחד יכול להגיע בחייו להזדמנות להשפיע ולעשות משהו. זה רק עניין זה לרצות, ולא להיות מקובע על 'אי-אפשר'. לחשוב 'איך אפשר'. אנחנו ישראלים די טובים בזה. כל מיני דרכים עוקפות ואחרות. זה אפשרי."

קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

18 Responses

  1. פיבקו גבי הגיב:

    יום מרגש ביותר, הפיצוצים של שיגור הטילים העירו אותי בתוך קרון המכ"ם ( רמית) יצאתי החוצה ואני רואה את כולם בחוץ מסתכלים לשמיים ועוקבים אחרי שובלי הטילים…. וצהלות השמחה בעקבות העשן שהיתמר מהמיג המוריד גובה..
    הפיצוצים האלו והמראה מלווים אותי במשך כל השנים ומזכירים לי את הנחישות והדבקות במטרה שהיתה נחלתם של רב החברה ששירתו בפלגה המתנייעת בתקופה זו.

  2. גיל קיסרי הגיב:

    סיפור מדהים על גיבור אלמוני

  3. עידו גבע הגיב:

    סיפור מדהים! איזה איש צנוע!

  4. מאיר רן הגיב:

    יתכן שהיו שני סמלים בשם פיני.האחד הפיני הזה שעסק ב תיקון החיפוש של מכ'מ ה HPI ,והשני טכנאי CW שעסק בתיקון זווית הגימבל של אנטנת טיל ההוק עצמו שקצרה את מסלול הנווט של הטיל. פיני השני היה מ.ע טכנאי ה CW בסדיר במעבר הג'ידי במלחמת ההתשה וכבר אז העלה את רעיונו.

  5. ברקו הגיב:

    סיפור מאוד יפה ומרתק כול הכבוד לפיני אבל להשלמת הפאזל חסר התמונה של השריד של המיג 25 שנמצא עדיין בנ"מ בטכני בחיפה.למי שיש תמונה שיעביר לקבוצה.בברכה ברקו

  6. אורי הגיב:

    מקריאה של הסיפור אני מקבל הרגשה שבצה"ל הכל מאולתר. מדוע לא לקחו צוות שילמד את הנושא וימצא את הפתרון שהציע הסמל ראשון הזה ולא סתם באילתור אלא בתכנון ולמידת הנושא. הפתרון שלו נראה כזה פשוט שכל איש מקצוע שהיה יושב ולומד את הנושא היה מוצא אותו. זה רק מראה על הרשלנות והחוסר רצינות שלנו

    • רן לוי הגיב:

      אורי, שאלה טובה… לא הייתי ממהר להעביר ביקורת. נקודת המוצא שלי בעניינים האלה ש-'צה"ל' היא בסך הכל אוסף
      של בני אדם ולא ישות ערטילאית כלשהי, ויש קבוצה מאד מצומצמת של אנשים בתוך הגוף הזה שיש להם את היכולת והסמכות
      ליזום שינויים במערכות טכנולוגיות כל כך מורכבות. נדיר למצוא אדם, מתוך קבוצה כל כך מצומצמת של אנשים, שיש לו גם את היכולת, גם את הסמכות וגם את הרצון
      ליזום שינוי כזה…
      רן

    • פיני שפטר הגיב:

      להגיב בביקורת מהכסא זה קל. אבל לא כאן המקרה של רשלנות וחוסר רצינות. נהפוך הוא. אתה לא יודע שיש בעייה עד שאתה נתקל בה.
      צריך לזכור שמערכת ההוק היא מערכת אמריקאית, כלומר התכנון והביצועים שלה הוגדרו ע"י מתכנן אמריקאי. המגבלות שלה גם.
      צריך לזכור גם שהצורך (בהפלת המיג) נוצר בזמן אמת, הפתרון (סוללת הוק שאינה מסוגלת בנתוניה להפיל) להציב את הסוללה על הר גבוה הגדיל את הסכוי, ועצם הנסיון הזה היא הצד החיובי של יכולת האלתור הישראלית, לא ולא רשלנות.
      כנ"ל גם כאשר התגלה הקושי במצב זה במערכת הנתונה להשיג פגיעה. ללמוד את הנושא ולאפיין לו פתרון זו דרך נכונה אבל לא רלוונטית (בערוצים הרגילים) בזמן אמת בגלל הזמן שלוקח עד שפתרון כזה יותקן בשטח.
      לכן ההצלחה שקרתה קרתה לא בגלל היכולת להבין מה הפתרון התאורטי הנדרש (שזה כמו שאתה טוען היה אפשרי בכל עת), אלא בגלל היכולת לייצר את הפתרון בזמן אמת ובזמן תגובה קצר, בתוך מערכת קיימת ופועלת, ותוך שימוש באמצעים קיימים.
      קצת מגאייוור כזה עם תרצה. זו לא תוצאה של רשלנות אלא של נחישות, של כלל המערכת אגב, לא רק של האדם הפרטי -פיני

  7. יוסף אילן הגיב:

    הייתי עד להפלת המיג 25 מעל ג'בל ברוך. התנדבתי ליחידת הפריסה של ח"א הייתי איש ל"א. שמעתי מנוע סילון קורע את השקט הפסטורלי של ג'בל ברוך, יצאתי מהתק"ש וראיתי הוק שנורה מיחידת ההוקים ששמרה על ההר. ראיתי נקודה בשמיים וזה היה המיג ההוק עלה אליו. הייתה התפוצצות ומייד יצא הוק שני. השובל הלבן של המיג הפגוע שטס לכיוו צפון מלווה אותי עד היום. ראיתי גם את השיגור של ה F16 שהפיל את המיג. חתיכת היסטוריה.

  8. ליאור הגיב:

    נהניתי מאוד לקרוא את הסיפור הזה.
    מרתק ומסעיר, הלוואי ויהיו עוד כמוך לעם ישראל.

  9. שלמה גרוס הגיב:

    ספור מדהים שירתתי ב-138 ולא ידעתי את הפרטים הקטנים והמדהימים כל הכבוד לפיני.

  10. חגי הגיב:

    מעורר השראה

  11. אסף הגיב:

    מרתק!!!!!!!

  12. נעם ג הגיב:

    סיפור מעניין ונחמד מאוד.
    נהניתי לקרוא (למרות שאני אמור לעבוד ברגעים אלו).
    תודה רבה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *