הכישלון המוצלח: ה'. ג'. וולס

ה.ג. וולס- הכשלון המוצלח

כתב: רן לוי

אף אחד באנגליה הויקטוריאנית לא האמין, בשנותיה האחרונות של המאה ה-19, שמעשי האדם ניצפים מרחוק. אף אחד אפילו לא חלם שהחברה הבריטית המעמדית נחקרת כמו אמבה השוחה ומתרבה בטיפה של מים תחת עדשת המיקרוסקופ. ג'נטלמנים מעטים אפילו הירהרו באפשרות שישנם אנשים חכמים יותר במעמדות הנמוכים. ועדיין, על פני פער המעמדות האדיר, מוח מתקדם ויצירתי הרבה מעבר לשלהם נתן באריסטוקרטיה מבט מלא קנאה- ולאט, אבל בבטחה, רקם את מזימותיו.

הרברט ג'ורג וולס נולד בשנת 1866, ילד רביעי למשפחה אנגלית מהמעמד הנמוך. אימו הייתה אומנת ואביו היה שחקן קריקט בינוני ובעל חנות בינוני מינוס. השכר שהרוויחו ההורים היה זעום והמשפחה הייתה תמיד על סף  העוני. אימו של וולס דחפה אותו ואת אחיו למצוא לעצמם מקצוע כבר בגיל מוקדם כדי שיוכלו להסתדר בחיים, אבל לגורל היו תוכניות אחרות עבור הרברט הצעיר.

כשהיה בן שבע, רגע לפני שנשלח לעבוד כעוזר בחנות, הוא שבר את רגלו והיה מרותק למיטה במשך שבועות אחדים. כדי להעביר את הזמן הביא לו אביו ספרים, ו-וולס נחשף בפעם הראשונה לעולם העשיר שבין הדפים. וולס כתב בביוגרפיה שלו שהשבר ברגלו היה המאורע הממוזל ביותר שקרה לו בחייו.

כעבור שנים ספורות שוב שינתה רגל שבורה את מהלך חייו. אביו של וולס נפל מסולם ובזאת סיים את קריירת הקריקט שלו, שהייתה מקור ההכנסה העיקרי שלהם. וולס נאלץ לעזוב את בית הספר והפך להיות שוליה של סוחר בדים. אבל יש אנשים שחיים של עבודה מהבוקר ועד הערב, יום אחרי יום, שנה אחר שנה…הם פשוט לא בשבילם. וולס היה אדם כזה: הוא אהב ללמוד ולקרוא והמחשבה על חיים שלמים של סחר בבדים עוררה בו חלחלה. הוא היה עובד גרוע ופוטר אחרי חודש. אימו של וולס לא ויתרה ושלחה אותו להיות שוליה של רוקח. גם משם הוא פוטר אחרי כמה חודשים. היא שלחה אותו להיות שוב שוליית סוחר בדים- והוא שוב פוטר.

בשלב הזה האם תפסה את הפרנציפ והסכימה שוולס ימצא עבודה כעוזר למורה בבית ספר. וולס הצליח להשלים את לימודיו ואפילו הצטיין בהם, ועל כן זכה במלגת כניסה לבית ספר למדעים בלונדון. זו הייתה ברכה כפולה: בבית הספר למדעים יכל וולס ללמוד לקראת תואר ראשון, וחינוך היה אחד הדרכים הבודדות לעזוב את הגטו המעמדי שלתוכו נולד. בנוסף, מי שלימד אותו בשנה הראשונה היה תומאס הנרי האקסלי, מטובי הביולוגים בזמנו ומחשובי התומכים בתורת האבולוציה בבריטניה ובכלל. כאן צמחה האהבה הגדולה של וולס למדע, וכאן גם החל לכתוב באופן רציני- במסגרת עיתון בית הספר.

אבל גם כאן, וולס הצליח..לא להצליח. בשנה השלישית ללימודיו הוא נכשל במבחני הגיאולוגיה ועף מבית הספר. השנה הייתה 1887, וולס היה אז בן 21 בלבד – ושוב מובטל. יחסית למי שעתיד להיות סופר מדע בידיוני גדול, לוולס היה אז מעט מאוד עתיד. הוא חזר ללמד ועבר לגור עם דודיו בלונדון, שם התאהב בבת-דודתו איזבל והשניים נישאו. הנישואים לאיזבל היו אכזבה גדולה לוולס, במיוחד בחדר המיטות- אבל לזה עוד נגיע בהמשך.

המזל החל להאיר לו פנים בתחילת שנות התשעים. הוא חזר ללמד, השלים את התואר הראשון בזאולוגיה וקריירת הכתיבה שלו החלה תופסת תאוצה. מאמרים וסיפורים קצרים שכתב החלו מופיעים בעיתונים, ובתוך זמן קצר יחסית הוא הרוויח מספיק כסף מכתיבה כפרילאנסר כדי לפרנס את עצמו בכבוד. וולס פרש מהוראה והתרכז אך ורק בכתיבה.

'מכונת הזמן'

ספר המדע הבידיוני הראשון שלו (אז עוד קראו לזה 'רומנטיקה מדעית') היה 'מכונת הזמן', שיצא לאור בשנת 1895. מסע בזמן לא היה רעיון מקורי של וולס: היו סופרים ששלחו נוסעים אל העבר והעתיד כבר לפניו. בכל זאת, ספרו של וולס נחשב לפורץ דרך וזכור יותר מכל קודמיו. מדוע? מכיוון שוולס שידר אמינות. סגנון הכתיבה שלו, גם בספרים מאוחרים יותר, שם דגש על תיאורים מדויקים והתבססות על מדע עדכני. הוא הראשון, למשל, שכתב על 'מכונת זמן', מתקן מתוכנן על בסיס רעיונות מדעיים. סופרים אחרים נעזרו באמצעים עלילתיים ערטילאיים יותר: בספר 'יאנקי בחצר המלך ארתור', מארק טווין מספר שהגיבור מקבל מכה לראשו ומתעורר בדרך מסתורית כלשהי בעבר, לא הרחק מטירת קאמלוט. וולס, לעומת זאת, לא הסתמך על נסיבות על-טבעיות שיוליכו את גיבור הסיפור אל עידן אחר. זו אחת מהסיבות שבעטיה וולס נחשב היום לאבי המדע-הבידיוני, יחד עם ג'ול וורן: הנוכחות של מדע אמיתי בכתיבתו הייתה מורגשת מאוד, ונתנה לקורא את הבסיס האיתן של רעיונות שעליהם ניתן לפתח פנטזיה שתהיה מרחיקת לכת מצד אחד אבל לא לגמרי בלתי אפשרית, מצד שני.

וולס מקפיץ את הנוסע בזמן הרחק קדימה, אל שנת 802,701. אבל למרות כל ההסברים המדעיים, התאוריות המתוחכמות והמכונות המשוכללות, מה עושה וולס בסיפור? נשאר עמוק עמוק בתוך ההווה. מייד תבינו מדוע.

כשהנוסע בזמן נוחת בעתיד הוא פוגש שם גזע של יצורים אנושיים קטנים, חלשים וטיפשים. ה'אילוי', כפי שמכונים היצורים, חיים בגן עדן. אין להם מחלות או מלחמות, ואת מזונם הם קוטפים היישר מהעצים. הנוסע משער שהאידיאליה שהאילוי חיים בה הקהתה את האינטליגנציה שלהם, מכיוון שאין להם בעיות או אתגרים לפתור. לפתע הוא מגלה שמכונת הזמן שלו נעלמה. בתהליך החיפוש אחריה הוא מגלה גזע של יצורים אנושיים נוספים: ה'מורלוקים'. המורלוקים חיים מתחת לאדמה והם גסים ואלימים. הם מתחזקים את המכונות הנסתרות שיוצרות את גן העדן של האלוי. הנוסע מבין לפתע שהאילוי הם צאצאיהם של בני המעמד הגבוה של זמנו, והמורלוקים הם צאצאי המעמד הנחות אשר ממשיכים לשרת את אדוניהם. זאת אומרת, הבדלי המעמדות החברתיים באנגליה הפכו בסיוע האבולוציה להבדלים ביולוגיים אמיתיים. זו ביקורת חברתית נוקבת מאוד, והיא חושפת בפנינו את כוונותיו האמיתיות של וולס. אולי בגלל נסיבות ילדותו, וולס תיעב את החלוקה הויקטוריאנית למעמדות שהייתה כל כך מקובלת באנגליה.

ואז, בספר, הנוסע בזמן חושף עובדה מפתיעה נוספת. המורלוקים, כך מסתבר, טורפים את האילוי וניזונים מהם. וולס הופך בבת אחת את כל הרעיונות הקודמים על ראשם, ואנחנו מבינים שהיחסים בין הגזעים הם לא של 'אדון ועבד', כי אם 'חקלאי ובקר'.

וולס היה סוציאליסט מושבע. הוא לא היה קיצוני ולא דגל באלימות, אבל ביקש להפיל את החומות המעמדיות. הוא אפילו עזב את האגודה הסוציאליסטית שבה היה חבר מכיוון שחש שהם רק מדברים ולא עושים מספיק כדי לשנות את פני החברה. הכתיבה שלו, חש וולס, היא הכלי הטוב ביותר להעביר לאנשים את דעותיו.

'האי של דר' מורו'

שנה לאחר מכן, ב-1896, יצא לאור ספרו החשוב הבא- 'האי של ד"ר מורו'. גם בספר זה וולס המשיך לנצל את המדע הבדיוני כדי לבחון את החברה האנושית לעומקה.

גיבור הספר הוא אדוארד פרנדיק, אשר ספינתו נטרפת בלב ים והוא נאסף על ידי ספינה שמפליגה אל אי מבודד באוקיינוס השקט. על האי הוא מגלה כפר של יצורים מוזרים שהם הכלאות בין בעלי חיים ובני אדם: אדם-חזיר, אדם-כלב, אדם-קוף וכדומה. מי שיצר אותם הוא ד"ר מורו, מדען קר-מזג שגורש מאנגליה לפני שנים בעקבות ניסויים נוראיים בבעלי חיים. החיות האנושיות סוגדות לד"ר מורו ומפחדות ממנו, והוא מענה באכזריות כל חיה שממרה את פיו.

ד"ר מורו מנסה להכריח את יצורי-הכלאיים לשמור על אנושיותם. החיות מתאספות כל יום בכפר ומדקלמות את החוקים: אסור לאכול בשר, אסור ללכת על ארבע וכולי. אבל בשלב מסוים מתמרדת אחת מהחיות, אשה-פומה, והורגת את ד"ר מורו. פרנדיק עדיין תקוע על האי ונשאר לחיות עם התושבי שלאט לאט ובהתמדה הולכים ומאבדים את אנושיותם. הם מתחילים לצוד ארנבות, הולכים על ארבע ומפסיקים לחיות יחד באותו הכפר. לבסוף מבין פרנדיק שהוא נמצא בסכנה להפוך לטרף בעצמו ונמלט מהאי.

אבל כמו גוליבר של ג'ונתן סוויפט, גם גיבורו של וולס חוזר אל הציוויליציה ומגלה שהוא אינו יכול להשתחרר מהחוויות שעברו עליו. הוא ממשיך לראות באנשים שסביבו את החייתיות החבויה ומתקשה לבטוח בהם. וולס משתמש במטאפורה של אדם-חיה כדי להדגים בפנינו את הרעיון האבולוציוני, לפיו האדם הוא בעל חיים כמו כל חיה אחרת. זאת ועוד, הוא מראה לנו שלמדע יש גבולות. הוא יכול להוליך אותנו אל עתיד מבטיח, אבל הוא אינו יכול לעקור מאיתנו את החייתיות והאכזריות שטבועות בנו. אפילו מדענים כמו ד"ר מורו, אם נותנים בידיהם יותר מדי כוח, משתכרים ממנו ומשתגעים.

החשש הגדול של וולס היה מפני הלאומנות. הוא ראה בלאומנות המתעוררת באירופה כאיום הגדול ביותר לאנושות מכיוון שהיא מעודדת שנאה ואלימות. במילים אחרות, מוציאה את החייתיות האכזרית הטבועה באדם. זו הסיבה, לדוגמא, שהוא התנגד באופן נחרץ לתנועה הציונית: הוא לא היה אנטישמי, אבל לא אהב את עצם הרעיון של הקמת בית לאומי ונפרד ליהודים.

הפתרון האמיתי היחיד שראה וולס לבעיית הלאומנות היא הקמתה של מדינה עולמית אחת, מדינה שתאחד את כל הלאומים ותפתור מחלוקות בדרכי שלום. הוא היה אחד מהתומכים הנלהבים של רעיון 'חבר הלאומים'- הארגון שהיה מקדימו של האו"ם. מאוחר יותר, כשהיה כבר סופר מפורסם ועתיר תהילה, הוא אף נפגש עם סטלין ורוזוולט כדי לקדם את החזון הזה, אבל כצפוי נתקל בחוסר שיתוף פעולה בולט. הקומוניזם הסובייטי היה מבחינתו פתרון קיצוני מדי: הוא הזדהה עם מטרות המהפיכה הבולשביקית, אבל האגרסיביות הבלתי מתפשרת של סטאלין גרמה לו להבין שמדובר בסופו של דבר בדיקטטור אכזרי שטובתו של העם הייתה ממנו והלאה.

'מלחמת העולמות'

היצירה החשובה והמפורסמת ביותר של ה.ג. וולס היא ללא ספק 'מלחמת העולמות'. הספר מתאר את פלישת בני המאדים אל כדור הארץ כדי לכבוש אותו ולחסל את האנושות. באותה התקופה פרח בבריטניה ז'אנר ה'פלישות': היו כמה וכמה ספרים פופלאריים שעסקו בפלישות לאי הבריטי מצד מעצמות זרות כמו גרמניה וצרפת, שתופסות את הצבא האימפריאלי עם המכנסיים למטה. הפחד מפני פלישה עלה בציבור הבריטי עם עליית הלאומנות ביבשת, והפופלאריות של הז'אנר הכינה עבור וולס את הקרקע.

כתמיד, הבסיס המדעי בסיפור איתן ביותר. מספר שנים קודם לכן גילה אסטרונום איטלקי קוים על פניו של הכוכב האדום שנראו כתעלות ארוכות. התעלות הללו הפכו אצל אסטרונומים אחרים ל'תעלות השקייה': סימנים לחיים תבוניים מתקדמים על מאדים. פרסיבל לואיס, אחד מהמדענים המובילים באותם הימים, כתב ספר פופלארי ובו הציג את ההשערה שתעלות ההשקייה הן ניסיון של בני התרבות המאדימית העתיקה להתמודד עם התייבשותו של הכוכב הזקן והגוסס שלהם, באמצעות העברת מים מהקטבים הקפואים אל איזור קו המשווה. מכאן ועד לניסיון לכבוש את כדור הארץ כדי לגזול את אוצרותיו הטבעיים הדרך הייתה קצרה.

אבל גם כאן, הרעיון האמיתי לסיפור היה טמון בדיעותיו החברתיות של וולס. וולס ראה באימפריאליזם הבריטי חוסר צדק משווע כנגד הילידים במדינות הכבושות. הוא שם את דיעותיו המפורשות בפיו של הגיבור בספר:

"בני האיים הטזמאניים, למרות שהם בני אדם כמונו, נמחו מעל פני האדמה בתוך חמישים שנה בעקבות מלחמת השמדה שכפו עליהם הכובשים האירופאים. האם אנחנו כה רחמניים בעצמנו כדי שנוכל להתלונן אם בני המאדים עושים לנו את אותו הדבר?"

גיבור הסיפור אינו מזוהה במפורש, אבל סגנון הכתיבה וכותרות הפרקים הם עיתונאיים במכוון. גם המקומות שבחר וולס לתאר בספר תורמים לאמינות שלו: הוא הנחית את בני המאדים בעיר ווקינג, עירו שלו, באזור המכונה 'הורסל קומון' שוולס רכב דרכו על אופניים כל יום והכיר אותו היטב. וולס גם עיצב את הדמויות השונות בספר סביב מכריו בווקינג. התמונה המצטיירת היא תיאור מציאותי ואמין של אנגליה העכשווית, שוולס (בהנאה רבה, כפי שסיפר מאוחר יותר) נתן לבני המאדים להרוס ולהשמיד. העיירה ווקינג, אגב, הקימה פסל גדול של תלת-רגל לכבודו של וולס, מחווה נדיבה מאוד בהתחשב בכך שוולס פחות או יותר החריב אותה לחלוטין בסיפור.

הפולשים מהחלל מגיעים בגלילים גדולים ומתבצרים במקומות הנחיתה: מי שמנסה להתקרב נשרף מייד באמצעות 'קרן חום' מסתורית. המאדימים הם יצורים דוביים ומסורבלים בעלי זרועות תמנוניות, אבל הם בונים מכונות הליכה רבות עוצמה: תלת-רגליים מהירים וזריזים שיורים קרני חום ומפזרים עשן שחור וקטלני. המספר בורח מביתו יחד עם רוב תושבי לונדון ומנסה להתאחד עם אשתו שנמצאת במקום מרוחק. בדרך הוא מתאר את הניסיונות להלחם בפלישה ואת תוצאותיה ההרסניות.

הקונספט הבסיסי של וולס מוחזר בעשרות ומאות ואריאציות לאורך השנים מאז 'מלחמת העולמות'. בסרט 'היום השלישי', למשל, שיצא ב-1996 בכיכובו של וויל סמית', החייזרים המרושעים תוקפים את כדור הארץ ללא כל התגרות. אזרחים מסכנים נמלטים על נפשותיהם מערים מופצצות, הגיבור האמיץ משיב מלחמה והנשיא נותן נאום פטריוטי תקיף ומלא תקווה. כל העולם מתאחד כנגד הפולשים ואפילו הסורים והישראלים משלבים כוחות (כנראה בגלל זה קוראים לזה מדע בדיוני). בסופו של דבר התוקפים מובסים וכולם חיים באושר ועושר.

אז זהו, שלא. לא אצל ה'.ג. וולס בכל אופן. במלחמת העולמות שלו, בריטניה היא לא נבחרת הכדורגל הקטנה של שראל שמצליחה לנצח את צרפת המפחידה בגול של ראובן עטר בדקה התשעים. במלחמת העולמות, אם להמשיך את המטפורה הקודמת, המאדימים מנקנקים אותנו. בריטניה, האימפריה הגדולה, נופלת לקרשים בתוך ימים בודדים ואין לה שום דרך להשיב מלחמה. הארטילריה הצבאית היא כמו חץ וקשת כנגד הברק. אוניית מלחמה אמיצה שמצליחה לדרוס שני תלת רגליים מושמדת מייד. הכיבוש הוא סופי ומוחלט, בני המאדים ניזונים מבני אדם ואפילו העשב האדום שהם מביאים איתם משתלט על הצמחיה האנושית וכובש אותה. אני לא אגלה את סוף הסיפור, אבל נאמר רק שמי שמתערב לטובתנו הוא הטבע, ולא המדע.

גם לפני 'מלחמת העולמות' היו סיפורים שעסקו במפגשים בין בני אדם וחייזרים, אבל ספרו של וולס הוא הקונפליקט המשמעותי הראשון מסוג בז'אנר המדע הבידיוני וכאמור מוחזר בעשרות ואריאציות שונות לאורך השנים. מעניין לציין שבשנים האחרונות אנחנו נתקלים בהיפוך מגמה, כמו בסרט 'אוואטאר' לדוגמא- שם בני האדם הם החייזרים הרעים ורבי העוצמה שפולשים לעולם אחר כדי לבזוז את משאביו. מהבחינה הזו, 'אוואטר' קרוב יותר לאלגוריה הבסיסית של וולס על האימפריאליזם הבריטי וחוסר הצדק שלו, מהרבה סרטים שנעשו לפניו. במקרים אחרים, כמו בספר 'קץ הילדות' של ארתור סי. קלארק, החייזרים הפולשים דווקא באים במטרה טובה: לעזור למין האנושי להתעלות מעל לברבריות הטבעית שלו. בכל אופן, אם תתרחש פלישה של חייזרים לכדור הארץ אני, באופן אישי, מקדם בברכה את אדוננו החרקיים ומזכיר להם שבתור שדר פודקאסטים פופלארי אני יכול לסייע להם לשעבד את כל שאר בני האדם במערות הסוכר התת-קרקעיות שלהם.

תסכית הרדיו

מלחמת העולמות עובד למגוון מדיות אחרות כמו קולנוע ורדיו. נזכיר שניים מהעיבודים היותר מעניינים שלו.

ב-1938 כתב אורסון וולס תסכית רדיו המבוסס על 'מלחמת העולמות'. התסכית היה בפורמט כמו-דוקומנטרי: שידור רדיו רגיל שלתוכו פורצים כתבים עם תיאורים מהשטח אודות הפלישה ממאדים. הוא העלה אותו לאוויר בליל הלוואין והתוצאה הייתה אחת מההיסטריות-ההמוניות המפורסמות ביותר בתולדות הרדיו.

קשה לדעת עד כמה באמת הייתה נרחבת הפאניקה שאחזה בציבור המאזינים. העיתונות של אותה התקופה טענה שמאות אלפי בני אדם האמינו שהחייזרים באמת פולשים לכדור הארץ, ברחו מבתיהם, התקשרו לתחנות המשטרה וכדומה. הערכות עדכניות יותר טוענות שהמספר האמיתי של מבוהלים היה נמוך הרבה יותר ושהרבה מהתיאורים העיתונאיים היו מוגזמים מאוד. אין ספק שהיה קל מאוד לטעות ולחשוב שהשידור הוא אמיתי לחלוטין שכן ההפקה והמשחק היו ריאליסטיים מאוד. זאת ועוד, בתחנת רדיו מקבילה הושמעה באותו הזמן תוכנית בהשתתפות דון אמיצ'י וכוכבים גדולים אחרים. רק בהפסקה של התוכנית הזו אנשים עברו לתחנה של אורסון, ולכן הקשיבו מאמצע התסכית ולא שמעו את ההקדמה שאמרה שהכל דמיוני ואין מה לדאוג.

ישנם לא מעט סיפורים אודות התגובות לתסכית של אורסון. אין לדעת מי מהן התרחשה באמת ומי היא רק אגדה אורבנית. היו אזרחים שחשבו שמגדל מים ישן הוא תלת-רגל וירו בו. אחרים מיהרו אל מקום הנחיתה המדווח של החייזרים והתקהלו שם. המשטרה הגיעה לבדוק את פשר ההמולה, ופנסי המשטרה המבהבים גרמו לאנשים להאמין *שבאמת* נחתו שם יצורים מהמאדים. באחת העיירות ארעה הפסקת חשמל נרחבת בדיוק בזמן שהמאדימים ברדיו החלו משמידים תחנות כוח, והפאניקה הבריחה משפחות שלמות אל הגבעות.

אורסון ספג ביקורת קשה על חוסר האחריות שלו. אפילו היטלר התייחס לארוע כעדות להתמוטטות המוסרית והמוראלית של הדמוקרטיה האמריקאנית. אורסון טען להגנתו שלא האמין שיש מי שיכול לקחת ברצינות סיפור כל כך מוכר וידוע כמו 'מלחמת העולמות' של ה'.ג'. וולס. שנתיים לאחר מכן נפגשו וולס ואורסון לראיון משותף והסופר החמיא לבמאי הצעיר על העיבוד, ואף פירגן לו בשאלה מנחה על סרט חדש שאורסון בדיוק עבד עליו אז- 'האזרח קיין'.

מעניין לציין שאותה ההיסטריה התרחשה גם בקיטו שבאקוודור בעקבות תסכית דומה ששודר שם ב-1940. שם הצבא והמשטרה אפילו יצאו בכלי רכב משוריינים כדי לקדם את פני הפולשים. אבל כשהתבררה המתיחה ההמונים התנפלו על תחנת הרדיו והרגו שישה מעובדיה. כנראה שהחוכמה היא לדעת את מי אפשר למתוח ואת מי לא.

העיבוד החשוב השני למלחמת העולמות הוא הגרסא המוזיקלית שהפיק המלחין ג'ף וויין בשנת 1978. היא זכתה להצלחה אדירה, שהתה 290 שבועות במצעדי מכירות התקליטים והתקבלה בהתלהבות רבה על ידי חובבי המדע הבדיוני. סוד קסמה של הגרסא המוסיקלית הוא במוסיקה המשובחת, בקריינות הבלתי נשכחת של ריצ'ארד ברטון ובתזמון: התקליט יצא לאור בדיוק כשמלחמת הכוכבים, מסע בין כוכבים ואי.טי. משכו קהל רב אל ז'אנר המדע הבדיוני. בישראל, דרך אגב, הופקה לאחרונה גרסא חדשה ליצירה הזו, עם אקי אבני בתפקיד המספר.

חיי האהבה של וולס

החל מתחילת המאה העשרים החל וולס נוטש בהדרגה את המדע הבידיוני לטובת כתיבת רומנים קונבנציונאליים יותר וספרי מדע לקהל הרחב. המעבר התברר כמהלך מוצלח: ספרי ההיסטוריה במיוחד זכו להצלחה אדירה ונמכרו אפילו טוב יותר מספרי המדע הבדיוני שלו. רבים מהספרים העלילתיים עסקו בצורה זו או אחרת בשרטוט חברה אוטופית עתידית, נטולת פערים חברתיים והבדלי מעמדות.

מעמדו כסופר מפורסם חשף לעיני הציבור הרחב גם את חיי האהבה שלו, שהיו- איך נאמר- לא שגרתיים. נישואיו לבת-דודתו החזיקו ארבע שנים בלבד, ולאחר הגירושים התחתן עם ג'יין, תלמידה שלו. הנישואים השניים אמנם החזיקו שנים ארוכות ולזוג נולדו שני ילדים, אבל וולס ניהל פרשיות אהבים רבות- בידיעתה ובאישורה של אישתו! עוד שני ילדים נולדו לו בעקבות הפרשיות האלה, ו-וולס ספג לא מעט ביקורת על אורח החיים המאוד לא ויקטוריאני הזה. בשלב מסוים אפילו הוחרם אחד מספריו בגלל 'עודף מתירנות', דבר שרק סייע לו להיות אפילו יותר פופולארי בקרב בני הנוער.

וולס לא התרשם מהביקורת על יחסיו מחוץ לנישואים, ואפילו להפך: הוא ראה במתירנות המינית חלק בלתי נפרד מהפילוסופיה החברתית שלו, אנטי-תזה לשמרנות הויקטוריאנית. הפמיניזם ומין נטול רגשות-אשם היו אלמנטים חשובים באוטופיה העתידית שחלם עליה, למרות שהיה מודע לכך שהצליח להביך אפילו את חבריו לתנועה הסוציאליסטית. השאלה המעניינת כאן היא האם פרשיות האהבים הרבות שניהל היו תוצאה של פילוסופיית החיים שלו, או שאולי- כפי שקורה במקרים רבים- הדחפים הבלתי נשלטים באו קודם, והפילוסופיה רק הצדיקה אותם בדיעבד?

המציאות, בכל אופן, לא הסכימה לשחק לפי הכללים של וולס. במקום אוטופיה חברתית הוא קיבל את מלחמת העולם הראשונה, במקום סוציאליזם נאור את הסטליניזם. חבר הלאומים שוולס כל כך תמך בו לא הצליח אפילו להאט את ההתדרדרות לקראת מלחמת העולם השניה. במילים אחרות, החזון של וולס היה כישלון מוחלט. האופטימיות שלו לגבי האופן שבו המדע יסייע לאנושות להגיע אל האוטופיה המיוחלת הפכה עם השנים לפסימיות וחרדה לעתיד. "ההיסטוריה האנושית," הוא כתב, "הופכת יותר ויותר למרוץ בין חינוך וקטסטרופה." בהקדמה לאחד מספריו המאוחרים ביקש לכתוב על המצבה שלו: 'אמרתי לכם, טיפשים ארורים.' ואפילו את זה לא עשו בשבילו- לאחר מותו ב-1946 נשרפה גופתו ואפרו פוזר בים.

אז אם נשפוט את תרומתו של וולס לתרבות האנושית במונחים של נבואות חברתיות, הוא כנראה לא יופיע במקום גבוה בדירוג של ההיסטוריונים. גם בכל מה שנוגע לנבואות טכנולוגיות שהתגשמו, יש מקום לשיפור: היו לו כמה קליעות מדויקות אבל גם לא מעט פיספוסים.

נראה, אם כן, שוולס יאלץ להסתפק בכך שהמציא, כמעט לבדו, ז'אנר ספרותי שמהווה מקור להנאה אין-קץ עבור מאות מיליוני קוראים ברחבי העולם כבר יותר ממאה שנים. גם זה משהו, לא?


 הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

2 Responses

  1. אסף הגיב:

    רציתי להעיר על הפינה בסוף התוכנית, השדר אומר שמיקרוגל מחמם מולוקלות מים ושחומר יבש לא מתחמם במיקרו, מה שכמובן לא נכון, כל מי שחימם משהו בצלחת חרס יודע שהיא מתחממת מאוד, החימום של המיקרו קשור בעיקר ליכולת הבליעה של קרינה אלקטרו מגנטית ע"י החומר ולא האם הוא רטוב או יבש, חומרים בעלי יכולת בליעה גבוהה כמו מים, חרס וכו' מתחממים בצורה מהירה מאוד במיקרו לעומת חומרים שיכולת הבליעה של קרינה אלקטרו מגנטית נמוכה שיתחממו לאט מאוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.