fbpx

על ההיסטוריה של האינטרנט: איך להכריח את ברית המועצות להשמיד את ארצות הברית

כתב: רן לוי

הפעם הראשונה שפרופ' לאונרד קליינרוק ראה את המחשב שאיתו היה אמור לעבוד - המחשב הגדול היה תלוי מהתקרה, ובריון מגודל-שרירים היכה בו בפטיש כבד פעם אחר פעם...זו היתה 'מכת הפתיחה' (אפשר לומר) של המהפכה הטכנולוגית החשובה ביותר בתולדות האנושות: רשת האינטרנט.

אני זוכר את הפעם הראשונה שגלשתי באינטרנט. אני וחבר עמדנו מול המחשב שזה עתה חיברנו למודם, וחיכינו.

כמובן שכבר קראתי ושמעתי על 'הרשת', 'מנוע חיפוש' ו'לגלוש'- אבל האינטרנט הוא מסוג הדברים שעד שאתה לא ממש רואה אותם, קשה לך להבין על מה מדובר. זאת אומרת, הייתי די בטוח שהחוויה לא מערבת מים בשום צורה, אבל הגלשן שלי היה במחסן, לא רחוק, רק ליתר ביטחון.

"מה קורה עכשיו?" שאלתי. כשמוח של נער מתבגר ניצב מול אתגר אינטלקטואלי לא ברור, הוא נוטה מייד לכיוון פתרונות שמוכרים לו היטב. החבר הצביע על מנוע החיפוש. "תכתוב 'סקס'." .הוא אמר לי. אלו היו הימים הראשונים של הרשת הישראלית, ולכן קיבלנו רק כמה קישורים בודדים וגם הם בעלי גוון אקדמאי.

"לא משהו, האינטרנט הזה," הערתי בחוכמה אינסופית. "תנסה שוב פעם." אמר החבר, שהיה חובב מטוסים מושבע. "תכתוב-'F15'." טראח! עשרים וחמש אלף תוצאות חיפוש הזכירו את המילה F15. אני והחבר הבטנו זה בזה בתדהמה. לשנינו היה ברור שאם יש עשרים וחמישה אלף אתרים שעוסקים במטוסי קרב אזי בטוח שאיפה שהוא, אי שם בתוך האינטרנט, עמוק עמוק בתוך הצינורות- אנחנו נמצא גם תמונות של ערומות.


הורד למחשב (mp3) •  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים

**הפרק לא זמין להאזנה – אך יעלה שוב בקרוב!***

רשתות מחשבים היו קיימות עוד בשנות החמישים. בבסיסים של הצבא האמריקני או באוניברסיטאות גדולות היו כמה מחשבים בודדים מחוברים זה לזה בסבך של כבלים ומחברים. המהנדסים גם הצליחו לחבר את רשת המחשבים של בסיס אחד לרשת של בסיס אחר, אבל החיבורים הללו היו תמיד פתרונות נקודתיים. הם היו יקרים מאוד ודרשו תכנון מדוקדק. אדם אחד עמד לשנות את כל זה ובכך לסלול את הדרך אל המצאת האינטרנט- ואותו אדם לא הבין כלום במחשבים.

ליקליידר

ג'וזף ליקליידר, 'ליק' בקיצור, היה פסיכולוג צבאי שעסק בפרוייקטים שונים הקשורים למלחמה הקרה. היה לו רקע אקדמאי בפיסיקה ובמתמטיקה, אבל הפעם הראשונה שפגש מחשב הייתה רק בשנת 1950 כשהיה כבר בן 35. הוא לא הבין כלום באלקטרוניקה ולא ידע לתכנת, אבל הקליק בין המחשב וליק היה מיידי.

באותם הימים ממשק העבודה מול המחשב היה באמצעות כרטיסיות מנוקבות. הטכנאים עבדו שעות ארוכות כדי להכין את הכרטיסיות ולהזין אותן למחשב, ואז המתינו עוד כמה שעות עד שהמחשב יסיים את חישוביו. זה היה תהליך מסורבל ומאוד לא יעיל. ליק הבין, בעיקר על סמך האינטואיציה, שבמכונות הגדולות הללו ישנו פוטנציאל בלתי מנוצל.

בשנת 1962 מונה ליקליידר לראש המשרד לטכנולוגיות עיבוד מידע, במסגרת סוכנות מחקר צעירה של משרד ההגנה האמריקני בשם 'דארפה' (DARPA). הפעילות בדארפה התרכזה סביב סימולציות מחשב של משחקי מלחמה, אבל לליק היו תוכניות אחרות. הוא גייס את טובי המוחות באוניברסיטאות וביקש מהם למצוא דרך פשוטה לחבר בין רשתות מחשב מרוחקות. הייתה לו מטרה ברורה: ליק הבין שכדי לפתור את בעיית אי-היעילות של המחשבים יש לחבר אותם יחד. אם מחשב אחד עדיין לא מוכן לפעולה או עסוק בחישובים ארוכים- הטכנאי יוכל להתחבר מרחוק למחשב פנוי שנמצא בבסיס אחר ולבצע את העבודה עליו.

זו לא הייתה משימה פשוטה: לא היו תקנים קבועים לרשתות מחשב וכל ארגון בחר את המחשבים והטכנולוגיה שהתאימה לו. התוצאה הייתה בלאגן טכנולוגי ומחשבים שלא היו מסוגלים לדבר זה עם זה. כשנסתיימה הקדנציה של ליק הרעיון שלו היה עדיין בלתי ממומש- אבל זרעי המהפכה כבר נזרעו.

מערכת שתשרוד בכל מחיר

פול באראן היה מהנדס צעיר שעבד עבור חברת ראנד, קבלנית-משנה של הצבא האמריקני. המשימה שהוטלה עליו הייתה לתכנן מערכת תקשורת שתוכל לשרוד הפצצה גרעינית. ישנם מספר פתרונות אפשריים לבעיה הזו.

הפתרון הפשוט ואולי המובן מאליו, היה להוליך כבלי תקשורת ישירים מכל נקודה לכל נקודה. זאת אומרת, אם הבסיס בלוס אנג'לס רוצה להתחבר לבסיס בניו-יורק, לבסיס בפילדלפיה ולבית הלבן בוושינגטון- נחבר כבלים מלוס אנג'לס לכל אחד מהיעדים הללו. הפתרון הזה טוב כשמדובר בכמה בסיסים בודדים, אבל מה יקרה אם נרצה לחבר כמה מאות בסיסים זה לזה? כמות כבלי התקשורת שתידרש לשם כך תהיה בלתי הגיונית ולא מעשית.

פתרון אפשרי נוסף הוא להציב מחשב מרכזי בנקודה כלשהי במדינה, ושכל הבסיסים יתחברו אליו. תפקידו של המחשב המרכזי יהיה להעביר את המידע מבסיס לבסיס כמו מרכזיית טלפונים. במילים אחרות- הוא יבצע 'מיתוג' של המידע. זהו פתרון חסכוני מאוד בכבלי תקשורת ופשוט יחסית למימוש. הבעיה עם הפיתרון הזה היא שהוא אינו עומד בדרישה הבסיסית שהוטלה על פול באראן: ברגע שהסובייטים יגלו היכן נמצא המחשב המרכזי, אתם יכולים להיות בטוחים שהם יזרקו עליו כמה פצצות גרעיניות שרק צריך עד שישמידו אותו.

ישנה גם בעיה נוספת עם הפתרון הזה, אולי פחות ברורה מאליה. המחשב המרכזי יהיה חייב להיות אמין בצורה בלתי רגילה- הרי תפקוד הרשת כולה תלוי רק בו! המרכזיות של חברות הטלפוניה, למשל, עבדו בשיטה הזו והדרישה לאמינות גבוהה הכריחה אותן לכסות את כל המחברים והפלאגים בציפוי זהב בלתי-מחליד ויקר ביותר.

באראן הגה רעיון שונה וחדש. במקום שכל הבסיסים יחוברו זה לזה בנקודה אחת, הם יתחברו במספר גדול של צמתים. זאת אומרת, במקום שהחיבור יהיה בצורת גלגל אופניים שכל החישורים שלו מובילים אל נקודה מרכזית אחת, רשת התקשורת תראה יותר כמו רשת דייגים: המוני חיבורים קטנים. המידע שיעזוב את הבסיס בלוס אנג'לס ידלג בין הנקודות החיבור הללו בקפיצות קצרות, עד שיגיע ליעדו הסופי בניו-יורק. באופן זה אין צורך במחשב מרכזי חזק ואמין, אלא מספר גדול של מחשבים פשוטים וזולים יותר שיבצעו את המיתוג בצורה מבוזרת ולא ריכוזית.

הבונוס ברעיון של באראן הוא שאם הסובייטים רוצים להפסיק את התקשורת לגמרי, הם חייבים להשמיד את כל המוני החיבורים הקטנים- דהיינו, להשמיד את כל ארצות הברית…..בעצם, אולי זה לא כזה בונוס מוצלח..

באראן טען בנוסף שלא כדאי להעביר את המידע בתוך הרשת הזו כגוש אחד. האותות שדוהרים בתוך הכבלים הם לא יותר מאשר זרמים חשמליים חלשים שמציינים אפסים ואחדות, וכל תקלה הכי קטנה בכבל תפגע במידע השברירי. לכן כדאי לפרק את המידע לאלפי חבילות קטנות, Packets באנגלית, ולשלוח כל חבילה לדרכה בנפרד. כך, אם תהיה טעות בהעברת המידע, לכל היותר נאבד חבילה אחת ובה חלק זעיר מין המידע.

ב- 1969, לאחר מספר שנים של הכנות ותכנונים, הגיע השעה להפוך את התאוריה למציאות. פרופ' לאונרד קליינרוק היה אחד המומחים המובילים בעולם למערכות מיתוג מחשבים. למעשה, הוא- ועוד מדען נוסף מבריטניה- הגיעו באופן עצמאי לאותן המסקנות שהגיע אליהן פול באראן פחות או יותר באותו הזמן. UCLA, האוניברסיטה שבה לימד קליינרוק, נבחרה להיות פורצת הדרך. ב-UCLA תוצב נקודת החיבור הראשונה, והיא תחבר בין רשת המחשבים הפנימית של UCLA לרשת של אוניברסיטת סטנפורד.

הצוות של קליינרוק עבד בקדחתנות כדי לעמוד בלוח הזמנים של הניסוי. המחשב שהיה אמור לחבר בין הרשתות הושק רק שנה קודם לכן. הפעם היחידה שקליינרוק ראה אותו במו עיניו הייתה בתערוכה, ובמקרה הזה המחשב המאסיבי, חצי טון משקלו, היה תלוי בעזרת ווים מהתקרה ובריון עם פטיש גדול היכה בו שוב ושוב כדי להראות לכולם עד כמה הוא אמין ועמיד בפני זעזועים. לקליינרוק הייתה סיבה טובה לחשוב שאותו המחשב בדיוק אמור להיות זה שיגיע אל המעבדה שלו ב-UCLA, בהחלט לא מחשבה מעודדת במיוחד.

למזלם של אנשי UCLA המחשב שהגיע אליהם עבד כמצופה. כעת ניגש קליינרוק למלאכת החיבור בין שתי האוניברסיטאות. הוא ומתכנת נוסף ישבו מול מסוף מחשב עם שפורפרת טלפון ביד, ומהנדסים בסטנפורד ישבו מול המסוף והטלפון שלהם. המטרה הייתה להעביר את המילים Log In דרך החיבור החדש. קליינרוק לחץ על האות L, והאיש בסטנפורד אמר לו בטלפון- 'קיבלתי L'. קליינרוק לחץ על O, והאיש אמר 'קיבלתי O'. קליינרוק לחץ על G, וכל הרשת קרסה. זו הייתה ההתחלה של רשת האינטרנט.

עד מהרה נפתרו כל הבעיות הטכניות והחיבור בין שתי האוניברסיטאות עבד כמצופה. בתוך שבועות ספורים נוצרו נקודות חיבור חדשות ושתי אוניברסיטאות נוספות הצטרפו לרשת הקטנה, שזכתה לכינוי ארפה-נט (ARPANET). השמועה אודות הצעצוע הטכנולוגי החדש והמבטיח התפשטה במהירות במסדרונות האקדמיה וכל פרופסור למדעי המחשב דרש שיחברו גם את הפקולטה שלו לארפה-נט. הרשת התרחבה במהירות ועשרות אוניברסיטאות, בסיסים וחברות-קבלן של הצבא נתווספו אליה.

TCP/IP

ככל שנוספו רשתות חדשות לרשת הארפה-נט, היה צריך להוסיף מחשבים בנקודות החיבור במודל 'רשת הדייגים'. המחשבים הללו מכונים 'נתבים' (Routers), מכיוון שהם מנתבים את המידע שעובר מרשת מחשבים אחת לרשת מחשבים אחרת. עוד נתבים פירושו עוד כסף, ולכן עלה צורך ברור להוזיל את מחירם. כפי שכל מי שקנה מכשיר די.וי.די מתוצרת סינית למד על בשרו, המילים 'זול' ו'לא אמין' הן מילים נרדפות בסינית. אבל הצבא דרש נתבים זולים ללא אף פגיעה באמינות. מה עושים?

החוקרים שפתרו את הבעיה הזו בשנת 1973 היו רוברט קאהן מדארפה ו-וינטון סרף מסטנפורד. הרעיון שלהם היה הבסיס לקפיצת המדרגה הנוספת בהתפתחות רשת האינטרנט.

נקודת המוצא של סרף וקהאן הייתה שלכל מחשב בעולם צריכה להיות כתובת פרטית שתהיה רק שלו ולא של אף מחשב אחר. באמצעות כתובת זו, חבילות המידע ידעו בדיוק לאן הן צריכות להגיע- כפי שמכתב רגיל בדואר ממוען לכתובת מגורים ספיציפית. הכתובת הזו מכונה 'כתובת IP', (Internet Protocol).

המחשב ששולח את המידע, אם כן, מייצר המוני חבילות מידע זעירות- ובתוך כל אחת מהן הוא שותל את כתובת ה-IP שלו (של המקור) ואת כתובת ה-IP  של מחשב היעד. חבילות המידע פחות או יותר 'נבעטות' בפראות אל רשת האינטרנט, ומכאן הן צריכות למצוא את דרכן באופן עצמאי.

מי שמקבל אליו את חבילות המידע הוא הנתב. הנתב מביט בחבילה וקורא ממנה את כתובת היעד. שום דבר אחר בחבילת המידע לא מעניין אותו: בין אם מדובר בוידיאו קליפ של מדונה, או בדרשה של הרב עובדיה- מבחינתו זה אותו הדבר. כל מה שהנתב רוצה הוא להעביר את חבילת המידע קרוב יותר אל יעדה.

כאן מגיע נקודה חשובה וחכמה מאוד, שהיא קריטית להבנת עיקרון הפעולה של האינטרנט: הנתב לא יודע היכן נמצא מחשב היעד. אפשר לחשוב על זה באופן הבא: כשאנחנו שולחים מכתב בדואר ישראל, ורושמים עליו 'לכבוד אבי כהן, רח' הגפן 1, קרית גת', האם מישהו מאיתנו מאמין לרגע שהדוור שלנו מכיר את אבי כהן המדובר? לא. אנחנו *מניחים* שהדוור יעביר את המכתב למישהו במשרד הדואר שיודע איפה נמצאת קרית גת. מישהו חייב לדעת איפה נמצאת קריית גת. אני מקווה.

כשהמכתב יגיע לסניף הדואר הראשי של קרית גת, ייתכן וגם הפקידים שם לא יודעים איפה בדיוק נמצא רח' הגפן 1. הם רק יודעים שרח' הגפן שייך לשכונה זו וזו, ומעבירים את המכתב אל סניף הדואר שאחראי על השכונה הרצויה- ושם הדוור כבר מכיר את הרחובות היטב.

הנתבים באינטרנט עובדים על בסיס אותו העיקרון. הנתב בוחן את כתובת ה-IP של היעד. אם הוא לא יודע מה לעשות איתה, הוא מעביר אותה לנתב אחר שנמצא גבוה יותר בהירארכיה של הנתבים. באנלוגיה שלנו, מדובר בסניף הדואר המרכזי. הנתב הזה קורא את הכתובת אף הוא, ואם הוא לא יודע מה לעשות איתה הוא מעביר אותה הלאה אל הדרגה הגבוהה יותר בהירארכיה. בסופו של דבר ימצא נתב שיקרא את הכתובת ויאמר: "אה! אני לא מכיר את המחשב הספציפי שאליו צריכה החבילה להגיע, אבל כתובת ה-IP נמצאת בתחום כתובות ששייך לאיזור ניו-יורק." והוא ישלח את החבילה אל הנתב שמטפל באיזור ניו-יורק. כך מועברת חבילת המידע מיד ליד, מנתב לנתב, עד שהיא מגיע לנתב שגם מכיר את מחשב היעד- והוא מוסר את החבילה ליעדה.

אבל כאן נוצרת בעיה חמורה. המידע המקורי פורק לאלפי חבילות זעירות וכל אחת מהן עושה את דרכה בנפרד דרך רשת האינטרנט. מי מבטיח לנו שכל החבילות אכן הגיעו ליעדן? מי מבטיח לנו שהן הגיעו באותו *הסדר* בו נשלחו? הרי אין לנו שליטה על הנתבים השונים בדרך. אולי נתב מסוים התקלקל פתאום, או אולי טרקטור חתך איזה כבל חשוב בדרך?

הפתרון של וינטון סרף ורוברט קאהן לבעיה הזו היה מחוכם ואלגנטי. המחשב השולח יצמיד לכל חבילת מידע מספר סידורי: 1,2,3.. וכן הלאה. כשמחשב היעד מקבל את חבילות המידע שלו מהנתב, הוא בודק את המספרים הסידוריים וכך מארגן אותן בסדר הנכון. אם הוא מגלה לפתע שחבילת מידע חסרה לו- דהיינו, חבילה מס' 556 הגיעה בשלום אבל חבילה מס' 555 לא- הוא שולח הודעה אל המחשב השולח: "חסרה לי חבילת מידע מס' 555. אנא שלח מחדש." מנגנון זה מכונה TCP (Transmission Control Protocol) והשיטה כולה היא TCP/IP.

הגדולה בפיתרון של סרף וקהאן, שיטת TCP/IP, הינה שהיא מורידה את נטל האמינות מעל כתפי הנתבים. מי שדואג למספר את חבילות המידע ולבדוק שהגיעו ליעדן הם המחשבים במקור וביעד. הנתבים רק מעבירים את החבילות ממקום למקום, ולכן הם יכולים להיות קטנים, זולים ויעילים. עם הזמן והתקדמות הטכנולוגיה, גם הנתבים הפכו לחכמים יותר: הם מסוגלים לדבר ביניהם ולעדכן אחד את השני במידע חשוב: אילו צמתי תקשורת פקוקים בעומס מידע, אילו נתבים התקלקלו ואילו חזרו לפעולה וכדומה. הנתבים הם אלו ששומרים שהמידע יעבור ממקום למקום בצורה מושכלת וחכמה, ומפזרים את העומס באופן שווה על רשת האינטרנט כולה.

הפתרון שהציעו סרף וקאהן היה כה מוצלח, עד שרוב הארגונים והחברות שהיו מחוברות לארפה-נט החלו ליישם אותו באופן עצמאי. בכל זאת, פה ושם היו כאלה שמשכו זמן או סתם התעצלו לעשות את המעבר- וכאן התערב משרד ההגנה האמריקני. נקבע תאריך יעד: הראשון בינואר 1983 ומי שלא ביצע את המעבר לשיטת TCP/IP עד לתאריך זה, פשוט עף מהרשת, בלי חוכמות. למרבה המזל, רוב האירגונים השכילו לבצע את המעבר בזמן ומספר הניתוקים היה מינימלי. וינטון סרף הוא כיום סגן נשיא בגוגל וממשיך להיות גורם רב-השפעה על הרשת.

עכשיו עמדה על הפרק רק השאלה איך יחולקו כתובות ה-IP. החלוקה הייתה על פי העקרון הבדוק של כל הקודם זוכה. בלוק הכתובות של חברת IBM, למשל, הוא הרבה יותר גדול מתחום הכתובות של מדינת ישראל. מדוע? מכיוון ש-IBM הייתה שם ראשונה כשחילקו את כתובות ה-IP. ישנן ארבע וקצת מיליארדי כתובות אפשריות- מספר שבשנות השבעים נשמע גבוה מאוד והיום, כשבכל בית יש מחשב או שניים, הוא כבר לא כל כך מרשים. אבל באותם הימים אף אחד לא האמין שיהיו יותר מכמה עשרות ארגונים וחברות גדולות שיתחברו לאינטרנט- מי עוד היה יכול להרשות לעצמו מחשב באותם הימים? התוצאה היא שכיום מלאי כתובות ה-IP הזמינות הולך ואוזל. מהנדסי המחשבים כבר פיתחו שיטות להתגבר על מחסור זה, וסביר להניח שהן ייושמו בעתיד הלא רחוק.

רק כדי לצייר כאן תמונה שלמה ומלאה, הבה נעבור על הדרך שעושה חבילת מידע שיוצאת מישראל. נאמר שאני מנסה לשלוח מידע אל המחשבים של חברת גוגל, בקליפורניה. חבילת המידע עוזבת את המחשב השולחני שלי ומגיעה אל המודם שיושב על השולחן. המודם מעביר את חבילת המידע שלי אל הנתב של ספק האינטרנט: בזק בינלאומי, נטוויז'ן או דומיהם. הנתב בוחן את כתובת ה-IP של היעד, אבל לצורך העניין אין לו מושג מי זו חברת גוגל ואיפה היא ממוקמת. הוא מעביר את חבילת המידע אל הנתב המרכזי של ישראל: זהו נתב שאליו מחוברות כל ספקיות האינטרנט הישראליות. הנתב המרכזי מכיר את כל הרשתות הישראליות, ולכן הוא יודע בודאות שרשת המחשבים הגדולה של גוגל לא נמצאת בישראל. לכן הוא שולח את המידע לחו"ל, אל נתבים שנמצאים בסיציליה שבאיטליה, באיסטנבול שבתורכיה ובאתונה, יוון. הנתבים הללו יעבירו את המידע הלאה, לכיוון ארצות הברית.

העברת המידע, דרך אגב, מתבצעת דרך צמד כבלים תת-מיימים שיוצאים מחופי תל אביב וחיפה. שני הכבלים הללו הם הקשר היחיד שלנו אל האינטרנט העולמי. אם מישהו בחוף חותך אותם בטעות או בזדון- לא תהיה לנו גישה לרשת האינטרנט העולמית, על כל הנזק משתמע מכך. אז…בזהירות עם הסכין של האבטיחים.

החסרון העיקרי של שיטת כתובות ה-IP היה בחוסר הנוחות שלה. כתובת IP  טיפוסית נראית כך: 128.24.169.22. פרט למהנדסים הקשוחים ביותר, כאלה שלועסים וירוסים, יורקים שבבים ויש להם שערות אפילו על הדיסקים,  לאף אחד לא ממש התחשק להתחיל לזכור סדרות ארוכות של מספרים בתור כתובות.

הפתרון הראשוני לבעיה הזו היה קובץ טקסט קטן ופשוט, שבו היה כתוב משהו בסגנון: 'כתובת זו וזו היא שוות ערך למילה Stanford'. זאת אומרת, כשרצית להעביר מידע אל המחשבים של אוניברסיטת סטנפורד, היית מקליד את המילה Stanford והמחשב היה ניגש אל קובץ הטקסט ומוצא את כתובת ה-IP.

השיטה הזו הייתה טובה כל עוד היו כמה עשרות בודדות של מחשבים ברשת, אבל ברגע שהמספר הזה עלה לאלפים- היא כבר לא הייתה מעשית. אי אפשר היה לעדכן את קובץ הטקסט במהירות הנדרשת ואז להפיץ אותו לכל המחשבים בעולם ביעילות. בתחילת שנות השמונים כבר היה ברור לכולם שחייבים לעשות משהו, או שכולנו נאלץ להתחיל ולשנן קבוצות של מספרים אקראיים מהבוקר ועד הלילה.

הפתרון שהוסכם עליו היה לבזר את האחריות לשמירת טבלת השמות בין כמה וכמה מחשבים מרכזיים, המכונים שרתי DNS (Domain Name Servers). הנה דוגמא שתסביר את הרעיון העקרוני. המשתמש מקליד לתוך הדפדפן שלו את הכתובת www.ranlevi.co.il (דוגמא אקראית לחלוטין, כמובן). המחשב פונה אל שרת DNS שיושב במשרדיה של ספקית האינטרנט שלו ושואל אותו- 'האם אתה יודע את כתובת ה-IP ששייכת לכתובת הזו?'.

לפעמים שרת ה-DNS של ספקית האינטרנט יודע את התשובה, במיוחד אם המון משתמשים קודמים ניסו להגיע אל אותה הכתובת. אבל אי אפשר לצפות משרת DNS אחד להכיר את כל הכתובות של כל המחשבים ברשת האינטרנט. מה יקרה אם נבקש לפנות אל אתר בכתובת ששרת ה-DNS נתקל בה בפעם הראשונה? הוא יעביר את הבקשה אל שרת DNS אחר, שרת שנמצא גבוה יותר בהירארכיה הפנימית של מנגנון ה-DNS. הבקשה הזו תדלג משרת DNS אל שרת DNS עד שבסוף יימצא השרת שיודע את התשובה. כתובת ה-IP  הרצויה תישלח בחזרה אל המחשב, שעכשיו יכול לדעת לאן לשלוח את המידע שברשותו.

ה-World Wide Web

בשנת 1989 החלה רשת האינטרנט להתרחב בקצב מסחרר. עשרות אלפי מחשבים כבר היו מחוברים אליה, וגם גורמים מסחריים החלו לשים עין על האפשרויות הפיננסיות התלויות בה. אבל הציבור הרחב עדיין לא יכל להשתמש בה. הסיבה לכך הייתה שכדי להגיע אל מידע שהיה שמור במחשב אחר היה צריך להשתמש בתוכנות מסובכות. כדי למצוא מסמך ברשת היית צריך להשתמש במשהו שנקרא Gopher. כדי להעתיק את המסמך השתמשת בתוכנה מסוג FTP. כדי לשלוח מייל היה צורך בתוכנה אחרת. הידע ההתחלתי שנדרש היה גבוה מדי עבור האדם הממוצע. מי ששינה את כל זה היה אנגלי בשם טים ברנרס-לי.

ברנרס-לי היה מתכנת שהועסק במכון המחקר CERN שבשוויץ. CERN היה מרכז חשוב מאוד להתפתחותה של האינטרנט, ואחד הארגונים האירופאים הראשונים שהתחברו לארפה-נט האמריקנית. ב-CERN היו מרוכזים טובי המדענים האירופאים, ובאופן טבעי שם גם נעשה שימוש נרחב מאוד ברשתות מחשבים כדי לחלוק מידע בין החוקרים. מטרתו של ברנרס-לי הייתה לאפשר גישה נוחה יותר אל המאמרים והמחקרים שבמאגרי המידע של מכון המחקר, והפתרון שלו היה להשתמש ברעיון שלא היה חדש, אבל מעולם לא נמצא לו שימוש ראוי: ה'היפרלינק', או בקיצור 'לינק', קישור.

ברנרס-לי ביקש לשנות באופן מהותי את האופן שבו גולש באינטרנט רואה את המידע שנמצא על מחשב אחר ברשת. במקום לקבל רשימה ארוכה של קבצים שונים ומשונים שנמצאים על המחשב, הגולש יראה על המסך דף רגיל- כמו עמוד בספר או בעיתון. היתרון הגדול של דף כזה הוא שהוא יכול להכיל את הקישורים המוכרים לנו: בלחיצת כפתור הגולש יכול להגיע אל מידע שנמצא על מחשב אחר, מבלי להקליד כתובות או מספרי IP. הקישורים של ברנרס-לי חיברו למעשה את כל האתרים באינטרנט בקשרים סמויים מן העין, ואיפשרו לגולשים לדלג מאתר לאתר בזריזות כדי למצוא את המידע הנחוץ להם. ברנרס-לי פיתח את שפת התכנות שבה נכתבים הדפים הללו, HTML (Hypertext Markup Language), ואת הדפדפן הראשון שהיה מסוגל להציג אותם על המסך.

טים ברנרס-לי התלבט כיצד לקרוא לטכנולוגיה החדשה שפיתח. הרעיון הראשון היה The Information Mine ('מכרה המידע'), כדי להדגיש את הקלות שבה יכול כל גולש להגיע לכל מסמך ברשת- אבל השם נפסל מכיוון שראשי התיבות שלו הם TIM, והוא לא רצה שיחשבו שהוא במין אגו-טריפ. גם השם הבא, Mine of Information נפסל, כי ראשי התיבות שלו היו MOI, 'אני' בצרפתית. לבסוף הוסכם על השם World Wide Web, 'הרשת הרחבה העולמית'. דאגלאס אדאמס אמר פעם על ה-WWW שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הקיצור ארוך יותר לביטוי מאשר השם שאותו הוא בא לקצר.

רוב האנשים חושבים שה- World Wide Web ו'האינטרנט' הן שתי מילים שמתארות את אותו הדבר בדיוק. מההסבר האחרון קל לראות שמדובר בשני דברים שונים מהותית. האינטרנט הוא החיבור בין המחשבים, עצם התקשורת שמאפשרת לנו להעביר מידע ביניהם. ה-WWW הוא רק סוג מסוים של מידע: דפים שיש בהם קישורים. אפשר להעביר סוגי מידע רבים אחרים על האינטרנט: החל מדואר אלקטרוני וכלה בסרטים וסדרות ברשתות שיתוף קבצים כדוגמת ביטוררנט. כשאנחנו כותבים www בתחילת כתובתו של אתר כלשהו (למשל www.ranlevi.co.il) – אנחנו רק מגדירים למחשב שלנו: גש אל האתר של רן לוי, והבא לי משם את הדף הראשי ובו קישורים, תמונות וכדומה.

רק פוליטיקאים מעטים הבינו את המהפכה האדירה שתביא הנגישות הפתאומית הזו לכל המידע שבעולם- אחד מאותם פוליטיקאים בודדים היה סנטור צעיר בשם אל גור. הוא דחף לתת תקציב לקבוצת חוקרים שניסו לפתח תוכנות שיהפכו את הגלישה באינטרנט לנוחה יותר עבור הציבור הרחב, ואף הצליח בכך. הוא אמנם לא 'המציא את האינטרנט', אבל בהחלט היה גורם מרכזי בתהליך שקירב אותה אל הציבור. אותה קבוצת חוקרים שמימן גור, בראשותו של מארק אנדרסן, יצרו את 'מוזאיק'- הדפדפן הראשון שהיה לו ממשק גרפי נעים לעין, ואיפשר לחיצה על הקישורים באמצעות העכבר. מוזאיק, והגרסא המתקדמת שלו- נטסקייפ, נתנו לרשת האינטרנט דחיפה אדירה. הם הפכו את הגישה למידע לקלה באופן מיוחד, כך שכל מי שידע להשתמש בעכבר היה מסוגל לגלוש ברשת ללא קושי. המהפכה יצאה לדרך.


לרכישת הפרק •  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

3 Responses

  1. יובל בורוביץ הגיב:

    היי רן, איך קוראים לשיר שמתנגן סביב הדקה השביעית (~ההמצאה ששינתה את חיינו כמו רשת האינטרנט~)?
    תודה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.