פרק 64: על הדברים שהשארנו על הירח – טקסט מלא.

מותק, שכחתי את הרכב מחוץ לחללית- על הדברים שהשארנו על הירח.

 

האסטרונאוטים והחלליות שביקרו על הירח הביאו משם כשלוש מאות ושמונים קילוגרמים של סלעים ודגימות גיאולוגיות. על פניו, זהו הישג בלתי מבוטל: כמעט חצי טון של אדמת ירח שהובאה לשימושם של החוקרים במעבדות כנגד כל הקשיים והסכנות  שבדרך. אבל סביר להניח שהעובדה הבאה תפתיע אתכם: אנחנו השארנו על הירח קרוב למאה ושבעים טון של זבל- יותר מפי שלוש מאות ממה שלקחנו. אפשר למצוא הצדקה לכל גרם וגרם מהזבל הזה. ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין, למשל, השאירו מאחור את השקיות שבהן עשו את הצרכים שלהם. אני די בטוח שהמדענים מעדיפים לבחון את דגימות הקרקע שהביאו במקום את ארוחת הערב האחרונה של ניל.

אנחנו לא רגילים לשמוע על הג'אנק שהשארנו על הירח- צריך להודות, את מי זה מעניין? גרינפיס עסוקה מעל הראש ואפילו את הקישון והירקון אנחנו לא מצליחים לנקות- אז למי יש כוח לעשות מהומות על כמה חתיכות מתכת שיושבות להן בדממה הנצחית של הירח?  אבל זבל הוא לא תמיד רק זבל. כמו שאריות מדורה מתקופת האדם הקדמון, הג'אנק שהשארנו על הירח יכול ללמד אותנו הרבה על הדרך שבה חקרנו אותו.

בשנת 1959 עמדה החללית לונה 2 להיות העצם הראשון מעשי ידי אדם שינחת על הירח. יכול להיות ש'ינחת' אינה תיאור מתאים: לונה 2 תוכננה להתרסק על הירח. זו הייתה לא יותר מאשר הוכחת יכולת: המהנדסים ביקשו בעיקר לבחון את הרקטות ומערכות הניווט- והם הצליחו. אבל אם יבקרו תיירים מהעתיד במקום שבו התרסקה לונה 2- ללא ספק אתר ארכיאולוגי חשוב בעתיד- מה יגלו שם? השאלה הזו נראית לנו אולי חסרת חשיבות, אבל היא בברור העסיקה את הפוליטיקאים הסובייטים שפיקחו על תוכנית החלל.

לונה 2 נשאה עליה מכשיר ניסוי שבחן את השדה המגנטי של הירח- אין כזה, כך מסתבר- אבל קרוב לוודאי שזה לא יעניין את התיירים מהעתיד. מישהו העלה את האפשרות שלונה 2 תצויד בראש נפץ גרעיני כדי שהאמריקנים על הקרקע יוכלו להווכח במו עיניהם שהרוסים השיגו אותם במרוץ אל הירח. למרבה המזל הרעיון האווילי הזה נפסל על הסף. לבסוף הוחלט שלונה 2 תמריא ועליה שני כדורים עשויים מסגסוגת טיטאניום. דפנותיהם של הכדורים היו עשויות משושים- בדומה לכדורגל טיפוסי- ועל כל משושה היה מוטבע סמל ברית המועצות ותאריך הנחיתה. בתוך הכדורים היה חומר נפץ שמטרתו הייתה להתפוצץ ברגע ההתרסקות ולרסס את אדמת הירח במאות משושים. באופן זה ידע כל מי שיבקר במכתש שיצרה לונה 2 שהקומוניזם ניצח את הקפטיליזם, או לפחות מוביל עליו בנקודות באותו הרגע. מבחינתם של הפוליטיקאים לא חשוב אם לונה 2 תגלה שהירח עשוי מגבינה שוויצרית, כל עוד העכבר שיגיע אליו ראשון יהיה דובר רוסית.

ומה לגבי האמריקנים? כפי שניתן לנחש, המטרות שלהם לא היו שונות בהרבה. סדרת החלליות רנג'ר הייתה אמורה להיות הצעד המקדים לקראת טיסות מאויישות אל הירח, הזדמנות לבחון טכנולוגיות רבות שהיו פורצות דרך ומעולם לא נוסו בפועל. אם זו הייתה התמונה האמיתית אזי לאמריקנים לא הייתה שום סיבה למהר: עדיף לקחת את הזמן ולהשתדל שכל השיגורים יהיו מוצלחים. אבל ניקיטה חרושצ'ב, המנהיג הסובייטי, עקץ את יריביו וטען שלונה 2 מתחילה להרגיש בודדה על הירח. חלליות רנג'ר היו אמורות להציל את הכבוד הינקי, ובנאס"א מיהרו ועוד איך.

בשנת 1966 הצליחו האמריקנים להנחית חללית בלתי מאויישת, סורבריור 1 שמה, נחיתה רכה על פני הירח. שנה מאוחר יותר עשתה כן גם החללית-האחות שלה, סורביור 3. סורביור 3 נחה בדומיה על הירח במשך כשנתיים, ואז נחתה אפולו 12 ממש בקרבתה. זה לא היה צירוף מקרים, כמובן.

אם אנחנו מעוניינים להקים מבני קבע על הירח, כדאי להבין אילו כוחות ישפיעו עליהם ובאיזו עוצמה. מיקרו-מטאוריטים למשל, שברי סלעים מיקרוסקופיים, פוגעים בירח במהירויות עצומות כל העת וללא ספק יגרמו נזק מסוים לציוד. אחת השאלות המסקרנות ביותר עבור המהנדסים היא מה קורה לכל אותם עצמים שהושארו על הירח? אילו תהליכי שחיקה, אם בכלל, עוברים עליהם?

האסטרונאוטים בחנו את סורביור 3 וגילו שהיא שרדה את הטמפרטורות הקיצוניות של היום והלילה הירחי ללא פגע. האסטרונאוטים פירקו כמה רכיבים והחזירו אותם לכדור הארץ לבדיקה. כאן נכונה לחוקרים הפתעה מרעישה.

סורביור 3 לא עברה תהליכי חיטוי סטריליים לפני שיצא לדרכה וחיידקים, כצפוי, מילאו כל פינה ומשטח. בתוך אחד הצינורות, מתחת לשכבות בידוד, גילו החוקרים מושבה של חיידקי סטרפטוקוקוס- מהסוג שחי בגרון שלנו. אחרי שנתיים של שהייה בואקום והתמודדות עם חום עז וקור נורא, הסטרפטוקוקים חזרו לשגשג בצלוחית המזון כאילו מעולם לא ביקרו על עולם אחר. אנחנו יודעים שישנם יצורים על פני כדור הארץ שחיים בתנאי חום, לחץ, יובש וקור כה קיצוניים עד שנדמה שזהו נס שהם מסוגלים לעמוד בהם- אבל הממצאים הללו זיעזעו רבים בנאס"א. איש לא האמין שחיידקים יכולים לשרוד על הירח. מכאן ואילך הקפידו שם לחטא את כל החלליות לפני שעזבו את כדור הארץ כדי שלא לזהם את כוכב היעד במיקרובים ארציים. אבל חקירה מאוחרת יותר גילתה שאולי מדובר במסקנה חפוזה מדי. מעקב אחר הדרך שעשו החלקים מהירח ועד לשולחן המעבדה גילה שבחלק מהזמן הם שהו בתנאים לא סטריליים- משמע, יכול להיות שהם הזדהמו בחיידקים מקומיים והסטרפטוקוקים בעצם לא שרדו את תלאות החלל. קשה להיות בטוחים לכאן או לכאן, אבל סביר להניח שחיטוי החלליות הוא הדבר הנבון לעשותו בכל מקרה.

ככל שנחיתת רכב בלתי מאויש על הירח הפכה לעניין תכוף יותר, הלכו וגברו האינטרנסים המדעיים על הפוליטיים. עדיין היו סמלים ואותות ניצחון, אבל המצלמות השתכללו, הקשר עם החלליות השתפר והמדע תפס את המושב הקדמי בכל משימה. אחת התגליות המעניינות נעשתה על ידי סורביור 7 האמריקנית, שגם אותה דרך אגב אפשר למצוא עדיין על הירח במקום נחיתתה. כשמצלמותיה של סורביור היו מכוונות אל האופק וצילמו את השמש השוקעת, הן קלטו זוהר משונה ובלתי צפוי: קרני אור שעדיין האירו גם אחרי שהשמש כבר נעלמה מעבר להרים.

לכל אורך ההיסטוריה היו אנשים שדיווחו שראו הבזקי אור על פני הירח. הדיווחים היו על כדורי אור גדולים, ניצוצות צבעוניים או זוהר מקומי שהופיע לכמה שניות ואז נעלם. האסטרונומים נטו להתייחס לדיווחים הללו בביטול. היו כאלה שהציעו שפגיעות מטאוריטים הם גורם אפשרי להבזקי האור הללו, אבל תדירות הדיווחים לא הסתדרה עם השכיחות המשוערת של פגיעות מטאוריטים בירח. אפילו כשוויליאם הרשל, אחד מבכירי האסטרונומים של המאה ה-18, סיפר כי ראה שלוש נקודות אור באזור חשוך של הירח- עדיין סירבו שאר המדענים להאמין שיש כאן תופעה אמיתית.

נקודת המפנה הגיעה בשנת 1963. שני קרטוגרפים, ג'יימס גרינאייקר ואדוארד באר, דיווחו כי חזו בנקודות אדומות ובוהקות על הירח. לשני החוקרים הללו היה מוניטין של מדענים מדוייקים מאין כמותם, אנשים שהקפידו על קוצו של יוד בכל מדידה, כפי שדורשת עבודת מיפוי יסודית. מהדיווח הזה כבר אי אפשר היה להתעלם בקלות. תופעת האורות על הירח החלה מקבלת תשומת לב רבה בהקהילה המדעית. הגילוי של סורביור 7 לפיו הזוהר המסתורי קשור לשקיעת השמש באופק הירחי סיפק את הרמז הקריטי לפתרון החידה: אבק.

האבק הירחי, כמו זה שעל כדור הארץ, מסוגל לצבור כמות גדולה של מטען חשמלי סטטי. על פני השטח הוא חשוף להפצצה בלתי פוסקת של חלקיקים מהחלל. בצד שפונה אל השמש פוגעים באטומים פוטונים עתירי-אנרגיה ומעיפים מהם אלקטרונים. האלקטרונים הם בעלי מטען חשמלי שלילי ובלעדיהם גרגירי האבק הופכים להיות חיוביים יותר. שני גרגירים בעלי אותו מטען חשמלי דוחים זה את זה ולכן חלק מהאבק מתחיל לרחף על פני השטח. התוצאה המתקבלת היא מעין מיזרקה של אבק: חלקיקים טעונים מרחפים גבוה, מאות מטרים ואולי אפילו קילומטרים מעל הקרקע, ואז צונחים בחזרה למטה, נדחים שוב, עפים למעלה וחוזר חלילה. מיזרקות האבק הירחיות מוכיחות שהירח אינו סביבה סטטית ובלתי משתנה כפי שהיה נדמה בתחילה.

התופעה הזו מתרחשת גם בצד החשוך של הירח, אבל שם הגורם החיצוני אינו פוטונים אלא יונים שליליים שהשדה המגנטי של כדור הארץ מעיף אל עבר הירח. היונים טוענים את גרגירי האבק במטען חשמלי שלילי ולא חיובי- אבל העיקרון הוא אותו העיקרון: גרגירי האבק דוחים זה את זה, מרחפים ועולים כמיזרקות חול. ומה קורה על הקו שבין היום והלילה? בצד של היום הגרגירים הם בעלי מטען חיובי. בצד הלילה- מטען שלילי. הירח הופך להיות מעין סוללה ענקית- כל מה שחסר הוא רק סימון של פלוס ומינוס. הגרגירים בשני הצדדים נמשכים זה לזה ונוצרת הסעה אופקית של אבק בין אזורי היום והלילה, כאילו רוח בלתי מורגשת נושאת אותם מעל פני השטח. אנחנו לא יכולים לראות את שטף האבק מכיוון שהגרגירים קטנים מאוד, אבל כשקרני השמש עוברות דרך השטף הזה- הם נשברות ויוצרות זוהר פתאומי ומפתיע, שגם האסטרונאוטים של אפולו ראו במו עיניהם מאוחר יותר.

גם על כדור הארץ אנחנו מכירים חול דק וגרגירי אבק זעירים- אבל על הירח, הגרגירים הקטנים הללו הופכים להיות אחד האיומים המשמעותיים ביותר על אסטרונאוטים ולציודם. המים והרוחות על כדור הארץ שוחקים את הגרגירים הקטנים, משייפים ומעגלים אותם. השחיקה הזו אינה קיימת על הירח, ולכן גרגירי האבק שעל פני הירח עתירים בפינות חדות. המבנה הקוצני הזה מאפשר לאבק הירחי להדבק כמעט לכל משטח. הוא נצמד למיסבים, עדשות ומכשירי מדידה ושוחק אותם. הוא מכסה לוחות סולאריים ומונע מהם להפוך את אור השמש לחשמל, ואפילו מפריע לאסטרונאוטים להחזיק את כלי העבודה שלהם.

האבק הירחי סמיך מאוד ונמצא בכל מקום. חלק מחלליות אפולו היו חייבות לנחות 'על עיוור' מכיוון שהסילונים שלהם הרימו כל כך הרבה אבק עד שהראות מחוץ לחללית ירדה לאפס כמה עשרות מטרים מעל פני השטח. כשחזרו האסטרונאוטים אחרי שיטוט בחוץ, החללית הייתה מלאה באבק. כשהמריאו בחזרה אל כדור הארץ ואוויר מילא את החללית, חלק מהגרגירים השתחררו וריחפו בתא- זה היה מטרד של ממש ואולי אפילו בעיה בריאותית חמורה בטווח הארוך.

המהנדסים הסובייטים חוו אף הם את הסכנה שבאבק. בשנות השבעים, כשהיה ברור שברית המועצות מוותרת על מחקר מאויש של הירח, שלחו הרוסים רובוטים ניידים כתחליף. המהנדסים הסובייטים נאלצו לפתור בפעם הראשונה שורה של בעיות שהאמריקנים יתקלו בהם רק עשרות שנים מאוחר יותר, במשימות הרובוטיות למאדים. אחת הבעיות הייתה ההשהייה הארוכה שבתקשורת בין הרובוט ותחנת הבקרה על כדור הארץ: כל פקודה שנשלחה לרובוט הגיעה אליו רק כעבור שניה וחצי, וחלפה עוד שניה וחצי עד שנתקבלה תגובה. השליטה על הרובוטים הייתה סיוט של ממש עבור המפעילים: המצלמות הקדמיות העבירו תמונה בודדת בכל מספר שניות, וגם אז הראות הייתה תלויה מאוד בזווית של השמש מעל האופק ובצללים המבלבלים שהטילה על המכתשים.

ב- 1970 הצליח הרובוט הראשון, לונחוד 1, לנסוע עשרה קילומטרים על אדמת הירח. לונחוד 2 נכנס לפעולה שלוש שנים מאוחר יותר, ולמנהלי הפרוייקט היה ברור לגמרי מה ייחשב כהישג במשימה: יותר קילומטרים מלונחוד 1, כמובן. לא הייתה להם שום כוונה לסכן את בטיחות הנסיעה לצורך התקרבות לסלעים או מכתשים ולכן המדענים לא קיבלו אישור אפילו להכנס לחדר הבקרה של הרובוט. לונחוד 2 אכן הצליח לעבור 37 קילוטרים לפני שפקד אותו ביש-מזל: אחד המפעילים התבלבל, והרובוט נכנס לתוך מכתש עמוק. בניסיון להחלץ מהמכתש שיפשף צידו של הרכב את קירות המכתש. על לוח הבקרה ראו המפעילים נפילה חדה בעוצמת הזרם החשמלי המתקבל מהלוחות הסולאריים, והבינו מייד את שארע: אבק מקירות המכתש נפל על הלוחות הסולאריים וכיסה אותם. המהנדסים גם ידעו שהבעייה האמיתית הייתה חמורה הרבה יותר.

בזמן הלילה הירחי נסגרו הלוחות הסולאריים והתקפלו לתוך הרובוט כדי לצמצם את החשיפה לטמפרטורות הנמוכות. האבק שישב על הלוחות חדר לתוך קרביו של הרובוט והתיישב על הראדיאטור, מצנן בעברית- החלק שאמור לקרר את הרובוט בזמן היום הירחי, כשהשמש מכה בו בקרניה ללא רחם. האבק הירחי הוא מבודד חום מצוין: הוא כיסה על הראדיאטור כמו שמיכה ומנע ממנו לקרר את המערכות. ואכן, כששבה השמש לשמיים החלו הטמפרטורות בתוך הרובוט לטפס ולטפס. כולם הבינו שלונחוד 2 הוא 'רובוט מת מהלך' ושזו רק שאלה של זמן עד שהאלקטרוניקה העדינה שלו תתחמם ותישרף. המדענים ניסו לדרבן את המנהלים לתת לרובוט להיכנס לתוך מכתש שנראה מעניין מבחינה גיאולוגית. 'אם נגזר עלינו למות,' הם אמרו, 'לפחות נמות מוות של גיבורים.' אבל המנהלים סירבו וסחטו מלונחוד 2 עוד כמה מטרים של נסיעה לפני ששבק חיים. הרובוט עדיין עומד באותו המקום בו נדמו גלגליו, אבל אם אתם רואים אותו- אל תגעו בו, הוא לא שלכם. איש עסקים אמריקני רכש אותו לפני כחמש עשרה שנה במכירה פומבית תמורת כמה עשרות אלפי דולרים.

אפולו 11 השאירה מאחוריה כמאה פריטים שונים ומשונים. חלקם הושלכו החוצה מהחללית לפני ההמראה כדי לחסוך במשקל, כמו חליפת החלל של ניל ארמסטרונג והמגפיים של באז אולדרין. חלקם הושארו במכוון לתפארת ארצות הברית- כמו הדגל המפורסם, למשל. לרוע המזל האסטרונאוטים תקעו את הדגל קרוב מדי לחללית, ובזמן ההמראה הסילונים עקרו אותו מהמקום והעיפו אותו. במשימות הבאות האסטרונאוטים הקפידו לנטוע את הדגל רחוק יותר.

רוב הפריטים הסמליים שהשאירו ניל ובאז אחריהם מלמדים על כך שאנשי נאס"א ראו בנחיתה המאויישת הראשונה על הירח ארוע שהיתעלה אל מעבר ליריבות האמריקנית-סובייטית. למודול הנחיתה הוצמד לוח מתכת ועליו נכתב: “כאן הניחו רגליהם לראשונה בני אדם מכדור הארץ על אדמת הירח. אנחנו באים בשלום עבור כל המין האנושי.” הם השאירו גם מדליית הנצחה לזכרם של שני קוסמונאוטים סובייטים, ענף של עץ זית עשוי זהב ודיסקת סיליקון קטנה ועליה הצהרות ממוזערות של 73 מנהיגים מכל רחבי העולם. הנשיא שלנו, זלמן שז"ר, כתב על הדיסק: “מנשיא ישראל בירושלים, בתקווה לשלום שיחזיק מעמד כל עוד הירח קיים.” זה היה בשנת 1969, ולפי מצב העניינים נכון להיום נראה לי שהירח ישבר קודם.

גם המיקום של הפריטים סביב אתר הנחיתה יכול לתת לנו מושג על אופי המשימה. ניל ובאז היו לחוצים מאוד להספיק את כל הפעילות המתוכננת בזמן הקצר שהוקצב להליכה על הירח. ברגע האחרון, ממש לפני ההמראה חזרה, ניל הזכיר לבאז שהם צריכים להשאיר את הסמלים ואותות ההנצחה- ואולדרין פשוט השליך אותם החוצה מהדלת. לא בדיוק טקס מושקע, אבל קשה להאשים אותם.

הפריטים שהותירו מאחור שאר חלליות אפולו מעידים על כך שככל שהנחיתה על הירח הפכה להיות 'שגרתית' יותר, מאזן הכוחות המשפיעים על המשימות חזר לנטות לכיוון המחקר המדעי. החל מאפולו 15 אפשר למצוא יותר ויותר פטישים, יתדות, סייסמוגרפים ומכשירים דומים באתרי הנחיתה. הדגש המדעי בא לידי ביטוי כבר משלב האימונים על כדור הארץ. האסטרואנוטים של משימות אפולו הראשונות עברו קורסים מזורזים בלבד בגאולוגיה. לעומת זאת ג'יימס ארווין ודייב סקוט, צוות הנחיתה של אפולו 15, נשלחו לשוטט במדבריות אריזונה בלוויית גאולוג מומחה שלימד אותם לזהות סלעים ותופעות קרקע חשובות. האסטרונאוטים נשאו על גבם תרמילים שדימו את הציוד שישאו על אדמת הירח ודיווחו את מה שראו בחזרה אל אוהל הפיקוד בעזרת מכשיר קשר. באוהל ישבו גיאולוגים שהיו צריכים לנתח את העובדות לפי תיאורי האסטרונאוטים, ממש כפי שיקרה במשימה האמיתית.

האסטרונאוטים של אפולו 15 והטיסות המאוחרות יותר קיבלו חיזוק משמעותי לפעילות המחקר בדמותו של רכב הירח, ה- Moon Buggy. הרכב פותח במשך שבעה עשר חודשים בלבד על ידי חברת בואינג, ופעל כמעט ללא דופי בכל שלושת משימות אפולו בהן השתתף. הוא שקל כמאתיים קילוגרמים והיה מסוגל לנסוע במהירות של עד 12 קמ"ש. בזמן הנסיעה המנגנונים הפנימיים של הרכב היו מכוסים ביריעת ניילון כדי להגן עליהם מפני האבק הירחי הנורא, ובכל עצירה האסטרונאוטים היו צריכים להסיר את יריעות הפלסטיק ולהרכיב אותן מחדש. התענוג כולו עלה למשלם המיסים האמריקני 38 מיליון דולר לכל רכב, וכל שלושת הרכבים שנשלחו לירח עדיין עומדים שם בחניה.

הסכום הזה אולי נשמע גבוה יחסית לרכב שעל כדור הארץ היה נחשב לעגלה רצינית, אבל למעשה רכב הירח היה הצלחה מסחררת בכל קנה מידה. בפעם הראשונה האסטרונאוטים היו מסוגלים לעבור מרחקים גדולים על הירח ולחקור מכתשים וסלעים גם מעבר לסביבה המיידית של אזור הנחיתה. בתחילה חששו מנהלי הפרוייקט מתקלות ברכב. הם אסרו על האסטרונאוטים להתרחק מהחללית יותר מאשר המרחק שאספקת החמצן שלהם תאפשר להם לחזור ברגל במקרה חירום. עם הזמן הם נוכחו לדעת שהבאגי אמין מאוד וריככו את הוראות הבטיחות הללו.

בסיוע הרכב יכלו האסטרונאוטים לבחון סלעים רבים ולסחוב אותם בחזרה אל החללית ואל כדור הארץ. האסטרונאוטים עצמם היו נלהבים מאוד לשתף פעולה עם הגיאולוגים, אפילו בניגוד להנחיות של מרכז הבקרה. באחד המקרים היו סקוט ואירווין בדרכם חזרה לחללית כשלפתע סקוט הבחין בסלע מעניין שמשך את תשומת ליבו. הבקרים על כדור הארץ הורו להם לשוב מייד לחללית כדי לחסוך בחמצן, אבל סקוט לא התכוון לוותר. הוא עצר את הבאגי בתואנה שחגורת הבטיחות שלו השתחררה, וזינק מהרכב. אירווין הסיח את דעתם של הבקרים בתיאורי נוף סתמיים וקשקושים אחרים בקשר בזמן שסקוט אסף את הדגימות, צילם ורשם את הנתונים. הבקרים גילו את התרמית רק כשאפולו 15 חזרה לכדור הארץ.

אחת המחלוקות האסטרונומיות הוותיקות ביותר הייתה שאלת מקורו של הירח. כיצד נוצר הלווין שלנו? ההשערות השונות נחלקו לארבע קטגוריות עיקריות. הראשונה היא שכדור הארץ הצעיר הסתובב סביב צירו במהירות גבוהה מאוד וכתוצאה מכך פיסת אדמה גדולה ניתקה ממנו כמו אתלט שזורק דיסקוס. ההשערה הזו לא מסתדרת עם מהירויות הסיבוב הנוכחיות של כדור הארץ והירח. אפשרות נוספת היא שהירח נוצר במקום אחר, חלף קרוב לכדור הארץ ונלכד בכוח המשיכה שלו. האפשרות הזו עשויה להתקיים רק אם האטמוספירה של כדור הארץ הייתה עבה מספיק כדי לבלום את הירח ולהאט אותו, ונראה שאין זה המצב. השערה שלישית היא שכדור הארץ והירח נוצרו יחד בו זמנית מהאבק הבין-כוכבי שממנו נוצרה מערכת השמש כולה. הבעיה כאן היא שלירח יש ליבת ברזל קטנה יחסית לליבת כדור הארץ. אם שניהם נוצרו מאותו אבק בין-כוכבי, היינו מצפים לראות תכולת ברזל זהה בשני העצמים.

דגימות הסלעים שהחזירו האסטרונאוטים של אפולו סיפקו את מה שנראה כהסבר הנכון ביותר. לפני כארבעה מיליארדי שנים, כשמערכת השמש הייתה עדיין צעירה וסוערת, כדור הארץ נפגע על ידי גוף בסדר גודל של מאדים. הפגיעה העיפה לחלל כמויות אדירות של חומר. החומר הזה ריחף במסלול סביב כדור הארץ ועם הזמן התגבש ויצר את הירח. התאוריה הזו מסבירה היטב את מיעוט הברזל על הירח: רוב הברזל על כדור הארץ כבר שקע אל הליבה, ולכן החומר שהותז לחלל בעקבות הפגיעה היה עני למדי בברזל. הבדיקות העלו שסלעי הירח מכילים איזוטופים של חמצן בכמות זהה לסלעי כדור הארץ, רמז לכך שהם בעלי מקור משותף.

תיירים שיבקרו באתרי הנחיתה של חלליות אפולו המאוחרות ימצאו שם פריטים בלתי צפויים, בלשון המעטה- פריטים שמספרים על גורם נוסף שהשפיע על מהלך המשימות- האסטרונאוטים עצמם. אלן שפרד, מפקד אפולו 14, הביא עימו בכיס חליפת החלל שני כדורי גולף וראש של מקל גולף סטנדרנטי שהוברג לתוך מקל איסוף סלעים. המכה הראשונה העלתה בעיקר אבק, אבל המכה השניה הייתה מוצלחת יותר. שפרד דיווח למרכז הבקרה שהכדור עף 'מיילים על גבי מיילים'. מאוחר יותר הוא הודה שהכדור עף קצת פחות ממאה מטרים. אדגר מיצ'ל, חברו לצוות, ניסה להכנס לספרי ההיסטוריה כאתלט האולימפי הראשון על הירח והטיל את מקל איסוף הסלעים ככידון.

האסטרונאוטים של אפולו 15 חשו שהם חייבים להתעלות על ההברקות של אפולו 14 והגו תוכנית חינוכית משלהם. דייב סקוט לקח איתו לירח נוצת בז- הבז הוא קמע בית הספר לטיסה של חיל האוויר, וכל שלושת חברי הצוות היו אנשי חיל האוויר בעברם. ג'יימס אירווין החזיק את המצלמה וסקוט אחז ביד אחת את הנוצה וביד השניה פטיש. הם התכוונו להוכיח את טענתו המפורסמת של גלילאו לפיה בואקום מוחלט כל שני עצמים יפלו לקרקע באותה המהירות, ללא תלות במאסה שלהם. הבעיה היא שגלילאו לא לקח בחשבון שחשמל סטטי עלול להצמיד את הנוצה לחליפת החלל ובכך להכשיל את הניסוי באופן מביך ביותר בשידור חי. סקוט תיכנן לבצע ניסוי מקדים רק כדי לוודא שהכל יעבוד חלק, אבל לוח הזמנים הלחוץ הכריח אותו לקחת סיכון ולעשות את הניסוי הראשון מול המצלמות. למרבה המזל הנוצה והפטיש נפלו אל הקרקע באותה המהירות והתאוריה של גלילאו נותרה על כנה.

ציוותה של אפולו 15 היה גם מעורב בשתי שערוריות לא נעימות. החמורה מביניהן הייתה הגילוי שאנשי הצוות לקחו עימם לחלל בולים- הם התכוונו למכור אותם מאוחר יותר תמורת כסף רב לאספן בולים עשיר. כשנתגלה העניין סוכלה המכירה והאסטרונאוטים ספגו נזיפה רשמית. התקרית השניה התרחשה אף היא לאחר הנחיתה. במסיבת העיתונאים סיפר סקוט שזמן מה לפני הטיסה לירח פגש במסיבה פסל בלגי בשם פול ואן הויידונק. הוא הציע לפסל ליצור עבורם פסל אלומיניום לזכרם של ארבעה עשר אסטרונואטים שנפלו בעת מילוי תפקידם, יחד עם לוח הנצחה ועליו יהיו רשומים שמות הנופלים. ואן הויידונק נתבקש שלא ליצור העתקים נוספים של פסל 'האסטרונאוט שנפל', כפי שכונתה היצירה, כדי שלא להפוך את מפעל ההנצחה לעניין מסחרי. על הירח ניצל סקוט רגע שבו המצלמות לא עבדו, אמר למרכז הבקרה שהוא מנקה משהו ברכב החלל, והניח את הפסל הקטן לצידה של הבאגי. בנאס"א לא עשו עניין מהחריגה הקטנה והמובנת מהנהלים- אבל אז החליט הפסל הבלגי ליצור עוד מאה עותקים של פסל 'האסטרונאוט שנפל' ולמכור אותם תמורת אלפי דולרים. גם הניסיון הזה למסחר את חקר הירח סוכל על ידי נאס"א.

מעניין לציין שפסל 'האסטרונאוט שנפל' יכול להחשב, ובצדק, כיצירת האמנות הראשונה מחוץ לכדור הארץ. אם בוחנים את כל מה שהשאירו חוקרי החלל מאחוריהם על הירח- ציוד מחקר, מכשירי ניסוי, סמלים פוליטיים וכדומה- אולי יצירת האמנות הזו מסמלת את הכיבוש האמיתי של הגבול האחרון, החלל. אמנות היא מטבע הדברים מותרות. הפסל, יחד עם כדורי הגולף של שפרד, נותנים לנו את התקווה שהביקור על הירח עשוי להיות ביום מן הימים פעילות שגרתית ופשוטה- כזו שתשאיר מספיק זמן להנות מאמנות וגולף.


לרכישת הפרק •  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

2 Responses

  1. חיימון הגיב:

    יש לכתוב "סוכל" (בהקשר הזה) במקום "סוקל"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.