fbpx

פרק 60: האיש שבגלולה הקטנה- על פיליפ ק. דיק – טקסט מלא.

האיש שבגלולה הקטנה: על פיליפ ק. דיק.

פיליפ ק. דיק נחשב לאחד מסופרי המדע הבדיוני הגדולים של המאה העשרים. כמה מספריו זכו בפרסים יוקרתיים והפכו לקלאסיקות, כמו 'האיש במצודה הרמה'. שמונה סרטים נעשו על פי ספריו, ביניהם 'בלייד ראנר' ו'דו"ח מיוחד'. אבל ב-1928 כל זה כמעט ולא היה- לפני שאפילו התחיל.

פיליפ וג'יין קינדרד דיק, זוג תאומים, נולדו חמישה שבועות לפני הזמן. שני הפגים היו במצוקה- קטנים, חלשים וחסרי אונים- אבל מסיבה כלשהי הוריהם פיספסו את המצוקה הזו. אחות שהגיעה לביתם כעבור מספר שבועות נחרדה כשראתה את התאומים, והבהילה אותם לבית החולים. ג'יין לא שרדה ונפטרה בדרך. פיליפ נשאר בחיים. יש מי שאומרים שאובדנה של אחותו התאומה בגיל כל כך צעיר היה טראומה שעיצבה את אישיותו דיק- הוא מעולם לא הפסיק לחשוב ולדבר עליה. אני לא בטוח שמותה של ג'יין היה באמת גורם כה משפיע- בכל זאת, פיליפ היה תינוק בן יומו- אבל תהא הסיבה אשר תהא, פיליפ ק. דיק לא היה ילד רגיל.

כשהיה בן 5 התגרשו הוריו, ופיליפ נשאר עם אימו. כבר כשהיה בן עשר החל סובל מבעיות נפשיות, בעיות שירדפו אותו עד יום מותו: התקפי חרדה, לחץ, סחרחורות והתמוטטויות עצבים חוזרות ונשנות. פסיכיאטר שבדק אותו קבע שהוא סכיזופרן. דיק הצעיר היה מבועת לחלוטין מהדיאגנוזה הזו. הוא פחד מהסטיגמה שבאה עם המחלה. הוא פחד להשתגע. פסיכיאטרים אחרים שבדקו אותו בגיל מבוגר יותר הטילו ספק באבחנה הראשונה אבל לא משנה מהי ההגדרה הרפואית שנקבעה, ברור לגמרי שדיק חווה סבל נפשי עז במשך רוב ימי חייו. כנער היה לו חלום אחד שחזר אליו שוב ושוב. בחלומו, דיק היה בחנות ספרים וחיפש מגזין מסוים. במגזין היה סיפור בשם 'האימפריה לא נעלמה', שאם רק יקרא אותו- ידע את כל סודות היקום. ערימת המגזינים בחנות הלכה וקטנה, ויחד איתה גברה אצל דיק התחושה שאם יגלה את הסיפור ויקרא אותו- יאבד את שפיות דעתו סופית. כפי שעוד נגלה, הוא לא ידע עד כמה הוא צדק.

פיליפ קרא בצעירותו מגוון רחב מאוד של ז'אנרים- פילוסופיה, תיאולוגיה, קלאסיקות אירופאיות וכמובן גם מדע בידיוני, בעיקר ממגזינים זולים שהיו אז נפוצים מאוד. כשהחל לכתוב, המדע הבידיוני לא היה הבחירה הראשונה שלו- הוא רצה להיות סופר של הזרם המרכזי, של ה'מיינסטרים' ולא של מגזינים שנמכרו בגרושים לפי המשקל. אבל יש כאלה שפשוט לא יכולים לברוח מהגורל שלהם. במשך הקריירה הענפה שלו פיליפ ק. דיק כתב עשרה רומנים 'רגילים'- אבל הצליח למכור רק אחד מהם, כשכבר היה מפורסם- וגם הוא נכשל כלכלית. ההצלחה שלו כסופר מד"ב, לעומת זאת, הייתה מדהימה. הוא כתב מאות סיפורים קצרים שהתפרסמו במגזינים שונים. בחודש יוני אחד בשנת 1953 ראו אור לא פחות משבעה סיפורים שלו בו זמנית.

דיק עבד במשך מספר שנים כמוכר בחנות תקליטים. ההצלחה הספרותית בשילוב העובדה שלא הסתדר עם עבודה מול לקוחות שיכנעו אותו להסתכן ולהפוך לסופר במשרה מלאה. אבל המתרגמים של הסרט 'Pulp Fiction' לא קראו לו 'ספרות זולה' במקרה- הסיפורים שכתב למגזינים הכניסו לו גרושים. סופר אחר ייעץ לו שהכסף האמיתי נמצא בספרים, ולא בסיפורים- והחל משנת 1954 החל דיק כותב כמעט אך ורק ספרי מדע בדיוני באורך מלא. אף על פי כן, מצבו הפיננסי המשיך להיות עגום. ז'אנר המדע הבדיוני נשלט על ידי 'שלושת הגדולים': אסימוב, קלארק והיינלין, והם אלו שמכרו במאות אלפי עותקים. כל השאר חיו מהפירורים. רק ההצלחה היחסית שלה זכה דיק באירופה השאירה אותו צף עם הראש מעל המים. המצוקה הכלכלית ליוותה אותו עד יומו האחרון, והיא נבעה בחלקה מהעובדה שדיק היה נשוי חמש פעמים והיו לו שלושה ילדים משלוש נשים שונות. במצב זה הייתה לו רק ברירה אחת: לכתוב, ולכתוב מהר.

ובאמת- דיק ידע לכתוב מהר. אישתו החמישית סיפרה עליו שהיה יושב מול המקלדת עד שתיים בלילה, קם כעבור שעה כדי לרשום רעיונות שצצו במוחו לפני השינה- ואז מתעורר בשבע בבוקר וחוזר לכתוב כל היום. הוא כתב שישים עמודים ביום. רוב הספרים שלו נכתבו בתוך שלושה עד שמונה שבועות בלבד- את הספר שלי, לצורך השוואה, כתבתי במשך שלוש שנים. בין השנים 1959 ו-1964, חמש שנים בסך הכל, כתב ששה עשר ספרים באורך מלא. זהו קצב על-אנושי כמעט, ולפחות בהזדמנות אחת דיק סיים מרתון כתיבה שכזה, קם מכסאו והתעלף מרוב תשישות. כל בר דעת יכול להבין שכתיבה בקצב כזה היא לא תוצאה של שתיים-שלוש כוסות קפה שחור וחזק.

האמפטמין, סם ממריץ סינטטי, נחשב בעשורים הראשונים של המאה העשרים לסוג של תרופת פלא. האמפתמין גורם להצפה של המוח בדופמין וסרטונין, שני מוליכים עצביים שקשורים קשר הדוק למרכזי התגמול וההנאה. התוצאה היא אופוריה, תחושת התעלות, מרץ בלתי נדלה ויכולת ריכוז מוגברת. עם השפעות כה חיוביות, אין פלא שהרופאים ראו באמפתמין פתרון למגוון רחב של בעיות, במיוחד בעיות נפשיות. למעשה, עד היום האמפטמין ניתן במרשם לילדים שסובלים מליקויי למידה וקשיי ריכוז. גם פיליפ ק. דיק קיבל אמפטמינים לטיפול בבעיות שלו, אבל באותה התקופה רק מעטים הבינו גם את הסכנה שבסם הממכר הזה.

במלחמת העולם השנייה עשו שני הצדדים שימוש מאסיבי באמפטמין. הטייסים של חיל האוויר הבריטי המלכותי קיבלו כל כך הרבה סמים ממריצים, עד שיש מי שטוענים שהאמפטמין הוא המנצח האמיתי בקרב על בריטניה. גם חיילי הוורמאכט הגרמני קיבלו אמפטמין באופן שגרתי, עד שרופאי הצבא הבחינו בעובדה שאחרי שימוש בסם הממריץ מגיעה גם תקופה ארוכה יחסית של 'דאון': עייפות, דיכאון וחוסר מרץ שנגרמים כתוצאה מריקון מאגרי הדופמין במוח. רופאו האישי של היטלר היה מזריק לו מדי יום תערובת של אמפתמין עם ויטמינים שונים, כדי 'לחזק את הפיהרר'. מעניין לדעת כמה מההחלטות המשונות והשגויות שלו קיבל היטלר כשהיה בדאון כתוצאה מהשימוש באמפתמין. עם הזמן, ככל שנתגלה המגוון האמיתי של תופעות הלוואי ההרסניות בשימוש ממושך, החל מנזקים גופניים לאיברים פנימיים וכלה בפסיכוזה בלתי הפיכה, צומצם השימוש באמפתמין עד שכמעט נעלם.

אבל הגלולה כבר יצאה מהבקבוק. אמפטמין, או בשם הרחוב שלו 'ספיד', צבר פופלאריות רבה אצל הצעירים. חלקם השתמשו בו כדי להצליח בבחינות ובעבודה, וחלקם רק לשם האופוריה וההנאה או כדי לחזק את השפעתם של סמים אחרים. הספיד חדר לתרבות הפופלארית והפך לאחד מהאייקונים של שנות השישים והשבעים. להקת 'The Who', בשיר המפורסם ביותר שלהם- My Generation- מתייחסת ישירות לספיד כשהסולן מגמגם תוך כדי השיר: זהו חיקוי לאחד הסימפטומים המוכרים של הספיד, גמגום שנוצר כתוצאה מכך שהמחשבות מהירות יותר מהדיבור. מעניין לציין שדווקא אצל ההיפים, ששמם נקשר אל תרבות הסם, הספיד היה מוקצה מחמת מיאוס. האמפטמין הוא סם ממריץ, סם עבודה, סם של אגרסיביות ומהירות- וההיפים הרי היו בקטע של רוגע, מחשבות יפות ומדיטציה. כל זה לא הפריע לכמה מהסופרים המפורסמים ביותר של הביטניקים, כמו ג'ק קרואק למשל, לעשות בו שימוש מאסיבי לצורך הכתיבה. במקרה של פיליפ ק. דיק, הוא היה תלוי בספיד כדי לעמוד בהספק המטורף של כתיבה שהיה נחוץ לו כדי להתקיים מבחינה כלכלית- וגם כדי לקבל את ההשראה והרעיונות לספריו. הכתיבה והאמפטמין היו קשורים אצל דיק בקשר כה הדוק, עד שהוא היה משוכנע לחלוטין שבלי הסם הוא פשוט לא מסוגל לכתוב כלל.

המדע הבידיוני של דיק היה שונה מאוד מהמדע הבידיוני ה'קשה' שהיה מקובל בתקופתו. דיק אהב מאוד מדע ונמשך להמצאות ולגאדג'טים המתקדמים כמו כולם- אבל אף פעם לא היה אכפת לו אם הרעיון שלו הוא אפשרי מבחינה רציונלית. הוא לא ניסה לכפות את המדע על המדע הבדיוני שלו, אלא הסתפק בלהציב את המאורעות שהוא מתאר בנקודה מסוימת בעתיד ובסביבה טכנולוגית מתקדמת. מכאן ואילך הוא התמקד יותר בהשפעות ובהשלכות של הרעיונות שלו, ופחות במימוש שלהם בפועל.

המוטיב המרכזי בכל ספריו של דיק הוא התחושה שהעולם אינו כפי שהוא נראה באמת. החושים וההגיון אומרים לנו שישנה רק מציאות אחת, אבל אסור לסמוך על החושים וההגיון- הרי הפרעות נפשיות וסמים מעוותים אותם לגמרי. דיק נהנה לשחק עם תחושת המציאות של הדמויות בספריו. התחושה הזו כל כך ברורה בספריו של דיק עד שהמונח הספרותי 'דיקיאני'- על משקל 'קפקאי' ו'אורווליאני'- בא לייצג כל מצב שבו דברים אינם כפי שהם נראים. דוגמא קלאסית למוטיב הזה אפשר למצוא בספר 'האיש במצודה הרמה' שיצא לאור בשנת 1962, זכה בפרס הוגו המפורסם ונחשב ליצירת מופת.

העולם של 'האיש במצודה הרמה' הוא היסטוריה אלטרנטיבית לעולם שלנו. נקודת המוצא בספר היא שארצות הברית הפסידה את מלחמת העולם השניה: המשבר הכלכלי הגדול של שנות השלושים מתארך ומעמיק, הנשיא רווזלווט נרצח בידי מתנקש וכתוצאה מכך ארצות הברית לא מצליחה לגייס מספיק משאבים כדי לעמוד בפני גרמניה מצד אחד ויפן מצד שני. שתי המנצחות מחלקות את אמריקה הצפונית ביניהן- גרמניה מקבלת את החוף המזרחי והיפנים משתלטים על החוף המערבי. ביקום האלטרנטיבי הזה ישנו ספר בשם 'החגב עומד יציב' שנכתב על ידי סופר בשם הותור'ן אבנדסן (הוא 'האיש במצודה הרמה'). הספר הזה הוא בלתי חוקי ואסור לקריאה מכיוון שהוא מתאר מציאות אלטרנטיבית שבה ארצות הברית מנצחת את מלחמת העולם השניה והופכת להיות מעצמה עולמית. מבולבלים? הספר-בתוך-ספר מתאר מציאות דומה מאוד למציאות האמיתית שלנו.

ספר-בתוך-ספר היא טכניקה ספרותית מוכרת מאוד, ולא רק ספרותית. ב'משפחת סימספון', למשל, ישנו 'המופע של איצ'י וסקרא'צי'- תוכנית טלוויזיה מצוירת בתוך תוכנית טלוויזיה מצויירת. היוצרים של 'משפחת סימפסון' משתמשים בה כסאטירה על הגבולות המלאכותיים והצבועים של החברה האמריקנית בכל מה שקשור לאלימות על המסך הקטן. דיק משתמש בטכניקה הזו כדי לתעתע בגיבורים שלו- ובקוראים- ללא רחמים. הוא משתמש בחלומות, חזיונות ונבואות כדי להשאיר אותנו בדילמה תמידית- מהו העולם האמיתי? האם 'החגב עומד יציב' מתאר את היקום האמיתי והגיבורים רק נמצאים במעין סוג של הזיה קולקטיבית? או שאולי הספר-בתוך-ספר הוא רק הסחת דעת, בדיחה שהסופר עושה על חשבוננו: אנחנו יודעים שהוא מתאר מציאות דומה לשלנו, ולכן אנחנו נוטים להאמין שהוא גם מתאר את המציאות ה'אמיתית' של הסיפור.

רעיון המציאות האלטרנטיבית נשמע מופרך למדי, אבל דיק קלע כאן- אולי מבלי להתכוון- לאחת השאלות הבסיסיות שמטרידות את הפיזיקאים מאז נהגתה תורת הקוונטים. אחד הניסויים המפורסמים ביותר בפיזיקה הוא 'ניסוי החריץ הכפול'. הניסוי הוא זה: קרן לייזר צרה עוברת דרך מחיצה שבה שני חריצים צרים, ואז פוגעת במסך מעברה השני של המחיצה. כתמי האור המתקבלים על המסך מעידים על כך שהאור מתנהג כמו גל. אבל אז מניחים ליד החריצים מכשיר שבודק כמה פוטונים של אור עברו דרך כל חריץ. ברגע שעשינו את זה, התמונה על המסך משתנה בפתאומיות לתבנית שמתאימה למצב שבו הפוטונים מתנהגים כמו חלקיקים בדידים, ולא כמו גלים. מה קרה כאן? עד שבדקנו את הפוטונים הם היו גלים, אבל ברגע שהסתכלנו עליהם- הם הפכו לחלקיקים. אז מה הם הפוטונים- גלים? חלקיקים? גם וגם? או…לא זה ולא זה?

השאלה הזו מטרידה את הפיסיקאים לא מעט. חלק מהמדענים תומכים בתאוריה שזכתה לשם 'השערת קופנהגן'. לפי הפרשנות של השערה זו, כל עוד לא מסתכלים עליהם, הפוטונים נמצאים בכל המצבים האפשריים: הם גם חלקיקים וגם גלים וגם כל דבר באמצע. ברגע שאנחנו בודקים אותם אנחנו מכריחים את הפוטונים להחליט מה הם רוצים להיות: המונח הפיזיקאלי הוא 'קריסה'- הפוטונים קורסים למצב מוגדר אחד, וכל שאר המצבים האפשריים נעלמים כלא היו. יש הרבה עדויות תומכות לגישה הזו, אבל היא גם מציבה בעיות עקרוניות לא פשוטות. אלברט איינשטיין ניסח זאת, כמו תמיד, בצורה הטובה ביותר: “התאוריה,” הוא אמר, “צריכה לקבוע מה תהיה התצפית, ולא התצפית תקבע מהי התאוריה.” במילים אחרות, מה שווה כל הפיסיקה הזו אם החוקים תלויים בנו, הצופים? איך היינו מקבלים את תורתו של ניוטון אם היה מסתבר שמסלולי כוכבי הלכת סביב השמש תלויים בסוג הטלסקופ שבו אנו משתמשים?

כדי לפתור את הבעיה הזו הועלתה תאוריה נוספת, המכונה 'פרשנות העולמות המרובים'. לפי הגישה הזו בכל פעם שאנחנו מבצעים ניסוי שיש לו כמה תוצאות אפשריות- נוצרים מספר יקומים מקבילים, מציאויות אלטרנטיביות, שבכל אחת מהן מתקיימת תוצאה אפשרית אחת. היקום מתפצל לעשרות יקומים אפשריים, וגם אנחנו מתפצלים יחד איתו. הפרשנות הזו פותרת את הדילמה של הצופה, מכיוון שעכשיו תוצאת הניסוי לא תלויה בבדיקה שאנחנו עושים: ישנן הרבה תוצאות אפשריות, ואנחנו נמצאים במקרה ביקום שבו יצאה תוצאה מסוימת. במילים אחרות, אנחנו נמצאים במקרה ביקום שבו ארצות הברית ניצחה במלחמת העולם השניה, אבל ישנם יקומים מקבילים שבהם גרמניה יצאה כשידה על העליונה. כמובן שהפרשנות הזו מביאה איתה בעיות חדשות משלה, כמו השאלה איפה הם כל היקומים המקבילים האלה ולמה אנחנו לא יכולים לראות אותם…תורת הקוונטים היא לא קלה לעיכול.

עוד מוטיב חוזר ונשנה בספריו של דיק, המאפיין שמביא להשוואות בלתי פוסקות בינו לבין פרנץ קפקא, הוא היכולת שלו לקחת גם את הרעיונות המוזרים, הפנטסטיים והקיצוניים ביותר ואז להציב אותם בתוך הסתמיות והנורמליות היום-יומית השגרתית ביותר. הניגוד הזה הוא האלמנט ה'דיקי' המטריף ביותר את הדעת. הספר 'יוביק' הוא אולי הדוגמא המושלמת לעניין הזה. העלילה בספר מבוססת על ההנחה שנמצאה הדרך לתקשר עם המתים. הטכנולוגיה התפתחה עד לדרגה שמאפשרת למה שנחשב אצלנו 'על-טבעי' להיות יום-יומי: אפשר להרים טלפון ולדבר עם אשתך המתה, למשל. אבל אצל דיק, האנשים שמדברים עם המתים מתווכחים על החשבון אחרי השיחה, מתעצבנים כשהקו לא בסדר ויש ניתוקים ובאופן עקרוני שומרים על כל החולשות וההתנהגויות הלא-רציונליות שאפשר לצפות מאנשים רגילים. הדמויות בספר, כמו בכל ספריו, הם לא דמויות 'הירואיות' אלא אנשים רגילים שנלכדו בנסיבות העלילה בניגוד לרצונם והם משתדלים כמיטב יכולתם להסתדר עם המציאות.

יוביק הוא גם דוגמא לאמביוולנטיות של המבקרים כלפי כל ספריו של דיק. יש כאלה שרואים בספר יצירת מופת: המגזין 'טיים' בחר בו כאחד ממאה הספרים הטובים של המאה העשרים. אחרים רואים בו רומן פגום ולא מוצלח. הכתיבה של דיק סבלה מההתמכרות שלו לאמפתמין- המהירות והיצירתיות באו על חשבון הסגנון והטכניקה. מבחר הדמויות שלו, למשל, הוא מצומצם למדי: כמעט בכל ספר נמצא את אותה התבנית- הגיבור שהוא אדם רגיל ופשוט, הנערה הסקסית שלפעמים מסייעת לו ולפעמים מזיקה לו בכוונה והמהנדס המטורף שבדרך כלל נותן הסברים על המתרחש. על החולשות הללו מפצה היכולת הנדירה של דיק להכניס אותנו לתוך עולם כל כך זר ומוזר עד שרובנו לא נחווה אותו לעולם אם לא נשים כל מיני ניירות צבעוניים על הלשון. הוא לא היה זקוק לסמי הזייה כדי להבין איך נראה ומרגיש טריפ של LSD, אולי מכיוון שדיק חי תמיד על הגבול שבין טירוף ושפיות. הספר 'שלושת הסטיגמטות של פאלמר אלדריצ" מתאר באופן מדויק להדהים- כך אומרים לי- את חווית השימוש בסמי הזייה, אבל נכתב שנתיים לפני שדיק לקח LSD בפעם הראשונה בחייו.

שימוש בסמים משני-הכרה כחלק מרכזי בעלילה הוא עוד סימן היכר ברור של דיק. ב'שלושת הסטיגמטות' הוא מתאר עתיד שבו מהגרים נשלחים בכפייה ליישב כוכבי לכת אחרים במערכת השמש. המפלט שלהם מהמציאות הקשה הוא עיסוק אובססיבי בבתי בובות מיניאטורים שמאוכלסים בדמויותיהן של פרקי-פט והחבר שלה וולט, קריצה ברורה לבארבי וקן. החברה שמייצרת את האביזרים לבתי הבובות גם משווקת סם בלתי חוקי בשם 'קאנדי'. מי שלוקח קאנדי פוסע לתוך עולם המיניאטורות והופך להיות פרקי-פט או וולט בעצמו. כמו תמיד אצל דיק, הגבולות בין המציאות והמציאות-האלטרנטיבית נמחקים במהירות: בסיפור צומחת כת דתית שמשוכנעת שהעולם האלטרנטיבי של הקאנדי אינו הזייה, אלא יקום מקביל שקיים במקום אחר ובזמן אחר. דיק לא עוזר לנו, הקוראים, להחליט- העולם של פרקי-פט ו-וולט דומה באופן מחשיד לחיים בסן-פרנסיסקו של שנות השישים.

בתחילת שנות השבעים דיק התגרש מאישתו הרביעית ונשאר לבדו בבית גדול וריק- אבל לא להרבה זמן. כדי להלחם בבדידות הוא הקיף את עצמו בעשרות צעירים שחיו, כמוהו, על הקצה: ג'אנקיס, בייקרים, פאנקיסטים ודומיהם. הם היו מנגנים ומעשנים סמים ביחד. ב-1971 הוא אושפז בכפיה בבית חולים לחולי נפש: חברה שלו חשבה שהוא מגזים בצריכת הסמים שלו וחייב להגמל. הרופאים שבדקו אותו הזהירו אותו שאם ימשיך להשתמש באמפתמינים ושאר הסמים, הכבד שלו עלול להנזק באופן בלתי הפיך. בבית החולים למד דיק עוד פרט מעניין: הרופא שלו הסביר לו שהאמפתמינים שהוא לוקח כלל לא משפיעים עליו! לטענתו, הם מפורקים בכבד לפני שהם מספיקים לעבור אל המוח. עבור דיק זה היה קצה החבל שהיה זקוק לו כדי להיפטר מהסם. נדרשו לו שלוש שנים תמימות מהרגע שנגמל מהסמים הממריצים ועד שחזר לכתוב שוב, אבל כשהתיישב מול המקלדת גילה שהוא מסוגל לתת את אותה תפוקת העבודה שהיה רגיל לה תחת השפעת הסם.

הספר 'סורק אפלה' (A Scanner Darkly) הוא הספר הראשון שכתב דיק שלא תחת השפעת האמפתמין- אבל עסק באופן העמוק ביותר בתרבות הסם. גיבור הספר הוא בוב ארקטור, סוכן סמוי שמנסה לאתר את המקור לסם מסוכן ביותר בשם 'מרכיב D', המכונה גם 'מוות' או 'מוות איטי'. שימוש ממושך במרכיב D גורם לפסיכוזה קשה: שני חצאי המוח של המשתמש נפרדים זה מזה, כמו שתי ישויות נפרדות. כשבוב הסוכן נפגש עם מפקדיו במשטרה הוא לובש על עצמו חליפת טשטוש: מתקן שמונע מהם לזהות את פניו האמיתיות כדי להגן עליו מפני סוכנים כפולים שאולי הסתננו לשורות המשטרה. מכיוון שהמפקדים במשטרה לא יודעים מיהו, הוא מקבל את המשימה לעקוב אחרי עצמו- דהיינו, בוב ארקטור השוטר עוקב אחרי בוב ארקטור סוכן הסמים. כחלק מהתחפושת שלו הוא משתמש בעצמו במרכיב D, ולכן נוצרות אצלו שתי זהויות שונות- חצי מוח אחד הוא השוטר, והשני הוא סוכן הסמים- ושניהם לא מודעים אחד לשני.

סורק אפלה הוא תיעוד כמעט אוטוביוגרפי של חייו של דיק בקהילת הצעירים המסוממים של תחילת שנות השבעים. הוא מתאר את תרבות הסמים בצורה שהיא בו זמנית משעשעת ומחרידה. הפארנויה, חוסר האמון,הטירוף והפסיכוזה משתלבים בשיחות הזויות על מהות החיים וניסיונות נואשים להבין מי גנב חלק מההילוכים של אופני הספורט החדשים. דיק סיפר שכל מה שמופיע בספר הוא ראה במו עיניו- "ראיתי דברים הרבה יותר גרועים ממה שהכנסתי לתוך סורק אפלה. ראיתי אנשים שהידרדרו למצב שהם לא יכולים להשלים משפט, משפט אחד פשוט. וזה היה לתמיד, לכל החיים. אנשים צעירים. אולי 18, 19. ממש חזיון מהגיהנום." אישתו החמישית סיפרה שלא פעם מצאה אותו ממרר בבכי מעל מכונת הכתיבה. ובכל זאת, היחס של דיק אל הסם לא היה שחור או לבן. כפי שכתב בעצמו- “התמכרות לסמים היא לא מחלה, אלא החלטה- כמו ההחלטה לקפוץ לפני מכונית נוסעת.”

סגנון הכתיבה המיוחד של דיק קסם מאוד להוליווד. דיק לא כתב על חייזרים וקרבות חלל, אלא על אנשים- ולכן המדע הבידיוני הייחודי שלו לא הרתיע את הצופים שלא היו חובבים מושבעים של מדע בדיוני קשה. אף אחד מהסרטים לא מעביר את המורכבות העשירה של הספרים עליהם הם מבוססים. 'זיכרון גורלי' של ארנולד שוורצנגר, למשל, הוא רק צל חיוור של הרומן המקורי. הסרטים הרבים שנעשו על בסיס ספריו הם אלו שהביאו את פיליפ ק. דיק אל המיינסטרים והכירו אותו לציבור הרחב, למרות שכל חייו היה ידוע רק בקרב קהילת המדע הבידיוני. לרוע מזלו כל הסרטים יצאו רק לאחר מותו של דיק, ולמרות שחלק מהם הרוויחו מאות מיליוני דולרים בקופות הוא לא הספיק להנות מההצלחה הזו.

הסרט המפורסם ביותר שנעשה על בסיס ספר שלו הוא ללא ספק 'בלייד ראנר', בבימויו של רידלי סקוט ובכיכובו של הריסון פורד. הסרט מבוסס על הרומן 'האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?', והוא נחשב לאחד מסרטי המדע הבדיוני העמוקים והמתוחכמים ביותר שנעשו, למרות שסקוט והתסריטאי שלו השמיטו אלמנטים רבים מאוד מהסיפור המקורי. הספר והסרט ממוקמים בעתיד שבו מלחמה גרעינית פגעה קשות בכדור הארץ וכל מי שהיה מוצלח מספיק כדי להגר עזב לכוכבי לכת אחרים. נותרו רק אלה שלא היו טובים מספיק כדי לזכות במקום על החלליות העוזבות. מי שחוזרים לכדור הארץ הם דווקא האנדרואידים: במושבות החלל הם עבדים, אבל חלקם מנסים לזכות בחירותם ולהסתתר בערים הנטושות-למחצה. גיבור הספר הוא ריק דקרד, צייד אנדרואידים. דיק רודף אחרי קבוצת אנדרואידים מתוחכמים ביותר שמנסה להטמע באוכלוסיה הכללית ואז להשמיד אותם, 'להוציא אותם לגמלאות' בלשון הספר. דיק בוחן כאן שאלה בסיסית ביותר: מה זה 'להיות אנושי'? מה מבדיל בין אנדרואיד שנראה ומתנהג ממש כמו בן אדם, לבין אדם אמיתי? גם שאלה זו היא חלק מהמוטיב הדיקיאני הכללי של 'מה שרואים הוא לא מה שבאמת'.

אותה השאלה בדיוק מסקרנת את מהנדסי המחשב מזה עשרות שנים. מהרגע שהיה ברור שהמחשבים הולכים ונעשים חזקים יותר משנה לשנה, מייד החלו לעלות התהיות לגבי ההבדל העקרוני בין אדם ומחשב. אם המוח האנושי מבוסס על הפיסיקה והכימיה המוכרים לנו ואין בו שום דבר על-טבעי, אז זו רק שאלה של זמן עד שמישהו יצליח לחקות את פעולתו באופן מושלם על ידי מחשב חזק מספיק. אבל האם החיקוי הזה יהפוך את המחשב ליצור אינטליגנטי באמת, בעל תודעה? במילים אחרות, האם ניתן לתכנת 'נשמה'?

חלוץ המחשב אלן טיורינג הציע בשנת 1950 מבחן מעשי שיענה על השאלה הזו. ב'מבחן טיורינג' יושב אדם מול מסך מחשב ומצ'וטט עם מישהו שיושב בחדר אחר. אותו מישהו יכול להיות אדם אמיתי, או מחשב. אם המחשב מסוגל לשכנע את הבוחן באמצעות תשובותיו שהוא בן אנוש- אזי הוא אינטליגטי. דהיינו, אם זה נראה כמו ברווז ועושוה קולות של ברווז, אז זה כנראה ברווז- ולא משנה מה קורה מתחת לנוצות. טיורינג עקף למעשה את השאלה העקרונית 'מהי מחשבה תבונית?' והציע שאלה חילופית- 'האם המחשב יכול לעשות את מה שאנחנו עושים?'. מבחן טיורינג הפך לציון דרך חשוב בדרך למימוש אינטליגנציה מלאכותית מכיוון שהוא מתאים להנחה העיקרית של רוב החוקרים בתחום: הם מנסים לתכנן מכונה שתפגין התנהגות אינטליגנטית, ולא לחקות את פעולתו של המוח האנושי שסודותיו עדיין נסתרים מאיתנו.

אבל מבחן טיורינג אינו מושלם. לאורך השנים עלו לגביו לא מעט ספקות ותהיות. ההנחה הסמויה מאחורי מבחן טיורינג היא שהאינטליגנציה שהמחשב צריך להפגין היא אינטליגנציה אנושית. אבל האם זו האינטליגנציה היחידה האפשרית? הרי כשמהנדסי אווירונאוטיקה מתכננים מטוס, הם לא מנסים לבנות כלי טיס שמסוגל לחקות יונה טוב מספיק כדי לעבוד על יונים אחרות. אולי יש עוד דרכים לממש אינטליגנציה מלאכותית, לאו דווקא על פי המודל האנושי. זאת ועוד, המבחן מכריח את המחשב לחקות התנהגות אנושית שהיא לאו דווקא אינטליגנטית. אחת התוכנות שהפגינה ביצועים טובים במיוחד במבחן טיורינג עשתה זאת באמצעות הכנסת שגיאות כתיב מכוונות למשפטים שלה, שהרי רק מחשבים אינם טועים לעולם. חוקר אחר הציע ניסוי מחשבה שמדגים עד כמה מבחן טיורינג אינו משקף את המציאות. ניסוי המחשבה הזה מכונה 'החדר הסיני'. בתוך חדר אטום יושב אדם שאינו דובר סינית. הוא מקבל לתוך החדר פתקים ועליהם שאלות בסינית. לאדם יש ספר הוראות מפורט מאוד, ועל כל שאלה אפשרית מופיעה בספר תשובה מתאימה שהאדם כותב על הפתק ומחזיר בחזרה החוצה- בלי להבין את התשובה כלל. מי שיושב מחוץ לחדר יכול לחשוב שבתוך בחדר יושב אדם שמבין סינית, אבל למעשה אין שום דבר בחדר שמבין סינית: האדם לא יודע סינית והספר והפתקים גם הם לא מבינים סינית במובן האינטליגנטי של המילה. החדר הסיני יעבור את מבחן טיורינג בהצלחה, למרות שאין בו שום הבנה אמיתית, באופן שבו אנחנו רגילים לפרש את המושג 'הבנה'. אם כל מה שהתוכנה צריכה לעשות זה חיפוש בתוך מאגר מידע כלשהוא (אותו ספר הוראות) אזי אין פה שום אינטליגציה – רק מנוע חיפוש טוב.

בספר 'האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?' דיק מציע פיתרון אחר לשאלת ההבדל בין אדם ומכונה. הפיתרון של דיק הוא אמפטתיה. רק יצורים תבוניים באמת, טוען דיק, מסוגלים להזדהות עם רגשות של יצורים אחרים. הוא הגיע למסקנה הזו בזמן התחקיר שעשה עבור הספר 'האיש במצודה הרמה', אחרי שקרא על מעשי הזוועה של הנאצים וחוסר האמפתיה שגילו כלפי קורבנותיהם. ב'האם אנדרואידים' בני האדם מגלים אמפתיה לבעלי החיים הנכחדים ולהעתקים הרובוטיים שלהם (מכאן 'הכבשים החשמליות'), והדת השלטת בעולם היא כת המרסריזם, שמאמיניה משתמשים כל יום במכשיר הקרוי 'קופסאת אמפתיה' כדי להתחבר אל רגשותיהם של המאמינים האחרים.

האנדרואידים, לעומת זאת, אינם מסוגלים לגלות אמפתיה אמיתית- לא לבני אדם ולא אחד כלפי השני. אבל דיק, כמובן, לא עושה לקוראים שלו חיים קלים. האנדרואידים שדיק מנסה ללכוד ולהשמיד מאשימים אותו בכך שהוא אינו מגלה אמפתיה כלפיהם וכלפי שאיפות החופש שלהם, ומכאן שהוא אנדרואיד בעצמו. ככל שמתקדמת העלילה דקרד מתייסר בשאלת הזהות שלו, אדם או מכונה, ואנחנו מתייסרים יחד איתו.

בפברואר 1974, אחרי טיפול עקירת שן וכהוא עדיין היה תחת השפעת התרופה המטשטשת, דיק חווה את הראשון מתוך סדרת חזיונות שהשפיעו עליו באופן עמוק עד יום מותו. בחזיונו ראה קרן אור ורודה ששידרה אליו מידע ישירות למוח, וממנה הבין שהמציאות שהוא רואה סביבו איננה- הו, האירוניה- המציאות האמיתית. הוא השתכנע שאנחנו חיים בעצם בשנת 70 לספירה ושהוא חלק מכת נוצרית צעירה שנרדפת על ידי האימפריה הרומית. האימפריה הזו מצאה דרך לעצור את הזמן ולהקפיא את כולנו בתוך אשליה קבוצתית משונה.

דיק החל לעסוק בחזיונות שלו באופן אובסיסיבי ממש. הוא ניהל יומן מפורט ובו פירט את תחושותיו ורעיונותיו, וכל הספרים שכתב מאותה הנקודה ניסו להסביר את תפיסת העולם שלו ואת ההתחבטויות הפנימיות שלו לגבי מהי מציאות אמיתית ומהי האשליה. באופן משונה, החזיונות הללו הגשימו את החלום שהיה לו כילד, על המגזין והסיפור 'האימפריה שלא נעלמה'. הוא אכן גילה את התשובה לכל סודות היקום, והתשובה הזו אכן גרמה לו לאבד את שפיות דעתו.

פיליפ ק. דיק נפטר בשני למרץ, 1982 כתוצאה משבץ מוחי. הוא נקבר לצד אחותו התאומה ג'יין שהמתינה לו בסבלנות מזה 53 שנים. בשנת 2005 בנתה קבוצת מהנדסים אמריקנית אנדרואיד בדמותו של דיק. האנדרואיד היה מתוחכם מאוד: הוא יכל לדבר, לעקוב אחרי בן שיחו באמצעות מצלמות בתוך עיניו ולהפנות את ראשו בהתאם. האנדרואיד היה הצלחה מסחררת, גולת הכותרת בתערוכה שבה הוצג באותה שנה. אבל אם תרצו לראות אותו היום, נכונה לכם אכזבה: הוא הלך לאיבוד במהלך החלפת מטוסים. יש לי תחושה שאם פיליפ ק. דיק היה שומע את הסיפור הזה, הוא היה צוחק מכל הלב. רובוט מתוחכם, אנדרואיד שיכול לדבר ולראות, פסגת הטכנולוגיה…הולך לאיבוד בשדה התעופה כמו מזוודה פשוטה. זה כל כך….דיקי.


לרכישת הפרק •  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

2 Responses

  1. מגדלור הגיב:

    לאחרונה אמזון שיחררו את הגרסה הטלוויזיונית לאיש במצודה הרמה, כמו שמפורט כאן – http://www.megdalor.com/2015/11/the-man-in-the-high-castle-recomindation.html . סדרה מעולה שעושה לי חשק לרכוש את הספר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.