fbpx

פרק 58: לפעמים, גם ציפורים צריכות טייס אוטומטי- על תופעות משונות בזמן שינה – טקסט מלא.

 

לפעמים, גם ציפורים צריכות טייס אוטומטי- על תופעות משונות בזמן שינה

כשהתקרבתי לגיל גיוס השתתפתי בגיבוש ליחידה כלשהי בצבא. כל מי שעשה גיבוש מכיר את הרעיון הכללי: להפעיל על המועמד הצעיר לחץ נפשי ופיזי כדי לגרום לו להישבר, לחתום ויתור, להיכשל במבחנים או, אם כלו כל הקיצין, לקבל אותו ליחידה. ישנים מעט, רצים הרבה- חוויה די מפוררת, במיוחד עבור תהליך שאמור לגבש. כצפוי, אני ושאר המתגבשים היינו מותשים לחלוטין בסוף היום. לעייפות הזו הייתה השפעה מרתקת: היא גרמה לאנשים לדבר בשנתם. ההאזנה לקשקושים שבקעו מהמאהל הייתה ההיי-לייט של השמירה שלי, שפרט לכך הייתה חסרת תועלת לחלוטין מכיוון שהנשק שלי היה עוזי עשוי עופרת.

באחת השמירות הליליות עברתי ליד אוהל של מחלקה אחרת, ושמעתי מישהו ממלמל מתוך שינה. כל מה שהוא אמר היה כמעט בלתי מובן לחלוטין, פרט למילה אחת: 'הקפצה'. מישהו ששכב במיטה הסמוכה השמיע נהמה עייפה: "הקפצה?". עשר שניות מאוחר יותר כבר כל המאהל היה בתוך טירוף של הקפצה, כשכולם מנסים לאתר את הנעליים והעוזי מעופרת שלהם. לא היה לי שום סיכוי לעצור את ההתרחשות. כמה דקות לאחר מכן כל המחלקות עמדו בשלשות לפני האוהל של המפקדים, והחניכים התורנים צורחים 'הקשב!' במלוא ריאותיהם. רב"ט צעיר הוציא את ראשו מאוהל הפיקוד ובחן את המחזה בעיניים טרוטות. הראש נכנס חזרה לאוהל. שתי דקות חלפו. ראשו של הרב"ט הציץ החוצה שוב. "לכו לישון, מטומטמים." הוא אמר, וחזר פנימה.

השינה והתופעות המשונות שנלוות אליה, כמו דיבור מתוך שינה למשל, סיקרנו את המדענים מאז ומעולם. השינה היא חידה בתוך מסתורין שעטוף בשמיכה. במשך זמן רב רווחה ההנחה שהגוף זקוק לשינה כדי לחדש את מלאי האנרגיה שלו ולרענן את האיברים. היום אנחנו יודעים שצריכת האנרגיה של הגוף בזמן שינה אינה דועכת באופן משמעותי, ושהאיברים ככל הנראה אינם זקוקים לרענון כדי לפעול כרגיל. אבל אם השינה הייתה מיותרת, הרי שהאבולוציה כבר הייתה פוטרת אותנו מהצורך הזה: אנחנו פגיעים מאוד לטורפים בזמן שאנחנו ישנים. לעומת זאת אם השינה הייתה מסייעת לנו באופן כלשהו להתחמק מטורפים, היינו מצפים שבעלי חיים שאין להם הרבה אוייבים- אריות, למשל- לא היו צריכים לישון כלל. ובכל זאת, האריות ישנים לא מעט שעות ביום.

פה ושם חשפו החוקרים רמזים מסקרנים לחשיבותה של השינה. פצעים, למשל, מחלימים טוב יותר לאחר שינה איכותית. הורמונים חיוניים מופרשים אך ורק בזמן השינה ורעלנים מסוימיים במוח מסולקים ממנו. אצל מי שלא ישן טוב נפגעות פעילויות קוגנטיביות כמו למידה וזיכרון. ידוע שהורים לתינוקות, כמוני למשל, סובלים משתי בעיות עיקריות- הראשונה היא פגיעה בזיכרון. ובכל זאת, אין לנו הסבר אמיתי לתופעת השינה- ומכאן שאנחנו גם מתקשים להסביר חלק ניכר מבעיות והפרעות השינה השונות.

סהרוריות, הליכה מתוך שינה, היא אחת מהפרעות השינה המפורסמות ביותר. בסרטים נוהגים להציג את ההולך בשנתו כשהוא עם ידיים מורמות לפנים, עיניו עצומות והליכתו מכנית. זהו אחד המקרים הבודדים שבו המציאות הרבה יותר מעניינת מהאופן שבו היא מוצגת בקולנוע. לי הדווין, בריטי בן 33, הוא דוגמא מצוינת לכך. בכל לילה הדווין קם ממיטתו, נכנס אל כוך קטן מתחת לגרם המדרגות ומתחיל לצייר. בהתחלה הדווין הסהרורי היה מצייר על כל משטח שהיה נופל לידיו- שולחנות, קירות ואפילו הרצפה. אחרי כמה לילות כאלה הדווין הבין שחבל על הדירה והחל מפזר ניירות וצבעים ברחבי הבית. בבוקר חיכו לו מתחת למדרגות פירות עמלו: ציורים מופשטים, שרבוטים ופורטרטים מדוייקים להפליא, בדרך כלל של מרילין מונרו. הציורים אינם אחידים ברמתם, אבל חלקם טובים מספיק כדי להופיע בגלריות ותערוכות. הדווין לא זוכר דבר מאירועי הלילה. כששואלים אותו מה דעתו על ציוריו הוא בדרך כלל מושך בכתפיו. הוא טוען שהוא לא מרגיש שאלו ציורים שלו- הוא הרי לא זוכר אותם, אפילו כשהוא רואה את עצמו מצולם בוידיאו בזמן הציור- ובכלל, הוא לא אוהב לצייר. כן, זה מוזר אבל נכון- בחיי העירנות שלו, הדווין כלל לא מתעניין בציור, ומעיד על עצמו שאין לו נטיות או שאיפות אמנותיות. פה ושם הוא מצליח למכור חלק מהציורים ולהרוויח כסף, אבל באופן עקרוני הוא לא נהנה מהעניין- מה גם שהאמנות הלילית שלו עולה לו במיגרנות לא נעימות בבוקר.

למען הדיוק, רק מעטים מההולכים בשנתם עושים זאת באופן כה מרשים כמו ואן-חרופ הבריטי. ברוב המקרים האפיזודה כולה מתמצת בקימה קצרה, התיישבות במיטה ואז חזרה לשינה עמוקה. אבל כשזה מוצלח, זה באמת מוצלח. למשל, הייתה אישה שנהגה להאכיל את החתול שלה מתוך שינה- היא גילתה את הבעיה כשהחתול החל לסבול מהשמנה מופרזת ללא שום סיבה נראית לעין. אישה אחרת הצליחה לפתוח את המחשב, להכנס לדואר האלקטרוני שלה ולשלוח מייל לחבריה בזו הלשון: "בואו מחר וסדרו את הבלאגן כאן. ארוחת ערב ומשקאות, 4 אחה"צ- תביאו יין וקוויאר בלבד." החוקרים שבדקו את המקרה התרשמו מאוד מיכולתה של האישה להכניס שם משתמש וסיסמא נכונים תוך כדי שינה, ואני יכול להניח שגם מהטעם היוקרתי שלא נטש אותה אפילו לרגע.

חלק מהמקרים המתוארים בספרות הם הרבה פחות משעשעים. בארצות הברית יצא גבר צעיר מהבית בזמן סערה עזה כשרק תחתונים לגופו, צעד עד לכביש הראשי ושם נדרס על ידי משאית סמיטריילר שנהגה לא הבחין בו בחשיכה. השוטרים הסיקו, ואפשר להבין אותם, שמדובר בהתאבדות. אבל לבחור המדובר לא היה עבר דיכאוני או נטיות אובדניות, ולעומת זאת- הייתה לו, ולכל משפחתו, היסטוריה עשירה של הליכה מתוך שינה. הפסיכיאטר שטיפל בעניין הצליח לשכנע את החוקרים שאין מדובר בהתאבדות אלא בסהרוריות חסרת מזל. במקרה אחר נתגלתה גופתו של שוטר כשהוא ירוי בראשו, ידו עדיין אוחזת באקדחו. כאן כבר היה קל יותר להסיק מה באמת התרחש מכיוון שלאותו אדם הייתה היסטוריה של התעסקות עם אקדחים מתוך שינה, כולל כיוון אקדח טעון לעבר אימו וכמה חורים בקירות.

הדוגמאות האחרונות מראות את המגוון הרחב והתחכום של ה'אוטומטיזם'- התנהגות נטולת שליטה הכרתית, שמאפיינת את ההליכה מתוך שינה. דיבור מתוך שינה היא סוג נוסף של אוטומטיזם, החל ממשפטים קצרים ועד נאומים ארוכים. דיבור מתוך שינה נוטה להיות 'מרוח' ולא ברור ככל שהישן נמצא בשלב עמוק יותר במחזור השינה. מעניין לציין שבדרך כלל הדיבור נוטה להיות יבש ונטול רגש. הדוגמאות הקודמות גם מראות את ההבדל בין ההתנהגות של גברים לעומת נשים בזמן הליכה מתוך שינה. גברים מפגינים התנהגות הרבה יותר אגרסיבית בזמן הליכה מתוך שינה. נשים הן בדרך כלל יותר מתונות ופחות אלימות. זו כנראה הסיבה שבעיקר גברים פונים לקבלת עזרה מקצועית, דבר שיוצר את הרושם שהליכה מתוך שינה היא לרוב תופעה גברית. גם גברים וגם נשים מפגינים לעיתים התנהגות של חיפוש- כאילו ההולך בשנתו מנסה למצוא משהו, אולי מזון. זו יכולה להיות אינדיקציה לכך שהאוטומטיזם בזמן השינה אינו נמצא בשליטה של האינטליגנציה הגבוהה, אלא שכבת מוח שאחראית על התנהגות פרימיטיבית ובסיסית יותר.

סממן ברור של אוטומטיזם פרימיטיבי היא התנהגות מינית, אולי האינסטינקט שטבוע הכי עמוק בגנים שלנו ובא בעת גם מודחק מאוד בחיי העירנות. לאוטומטיזם מיני יש אפילו שם רשמי: סקסאומניה. הוא נפוץ ביותר אצל גברים, כמובן, אבל קיים גם אצל נשים. סקסאומניה חריגה בכך שהיא משפיעה מאוד גם על בן או בת הזוג של החולה. לפעמים לבני הזוג לא ממש אכפת שהצד השני ישן תוך כדי האקט, אלא אם הוא מתחיל לנחור באמצע (וגם זה קורה)- אבל במקרים מסויימים זו יכולה להיות בעיה לא נעימה. אצל רבים מהחולים ההתנהגות המינית האוטומטית שונה מאוד מההתנהגות המינית הרגילה שלהם- היא עשויה להיות אגרסיבית ומאוד לא עדינה. הם יכולים גם להזיק לעצמם: באחד המקרים דווח על גבר שהיה מאונן בשנתו בפרעות שגרמה לו לפצעים חוזרים ונשנים באיבר המין.

במקרה מפורסם מאוד שהתרחש באוסטרליה בשנת 2004, זוג נשוי החל לגלות מדי פעם קונדומים משומשים זרוקים פה ושם ברחבי הבית. כפי שניתן לשער, האישה חשדה בבעלה שהוא בוגד בה- אבל הוא, מצידו, ידע שהוא נאמן לה. לכן הוא החליט לעקוב אחרי אישתו. באחד הלילות הוא התעורר משנתו וגילה שהמיטה לצידו ריקה. הוא איתר את לבסוף את אישתו- וגילה אותה עם גבר זר. חקירה נוספת גילתה שהאישה נהגה באופן קבוע לפתות בלילות גברים שפגשה באורח אקראי. גילוי כזה עשוי לפרק את התא המשפחתי, אך במקרה זה בדיקות רפואיות הוכיחו שהאישה אכן לא הייתה אחראית למעשיה. היה לה עבר עשיר של הפרעות שינה, ושנתה קלה בהרבה מהמקובל- עובדה שמאפיינת רבים מהמקרים של הליכה מתוך שינה.

כפי שניתן לצפות, יש גם מי שמנסים לנצל את כל העניין לטובתם. בשנת 1997 ראה שכן את סקוט פאלאטר, בן 44 מאריזונה, גורר באישון לילה את אשתו אל מחוץ לביתם. פאלאטר דקר את אישתו ארבעים וארבע פעמים ואז הטביע אותה בבריכה. השכן הזמין מייד את המשטרה. בחקירתו טען הרוצח שאין לו שום זיכרון מהארוע ופרקליטו הציג חוות דעת רפואיות שמאשרות שפאלאטר נהג בעברו ללכת בשנתו. אבל התביעה חשבה אחרת. השכן סיפר שבשלב מסויים כלבו של פאלאטר החל לנבוח, והרוצח סימן לו להיות בשקט. מדוע זיהה פאלאטר את הכלב והתייחס אליו- אבל לא את אישתו ואת זעקותיה? כמו כן, הוא החביא את כלי הרצח והבגדים שלו בתוך תא המטען של מכוניתו. זו פעולה מורכבת מאוד, אבל גם כזו שמעידה על שיקולים הכרתיים: אם הרצח היה תוצאה של אוטומטיזם, קשה להבין כיצד הצליח פאלאטר לחשוב על העתיד והאפשרות לחמוק מעונש. בית המשפט הרשיע אותו ברצח ושלח אותו לכלא. מקרים שכאלה הם בעייתים מאוד עבור השופטים, בלשון המעטה, ואפשר להניח שהם מדירים שינה מעיניהם.

ישנה אמונה מקובלת לפיה לא כדאי להעיר אדם שהולך בשנתו. זהו מיתוס מוחלט: הוא נובע מאמונות טפלות של כמה תרבויות קדומות לפיהן הנשמה יוצאת מהגוף בזמן שינה, ואם מעירים אדם שהולך בשנתו הוא עלול שלא למצוא את נשמתו מחדש ולמות. אבל ההפך הוא הנכון- כדאי ורצוי להעיר אדם שהולך בשנתו כדי שלא יזיק לעצמו, יחליק במדרגות או ייתקל בפינות חדות. כדאי, עם זאת, להעיר אותו בזהירות- הוא עלול להיות מבולבל מאוד ואולי אפילו להרגיש מאויים ולהתקיף את המעיר, מבחינת 'הבא להשכימך, השכם להורגו'.

'שיתוק שינה' (Sleep Paralysis) היא תופעה אוניברסלית ומוכרת בכל התרבויות, ואחוז ניכר מהאוכלוסיה חווה אותה לפחות פעם אחת בימי חייו. בכל מקום היא מקבלת שם אחר: באפריקה היא מכונה 'השד שרוכב עליך', בסין- 'הרוח שיושבת על המיטה' ובאירופה 'הגברת הזקנה'. התיאור זהה בכל המקרים: האדם מתעורר משנתו בפתאומיות כשהוא משותק לחלוטין. הוא יכול לראות ולשמוע, אבל אינו מסוגל להזיז אף איבר בגופו. אל השיתוק מתלווה התחושה הברורה שמישהו בא כדי לפגוע בך- לפעמים ניתן גם לשמוע צעדים או קולות מתקרבים או אפילו לראות צלליות מפחידות, רוחות ויצורים משונים אחרים. לכל אלה מתלווה תחושה עזה של לחץ בחזה שמקשה מאוד על הנשימה. השיתוק והפחד גוררים עימם פאניקה עזה והאדם נאבק נואשות כדי לקום או אפילו לקרוא לעזרה- אבל לא יכול להוציא הגה מפיו. כעבור מספר שניות או דקות- הכל נגמר. התנועה חוזרת אל האיברים, הקולות והמראות נעלמים כלא היו.

הקדמונים הסבירו את שיתוק השינה בהתאם למסורות התרבותיות שלהם. כמעט תמיד היה מדובר בסוג של שד שבא לגנוב את נשמתך בלילה. בפולקלור הסקנדינאבי מסופר על גובלינית בשם Mare שבאה לבקר בלילות: היא יושבת על החזה- מכאן הלחץ והקושי לנשום- ומביאה איתה סיוטים ופחדים. המילה Nightmare, סיוט, מקורה באגדת ה-Mare הסקנדינבית, והגובלינית הזקנה היא גם האבטיפוס למכשפות הרעות של אגדות הילדים. בתקופתנו, שיתוק השינה הוא אחד המקורות האפשריים לסיפורי חטיפות החייזרים: אצל מי שנוטה להאמין בדברים כאלה השיתוק, הלחץ בחזה ותחושת האיום עשויים להתפרש כניסויים מסתוריים שיצורים מכוכב אחר ביצעו בו. בהנחה שפסלנו את השדים והחייזרים, מהו הגורם האמיתי לשיתוק שינה?

התשובה לשאלה הזו מתחילה בסיפורו של רופא וחוקר גרמני בשם הנס ברגר. השנה הייתה 1925, וברגר היה במצב לא נעים בכלל. הוא בילה את עשרים השנים האחרונות של חייו בניסיון למצוא דרך שתאפשר לו לבחון את פעילותו של המוח בדרכים עקיפות: התרחבות והתכווצות של כלי הדם, למשל, או שינויי טמפרטורה בין האזורים השונים במוח. היו לא מעט סיבות טובות לנסות ולחקור את המוח האנושי, ואחת מהן הייתה מחלה נדירה ומאוד לא נעימה בשם 'נרקולפסיה'.

הרופאים במאה ה-19, ואולי אפילו קודם לכן, הכירו את הנרקולפסיה. בספרות הרפואית של התקופה ניתן למצוא סיפורים אודות אדם שנרדם בפתאומיות תוך כדי אכילת מרק, או אחות שכמעט והרגה תינוק כשנרדמה לפתע בזמן שהיה בזרועותיה. בהעדר כלי אבחון מדוייקים, הנרקולפסיה הייתה שם כולל למגוון רחב של הפרעות שינה שבאו לידי ביטוי בזמן עירנות. חולה מפורסם במחלה היה אנס מורשע בשם פון זאסטו. זאסטו סבל גם מאוננות כפייתית, והרופאים שיערו שזו סיבה אפשרית לנרקולפסיה, ואולי גם הומוסקסואליות מודחקת. ההשערות הללו מלמדות יותר על הרופאים, כנראה, מאשר על המחלה עצמה. הנס ברגר הגרמני לא ניסה לפתור את חידת הנרקולפסיה באופן ספציפי, אלא לחשוף את המנגנונים הפנימיים החבויים של המוח בכלל.

ברגר היה טיפוס סגור ומופנם. הוא עשה את כל ניסוייו תחת מעטה כבד של חשאיות וסודיות. כדי שלא לעורר את חשדם את שאר אנשי האוניברסיטה, הוא סיפר לכולם שהוא חוקר את הטלפתיה. ברגר באמת האמין בטלפתיה, מה שגרם לכך שהוא זכה למוניטין מפוקפק למדי בקרב המדענים הגרמניים.

הנס הכיר את עבודתו של מדען בריטי בשם ריצ'ארד קטון, שמדד את הפעילות החשמלית במוחם של קופים וארנבות. קטון גילה שהפעילות הנוירונית במוחם של החיות יוצרת הפרשי מתחים זעירים על פני קליפת המוח, שניתן למדוד אותם במדויק. הפרשי המתחים הללו משתנים באופן מחזורי, עולים ויורדים כמו גלים בים- ומכאן שמם, 'גלי מוח'. ברגר ניסה זמן רב לשחזר את ניסוייו של קטון גם על המוח האנושי, אבל נתקל בקשיים מעשיים חמורים. לקטון הבריטי הייתה האפשרות להסיר חלק מהגולגולת של בעל החיים הנבדק ולמדוד את גלי המוח היישר מקליפת המוח עצמה. אם ברגר היה מנסה את אותה האסטרטגיה על בני אדם סביר להניח שהיה נתקל בהתנגדות מסוימת מצד הנבדקים שלו. לכן הוא נאלץ למדוד את גלי המוח מחוץ לגולגולת. אבל הפרשי המתחים כתוצאה מפעילות מוחית הם זעירים- אלפיות הוולט בסך הכל, ובמעבר דרך הגולגולת הם אפילו מונחתים עוד יותר. ברגר ניסה מכשירי מדידה שונים ומשונים, אבל אף אחד מהם לא היה מסוגל לקרוא את גלי המוח האנושי בדיוק מספיק.

הגורל זימן לו את פריצת הדרך בשנת 1925. בתו של ברגר נישאה למהנדס שעבד בחברת סימנס, שבאותו הזמן ייצרה את מכשירי המדידה החשמליים הטובים ביותר בעולם. דרך חתנו הצליח ברגר לשים את ידיו על מכשיר כזה, ומייד הושיב את בנו על כסא הטיפולים. הוא החדיר מחטים זעירות ודקות אל מתחת לקרקפת של בנו- טיפוס ממושמע מאוד, ללא ספק- ומדד את גלי המוח המתקבלים.

במשך עשר שנים תמימות המשיך הנס ברגר לחקור את גלי המוח בסודיות מוחלטת ולא סיפר לאיש על תגליותיו. הוא גילה, למשל, שפעילות גלי המוח שונה כשהעיניים סגורות או פתוחות, או כשמנסים לפתור חידה מסובכת. התגלית החשובה שלו שקשורה לעניינו היא שפעילות גלי המוח שונה משמעותית בין עירנות ושינה. לבסוף פרסם את ממצאיו בסדרת מאמרים, ונתן שם להמצאה החדשה: 'אלקטרו-אנספלו-גרפיה'- או בקיצור EEG.

ה- EEG היה כלי רב עוצמה עבור המדענים שחקרו את השינה. בדיקות ה-EEG הראו לשינה יש מקצב מוחי ייחודי משלה, פעילות חשמלית שמתרחשת במחזורים של שעה וחצי, כמה פעמים בכל לילה.

השלב הראשון בשינה הוא סף השינה או השינה הקלה. חצי מהאנשים שנעיר אותם בשלב זה יטענו שלא ישנו כלל. גלי המוח של סף השינה דומים למדי לגלי המוח במצב של עירנות מלאה, אבל קצב הלב מואט והשרירים רפויים יותר. העיניים נעות באיטיות מעלה ומטה והמחשבות הופכות להיות מפוזרות יותר, אסוציאטיביות והזויות- אם כי עדיין אין מדובר בחלומות.

השלב השני הוא ראשית השינה העמוקה. גלים חדשים מופיעים במוח, וביניהם גל מעניין בשם 'מכלול K'. מכלול-K הוא גל קצר מאוד שנמשך פחות משניה. הוא מופיע בתגובה לגירוי חיצוני- אבל לא כל גירוי חיצוני. אם נקריא לאדם ישן רשימת שמות, הגל הקצר יבזיק על פלט ה-EEG  אך ורק בתגובה לשם שהאדם מכיר- למשל, שמו שלו או של בני משפחתו. גם רעש פתאומי וחד, למשל צליל של חפץ נופל, יביא להופעתו של מכלול-K. המאפיינים הללו מעידים על כך שגם בזמן שינה המוח אינו מנותק לגמרי מהקלט החושי. זה כאילו שהמוח מקבל את המידע מהחושים ולשבריר שניה חוזר למצב של עירנות, מיקרו-יקיצה אם תרצו, כדי להחליט אם המידע המתקבל חשוב או לא, ואם כדאי להעיר את שאר המערכות הרדומות.

כעבור רבע שעה אנחנו גולשים אל השלב השלישי של השינה, אל השינה העמוקה ביותר. גלי המוח כאן הם האיטיים ביותר, קצב הלב וטמפרטורת הגוף נמוכים. קשה להעיר אדם ישן שנמצא בשלב השלישי של השינה, במיוחד אם הוא סובל מחוסר שינה בימים הקודמים. המוח מבלה כחצי שעה במצב זה, ואז מטפס חזרה במעלה הסולם אל שלב שתיים ומשם אל שלב אחד.

אבל כאן מתרחש משהו מוזר. החזרה אל השלב הראשון במחזור השינה אינה דומה כלל למה שקדם לה- למעשה, היא אינה דומה כלל לשינה. המוח מתפרץ בסערה של פעילות חשמלית. רמת הפעילות הזו דומה ולפעמים אפילו אינטנסיבית יותר מזו של אדם עירני- כאילו המוח עסוק בפתרון בעיה מסובכת, או מרוכז במטלה קשה. תהיה הסיבה לסערה החשמלית הזו אשר תהיה, מנוחה- היא לא. אילו היינו ערים וחווים רמה כזו של פעילות מוחית, סביר להניח שהיינו מותשים לאחריה כמו אחרי תרגיל מסובך במתמטיקה. חוקרי השינה הראשונים הבחינו בשינוי הפתאומי הזה באופי גלי המוח אבל התעלמו ממנו. הם הניחו שהנבדקים שלהם פשוט התעוררו לזמן מה- הרי אי אפשר להאמין שאדם שמוחו עובד כל כך קשה באמת ישן.

יוג'ין אסרינסקי היה סטודנט לתואר שני באוניברסיטת שיקגו בשנת 1953. אסרינסקי חקר את פעילות גלי המוח של תינוקות ישנים. ישנם יתרונות גדולים בעבודה עם תינוקות, לפחות בכל הקשור בשינה. ראשית, תינוקות ישנים המון- עד 18 שעות ביום. שנית, הם לא מתעוררים כשמדליקים את האור או אם עושים רעש בחדר. אסרינסקי יכל לעבוד בחדר מואר לחלוטין, ועובדה זו איפשרה לו להבחין בפרט מעניין: בזמן שה-EEG רשם את הפעילות המוחית האינטנסיבית של סוף מחזור השינה, העיניים של התינוקות זינקו וקפצו מצד לצד מאחורי העפעפיים. יוג'ין קיבל את התחושה שהתינוקות באמת מביטים על משהו מאחורי העיניים העצומות. זאת ועוד, אסרינסקי ידע שתינוקות זזים המון בשנתם- אבל דווקא בזמן שגלי המוח שלהם הראו על פעילות רבה ועיניהם צפו על עולם דמיוני, דווקא אז התינוקות כמעט ולא זזו כלל.

אסרינסקי מיהר לספר על תגליתו למנחה שלו, נתנאל קלייטמן- מומחה בעל שם עולמי לשינה. תגובתו הראשונית של קלייטמן היתה ספקנית: הוא חשב שאסרינסקי מפרש את תצפיותיו לא נכון, אולי מכיוון שאחד מהתינוקות במחקר היה במקרה תינוקו של אסרינסקי עצמו. הם חזרו על הניסוי, הפעם בהשתתפות בתו של נתנאל- והתוצאות חזרו על עצמן בדייקנות. השלב הבא היה, כמובן, לבדוק מה קורה אצל בני אדם בוגרים- אבל זה לא היה כל כך פשוט. מבוגרים לא אוהבים לישון עם אור פתוח, והיה סיכוי שאם יבצעו את הניסוי בחדר מואר תוצאות הניסוי יהיה מעוותות באופן כלשהו- במילים אחרות, זו לא תהיה שינה אמיתית וטבעית. על כן פיתחו שני החוקרים שיטה למדוד את פעילות העיניים באמצעות אלקטרודות שהונחו על שרירי הפנים, סביב העיניים, כך שהנבדק יוכל להמשיך ולישון בחדר חשוך לחלוטין.

התוצאה אצל המבוגרים הייתה זהה: כל מחזור שינה הסתיים בתקופה של פעילות מוחית אינטנסיבית, מלווה בתנועות עיניים מהירות. אסרינסקי וקלייטמן כינו את הפעילות הזו 'REM Sleep' (Rapid Eye Movment). בעברית זה מתרגם באופן רשמי ל'שנת רע"מ'- 'ריצוד עיניים מהיר'. זהו תרגום דומה באופן מחשיד לאופן שבו ה-Machine Gun הפך למא"ג הצה"לי. אסרינסקי וקלייטמן העירו את הנבדקים משנתם באמצע שנת הרע"מ וגילו שזהו גם הזמן שבו אנחנו חולמים. רובנו לא זוכרים את החלומות שלנו בבוקר, אבל מי שמעירים אותו באמצע שנת רע"מ בדרך כלל זוכר את החלום שלו ומסוגל לתאר אותו בפרוטרוט.

נושא החלומות, פשרם ותפקידם הוא נושא מורכב ועשיר שלא נצלול לתוכו כעת, פרט לעובדה מעניינת אחת. בזמן שנת רע"מ המוח מפריש חומרים שמפריעים למעבר האותות העצביים אל השרירים. למעשה, המוח גורם לשיתוק יזום של הגוף פרט לתפקודים החיוניים ביותר של נשימה, דופק וכדומה. השרירים היחידים שממשיכים לתפקד ללא הפרעה הם שרירי העפעפיים, כדי שנוכל לשמור על עיניים עצומות בזמן שינה. זו הסיבה לכך שתינוקות וגם בוגרים כמעט ולא זזים בזמן שנת רע"מ. גם אצל בעלי חיים רבים ניתן למצוא את שיתוק השרירים, אם כי יונקים ימיים יכולים להמשיך ולשחות גם תוך כדי שינה וחלק מהציפורים ממשיכות במסע הנדודים שלהם כשהמוח ישן והגוף נשלט, אפשר להגיד, על ידי טייס אוטומטי.

גילוי שנת הרע"מ חולל מהפכה בהבנת מחלות כגון נרקולפסיה. אצל חולי נרקולפסיה התהליך ההדרגתי של שלבי שינה הולכים ומעמיקים משתבש והם צוללים בבת אחת ממצב של עירנות מלאה אל שנת רע"מ, כולל שיתוק השרירים היזום שמתלווה אליו. יש לנו, אם כן, הסבר טוב לסימפטומים- אבל לא מעבר לכך. חולי נרקולפסיה סובלים בדרך כלל ממגוון רחב של בעיות שינה, כולל אינסומניה- חוסר יכולת להרדם בלילה- דבר שמצביע על כשל נרחב כלשהו במנגנון האחראי על השינה. אנחנו עדיין לא מבינים את המנגנון הזה לעומקו, ולכן יכולים רק לנחש. ממצאים עדכניים מעידים על כך שנרקולפסיה היא מחלה אוטו-אימונית, או כשל חיסוני: מצב שבו הגוף מפתח נוגדים שתוקפים חלבון שלו עצמו. במקרה הזה חלבון שאחראי על וויסות התיאבון והשינה.

גילוי מנגנון שיתוק השרירים שמתרחש בזמן שנת רע"מ נותן לנו הסבר משכנע גם לתופעת שיתוק הלילה, אותו 'שד שיושב על החזה'. כשמשהו בסינכרון הטבעי של שיתוק השרירים והפעילות המוחית המוגברת של שנת הרע"מ משתבש, אנחנו מוצאים את עצמנו מושלכים החוצה משנת רע"מ אל עירנות מלאה- בזמן שמערכת העצבים שלנו עדיין משותקת. במילים אחרות, המנוע עובד במלוא הקיטור אבל ההילוכים עדיין בניוטרל. המוח מנסה נואשות למצוא היגיון בתוך הפאניקה של שיתוק פתאומי, וזו הסיבה שבחלק ניכר מהתיאורים של שיתוק שינה מופיעים תיאורים כמו 'הרגשתי שאני לא רוצה לזוז' או 'הפחד ממש שיתק אותי'. הצעדים המתקרבים, תחושת הרדיפה והדמויות המסתוריות מאחורי הוילון הן תוצאה של אותן הזיות של סף שינה שעדיין מלוות את היקיצה.

שיבוש אפשרי נוסף במנגנון שיתוק השרירים הוא 'קטפלקסיה': הופעתו של השיתוק בזמן עירנות. השיתוק עשוי להיות חלקי, רק באזור הפה או הצוואר למשל, או מלא- ואז החולה פשוט צונח אל הרצפה כמו שק תפוחי אדמה. הוא נמשך דקות ארוכות, ובכל אותו הזמן החולה עירני לחלוטין אך חסר יכולת להגיב. הטריגר לשיתוק השרירים יכול להיות כעס, צחוק, מבוכה חברתית ושאר מצבים בהם הרגשות גואים ושופעים- כולל, למשל, קיום יחסי מין. צריך להבדיל בין קטפלקסיה ונרקולפסיה לתופעה שמזכירה אותן מעט אבל שונה מהן לחלוטין ונפוצה הרבה יותר: מיקרו-שינה, או כפי שהיא מוכרת לנו יותר- 'ניקור'. מי מאיתנו לא ראה אנשים מנקרים בזמן שיעור משעמם: ראיתי הרצאות בטכניון שהיו בהן יותר מנקרים מבלול תרנגולות ממוצע. הניקור הוא כניסה לשלב הראשון או השני של השינה למשך מספר שניות: אין כאן שיתוק שרירים מלא כמו בשנת רע"מ מתקדמת, אבל מתח השרירים בצוואר יורד והראש נופל מעט קדימה.

בהתחשב בכל מה שיכול להשתבש, מדוע בכלל התפתח אצלנו מנגנון שיתוק השרירים? תשובה לשאלה זו אפשר למצוא אצל חולים במחלה נדירה המכונה 'תסמונת רע"מ התנהגותית'. אצל הלוקים במחלה זו מנגנון שיתוק השרירים יוצא מכלל פעולה, והתוצאה- ההוראות שהמוח נותן לגוף בזמן חלום מגיעות אל השרירים. בזמן שנת רע"מ החולה קם ממיטתו ומתחיל לבצע את מה שהוא מבצע באותו הזמן בעולם החלום הפרטי שלי- ללכת, לרוץ, לרקוד, לעשות חביתה במטבח וכל מה שעולם הפנטזיה הפנימי שלו מציע לו. בכל הזמן הזה החולה ישן ואינו מודע לעולם סביבו. אם מעירים אותו הוא יזכור את החלום, אבל לא את מה שביצע בעולם האמיתי. תסמונת רע"מ התנהגותית מסוכנת משתי סיבות. החולה עצמו, כמובן, יכול לגרום לעצמו נזק- נפילה במדרגות, התקלות בחפצים וכדומה. סכנה נשקפת גם למי שנמצא איתו בחדר באותו הזמן. רוב החלומות של הלוקים במחלה נוטים להיות, מסיבה לא ידועה, חלומות לא נעימים- סיוטים על רדיפה וחיסולים. החולם עשוי להשליך חפצים ולהשתולל- וכל זה מתוך חלום וללא שום מודעות עצמית. לתסמונת רע"מ התנהגותית יש קשר ברור לאלכוהוליזם ותופעות גמילה מסמים שונים, ויתכן שהיא מעידה על בעיות אחרות במוח: אחד המחקרים העלה שארבעים אחוזים מהלוקים בתסמונת מפתחים מחלת פרקינסון בתוך כעשר שנים.

כל ההתפתחויות והתובנות הללו היו בלתי אפשריות אלמלא המצאתו של הרופא הגרמני המושמץ והמסוגר, הנס ברגר. ה-EEG הפך את ברגר בבת אחת לאחד המדענים הגדולים של דורו. כשהוזמן להרצות בפאריס מול אולם שוקק במדענים שמחאו לו כפיים בהתלהבות, ברגר מחה דמעה מעינו ואמר- באנדרסטייטמנט שאולי חלק מהצופים בהרצאה לא העריכו במלואו-  'בגרמניה אני לא כל כך מפורסם'.

(קול: 'רן, רן! קום, אתה ישן!)

אה…אה….מה זה? המיקרופון פתוח…מקליט…מה זה הפרק הזה….על תופעות משונות בזמן שינה? מי כתב את זה? זה נראה כמו הסגנון שלי אבל…אני לא זוכר שכתבתי את זה…מוזר. (פיהוק) אני חוזר למיטה.


לרכישת הפרק •  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

6 Responses

  1. חיים הגיב:

    תודה היה מ ר ת ק !!!

  2. יוסי מ. הגיב:

    אני חווה כבר עשרות שנים "שיתוק שינה" אכן מפחיד מאין כמוהו ועוד יותר מפחד לספר ולשתף כי רוב האנשים חושבים שאתה יצאת מדעתך,
    העיניין או התובנה רבת השנים היא להירגע ולהניח לעצמך לזרום עם זה וככה החוויה הופכת לנעימה מאד בד"כ. חוויתי מאות "יציאות" כאלה בחיי אך בודדות מהן היו מרושעות ממש חלק זניח. צריך לדעת לקבל את התופעה ולהתחבר איליה בטוב.

  3. סימה הגיב:

    אנא שלחו לי תשובה או פתרון לבעיה שלי:
    הבן שלי בן 6+ מרטיב בלילות אז אני מעירה אותו כל שעתיים לפיפי(כל שעתיים,כן. אחרת הוא משתין שוב ושוב).
    קשה מאוד להסביר לו שהוא צריך להשתין או בכלל לתקשר איתו כשמעירים אותו. הוא לא מבין ולא עושה כלום ממה שאומרים לו..אי אפשר לגרום לו ללכת לשירותים ובטח שלא להוריד מכנסים ולעשות פיפי. הוא הולך מסטול ולא עונה ולא מגיע למצב עירות,גם לא לשניה. רק בכוח אני לוקחת אותו לאסלה והוא מתנגד… בסוף הפיפי יוצא אבל זה סיוט מתמשך כל לילה,כמה פעמים בלילה…
    אנא עיזרו לי להבין מה התופעה הזו וכיצד ניתן לטפל בה. סימה simduna052@walla.co.il

    • יוביוב הירוק הגיב:

      לדעתי (הבלתי מקצועית!) את דוקא גורמת נזק, מפני שהילד מתרגל להשתין לעיתים קרובות, במקום לתרגל את השליטה הלילית.

      יש רופאים/מרפאות שמתמחים בבעיות הרטבה. לאחר אבחון הסיבה (יש מגוון), ניתן להשתמש בעזרים שונים, כגון חיישן רטיבות, שמעיר את הילד ברגע ההשתנה.

      • רן לוי הגיב:

        הי, סימה,
        אני מצטרף להמלצה של יוביוב: הפתרון הנכון הוא לפנות למרפאה המתמחת בפתרון בעיות כאלה (לדעתי רוב קופות החולים מציעות טיפולים מתאימים). המאמר הנ"ל הוא להשכלה כללית בלבד, ואינו מתיימר להציע פתרונות מקצועיים 🙂
        רן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.