פרק 57: הרוצח עדיין מסתובב חופשי- על הכחדות המוניות של חיים על פני כדור הארץ – טקסט מלא.

הרוצח עדיין מסתובב חופשי- על הכחדות המוניות של חיים בכדור הארץ

 

לא שאני רוצה לקטר, חס וחלילה, אבל התחקיר הוא ללא ספק החלק הקשה ביותר בתהליך יצירת פרק טיפוסי של 'עושים היסטוריה!', משתי סיבות. הראשונה נובעת מהעובדה שאני בדרך כלל מתפנה לקרוא את החומר החל משעה עשר בלילה, אחרי שאחרון הילדים הלך לישון, ותאמינו לי- חלק מהמאמרים המדעיים האלה יכולים לשמש תחליף ראוי למורפיום בבתי החולים. הסיבה השניה היא הצורך להחליט. כשאני אומר משפט בסגנון 'המדע טוען ש…' אני בדרך כלל קצת משקר לכם: אין דבר כזה 'המדע'. יש אלפי מדענים, שחלקם חושב שתאוריה מסוימת נכונה וחלקם האחר חושב שהמדענים בחלק הראשון לא יודעים על מה הם מדברים. יש מעט מאוד מקרים שבהם הקונצנסוס בין המדענים הוא מוחלט וברור. ברוב המקרים אני מגיע לפשרה: אני מציג את התאוריה המקובלת על רוב המדענים, ואז מסייג אותה על פי דעתו של המיעוט. אבל התחקיר לפרק הזה היה בעייתי במיוחד. מייד אסביר מדוע.

בעלי חיים וצמחים נכחדים כל הזמן, ממגוון סיבות: לעיתים מדובר בתחרות עם יצור אחר על אותה נישה אקולוגית, ולעיתים מקורות המזון באזור מסוים מדלדלים. בעלי חיים וצמחים אחרים ממהרים לתפוס את מקומם של הנכחדים ועולם כמנהגו נוהג. אבל מדי פעם מתרחש 'ארוע הכחדה': מספר אדיר של מינים וסוגים שונים ולא קשורים של יצורים נעלמים בבת אחת. פרק הזמן שבו מתרחשת ההכחדה יכול לנוע בין שנים ספורות למאות אלפי שנים. זה וגם זה נחשבים לפרקי זמן קצרצרים במונחים גיאולוגים.

הביולוגים מבחינים בין 'הכחדה מינורית' ו'הכחדה המונית', כשהמאפיין המבדיל בין השניים הוא במספר המינים הנכחדים וההיקף שלהם. כמה הכחדות מינוריות והמוניות היו? קשה לדעת. מדענים שונים משרטטים את הגבולות ביניהם במקומות שונים, אבל מקובל להניח שלאורך ההיסטוריה של החיים על פני כדור הארץ התחוללו חמש הכחדות המוניות ועשרים הכחדות קטנות יותר.

כאן אתם מתחילים להבין את הבעייתיות שבתחקיר לפרק זה. לא רק שהמדענים לא מסוגלים להחליט כמה הכחדות היו מכל סוג, אין גם תמימות דעים לגבי מה גרם להן. לכל טענה ותיאוריה יש לפחות שלוש דיעות מנוגדות ושתי תאוריות מתחרות, ולא בכדי. הכחדות המוניות הן תופעות חובקות-עולם, ומכאן שעדויות להכחדות עשויות להופיע בכמה וכמה מקומות שונים מאוד על פני כדור הארץ. לעיתים קשה להבחין אם ההבדלים בין העדויות הם תוצאה של תהליכי הכחדה אמיתיים- או רק תוצאה של מאפיינים מקומיים של האזור. זאת ועוד, התהליכים גיאולוגים גלובליים נוטים להיות מורכבים מאוד ומסובכים זה בזה כמו ספגטי: קשה להיות בטוח, למשל, אם עידן הקרח הוא תוצאה של ירידת פני הים, או שדווקא ירידת פני הים היא תוצאה של ההתקרחנות. במילים אחרות, את הגרעין המצומצם של ידע אמיתי אופפת הילה רחבה של אי ודאות ושאלות בלתי פתורות.

במשך מיליארדי שנים, מאז הופיעו החיים לראשונה על פני כדור הארץ, היה העולם מאוכלס על ידי מגוון דל למדי של חיידקים, אמבות ובע"ח רב-תאיים פרימיטיביים למדי. אם היו אירועי הכחדה גדולים בעידן החיידקים, הם לא השאירו עדויות בשטח: לא היו עדיין קונכיות או עצמות קשות שיהפכו למאובנים ברי גילוי. לפני כחמש מאות מיליון שנים התרחש 'המפץ הקמבריוני': כמעט בבת אחת הופיעו מינים רבים של בעלי חיים וצמחים והחיים שיגשגו ומילאו כל נישה פנויה במערכת האקולוגית. על היבשה היו, בינתיים, יצורים פרימיטייבים בלבד, אבל מימי האוקיינוסים המו צמחים, כוכבי ים, חלזונות ושוניות אלמוגים. תקופת הפריחה הזו מכונה 'תור האורדוביק'.

אבל ברקע, שעון העצר ספר לאחור. רוב האזורים היבשתיים שנמצאים היום בחצי הכדור הדרומי היו מרוכזים אז ליבשת-על בשם 'גונדוואנה'. לפני 440 מיליוני שנים הכוחות הטקטוניים ששולטים בגיאולוגיה שלנו דחפו את גונדוואנה לעבר הקוטב הדרומי, וכמויות אדירות של מים שהיו באוקיינוסים קפאו והפכו לקרחונים על פני היבשת הגדולה. סימנים ברורים לכך נתגלו בשכבות סלע קדומות שבמדבר סהרה, שהיה אז היכן שאנטרקטיקה נמצאת היום.

קפיאת המים בקוטב הדרומי הביאה לירידה חדה של מפלס המים באוקיינוסים. שינוי בגובה פני הים משפיע, באופן טבעי, על האיזורים שקרובים ביותר לחוף: אלו האזורים העשירים ביותר של הים, שם נמצאים מרבית בעלי החיים והצמחים. המים הנסוגים הותירו אחריהם מינים רבים של בעלי חיים שלא היו מסוגלים להשתנות מהר מספיק כדי להתמודד עם המצב החדש- והם נכחדו. יצורים אחרים מיהרו לתפוס את מקומם בשרשרת המזון. אבל גונדוואנה המשיכה לנוע על פני הקוטב, ואחרי כמיליון שנה החלו הקרחונים נמסים שוב. פני הים עלו בחזרה לגובהם המקורי, וכל בעלי החיים שבקושי הספיקו להסתגל לשינוי הקודם- נכחדו אף הם. ישנה האפשרות שהמחזוריות הזו חזרה על עצמה שוב, אולי אפילו חמש פעמים.

אבל חוסר המזל של יצור אחד הוא ההזדמנות הגדולה של יצור אחר. האבולוציה, כך נדמה, מתקדמת בקפיצות: ישנה תקופה ארוכה שבה היצורים עוברים מעט מאוד שינויים אבולוציונים, ואז קפיצת מדרגה פתאומית שבה מתחוללות תמורות דרמטיות ונוצרים המוני מינים חדשים. זוהי תאוריית 'שיווי המשקל המנוקב', שעלתה לגדולה בשנות השבעים. עדויות המאובנים שאחרי ארוע ההכחדה תומכות בתאוריה הזו: ההכחדה הגדולה של סוף תור האורדוביק הותירה מאחוריה נישות פנויות רבות באקולוגיה, וברגע שהתייצבו פני הים באופן סופי חזרו החיים לשגשג. התור הבא, תור הדבון, עמד בסימן הצלחתם של הדגים, ובמיוחד הדגים בעלי המלתעות: הם הפכו להיות נפוצים מאוד באוקיינוסים ותפסו מעמד מכובד בשרשרת המזון. גם על היבשה התחוללה מהפכה ביולוגית חשובה: הצמחים פיתחו לעצמם שורשים ומערכת הסעת מים פנימית. שיכלולים אלה איפשרו לצמחים לגדול לגובה, וחשוב יותר- להתרחק ממקורות המים. בתוך מיליוני שנים ספורות כיסו העצים החדשים את כל פני היבשה.

ואז, לפני 360 מיליוני שנים, שוב התהפך הגלגל. הפעם הייתה זו הכחדה ארוכה ומתמשכת- כמעט עשרים מיליון שנה- במהלכן נעלמו כחמישים אחוזים מכל סוגי בעלי החיים, כמעט כולם אך ורק בים. מה גרם לכך? יש לנו רמזים מעטים בלבד, מועטים אפילו ביחס לאי-הודאות הכללית של כל ההכחדות האחרות. העדויות מצביעות על כך שכמות החמצן במימי האוקיינוסים פחתה בצורה דרמטית. האלמוגים ובעלי החיים שתלויים בהם, בעיקר באזורים הטרופיים, פשוט נחנקו ומתו.

התאוריה המובילה טוענת שמי שהרג את יצורי הים היו, עד כמה שזה נשמע משונה, העצים ביבשה. שורשי העצים חדרו אל הסלעים ופירקו אותם, לאט ובהתמדה. פירוק הסלעים שיחרר אל הנהרות כמות גדולה של מינרלים חדשים שהביאו לפריחה של אצות וכשאצות אלו מתו, הם נרקבו. החיידקים שגורמים לרקבון משתמשים בכמויות גדולות של חמצן- וכך למעשה סילקו את כל החמצן מהמים. בהעדר חמצן הפסיק תהליך הריקבון והחומר האורגני נשמר היטב, דבר שאיפשר את היווצרותו של הנפט, למשל. עצי היבשה שינו את האקלים גם באמצעות סילוק הפחמן הדו-חמצני מהאטמוספירה: החומר הצמחי קלט את הגז לתוכו, וכשהעץ נקבר באדמה והפך לפחם- הפחמן הדו חמצני נקבר יחד איתו. הפחמן הדו-חמצני הוא אחד הגורמים המשמעותיים ביותר של 'אפקט החממה', ובהיעדרו ירדו הטמפרטורות בכל העולם. התקררות זו יכולה הייתה להיות גורם נוסף שתרם להכחדה, אם כי רוב המחקרים מעלים שלתקופות של קור ממושך אין השפעה דרמטית על המערכת האקולוגית כולה.

כמקודם, בעלי החיים הנכחדים פינו את מקומם לאחרים. יצורי הים חזרו לשגשג ולפרוח, וביבשה החלו משוטטים זוחלים, דו-חיים ואף זבובים וחיפושיות. הסחיפה הטקטונית קירבה את כל היבשות זו לזו, עד שהביאה להיווצרותה של של יבשת-על ענקית בשם 'פנגאה'. תקופה זו מכונה 'תור הפרם'.

אבל משהו לא היה בסדר. לאורך תקופה ארוכה, כמה מיליוני שנים לפחות, מינים רבים גססו וגוועו בזה אחר זה. גורם כלשהו הלחיץ את המערכת האקולוגית והביא את בעלי החיים והצמחים אל קצה גבול יכולתם להתמודד עם המציאות. לאורך תקופה ארוכה הלחץ המסתורי הזה הלך והתגבר בהדרגה, וקצב ההכחדה גבר בהתאם. ואז, לפני 251 מיליוני שנים, קרה הבלתי יאמן: כמעט כל היצורים על פני כדור הארץ נכחדו, בבת אחת. תשעים וחמישה אחוזים מכל סוגי בעלי החיים בים- נעלמו. שבעים אחוזים מיצורי היבשה- נעלמו. זוהי הכחדה בקנה מידה בלתי נתפס: הביולוגים מכנים אותה 'The Great Dying', 'המוות הגדול'. מעולם לא התרחשה קטסטרופה בסדר גודל כזה על פני כדור הארץ. המוות הגדול מגמד את כל התסריטים ההוליוודים הדרמטיים ביותר. קשה אפילו לדמיין אסון בקנה מידה שכזה: כדור הארץ שומם כמעט לגמרי, קירח מצמחים ומבעלי חיים. כל היערות נעלמו. הפלנקטון בים מת. אפילו החרקים, שתמיד היו חסינים מפני הכחדה- מתו בהמוניהם.

העולם שאחרי המוות הגדול היה שונה מאוד מהעולם שמוכר לנו היום. המינים המועטים ששרדו את הקטסטרופה היו חופשיים להשתלט על מרחבי המחיה ללא שום תחרות, ובמשך מיליוני שנים הנוף היבשתי והימי נשלט על ידי מספר מצומצם מאוד של מינים.

מטבע הדברים, המוות הגדול מרתק אליו את המדענים. ארוע ההכחדה שחיסל את הדינוזאורים, עליו נדבר בהמשך, הוא מוכר יותר לציבור הרחב- אבל הוא אינו משתווה למוות הגדול מבחינת עוצמת ההכחדה וההשפעה שהייתה לה על התפתחות החיים על פני כדור הארץ.

בעלי החיים שנפגעו באופן הקשה ביותר היו אלה שמערכת הנשימה שלהם לא הייתה מפותחת מספיק וקצב חילוף החומרים בגופם היה נמוך. עובדה זו מצביעה על חוסר בחמצן כחשוד המיידי- אבל דפוס ההכחדה על פני הגלובוס והמגוון הרחב של מינים שנפגעו אינם תומכים בהשערה זו. אפשרות אחרת היא עליה דרמטית בשיעורי הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה, דבר שעשוי להסביר מדוע בעלי החיים במים נפגעו באופן הקשה ביותר. הפחמן הדו-חמצני מסיס במים פי 28 יותר מאשר החמצן, כך שכל שינוי בכמות שלו באוויר יבוא לידי ביטוי במהירות גם בתוך האוקיינוסים. אך שתי התאוריות הללו הן רק חלק מהמסתורין הכללי: מהו הגורם הבסיסי שהביא לשינויים הגדולים ביחסי הגזים באטמוספירה?

סיביר מוכרת לכולנו כאזור קפוא ושומם למדי בצפונה של אסיה. לפני 250 מיליוני שנים הנוף הסיבירי היה רחוק מאוד מלהיות קפוא, ויותר קרוב לגהנום של דאנטה. סדרה של התפרצויות געשיות אדירות שנמשכה על פני 600 אלף שנים שפכה מיליון וחצי ק"מ מעוקבים של לבה על פני המישור הסיבירי. התפרצויות געשיות רגילות, לצורך השוואה, פולטות כמה ק"מ מעוקבים בודדים בלבד של חומר געשי. להתפרצות געשית שכזו, ובמיוחד כזו שנמתחת על פני מאות אלפי שנים, יש השפעה אקלימית מורגשת מאוד. הגזים הגפרתיים שנפלטים מבטן האדמה יורדים חזרה אל הקרקע כגשם חומצי שמאכל את הצמחים היבשתיים והפלנקון הימי, ובכך נפגעת כל שרשרת המזון שמעליהם. האבק הגעשי ממלא את האוויר, חוסם את אור השמש ומונע פוטוסינתזה אצל הצמחים: זו תופעה המכונה 'חורף גרעיני', מכיוון שזה גם מה שצפוי לנו במקרה של מלחמה גרעינית כוללת. ייתכן וההתפרצות הסיבירית היא מקור הלחץ המתמשך שהכריע את החיים בעידן הפרם.

אפשרות אחרת היא פגיעה של גוף זר בכדור הארץ. נרחיב על ההשערה הזו כשנגיע אל הכחדת הדינוזאורים, אבל מודלים ממוחשבים מראים שכדי ליצור את רמת ההרס של המוות הגדול נדרשת פגיעת אסטרואיד בקוטר 250 ק"מ. סביר להניח שפגיעה כזו היתה משאירה חותם גדול מאוד על פני כדור הארץ, ועד כה לא נתגלו עדויות שתומכות בה אם כי לא ניתן לפסול אותה לחלוטין.

אפשרות שלישית היא היפותזת 'אקדח המתאן'. באיזורים קרקעיים מסוימים, במיוחד בקרבת חופי האוקיינוס, ישנם סלעים המכילים כיסים של גז מתאן. המתאן עטוף במולקולות של מים שסוגרות עליו ומונעות ממנו להשתחרר. מעטפת המים מחזיקה את המתאן, אבל רק אם מתקיימים תנאים מסוימים של לחץ וטמפרטורה. אם מסיבה כלשהי, למשל נסיגת פני הים או ההתפרצות הגעשית שתיארתי קודם, התנאים הללו משתנים- המתאן יכול להשתחרר מכלאו ולברוח כמו כדור הנורה מרובה. המתאן הרבה יותר יעיל מפחמן דו חמצני ביצירת אפקט חממה, שכאמור עשוי לגרום לשינויים דרמטיים מאוד באקלים. עדויות מסוימות מראות שהטמפרטורה הממוצעת בסוף תור הפרם עלתה בשש מעלות שלמות.

ואולי הייתה זו פנגאה, יבשת העל, שאחראית לכל העניין. היווצרותה של יבשה ענקית, שרוב רובה רחוק מההשפעות האקלימיות הממתנות של חוף הים, הייתה יכולה לשבש את דפוסי מזג האוויר. יבשה גדולה פירושה גם פחות שטח חופי, פחות בעלי חיים ושוניות של מים רדודים ולכן פחות מזון זמין עבור הטורפים.

בשורה התחתונה, כל הסיבות הללו אפשריות- כמו גם כל שילוב שלהם. קשה לדעת בוודאות מכיוון שרק מאובנים מעטים שרדו את שיני הזמן ואלה ששרדו יתכן שלא מספרים את התמונה המלאה. המאובנים הקדומים ביותר מכילים בעיקר חלקי בעלי חיים: עצם פה, גבעול שם. המדענים מנסים לחבר את הפאזל העתיק הזה כמיטב יכולתם, אבל לא מן הנמנע שמאובנים שזוהו כעשרות מינים שונים זה מזה- שייכים בעצם לבעל חיים בודד. המינים הוירטואלים האלה נעלמים, כמובן, ממאגר המאובנים מכיוון שמעולם לא היו קיימים- אבל אנחנו סופרים אותם כבעלי חיים שנכחדו. בעלי חיים אחרים, למשל, מופיעים במאובנים עד לארוע ההכחדה, נעלמים במהלכו- ואז מופיעים שוב כמה מיליוני שנים לאחר ההכחדה כמעט ללא שינוי אבולוציוני. זהו 'אפקט לאזרוס', על שם אלעזר, כפרי שישו הנוצרי החזיר מהמתים בברית החדשה. האם אלו בעלי חיים שהצליחו להמלט מציפורני ההכחדה, או שאולי מדובר בכלל ב'אפקט אלביס': הם באמת נכחדו, ומי שהופיעו מאוחר יותר הם לא יותר מאשר חקיינים שהאבולוציה יצרה במקרה. ייתכן ולעולם לא נדע.

ההכחדה הגדולה הבאה התרחשה בסוף תקופת הטריאס, לפני 200 מיליון שנה לערך. זו הייתה הכחדה מהירה למדי: בתוך עשרת אלפים שנה בלבד נמחקו כעשרים אחוז מהמינים הימיים וכל הדו-חיים הגדולים ביבשה. כמעט כל הזוחלים הגדולים נעלמו, ופינו את מקומם לדינוזאורים. גם כאן סיבת ההכחדה אינה ברורה דיה- שינוי פתאומי בגובה פני הים, או אולי פעילות וולקנית.

הדינוזאורים מלכו על כדור הארץ במשך כמאה וחמישים מיליוני שנים ואז, בסוף תקופת הקרטיקון לפני כ-65 מיליוני שנים, גוועו ומתו. יחד איתם הסתלקו עוד כחצי מכלל מיני בעל החיים והצמחים. בניגוד לקודמיו, ארוע ההכחדה של סוף הקרטיקון הותיר מאחוריו רמזים מוחשיים מאוד לגבי מה שגרם לו.

אירידיום הוא יסוד נדיר על פני כדור הארץ. הסיבה לכך היא שאירידיום נוטה להתרכב עם ברזל, וכמעט כל הברזל שהיה נוכח בתהליך היווצרות כוכב הלכת שלנו שקע אל הליבה הכבדה במרכזו וגרר לשם את האירידיום יחד איתו. אבל שכבה דקה של סלעים עשירים באירידיום נתגלתה בשכבות האדמה שגילן 65 מיליוני שנים- נקודת הזמן שבו התרחשה ההכחדת הדינוזאורים. האירידיום בשכבות הללו נמצא בריכוז גבוה פי 30 עד 130 מהריכוז המקובל שלו. מאין הגיע האירידיום? סביר להניח שלא הגיע מליבת כדור הארץ, אחרת היינו נתקלים בשכבות סלע דומות מזמנים אחרים- המקור האפשרי היחיד הוא מחוץ לכדור הארץ, דהיינו- התנגשות עם גוף זר.

עם הזמן הצטברו עדויות נוספות שתמכו בתאוריה הזו. בכל העולם התגלו, באותן שכבות הסלע, גרגירי קוורץ שהמבנה הפנימי שלהם העיד שהם חוו הלם חמור ופתאומי. פה ושם נתגלו סימנים לגלי צונאמי אדירים ששטפו את החופים. לבסוף נתגלה גם האקדח המעשן: מכתש פגיעה גדול, 180 ק"מ קוטרו, באזור חצי האי יוקאטאן שבדרום מקסיקו. פגיעה של אסטרואיד או כוכב שביט בכדור הארץ עשויה להרים חלקיקי אבק שיחסמו את אור השמש ולהצית שריפות יער ענקיות. הדינוזאורים הגדולים היו בעלי דם חם, וקצב חילוף החומרים הגבוה שלהם הכריח אותם לאכול כל הזמן- הדלדלות פתאומית של הצמחיה הייתה יכולה להיות קטלנית עבורם. התנינים, ששרדו את ההכחדה ללא פגע, הם בעלי דם קר ומסוגלים לשרוד ללא מזון במשך חודשים ארוכים. היונקים הקטנים היו אוכלי כל: הם יכלו להסתתר בנקיקי הסלעים ולאכול כל מה שנפל לחיקם- פגרים, צמחיה וכו'. למעשה, בתקופה שלאחר ארוע ההכחדה לא היו בכדור הארץ בעלי חיים שהם טורפים בלבד או צמחוניים בלבד, אלא רק כאלה שהיו גמישים יותר במזונם.

אבל אפילו במקרה הזה, למרות כל העדויות והרמזים, קשה להיות משוכנעים לחלוטין. יכול להיות שאנחנו רק משכנעים את עצמנו שההתנגשות הזו היא הגורם להכחדה, בזמן שהרוצח האמיתי עדיין מסתובב חופשי. מאובני דינוזאורים, למשל, נתגלו בשכבות סלע של 40,000 שנה לאחר אירוע ההכחדה. איך ייתכן שדינוזאורים מסוימים שרדו את האסון בזמן שאחרים נעלמו כמעט בבת אחת? יכול להיות שאנחנו עדיין לא מבינים את התמונה כולה, או אולי המאובנים המאוחרים הללו הם רק ניסיונות הטעייה של הטבע. אולי תהליכים גיאולוגים חבויים הרימו את המאובנים משכבת סלע קדומה והניחו אותם מחדש בשכבות המאוחרות יותר, או שאולי הדינוזאורים הללו הם בסך הכל 'מתים מהלכים': העולם שסביבם השתנה באופן דרסטי והם הלכו וגוועו באופן הדרגתי, כל דור מוליד פחות ופחות צאצאים עד שהאוכולוסיה נעלמת כליל.

במרכזה של הודו נתגלו מרבצי לבה גדולים, דומים לאלו שבסיביר אבל גדולים יותר. החומר הגעשי מונח בשכבות לעומק של אלפיים מטר, ומשתרע על פני שטח שווה ערך לחצי מגודלה של הודו. הפעילות הוולקנית האדירה הזו, שנמשכה כ-800,000 שנים, היא הגדולה ביותר הידועה לנו עד כה. ייתכן והגזים והאבק שפלטו הרי הגעש ההודים הטילו לחץ אקולוגי כבד על הדינוזאורים, התישו אותם והורידו אותם אל ברכיהם. ואז הגיע לפתע האסטרואיד ובתזמון נורא הכריע את הקרב בנוק-אאוט סופי. אפשרות נוספת היא פגיעה של כמה גופים זרים בזה אחרי זה: אנחנו כבר יודעים שכוכבי שביט, למשל, עשויים להתפרק לכמה חלקים כשהם מתקרבים לשמש. התפרקות כזו יכלה לגרום לסדרה של מהלומות בהפרשים קצרים: עוד לא הספיקו הדינוזאורים להתאושש מהאחד, וכבר היכה בהם פטישו של השטן שוב, ושוב ושוב.

התנגשות עם גוף זר אינה האיום היחיד שנשקף לנו מהחלל. פרץ של קרני גמא, שהוא תוצאה של התפוצצות כוכב במרחק אלפי שנות אור מאיתנו, עשוי לחולל שמות על פני כדור הארץ ולחסל בתוך שניות חצי מכל האוזון באטמוספירה. הסטטיסטיקה האסטרונומית מלמדת אותנו שישנו סיכוי גבוה שפרץ כזה התרחש בקרבתנו בחמש מאות מיליון השנים האחרונות. אפשרות נוספת היא שלשמש שלנו יש אח חורג, כוכב שבת קטן שמקיף אותה במרחק כה גדול עד שאנחנו לא מסוגלים להבחין בו. לכוכב ההיפוטתי הזה יש אפילו שם, 'נמסיס'- 'אויב מר' בתרגום חופשי. אם יש אמת בתאוריה הזו אזי נמסיס הוא שם הולם במיוחד- בכל כמה עשרות מיליוני שנים האויב המר שלנו מתקרב אל קצוות מערכת השמש, מפריע לכוכבי השביט הקפואים שמרחפים אי שם, בעננת אורט המרוחקת, ושולח אותם להתרסק על השמש וכל מי שמקיף אותה.

אם נמסיס קיים, עדיין לא גילינו אותו. הרמז היחיד שעשוי להצביע לכיוונו הוא המחזוריות הרופפת של ארועי ההכחדה: נדמה שבכל 30 מיליוני שנים ישנו ארוע כזה, קטן או גדול. אני משתמש במילה 'רופפת' במכוון- כל סטטיסטיקאי שהיה מביט בנתונים היבשים היה משליך אותם מהשולחן כלאחר יד: אין מספיק אירועי הכחדה כדי להסיק מהם על מחזוריות אמיתית, וכנראה שמדובר בלא יותר מאקראיות סתמית. אולי דווקא כדאי לנו להאמין בסטטיסטיקה הרופפת: אם להאמין למחזוריות הקלושה הזו, נדמה ששכיחות ההכחדות הולכת ופוחתת בהדרגה. יכול להיות שנמסיס התעייף, או אולי החיים על כדור הארץ הספיקו להתחשל ולהשתכלל והם פחות פגיעים לאיומים חיצוניים.

וישנו, כמובן, האיום הגדול ביותר על החיים בכדור הארץ- אנחנו. רוב הביולוגים מאמינים שאנחנו נמצאים כעת, ממש ברגע זה, באמצע הכחדה המונית- תוצאה של הפרת האיזון האקולוגי. בתוך מאה שנה, כך נדמה, יעלמו חמישים אחוזים מכלל מיני בעלי החיים על כדור הארץ. יכול להיות שבעוד חמישים מיליון שנה יישב ביולוג כלשהו על כסא שיתאים למבנה גוף שונה לחלוטין מהגוף שלנו, יגרד בראשו או במחושיו או בפרסותיו וישאל את עצמו מה בדיוק גרם להכחדה הגדולה של סוף תור ההולוקן, התור שלנו. פגיעת אסטרואיד? הר געש מתפרץ? האם הוא יוכל להעלות בדעתו שמדובר בסך הכל באגזוזים של מכוניות?


לרכישת הפרק •  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

3 Responses

  1. אורית הגיב:

    תודה רבה על תגובתך!

  2. אורית הגיב:

    הי רן
    יש לי שאלה: מה לדעתך סביר יותר שיפקוד קודם את כדור הארץ:
    הכחדה המונית כתוצאה מפגיעת אסטרואיד למשל, או שבעקבות הפיכתה של השמש ל"ענק אדום", המין האנושי ייכחד בהדרגה?
    תודה
    אורית

    • רן לוי הגיב:

      הי, אורית! שאלה מעניינת. אנחנו יודעים מתי השמש תהפוך לענק אדום – עוד מיליארד שנה, פלוס מינוס. העדויות מראות שאסטרואידים גדולים פוגעים בכדור הארץ אחת לכמה עשרות מיליוני שנים בממוצע – אני מניח שאם תהיה הכחדה נוספת, היא תתרחש הרבה לפני שהשמש תעלם…
      רן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *