fbpx

פרק 54: הסיוט הגדול ביותר של הכינים- על מגיפות קטלניות – טקסט מלא.

 

הסיוט הגדול ביותר של הכינים- על מגיפות קטלניות.

 

כולנו יודעים שהמין האנושי אינו חסין מפני הכחדה. נכון, יש לנו מוח מפותח שמעניק לנו יתרון אדיר על פני הדינוזאורים- אבל אפשר לדמיין כמה תרחישים מסוכנים עבורנו. התנגשות של אסטרואיד ענק בכדור הארץ, למשל, או פרץ של קרני גמא הרסניות מכוכב שמסיים את חייו אי שם בסביבה הקרובה של מערכת השמש.

מגיפה קטלנית, כזו שתחסל את האנושות כולה, היא עוד תרחיש אפשרי שכזה. ישנו הבדל מהותי בין התנגשות באסטרואיד ענק, למשל, להתפרצותה של מגיפה קטלנית. בעוד שאת השפעותיו של הראשון אנחנו יכולים רק לשער מתוך עדויות עקיפות- הרי שאת השפעתה של המגיפה אין צורך לנחש: צריך רק לפתוח את ספרי ההיסטוריה. מגיפות קטלניות, הרסניות ואכזריות פקדו את האנושות אלפי פעמים מאז הומצא הכתב, ובני כל התקופות תיארו בפרוטרוט את ההתרחשויות. והסיפורים שהם העבירו אלינו הם תמיד, ללא יוצא מין הכלל, איומים. בפרק זה נביא את סיפורן של שלוש מהמגיפות הקשות ביותר שחווה המין האנושי.

 

מגיפה היא התפרצות פתאומית של מחלה זיהומית מדבקת. המחלה מתפשטת במהירות בקרב האוכלוסיה ופוגעת בחלק גדול ממנה. מגיפה יכולה להיות מקומית (Epidemic), או בעלת תפוצה כלל עולמית חוצת יבשות וגבולות (Pandemic). יש לציין שאין הכרח שמחלה תפגע במיליוני קורבנות בכדי להיחשב כמגיפה: זה יותר עניין של ציפיה. אנחנו מצפים משפעת שתהיה נפוצה, כך שמיליון חולים ברחבי העולם בקושי יעוררו עניין מיוחד. כלבת, לעומת זאת, אמורה להיות נדירה ביותר- אפילו עשרה חולים באזור גאוגרפי מצומצם ידאיגו מאוד את רשויות הרפואה.

בפרק זה בחרתי להתמקד באותן מגיפות שהיו אדירות מימדים- מגיפות פאנדמיות שהפילו אינספור קורבנות והטילו את חיתתן על האנושות. הסיבה לכך היא פשוטה: מגיפה שכזו היא טראומה, שריטה עמוקה ומכאיבה בתודעה הקולקטיבית שלנו. במקרים רבים המגיפה השפיעה על ההיסטוריה האנושית ועל ההווה שלנו יותר מכל מלך, קיסר או מצביא.

 

שלוש מאות השנים שקדמו למאה ה-14 היו שנים נוחות במיוחד מבחינה אקלימית: הטמפרטורה הממוצעת באירופה הייתה גבוהה בכמעלה אחת מהמקובל בימינו. שינוי של מעלה אחת אינו נשמע מרשים במיוחד, אך הייתה לו השפעה מצטברת: קרחונים רבים נסוגו צפונה וחשפו אדמות חדשות אותן ניתן היה לעבד. האוכלוסיה גדלה בהתאם.

בתחילת המאה ה-14 נסתיימה החגיגה. הטמפרטורות חזרו להיות קרירות, ואפילו קרירות יותר מהרגיל: זו הייתה תחילתו של 'עידן הקרח הקטן', שנמשך בהפסקות עד אמצע המאה ה-19. בתוך פרק זמן קצר יחסית הצטמצמו שטחי המרעה והחקלאות וכמות המזון הזמין לאוכלוסיה המורחבת הצטמצמה בהתאם. רעב ומחסור פשו במקומות רבים- תנאים אידיאליים להיווצרות מגיפה.

 

אל אוזניהם של אנשי ימי הביניים החלו מגיעו שמועות אודות אסון נורא שמתחולל בהודו ובמזרח הרחוק. כהרגלן של שמועות, הן קיבלו חיים ונפח משל עצמן. היו כאלה שאמרו שמחלה איומה חיסלה את כל תושביה של הודו והאדמה שם נותרה שוממה. אחרים שמעו שאש ואבנים לוהטות הומטרו מין השמיים והשמידו ערים שלמות על יושביהן.

 

בשנת 1347 השיגה המציאות את השמועות.

ספינות סוחר מהמזרח הרחוק שעגנו בנמלי איטליה פלטו מתוכן מלחים חולים מאוד. היו להם גושים גדולים ונפוחים על עור הצוואר, מתחת לבית השחי ובמפשעה והם סבלו מחום גבוה, הקאות ושלשולים. בחלק מהמקרים קיבל העור גוון סגול-שחור וריח מבאיש עלה מהבשר ומנוזלי הגוף. בתוך שבוע רובם כבר היו מתים, אבל לא לפני שהדביקו את יושבי הערים אליהן הגיעו.

 

מאיטליה ומדינות הבלקן התפשטה המגיפה לכל רחבי אירופה במהירות מסחררת. בכל מקום אליו הגיעה הביאה עימה אסון נורא.

מתוך כל חמישה אנשים שלקו במחלה המסתורית, ארבעה היו מתים בתוך ימים. בפאריס, בה חיו מאה אלף איש באותם הימים, נפטרו שמונה מאות איש מדי יום: אחוז מהאוכלוסיה בכל יום ומחצית מהתושבים בסך הכל. כפרים שלמים נמחקו מהמפה. במקומות סגורים כגון מנזרים ובתי כלא שיעורי התמותה התקרבו למאה אחוזים. אוכלוסייתה של אנגליה הצטמצטמה משבעה מיליון איש לשני מיליון בסך הכל. זהו נתון מדהים שניתן לעכל אותו רק אם מדמיינים בעיני רוחנו את מדינת ישראל, למשל, מתרוקנת מכל התושבים שאינם גרים באיזור המרכז. כשליש מאוכלוסייתה של אירופה נספתה.

 

מגיפות לא היו דבר חדש באירופה, כמובן- אבל מעולם, ככל שהזכרון האנושי ידע לספר, לא הופיעה מגיפה כה איומה וקטלנית. 'המוות השחור', כפי שכונתה המגיפה הזו מאוחר יותר, היכה באירופה במשך ארבע שנים בלבד- אך השלכותיו והשפעותיו ניכרו עוד מאות שנים לאחר מכן.

נסו לדמיין לעצמכם מה עבר בראשם של בני אותה התקופה, כאשר המוות היכה מסביבם ללא רחם. איש, כך נדמה, לא היה חסין מפניו. מהאביון הפשוט ביותר ועד הארכיבישופים- לא הייתה משפחה שנותרה שלמה. לא היה יישוב שגופות לא נערמו בו בקברי אחים מאולתרים, וצחנת המוות הנוראית לא עמדה ברחובותיו. הנה תיאור שמסר אחד מאלה ששרדו:

 

"הם מתו במאותיהם, ביום וגם בלילה, והם הושלכו אל שוחות פתוחות וכוסו באדמה. וברגע ששוחות אלו התמלאו, שוחות קברים נוספים נחפרו. ואני, אגנולו די-טורה, קברתי את חמשת ילדי במו ידי."

 

הפחד מפני הידבקות במגיפה היה נורא. הסופר בוקאצ'יו כתב כי "כל אדם ברח מחברת רעהו…בני משפחה רחקו זה מזה, אח התכחש לאחיו, לעיתים נטש גבר את אישתו. זאת ואף יותר, והלב מתקשה להאמין, אבות ואמהות הפקירו את בניהם לגורלם, כאילו היו זרים."

 

המרקם החברתי של ימי הביניים הלך והתפורר ככל שהתקדמה המחלה. העשירים שיכלו להרשות זאת לעצמם ברחו אל הטירות המבודדות והחוות הנידחות. לעניים במרכזי הערים לא היה לאן לברוח, ואפילו במותם לא מצאו מנוחה. רוב הכמרים סירבו להגיע אל ביתם של הנפטרים כדי לערוך שם טקסי אשכבה מחשש שידבקו בעצמם. עבור הגוססים האדוקים, פירוש הדבר היה איבוד הסיכוי היחיד שלהם להגיע לגן עדן לאחר מותם, ורבים מהם היו מבועתים מהגורל הצפוי להם. בלחץ העם, התירו גורמי כנסייה גם למי שאינו כומר מוסמך לקיים טקסים דתיים. באנגליה הסכים אחד הבישופים לאפשר גם לחילוניים גמורים להאזין לוידוי האחרון על ערש דווי, ואם לא היה גבר בסביבה לטובת העניין- גם לאישה.

 

את כולם הטרידה מאוד השאלה מהו מקורה של המגיפה.

זמן לא רב לאחר שפרצה המגיפה ביקש פיליפ השישי מלך צרפת מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת פאריס חוות דעת לגבי העניין. הרופאים שקלו את העניין, ניתחו את התסמינים, בחנו את הראיות באופן מדוקדק ולבסוף הגיעו למסקנה כי התחברות משולשת של שבתאי, צדק ומאדים באזור מזל דלי היא שאחראית לאסון.

בל ניתן לחוות הדעת המשעשעת הזו לתת לנו רושם לא נכון. הרופאים בימי הביניים צברו לא מעט ידע שימושי: הם הבינו את ההשפעות השונות של התזונה על הגוף, ידעו לטפל בעצמות שבורות, לעקור שיניים ולאבחן מחלות באמצעות דגימות שתן. הם ידעו להכין תערובות צמחים לשיכוך כאבים, ואפילו לבצע השתלות עור בסיסיות. אך כאן ניתן להבחין בהבדל המהותי בינם לבין הרופאים בתקופות מאוחרות יותר: כשהגיעו לקצה גבול הידע הקיים, הם לא היססו לפנות אל העל-טבעי. אסטרולוגיה ורעיונות דומים נתקבלו כהסברים אפשריים בהחלט למחלות לא מוכרות.

 

תרופות של ממש למוות השחור לא היו, למרות שחלק מהרופאים ניסו משחות ותמיסות מצמחים אקזוטיים, מתכות נדירות ואפילו אבקה כתושה מאבני-חן יקרות. הדיעה הרווחת הייתה שהמוות השחור מתפשט באמצעות 'אוויר רע'. הפיתרון המקובל היה לפזר את האוויר הרע באמצעות מקלות קטורת ריחניים או מטפחות טבולות בתמציות פרחים שהונחו על הפה. היו אנשים שהאמינו שקולות חזקים יבריחו את המוות, ובחלק מהערים צילצלו פעמוני הכנסייה הגדולים ללא הרף. קמיעות, לחשים וקסמים מכל סוג, מין וצבע נוסו ללא הועיל.

 

פשוטי העם, שהעקרונות הנוצריים של חטא ועונש היו צרובים עמוק עמוק בתוך תודעתם, היו משוכנעים ללא שום צל של ספק שהמוות השחור הוא עונש מאלוהים.

באותה התקופה הגיעו הסיאוב והשחיתות של הכנסייה הקתולית לשיא חסר תקדים. הכמרים והקרדינלים כבר לא התביישו לרדוף אחרי תענוגות החיים לעיני כל: ללבוש בגדים יקרים שרכשו מתרומות העניים, לנאוף, להוליד ילדים בלתי חוקיים וכמובן פסגת השחיתות: מכירת מחילות. האפיפיור והקרדינלים העניקו, תמורת סכום נאה, מכתב רשמי שבו הם מאשרים שאלוהים- או ליתר דיוק, נציגיו עלי אדמות- מוחלים למשלם על חטאיו, ושערי גן העדן שוב נפתחו עבורו. לא משנה איזה פשע מחריד ביצעת- רצח, בגידה, גניבה מכל סוג- אם היית עשיר, הכנסייה סלחה לך.

השחיתות דירדרה את תדמיתה של הכנסייה לשפל המדרגה- ואז הגיע המוות השחור. הכמרים מתו כמו כולם. הנזירים מתו כמו כולם. הקרדינלים, אלה שלא ברחו לבתי הנופש המבודדים שלהם, מתו- כמו כולם. הציבור הרחב לא היה צריך הסברים: כולם הבינו שאלוהים מאס בסירחון המוסרי שעולה מהכנסייה, ומבול המוות שהוא מוריד על האנושות אינו מבחין בין נוצרי טוב לנוצרי רע.

 

מחשבות אלה הביאו לשתי תגובות אפשריות.

חלק מהאנשים פיתח ציניות אדירה כלפי הכנסייה, אלוהים והחיים בכלל. באווירה שבה אדם יכול למות בכל רגע נתון, צריך לנצל את החיים ולהנות מהם בלי חשבון. ניתן להבחין בהלך המחשבה הזה במוטיב האומנותי שהיה נפוץ באותם הימים- 'דאנסה מאקאברה', 'ריקוד המוות'. בציורים ואריגים מופיעה דמותו של מלאך המוות בדמות שד או שלד האוחז קילשון, כשהוא מוביל אחריו אל הקבר תהלוכה של שלדים מרקדים מכל שכבות העם: כמרים, אצילים, נערות יפות ואיכרים פשוטים. הציור המסוגנן הזה מעביר היטב את התחושה שכולנו מאוחדים במוות, ללא יוצאים מן הכלל. אצל מי שאיבדו את האמונה בכוחה וחוכמתה האינסופית של הכנסייה הנוצרית, נזרעו זרעי המחשבה החופשית שמהם ינבט, כעבור זמן לא רב, עידן הרנסאנס.

 

התגובה השניה הייתה הפוכה: ניסיון לפייס את האל בכל דרך אפשרית. היו כאלה שחזרו בתשובה, נשאו תפילות וסבלו צומות ותעניות, והיו כאלה שהעדיפו את הדרך הקלה: לרצוח יהודים. הרי היהודים הם אלו שרצחו את ישו, כולם ידעו שהם מרעילים את בארות הנוצרים, והם גם עסקו בהלוואת כספים תמורת ריבית- עיסוק שנחשב על פי הדוקטרינה הנוצרית הרשמית לחטא חמור במיוחד. בערים רבות התנפלו ההמונים המוטרפים על היהודים ושרפו, תלו או הטביעו אותם. בשטרסבורג, לדוגמא, הועלו על המוקד אלפיים יהודים ביום אחד.

המציאות שמאחורי הסיבות לפוגרומים הייתה טרגית במיוחד. ליהודים לא הייתה ברירה אלא לעסוק בהלוואה בריבית, מכיוון שכל הגילדות של בעלי המלאכה לא הסכימו לקבל יהודים לשורותיהן. העובדה שלא נטו להשתמש בבארות המשותפים עם הנוצרים הייתה בעקבות הדרישות ההלכתיות לניקיון. השלטונות שיתפו פעולה עם הפוגרומים, במקרים רבים, כדי שיוכלו להחרים את רכושם של היהודים ולבזוז אותו.

 

תת-תופעה מרתקת במיוחד של החזרה בתשובה הייתה עלייתן של כתות ההלקאה העצמית. חברי הכתות הללו, שפרחו באווירה הכללית של 'סוף העולם', ניסו לשכנע את אלוהים לסלוח לאנושות באמצעות חיקוי ייסוריו של ישו. הם היו עוברים מעיר לעיר בתהלוכות של מאות בני אדם, שרים מזמורי תפילה ומלקים את עצמם בשוטים ומקלות עד זוב דם. כשהיו מגיעים לפסוק מתאים בתפילה, היה עליהם ליפול על הרצפה ולזחול עליה, גם אם היו תחתם באותו הרגע אבנים חדות, קוצים דוקרים או ביוב פתוח. המונים היו מתקבצים בכל מקום שתהלוכות אלו היו עוברות בו, מעודדים את הסובלים, מאכילים אותם ומעניקים להם מתנות שונות.

ניתן לחשוב בטעות שהכנסייה תוקיר את ההקרבה והסבל של הצועדים, אבל ההפך הוא הנכון. הכתות הללו היוו איום ישיר על מעמדה של הכנסייה מכיוון שטענו בפה מלא שהן- ולא הכנסיה המושחתת- עומדות להציל את האנושות מכליה. לציבור הרחב היה ברור מאוד מי באמת מתאמץ כדי לפייס את האל ומי לא, והאנשים הפסיקו להעניק תרומות לכמרים ולנזירים. איום זה גרר תגובה מהירה ואלימה מצד הואתיקן: האפיפיור הוציא צווים בהולים שמכריזים על חברי הכתות ככופרים ואויבי הנצרות 'האמיתית', ורבים מהם נאסרו או הוצאו להורג. זה היה סופן של כתות ההלקאה העצמית, פחות או יותר.

 

למוות השחור הייתה השפעה אדירה על מהלך ההיסטוריה. במערב אירופה, שם היכתה המגיפה באופן הקשה ביותר, נוצר חוסר משווע בידיים עובדות שיחרשו את השדות העזובים. כתוצאה מכך עלה הביקוש לאיכרים על ההיצע, והאצילים בעלי האדמות היו מוכנים לשלם להם משכורות גבוהות יותר ולהעניק להם תנאי חיים טובים יותר. רכוש רב- בתים, תכשיטים, אדמות וכולי- נותר ללא בעלים, ואיכר עני שהשכיל להשתלט עליו הפך בין לילה לעשיר מאוד. השלטונות ניסו להאבק במגמה הזו ואפילו נחקקו חוקים שאסרו על הואסל לעזוב את אדונו או לדרוש משכורת גבוהה יותר- אך כל זה לא הועיל בכלום. מאזן הכוחות החל נוטה לטובת השכבות החלשות יותר של העם, וכוחה של האריסטוקרטיה ירד. במזרח אירופה, לעומת זאת, היכן שהאוכלוסיה היתה דלילה יותר, התמותה הייתה פחותה. האצילים שמרו על כוחם והליברליזציה התעכבה במאות שנים ביחס למערב.

 

ואחרי כל זה, מה היה הגורם האמיתי למוות השחור? תסמיני המחלה מצביעים על אשם ברור: חיידק בשם ירסיניה פסטיס, שהועבר באמצעות עקיצת פרעוש. הפרעושים נישאו על ידי עכברושים ששיגשגו בזוהמה ששררה בערי ימי הביניים. זאת ועוד, החתולים נחשבו לבני בריתו של השטן- ובאווירת העליהום הכללית חוסלו אף הם בסיטונאות, כך שהעכברושים נהנו מחיים נטולי דאגות.

כדי שלא יאשימו אותי בגזענות בין-מינית, ראוי לציין שגם הפרעוש סבל לא מעט מהחיידק שנשא. ירסיניה פסטיס חוסם את מערכת העיכול של הפרעוש המסכן ומונע ממנו להנות ממזונו. הפרעוש נושך את קורבנותיו עוד ועוד, מנסה לשווא להשביע את רעבונו- ובדרך זו מאפשר למוות השחור להתגלגל מאדם לאדם.

 

מגיפת המוות השחור התרחשה לפני למעלה משש מאות שנה והיא עדיין צרובה עמוק בזכרון הקולקטיבי שלנו. מה הפלא, תשאלו? מגיפה כה הרסנית, ברור שלא נשכח אותה כל כך מהר. ברור? האמנם?…

לפני פחות משמונים שנה השתוללה בעולם מגיפה שחיסלה בין עשרים וחמישה לחמישים מיליון בני אדם: עד פי ארבע ממספר קורבנות המוות השחור, וככל הנראה המגיפה שגבתה את מספר הקורבנות הגדול ביותר מאז ומעולם. למרות זאת, במשך רוב שנות המאה העשרים מעטים שמעו אודות 'השפעת הספרדית'. רק בעשרים השנים האחרונות החלו אפידימיולוגים לחקור את השפעת הספרדית ברצינות הראויה, ועד אז היא הייתה כמעט אלמונית. מהו פשר ההבדל הזה? איך קורה שמגיפה מהמאה ה-14 מוכרת וידועה יותר ממגיפה של המאה ה-20, שהיתה גם קטלנית ממנה? התשובה לשאלה זו כפולה. היא מורכבת מהרקע ההיסטורי של התפשטות המחלה ומפריצת דרך מפתיעה ובלתי שגרתית בתחום הגנטיקה.

 

שנת 1918 הייתה אמורה להיות שנה שמחה. מלחמת העולם הראשונה, המלחמה הגדולה וההרסנית ביותר בהיסטוריה האנושית עד אז, עמדה על סף סיום. בעלות הברית התקדמו לקראת ניצחון ברור, הרבה בזכות הצטרפותה של ארצות הברית למערכה.

אך חייליה של ארצות הברית הביאו איתם עוד משהו לאירופה, פרט לאומץ לב ורוח קרב רעננה: זן חדש של שפעת. מקורה של שפעת זו הוא ככל הנראה במחנות הצבא בקנזס, אבל כדרכן של מחלות מידבקות קשה מאוד לאתר בוודאות את הרגע או המקום בו הופיעה לראשונה. כשנשלחו החיילים אל החזיתות השונות ברחבי העולם, התקדמה השפעת יחד איתם והגיעה לכל פינה על הגלובוס, מהאיים הבודדים ביותר של האוקיינוסים ועד הצפון הקפוא.

 

בחודש מאי, שנת 1918, התפרצה המחלה במלוא עוזה בספרד: שמונה מיליון בני אדם נפטרו שם בתוך חודש אחד. הוירוס כבר הפיל חללים במקומות אחרים בעולם, אך זו הייתה הפעם הראשונה שהוירוס החדש הצליח להגיע אל כותרות העיתונים. מכאן ואילך המגיפה החדשה זכתה לכינוי 'השפעת הספרדית'.

השפעת הספרדית דילגה מעיר לעיר וממדינה למדינה. אחוזי התמותה כתוצאה מהשפעת היו נמוכים: 2.5 אחוז, דהיינו- חמישה מתים על כל מאתיים חולים. אבל המספרים היבשים מטעים ואינם חושפים את התמונה האמיתית. שיעורי התמותה משפעת רגילה הם אחד לאלף. כולנו יודעים עד כמה שפעת מדבקת: במשרדים סגורים, למשל, שיעורי ההדבקה קרובים למאה אחוז. בכל חורף חדרי המיון מתמלאים חולים עד להתפקע. על פי ההערכות כחצי מכלל האנושות חלתה בשפעת הספרדית, כמיליארד בני אדם. במצב כזה, אפילו אחוזי תמותה נמוכים הופכים למספר מפלצתי, כמעט בלתי נתפס, של קורבנות.

 

בארצות הברית מתו קרוב ל-700 אלף איש, ותוחלת החיים הממוצעת צנחה בבת אחת בעשר שנים. הרופאים המעטים שלא גויסו למאמץ המלחמתי ונשארו לטפל בעורף היו חסרי אונים. לא הייתה תרופה או חיסון לשפעת, והמוות בא בחטף. סיפור אנקדוטלי מספר על ארבע נשים שהתיישבו לשחק ברידג' בערב, ועד הבוקר שלוש מהן היו מתות. מרבית החולים מתו ממחלות ש'תפסו טרמפ' על השפעת והגוף החלש, כמו דלקת ריאות למשל.

ועדות חירום הוקמו כדי לטפל במצב: סטודנטים הוצבו בבתי חולים כדי למלא את מקומם של הרופאים החסרים, והציבור נקרא להמנע מהתכנסויות. לחנויות היה אסור להכריז על מבצעי מכירות כדי שלא למשוך יותר מדי קונים בבת אחת. לוויות- לא יותר מחמש עשרה דקות. מפעלים ומקומות עבודה נתבקשו לפתוח את יום העבודה בשעות שונות, כדי להקל על שעת העומס של התחבורה הציבורית. רכבות במיוחד נחשבו לאיום חמור בעקבות הצפיפות והעדר האיוורור. בפנסילוויניה נסגרו כל בתי הספר, התיאטרונים והמסבאות ומי שהתעטש מבלי לכסות את פיו היה צפוי לקנס גבוה ואפילו לעונש מאסר.

הציבור הרחב שיתף פעולה עם הגזירות הרבות וקיים אותן, למרות שהן הגבילו מאוד את החירות האישית של כל אזרח. המלחמה מעבר לים תרמה למצב רוח מגויס ופטריוטי שבוודאי תרם לציות הכללי. הציבור גם היה מחונך יותר מבעבר לגבי גורמי מחלות, דרכי ההדבקה וכללי הגיינה נחוצים.

 

השפעת הספרדית גוועה מאליה בשנת 1920. מאז כמעט ולא נחקרה לעומק. סיבה ברורה לכך היא הקירבה למלחמת העולם הראשונה שהייתה התרחשות דרמטית מאוד ומשכה אליה את תשומת ליבם של מרבית ההיסטוריונים. סיבה נוספת, ברורה פחות, נובעת מאופיה של השפעת. משפעת רגילה מתים בעיקר תינוקות וזקנים, אוכלוסיות פגיעות מטבען. השפעת הספרדית, לעומת זאת, פגעה כמעט אך ורק בצעירים בגילאי 20 עד 40. כתשעים ותשע אחוזים מהנפטרים היו מתחת לגיל 65.  באופן בלתי מפתיע, גברים בגילאי 20 עד 40 היו גם רובם המכריע של חללי המלחמה. המתים האלה והמתים האלה נתערבבו זה בזה והיה קשה להפריד בין גורמי המוות.

מדוע הייתה השפעת הספרדית כה קטלנית, ולמה מתו ממנה דווקא הצעירים והבריאים? אלו שאלות חשובות שנותרו ללא מענה במשך זמן רב, עד שצירוף נדיר של עקשנות ומזל הפך את הקערה על פיה.

 

בשנת 1949 היה יוהאן הולטין, שוודי שהיגר לארצות הברית, סטודנט למיקרוביולוגיה ותורת הנגיפים. אחד המרצים שלו חזר וטען במהלך ההרצאות שהמפתח להבנת הקטלניות של מגיפת השפעת הספרדית נמצא בנגיפים שעשויים להימצא בגופותיהם של קורבנות המחלה אשר נקברו באדמה קפואה. הקור העז, שיער המרצה, עשוי לשמר את הזן הייחודי הזה ולאפשר למדענים לחקור אותו באמצעות טכנולוגיה שלא הייתה קיימת בשנות העשרים. דבריו של המרצה פרטו על מיתרים מתוחים במוחו של הולטין. הוא ידע שזה יהיה הנושא של עבודת המחקר שלו.

 

באותה השנה יצאו הולטין ואישתו לטיול באלסקה הצפונית. בעיר פיירבנקס פגש הולטין את אוטו גייסט, אנתרופולוג מקומי. השניים שוחחו על השפעת של 1918, והאנתרופולוג סיפר לו על כפר קטן בשם ברוויג מישן שנפגע קשות מהמחלה. 72 מתוך 80 התושבים בכפר הקטן מתו בשפעת ונקברו בחופזה על ידי מיסיונרים וחיילים מהצבא.

הולטין הבין מייד שברוויג מישן עונה על שתי הדרישות המרכזיות של המחקר שלו: שיעורי תמותה גבוהים, וקבורה באדמה קפואה. גייסט הפגיש בינו ובין מיסיונרים אשר חשפו בפני הולטין את רישומי הכנסייה על לידות ופטירות בברוויג מישן. הרישומים הכילו מידע מפורט על הנפטרים, כולל מקום קבורתם.

 

שנתיים לאחר מכן, ב-1951, טס הולטין לברוויג מישן והביא עימו את גייסט ושני חוקרים נוספים. הוא קיבל את בירכתם של המנהיגים המקומיים והחל במלאכה. החוקרים הקימו מדורה גדולה מעל לקבר האחים, ולאחר שהאדמה תחתיו הפשירה החלו לחפור. נדרשו להם יומיים של חפירה מאומצת כדי לחשוף את הגופה הראשונה.

כפי שקיווה הולטין, הקור שימר את הגופות היטב. הוא נטל דגימות מרקמות הלוע של ארבע גוויות, סגר את קבר האחים וחזר אל מעבדות האוניברסיטה. כאן כבר לא שיחק לו המזל: הטכנולוגיה של שנות החמישים לא הייתה מתקדמת דייה כדי להפיק נגיף חי מהרקמות שהביא עימו. לאחר ניסיונות רבים וכושלים, נאלץ הולטין לבסוף להרים ידיים- הוא היה בטוח שהתעלומה הזו לא תיפטר לעולם. 47 שנים חלפו להן.

 

בשנת 1997 היה ד"ר ג'פרי טאובנברגר פתולוג מולקולרי שעמד בראש מחלקת המחקר הפתולוגי של צבא ארצות הברית. מספר שנים קודם לכן נשטפו לחוף האוקיינוס האטלנטי גופותיהם של דולפינים רבים: מחלה מסתורית חיסלה מחצית מאוכלוסיית היונקים הימיים הללו. ג'פרי רצה מאוד לאתר את גורם המחלה, אבל זה לא היה קל. גופותיהם של הדולפינים כבר היו במצב של ריקבון מתקדם, דבר שהקשה מאוד על איתור הנגיף. ג'פרי ועמיתיו למכון פיתחו שיטת עבודה חדשה לגמרי שאיפשרה להם למצות את הד.נ.א. של הנגיפים גם מרקמות פגומות במיוחד. בעזרת שיטה זו הצליחו החוקרים לחשוף את זהותו של הוירוס שהיה אחראי למותם של הדולפינים.

 

פתולוגיה על דולפינים זה נחמד, אבל לצבא האמריקני יש דברים קצת יותר טובים לעשות עם הכסף שלו. ג'פרי הבין שאם לא ימצא שימוש מעשי לשיטה שהמציא, הברז של התקציב ייסגר מהר מאוד וכל העבודה תרד לטימיון.

ג'פרי החליט לנסות את השיטה שלו על השפעת הספרדית. למזלו, עובדי המכון לפתולוגיה שמרו דגימות של רקמות שנים ארוכות לאחר הניתוח שלאחר המוות, והוא הצליח לאתר רקמות של שני חיילים שנפטרו מהמחלה. למרות הזמן הרב שחלף מאז אוחסנו הדגימות, ג'פרי הצליח למצות מהן פיסות זעירות של הקוד הגנטי של וירוס השפעת. זה היה סימן מעודד לגבי יכולותיה של השיטה שלו, אבל זה לא היה מספיק: כדי להשלים את כל הרצף הגנטי של וירוס השפעת הספרדית, צעד הכרחי בדרך לחקר מעמיק של הוירוס, הוא היה זקוק לדגימות נוספות.

בהעדר תוצאות ממשיות, העיתונות המדעית לא התרשמה במיוחד. ג'פרי כתב מאמר אודות השיטה החדשה שלו, אך המגזין הנחשב נייצ'ר (Nature) דחה אותו על הסף. סיינס (Science), מגזין חשוב נוסף, הסכים לפרסם רק חלק קטן ממנו.

 

בביתו שבסן-פרנסיסקו ישב יוהאן הולטין, עכשיו כבר בן 72 ונהנה מחייו כפנסיונר, וקרא בשקיקה את מאמרו של ג'פרי טאובנברגר ב'סיינס'. בזמן שחלף מאז הביקור בברוויג מישן הוא נטש את חקר המגיפות ועבר לעסוק בבטיחות תנועה, אבל המגיפות היו סוג של חיידק שהולטין לא יכל להשתחרר ממנו.

ג'פרי כתב על הקשיים שבהשגת דגימות איכותיות מוירוס השפעת הספרדית, והולטין ידע בדיוק היכן ניתן למצוא אותן. הוא שלח לג'פרי מכתב בו תיאר את מחשבותיו. אפשר לדמיין את מה עבר במוחו של הפתולוג כשקרא את מכתבו של הולטין- האם הקשיש השוודי באמת יודע על מה הוא מדבר, או שאולי יש לו עסק עם אדם קצת לא מאוזן? האם זה אמיתי? פחות או יותר באותו הזמן הייתה משלחת חוקרים שיצאה לנורבגיה, לחפור את קבריהם של כמה כורים שמתו מהשפעת הספרדית. המשלחת הזו תוכננה במשך שנים ועלתה מיליוני דולרים- ובכל זאת, לא השיגה את התוצאות הרצויות. הולטין תיכנן לקחת את כל 3200 הדולר של קרן הפנסיה שלו, ולצאת למסע צלב פרטי בחזרה אל ברוויג מישן. שום דבר מזה לא נשמע הגיוני.

 

אבל לג'פרי לא היה מה להפסיד, ואת הולטין אי אפשר היה לעצור. הוא חזר לברוויג מישן, קיבל בשנית את אישור מנהיגי המקום ופתח את קבר האחים.

בעומק של כשני מטרים מתחת לאדמה גילה הולטין גופת אישה עבת בשר, שהחוקר הקשיש כינה בחביבות 'לוסי'. שכבות השומן עזרו לשמר את הרקמות העדינות בקור המקפיא, והולטין הסיר כמה דוגמאות מרקמת הלוע של לוסי. את הרקמות שלח ישירות אל ג'פרי באמצעות שלושה שירותי דואר שונים- פדקס, יו.פי.אס ודואר רגיל- כדי שחס וחלילה לא תלכנה הדוגמיות הנדירות לאיבוד.

 

ג'פרי קיבל את הרקמות, ומייד ניגש לעבודה. בעזרת השיטה שפיתח הצליח למפות את כל רצף המידע הגנטי של וירוס השפעת הספרדית. זהו הישג מדהים, בהתחשב בעובדה שמדובר בזן של שפעת שנעלם לפני כמעט שמונים שנה.

כשהוא מצויד במפת הגנים של הוירוס, החלו ג'פרי ועמיתיו לחקור את הוירוס לעומק. עד מהרה התברר כי מקורו של זן השפעת הזה הוא בציפורי הבר. זו לא הייתה מסקנה מפתיעה: כמעט כל מגיפות השפעת מתחילות מהתפרצות אצל עופות או חזירים.

וירוס השפעת מסוגל 'לדגור' בתוך קרביהם של בעלי חיים אלו במשך תקופות ארוכות מבלי להפריע להם, ובזמן הדגירה הוירוסים מתחלקים ומתרבים. מדי פעם בפעם נופלות שגיאות בשכפול, והתאים החדשים שונים בקצת מהתא המקורי שיצר אותם. רוב המוטציות גורמות למותם של הוירוסים הפגומים, אבל פה ושם נוצרת מוטציה שמעניקה לוירוס 'זהות אחרת'- הוא משתנה מספיק כדי שהמערכת החיסונית של בני האדם כבר לא תוכל לזהות אותו ולהילחם בו ביעילות. שגיאות העתקה בקוד הגנטי הן תופעה מוכרת ושכיחה בכל תא, אבל בבעלי חיים מורכבים יותר ישנם מנגנונים בתא שמטרתם לנפות ולתקן את השגיאות הללו. נגיף השפעת, לעומת זאת, הוא פשוט מדי. אין לו מנגנונים שכאלה, ולכן קצב המוטציות שבו גבוה באופן דרמטי מזה של יצורים אחרים.

לתקופת הדגירה הארוכה אצל החזירים והעופות יש תרומה נוספת לשרידותו של נגיף השפעת. אם שני נגיפים חודרים לאותו התא בו זמנית, הם מחליפים ביניהם חומר גנטי. שוב, רוב הצאצאים של ערבוב שכזה לא שורדים, אבל המעטים ששורדים מסוגלים להתגבר ביעילות רבה יותר על ההגנות שהגוף מפעיל כנגדם.

 

במקרה של נגיף השפעת הספרדית, למוטציה שאיפשרה לו להתפשט בקרב בני אדם הייתה השפעה דרמטית.

כשנגיף חודר לתא בריא, הוא מבצע עליו 'השתלטות עויינת'. הנגיף מזריק את הד.נ.א. שלו אל התא ומכריח את בתי החרושת להתחיל ולייצר חלבונים על פי הוראותיו שלו. מכיוון שהיה בידיהם את הקוד הגנטי השלם של הוירוס ג'פרי טאובנברגר וחוקרים נוספים הצליחו לגלות אילו חלבונים הוא מייצר בתוך התא, ובכך לפתור ככל הנראה את חידת השפעת הספרדית.

כשהגוף מזהה גוף זר, כמו נגיף השפעת, מתעוררת בו תגובה חיסונית. תאים מיוחדים המכונים 'ציטוקינים' מאותתים לגוף לשלוח עוד ועוד תאי דם לבנים אל האזור הפגוע כדי להשמיד את התוקפים. הם גם גורמים להיווצרותם של ציטוקינים נוספים. בדרך מתקיימת בגוף לולאת משוב שמגבילה את כמות הציטוקינים: חלבונים מסוימים מאותתים למערכת החיסונית- 'הי, יש די והותר ציטוקינים, אפשר להפסיק ולייצר חדשים'.

אבל החלבונים שייצר נגיף השפעת הספרדית קילקלו את לולאת המשוב הזו. עוד ועוד ציטוקינים יוצרו בדם ללא שום הפרעה, והציטוקינים הללו אותתו למערכת החיסונית לשלוח עוד ועוד תאי דם לבנים וציטוקינים חדשים, וכן הלאה וכן הלאה. תופעה זו מכונה 'סערת ציטוקינים', והיא למעשה תגובת יתר של מערכת החיסון. תגובת יתר זו היא שהחלישה את קורבנות השפעת הספרדית, ואיפשרה למחלות כמו דלקת ריאות להשתולל באין מפריע. כצפוי, המערכת החיסונית נמצאת בשיא אונה אצל צעירים בגילאי 20 עד 40, ולכן גם תגובת היתר הייתה חזקה ביותר באוכולוסיה הזו והם היוו את רוב הנפגעים מהמחלה. סדרת המאמרים שכתבו ג'פרי ועמיתיו נחשבת לפריצת דרך אדירה בחקר המגיפות, וזיכו אותו בתארי כבוד ופרסים רבים.

 

טיפוס, המגיפה השלישית עליה נדבר, שונה מאוד מהשתיים הקודמות. השפעת הספרדית הייתה התפרצות אדירה וחובקת עולם, אבל נמשכה שנתיים בלבד. החיידק שהיה אחראי למוות השחור התפרץ כמה עשרות פעמים לאורך ההיסטוריה- אבל את חותמו האמיתי על ההיסטוריה הוא הטיל במגיפה הקטלנית של אמצע המאה ה-14.

הטיפוס, לעומתן, היא מחלה שמלווה אותנו במשך אלפי שנים. התפרצות טיפוסית של מגיפת הטיפוס היא מקומית ואינה נמשכת זמן רב, אבל היא קטלנית ביותר. שמה השני של מגיפת הטיפוס היא 'מחלת המחנות', על שום אחד המאפיין הבולטים ביותר שלה: כמעט בכל מקום בו היו מרוכזים אלפי אנשים- כמו למשל במחנות צבא לקראת מלחמה- שם היה מופיע הטיפוס. מכיוון שהטיפוס קשור באופן הדוק כל כך לקונפליקטים ולמלחמות, יש לו השפעה אדירה על ההיסטוריה. במקרים רבים מתו יותר חיילים מטיפוס בכל אחד מהצדדים הלוחמים, מאשר בקרבות עצמם. כדאי להדגיש עובדה זו שוב: לא משנה עד כמה חזק היה הצבא, כמה אמיצים היו לוחמיו וכמה כריזמטיים היו הגנרלים- הטיפוס הוא זה שהיה קובע כמה חיילים בכל צד ישארו עומדים על רגליהם, ומכאן מי ינצח את המלחמה. כפי שמייד ניווכח, יתכן ולטיפוס הייתה השפעה גדולה יותר על מהלכה של ההיסטוריה האנושית, השפעה סמויה ומתמשכת, מאשר שתי המגיפות האחרות, על כל קטלניותן.

 

בשנת 430 לפני הספירה הייתה מלחמת ספרטה באתונה בעיצומה זו השנה השניה. הספרטנים צרו על אתונה, אבל מאזן הכוחות נראה דווקא נוטה לכיוונם של האתונאים: הצי החזק שלהם, הכוח הימי שהפך את אתונה למעצמה אזורית כה חשובה, העיק מאוד על כוחות היבשה של ספרטה, ונראה שהמצור לא יחזיק מעמד זמן רב.

דווקא בנקודת זמן קריטית זו, התפרצה מגיפה נוראית בין חומותיה של אתונה. אין לנו דרך לקבוע בוודאות שהמגיפה הזו הייתה אכן הטיפוס, אבל תסמיניה של המגיפה דומים מאוד לאלו של הטיפוס. המחלה מופיעה בתחילה כמו סוג של שפעת, וכעבור זמן מה מופיעה פריחה על כל הגוף. בשלבים הסופיים החולה סובל מחוסר שינה, הזיות ורגישות לאור. הפירוש המילולי של המילה 'טיפוס' היא ערפל או עשן- רמז לעירפול ההכרה שתוקף את החולה בימיו האחרונים.

 

השפעתה של המגיפה על אתונה הייתה איומה. כשליש מהתושבים מתו, והנותרים איבדו את כל הלכידות החברתית הקריטית כל כך בעיצומה של מלחמה. הדיווחים מאותה התקופה מספרים על אנשים רבים שהשילו מעליהם כל עול. מכיוון שהיו כל כך בטוחים שהם עומדים למות הם בילו את ימיהם בבילויים, זלילה והשתוללות כללית. רבים הפסיקו לסגוד לאלים או להקריב להם קורבנות. בין החיילים הרבים שמתו במגיפה היה גם פריקלס, מצביאה הגדול של אתונה. אין וודאות שאתונה הפסידה את המלחמה אך ורק בעקבות התפרצות המגיפה, אבל ברור שזו החלישה אותה מאוד ותרמה לכך שאתונה איבדה את השפעתה באיזור הים האיגאי לתמיד.

 

ב-1489 ניסו הספרדים לגרש את הפולשים המוסלמים מארצם. עשרים וחמישה אלף חיילים ספרדים הטילו מצור על גראנאדה, מוצב חשוב של המוסלמים על אדמת ספרד. לפתע התפרצה מגיפת הטיפוס, וחיסלה בבת אחת שבעה עשר אלף חיילים מהכוח התוקף. לצורך ההשוואה, בכל הקרבות עד אז נהרגו כשלושת אלפים חיילים בלבד. הצבא הספרדי המבוהל התפזר לכל עבר, גראנאדה ניצלה וההשפעה המוסלמית נותרה בספרד למשך מאה השנים הבאות.

 

שבעים שנים חלפו, והטיפוס שוב חורץ גורלות. ב-1560 פלשו התורכים העותומנים להונגריה, המעוז המזרחי ביותר של הנצרות באירופה. הנוצרים הזרימו כוחות צבא גדולים כדי להדוף את הפולשים, אבל שלושים אלף חיילים מהצבא האוסטרו-הונגרי מתו מטיפוס בתוך שלושה חודשים בלבד והונגריה נפלה לידי התורכים כפרי בשל. שש שנים מאוחר יותר הצליח הקיסר מקסימאליאן השני לאסוף צבא גדול כדי לסלק את התורכים. הוא פלש להונגריה ונראה היה שידם של הנוצרים הייתה על העליונה. היו אפילו תוכניות לפלוש לתורכיה עצמה, ליבה של האימפריה העותומנית, ומשם אולי להמשיך לארץ ישראל ולחדש את מסעות הצלב- אבל על גדות נהר הדנובה שוב התפרצה מגיפת הטיפוס במחנה הצבא הנוצרי. הלוחמים המבוהלים נטשו את המערכה, ומקסימאליאן השני נאלץ לחתום על הסכם שלום עם הסולטן העותומני.

 

נפוליאון הגדול נחשב לאחד מגדולי המצביאים בכל הזמנים, ולא במקרה. פרט לידע הטקטי והאסטרטגי שלו, נפוליאון גם הבין את חשיבותם של מספר דברים שגנרלים אחרים זילזלו בהם. מוכרת מאוד האימרה המפורסמת שלו- 'הצבא צועד על קיבתו', שמתייחסת לחשיבותה של השרשרת הלוגיסטית להצלחתו של הצבא. נפוליאון גם הבין עד כמה חשובים הטיפול הרפואי בחיילים וההגיינה במחנות הצבא. הוא הקים בתי חולים ניידים והקפיד מאוד על התנהגותם ההגיינית של חייליו.

 

ב-1812 אסף נפוליאון את אחד הצבאות הגדולים ביותר שנראו אי פעם. 600,000 איש, ה'גראנד ארמה' המפורסם, חצו את אירופה בדרכם אל רוסיה ומשם- כך קיווה בונפרטה- להודו.

אבל כדי להגיע אל רוסיה צריך לחצות את פולין, וזו הייתה משימה לא פשוטה. דרכי העפר המשובשות של פולין לא התאימו לעגלות של הצרפתים. בפני נפוליאון עמדו שתי ברירות: להאט את הקצב כדי לאפשר לאספקת המזון להדביק את טורי החיילים המתקדמים- או לדהור קדימה ולקוות שהעגלות יצליחו להשיג אותם.

הוא בחר באפשרות השניה. רופאי הצבא הזהירו את נפוליאון שהכפרים העניים בפולין מלאים במחלות, והמצביא לקח את האזהרות ברצינות: הוא אסר על החיילים ליצור קשר עם המקומיים בשום פנים ואופן, עד כדי עונש מוות למפירי פקודה.

אבל עגלות האספקה לא עמדו בקצב, וכשחיילים רעבים- הם רעבים. שום תקנות ופקודות לא ממלאות את הקיבה בצהריים, והכוחות הצרפתיים פשטו על הכפרים המקומיים. מהפשיטות הללו הם חזרו עם מזון- וגם עם טיפוס. בחודש הראשון מתו קרוב לשמונים אלף חיילים. ככל שהתקדם הצבא לכיוון מוסקבה הקור הלך וגבר, והאנשים הצטופפו סביב מדורות. צפיפות וטיפוס הן מילים כמעט נרדפות: שלוש מאות אלף איש, מספר כמעט בלתי נתפס, מתו עד שהגיע נפוליאון לבירתה של רוסיה. כשחזר לצרפת בתום הקרבות, רק עשרים אלף איש נותרו בחיים מה'גראנד ארמה' המפואר.

 

למגיפת הטיפוס יש כינוי נוסף: 'קדחת הכלא'. בכל מה שקשור בצפיפות וזוהמה, מחנות צבאיים נראים כמו צימר מפנק ביחס לבתי הכלא של פעם. לפי הערכות רשמיות של השלטונות האנגלים באמצע המאה ה-18, כרבע מכלל האסירים מתו מטיפוס. מי שהוחזק בכלא עד ליום המשפט, קיבל למעשה עונש מוות.

הנחמה היחידה לחוסר צדק זה הייתה שגורמי אכיפת החוק לא התחמקו בעצמם מהמגיפה. העצורים שהיו מגיעים לבית המשפט היו מדביקים את כולם בטיפוס. פעם אחרי פעם התפרצה מגיפת הטיפוס בבתי המשפט של לונדון. ב-1577, בעת משפטו של אחד רולנד וקס שהואשם בהעלבת המלכה, מתו שלוש מאות איש מהמחלה- כולל השופט וראש המשטרה.

 

אז מה הוא, בעצם, הטיפוס ומדוע הוא פורה כל כך בתנאי צפיפות ודוחק?

אחד החוקרים הראשונים של המחלה היה רופא צעיר בשם האוורד ריקטס. ריקטס היה מוכשר ומסור ביותר לעבודתו, עד כדי שהיה מזריק לעצמו רעלני מחלות כדי לבחון את השפעתם. ב-1910 הוא ניצל חופשה מהאקדמיה כדי לצאת למקסיקו, על חשבון זמנו הפרטי, ולחקור שם התפרצות של מגיפות הטיפוס. ריקטס עשה תגלית חשובה ביותר: הוא הבין שהטיפוס מועברות מאדם לאדם באמצעות כינים. אך לפני שהספיק להמשיך ולחקור- נדבק בטיפוס בעצמו ומת.

 

חמש שנים מאוחר יותר, ב-1915, יצאו שני רופאים נוספים, סטניסלאו פון פרוואזק, חוקר צ'כי, והנריקה דה-רושה הבראזילאי, לחקור התפרצות טיפוס בבית כלא גרמני. שניהם לקו בטיפוס, אבל רק דה-רושה שרד את המחלה. כעבור שנה הצליח הנריקה דה-רושה לבודד את החיידק האחראי למחלה וקרא לו ריקטסה-פרוואזקי, על שמם של שני עמיתיו ששילמו בחייהם על תעוזתם.

 

כיני הגוף שוכנות בבגדים, בדרך כלל באזורים הצמודים ביותר אל העור. הכינים זקוקות לחום הגוף של האדם כדי לשרוד, ולגישה נוחה אל העור אותו הן נושכות כדי למצוץ את הדם. הכינים שנגועות בחיידק הטיפוס מפרישות אותו בצואה שלהן, וכשהאדם מגרד את מקום הנשיכה- הוא מורח את הצואה על הפצע וכך חודר החיידק לגוף. כינים, באופן עקרוני, אינן יעילות בהעברת מחלות. הן זוחלות באיטיות ממקום למקום, ואם הנשא שלהן מת מטיפוס וטמפרטורת הגוף שלו יורדת- הכינים מתות יחד איתו. אך במחנות צבא צפופים המצב משתנה באופן דרמטי: בגלל הקרבה הגדולה בין בני האדם והבגדים שעוברים מאחד לשני, הכינים מסוגלות לעבור מנשא לנשא בתדירות גבוהה, והטיפוס יחד איתן כמובן.

 

במלחמת העולם השניה, לאחר שהסיבה למחלה הובנה היטב, היו התפרצויות מעטות יחסית של טיפוס. חומרי הדברה כמו DDT וחיסונים שפותחו במהירות חיסלו את המגיפה כמעט לגמרי. ליהודים במחנות הריכוז לעומת זאת לא היו חיסונים או חומרי הדברה, ומאות אלפים מהם מתו מטיפוס- אנה פרנק, למשל, הייתה אחת מקורבנות המחלה. התמונות המפורסמות של המוני גופות המושלכות בערימה זו על זו הן של קורבנות הטיפוס.

 

אבל למרות כל האמור לעיל, כדאי לרגע להרים את הראש ולראות את מגיפת הטיפוס מנקודת מבט מעט שונה- נקודת מבטה של הכינה. בסופו של דבר, חיידק הטיפוס הורג גם אותה, ולא רק את הנשא. היטיב להסביר זאת אחד מחוקרי המחלה, שכתב כך:

"הכינה חולקת איתנו את חוסר המזל בכך שגם היא קורבן לחיידק הטיפוס. אם הכינים מסוגלות לחוש בפחד, הרי שהסיוט הגדול ביותר שלהם הוא הפחד שיום אחד ימצאו את עצמן בקרבתו של…אדם נגוע בטיפוס. האדם עשוי לשרוד את המחלה, אבל הכינה שתמצוץ את דמו נידונה לאבדון.

בתוך שמונה ימים היא נעשית חולה. בתוך עשרה ימים היא נמצאת בכאבי תופת, ויומיים לאחר מכן נשמתה הקטנה פורחת ממנה. בני האדם נוטים לבחון את הטבע דרך עינים אגוצנטריות. עבור הכינה, אנחנו הם שליחי המוות."


לרכישת הפרק •  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

5 Responses

  1. שרה הגיב:

    וואו!! איזה מאמר מרתק! אני באמצע עבודה סמינריונית על עמידות חיידקים לאנטיביוטיקה, סתם נכנסתי כדי לקרוא חומרי רקע ופשוט לא יכלתי להפסיק לקרוא!! איזו כתיבה סוחפת ופשוט מרתקת. אני חושבת שבחיים לא נהניתי כל כך לקרוא היסטוריה ולהרגיש עד כמה היא רלוונטית לעכשיו. תודה תודה רבה

  2. אורית הגיב:

    כמו תמיד, מעניין ומחכים לקרוא אותך!
    אני חושבת שהמגיפה השחורה נחקקה בתודעתינו בעיקר בשל המראה המבעית שהיא הטילה על קורבנותיה. מבחינה ויזואלית אבעבועות שחורות נראות כמו המוות בהתגלמותו ולכן כנראה המין האנושי מתקשה לשכוח מחלה זו.

    • רן לוי הגיב:

      תודה, אורית! אין ספק שלמראה המבעית היה המון משקל בענין הזה… התיאורים מדברים על מוות מחריד 🙁
      רן

    • אוריה הגיב:

      אומרים שהמגפה השחורה היתה דבר ולא רק אבעבועות שחורות. גם אבעבועות שחורות עשה שמות בבני אדם, הרבה יותר מכל מחלה אחרת, אבל המוות השחור לא היה חלק מזה, או לפחות לא רק בגלל זה. אני חושב שיותר זוכרים אותו בגלל שיש יותר מדי התמקדות באירופה בימי הביניים, אין מספיק התמקדות במזרח אסיה או באפריקה של אותה תקופה. ראוי לציין שאירופה בימי הביניים לא היתה היבשת המפותחת בעולם, ותנאי ההגיינה הירודים תרמו לקטל. שלטון הכנסיות מנגד לא ממש טרח לקדם את הרפואה בניגוד למזרח הרחוק למשל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.