אגדות אורבניות ותאוריות קונספירציה

אגדות אורבניות ותאוריות קונספירציה

כתב: רן לוי

אגדות בכלל, ואגדות אורבניות בפרט, מעידות על ראיית העולם של הקבוצות בהן הן מתפשטות – מהם מושגי השכר והעונש שלהן, מהי התנהגות תקינה מבחינה חברתית ומהי התנהגות סוטה, מה מפחיד ומה מצחיק ומהן הדעות הקדומות ששורצות מתחת לפני השטח.


פרק זה מבוסס על פודקאסט. ניתן לרכוש אותו כאן.
הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

יש רגעים שנחקקים עמוק עמוק בזיכרון, ויש מראות שלא שוכחים אף פעם. הרגע שבו הרמתי את הראש וראיתי את הר הכרמל עולה באש הוא רגע כזה.

אני הייתי תלמיד חטיבת הביניים, וזו הייתה אחת השריפות הגדולות ביותר שאי פעם השתוללו ביערות הכרמל. עמדתי בחצר בית הספר יחד עם עוד כמה חברים. למרות שבית הספר בקריית ביאליק היה במרחק של עשרים קילומטרים מחיפה, ניתן היה לראות את הלהבות האדירות בבירור. האש יצרה מעין כתר צהוב סביב ההר, ואני תהיתי אם בכלל ישארו יערות לטייל בהם. מסוקים של הצבא הגיעו מכיוון הים, חלפו מעל הלהבות והתיזו כמויות אדירות של מים על השריפה. אחד מחברי פנה אלי. "תגיד, אתה מכיר את הסיפור על הצוללן ביער?"

"לא."

"ראיתי את המסוק ונזכרתי בזה. קראתי על זה בעיתון פעם." אמר החבר. "באיזה יער בארצות הברית גילו יום אחד שלד של צוללן תקוע על ענפים של עץ גבוה- קומפלט עם מיכל צלילה, סנפירים וכל זה. אף אחד לא ידע איך הוא הגיע לשם- היער הזה היה די רחוק מאגמים או מהים. עשו חקירה, בסוף הבינו מה קרה שם."

"ומה קרה?"

"הייתה שריפה ביער ההוא, כמה שנים קודם לכן. מטוסים של כיבוי אש הגיעו לאגם כדי לאסוף מים- ואף אחד לא שם לב שהם אספו גם את הבחור המסכן ההוא. הם זרקו אותו מעל האש."

"פשששש…..איזה מזל נאחס!" אמרתי. אני זוכר שחשבתי לעצמי שהסיפור הזה הגיוני לגמרי. זאת אומרת, הסיכוי שמשהו כזה יקרה הוא אחד לכמה מיליונים, אבל מי יודע. החבר אמר שהוא קרא את זה בעיתון- אז זה בטח נכון.

אבל זה לא נכון. הסיפור על הצוללן שבעצים הוא אגדה אורבנית, סיפור דמיוני שעובר מפה לאוזן ושכל קשר בינו למציאות הוא מקרי בלבד. פעם הצוללן הוא צרפתי, ופעם אחרת היער נמצא בקליפורניה. לפעמים הצוללן הוא בכלל דייג, שגופתו החרוכה נמצאה על ידי היערנים כשהוא עדיין לופת בכוח את החכה שלו. אני חשבתי, וסביר להניח שכך גם חשב כמעט כל מי שחזר על הסיפור המרתק הזה לאורך השנים, שהתאונה המשונה הזו אפשרית. אבל תנו קצת קרדיט למהנדסי המטוסים: פתחי היניקה של מטוסי הכיבוי קטנים מכדי שבן אדם יוכל להשאב דרכם.

אגדות אורבניות

סיפורים משונים ומופלאים עוברים בעל פה, מאדם לאדם, מאז שחר ימי האנושות. כשהסיפורים הם אודות אלים וגיבורים במאבקים הירואים, הם מכונים 'מיתוסים'. 'פולקלור' היא קטגוריה המכסה את המשלים, סיפורי המוסר והבדיחות- כל אותם סיפורים דימיוניים שאף אחד לא מאמין שהם אמיתיים. כשזה מגיע ל'אגדות', הסוציולוגים קצת מסתבכים עם ההגדרות. כל כמה שנים מופיע סוציולוג שמנסה להגדיר מחדש מהי אגדה, ובפרט מהי אגדה אורבנית. חצי מהסוציולוגים מנסים להגדיר מהי אגדה, והחצי השני מתלוננים על האינפלציה בהגדרות. העיסוק הכמעט-אובססיבי של הסוציולוגים במציאת הגדרה  מדויקת לאגדה ראוי למחקר סוציולוגי בפני עצמו. נדמה לי שהחוקר רוברט ג'ורגס ניסח זאת היטב בשנת 1971, כשכתב: "אגדה היא סיפור שיש לו נרטיב, או שאין לו נרטיב בכלל. הוא ממוקם בעבר או בכלל לא בעבר. חלק מאמינים שהוא נכון, חלק שהוא לא נכון, או גם וגם, או לא זה ולא זה."

אבל אם הניסיונות האינסופיים של סוציולוגים להגדיר מהי אגדה מלמדים אותנו משהו, פרט לעובדה הברורה שיש להם יותר מדי זמן פנוי על הידיים, היא שהם רואים בסיפורי המעשיות הללו חשיבות גדולה. כשסיפור עובר מפה לאוזן, אנחנו לא רק מספרים אותו- אנחנו גם ממציאים אותו מחדש בכל פעם. כל מספר שוכח פרטים מסוימים, ממציא פרטים אחרים ומוסיף קצת עיטורים וקישוטים ססגוניים בהתאם לאופיו וטעמו. בכל רגע נתון מסתובבות באוכלוסיה כמה וכמה גרסאות לאותו הסיפור- ורק הגרסאות המוצלחות ביותר נשארות בזכרון הקולקטיבי שלנו. מכל השאר לא נותר זכר, תרתי משמע.

ומה קובע איזו גרסא תהיה מוצלחת ותתקבע בזכרון הקולקטיבי? זו בדיוק השאלה שמסקרנת את הסוציולוגים. אגדות בכלל, ואגדות אורבניות בפרט, מעידות על ראיית העולם של הקבוצות בהן הן מתפשטות – מהם מושגי השכר והעונש שלהן, מהי התנהגות תקינה מבחינה חברתית ומהי התנהגות סוטה, מה מפחיד ומה מצחיק ומהן הדעות הקדומות ששורצות מתחת לפני השטח. כשהורה מספר לילדו את הסיפור על 'כיפה אדומה', הוא לא נותן לו כלים להישרדות ביער. הוא מסביר לו, בשפת האגדות, שילדים צריכים להשמע למבוגרים מהם אם הם רוצים להצליח בחיים, ובאופן מטאפורי יותר – שאסור לילד לסטות מהתוכניות שהמבוגרים שרטטו עבור עתידו.

אגדות אורבניות, או 'אגדות בנות זמננו' כפי שהן מכונות לעיתים, אינן שונות במאום מסיפורי האגדות של תרבויות פשוטות או פרימיטיביות יותר. הבסיס האנושי לסיפורים הוא זהה בכל התרבויות, מתקדמות כפשוטות, ורק התוכן מתאים את עצמו לזמן ולמקום. כך, למשל, ישנן אגדות אורבניות רבות שמכילות אלמנטים על-טבעיים. דוגמא קלאסית היא אגדת 'הטרמפיסט הנעלם'.

הסיפור, כפי שהוא מופיע במרבית הגרסאות, מתחיל בנהג שאוסף טרמפיסט בכביש נידח. השניים מתיידדים ומשוחחים במהלך הנסיעה, והנהג משאיל לנוסע פריט לבוש – בדרך כלל ז'קט, כובע או צעיף. הטרמפיסט מבקש מהנהג להוריד אותו מול בית כלשהו, וכעבור דקות ספורות הנהג נזכר בפריט שהשאיל לטרמפיסט וחוזר אל הבית המדובר. את הדלת פותחים זוג הורים קשישים. הנהג מבקש לשוחח עם הטרמפיסט, אך ההורים מספרים לנהג המופתע שבנם נהרג בתאונת דרכים לפני שנים רבות- בדיוק באותה הנקודה בכביש שבה אסף אותו הנהג. כשהנהג מסרב להאמין להם, הם לוקחים אותו אל קברו של הטרמפיסט ושם הוא מוצא- כן, ניחשתם נכון- את פריט הלבוש שנתן לו…

הסוציולוגים וחוקרי התרבות אוספים את האגדות האורבניות שמתרוצצות להן בינינו ללא הפרעה, תופסים אותן ומקטלגים לפי נושאים: אגדות על מכוניות, על חיות, סיפורי אימה וכו'. בספרות המקצועית כל הגרסאות לאותה האגדה מופיעות תחת שמות גנריים כמו 'תנינים בביוב של ניו-יורק' או 'גניבת כלייה בלאס-וגאס'.

מהן המאפיינים של אגדה אורבנית? באופן טיפוסי, המספר יטען ששמע את הסיפור ממקור אמין אבל לא קרוב במיוחד- למשל, שהארוע קרה לחבר של חבר שלו. הביטוי הזה, 'חבר של חבר' – Friend of A Friend, או בקיצור FOAF – הפך למעין בדיחה פנימית אצל הסוציולוגים. פה ושם אפשר לשמוע אותם מתייחסים לאגדות אורבניות בשם foaftale.

לאגדה אורבנית טיפוסית ישנם עלילה וגיבור ברורים: זאת להבדיל משמועות או סתם עובדות מוטעות, כמו הטענה המטופשת שבני אדם משתמשים רק בעשרה אחוזים ממוחם. ברובם המכריע של המקרים אי אפשר לזהות את מקורה של האגדה, אבל פה ושם ניתן למצוא יוצאים מן הכלל – כמו, למשל, הסיפור הבא.

התקרית במנהרות הקיטור

המשחק 'מבוכים ודרקונים' (Dungeons And Dragons, או D&D) סבל כמעט מרגע לידתו מיחסי ציבור גרועים. בבסיסו, מדובר במשחק תמים מאין כמוהו: המשחקנים (התרגום העברי התקני ל'גיימרים') יושבים סביב שולחן, מדמיינים ביניהם קרבות כנגד מפלצות קדמוניות או חקר מבוכים אפלים, פה ושם זורקים קוביות ובעיקר זוללים פיצות ושאר אבות המזון. אבל בקרב מי שאינם בקיאים בתרבות הגיקית, 'מבוכים ודרקונים' קיבל תדמית של משחק מסוכן– אזור דימדודים של דמיונות שווא ופנטזיות שמשתלטות על מוחם של המשחקנים שמשחקים בו. אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לכך היא אגדה אורבנית שנפוצה בשנות השמונים. האגדה הזו מספרת על חבורה של סטודנטים שהחליטו לשחק בגרסא מציאותית של D&D. הם לבשו על עצמם מגינים, חרבות ושיריונות, ויצאו לחקור את מנהרות הביוב שמתחת לקולג' שלהם. הפנטזיה הילדותית להם עלתה להם בחייהם: הם מעולם לא נראו עוד.

הבסיס לאגדה אורבנית זו הוא סיפור אנושי עצוב, משונה ואמיתי מאוד. גיבורו הטרגי של הסיפור נער בשם ג'יימס דאלאס אגברט השלישי.

דאלאס היה צעיר מתבגר, ילד גאון שהידע העצום שלו במחשבים הקנה לו כרטיס כניסה לאוניברסיטת מישיגן-סטייט בשנת 1978, והוא בן 16 בלבד. כפי שמרמז שמו המלא, דאלאס היה בן למשפחה אריסטוקרטית ועשירה. להוריו היו ציפיות גבוהות ביותר ממנו. כשדאלאס התקשר לאימו וסיפר לה בגאווה שקיבל ציון של 3.5 מתוך 4 במקצוע מסוים, היא נזפה בו על שלא זכה ב-4 המושלם. באווירה כה מלחיצה, אין פלא שדאלאס פיתח דיכאון עמוק. זאת ועוד, בגלל גילו הצעיר לא היו לו חברים קרובים באוניברסיטה, והוא גם היה מכור לסמים שאותם רקח בעצמו בזכות הידע שלו בכימיה. וכאילו שלדאלאס לא היו מספיק צרות בחיים, הוא גם היה הומוסקסואל שלא יצא מהארון. אם הייתה תחרות אולימפית על גורמי לחץ בחיים, דאלאס היה זוכה בכל שלושת המקומות הראשונים וגם, כנראה, בכסא של השופט.

כעבור שנה, ב-1979, הגיעו מים עד נפש. לא הרחק מהאוניברסיטה עמדה תחנת כוח ישנה ותחתיה השתרעה רשת ענפה למדי של מנהרות שפעם הובילו קיטור והיום היו נטושות. דאלאס נטל שמיכה, כמה קרקרים, קצת מריחואנה, ובקבוק מלא בסמי הרגעה. הוא נכנס לתוך המנהרות ומצא  לעצמו חדר צדדי. דאלאס השתרע על השמיכה, עישן מריחואנה והרהר על משמעות חייו. כשהגיע למסקנה המפתיעה שהחיים שלו הם לא משהו, שתה את כל בקבוק סמי ההרגעה והתמוטט על הרצפה.

חמישה ימים חלפו בטרם חש מישהו בהעלמו של דאלאס, והוריו קיבלו הודעה על כך. הם מיהרו לשכור את שירותיו של וויליאם דיר, בלש פרטי. דיר היה אחד מטובי החוקרים הפרטיים שכסף יכול למצוא: הוא היה אדם יסודי ושקול, וגאוותו הייתה בכך שעד לאותה השנה מעולם לא נכשל במציאת אדם נעדר. בחיפוש בדירתו של דאלאס, דיר מצא לוח שעם ועליו היו תקועות כמה עשרות סיכות. הצורה שבה מוקמו הסיכות על הלוח לא נראתה מקרית, והזכירה לדיר צללית של אקדח – רמז אפשרי להתאבדות מתוכננת. אפשרות נוספת הייתה שהסיכות הצביעו על מיקומם של חדרים תת-קרקעיים במנהרות הקיטור של תחנת הכוח הישנה. דיר כבר שמע ממספר סטודנטים שדאלאס נהג להכנס לתוכם מדי פעם בפעם כדי לעשן סמים. כניסה לתוך המנהרות לצורך בדיקתן הייתה בראש סדר העדיפויות שלו. עד מהרה גילה גם את סוד ההומוסקסואליות של הצעיר נעדר. דיר גם שמע מחבריו של דאלאס על משחק שהמתבגר הצעיר אהב לשחק: מבוכים ודרקונים. החברים לא ידעו יותר מדי על המשחק, מכיוון שדאלאס אף פעם לא שיחק אותו בזמן שהותו באוניברסיטה. גם לדיר היה רק מושג קלוש על מה מדובר.

בפני החוקר הפרטי עמדו כמה סיבות אפשריות להעלמות. התאבדות נראתה כאפשרית ביותר, אך אי אפשר היה לשלול רצח, או שאולי דאלאס מוחזק כבן ערובה בידי אנשים שהיו מעוניינים בידע שלו לגבי ייצור סמים או בדמי כופר מהוריו, או בידי פדופיל שניצל את חולשותיו. אפשרות נוספת שהועלתה הייתה שדאלאס יצא לשחק במבוכים ודרקונים בגרסא ה'מציאותית' של המשחק, במנהרות תחנת הכוח.

דיר לא האמין לרגע שזה מה שבאמת קרה: הוא ידע שלדאלאס לא היו חברים ששיחקו איתו מבוכים ודרקונים, וגם אם כן- סביר להניח שהיה מסוגל למצוא את דרכו חזרה בקלות במנהרות שהיו מוכרות לו היטב. דיר החליט שאם דאלאס מוחזק כבן ערובה, לא כדאי להלחיץ את החוטפים בפרסומי חשדות מיותרים בתקשורת. לכן הוא סיפר לעיתונאים רק על רעיון המבוכים ודרקונים בתוך המנהרות- כדי להעסיק אותם בשטויות, בזמן שהוא יורד לעומק העניין. התקשורת עטה על התאוריה הזו מייד: זה היה משונה, זה היה מסתורי, זה היה פריקי לגמרי- אלו היו חדשות נפלאות. כך נוצרה תדמית שלילית ל-D&D, שהמשיכה והעמיקה כשספר בדיוני אודות המקרה יצא לאור כמה שנים מאוחר יותר, ואחר כך אפילו סרט עלילתי מטופש לחלוטין בכיכובו של תום הנקס. מאז, האגדה האורבנית הזו מסרבת למות. בינתיים, וויליאם דיר קיבל אישור לחפש במנהרות. בתוך זמן קצר גילה את החדר של דאלאס: הוא מצא שמיכה, קרקרים- אבל לא את דאלאס.

ביום שאחרי ניסיון ההתאבדות התעורר דאלאס אגברט במנהרות כשהוא חולה מאוד- אבל עדיין חי. הוא זחל החוצה וברח אל ביתו של חבר קרוב שהיה גם מאהבו הסודי. בזמן שכל העולם ואחותו חיפשו אחריו, דאלאס הסתתר בחדר, עישן מריחואנה בכמויות סיטונאיות ולא הוציא את האף החוצה. כעבור זמן מה החל החבר לחשוש. הוא היה בוגר, ודאלאס קטין: הוא פחד שאם יעלו עליהם, הרשויות יאשימו אותו בפדופיליה וניצול מיני.

החבר שיכנע את דאלאס לעזוב את הבית ולעבור לביתו של חבר אחר. המארח החדש לא התלהב מתפוח האדמה הלוהט שנפל בחיקו, ושם את דאלאס על הרכבת לניו-אורלינס. דאלאס, שהיה מסטול רוב הזמן, חזר לעצמו רק כשכבר היה באמצע הדרך דרומה. שוב אחז בו הדיכאון הקשה. הוא עירבב לעצמו ציאניד בתוך כוס בירה שחורה, וניסה להתאבד. ושוב נכשל. כעבור שבוע של חיי רחוב, וכמה ימים של עבודה כפועל פשוט בשדות הנפט המקומיים, החליט דאלאס להתקשר לחברו שוב. השניים שוחחו, והחבר שיכנע את דאלאס ליצור קשר עם וויליאם דיר.

דיר ודאלאס שוחחו ביניהם, והצעיר אימת את חשדותיו של החוקר הפרטי. לוח השעם ובו הסיכות היה בהחלט רמז לכוונותיו של דאלאס: הסיכות אכן ציינו את מיקומם של חדרים תת-קרקעיים, והדימיון לאקדח לא היה מקרי. הוא השביע את דיר שלא יחשוף את הסיפור האמיתי שמאחורי ההעלמות כדי שלא לסכן את חברו שסייע לו. דיר הסכים לשמור על סודיות, ובכך הנציח את האגדה האורבנית שיצר במו ידיו.

לזמן מה, נראה היה שחייו של דאלאס חוזרים למסלול תקין. הוא חזר ללימודים והיחסים עם הוריו השתפרו מעט. אבל ההתדרדרות לא איחרה לבוא: הוא האשים את אימו שהיא לוחצת עליו, עזב את הבית והפסיק ללמוד. שנה מאוחר יותר, ב-1980, כיוון אל עצמו רובה צייד ולחץ על ההדק. ניסיון ההתאבדות הזה היה מוצלח. ארבע שנים לאחר מותו של דאלאס, פרסם וויליאם דיר ספר שכתב אודות הפרשה ובו חשף את הסיפור האמיתי המלא- אך השד כבר יצא מהבקבוק, והאגדה האורבנית כבר עשתה לא מעט סיבובים סביב העולם.

תאוריות קונספירציה

יש קשר הדוק בין תאוריות קונספירציה ואגדות אורבניות. שתי התופעות הללו תלויות, במידה רבה, בסיפורים שמועברים מפה לאוזן, ושתיהן הרוויחו רבות מהופעתו של האינטרנט. האינטרנט הוא רוח גבית מעולה לאגדות אורבניות ותאוריות קונספירציה מכיוון שהוא מאפשר למספר לפנות לקהל רחב מאוד, בעלות נמוכה וללא חסמי צנזורה.

בעשרים בינואר 2002, נעצר ריצ'ארד מקקסלין בן ה-37 על ידי המשטרה בעודו מתגנב למועדון חברים פרטי בקליפורניה בשם 'בוהמיין גרואוב'. בבוהמיין היוקרתי היו חברים כמה מהגברים העשירים ורבי ההשפעה של ארצות הברית. על גופו של מקקסלין נתגלו רובה ציד, אקדח יד, קשת, חרב, סכין וגם מטול רימונים מאולתר. משהו אמר לשוטרים חדי האבחנה שכוונותיו של מקקסלין אינן טהורות. בחקירתו סיפר מקקסלין שמטרתו הייתה להסתנן למועדון ולהוכיח שמאחורי הדלתות המפוארות מתבצעים טקסים שטניים של הקרבת קורבנות אדם, שתיית דם אנושי ואולי אורגיות סאדיסטיות, שנועדו אולי כדי לסייע לשטן להשתלט על העולם. מקקסלין היה מוכן להרוג את כל מי שיעמוד בדרכו אל האמת. את ההשראה לפעילותו שאב הרוצח-המיועד מתוכניות רדיו הזויות, אתרי אינטרנט שוליים ומגזינים סנסציוניים שהצביעו כולם על הפעילות החשאית שמתבצעת, כביכול, במועדון הבוהמיין גרואוב. מקקסלין האמין בתאוריית הקונספירציה הזו מספיק כדי להיות מוכן להרוג ולההרג.

אין שום דבר חדש ב'קונספיריטיזם'. זו ראיית עולם שלפיה חלק ניכר או אפילו כל ההיסטוריה שלנו היא תוצאה של מהלכים סודיים מאחורי הקלעים, התערבויות חשאיות וקובעות גורלות מצד גורמים סודיים, שההיסטוריה הרשמית אינה מודעת להן. הקונספיריטיזם היא המשכו הטבעי של הרעיון הדתי הותיק של מלחמת הטוב-ברע, בני האור בבני החושך, המלחמה שתסתיים במלחמת גוג ומגוג כלל עולמית. ניתן למצוא תאוריות קונספירציה לכל אורך ההיסטוריה, כשאנחנו היהודים בדרך כלל ה'כוכבים' בהצגה המפוקפקת הזו, בתור מי שמנסים להשתלט על העולם.

אלה המאמינים בתאוריות הקונספירציה מתנגדים להסברים המקובלים או הרשמיים לאירועים היסטוריים. הם מציעים הסברים אלטרנטיבים לארועים הללו, שכמעט תמיד ניתן למצוא בהם את המאפיינים הבאים: ראשית, שום דבר אינו מתרחש במקרה. ישנה יד מכוונת לכל דבר, ומטרה אפילו מאחורי ההתרחשויות השוליות ביותר. שנית, הכל קשור זה בזה. אין אף אירוע משמעותי שעומד בפני עצמו, ויש סיבה ומסובב לכל פעולה. ושלישית- שום דבר אינו כפי שהוא נראה. אי אפשר לסמוך על אף אחד, בשום מקרה.

מעניין לציין שחובבי הקונספירציות נוטים לחקות, במאמרים שהם כותבים בעיתונים או באינטרנט, את הספרות המחקרית הקונבנציונלית. הם מצטטים מחקרים קודמים ומומחים-לעניין, מפנים למקורות נוספים וכדומה. מי שמאמין בתאוריית קונספירציה, כמו למשל הניסיון של הצבא או הממשלה האמריקאנית להסתיר נחיתה של חייזרים באזור 51 המפורסם, או שהשב"כ הוא זה שרצח את יצחק רבין, בדרך כלל ינסה לאתר עדויות רבות ככל האפשר לטענותיו. אבל למרות כל המאמצים, תאוריית קונספירציה היא בשורה התחתונה עניין של אמונה: אין שום דרך להוכיח שתאוריה כלשהי אינה נכונה, פשוט מכיוון שהגורמים המסתוריים שמושכים בחוטים מאחורי הקלעים מסוגלים לפברק כל הוכחה ולטשטש כל ראייה. תאוריית קונספירציה היא, מטבע יסודה, בלתי ניתנת להפרכה.

גברת הבבושקה

ישנם אירועים בהיסטוריה שהותירו חותם בליבן של אומות שלמות. רגעים בהיסטוריה שכמעט כל אחד שתשאל יכול לספר לך מה הוא עשה, איפה הוא היה ועם מי כששמע על המאורע החשוב הזה. איפה הייתם כשרבין נרצח? כל ישראלי זוכר. על איזה מסך טלוויזיה ראיתם בפעם הראשונה את מגדלי התאומים בוערים? אני אזכור את הפרטים האלה עד יומי האחרון, כנראה. רצח קנדי היה ארוע כזה עבור האומה האמריקנית. קנדי היה נשיא צעיר, יפה, אמיץ. הוא עמד איתן מול האיום הסובייטי בקובה. הוא נתן את ההשראה והדירבון שדחפו את חלליות אפולו אל הירח. הוא פלירטט (אולי) עם האישה הסקסית ביותר בעולם, מרילין מונרו. הוא היה התגשמותו של החלום האמריקני. ואז רצחו אותו. טרגדיות מסדר גודל שכזה לא נשכחות מהר. כמו במקרה של רצח רבין, כמו בפיגוע של האחד עשרה בספטמבר, תיאוריות קונספירציה סביב הרצחו של קנדי צמחו כעשבים שוטים שאי אפשר להיפטר מהם בקלות.

רובנו, אני מניח, ראינו את סרט הוידיאו המפורסם שמנציח את רגע ההתנקשות בג'ון אף. קנדי. הסרט הזה, שבו נראה הנשיא נוסע במכוניתו הפתוחה יחד עם ג'קי אישתו, צולם בידי אברהם זאפרודר והוא מראה את הרגע שבו נפגע הנשיא מכדורי הרובה. זאפרודר צילם את הסרט מנקודה שנמצאת מערבית לכביש. אחת מתאוריות הקונספירציה העיקשות ביותר מאז 1963, שנת הרצח, גורסת שהיה יותר מרוצח אחד. הגירסא הרשמית של חקירת הרצח טוענת שהרוצח, אוסוולד, ירה מחלון הבניין מצפון לכביש. אבל יש מי שטוענים שהפצעים שספג הנשיא לא תואמים זווית ירי כזו ושהיה מתנקש נוסף שהתחבא בגבעה המיוערת ממערב לכביש- זאת אומרת, פחות או יותר מאחורי זאפרודר. זו הסיבה שלא ניתן לאשר או להפריך את הרעיון הזה לפי הסרט שלו.

אבל ייתכן וישנו סרט, או תמונות סטילס, שיאפשרו לחקור את הטענה הזו לעומק. בסרטו של זאפרודר ניתן להבחין בבירור באישה שעומדת בצד הכביש, ממזרח למכונית הנוסעת. האישה לבשה מעיל ארוך, אחזה בידיה מצלמה או מסרטה שהסתירו את פניה, וראשה היה עטוף במטפחת בסגנון שבדרך כלל אנו רואים מצויר על בובות הבבושקה הרוסיות.

גברת הבבושקה עמדה על הדשא, בצמוד לכביש, ממש ממול לזאפרודר. היא צילמה את מכוניתו של הנשיא כשזו עברה מולה, וגם את הרקע- את הגבעה המיוערת. הסירטון או התמונות שצילמה גברת הבבושקה עשויים להיות עדות מפתח שיכולה להשקיט את תאוריות הקונספירציה למיניהן- או, השם ישמור, להראות בבירור קנה שני של רובה מבצבץ מבין השיחים. זו יכולה להיות רעידת אדמה היסטורית בקנה מידה בלתי ניתפס.

אבל אף אחד לא יודע מי היא גברת הבבושקה. מייד לאחר הרצח האישה המיסתורית הזו נבלעה בתוך הקהל- ונעלמה לתמיד. האף. בי. איי פירסם מודעות בתקשורת, ביקש, התחנן שגברת הבבושקה תיצור עימו קשר ותאפשר להם לבחון את התמונות שצילמה- אבל לשווא. היא לא התקשרה ולא הופיעה באף תחנת משטרה. כל מה שאנחנו יודעים עליה הוא שהיא נראית כבת שלושים פלוס וששערה שחור. העובדה שגברת הבבושקה לא יצרה קשר עם אף גורם מאז הרצח היא מאוד מאוד בלתי שיגרתית: כל מי שהיה לצד הכביש ברגע ההתנקשות התנדב לספר למשטרה את מה שראה. העיתונאים היו צמאים לכל פיסת מידע וראיינו את כולם, את כל מי שהסכים לדבר. מי שהייתה לו מצלמה ביד באותה השנייה היה, פוטנציאלית לפחות, אדם עשיר מאוד- זאפרודר מכר את הסרט שלו למגזין 'לייף' תמורת סכום שווה ערך למיליון דולרים של ימינו. דמיינו לעצמכם כמה שווה הסירטון או איזה מחיר יכולה גברת הבבושקה לבקש תמורת כל תמונה מהתמונות שהיא צילמה, מהמקום והזווית בו עמדה!

אבל אין גברת, ואין בבוקשה. בשנת 1970 צצה אישה בשם בוורלי אוליבר וטענה שהיא גברת הבבושקה. אבל סיפורה של בוורלי אוליבר אינו אמין וזרוע באי-דיוקים: למשל, המצלמה שלדבריה החזיקה ביד הייתה מדגם שעדיין לא יוצר בזמן הרצח. היא סיפרה שנעמדה מאחורי אב ובנו – אבל השניים העידו שהם הגיעו למקומם ממש ברגע האחרון לפני הרצח, כך שלא סביר שגברת הבבוקשה הספיקה לרוץ ולעמוד מאחורי גבם. לבוורלי גם לא היו תמונות מהרצח: היא טענה שסוכן של האף.בי.איי החרים ולקח אותם אליו.

ברור שהיעדרה של גברת הבבושקה רק העצים את תאוריות הקונספירציה. מדוע היא לא מסגירה את עצמה? האם ייתכן והיא חלק ממזימת ההתנקשות? בתמונות שנלקחו שניות לאחר הרצח נראים כל האנשים כשהם שפופים על הריצפה, מנסים להסתתר משריקות הכדורים- אבל גברת הבבושקה עומדת איתנה על שתי רגליה, וממשיכה לצלם! האם ידעה בוודאות שהיא לא תיפגע?… ייתכן ולעולם לא נדע.

הפסיכולוגיה של הקונספירציה

אין ספק שישנם טיעונים ברורים כנגד רובן המוחלט של תאוריות הקונספירציה. בחלק מהתאוריות ניתן למצוא סתירות לוגיות רבות, ובאחרות הקשרים שבין הארועים כל כך רופפים עד שאפילו עכביש שדוף במיוחד היה מהסס לפסוע על הרשת הרעועה הזו. עצם השאלה האם ייתכן שכל כך הרבה אנשים יהיו מעורבים בתוכנית כלשהי מבלי שאיש מביניהם יתחרט או ינסה לחשוף את האמת תמורת בצע כסף, היא לכשעצמה שאלה שאין עליה תשובה קלה. וכמובן, תמיד ישנו התער של אוקהם, העקרון הבדוק לפיו תמיד יש להעדיף את ההסבר הפשוט על פני ההסבר המסובך והבלתי-סביר.

אבל האנשים שמאמינים בתאוריות קונספירציה דוחים את כל הטענות הללו על הסף. מחקרים שבחנו את המאפיינים הפסיכולוגיים של אנשי המזימות חשפו עובדה מרתקת: מי שמאמין בתאוריית קונספירציה אחת, רוב הסיכויים  שיאמין גם בתאוריות נוספות. תוצאה זו מובילה למסקנה הבלתי-נמנעת שהמניע לאמונה בתאוריית קונספירציה הוא מניע פנימי, נפשי, ולא גורם משכנע שמגיע מהחוץ. 

מהו אותו מניע? ישנן מספר תשובות אפשריות. ייתכן ותאורית הקונספירציה נותנת למאמינים בה תחושה של שליטה. לעיתים קשה לנו להתמודד עם הידיעה שהעולם הזה הוא אקראי ואכזר, ושמספיק פסיכי אחד עם אקדח כדי לחסל ראש ממשלה אהוב. ייתכן גם שמדובר בתוצאה של חולשות אנושיות. ישנם נוירולוגים רבים שגורסים שהאבולוציה כיוונה אותנו למצוא סיבות משמעותיות לארועים חשובים: אם שמעת שיח נופל מאחוריך, כדאי שתחשוד בטיגריס בתור ברירת מחדל. מכאן נובעת הנטייה הטבעית של המוח האנושי למצוא סדר ומשמעות בכל אירוע.

ואולי הסיבה היא בסך הכל חשדנות אנושית טובה וישנה. הניסיון המצטבר שלנו לאורך ההיסטוריה לימד אותנו שאנשים בעמדות כוח משמעותיות הופכים, במקרים רבים, לשיכורי כוח. הפארנויה של סטאלין עלתה בחייהם של מיליוני בני אדם, וניקסון איבד את הנשיאות בעקבות האזנות סתר שהיו, במידה רבה, תוצאה של שיכרון כוח. כשאדם או ארגון צוברים כוח והשפעה רבים מאוד, קל לחשוד בהם שהם מעל לחוק. הסיפור הבא ידגים נקודה זו היטב.

המיסתורין של דיאטלוב פאס

השנה הייתה 1959, והתאריך ה-28 בינואר. עשרה מטיילים- שמונָה גברים ושתי נשים- עשו את דרכם בשלג העמוק של צפון הרי אורל, רוסיה. מטרתם הייתה הר אוטורטן שפסגתו ניצבה באופק, עשרה קילומטרים משם. הטרק אל אוטורטן היה קשה בימים כתיקונם, ובחורף הרוסי של חודש ינואר הוא היה קשה שבעתיים- הדירוג הרשמי שלו היה 3, דרגת הסיכון הגבוהה ביותר לטרק מסוג זה. יתכן וזה היה המקור לשמו השני של הר אוטורטן: 'הר המתים'.

אך עשרת ההולכים לא היו מוטרדים במיוחד מהסכנה. כולם היו בשנות העשרים לחייהם ובכושר מעולה, טיילים מנוסים, חברים במועדון ספורט אתגרי שאירגן טרקים רבים. מסעות סקי ארוכים בשלג לא היו זרים לאיש מהם. כיממה לאחר היציאה לדרך חש אחד מהם, יורי יודין, ברע והחליט לפרוש מהמסע. הוא ניגש אל מוביל הקבוצה, איגור דיאטלוב בן העשרים ושלוש, והודיע לו על החלטתו. דיאטלוב ביקש ממנו להעביר הודעה אל מועדון הספורט: הקבוצה הייתה מתוכננת לחזור ב-12 בפברואר, אבל להערכתו הם יתעכבו בכמה ימים ספורים בעקבות מזג האוויר הצפוי. עיכובים כאלה היו מקובלים בטרקים ארוכים, וכשהעביר יודין את ההודעה למנהלי המועדון איש מהם לא התרגש במיוחד.

תשעת חברי הקבוצה הנותרים המשיכו בדרכם אל ההר. ארבעה ימים חלפו ללא אירועים מיוחדים, אך בראשון בפברואר חלה התדרדרות במזג האוויר. דיאטלוב החליט להוביל את הקבוצה אל הפאס – המעבר הכיפתי למרגלותיו של הר אוטורטן- לחצות אותו, ולחנות בצידו השני. לרוע מזלו הרוח, השלגים היורדים והראות הנמוכה הטעו אותו והם נסחפו מערבה לכיוון ההר עצמו. בשעה חמש בערב הבין דיאטלוב את טעותו, אך השעה המאוחרת מנעה ממנו כל אפשרות לחזור על עקבותיו. הם החליטו להקים אוהל בנקודה בה עצרו, ולהמשיך למחרת.

בינתיים, במועדון הספורט, המתינו יורי יודין וחבריו לשובה של המשלחת. ה-12 בפברואר הגיע וחלף. עוד יום ועוד יומיים, ושום מסר לא נתקבל מדיאטלוב וחבריו. ככל שנקפו הימים החלו ההורים החרדים ללחוץ על ראשי מועדון הספורט. לבסוף, בעשרים לפברואר, הוחלט להוציא משלחת חילוץ ובה מדריכים וחניכים. עד מהרה הצטרפו לחיפושים גם כוחות משטרה ומסוקים.

ב-26 לפברואר מצאו המחלצים את האוהל שהוקם בפאס, למרגלות ההר. הוא היה נטוש, שבור ומפורק. דפנותיו של האוהל היו קרועות באופן שהביא את המחלצים לחשוב שהוא נחתך מבפנים, כאילו ניסה מישהו להמלט ממנו בכל המהירות האפשרית. מן האוהל נראו טביעות רגליים בשלג שהובילו לכיוון היער הסמוך. כעבור חמש מאות מטרים כבר הטשטשו הסימנים וכוסו בשלג, אך המחלצים המשיכו ללכת באותו הכיוון. לא הרחק משם, על קצה היער, גילו שרידי מדורה ולידה את מה שחששו ממנו יותר מכל: שתי גופות, גבר ואישה. אך ההפתעה האמיתית הייתה לבושם של הנספים, או ליתר דיוק, אי-לבושם: המתים נתגלו כשרק תחתונים לגופם, אפילו ללא נעליים. ענפים שבורים שהיו מפוזרים על השלג העידו על כך שמישהו מהשניים ניסה לטפס על העץ- אולי כדי לראות טוב יותר למרחק, או אולי כדי לברוח ממשהו.

זמן קצר לאחר מכן נתגלו גופותיהם של שלושה מטיילים נוספים, ביניהם זו של איגור דיאטלוב. הם נמצאו בין שרידי המדורה והאוהל, וטביעות הרגליים הצביעו על כך שדיאטלוב וחבריו ניסו לעשות את דרכם בחזרה אל האוהל. הסיבה שלא הצליחו להגיע אליו הייתה ברורה: גם הם, כמו השניים הראשונים, היו ערומים כמעט לחלוטין. הבגדים היחידים לגופם היו פרטי לבוש שנלקחו מגופותיהם של שני המטיילים שמתו ליד המדורה: אחד מהגברים, למשל, לבש את מעיל הפרווה של האישה. בקור של שלושים מעלות מתחת לאפס, תוחלת החיים של אדם שאינו מוגן היטב מהקור נמדדת בדקות. הראשון מבין השלושה התמוטט כעבור שלוש מאות מטרים. השני קרס במרחק של ארבע מאות ושמונים מטרים מהמדורה. איגור דיאטלוב הצליח לחצות את המרחק הגדול ביותר, שש מאות ושלושים מטרים, לפני שהקור הנורא הכריע גם אותו.

חמשת הגופות הוטסו בחזרה אל העיר הקרובה ובדיקה פתולוגית העלתה שאין עליהן סימני אלימות. הנזק היחיד היה תוצאת החשיפה לקור. עובדה זו, יחד עם העובדה שרק טביעות הרגליים של חברי הקבוצה נתגלו מסביב לאוהל, הביאה את החוקרים להסיק שאין מדובר כאן בהתקפה אלימה מצד מקומיים. מדוע, אם כן, נטשו דיאטלוב ושאר החברים את האוהל בבהלה כה גדולה עד שחשו צורך לקרוע את הבד מבפנים ולצאת אל הקור כשרק בגדים תחתונים לגופם? הם השאירו מאחוריהם את כל המזון וציוד ההצלה, וגם את היומנים והמצלמות. מתוך היומנים הצליחו המחלצים לשחזר את מהלך הטרק עד להקמת האוהל, ובאחת המצלמות אף נמצאו תמונות בהם נראים חברי הקבוצה מקימים את האוהל במיקומו הנוכחי.

אחת הגופות, כפי שנחשפה

בעוד החוקרים מנסים להבין מה ארע בדיאטלוב פאס, כפי שכונה המקום מאוחר יותר, נמשכו החיפושים אחרי ארבעת הנעדרים הנוספים. כעבור חודשיים, במאי, נתגלו גופותיהם- אך במקום לשפוך אור על התעלומה, היא רק הלכה והעמיקה. בעוד חמשת הגופות הראשונות נתגלו פחות או יותר על פני השטח והיו נטולות סימני אלימות, ארבעת הגופות החדשות נתגלו במעבה היער כשהן קבורות תחת מטרים רבים של שלג. לשלושה מתוך הארבעה היו פצעים קשים מאוד, שללא ספק הביאו למותם: שברים חמורים בגולגולת, ושברים נוספים בבית החזה. חומרת הפציעות העידה על טראומה חזקה ביותר, בקנה מידה של תאונת דרכים. אחת הגופות- של אישה- נתגלתה כשהיא חסרת לשון. כל הארבעה היו לבושים היטב, בניגוד מוחלט לחבריהם.

שתי התגליות הללו עוררו גל אדיר של תאוריות שונות ומשונות לגבי מה שאירע בדיאטלוב פאס. היו הדיבורים הרגילים והמוכרים אודות מפלצות שלג בסגנון איש היטי, או אולי חייזרים מלאי זדון- אך תאוריית הקונספירציה הנפוצה ביותר הפנתה את האצבע המאשימה אל הצבא הרוסי. על פי דיווחים שונים, בשמיים מעל הפאס ניצפו באותו לילה גורלי קבוצת אורות כתומים – נורי תאורה או אולי כלי טייס. משפחות המתים סיפרו שגוון העור של הגופות היה שזוף מאוד, וששיערם היה אפור מאוד. אחד העיתונאים דיווח על רמות גבוהות של חומר רדיואקטיבי שנתגלו על חלק מבגדיהם של הטיילים. ספק שמועות ספק עובדות אלה יצרו את הרושם שיתכן ומדובר בכלי נשק חדשני ובלתי מוכר שנורה על הקבוצה, אולי מכיוון שנכנסה בטעות לאיזור אימונים סודי ביותר של הצבא.

הצבא הרוסי החזק והמאיים, כמעט כל יכול בברית המועצות הקומוניסטית, הוא מועמד ברור לתפקיד הנבל בתאוריות הקונספירציה. הרי אצלו נמצא הכוח. אולי החליט איזה גנרל לקחת את החוק לידיים- ולהיפטר מהחטטנים שחדרו לשטח 'שלו'? אולי חשפו הטיילים במקרה ניסויים סודיים ביותר? פעולותיו של הצבא בכל הנוגע לחקירת הארוע לא תרמו להשתקת החשדות: מיד לאחר תום החקירה נגנז כל החומר למשך שנים ארוכות. רק שלושים שנה לאחר מכן, בשנות התשעים, ניתנה האפשרות לעיתונאים להציץ בו, ואז נתגלה גם שכמה דפים חשובים חסרים בדו"ח. 'מעטפה של עדויות', למשל, שהמסמכים מפנים אליה- נעלמה לבלי שוב.

לספקנים, כמובן, יש הסבר פשוט הרבה יותר. ייתכן ומפולת שלגים סמוכה הפחידה את הקבוצה באוהל, וחלקם העדיפו לברוח ממנו כל עוד נפשם בם- גם במחיר קריעת הדופן ויציאה אל הקור ללא בגדים. ארבעת הנותרים, שלא נבהלו, הספיקו להתלבש היטב ויצאו לחפש את חבריהם- אך נפלו קורבן בעצמם למפולת שלגים פתאומית ונקברו תחתיה. בלחץ ובהיסטריה הכללית נשכה אחת מהן את לשונה וקטעה אותה. סוף טרגי לטרק עצוב.

תשובות אמיתיות למיסתורין של דיאטלוב פאס כנראה שלא נקבל לעולם. יורי יודין, השורד היחיד מבין העשרה שיצאו לדרך, העיד על עצמו שהוא אינו מפסיק להרהר לגבי גורלם של חבריו. 'אם הייתי יכול לשאול את אלוהים רק שאלה אחת," הוא אמר, "היא הייתה: מה באמת קרה לחברים שלי באותו הלילה?…"


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.