היפי, פאשיסט, אדם חופשי: על רוברט א. היינליין

היפי, פאשיסט, אדם חופשי- על רוברט א. היינליין

כתב: רן לוי


רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר


בכל פעם שאני פוגש מישהו שאוהב לקרוא, אבל אינו קורא מדע בדיוני- אני שומע את אותו הדבר. מדע בדיוני? עזוב, זו ספרות פשוטה, חסרת תיחכום. סופרי המד"ב עסוקים יותר מדי באקדחי הלייזר והחלליות שלהם, מכדי להקדיש תשומת לב לעקרונות הספרות היפה: התפתחות עלילתית, דמויות משכנעות וכדומה.

מי שהקשיב לפרקים הקודמים של 'עושים היסטוריה!' שעסקו באסימוב, קלארק וסופרים אחרים ודאי השתכנע שמדע בדיוני הוא סוגה הרבה יותר עמוקה ומרתקת מכפי שמקובל לחשוב. אבל עם כל הכבוד לענקים כדוגמתם של אסימוב, מעטים קראו אותם מחוץ לגבולות קהיליית חובבי המדע הבדיוני. אין בכך פחיתות כבוד: כמה אנשים, מעבר לגבולות קהילת חובבי התעלומות הבלשיות למשל, קראו את אגתה כריסטי? לכל אחד מאיתנו יש את ההעדפות והאהבות האישיות שלו, זה ברור. אך גיבור פרק זה הוא יוצא דופן.

רוברט אנסון היינלין היה ועודנו עוד, אחד מסופרי המדע הבדיוני הבודדים שהצליחו לחמוק אל מעבר לחומות הגבוהות של הגטו הז'אנרי. בתקופה שבה סיפורי המדע הבדיוני יצאו לאור במגזינים עשויים נייר זול במחירי ריצפה, סיפוריו של היינליין התפרסמו בעיתוני הערב של המיין-סטרים. בימים שבהם עלילה בספרות המד"ב הייתה לפעמים לא יותר מאשר מערבון ספגטי בחלל, ספריו של היינלין עסקו בנושאים בוגרים ופרובוקטיביים: פוליטיקה, מין וסטיות חברתיות.

ספריו של רוברט היינלין זכו בלא פחות משבעה פרסי הוגו יוקרתיים, אחד מאותם אותות הכבוד שכל סופר מתחיל מייחל להם. היינליין, אסימוב וקלארק נחשבים לשלושת סופרי המדע הבדיוני הגדולים של המאה העשרים. העובדה שהיינליין כבש גם את ליבם של המעריצים המושבעים של הז'אנר, כמו גם זכה להצלחה רבה אצל הקהל הרחב, מלמדת על המורכבות וההיקף של יצירותיו.

אותה מורכבות משתקפת גם באישיותו המרתקת, ותעיד על כך העובדה המדהימה הבאה. היינלין הצליח, כמעט באותה השנה, לכתוב שני ספרים שנחשבים ליצירות מופת. אחד הפך לספר חובה באקדמיות צבאיות, והשני הפך לתנ"ך של תנועת ההיפים הביטניקית: שתי קבוצות שלא יכולות להיות רחוקות יותר, מבחינה רעיונית, זו מזו.

מיטת מים

היינליין נולד בשנת 1907 במדינת מיזורי שבארצות הברית, וגדל במדינת קנזס- שתיהן באזור הדרומי של ארה"ב. איזור זה מכונה 'חגורת התנ"ך', מפאת הריכוז הגבוה של נוצרים אדוקים המתגוררים בו. ניתן לצפות שילד הגדל בסביבה שכזו יספוג את הנורמות המוסריות- שלא נאמר צדקניות ומתחסדות- המקובלות בה. היינליין אכן ספג כמה מהערכים החברתיים של סביבתו, אבל בכל האחרים בעט כל כך חזק עד שהם לא יכלו לשבת על הישבן המטאפורי שלהם. ספריו מלאים בתיאורים של 'סטיות מוסריות' (במרכאות) מכל סוג אפשרי, והוא מתאר אותן באופן אוהד ביותר- החל ממין מזדמן, דרך הומוסקסואליות ועד לגילוי עריות בהסכמה.

עד גיל 13 קרא רוברט היינליין את כל ספרי האסטרונומיה שהצליח להניח עליהם את ידיו. כששבע מאסטרונומיה, פנה אל המדע הבדיוני של ג'ול וורן, ה.ג. וולס ואחרים. כשסיים את בית הספר התיכון התגייס אל הצי והצטרף לאקדמיה לקצינים. הוא סיים את המסלול בהצלחה רבה, ושירת על סיפונן של מספר ספינות כקצין האחראי על מערכות הקשר. היינליין עשה חיל בתפקידו- אך לגורל היו תוכניות אחרות.

קפיצה קטנה בזמן, אל שנות השישים המאוחרות. צ'רלס האל היה סטודנט לעיצוב שניסה לממש רעיון מעניין שעלה במוחו: כיסא חדשני, גמיש ונוח במיוחד. הוא ניסה למלא את הכיסא בגרגירי תירס, ואחר כך בג'לי, אבל הגישה הזו לא צלחה. לבסוף החליט לשנות כיוון: את הכסא החליפה מיטה, ואת הג'לי- מים. התוצאה הייתה אכן נוחה במיוחד- מיטת מים. מאושר מהצלחתו פנה צ'ארלס אל משרד הפטנטים- אך שם נאלצו הפקידים לאכזב אותו. מישהו כבר חשב על ההמצאה הזו קודם. אותו ממציא קודם היה, כמובן, רוברט היינליין. במהלך השירות על אחת הספינות לקה היינליין בשחפת חריפה, ואושפז בבית החולים לתקופה ממושכת ביותר. בעודו מחלים, דימיונו לא נח לרגע.

"תיכננתי את מיטת המים בשנים שבהם הייתי פציינט רתוק למיטה. משאבה לבקרה על גובה המים…תרמוסטט לשמירה על טמפרטורת המים, אמצעי בטיחות נגד התחשמלות, חישוב של העומס על הריצפה (חשוב!)…- ניסיון לתכנן את מיטת בית החולים המושלמת בשביל מישהו שבילה יותר מדי זמן מחורבן במיטות בית חולים."

היינליין שילב את מיטת המים שהמציא בשלושה מספריו, ובכך מנע מצ'ארלס האל את העמידה בתנאי המקוריות של הענקת הפטנט.

בשנת 1934 שוחרר היינליין מהצבא בעקבות מחלתו. בלית ברירה, נאלץ למצוא לעצמו דרך חדשה בחיים. אך חלומות על מזרן אקזוטי לא היו הרווח היחידי של היינליין מתקופת שירותו הצבאי. לשירות היה השפעה דרמטית  על אישיותו ועל הקריירה שלו. בבית הספר לקצינים ספג היינליין ערכים כמו נאמנות, מנהיגות ויושר- ערכים שליוו אותו לאורך כל חייו וניכרו מאוד בכתיבתו. שיעורי ההנדסה שקיבל בצי היו הבסיס ל'מדע' במדע הבדיוני שלו, והיו למעשה ההשכלה הטכנית הרשמית היחידה שרכש אי פעם. הצבא העניק להיינליין עוד מתנה חשובה אחת, בלתי צפויה- אבל זה שייך עדיין לעתיד, בל נקדים את המאוחר.

תחרות סיפורים קצרים

במהלך שירותו הצבאי היינליין התחתן, אבל הנישואים החזיקו מעמד שנה אחת בלבד. זמן קצר לאחר מכן נישא בשנית לסלין מקדונלד, בחורה שהייתה פעילה מאוד בחוגים הליברליים. בין היתר בהשפעתה של סלין, פנה היינליין אל הפוליטיקה. הוא רץ בבחירות המקומיות בקליפורניה במסגרת המפלגה הסוציאליסטית, אבל נכשל בניסיונו להכנס לבית הנבחרים. כך מצא את עצמו היינליין בשנת 1939 כשההכנסה היחידה שלו היא קצבת נכות זעירה מהצבא, וברזומה שלו שתי קריירות קצרות ולא כל כך מוצלחות.

באותו הזמן צדה את עינו מודעה באחד מירחוני המדע הבדיוני אודות תחרות כתיבת סיפורים קצרים. המקום הראשון, כך הבטיחה המודעה, יזכה בחמישים דולרים. במצבו הפיננסי העגום, להיינליין לא היה מה להפסיד, והוא כתב סיפור קצר עבור התחרות. אך ברגע האחרון החליט שלא לשלוח אותו אל המגזין שהכריז על התחרות, אלא למגזין Astounding Science Fiction. ההחלטה הזו התבררה מוצלחת משתי בחינות. ראשית, הוא קיבל תמורת הסיפור שבעים דולרים במקום חמישים. שנית, מי שערך את Astounding היה לא אחר מאשר ג'ון וו. קמפבל, האדם שעתיד להירשם בדברי ימי הספרות כמי שאחראי כמעט במו ידיו לפריחה האדירה של ספרות המדע הבדיוני במחצית הראשונה של המאה העשרים. לקמפבל היה כישרון נדיר לזהות את היהלומים הגולמיים, ולהפוך אותם לענקים כמו אייזיק אסימוב, לסטר דל ריי וכמובן- רוברט היינליין.

ההצלחה הגיעה אל היינליין במהירות מסחררת ממש. בתוך שנתיים בלבד כבר נחשב לאחד הסופרים המובילים של עולם המדע הבדיוני, זכה בפרסים והוזמן לכנסים נחשבים. שורש ההצלחה היה באופי כתיבתו של היינליין, שהייתה כמעט ייחודית בנוף המקומי של המדע הבדיוני באותו הזמן. היה לא מעט 'מדע' במדע הבדיוני של היינליין, אבל בה בעת דגש רב והתייחסות כמעט ישירה לעניינים וסוגיות חברתיות שהיו בוערים על סדר היום של החברה האמריקנית העכשווית. הנה מה שהיה להיינליין עצמו לומר על כך.

בסיפור 'הדרכים חייבות להתגלגל' (The Roads Must Roll), לדוגמא, היינליין תיאר התקוממות של איגוד מקצועי שאחראי על הפעלתם של משטחים נעים, בסגנון מדרגות נעות. המשטחים הללו נעים במהירות של מאתיים קמ"ש, ועל כן חשובים מאוד לתשתית התחבורתית של אותו עולם עתידני, בדומה לכבישים מהירים אצלנו. והיינליין עוקב אחר המרד של האיגוד המקצועי והשלכותיו. מי שמכיר את ארצות הברית, ובמיוחד באותן השנים, יודע עד כמה חשובים היו האיגודים המקצועיים וכמה השפעה פוליטית הייתה לאנשים שעמדו בראשם. סיפור כמו 'הדרכים חייבות להתגלגל', אם כן, מקבל פרשנות שונה לחלוטין מזו שמקבלת יצירת מדע בדיוני רגילה.

כשפרצה מלחמת העולם השניה התנדב היינליין לשרת בצבא. הוא רצה לחזור לספינות, אך הוצב לבסוף בתפקיד של מהנדס אווירונאוטיקה בבסיס עורפי של הצי. סופרי מדע בדיוני דואגים אחד לשני, אתם יודעים, והיינליין הביא עימו לבסיס שני חברים טובים: אייזיק אסימוב ול. ספארג דה קאמפ.

הצבא הצמיד להיינליין עוזרת מוכשרת ביותר בשם וירג'יניה גרסטנפלד. ג'יני, כפי שכונתה לרוב, היתה כימאית מבריקה שידעה לדבר בשבע שפות, אתלטית טובה ושחיינית משובחת. למעשה, היא גם היתה בכירה ממנו בדרגה- למרות שבמסגרת תפקידה היתה כפופה לו. רוברט התרשם מאוד מאישיותה הג'ינגית והתוססת, או כפי שהגדיר זאת הוא- 'נדמה לי שג'יני יכולה לנצח אותי במכות, אם אני לא משחק מלוכלך.' כשנסתיימה המלחמה התגרש מאישתו השניה, ונשא את ג'יני לאישה. כפי שגילה עד מהרה, הוא עשה עיסקה אפילו טובה יותר משחשב.

שנות פריחה

השנים שלאחר מלחמת העולם השניה היו שנות פריחה עבור הקריירה הנוסקת של היינלין, וסיפורים שכתב הופיעו בעיתוני ערב מכובדים כמו ה-The Saturday Evening Post שפנו לקהל הרחב. הוא כתב את התסריט לסרט מדע בדיוני מצליח, 'המטרה: הירח' שמו, שאף זכה באוסקר בזכות האפקטים המיוחדים.

שנות החמישים היו שנים שבהם כתב היינליין בעיקר עבור הקהל הצעיר, בני נוער ומתבגרים. היה לו חשוב לעודד את הדור הצעיר לקרוא מדע בדיוני, ובדרך זו להחדיר בו את האהבה למדע ולטכנולוגיה, כמו גם את הערכים שהיינליין עצמו ספג בימי האקדמיה לקצינים. והוא אכן הצליח היטב במלאכתו: אסטרונאוטים רבים ציינו במפורש את ספריו של היינליין וסופרים אחרים ככוח שמשך אותם אל קריירה מחוץ לאטמוספירה.

הספר 'מנהרה בשחקים' הוא דוגמא טיפוסית לרומן מתבגרים שכזה. כמו במרבית הספרים מאותו הסגנון, הגיבורים הם תלמידי תיכון שמבקשים לצאת למסע מסוכן ועתיר הרפתקאות. במסגרת קורס הישרדות בבית הספר, הם נשלחים אל כוכב לכת לא מיושב כשרק ציוד השרדות בסיסי לגופם, ללא שום מידע מוקדם פרט לאזהרה כללית לגבי 'סטובורים' שעלולים לתקוף אותם. התלמידים אמורים להיבחן על יכולתם לשרוד בשטח במשך עשרה ימים, אך בפועל נתקעים כל כוכב הלכת במשך שנתיים תמימות. הקושי העיקרי, כפי שמגלים הקוראים, הוא דווקא המאבקים הפנימיים בין התלמידים לבין עצמם- והיינליין, כמעט מבלי שנרגיש, הופך את סיפור ההשרדות לסיפור התבגרות: החשיפה אל הצדדים המכוערים יותר של האדם, אל הפוליטיקה האכזרית, תלאות האהבה וכו'. המילה 'סטובורים' היא היפוכה של המילה 'רובוטים'- קריצה של היינליין אל שאר הז'אנר ואולי אל אסימוב, חברו, והרובוטים המפורסמים שלו.

בסיפורי המתבגרים של היינליין קשה למצוא את המתירנות המינית הטיפוסית שמופיעה בשאר ספריו, אבל הכתיבה עצמה אינה ילדותית ומבוגרים רבים נהנו ממנה. גם הנושאים שבחר לעסוק בהם לא היו ילדותיים כלל ועיקר. בסיפור 'חליפת חלל', למשל, היינלין מתאר את מסעו של מתבגר צעיר שזוכה בחליפת חלל ישנה ומנסה להגיע אל מושבת הירח. בסופו של דבר הוא מסתבך בקנוניה בין כוכבית שרוקחים חייזרים מרושעים ומוצא את עצמו במעין בית משפט גלקטי, יחד עם אדם קדמון מימי המערות וליגיונר רומאי. השופטים בוחנים מדגם מייצג זה של האנושות, וצריכים להכריע לגבי עתידו של המין האנושי- אם להשמיד אותו או לתת לו להמשיך ולהתפתח. היינליין ניצל את הבמה הזו כדי לבחון את השאלות הפילוסופיות לגבי ההבדל העקרוני בין אדם וחיה, ומהן התכונות הנעלות שמפרידות- אם בכלל- בין בני אדם ליצורים פרימיטיביים וברבריים יותר.

בתקופה זו החלו נטיותיו הפוליטיות של היינליין- שהיה סוציאליסט בעברו, כזכור- לנטות יותר ויותר אל עבר הקצה הימני של המפה הפוליטית. נטייה זו סיבכה אותו כהוגן עם אינטלקטואלים שמאלנים רבים. בסוף שנות החמישים כבר התנהלה המלחמה הקרה מול ברית המועצות במלוא עוזה, ובארצות הברית התנהל דיון ציבורי סוער לגבי הצורך בשמירה על ההרתעה הגרעינית. ב-1958 נתקל היינליין במודעה באחד העיתונים מטעם ארגון ליברלי שמאלני שקרא לאסור על ארצות הברית מייד ובאופן חד-צדדי לבצע ניסויים בנשק גרעיני. היינליין וגי'ני היו פעילים במפלגה הרפובליקנית הימנית, ומאוחר יותר אפילו השתתפו באופן אקטיבי בקמפיין של המועמד הרפובליקני לנשיאות, הסנטור בארי גולדווטר, מי שזכה לכינוי 'מר שמרנות'.

התשובה של רוברט היינליין למודעה הליברלית בעיתון הייתה, כצפוי, ספר מדע בדיוני. הוא אפילו הפסיק את כתיבתו של ספר אחר עליו עבד כדי לכתוב אותו. כשהמוציא לאור שלו דחה את כתב היד בטענה שהספר קיצוני מדי ואינו מתאים לבני נוער- היינליין פשוט עבר להוצאת ספרים אחרת. הספר הזה, 'לוחמי החלל' שמו, עתיד להפוך לאחת הקלסיקות הגדולות והשנויות במחלוקת של המדע הבדיוני.

לוחמי החלל

עלילתו של 'לוחמי החלל' עוקבת אחר חייל צעיר בשם חואן ריקו, שמשרת כלוחם בחיל הרגלים המשוריין של כדור הארץ במאה העשרים ושתיים. ריקו וחבריו ליחידה נלחמים בחייזרים דמויי-חרקים המכונים בפשטות 'הגו'קים' (Bugs). הספר עוקב אחר שירותו הצבאי של ריקו מגיוסו, דרך הקרבות בהן הוא משתתף ועד שהוא הופך לקצין ומפקד בעצמו.

מבנה הסיפור- פלאשבקים מרובים אל העבר ותהליך טירונות שבו הגיבורים מקבלים הרצאות על פילוסופיה ומוסר- נותן להיינליין את ההזדמנות האהובה עליו להציג את תפישת עולמו. ביקום של הספר, רק למי ששירת בצבא ישנה הזכות הדמוקרטית לבחור ולהיבחר. זו תוצאה של התמוטטותן של הציוויליזציות המערביות לקראת סוף המאה העשרים. אלו נפלו מכיוון שאזרחיהן לא היו מוכנים להלחם ולמות תמורת הזכות לחופש ולחרות, שכן כל מי שהיה מעל 18 ובעל טמפ' גוף של כשלושים ושבע מעלות- היה כשיר להצביע. הג'וקים, חסרי מחשבה עצמאית ונשלטים על ידי מלכה ריכוזית, הם אנלוגיה ברורה לקומוניסטים ולסכנה הנשקפת ממנו.

מבקרי הספרות לא אהבו את 'לוחמי החלל' כלל וכלל. רבים טענו שהעלילה שיטחית ופשטנית מדי, ושדמותו של חואן ריקו אינה מתפתחת כלל לאורך כל הסיפור: הוא מאוהב ב'להיות חייל' בתחילת העלילה, ומסיים אותה מאוהב ברעיון הזה באותה המידה. הקוראים מצידה השמאלי של המפה הפוליטית זעמו על היינליין- ואין להתפלא על כך: 'לוחמי החלל' הוא שיר הלל ברור למלחמה, ולערך הנשגב של הגנה אקטיבית על המשפחה והמולדת. היינליין עצמו טען שלא ניסה להאדיר את המלחמה כרעיון, אלא רק את תעוזתם והקרבתם של החיילים הפשוטים, אבל מכל עבר נשמעו טענות על כך שהספר נוטה לפאשיזם. חוק אצבע הומוריסטי קובע שאם שמו של היינליין מוזכר בדיון בפורום כלשהו באינטרנט- בתוך שלושה ימים מישהו כבר יזכיר את היטלר או את הנאצים  (מה שנקרא, 'ישלוף את הקלף הנאצי'). היינליין סיפר שכמעט כל מכתבי התגובה ששלחו אליו הקוראים על 'לוחמי החלל' היו שליליים וכועסים.

אך הספר נמכר היטב בחנויות, ואפילו זכה בפרס הוגו ב-1960 על פי בחירת הקהל. קוראים רבים הזדהו עם הערכים שמשקפות דמויותיו של היינלין בסיפור: אומץ הלב, הנאמנות וההקרבה העצמית. אחרי הכל, 'לוחמי החלל' היה תמצית נאומו המפורסם של הנשיא ג'ון פ. קנדי: 'אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות עבורך- שאל מה אתה יכול לעשות עבור מדינתך.' בקרב אנשי הצבא היו לרעיונות הללו, באופן טבעי, אחיזה חזקה במיוחד, שכן היינליין מתאר את הצבא האידיאלי: הייטקי, מוסרי ומורכב כולו ממתנדבים נחושים. 'לוחמי החלל' נמצא ברשימת הקריאה המומלצת של ארבע מתוך חמשת האקדמיות הצבאיות הגדולות של ארצות הברית.

סיבה נוספת להצלחת הספר נעוצה בטכנולוגיה העתידנית אותה בחר היינליין לשלב בסיפור. ריקו וחבריו נלחמים בג'וקים כשהם עוטים על עצמם את חלומו הרטוב של כל חייל: שלד חיצוני (Exoskeleton). השלד החיצוני הוא שיריון דמוי-אדם שעוטף את החייל ומגיב לתנועותיו ופקודותיו כאילו היה המשך ישיר של גופו. הלוחם הופך, מבחינה מעשית, לרובוט גדול ורב עוצמה, המסוגל לשאת חימוש כבד ומגוון, לנוע במהירות ולדלג מרחקים עצומים באמצעות סילונים רקטיים. החייל שבתוך השלד החיצוני מקבל גישה אל אמצעי חישה כמו ראיית לילה ותמונת מכ"ם, וגם גישה אל מפות טקטיות, אמצעי קשר וכדומה.

השלד החיצוני שמתאר הינליין ב'לוחמי החלל' הוא מכונת הלחימה האולטמטיבית: השילוב המושלם בין פלוגת חי"ר לפלוגת טנקים. החיבור בין חוכמת האדם לכוח האדיר של המכונה מסעיר את הדימיון ומופיע ביצירות בדיוניות רבות, כמו בקומיקס 'איירון מן', או בסצינת הסיום המפורסמת של ה'נוסע השמיני'. התיאורים שמספק היינליין הציתו את דמיונם של רבים, וביניהם, יש לשער, גם את דמיונם של גנרלים בצבא האמריקני. משרד ההגנה השקיע במהלך השנים תקציבים נכבדים במחקר ופיתוח של שלדים חיצוניים, עד שהמשבר הכלכלי האחרון גרם לביטולן של כמה תוכניות מחקר. לצערנו, לא ידוע על הצלחות מרשימות בתחום זה: הטכנולוגיה שבבסיסו של השלד החיצוני היא אותה הטכנולוגיה שבבסיסו של הרובוט האנושי, ובשני המקרים נדמה שההצלחה נמצאת עדיין הרחק מעבר לאופק.

אך עדות מעניינת לכוחו של החזון הטכנולוגי אותו שוטח היינליין ב'לוחמי החלל' אפשר למצוא בסיפור הבא. ב-1986 מונטי ריד היה חייל בצבא ארצות הברית, כשנפצע באורח קשה בתאונת צניחה ונותר משותק בכל גופו. ברובם המכריע של המקרים תאונות מעין אלה הן בלתי ניתנות לריפוי, והרופאים המליצו למונטי שיתחיל להתרגל לכסא הגלגלים. בבית החולים קרא מונטי את 'לוחמי החלל', וגם בו הרעיון של שלד חיצוני אש הצית פנימית יוקדת. אך בזמן שהגנרלים ראו בשלד החיצוני כלי מלחמתי, למונטי המשותק היו מחשבות אחרות לחלוטין: הוא חלם שאת הגלגלים שבכסא הגלגלים יחליפו רגליים וידיים רובוטיות. הבלתי יאמן קרה: מונטי ריד החלים, וקם על רגליו. הוא חזר לשגרת חייו, מצא עבודה ולמד לתואר ראשון בביוסינטיקה- ייצור איברים מלאכותיים. אך זיכרון הטראומה שחווה בבית החולים, תחושת חוסר האונים המתסכלת והאיומה, לא עזב אותו לרגע. הוא החל לתכנן אב-טיפוס של שלד חיצוני לשימושים אזרחיים, וכינה אותו Life Suit, 'חליפת חיים'.

כיום עומד מונטי בראש חברה המפתחת את חליפת החיים שלו. שמה של החברה, באורח הולם, הוא 'הם עוד ילכו', והשלד החיצוני שלו כבר הגיע לגרסא החמש עשרה במספר. מסרטוני הדגמה ניתן להבחין בבירור שמדובר עדיין במוצר ניסיוני ולא בשל: חוטי החשמל והצינורות ההידראוליים משתלשלים מכל עבר, באופן שמזכיר תאונה בין רובוטריק ורכב של אינסטלטור. אבל בתוך כל הכבלאז' ניתן להבחין בניצוצות הראשונים של שלד חיצוני אמיתי: גוף מתכתי קל העוטף את פלג הגוף התחתון, ומאפשר למשתמש לפסוע בקלילות מרשימה אפילו כשמיכל מתכת כבד למראה קשור לגבו. לפי וויקיפדיה, המקור לכל ידע באשר הוא, חליפת החיים כבר מסוגלת לגמוע מרחקים מכובדים של שישה קילומטרים ברציפות. הדרך לשלד החיצוני של חואן ריקו והיינליין עוד ארוכה- אבל מי יודע, אולי הם באמת עוד ילכו.

גר בארץ נוכריה

כפי שציינתי קודם, היינליין הפסיק את כתיבתו של ספר אחר כדי לכתוב את 'לוחמי החלל'. הספר שאת כתיבתו עצר והמשיך מאוחר יותר היה 'גר בארץ נוכריה' (A Stranger in A Strange Land), ואף הוא הפך לאחת מהקלאסיקות הגדולות של המדע הבדיוני- אם כי אצל קהל קוראים שונה בתכלית.

בשנת 1948 קיבל ג'ון קמפבל שהיה, כזכור, העורך של היינליין במגזין Astounding Science Fiction, מכתב למערכת מקורא יצירתי במיוחד. במכתב החמיא הקורא לעורך המגזין על גיליון מוצלח, ואף פרט בדיוק אילו מהסיפורים אהב ומי היו הסופרים שכתבו אותם. הייתה רק בעיה אחת קטנה. הגיליון המדובר, על פי המכתב, היה אחד הגיליונות של שנת 1949- דהיינו, גיליון שהיה אמור לצאת רק בעוד שנה. אני מניח שרוב העורכים היו משליכים מכתב כזה לפח האשפה, ואולי מסננים כמה מילות נאצה אל הקורא הפסיכי שבזבז את זמנם לריק. אבל ג'ון קמפבל לא היה עורך רגיל: אתה לא הופך להיות העורך החשוב ביותר בתולדות המדע הבדיוני אם אתה 'סתם עוד עורך רגיל'.

קמפבל אימץ את הרעיון לחיקו. הוא פנה אל הסופרים ששמותיהם הוזכרו במכתב, וביקש מהם לכתוב את הסיפורים שאותם הזכיר הקורא היצירתי. היינליין הסכים לרעיון, וניגש לכתוב את הסיפור שהמכתב קבע ששמו יהיה  Gulf ('פער'). הקורא לא פירט את תוכן הסיפור, כך שלהיינליין לפחות נותר חופש יצירתי בתחום זה.

ג'יני, אישתו המוכשרת של היינליין, לא הייתה רק פרצוף יפה שידע לשוחח בשבע שפות. בתוך זמן קצר מאז נישואיהם היא הפכה להיות אחד הכוחות הדומיננטיים בקריירה הסיפרותית של בעלה: היא הייתה המנהלת העסקית שלו, הקוראת הראשונה של כל כתבי היד ואפילו פותרת את הבעיות ההנדסיות שבהן נתקל מדי פעם. באחד המקרים, רוברט וג'יני ישבו יומיים שלמים כדי לחשב את המסלול הנכון אותו צריכה לעשות חללית בדרכה אל המאדים. אם הדמות הנשית המובילה בסיפור כלשהו של היינליין היא חכמה, חזקה ותוססת- סביר להניח שהיא גם ג'ינגית- כמו ג'יני היינליין.

כפי שעשתה מדי פעם, ג'יני זרקה רעיון לסיפור החדש- ואריאציה מעניינת על 'ספר הג'ונגל' המפורסם. במקום ילד שגדל אצל חיות היער, היא הציעה להיינליין לכתוב על ילד אנושי שגדל בין חייזרים. הרעיון הזה היכה שורשים עמוקים במוחו של היינליין, אך הוא לא הסכים לכתוב עליו את הסיפור הקצר: הוא ידע שכדי לפתח את הנושא המסקרן הזה לכל אורכו ורוחבו, הוא זקוק למרחב מתאים- משמע, ספר באורך מלא. לבסוף, בשנת 1961, אחרי עיכובים רבים שאת חלקם תיארתי קודם- יצא 'גר בארץ נוכריה' לאור.

הספר מתאר את שובו לכדור הארץ של ואלנטיין מיכאל סמית', נער אנושי שגודל על ידי בני המאדים. הוריו, זוג חוקרי חלל, מוצאים את מותם על הכוכב האדום, וסמית' לומד וסופג את התרבות המאדימית הזרה שלתוכה הוא נטמע. כשהוא חוזר אל כדור הארץ כאיש צעיר, הוא מוצא שהוא חסר את הכלים הבסיסיים ביותר להתמודדות עם התרבות האנושית הזרה והמוזרה. כדי לסבך את העניינים, מתברר שסמית' הוא (על פי פרשנות חוקית מסויימת) בעליו החוקיים של מאדים, ויורשו של הון עצום בזכות פטנטים שרשמו הוריו לפני מותם.

מצבו המיוחד מביא לכך שכל בעל אינטרס כלכלי ופוליטי בשלטונות כדור הארץ מנסה לעשות בו שימוש ציני ולנצל אותו למטרותיו. סמית' מורד, ומחליט להציג בפני בני כדור הארץ את הנאורות התרבותית של בני המאדים. הוא מקים את 'כנסיית כל העולמות' על בסיס הרעיונות המאדימיים של אחווה, פאציפיזם, מניעת רעב ומחלות וכו'. החברים בכנסיית כל העולמות ישנים ביחד בקומונות, מקיימים סקס קבוצתי ובאופן עקרוני עושים את כל מה שהימין האמריקני השמרני רואה כפריצות וחילול העקרונות המוסריים הנוצריים.

'גר בארץ נוכריה' יצא לאור בתחילת שנות השישים, ופחות או יותר באותו הזמן גם פרצה לתודעה הציבורית התנועה הביטניקית: ההיפים, ארוכי הבלורית והגו'ינט. 'גר בארץ נוכריה', על שלל רעיונותיו הליברלים והרדיקאלים, הפך לתנ"ך של התנועה הזו. אחד מהביטויים שהמציא היינליין בספר, 'לגרוק'- שמשמעותו הכללית היא 'להבין משהו באמצעות אמפיה ואהבה', נכנס ללקסיקון המקובל של התנועה. היינליין נאלץ להקים גדר בביתו כדי להרחיק מעליו את אותם מעריצים חדשים ומבולבלים שהאמינו שהוא עומד להכריז על עצמו כגורו של מפלגת האהבה.

אז מיהו, בעצם, רוברט א. היינליין?

האם הוא שמרן ימני? הוא הרי תמך בציד המכשפות של סנטור מק'ארתי, ותיעב את הקומוניזם. בספרו 'השליטים', היינליין מתאר גזע חייזרים שפולש אל כדור הארץ ומשתלט על מוחותיהם של קורבנותיו כדי לשעבד אותם- זו אנלוגיה ברורה לשטיפת המוח הקומוניסטית, כביכול.

או שאולי הוא ליברל שמאלני? כמעט בכל ספריו הוא מפגין עמדה אנטי-ממסדית ואנטי-דתית. אחד הטריקים החביבים על היינליין היה לתת לקוראים להתאהב בדמות הראשית הכריזמטית והצודקת, ואז להזכיר- כבדרך אגב- שצבע עורה שחור, או שמוצאה מאחד ממגזרי המיעוטים.

ייתכן וניתן למצוא את התשובה לשאלה זו בספר 'עריצה היא הלבנה', אף הוא אחד מספריו המוצלחים והמשובחים ביותר של היינליין. הירח, על פי הספר, הוא מושבת עונשין אליה נשלחים כל מי שהשלטונות בכדור הארץ מעוניינים להיפטר ממנו, קצת כמו ראשית ימיה של יבשת אוסטרליה. תנאי החיים במושבת הירח הם נוקשים ובלתי מתפשרים: מי שלא מסתדר עם שכניו, מטריד את מעט הנשים שחיות במושבה או שמתקשה למצוא עבודה- נזרק החוצה ממנעל האוויר ללא חליפת חלל. עלילת הספר עוקבת אחר מרד שפורץ על הירח ובניסיונותיהם של תושביו להקים לעצמם מדינה עצמאית. סיכוייהם לעמוד כנגד מלוא עוצמתו של כדור הארץ קלושים, אך לזכותם עומדות שנים ארוכות של חישול וברירה טבעית בתנאים הקשים שמעמידה מולם העריצה, היא הלבנה.

הערכים שעולים מתוך הספר הם תמצית ערכיו של היינליין- ערכים ליברטינים, מלשון 'ליברטי', חופש. החירות האישית, החופש של האדם לעשות כרצונו ללא הרסן והעול של השלטון, הם המוטיב החשוב של ספריו. ליברטניזם היא ייצור כלאיים מוזר: היא אינה ליברלית ואינה שמרנית, או גם ליברלית וגם שמרנית. החופש של האדם לעשות את מה שהוא רוצה לעשות בחדר השינה שלו ללא הפרעה- הוא ליברלי. המאבק הבלתי מתפשר למען מדינה חופשית כנגד אויבים המעוניינים לחנוק את החירות הזו- הקומוניזם, לדעתו של היינליין- הוא שמרני במובהק. בקיצור, אי אפשר למקם את היינליין על הסקאלה המקובלת של ימין ושמאל, ליברלים ושמרנים: הוא משהו אחר. הוא גם וגם. ייתכן וזהו סוד הקסם של ספריו.

וקסם היה בספרים של היינליין, למכביר. האסטרונאוטים של אפולו 15, בין דילוג לדילוג על אדמת הירח, ציטטו מאחד מסיפוריו- 'הגבעות הירוקות של הארץ'. הם לא יכלו שלא להתפעל מהאופן שבו זיקק היינליין את התחושות שמתעוררות באסטרונאוט כשהוא חושב על הגבעות הירוקות של הארץ בעודו מוקף בגבעות האפורות ונטולות החיים של הירח, מבלי שכף רגלו של היינליין דרכה מעולם על החול האפור בעצמו.

במהלך שנות השבעים הייתה בריאותו של היינליין רעועה, והוא לקה בסדרת דלקות בטן וסתימות עורקים שדירדרו את איכות חייו ומנעו ממנו לכתוב במשך שנים ארוכות. לאחר ניתוח מעקפים והחלמה ממושכת, חזר לאיתנו והמשיך לכתוב עוד חמישה ספרים עד מותו, מהתקף לב, בשנת 1988. אפרו פוזר באוקיינוס השקט, מול חופיה של קליפורניה.


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.