fbpx

מי בכלל צריך גאונים? על תגליות משותפות במדע

כתב: רן לוי
תמלל: יוני שטרן

הפרק הפעם חוקר את תופעת התגליות המשותפות במדע ובטכנולוגיה: מקרים שבהם מספר חוקרים וממציאים הגיעו לאותן התגליות באותו הזמן, באופן עצמאי.
-האם אינשטיין היה באמת גאון מיוחד במינו?
-כמה אנשים גילו בו זמנית את חוק שימור האנרגיה?
-מה גרם לממציא אמריקני להסתובב ברחובות לונדון כשאפרכסת טלפון צמודה לאוזנו?

אייזיק ניוטון היה אגדה מהלכת עוד בימי חייו. המשורר אלכסנדר פופ קלע לתחושתם של מדענים רבים כשכתב על הגאון האנגלי:

הטבע וחוקיו היו נחבאים בחשכת הליל
אלוהים אמר 'ויהי ניוטון'
והכול הואר

מעטים הם השירים שנכתבים על מדענים, אולי מכיוון שקשה למצוא חרוז הולם ל"מומנטום" ו"גרביטציה"…ניוטון זכה בכבוד הלירי בזכות שורת תגליות ותובנות שזעזעו את תמונת העולם של אנשי המאה ה-17, כגון שלושת חוקי המכניקה, פעולתו של כוח המשיכה ושבירת האור הלבן לקשת של צבעים בעזרת מנסרה.

ניוטון ולייבניץ

אחת מהתגליות החשובות והדרמטיות ביותר של ניוטון הייתה המצאת החשבון הדיפרנציאלי. לא תהיה זו הגזמה אם נאמר שפיתוח זה הוא המשמעותי ביותר בעולם המתמטיקה מאז שרטט פיתגורס הזקן את המשולש שלו בחולות יוון העתיקה. החשבון הדיפרנציאלי הוא השפה שבה משוחחים ביניהם המדענים בכל השדות והתחומים, מכלכלה ועד תורת הקוונטים. אבל אייזיק ניוטון, על כל גאוניותו, לא היה לבד: מישהו אחר, אלפי קילומטרים מלונדון הסגרירית, ישב מול שולחן כתיבה ופיתח – במקביל וללא קשר לניוטון – את החשבון הדיפרנציאלי. וילהלם גוטפריד לייבניץ חשב על אותם הרעיונות, באותו הזמן ממש, והוא עשה זאת אפילו טוב יותר מניוטון, כך מסתבר. האינטגרלים ושאר הסימונים שהמדענים משרטטים על הלוחות הירוקים היום, הם הסימונים שהמציא לייבניץ.

אבל ניוטון סירב להאמין לאפשרות שמישהו חוץ ממנו עצמו הצליח להעלות על דעתו בדיוק את אותם הרעיונות. הוא האשים לגוטפריד לייבניץ בגניבת רעיונותיו, האשמה חמורה ומכוערת מאוד בין שני מדענים שנחשבו בעיני עמיתיהם לגדולי הדור. הפרשה הזאת לוותה בהשלכות בוץ הדדיות, רמיסת אופי, הכפשות לא נעימות שממש מיררו את חייהם של שני הצדדים, ובמיוחד הזיקו ללייבניץ, שהיה פחות מפורסם ומהולל מהפיזיקאי האנגלי. במשך עשרות שנים, רווחה הדעה שהמתמטיקאי הגרמני אכן סחב את רעיונותיו ממחברותיו של ניוטון. רק שנים רבות לאחר מותו של גוטפריד לייבניץ, נתגלו בביתו מסמכים ומחברות שהוכיחו מעל לכל ספק סביר שלייבניץ אכן המציא את החשבון הדיפרנציאלי באופן עצמאי לחלוטין.

לא רק ניוטון התקשה להאמין שהתגלית הגאונית והחשובה, כמו החשבון הדיפרנציאלי, יכולה הייתה להיעשות ע"י שני אנשים כמעט באותו הזמן. גם ההיסטוריונים של המדע, אלה שחוקרים ומנסים לגלות את החוקיות והתהליכים שמובילים להמצאות וגילויים מדעיים, התקשו לקבל את הרעיון הזה. הדעה השלטת במאות ה-18 וה-19 הייתה שכל תהליך ההתקדמות במדע נסוב סביב דמותו של המדען הגאון: אדם בעל יכולת אינטלקטואלית פנומנלית, שמבטו מצליח לחדור מבעד לערפל של חוסר הוודאות אל עומקן של הרעיונות והעקרונות בבסיס הטבע. אנחנו בני-האדם, בני-התמותה, חסרי סיכוי כמעט להקיש את ההיקשים המתאימים ולחבר את החוטים הנכונים, אבל הם – הגאונים משיעור קומתו של ניוטון, דרווין, איינשטיין ואחרים – יכולים לקשור את הקצוות המתאימים ולרקוח תאוריות מדהימות מתוך מוחם הקודח.

סיפורם של ניוטון ולייבניץ אינו מקרה בודד ומיוחד במינו של תגלית משותפת לשני מדענים – ההפך הוא הנכון: בחינה מעמיקה מגלה מאות המצאות ותגליות משותפות שכאלה מאז ימי תחילת הרנסנס, לעתים אפילו בין מדענים שיש בהם רק מעט מאוד מן המשותף בכל אספקט אחר, כפי שידגים הסיפור הבא.

הרץ ויוז

השם הרץ ודאי מוכר לרובנו. היינריך הרץ היה זה שגילה את הגלים האלקטרומגנטיים, הגלים שעל פיהם עובד הרדיו, המיקרוגל, המכ"ם וכדומה. בזכות תגלית חשובה ודרמטית זו, זכה הרץ שהיחידה המציינת את התדר של הגלים האלקטרומגנטיים תיקרא על שמו. הרץ נולד באמצע המאה ה-19, למשפחה גרמנית מבוססת ומכובדת מאוד. אביו היה פוליטיקאי רב-השפעה בפרלמנט, והרץ זכה להישלח לבתי-ספר היוקרתיים והטובים ביותר. מוריו היו מדענים דגולים ששמותיהם ודאי יעבירו צמרמורת בגופו של כל מי שלקח קורס פיזיקה בסיסי באוניברסיטה: גוסטב קירכהוף, למשל, הרמן פון-הלמהולץ ואחרים. החינוך המעולה שהוא קיבל השתלב היטב עם הברק הטבעי של היינריך, שהיה תלמיד מחונן ואפילו ידע לדבר בערבית ובסנסקריט – מין שפה הודו-איראנית עתיקה. זה נראה כמעט טבעי שהרץ היה זה שהצליח להוכיח את התאוריה, המהפכנית-לזמנה, של ג'יימס מקסוול, לגבי קיומם של גלים בלתי-נראים הנעים במהירות האור. אבל כפי שאתם ודאי מנחשים, הוא לא היה לבד.

דיוויד יוז הגיע מרקע אחר לחלוטין. אביו ואמו היו מוזיקאים, מהגרים עניים מאנגליה שנחתו בחופיה של ארה"ב ומיד העמידו את שלושת ילדיהם על הבמה כדי להרוויח כסף ולקנות אוכל. שלושת הילדים היו אמנים מחוננים. דיוויד היה נגן קונצרטינה – כלי נגינה דמוי אקורדיון – והוא היה נגן יוצא מגדר הרגיל. במעין גרסה מודרנית של סיפור סינדרלה, שמע פסנתרן רב-השפעה את דיוויד יוז מנגן, ומיד הבחין בכישרונו המדהים. בזכותו זכה יוז הצעיר ללמוד באוניברסיטה, ומאוחר יותר אפילו להפוך למרצה למוזיקה.

לדיוויד יוז היה גם כשרון מכאני מפותח מאוד. עד מהרה הוא צבר מספיק ידע והבנה גם בתחום הפיזיקה, כדי לזכות בכיסא של הפרופסור למדעים באוניברסיטה. פריצת הדרך שלו הגיעה כשתכנן פסנתר חשמלי קטן שהיה מסוגל להדפיס על דף את התווים שמנוגנים על הקלידים באותו הרגע. זו הייתה המצאה קטנה ונחמדה, אבל ההשלכות העצומות שלה התבררו רק כשהבין יוז שהוא אוחז בידו למעשה את הטלגרף הראשון. תחשבו על זה: אם רק מחליפים את התווים באותיות ואת הקלידים במקלדת, מקבלים מכשיר שמסוגל להדפיס מצדו האחד את המידע שזורם לתוכו מצדו השני.

המצאה זו נתקבלה בזרועות פתוחות בכל רחבי העולם והפכה את יוז לאיש עשיר מאוד. הוא חזר לאנגליה, שם הקדיש את זמנו להמצאות נוספות, ובביתו הוא התקין מכשיר חדיש ביותר – הטלפון – שהיה תכנון של חברו הטוב אלכסנדר גראהם בל. יום אחד, כששוחח בטלפון החדש, הבחין יוז בתקתוקים משונים שעולים מתוך האפרכסת. הוא חקר את העניין, וגילה להפתעתו שהתקתוקים קשורים לניצוץ חשמלי זעיר שהתרחש בתוך אחד המתקנים החשמליים שעמד במעבדה, ניצוץ שנגרם כתוצאה מאיזושהי תקלה מקרית. יוז ניסה לבחון עד לאיזה מרחק הצליח הניצוץ להשפיע על הטלפון שלו. הוא לקח את הטלפון ויצא להסתובב ברחובותיה הסואנים של לונדון, מאזין לתקתוקים ורושם לעצמו באיזה מרחק החלו לדעוך ומתי נעלמו כליל. אתם יכולים לדמיין לעצמכם את תגובתם של תושבי הבירה הבריטית למראה הממציא האמריקאי המוזר שהסתובב לו ברחובות כאשר אפרכסת של טלפון, שלא הייתה מחוברת לכלום, צמודה לאוזנו. במבט לאחור, יש כאלה שיאמרו ש…הייתה זו השיחה הסלולרית הראשונה.

יוז הגיע למסקנה המדהימה שהתקתוקים ששמע – מקורם בגלים אלקטרומגנטיים שבקעו מתוך הניצוץ. אבל זה התרחש בשנת 1879, שמונה שנים תמימות לפני שהיינריך הרץ ערך את ניסוייו שלו, ובסך הכול פחות מ-20 שנה אחרי שג'יימס מקסוול הגיע למסקנה התאורטית אודות קיומם של גלים אלקטרומגנטיים, כך שהרעיון כולו היה ממש בחיתוליו. יוז היה משוכנע שהוא עלה על משהו מעניין. הוא הזמין לביתו שלושה פרופסורים מכובדים, אחד מהם היה יושב-ראש של החברה המלכותית הבריטית אפילו, והדגים בפניהם את התגלית שלו. הוא הראה להם את הניצוץ, נתן להם להאזין לתקתוקים באפרכסת, ואפילו הוציא אותם אל הרחוב, כדי שיוכלו לשמוע בעצמם כיצד הגלים הבלתי-נראים עוברים דרך קירות הבית. המלומדים המכובדים לא התרשמו בכלל. הם היו שייכים לדור הישן של הפיזיקאים, נטועים עדיין בימים של ראשית תורת החשמל, ולא הפנימו את המהפכה שחולל ג'יימס מקסוול. אחד מהפרופסורים הסביר ליוז שהוא טועה ושהתופעה שהוא הדגים להם אינה גל משולב של שדה מגנטי וחשמלי, כי אם שדה מגנטי בלבד; השראה של זרמים באמצעות שדה מגנטי הייתה תופעה מוכרת וידועה, כך שיוז לא חידש דבר לכאורה.

יוז היה, כמובן, מאוכזב מאוד. הוא עדיין האמין נחרצות בצדקתו, אבל לא היו לו את הכלים המתמטיים ואת הידע התאורטי כדי להוכיח את טענותיו. להיינריך הרץ המשכיל היה את הידע המתמטי, והרקע ממנו הגיע סייע לו לשכנע את העולם שגלים אלקטרומגנטיים אכן קיימים. היינריך היה מדען "אמיתי", תלמידם של קירכהוף והלמהולץ, פרופסור באוניברסיטה ולא איזה ממציא-חצי-מוזיקאי שלימד באוניברסיטה נידחת אי-שם בקנטאקי, ממש על גבול המערב הפרוע של ארה"ב.

הכול יחסי

על פניו, רעיון המדען הגאון נשמע הגיוני לגמרי. הרי בסופו של דבר, כולנו יודעים שהאבולוציה שייכת לצ'רלס דרווין ושתורת היחסות באה לעולם בזכותו של אלברט איינשטיין. האמנם?

בואו נסקור מחדש את הפסקה האחרונה הזו. דרווין עמל על פיצוח חידת האבולוציה במשך כ-20 שנה. זו הייתה תאוריה כה פורצת-דרך בחדשנותה וכל-כך מהפכנית, עד שהוא היסס בכלל לפרסם אותה. יום אחד הוא גילה בתיבת הדואר שלו מכתב מביולוג צעיר בשם אלפרד וולאס. דרווין הכיר את וולאס היטב מהתכתבויות קודמות שלהם, וידע שוולאס מחזיק בקווי מחשבה מאוד קרובים לשלו. אבל המכתב שהוא קיבל מוולאס הכיל מאמר שפירט פחות או יותר את כל רעיונותיו של דרווין לגבי האבולוציה. אמנם דרווין כבר חשב על התאוריה הזו לפני כמה וכמה שנים, אבל הוא לא פרסם שום דבר. אם וולאס היה שולח את המאמר שלו למישהו אחר ולא לדרווין, אנחנו היינו מדברים היום על תורת האבולוציה של וולאס, ודרווין היה נותר אלמוני. בסופו של דבר דרווין קיבל את מרבית הקרדיט, ובצדק – הוא זה שחשב על העניין ראשון – אבל אם דרווין היה כזה גאון ופיקח, איך הצליח וולאס – שהיה מבריק ללא ספק, אבל אנחנו לא נוהגים לחשוב עליו כעל מדען גאון – להמציא את אותם הרעיונות בדיוק? דרווין, אם כן, אולי אינו מתאים לתאוריית המדען הגאון.

ומה לגבי אלברט איינשטיין? הרי כולנו יודעים שגאונים כמו איינשטיין הם נדירים ביותר. המילה "איינשטיין" הפכה למעשה למילה נרדפת לגאונות. בשנת 1905 פרסם איינשטיין את המאמר שלו, ובו הוא הציג לעולם את תורת היחסות הפרטית. היה זה רגע מכונן בדברי ימי המדע, ושנת 1905 קיבלה את הכינוי "השנה המופלאה" – "אנוס מיראביליס" – בזכות המאמר הזה, ובזכות מאמרים נוספים שפרסם המדען הגרמני בדיוק באותה השנה. 26 שנים קודם לכן, גילה הבריטי ג'יי-ג'יי תומפסון שגוף שנמצא בתנועה מקבל מסה גבוהה יותר. זו הייתה עובדה משונה. תומפסון לא ידע איך "לאכול" אותה בדיוק, אבל הוא הוכיח אותה מעבר לכל צל של ספק במעבדתו. זמן מה לאחר מכן, אישרו חישוביו של מדען אחר, אוליבר הביסייד, את מסקנותיו של תומפסון. הוא אף הוסיף ומצא שלגוף שנע במהירות האור אין תכונות מוגדרות. במילים אחרות, משהו מוזר מאוד קורה במהירות האור. הפיזיקאי הנריק לורנץ התבסס על קודמיו וקבע שגוף שנמצא בתנועה מתקצר ביחס לגוף שנמצא במנוחה, אבל אפילו המסקנה המדהימה הזו כבר לא הייתה מקורית – מדען אחר, וולדמר וויט, חשב עליה עוד קודם, אבל אף אחד לא האמין לו. ג'וזף לאמור קבע שלא רק המרחב – גם הזמן מתנהג באופן משונה במהירות גבוהה, והנריק פואנקרה גילה נוסחה שוודאי מוכרת לכולנו: E=mc2. הנוסחה של פואנקרה הייתה כתובה באופן קצת שונה, עם משתנים אחרים, אבל אל תטעו – זו הייתה אותה הנוסחה.

אז אם כמעט הכול היה ברור וידוע עד שנת 1905, מה משמעות הדבר לגבי אלברט איינשטיין ו"השנה המופלאה" שלו? מה זה אומר על תאוריית המדען הגאון? לאיינשטיין היה בכל זאת תפקיד חשוב: אף אחד מהמדענים הקודמים לא הצליח לראות את התמונה הגדולה. כל אחד גילה פרט קטן, רעיון אחד מתוך אוסף הרעיונות שמרכיבים את תורת היחסות, אבל רק איינשטיין הצליח – באקט הרואי ממש, מעורר השתאות – לחבר את הכול ביחד וליצור תאוריה אחת מושלמת בעלת השלכות אדירות על האופן שבו אנחנו מסתכלים על העולם. זה היה ללא ספק השג כביר, מעורר השתאות ממש, אבל איינשטיין לא המציא הכול מאפס. אלמלא עבודתם של קודמיו, הוא לא היה מצליח להרים את תורת היחסות מהקרקע לבדו, ויותר מכך – אפילו איינשטיין עצמו אמר מאוחר יותר שאין שום ספק שאם מביטים על תורת היחסות במבט לאחור, היא הייתה בשלה ומוכנה לגילוי בשנת 1905. דהיינו, אם איינשטיין היה נופל במדרגות משרד הפטנטים ועולה לפגוש את זה שמגלגל את הקוביות, מישהו אחר כבר היה, כנראה, מגלה את תורת היחסות בערך באותו הזמן. אם אחד מאבותינו הקדומים היה משליך על דרווין קוקוס כבד מראש העץ, וולאס היה נחשב לממציא האבולוציה, ואם התפוח שנפל לניוטון על הראש היה במקרה ארגז של תפוחים, החשבון הדיפרנציאלי היה עדיין פה איתנו, רק תחת שמו של לייבניץ.

ראיון עם ג'יימס ברק

ג'יימס ברק הוא אחד מההיסטוריונים הבולטים ביותר של זמננו. כשאנחנו חושבים על תכניות מדע דוקומנטריות, אנחנו לרוב חושבים על הפקות של ה-BBC האנגלי. אבל כשמנהלי ה-BBC חושבים על תכניות מדע דוקומנטריות, הם מנסים לשחזר את ההצלחה הכבירה של תכניתו של ברק, "קשרים" – "Connections".

– שלום וברוכים הבאים ל"עושים היסטוריה". נמצא אתנו היום מרואיין מאוד מיוחד, מר ג'יימס ברק, שקרוב לוודאי מוכר מאוד לרוב המאזינים שלנו. הוא היסטוריון-מדעי מפורסם מאוד. ברוך הבא לתכנית, מר ברק.

– תודה רבה.

– הרשה לי להציג את העבודה שלך לקהל שלנו: אתה מוכר מאוד, ובמיוחד בזכות הסדרה הדוקומנטרית המפורסמת שלך, בעשרה חלקים, שנקראת "Connections" – השם העברי הוא "קשרים", עבור המאזינים שלנו. בעיקרון, יש לנו דעות החלוקות לגבי הדרך שבה ההיסטוריה של המדע נמשכת: מן העבר האחד, ישנה התפיסה לפיה הגאונים הם אלה שלמעשה מקדמים את המדע, דמויות כאיינשטיין וניוטון, ומנגד ישנם הסוברים שכאשר התרבות בשלה לתגלית, כולם מגלים אותה באותו הזמן. איזו מנקודות-המבט, לדעתך, נכונה?

– לא זו ולא זו. אני קצת נוטה לכיוון הדעה לפיה התרבות היא זו שנוטעת את הרעיון מלכתחילה. אבל אני חושב שאלך אפילו יותר רחוק, ואומר שכל מושג ה'גאון', אם זה במדע או בכל תחום אחר של התקדמות אנושית, הוא ביסודו קונספט רומנטי שהגיע מהנטורו-פילוסופים בתחילת המאות ה-18 וה-19, וכל התנועה הרומנטית שניסתה לבטא את ערכו של היחיד לרמה כזאת שזה נעשה אופנתי לדבר על אינדיבידואלים שהיו – בצורה זו או אחרת – שונים מכל היתר, ושגילו אמת עליונה שאחרים לא יכלו לראות. ולדעתי, זה בתורו יצר אפקט שנמשך עד היום, ואשר הייתי מתייחס אליו כחסר תרבותי. ההיסטוריה מראה שב- 99.9% מהזמן שבו היינו על כדור הארץ, יותר מ-90% מכל קהילה שהתקיימה לא ידעו קרוא וכתוב. כלומר, מאז המצאת השפה הכתובה. כלומר, מאז כתב-היתדות, למיעוט זעיר בלבד הייתה גישה למידע הקיים, ולמיעוט קטן יותר, עם המשאבים הנדרשים, הייתה גישה לאמת שנוצרה ע"י הידע הזה, ולמיעוט קטן אף יותר היו הכלים או הידע להשתמש בהם בצורה מסוימת. כך שלאורך ההיסטוריה חיינו עם ההשלמה שלמספר מצומצם של אנשים יש את היכולת לבטא את עצמם בדרך כלשהי: מדינית, אמנותית מדעית או אחרת, ושהיתר, הרוב המוחלט של האוכלוסייה, פשוט נוהה אחריהם. מה שנותן תוקף, בתורו, לתפיסה הרומנטית לפיה קיימים אנשים בודדים שפשוט שונים מההמון, נעלים יותר, ואיכשהו מסוגלים לגלות דברים שהשאר פשוט לא יכולים. בחינה מעמיקה של המבנה הנוירו-פיזיולוגי של המוח מעלה כי בכל מוח בריא בעולם יש – פחות או יותר – את אותו המספר של נוירונים שנקשרים לדנדריטים כדי ליצור את הרשת העצבית, המכילה – כך אמר מישהו – יותר נקודות מפגש ממספר האטומים ביקום. לכולם יש אחד כזה בין האוזניים, ולכן בהינתן ההזדמנות, ובמידה ולא מדובר בעידן של בערות, לכל אחד יש סיכוי הוגן להביע כל דבר שמישהו כמו ניוטון יכול היה להביע.

– אז מה שאתה למעשה אומר, אם הבנתי נכון את הנקודה, הוא שבהינתן הכלים הנכונים, השפה וההזדמנות להבעה עצמית, כמעט כל אחד ואחד מאתנו יכול לחדש משהו בתחום כלשהו. האם זה נכון?

– בהחלט. והסיבה היחידה שזה לא קרה היא שאין הרבה מה שאתה יכול לעשות אם אתה לא יודע קרוא וכתוב.

– אוקיי. זו בעצם הסתכלות מאוד אופטימית: לכולנו אולי יש עתיד להיות איינשטיין או ניוטון. אך האם זה בעצם אומר שלמעשה לא היו גאונים אמיתיים בהיסטוריה? ושלמעשה כל אלה שעליהם אנחנו כמדענים, או כחובבי מדע, הסתכלנו בהערצה, הם למעשה גיבורים רומנטיים, ושאילו חזרנו בזמן ודיברנו איתם היינו רואים שהם בעצם כמו כל אחד אחר?

– טוב, לא הייתי נסחף ואומר שאיינשטיין או ניוטון היו כמו כל אדם ממוצע מהרחוב…ומצד שני בוא לא נשכח שה'אנשים מהרחוב' שעליהם אנחנו מדברים – לצורך הדיון – הם אנשים מהעולם המודרני שלא הייתה להם ההזדמנות ללמוד את הדברים האלה והיכולת להביע את דעותיהם. אבל בסופו של דבר הייתי אומר שכן – במובן הצר הזה של ההגדרה – אילו היו לנו גישה לכלים, האמצעים להבעה והידע שהיו לאיינשטיין, ובהנחה שהכלים האלה שבעולם המודרני פותחו ומהווים אמצעים להבעה מכל הבחינות – אני לא רואה סיבה למה לא היינו שקולים לניוטון או איינשטיין. לא, אני לא רואה. אני לא חושב שזה אופטימיסטי: אם אתה מסתכל על ההיסטוריה אתה רואה שאנחנו מתחילים בכתב-יתדות ואנחנו מסיימים בפיזיקה קוונטית. זהו שיפור איכותי במצב לאורך זמן…

– ומה אתה חושב שגורם למישהו להיחשב כגאון, או כאינדיבידואל אינטליגנט במיוחד, כמו במקרה של הרץ ויוז, שהזכרנו קודם, מה גורם למישהו לבלוט, בזמן שאחרים שגילו את אותה התגלית נותר ברקע? האם ישנו איזה הבדל מהותי ביניהם?

– אני חושב שברוב המקרים מדובר במצב שבו אחד מהם לא פרסם, או שאחד מהם נסוג, או שאחד מהם – כמו במקרה של בל וגריי – הגיע למשרד הפטנטים שעה לפני השני, ואז הציבור לא יודע מקיומה של העבודה שברקע, ורק מכירים את השם של הראשון. ואני חושב שלאחר זמן מה, הקהילה המדעית החלה להתנהג בצורה דומה. אם אתה שואל אותי למה אנשים עשו את זה מלכתחילה, אני חושב שמי שאתה, או מישהו אחר, קורא לו 'גאון' – אני אמנם לא הייתי קורא לו 'גאון' למרות שמדובר במישהו חכם בהחלט – אני חושב שהיכולת שיוצרת תגליות כאלה, או סוגים חדשים של טכנולוגיה, היא היכולת הזאת לראות קשרים (אני שונא להשתמש במילה הזאת, 'קשרים', כי זה נשמע כאילו אני מנסה לקדם את התוכנית שלי) שאחרים לא רואים. כי נראה לי שהמקור לרוב ההמצאות והחשיבה המקורית הם אלה שמחברים אחד לאחד ומקבלים שלוש. כמו למשל מייבאך, שחיבר ספריי של בושם עם דלק כדי ליצור את מה שאנחנו קוראים לו "מאייד". 1+1=3 כזה הוא משהו שקורה כל הזמן, במיוחד בטכנולוגיה ובחידושים טכנולוגיים, ואני חושב שזה דורש סוג כזה של חשיבה שיכול לראות את הקשרים האלה בזמן שאחרים לא. אבל שוב, אני לא מתייחס לזה כמשהו חריג, לא יוצא-דופן במידה כזאת שהייתי מגדיר את זה כגאונות, כי כמו שאמרתי קודם – אם לאנשים היו גישה והשכלה, והיכולת להביע את מה שבמוחם באופן כזה שאינו תואם אחד-לאחד את תכניות הלימודים, אתה תגלה שלרוב האנשים ישנו הכישרון הזה, כך אני מאמין.

דטרמיניזם תרבותי

גם סיימון סינג נוטה להסכים עם דעה זו, המכונה דטרמיניזם תרבותי. סינג הוא ילד הפלא של המדע הפופולרי: דוקטור לפיזיקת חלקיקים ממוצא הודי, שניחן בכישרון נפלא לטוויית סיפורי מדע. ספרו "המשפט האחרון של פרמה" הפך לרב מכר בעולם בכלל, וגם בישראל, ואני שאלתי אותו אם המדע שייך לגאונים או שהוא תהליך ארוך ומתמשך. סינג ענה לי: "סופרי מדע כמוני אוהבים לקדם את הרעיון של הגאון הבודד, מכיוון שזה מייצר סיפור הרואי מצוין", מודה סינג, והוא מוסיף: "במידה מסוימת, זה נכון לעתים. מצד שני, יש פעמים שהזמן פשוט בשל לפריצת דרך, ומספר מדענים ממש מרחפים מעל התובנה הנכונה שחסרה. זה אומר שאדם אחד פשוט משיג את כל השאר וגונב את כל התהילה".

גם ג'ון גריבין הוא דוקטור לאסטרופיזיקה שהפך לסופר, ובאמתחתו כמאה ספרי מדע פופולרי העוסקים במגוון עצום של תחומים. אחד מהפרוייקטים השאפתניים ביותר שלו היה ספר בשם "ההיסטוריה של המדע", ובו סקר גריבין – וזו לא הגזמה – את קורותיהם של כל המדענים החשובים מאז קופרניקוס. אין הרבה אנשים שמכירים את ההיסטוריה של המדע כמו גריבין, לשון המעטה – והוא נחרץ בדעתו שהמדע אינו שייך לבודדים.

ג'ון תלה באתר הבית שלו שלט וירטואלי של "נא לא להפריע", מכיוון שהוא עסוק בימים אלה בכתיבת ספר חדש, אבל כנראה שלא הצליח להתנגד לפיתוי כששאלתי אותו מדוע הוא חושב שהמדע הוא תהליך של זרימה רצופה ולא אוסף של תופעות של גאונות מזדמנת. "בגלל העדויות, כמובן", עונה גריבין כמו האסטרופיזיקאי שהוא. "השאלה האמיתית היא מדוע בכלל יכול לחשוב מישהו מלכתחילה שהמדע מתקדם בקפיצות גדולות". מאה ספרים של גריבין לעומת האחד הבודד שלי, אבל אני לא עושה לו הנחות: "ומה לגבי ניוטון?", אני מקשה עליו. "אתה בעצמך כתבת בהקדמה לספר 'ההיסטוריה של המדע' שאם יש מדען אחד שניתן לומר עליו באמת ובתמים שהיה גאון, הרי זה אייזיק ניוטון". ג'ון עונה לי: "תגליות גדולות דורשות טכנולוגיה מתאימה, את הכלים המתמטיים המתאימים ואת האדם המתאים. במקרה של ניוטון הוא לא היה כל כך פורה אלמלא הייתה לו גישה למתמטיקה החדשה שהחלה להיווצר באותה התקופה ולטכנולוגיות החדשניות כמו הטלסקופ". נדמה שאפילו ניוטון עצמו מסכים עם גריבין. במכתב למדען אחר, כתב ניוטון: "אם ראיתי קצת רחוק יותר מכל השאר, זה רק מכיוון שעמדתי על כתפיהם של ענקים". ייתכן ויש במשפט הזה גרעין מעט גדול יותר של אמת מאשר אולי איזושהי הצטנעות מנומסת.

תגליות משותפות

ישנן מאות דוגמאות לתגליות מדעיות ופיתוחים טכנולוגיים חשובים שנעשו במקביל. כשפיצחו החוקרים ווטסון וקריק את חידת מבנה ה-DNA, הם הקדימו בימים בודדים חוקרת מבריקה אחרת בשם רוזלין פרנקלין, שכבר כתבה מאמר מפורט על העניין, ועמדה לשלוח אותו לפרסום ביום שלמחרת. את המרוץ לגילוי הטבלה המחזורית של היסודות ניצח הכימאי הגרמני יוליוס מאייר, אבל ברגע האחרון הוא קיבל פיק ברכיים ולא פרסם את מסקנותיו, וכך – אפשר לומר – עלה דמיטרי מנדלייב למקום הראשון בטבלה. גם את חוק שימור האנרגיה גילו לא אחד כי אם ארבעה מדענים שונים, הראשון ביניהם היה בכלל רופא, שגם לו – דרך אגב – קראו יוליוס מאייר, וגם הוא פספס את ההזדמנות להיכנס לספרי ההיסטוריה. מכיוון שהוא היה רופא ולא פיזיקאי מדופלם, אף אחד לא היה מוכן להקשיב לתאוריה שלו. יוליוס נכנס לדיכאון, התאשפז בבתי חולים וכדומה.

רוברט מרטון היה אחד מהסוציולוגים המשפיעים ביותר של המאה ה-20. הוא ידוע בזכות יכולתו לשלב בין תאוריות פסיכולוגיות למחקרי שטח מעשיים. מרטון חקר את שתי הגישות, זו של המדען הגאון וזו של הדטרמיניזם התרבותי, והגיע למסקנה שמשלבת בין שתיהן. הוא טען שהגאון אינו סופרמן בעל יכולות אינטלקטואליות על-אנושיות, אלא בסך הכול אדם שמסוגל לחשוב ולהעלות רעיונות בדיוק כמו כל אחד אחר, אבל מהר יותר וביעילות רבה יותר. לפני הגישה הזו, גאון אחד הוא שווה-ערך לכמה וכמה מדענים. זאת אומרת, ניתן להחליף מדען גאון בקבוצה של מדענים רגילים, והתוצאה הסופית תהיה זהה פחות או יותר. מרטון נותן את הדוגמה של הלורד קלווין, אחד הפיזיקאים החשובים של 150 השנה האחרונות. לקלווין, שהיה פורה בצורה בלתי רגילה, היו 32 המצאות ורעיונות שגילה בו-זמנית עם מדענים אחרים. משמע – היו רבים אחרים שחשבו על אותם הרעיונות בדיוק של קלווין, אבל נדרשו 32 מדענים כדי להגיע לאותה התפוקה. אם קלווין היה קופא למוות במקרה, המדע היה מתקדם באותה המידה, אולי מעט באיחור.

השפעת התרבות הארגונית על התפתחות הטכנולוגיה

אם כן, כיצד יכולות חברות ההייטק של ימינו להיעזר במסקנות שעולות מתוך כל הסיפורים שהזכרתי? עובדה ידועה היא שהחברות משתדלות "לצוד" את הבוגרים המצטיינים ביותר בכל מוסד לימודי ולהניח את אזיקי-הזהב על ידיהם של המהנדסים המבריקים ביותר. מוחות מבריקים באמת קיימים אמנם, אבל באספקה מצומצמת בלבד; רוב עובדי החברה יהיו בהכרח בעלי יכולות נורמליות ומקובלות. ההיסטוריה של התגליות המדעיות מלמדת אותנו שניתן להגיע לאותן התוצאות בדיוק גם כשמדובר במהנדסים וחוקרים מן השורה. אין עוררין שעובד מבריק עדיף על פני עובד בינוני, אבל ניסיון העבר מדגים שבהינתן התנאים הנכונים, מוחות מבריקים אינם תנאי הכרחי להתפתחות טכנולוגית. לתרבות הארגונית ולסביבת העבודה השפעה קריטית ודרמטית במובן הזה.
מהן אותן "תרבות ארגונית" ו"סביבת עבודה" שאני מדבר עליהן? מחקרים מודרניים מגלים ששיעור התגליות שנעשו בו-זמנית הולך ועולה לאורך מאות השנים האחרונות. אחוז גבוה יותר של תגליות מדעיות נעשה ע"י כמה מדענים במקביל. זו כנראה תוצאה של התפתחות התקשורת, שמאפשרת לחוקרים בכל מקום בעולם נגישות לאותו המידע בדיוק. זו גם צריכה להיות מטרתה של תרבות ארגונית שמעודדת יצירתיות טכנולוגית. למהנדסים ולחוקרים צריכה להיות גישה חופשית לשפע של מידע שקשור במישרין ובעקיפין לתחום עיסוקם. מידע זה יכול להיות במין "ויקיפדיה ארגונית", שהארגון מעודד את עובדיו לצקת לתוכה תוכן רלוונטי, או ישיבות שבועיות שבהן המשתתפים הם מהנדסים מדיסציפלינות ותחומי עבודה שונים, ומטרתן של הישיבות אינה דיון בענייני היום-יום השותפים אלא העלאת רעיונות שיתוף ידע והפרייה הדדית.

ההיסטוריון ג'ון גריבין רואה חשיבות רבה לחופש היצירתי שהחברה נותנת לעובדיה. הסוד, אומר גריבין – על-אף שקשה לחברות לבצע זאת בימינו – הוא לתת למדענים של החברה לעשות את מה שהם רוצים. הדוגמה הטובה ביותר היא העבודה שנעשתה במעבדות חברת בל במאה ה-20, שנתנה לעובדים שלה זמן חופשי לחקור את כל מה שמתחשק להם. התוצאה הייתה – בין היתר – גילוי קרינת הרקע הקוסמית ועוד המצאות רבות שהפכו את חברת בל לעשירה מאוד. חברת גוגל, דרך אגב, נותנת למהנדסיה יום חופשי בשבוע לעבוד על פרוייקטים אישיים. התוצאה היא מוצרים כמו Gmail ו- Google Earth.

שאלתי את ג'ון גריבין אם הוא רואה סביבנו כיום מדענים שהסטודנטים של העתיד ישננו את שמותיהם: סטיבן הוקינג, אולי? עם כל הכבוד לסטיבן, הוא אינו – והוא יאשר זאת בעצמו – מדען משיעור קומתן של ניוטון ודרווין, אומר גריבין, למרות שיש לו יחסי ציבור מצוינים. "ריצ'רד פיינמן הוא הדמות הדומיננטית של 60 השנה האחרונות", אומר גריבין.

מהו, אם כן, פסק הדין של ההיסטוריה? האם ייתכן שאנחנו כבר לא זקוקים לגאונים? האם זמנם של המוחות המבריקים הולך ונמוג? הכנר הספרדי סראסטה אמר פעם: "במשך 37 שנים התאמנתי 14 שעות ביום, ועכשיו הם קוראים לי 'גאון' ". אולי נוכל כולנו, ביום מן הימים, להיות גאונים…


לרכישת הפרק • הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

1 Response

  1. 20 בדצמבר 2016

    […] שונים, על ידי אנשים שונים: ניוטון האנגלי, שהמציא את החשבון הדיפרנציאלי במקביל ללייבניץ הגרמני מבלי שהאחד ידע על חברו; אלכסנדר […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.