fbpx

פרק 33: ספיישל שאלות ותשובות – טקסט מלא.

 על דרקונים, כימרות וחורים שחורים- ספיישל שאלות ותשובות

רן לוי

 

מה היה קורה אילו לא היו מפסיקים את ההכלאות בין בני אדם לבעלי חיים ומשמידים את התאים הנוצרים?

 

לפני שנשיב על השאלה 'מה יקרה אם לא נפסיק את הניסוי ונשמיד את התאים הנוצרים?', אולי כדאי לבדוק מדוע מפסיקים את הניסויים הללו בכלל. התשובה לשאלה זו טמונה במטרתם של הניסויים.

 

המדענים שמבצעים ניסויים גנטיים בהם מערבבים גנים אנושיים וגנים של בעלי חיים, לא עושים אותם רק כדי לראות מה ייצא. לניסויים האלה יש מטרה ברורה. קבוצת מדענים בריטיים, למשל, השתילה דנ"א אנושי (דנ"א הוא החומר הגנטי שלנו, שמעביר את התכונות שלנו מדור לדור) בתוך תאים של פרה- מתוך מטרה לבחון את התגובה של התאים המתקבלים לטיפולים מסוימיים במחלת אלצהיימר. לצורך הניסוי הפרטני הזה, אין צורך לגדל יצור מושלם ובוגר- מספיקים כמה עשרות תאים במבחנה. ברגע שמסתיים הניסוי, התאים עשו את שלהם והם מושמדים. בניסוי אחר, מחדירים דנ"א אנושי לתוך חיידקים כדי לגרום להם להפריש את ההורמון אינסולין. שוב, אין צורך בחיה בוגרת ומושלמת לצורך העניין.

בניסויים אחרים דווקא רצוי לגדל יצור בוגר. ישנם חוקרים ששינו את החומר הגנטי של עיזים כדי לגרום להן להפיק בחלב תרופות שטובות לבני אדם: מעין 'בית חרושת' ביולוגי. במקרה הזה, משנים אך ורק את הגנים הספציפיים שנדרשים כדי לייצר את התוסף בחלב. העז עדיין נראית כמו עז, מתנהגת כמו עז רגילה לחלוטין, ואוכלת את מה שעיזים אוכלות, שזה כמובן גבינת עיזים.

 

צריך להבדיל בין שני סוגים שונים של 'ערבוב גנטי'. הסוג הראשון מכונה 'כימרה' (Chimera), והוא מצב שבו באותו יצור ישנם שני סוגים של תאים בעלי חומר גנטי שונה לחלוטין. למשל, הלב עשוי מתאים שיש בהם חומר גנטי מסוג אחד, והכבד מחומר גנטי שונה לחלוטין. אם לתת דוגמא פשוטה, זה כמו מכונית שיש בה גיר הילוכים ארופאי ומושב נהג של מכונית יפנית (ירחם האל על מי שיש לו רכב כזה). במציאות, כימרות עשויות להיות שימושיות מאוד: למשל, חזיר שבו גדל כבד אנושי עם תאים אנושיים למהדרין, אותו ניתן להשתיל אחר כך בחולים ללא חשש מדחייה.

השם 'כימרה' מגיע אלינו מהמיתולוגיה היוונית, שם הכימרה הייתה מפלצת איומה שהייתה שילוב של כל מה שהפחיד את היוונים הקדומים: ראש של אריה, גוף של עז, זנב של נחש ועוד קומבינציות דומות. הכימרה חוסלה על ידי הגיבור בלרופון שהיה רכוב על הסוס המכונף פגסוס, אבל שמה נותר עימנו עד היום.

 

הסוג השני של תערובת גנטית הוא יצירה של דנ"א משולב- דהיינו, באותו התא ישנו חומר גנטי מהחיה המקורית, וגם דנ"א אנושי. במקרה כזה מקבלים יצור שיש לו תכונות שחלקן אנושיות וחלקן חייתיות, כמו למשל החיידקים שמפיקים אינסולין אותם הזכרתי בדוגמאות הקודמות. אם לוקחים את הרעיון צעד אחד קדימה, אל תחום המדע הבדיוני, אנחנו עשויים לקבל אדם משופר (ParaHuman), מעין סופרמן. למשל, אצן עם כוח מתפרץ כשל צ'יטה, או רקדנית עם גמישות חתולית. מצד שני, יכול להיות שנקבל משהו שיהיה קרוב יותר לצבי הנינג'ה- מי יודע. לסוג הזה של ניסויים קמה ההתנגדות הקשה מצידם של אנשים שטוענים שהשילובים האלה הם בלתי מוסריים, אבל זה דיון מסובך ומורכב שכדאי להשאיר אותו לפעם אחרת.

 

מדוע חילקו את היממה לעשרים וארבע שעות, ואת השעה לשישים דקות ואת הדקה לשישים שניות? האם מקור השם 'שנייה' (Second) בא מהחלוקה השניה של השעה?

 

אנחנו כל כך רגילים לחלוקה של הזמן לחודשים, ימים, שעות, דקות ושניות- חלוקה שאנחנו גדלים לתוכה ולומדים אותה ממש מינקות- שהיא נראית טבעית וברורה מאליה. אבל כשבוחנים את חלוקת הזמן המקובלת שלנו, מגלים שהיא משונה מאוד. את השנה אנחנו מחלקים לשניים עשר חודשים, אבל את השעה לשישים דקות. שיטת הספירה הרגילה שלנו, השיטה שבה אנחנו סופרים תפוחים או כסף, היא בכלל עשרונית. מדוע קיימת העירבוביה הזו?

הבלאגן הזה מעיד על ההתפתחות ההדרגתית של שיטות חלוקת הזמן מאז שחר ימי ההיסטוריה. השיטה שאנו משתמשים בה היום היא תוצאה של תיקונים, שדרוגים ותוספות של כל אותן השיטות הקודמות שאבותינו עשו בהן שימוש עוד מימי המערות.

 

החלוקה לימים היא ברורה: השמש זורחת ושוקעת- יום אחד. שלוש מאות שישים וחמישה ימים חולפים בכל שנה- את זה קל לראות לפי המסלול שעושה השמש בשמיים: בכל שנה, המסלולים חוזרים על עצמם. הירח מקיף את כדור הארץ פעם בחודש, שניים עשר פעמים בשנה- גם זו חלוקה ברורה.

האומנם? אבותינו הקדמונים הסתבכו כהוגן בגלל החלוקה ה"פשוטה" הזו. מסתבר ששנה היא לא בדיוק שלוש מאות שישים וחמישה ימים, אלא שלוש מאות שישים וחמישה ורבע ימים. הירח, לצערנו, מקיף את כדור הארץ פעם אחת בכל עשרים ותשע וחצי יום, ולא בכל שלושים יום בדיוק. הסטיות הקטנות הללו אולי נראות לנו לא משמעותיות, אבל על פני השנים הן מצטברות ומצטברות- עד שפתאום אנחנו מגלים שהאביב כבר לא מגיע באפריל, אלא באוקטובר! מה ההבדל, אתם ודאי שואלים את עצמכם- שיגיע באוקטובר, למי אכפת? לי, באופן אישי, באמת לא משנה. אבל האיכרים הקדומים הרגישו צורך עז להקריב קורבנות לאלים בחגים מיוחדים- ואם האביב מתחיל לטייל לו באופן חופשי על כל לוח השנה, הם היו עלולים לפספס את התאריך הנכון ואז אפשר לשכוח ממים לשנה הקרובה.

יוליוס קיסר ניסה לפתור את הבעיה הזו בשנת 46 לפני הספירה. הוא הכריז שפעם בארבע שנים מוסיפים עוד יום לחודש פברואר- זו 'שנה מעוברת'- ובכך מתקנים את הסטייה הקטנה והאביב חוזר לאפריל. זה היה רעיון מוצלח מאוד, ויוליוס המרוצה צ'יפר את עצמו וקרא את חודש יולי על שמו.

 

אבל הבעיות לא נסתיימו כאן. מסתבר שאורך השנה הוא לא בדיוק שלוש מאות שישים וחמישה ימים ורבע, אלא קצת פחות מרבע. ודאי תאמרו- זו כבר התקטננות…לא בדיוק רבע, אז מה? ואכן, במשך אלף וחמש מאות שנים איש לא שם לב לסטייה הזעירה הזו. אבל הסטייה הלכה והצטברה באיטיות עד שאלף וחמש מאות שנים אחרי יוליוס, במאה ה-14, פתאום שמו לב ששוב פעם לוח השנה התחרפן לגמרי. הייתה סטייה של עשרה ימים בין לוח השנה לבין השמש, הירח והעונות. הבעיה היתה שעכשיו כבר לא היה קיסר רומאי רב עוצמה שהיה יכול להחליט איך יראה לוח השנה ומי שהעז להתנגד לו מצא את עצמו משוחח עם האריות בקולוסיאום. אירופה הייתה מחולקת למדינות ונסיכויות קטנות שכל אחת עשתה, בעיקרון, מה שהתחשק לה.

התחליף היחידי ליוליוס קיסר היה האפיפיור. הוא לא היה חזק כמוהו, אבל לפחות הייתה לו סמכות רוחנית על מיליוני מאמיניו ברחבי העולם. האפיפיור גרגורי השמיני החליט להקפיץ את לוח השנה עשרה ימים קדימה כדי לסגור את הפער מול המציאות. הוא גם הוסיף תיקונים קלים ללוח השנה של יוליוס, והפך אותו ללוח השנה הגרגוריאני.

המעבר הזה לא היה חלק ולא כולם קיבלו אותו. היו כאלה שהתנגדו לו משיקולים כלכליים: אם, למשל, שילמת עבור אספקת תפוחי אדמה לחודש שלם- לפתע נעלמו לך עשרה ימים! אחרים התנגדו משיקולים פוליטיים: הם חששו שגרגורי מנסה לצבור כוח פוליטי באמצעות 'השתלטות' קתולית על לוח השנה. לאורך מאות שנים היו עדיין מדינות שלא הסכימו לעבור ללוח השנה החדש, דבר שגרר בעיות חמורות במסחר ובבנקאות.

 

החלוקה של היממה לעשרים וארבע שעות היא עתיקה יותר, והיא מיוחסת למצרים הקדמונים. הם המציאו את שעוני השמש, וחילקו את היממה לשניים עשר חלקים (ואז, מטעמי סימטריה, חילקו את הלילה לאותו מספר שעות, למרות שלא הייתה דרך פרקטית למדוד את השעות בלילה). מכיוון שהשעות היו תלויות בתנועת השמש, הן לא היו קבועות באורכן: בקיץ היממה ארוכה יותר ולכן השעות ארוכות יותר. בחורף היום קצר וגם השעות. היוונים הקדמונים ניסו לתקן את הבעיה הזו אבל רק עם המצאת השעונים המכניים במאה השש-עשרה, השעה הפכה להיות מידת זמן קבועה באמת.

 

מדוע בחרו המצרים להשתמש בחלוקה לשתיים עשרה ולא לעשר, שהיא אולי חלוקה טבעית יותר? אנחנו יכולים רק לנחש. סיבה אפשרית אחת היא מכיוון שבאצבעות יש שניים עשר מפרקים- אם לא לוקחים בחשבון את האגודל- ואפשר לספור איתם. סיבה שניה, ולדעתי  סבירה יותר, היא החלוקה לשברים. כשרוצים לחלק את הזמן לחלקים, למשל 'ניפגש מתחת לספינקס בעוד רבע יממה'- קשה לעבוד בשיטה העשרונית. אם היינו מחלקים את היממה לעשר שעות, רבע יממה היא שעתיים וחצי- ואף אחד לא יכול למדוד חצי שעה. לכן, מחלקים את היממה לשתיים עשרה, ואז רבע יממה הם שלוש שעות עגולות ונוחות.

גם החלוקה של השעה לשישים דקות, ושישים שניות לדקה אחת, מגיעה ככל הנראה מאותה הסיבה. הבבלים השתמשו בשיטת החלוקה לשישים מכיוון שהמספר שישים מתחלק באופן מושלם להמון מספרים: 2, 3,4,5,6,10,12,15 ו- 30. המספר עשר, לעומת זאת, מתחלק רק ל-2 ו-5. החלוקה הזו נשתמרה גם אצל היוונים העתיקים, בעיקר בכל מה שנוגע לניווט ואסטרונומיה. לצורך ניווט באמצעות הכוכבים, חילקו את השמים לשלוש מאות ושישים מעלות. כל מעלה חולקה לשישים דקות. בלטינית, החלוקה הזו מכונה Prate minute prima- החלוקה הקטנה הראשונה. Minute פרושו קטן, ואנחנו עד היום אומרים על משהו שהוא קטן שהוא 'מיני'. החלוקה של הדקה לשישים שניות מכונה Prate minute seconda, דהיינו- החלוקה הקטנה השניה. כשהומצאו השעונים שיכלו למדוד זמן ברזולוציה של דקות ושניות, הושאלה החלוקה הזו גם לעולם השענות.

 

נניח שקיימת רכבת בעלת נפח מספיק גדול שתכיל בתוכה רכבת נוספת קטנה יותר. הרכבת הגדולה תנוע במהירות של חצי ממהירות האור. הרכבת שבתוכה תנוע במהירות של קצת יותר מחצי ממהירות האור. האם צופה מחוץ לשתי הרכבות "יראה" את הרכבת הקטנה יותר נעה במהירות הגבוהה ממהירות האור? האם נשברה מהירות האור מבחינת הצופה מהצד?

 

זו שאלה יפה, מכיוון שהיא מדגישה את המקוריות והיצירתיות של אלברט אינשטיין בפיתוח תורת היחסות שלו.

המפתח לפתרון השאלה היא המהירות שבהן נוסעות הרכבות. אם במקום מהירות של מחצית ממהירות האור הרכבות היו נעות במהירות המקובלת של כמאה קילומטרים בשעה- לא הייתה שום בעיה: מחברים את מהירותה של הרכבת הגדולה עם מהירותה של הרכבת הקטנה שנוסעת בתוכה, ומקבלים שהרכבת הקטנה נעה, ביחס לצופה, במאתיים קמ"ש.

 

אבל כשמגיעים למהירויות גבוהות מאוד, כמו מחצית ממהירות האור- תמונת העולם משתנה לגמרי. שתי תופעות משונות מתרחשות כשמתקרבים למהירות האור. הראשונה: הזמן זורם לאט יותר. השניה: המרחב מתחיל להתכווץ. שתי התופעות הללו מתרחשות ביחס לצופה החיצוני- לכן קורים לתיאוריה של אינשטיין 'תורת היחסות'. משמע, הצופה החיצוני מסתכל על הרכבת הקטנה ורואה אותה נעשית קטנה יותר, ואיטית יותר. הנוסעים ברכבת הקטנה, לעומת זאת, אינם מרגישים שמשהו מוזר מתרחש סביבם: מבחינתם, הזמן זורם כרגיל והמרחב לא התכווץ. רק צופים מבחוץ מרגישים שמשהו לא בסדר.

הבה נראה איך שתי התופעות הללו משפיעות על המהירות. מבחינת הצופה החיצוני, הרכבת הקטנה נעשית איטית יותר מכיוון שהזמן עובר אצלה לאט יותר. משמע, היא עדיין נוסעת במהירות של מיליון קילומטר בשעה (נניח), אבל עכשיו שעה היא פרק זמן ארוך מאוד… לכן היא לא מצליחה לעבור את מהירות האור. היא מאיצה ומאיצה, נהג הקטר נשען על מוט המהירות בכל הכוח- אבל את מהירות האור אי אפשר לעבור. זה העיקרון שעומד בבסיס תורת היחסות: מהירות האור היא הגבול הסופי. אם תנסה להגיע אל מהירות האור, הטבע יתערב כדי למנוע זאת ממך: הזמן יאיט, המרחב יתכווץ- ואתה לא תצליח להשיג את האור. משחק מכור.

מבחינת הנוסעים בתוך הרכבת הקטנה, האור עדיין נע- ביחס אליהם- במהירות האור. זה קורה מכיוון שהם התכווצו והזמן שלהם הואט (למרות שהם לא יודעים את זה, נזכור) כך שהאור עדיין נראה מהיר בדיוק כמו תמיד. זה כאילו שאתה מנסה להתחרות בתחרות ריצה נגד ילד בן שלוש, אבל אתה שקוע בתוך ג'לי דביק: ביחס לתנועות האיטיות שלך בתוך הג'לי, הילד הקטן רץ מהר יותר ומשיג אותך.

 

שתי התופעות הללו הן מאוד לא קלות לתפיסה, זה ברור. אנחנו, כבני אדם, לא רגילים לטוס בחלל במהירויות שכאלה, ולכן המוח שלנו נוטה לתרגם את המציאות בהתאם לחיים הרגילים על כדור הארץ. זו הגדולה, לדעתי, של אלברט אינשטיין: היכולת שלו להתגבר על המגבלות שמטיל עלינו המוח האנושי ולדמיין- באמצעות המתמטיקה, כמובן- איך מתנהג הטבע במהירות האור. מספרים שבאחת מהנסיעות שלו סביב העולם הצטרף אל אלברט אינשטיין עיתונאי שבילה כמה ימים בחברתו, ואלברט הסביר לו את תורת היחסות שלו. כשנשאל העיתונאי על ידי חבריו מה מסקנותיו אחרי ההדרכה הצמודה, הוא השיב שעכשיו ברור לו מעל לכל ספק שאלברט אינשטיין אכן מבין את התאוריה שלו היטב.

 

מדוע קר בקוטב הדרומי, למרות שהיבשות הקרובות אליו חמות מאוד?

קר בקוטב הדרומי- הכי קר, למעשה. יבשת אנטרקטיקה היא המקום שבו נמדדה הטמפרטורה הנמוכה ביותר שאי פעם נמדדה על כדור הארץ: מינוס 89 מעלות. אנטרקטיקה מכוסה תמידית בשכבת קרח שעומקה קילומטר וחצי בממוצע, ולמרות זאת- אנטרקטיקה היא מדבר. ולא סתם מדבר- המדבר היבש ביותר בעולם. הקרח מכסה את הקרקע בשפע, אבל שלג וגשם אין: אפילו בסהרה היבשה יורדים יותר משקעים.

 

מדוע, אם כן, כל כך קר בקוטב? ישנן מספר סיבות. ראשית, הקטבים לא מקבלים את אותה כמות האור שמקבלים שאר האזורים בכדור הארץ. הקימור של כדור הארץ גורם לכך שחלק מקרני השמש מפספסות את הקוטב ו'בורחות' לחלל. הקרניים שכן מגיעות לקרקע, חייבות לעבור דרך שכבה עבה יותר של אטסמופירה- וחלקן נבלעות ונעלמות בדרך. קל להבין את זה אם נדמיין פנס שמאיר על כדור- רוב האור יתרכז במרכז הכדור, והקטבים יקבלו רק מעט ממנו.

גם מעט האור שכן מצליח להגיע אל הקרקע אינו מצליח לחמם את הקטבים ביעילות. כדי להבין מדוע, צריך להבין את הצורה שבה כדור הארץ כולו שומר על החום שלו.

 

באיזורים הממוזגים בכדור הארץ האור מהשמש נבלע בקרקע ומחמם אותה. החום נפלט מהאדמה בתור קרינה אינפרה אדומה- קרינה שהאטמוספירה שלנו יודעת לבלוע ולספוג מצוין. הקרינה האינפרה אדומה מחממת את האוויר, ואנחנו מקבלים מזג אוויר חמים ונעים.

באנטרקטיקה, לעומת זאת, האור פוגע בקרח הלבן- ומוחזר בחזרה לחלל. הוא לא מספיק לחמם את הקרקע, וכל מה  שתיארתי קודם לא מתרחש. התוצאה היא אוויר קר וקפוא.

אבל הקוטב הצפוני והדרומי אמורים, בעיקרון, להיות זהים זה לזה- כל התהליכים שתיארתי קודם מתקיימים בשניהם במידה שווה. אבל למרות זאת, הקוטב הדרומי קר הרבה יותר מהצפוני. מדוע?

הסיבה היא שאנטרקטיקה היא יבשת, קרקע מוצקה, בעוד הקוטב הצפוני הוא ים רחב ידיים ועליו שכבת קרח קפואה. לים יש השפעה דרמטית על מזג האוויר: המים אוגרים חום באזורים החמים, ופולטים אותו במקומות הקרים. בקוטב הדרומי אין ים, ולכן אין שום דבר שימתן את הקור שבאוויר.

 

מה לא הגיוני למדענים בדרקונים? הרי יכול להיות שהם קדמו לדינוזאורים ויש אפשרות שהרוק שלהם היה חומר דליק שדלק כאשר היה חיכוך בין הלשון לתקרת הפה והרי ראינו כבר יצורים עם קשקשים ודינוזאורים עם כנפיים?

 

זו שאלה מעניינת. התגובה המיידית אליה היא 'דרקונים? איזו שטות!'. הרי כולם יודעים שדרקונים הם רק המצאה דמיונית. אבל בהתבוננות מעמיקה יותר, והכרות עם המגוון העצום של בעלי חיים על כדור הארץ- אי אפשר לפסול את אפשרות קיומם של דרקונים אי שם בערפילי ההיסטוריה מבלי שנקדיש לעניין לפחות כמה דקות של מחשבה.

 

יש כמה סיבות טובות מדוע ניתן לחשוב שדרקונים (או יצורים דמויי דרקונים) היו קיימים בעבר. ראשית, דרקונים מופיעים באגדות העם בכמעט כל התרבויות האנושיות! אמנם בכל תרבות הדרקון מתואר אחרת, אבל הרעיון הבסיסי זהה. היצור המתואר הוא דמוי זוחל (נחש או לטאה גדולה), יש לו ראש גדול עתיר שיניים, זנב רב עוצמה וטפרים חדים על רגליו. ההבדלים בין התיאורים בתרבויות השונות נוגעים בעיקר בסממנים המיסטיים של הדרקונים: הדרקונים האירופאיים יורקים אש, למשל, ומתוארים כיצורים מרושעים שאוהבים לאכול בעיקר נערות בתולות. הדרקון הסיני, לעומתו, הוא חכם וטוב לב, לא בוקע לו להביור מהפה ואין לו העדפה קולינארית על סמך ההיסטוריה המינית של הקורבן.

ישנם גם הבדלים פיזיים: הדרקון האירופאי הוא מכונף, בעוד הדרקון הסיני חסר כנפיים ויש לו רעמת אריה. בכל זאת, העובדה שדרקונים מופיעים במגוון רחב של תרבויות מרמזת על כך שיש משהו בעצם רעיון הזה שהופך אותו לאוניברסאלי. האם ייתכן שאבותינו הקדומים הכירו בעבר דרקונים אמיתיים, ושזכרם של הדרקונים עבר מדור לדור אל האנושות כולה?

 

זאת ועוד, כמה סוגים של דינוזאורים קדומים דומים באופן מחשיד לתאורים המקובלים של הדרקון. כפי שציין איילון בשאלתו, הפטרוזאורוס היה דינוזאור מעופף שכנפיו היו עשויות עור (כמו אצל העטלף), היו לו מלתעות עם המון שיניים חדות וטפרים חדים ומפחידים. האם יכול להיות שהדינוזאורים הם הם ה'דרקונים' של היום?

כנראה שלא. הדינוזאורים הגדולים נכחדו לפני יותר משישים מיליון שנה, הרבה לפני שבני האדם הופיעו בזירה או אפילו לפני שאבותינו הקופים התלבטו אם לרדת מהעצים יהיה צעד חכם. לא הייתה תקופה שבה בני אדם ודינוזאורים חיו זה לצד זה. גם המאפיינים המיסטיים של הדרקונים אינם סבירים: דינוזאורים לא היו טובים או רעים, חכמים או טיפשים, לא היו להם שיריונות פלאיים והם לא יכלו לדבר.

גם עניין האש שבוקעת מהפה הוא בעייתי. מכל מיני בעלי החיים על כדור הארץ, היצור היחיד שעושה שימוש באש הוא האדם. יש יצורים שמפיקים חומרים זוהרים, חומציים או ארסיים- אבל אין חיה שגזים בוערים בוקעים מנקביה (שוב, פרט לכמה בני אדם בנסיבות שהשתיקה נאה להן). פניתי בעניין הזה לשרון לוי, דוקטורנטית לתואר שני בביולוגיה בטכניון (ובמקרה גם אחותי הקטנה) שציינה את העובדה שכדי לייצר חומרי בעירה בתוך הגוף, בעל החיים צריך להשקיע כמויות גדולות מאוד של אנרגיה- שהרי דלק נוזלי מכיל אנרגיה מרוכזת מאוד. סביר להניח שמבחינה אבולוציונית, כדאי יותר להשקיע את האנרגיה הזו בטקטיקות השרדות אחרות- כמו לרוץ מהר יותר, למשל.

 

מניין, אם כן, הגיע אלינו הדרקונים? התשובה אינה ברורה, אבל סביר להניח שיש כאן שילוב של מספר תופעות פסיכולוגיות מעניינות. הראשונה היא הפחד העמוק והמושרש שלנו מפני נחשים וחיות עתירות מלתעות, פחד שפיתחו אבותינו במשך מאות אלפי שנים- ייתכן והרעיון של הדרקון הוא משחק של הדמיון האנושי מול הפחד הזה. ייתכן והרעיון של הדרקון הוא 'מים' (meme)- פיסת מידע שמתאימה כל כך טוב לאופן שבו המוח האנושי עובד, שהיא מועברת מאדם לאדם כמו וירוס של שפעת. סיבה אפשרית נוספת היא עצמות הדינוזאורים שנתגלו מדי פעם במקומות שונים בעולם, שבשילוב הסיבה הקודמת עודדו את צמיחתן של אגדות אודות חיות גדולות ומאיימות.

 

הדרקון האמיתי היחיד המוכר למדע הוא דרקון הקומודו- לטאה אימתנית, שלושה מטרים אורכה, שחיה באיי אינדונזיה. הקומודו הוא טורף- אבל שיטת הציד שלו אינה מסתמכת באופן בלעדי על הזריזות שלו. על שיניו של דרקון הקומודו גדלות בקטריות קטלניות ביותר. הקומודו נושך את קורבנו, ואחרי מספר ימים הטרף צונח אל האדמה- מת כתוצאה מדלקת בקטריאלית קשה. זה אמנם עושה קצת פחות רעש מלהבות דרך הנחיריים- אבל תודו, זה לא פחות מרשים.

 

ככל שנעים מהר יותר, הזמן נע לאט יותר עד שנעצר במהירות האור. מה יקרה אם ננוע מהר יותר ממהירות האור? האם נחזור אחורה בזמן?

 

ראשית, מדוע אי אפשר לעבור את מהירות האור?

לפי המשוואות המתמטיות של תורת היחסות, מהירות האור היא נקודה שבה מתרחשות כמה וכמה תופעות משונות- למשל, הזמן נעצר, האורך של הגוף המהיר מצטמק עד שהוא הופך לאפס ממש, וגם המאסה גדלה עד לאינסוף. אנחנו לא יכולים לדמיין לעצמנו חללית עם מאסה אינסופית, למשל, ולכן אנחנו מסיקים מכך שאי אפשר להגיע אל מהירות האור. אם היינו יכולים לעבור את מהירות האור- אזי מסע בזמן בהחלט היה אפשרי: הזמן היה מאט ומאט עד ההגעה למהירות האור, שם היה נעצר- ואז כשהיינו מאיצים הלאה הוא היה זורם לאחור. זו התשובה לשאלה של שניר וגם, כמובן, עוד סיבה שבעטיה המדענים שוללים את האפשרות לחצות את מהירות האור.

 

כל זה אין פרושו שלא ניתן לנוע מהר יותר ממהירות האור. אי אפשר לחצות את מהירות האור, אבל אפשר (מבחינה תיאורטית, לפחות) לנוע אך ורק מהר יותר ממהירות האור .למשל, ישנם חלקיקים תאורטיים בשם 'טכיונים' שאולי מסוגלים לכך- אבל נשים לב שהם אינם יכולים להאט אל מתחת למהירות האור. ניתן גם, אולי, 'לקמט' את המרחב כמו נייר קרטון ולנקב בו חור שיאפשר לנו לעבור מנקודה לנקודה בחלל ישירות, כמעט מבלי לזוז מהמקום. במקרה כזה, שהוא תאורטי בלבד ועדיין לא הוכח, אנחנו לא עוקפים את האור- אלא לוקחים דרך קיצור אחרת לגמרי. אפשרות נוספת היא לגרום לאור עצמו לנוע מהר, ובכך להזיז את הגבול העליון עוד קצת למעלה- אבל כל הרעיונות הללו הם רק רעיונות, לעת עתה.

 

מה יקרה אם בטעות במרכז האצת החלקיקים בז'נבה יווצר חור שחור. האם הדבר היחידי שישאר מהמין האנושי הם רובוטים?

 

ראשית, מהו בעצם 'חור שחור'? כשכוכב גדול מאוד, הרבה יותר גדול מהשמש שלנו, מסיים את חייו- הוא עשוי להשאיר אחריו גוש של חומר דחוס מאוד. כל עוד הכוכב פעיל ומייצר אנרגיה, החום שומר על האטומים בתוך החומר מופרדים זה מזה- ממש כמו שאוויר חם בתוך בלון דוחף את המעטפת כלפי חוץ ומנפח את הבלון. ברגע שהכוכב מפסיק לייצר אנרגיה, האטומים מתחילים להדחס פנימה בהשפעת כוח המשיכה. הם נדחסים ודוחסים אחד את השני, עד שהאטומים עצמם מתחילים להתפרק לחלקיקים קטנים יותר. בסופו של תהליך זה אנחנו מקבלים חומר דחוס שמייצר כוח משיכה מרוכז מאוד- כל כך מרוכז, למעשה, עד ששום דבר לא יכול לברוח מהכוכב-לשעבר, אפילו לא האור. אם האור לא מצליח לברוח מהכוכב, כל מה שנוכל לראות הוא רק חור שחור בחלל.

 

מאיץ החלקיקים LHC,  או בשמו המלא large hadron collider, הוא מיזם בינלאומי שמטרתו לבחון מה קורה כששני פרוטונים (סוג של חלקיק) מתנגשים זה בזה במהירות גבוהה ביותר. יש לא מעט תאוריות לגבי תוצאה של ניסוי כזה, ואחת מהתאוריות הללו גורסת שעשויים להיווצר חורים שחורים זעירים ביותר, קטנים אפילו יותר מאטום: "מיקרו חורים שחורים".

המדענים שעובדים על הפרויקט מרגיעים אותנו ששום דבר רע לא יכול להתרחש. הסיכוי שיווצרו חורים שחורים הוא נמוך מאוד עד בלתי אפשרי כמעט, וגם אם יווצרו- הם יעלמו בתוך כמה חלקיקי שניה לכל היותר. זאת ועוד, תהליכים דומים לאילו שאמורים להתרחש במאיץ קורים מדי פעם בפעם גם באטמוספירה שלנו כתוצאה מפעילותן הטבעית של הקרניים הקוסמיות: נכון לרגע הקלטת פרק זה שום דבר רע עדיין לא התרחש. אם מיקרו חור שחור בולע אתכם בזמן קריאת המאמר הזה, אני לוקח את דברי בחזרה. בקיצור, אני חושב שאפשר להיות רגועים, אפשר לצאת מהמקלטים- הם בלאו הכי לא יעזרו לאף אחד.

 

מה שמביא אותנו לשאלה המעניינת באמת: מה קורה למי שנופל לתוך חור שחור?

בואו נניח שאני מזמין אתכם, המאזינים, לטיסת הכרות בחללית של התוכנית, 'עושים היסטוריה 1' (זו חללית ליסינג, כמובן). אני מספר לכם שאנחנו טסים אל הירח אבל בפועל (*צחוק מרושע*) אני מכוון אותנו לתוך חור שחור.

 

קודם כל, לא כל כך קל ליפול לתוך חור שחור. אין שום דבר מיסטי בחור שחור, והוא לא ימשוך אותך ממרחקים עצומים כדי להביא אותך אליו: זה פשוט עוד מקור של כוח משיכה. הרי גם לשמש שלנו יש כוח משיכה חזק- אבל אנחנו לא נשאבים אליה. רק מי שמתקרב יותר מדי אל חור שחור יימצא בסכנה.

ובכל זאת, מה יקרה אם אני מתעקש להכניס אותנו ממש פנימה? נפריד בין שני אזורים בחלל שמקיף את החור השחור. האזור שקרוב למרכז הוא האזור הבעייתי. מי שנכנס לתוכו לעולם לא יוכל לצאת. הגבול של אזור זה מכונה 'אופק הארועים'- הסיבה לשם זה אינה חשובה לענייננו.

 

ככל שניפול לעבר החור השחור ונתקרב לאופק הארועים, הזמן ילך ויאיט סביבנו. אנחנו, שנופלים פנימה, לא נרגיש שום דבר- אבל מי שיסתכל עלינו מבחוץ יראה אותנו הולכים ומאיטים. מבחינתנו, הנפילה אורכת אולי כמה שניות, אבל הצופה החיצוני ימדוד נפילה איטית ומתמשכת שבמהלכה אנחנו נלך ונעשה עמומים יותר ויותר- עד שבסופו של דבר האור שיוצא מאיתנו לכיוון הצופה לא יצליח לברוח מהשפעת החור השחור, ואנחנו נעלם מהעין.

 

לי ולכם, בתוך החללית, יש צרות אחרות. החור השחור מפעיל עלינו כוח משיכה עצום שהולך ומתחזק ככל שמתקרבים למרכז. למעשה, כוח הכבידה מספיק חזק כדי לגרום לנו להתארך ולהתמתח בצורה קיצונית מאוד: זו תופעה המכונה 'ספגטיפיקציה'. מי שאוהב אוכל איטלקי, זה הזמן להפסיק להקשיב. כפי שאתם בוודאי מדמיינים לעצמכם, הספגטיפיקציה היא תהליך מעט לא נעים, אולי אפילו קצת מעיק, שבסיומו אנחנו- והרובוטים שלנו, וחיות המחמד וכל מי שאתם בוחרים להביא איתכם- ניפרם לחלקיקים הקטנים ביותר שלנו.

 

מה קורה ברגע שנפגע בחור השחור עצמו? אף אחד לא יודע. בתוך החור השחור ישנה נקודה המכונה 'סינגולריות', שבה כל החוקים הפיסיקליים נשברים, כל התאוריות מפסיקות לעבוד וכל המשוואות הופכות לחסרות משמעות. כל ניחוש הולך: אולי אנחנו נעבור ליקום מקביל, או נצוץ בגלקסיה אחרת לגמרי, או אולי נעלם לחלוטין, מי יודע…..


לרכישת הפרק •  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

1 Response

  1. יאיר הגיב:

    את הסיפור על איינשטיין והעיתונאי קראתי באיזשהו ספר שמדובר על איינשטיין וחיים וייצמן שנסעו ביחד לאמריקה לטובת גיוס כספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.