פרק 31- "הטיפול הברברי ביותר בתולדות הרפואה": על הלובוטומי ואיברי פאנטום" – טקסט מלא.

"הטיפול הברברי ביותר בתולדות הרפואה": על הלובוטומי ואיברי פאנטום.

רן לוי

 

פיניאס גייג' היה אדם שגרתי, ככל הבריות. השנה הייתה 1848, וגייג' היה מנהל עבודה בפרוייקט הקמת מסילת ברזל חדשה ליד העיירה האמריקנית קוונדיש.

גייג' בן העשרים וחמש היה טיפוס מוכשר במידה סבירה, עצמאי ומקובל בקרב חבריו לעבודה. הוא לא היה גאון הדור, אבל בהחלט היה לו די שכל בקודקודו כדי להסתדר בעסקי הבניה. כל זה- ובמיוחד עניין ה'שכל שבקודקוד'- עמד להשתנות.

 

במהלך העבודה על מסילת הרכבת, נתקל הצוות של גייג' בסלע עיקש שחסם את הדרך. בהתאם לנוהל העבודה המקובל, קדחו הפועלים חור עמוק בסלע כדי להכניס לתוכו חומר נפץ. גייג' ניגש אל החור. העבודה עם אבקת השריפה המסוכנת הייתה באחריותו. הוא היה אמור לשפוך את אבקת השריפה אל החור, להוסיף את הנפץ שיצית את הבעירה, ואז לאטום את החור בחול ולהדק אותו בעזרת מוט ברזל ארוך.

גייג' עשה זאת- אבל שגה שגיאה חמורה: הוא שכח למלא את החור בחול. הוא החדיר את מוט הברזל לחור והפעיל לחץ ישיר על הנפץ. התוצאה הייתה התלקחות פתאומית של אבק השריפה בתור הסלע, ומוט הברזל נורה מתוכו כאילו היה פגז מתוך תותח- דבר שלא היה רחוק מהאמת.

גייג' לא הספיק להתחמק. מוט הברזל ננעץ בפניו, מתחת לעצם הלחי השמאלית, חדר אל המוח ואז שבר את הגולגולת בדרכו החוצה. המוט, שאורכו כמטר וחצי, חלף דרך מוחו של גייג'- ואז ננעץ בקרקע, עשרים וחמישה מטרים משם.

 

בתשעים ותשע פסיק תשע אחוזים מהמקרים, פציעה שכזו היא גזר דין מוות מיידי כתוצאה מדימום מאסיבי. אבל פיניאס גייג' לא מת. הוא אפילו לא איבד את הכרתו. הוא היה המום מעט, ונתן לחבריו לעבודה להוליך אותו- על רגליו, שימו לב- אל הכרכרה שלקחה אותו אל העיירה.

רופא מקומי, ד"ר אדוארד וויליאמס, הוזעק אל הפצוע. הוא מצא את גייג' יושב על המדרגות בפתח בית מלון מקומי, ראשו בין ידיו, יורק דם מפיו. "מה קרה?" שאל הרופא את גייג'. הלה הרים את כובעו מעל ראשו, חושף את החור שנפער בקצה ראשו, והשיב- "יש כאן עבודה בשבילך, דוקטור."

ד"ר וויליאמס הבין מייד שחייו של גייג' ניצלו בנס: מוט הברזל החטיא את כלי הדם החשובים של המוח במילימטרים. העובדה שלמוט הברזל היה קצה מחודד, היא זו שכנראה מנעה נזקים חמורים יותר. אף על פי כן, לאיש לא היו אשליות לגבי עתידו של מנהל העבודה הצעיר. הפצע שנפער בגולגולת היה עצום: כתשעה סנטימטרים אורכו וחמישה סנטימטרים רוחבו. ד"ר וויליאמס עשה כמיטב יכולתו, ניקה את הפצע והחזיר חלק מהעצמות למקומן.

 

כעבור זמן קצר הצטרף אל וויליאמס רופא אחר, ד"ר ג'ון הארלו. הארלו היה הרופא הבכיר מבין השניים, ולקח את ג'ייג תחת חסותו. הוא לקח אותו אל המרפאה שלו להמשך הטיפול. נסיגה חמורה במצבו הבריאותי התחוללה עשרה ימים לאחר הפציעה, כשזיהום פטרייתי התפשט בפצע הענק ואיים על מוחו. במשך מספר ימים היה גייג' בהכרה מעורפלת בלבד וכמעט ולא תיקשר עם הסובבים אותו. אבל גם כאן שיחק המזל לגייג' הצעיר, והזיהום חוסל בהצלחה. כנגד כל הסיכויים, נראה היה שפיניאס גייג' נמצא בדרכו להחלמה מלאה- אבל האם הייתה זו אכן החלמה מלאה?

מייד נשוב אל גייג', אבל לפני כן כדאי להבין טוב יותר את מהות פציעתו.

 

מוט הברזל ששיפד את גייג' חלף דרך איזור במוחו המכונה 'האונות המצחיות' (באנגלית- Frontal Lobes). האונות המצחיות הן החלק במוחנו שנמצא בקדמת הגולגולת, ממש מאחורי העיניים והמצח. המוח מחולק לשכבות: השכבות הפנימיות הן החלקים הקדומים ביותר, שרידים לתקופות העתיקות באבולוציה. הן מטפלות בתפקודים הבסיסיים של החיים כמו נשימה, דופק וכולי. השכבה החיצונית מכונה 'המוח הגדול', והוא אחראי על התפקודים המתוחכמים יותר, שהופכים אותנו ליצורים תבוניים- מחשבה, תכנון קדימה, תפיסה וכו'.

בחלקו הקדמי של המוח הגדול נמצאות 'האונות המצחיות'. הן עוסקות בין היתר בהבחנה בין פעולות מזיקות ומועילות, מניעת התנהגות אימפולסיבית ולא חברתית, והבנה של משמעות הדברים שאנו עושים היום ביחס לעתידנו. האונות המצחיות ממשיכות להתפתח גם מעבר לגיל ההתבגרות, אל תוך שנות העשרים לחיינו, וסביר להניח שלהתנהגות הפרועה והאיפולסיבית של בני הטיפש עשרה יש קשר לחוסר הבשלות של האונות המצחיות שלהם. לא שזה עוזר להורים להתמודד איתם: מישהו כבר אמר פעם שרק אמהות לילדים בגיל ההתבגרות מבינות באמת מדוע ישנן חיות בטבע שאוכלות את צאצאיהן.

 

לאונות המצחיות יש עוד מגוון תפקידים במוח, ועל חלקן נרחיב בהמשך, אבל הדיעה הרווחת היא שבאונות המצחיות נמצאת האישיות שלנו- אותו ניצוץ חמקמק וקשה להגדרה של מה שהופך אותנו למי שאנחנו ומפריד אותנו משאר בני האדם שסביבנו. אין פלא, אם כן, שמוט הברזל שחלף דרך רקמת המוח של גייג' אולי פספס את כלי הדם שלו- אבל פגע פגיעה ישירה באישיותו.

הרופא האחראי על גייג', ד"ר הארלו, היה הראשון שהבחין בשינוי בהתנהגותו. הוא כתב שגייג' מתנהג בצורה ילדותית מאוד, ושקשה לשלוט עליו. כשהחלים גייג' וחזר לביתו, גילו גם בני משפחתו ומכריו עד כמה עמוקה הייתה השפעת הפציעה. מאדם מאוזן, שקול ואחראי, הפך גייג' לחסר מנוחה, נתון למצבי רוח משתנים וחסר התחשבות בחבריו. הוא לא היה מסוגל לתכנן קדימה, ולדבוק בתוכניות מוגדרות מראש. הוא אף החל לקלל בגסות, דבר שמעולם לא העז לעשות קודם לכן. חבריו סיכמו את העניין במשפט עצוב אחד- 'הוא כבר לא פיניאס גייג'.'

 

אין הרבה מידע על קורותיו של גייג' לאחר שהחלים מפציעתו. חברת הרכבות שהעסיקה אותו סירבה לקבל אותו בחזרה לעבודה בעקבות השינוי באופיו. גייג' נאלץ למצוא תעסוקה חלופית כנהג כרכרה, נדד לדרום אמריקה למספר שנים, ולבסוף הלך לעולמו כשתיים עשרה שנה מאוחר יותר, ב-1861.

מעניין לציין שחוקרים מאוחרים יותר הצמידו לגייג', שלא בצדק, בעיות נוספות שכביכול נוצרו לאחר הפציעה: אלכוהוליזם, בזבזנות יתר, התנהגות אלימה ועוד. אין עדויות לכל אלה, ואני לא חושב שזה הוגן להעמיס על גייג' המסכן עוד בעיות מעבר לאלו שכבר היו לו.

 

סיפורו של פיניאס גייג' הפך לאחד המקרים הרפואיים המפורסמים ביותר בתולדות חקר המוח. גולגולתו המיוחדת ומוט הברזל שפילח אותה מוצגים לראווה עד היום בבית הספר לרפואה של האווארד. אך עם זאת, הנס של גייג' לא תרם תרומה משמעותית להבנת אופן פעולתו של המוח. אף רופא לא בחן את התנהגותו בדיקה מעמיקה, ובעיקר הייתה חסרה השוואה מדויקת בין אופיו לפני הפציעה ואחריה, שכן עד רגע הפציעה גייג' היה אנונימי לחלוטין. הנוירובילוגים המשיכו לגשש באפילה בניסיונותיהם לפענח את תפקידן של האונות המצחיות. הם קיבלו את ההזדמנות האמיתית הראשונה לבחון את כל מגוון ההשפעות הקשות של נזק לאונות המצחיות רק כשישים שנה מאוחר יותר, עם המצאתו של ניתוח ה'לובוטומי'- ההליך הרפואי שזכה לתיאור הלא מחמיא: 'אחת הטעויות הברבריות ביותר בתולדות הרפואה המודרנית'.

 

בשנת 1890 החליט רופא שוויצרי בבית חולים לחולי נפש לנסות טיפול מהפכני במטופלים שלו. הוא ניתח שישה מטופלים והסיר חלקים מהאונות המצחיות שלהם. אחד מהמנותחים נפטר במקום, אחר התאבד כעבור עשרה ימים, אבל אצל ארבעת האחרים חלו שינויי אופי מהותי. הניסוי הראשוני הזה עודד חוקרים אחרים לבחון את האפשרויות הגלומות בטיפול כזה אצל פציינטים בעלי נכות מנטלית קשה: משוגעים, מפגרים המפגינים התנהגות אלימה, סוטי מין קיצוניים וכדומה. התקווה הייתה שהשינוי באופי שנגרם כתוצאה מהנזק לאונות המצחיות ישפיע עליהם לחיוב, שהרי הרבה יותר רע כבר לא יכול להיות.

 

מי ששיכלל את הטיפול היה הפורטוגזי אנטוניו מוניז, שפיתח שיטה כירורגית מדויקת שאיפשרה למנתח להגיע לאזורים ספציפיים בתוך האונות המצחיות ואז להשמיד אותם באמצעות הזרקת אלכוהול, או לנתק אותם משאר המוח באמצעות לולאת חוט מתהדקת שקרעה את הרקמה. הליך רפואי זה, שקיבל את הכינוי 'לובוטומי' (מיוונית- 'לובוס', מוח, 'טומוס', לחתוך) זיכה אותו בפרס נובל לרפואה בשנת 1949.

 

אבל הרופא ששמו ניקשר לעולמים עם ניתוח הלובוטומי היה האמריקני ד"ר וולטר פרימן. פרימן החל לבצע ניתוחי לובוטומי עוד כשהעניין היה בחיתוליו, בשנות השלושים. הוא לא היה מרוצה משיטות הניתוח המקובלות, שרק מנתחים מומחים יכלו לבצע אותן בבתי חולים בעלי ציוד רפואי מתקדם. פרימן ביקש להביא את הלובוטומי אל המקום שזקוק לו ביותר- אל בתי החולים לחולי נפש. שם נמצאו האנשים שהטיפול הזה עשוי היה להועיל להם, אבל לא היו רופאים מומחים או ציוד רפואי יקר. ד"ר פרימן קיווה למצוא דרך לבצע לובוטומי ב'תנאי שדה', אפשר לומר.

הפתרון שלו לבעיה הזו היה מדהים בפשטותו. כל המנתחים האחרים ניסו להגיע אל האונות המצחיות בדרך הקצרה ביותר- דהיינו, דרך המצח. פרימן החליט להגיע אל המטרה מכיוון אחר לגמרי- מהעיניים. התיאור הבא יישמע לרובכם מצמרר למדי, אבל מבחינה כירורגית הוא היה הברקה של ממש. העצם שבחלקה העליון של ארובת העין היא עצם דקה שניתן לדקור אותה ללא קושי, וזה מה שעשה פרימן. הוא נטל מחט ארוכה וחדה, החדיר אותה מעל העין ודרך העצמות הדקות ואז חדר אל תוך האונות המצחיות מלמטה. כשהייתה המחט במקום הנכון, כל מה שנותר לפרימן לעשות הוא לנענע אותה מצד לצד, בסגנון מגב על שמשה של אוטו, ולחתוך את הרקמות.

 

ההשפעה של הלובוטומי הייתה דרמטית ביותר. בחלק מן המקרים השינוי היה לטובה, וההתנהגויות הקיצוניות נעלמו כלא היו יחד עם השינוי הרדיקלי באופיו של המנותח. בחלק אחר של המקרים, עם זאת, ללובוטומי הייתה השפעה הרסנית מעין כמוה. מנותחים רבים הפכו למפגרים, חסרי יכולת דיבור, לוטשים עיניים באוויר ללא מחשבה. קליפות ריקות.

עבור ד"ר וולטר פרימן, הניתוח הזה היה כל מה שאי פעם קיווה להשיג. ההליך שהמציא לא דרש פתיחה של הגולגולת, ההתאוששות ממנו הייתה מהירה למדי, וההרדמה הייתה מקומית בלבד. בבתי המשוגעים, שם אפילו חומרי הרדמה היו במשורה, אפשר היה להמם את המנותח באמצעות שוק חשמלי למוח שגרם לו לאבד את ההכרה לכמה דקות.

 

כמה דקות- זה כל הזמן שהיה דרוש כדי לבצע את הניתוח. פרימן היה מאוהב ממש בהליך הרפואי שהמציא, והחל משווק את היתרונות שבו באופן אגרסיבי. לא רק למשוגעים ייעד פרימן את הלובוטומי: הוא המליץ על לובוטומי במגוון הולך ומתרחב של 'מצבים רפואיים' כגון ביישנות, מצבי רוח דיכאוניים ואפילו שובבות יתר. פרימן היה יותר מרופא- הוא היה שואו מן. הוא ביקש מהעוזרים שלו למדוד כמה מהר הוא מסוגל להכנס, לחתוך ולצאת מהמוח. הוא החדיר שתי מחטים לתוך שתי העיניים בו זמנית או אצל שני חולים בבת אחת, וביצע מרתונים של ניתוחים המוניים- עד עשרים וחמישה ניתוחים ביום.

 

אחת המנותחות המפורסמות ביותר של ד"ר פרימן הייתה רוזמרי קנדי- אחותו הצעירה של נשיא ארצות הברית, ג'ון פ' קנדי. רוזמרי הייתה הכבשה השחורה של משפחת קנדי המפוארת, שבניה הכירו היטב את מסדרונות השלטון בוושינגטון. היא סבלה מקשיי למידה, הייתה ביישנית ועצורה מאוד והוריה חשדו שהיא סובלת מפיגור שכלי קל. כשהייתה רוזמרי בשנות העשרים המוקדמות לחייה החלה מפתחת התנהגות פרועה למדי: היא הייתה בורחת מהבית לעיתים קרובות, נתקפת במצבי רוח פרועים והתקפי זעם.

 

אביה החליט לעשות סוף לעניין, שהביך מאוד את משפחת קנדי האריסטוקראטית. הוא לקח את רוזמרי אל ד"ר פרימן, שהמליץ לו- איך אפשר שלא- על לובוטומי. רוזמרי עלתה על שולחן הניתוחים, ועזבה אותו עם פיגור שכלי עמוק. היא מעולם לא דיברה יותר, הייתה יושבת ובוהה בקירות במשך שעות- וכמובן, לא יכלה לנהל חיים עצמאים. הוריה נאלצו לאשפז אותה במוסד טיפולי לכל חייה, עד שהלכה לעולמה לפני כשלוש שנים, בגיל שמונים ושש. באופן פארדוקאסלי, רוז קנדי הייתה הראשונה מבין האחים לבית קנדי שמתה מוות טבעי- על אף שאימה השבורה טענה שגם רוז היא חלק מהקללה שרובצת על בני המשפחה.

 

אבל המדהים בכל הסיפור הזה הוא שרוז לא הייתה זקוקה ללובוטומי כלל וכלל! נכון, היא הייתה ביישנית ומדוכדכת, אבל מחברותיה מגלות תמונה שונה לגמרי מזו שציירו הוריה. היא ידעה לבצע חישובי כפל וחילוק היטב- סימן בדוק לכך שלא סבלה משום פיגור שכלי. היא ניהלה יומן שבו תיארה את מחשבותיה ורגשותיה, וכל מי שקורא בו מבין שמדובר בנערה רגילה לכל דבר- שמחה, עצובה, נרגשת, אוהבת, מתאכזבת…החטא היחיד של רוזמרי קנדי היה שהיא הייתה נערה ממוצעת, לכל היותר מעט מתחת לממוצע, שנולדה למשפחה שהאי.קיו הממוצע של בניה היה על סף הגאונות. על רקע המוצלחות הכללית של בני קנדי, רוז הפכה מנערה ממוצעת- לנכשלת, וללא ספק היחס שקיבלה במשפחה תרם רבות למצבי הרוח שלה, לדיכאונות ולהתקפי הזעם. לימים, ייסדה אחת מאחיותיה את ה- Special Olympics- האולימפידה לבעלי נכות מנטלית- לכבודה של הכבשה השחורה והאומללה של משפחת קנדי.

 

מאז ועד היום צצים מדי פעם בפעם סיפורים אנושיים קורעי לב סביב הלובוטומי, כמו סיפורו של הווארד דולי, נהג משאית אמריקני בגיל העמידה. דולי עבר ניתוח לובוטומי בגיל 12. הוא שמר על שכלו, אבל סיפר שתמיד חש שונה- חסר נשמה, חצי בן אדם. הוא החליט לחקור את עברו, וגילה שמי שיזמה את הניתוח הייתה אימו החורגת. במעין גירסא מזעזעת ואיומה של סיפורי האחים גרים, החליטה האם החורגת- שלא סבלה את בנה המאומץ והשובב- לקחת אותו אל ד"ר פרימן, מיודענו. הרופא המליץ על לובוטומי כדי להרגיע את נפשו הפרועה של הנער…כשהתבגר, התעמת האוורד עם אביו הזקן, ושאל אותו איך יכול היה להרשות שיצבעו ניתוח כל כך קשה על בנו. האב טען שאישתו וד"ר פרימן הערימו עליו כדי שיאשר את הניתוח. הסיפור כולו מופיע בספר שכתב האוורד דולי בשם 'הלובוטומי שלי', ספר שהפך לרב מכר.

 

התמונה שציירתי באוזניכם עד כה שחורה, אולי אפילו שחורה מדי. הרופאים שביצעו את ניתוחי הלובוטומי, עשרות אלפי ניתוחים בתוך תקופה של כשלושים שנה, לא עשו את מה שעשו מתוך רוע לב. ההפך הוא הנכון: בתקופה שבה לא הייתה שום תרופה ושום מזור למחלות נפש קשות ואכזריות, הלובוטומי היה הדרך היחידה להקל על סיבלו של החולה ושל הסובבים אותו. לא היתה שום דרך אחרת. החסרונות של הלובוטומי היו מוכרים לכולם, וההליך הרפואי הזה היה שנוי במחלוקת מהרגע שהופיע על במת הרפואה- אבל במצב שבו האלטרנטיבה ללובוטומי היא לנעול את חולה הנפש בתוך תא מרופד, כפות בכותונת משוגעים למשך כל ימי חייו, היו מי שראו את ההגיון שבביצועו.

 

הניתוח הראשון של ד"ר וולטר פרימן, למשל, מתואר כהצלחה גדולה. החולה הראשונה שלו הייתה עקרת בית בשם אלן איונסקו, שלקתה במחלת נפש שהפכה אותה לאישה אלימה בעלת נטיות אובדניות. הלובוטומי שינה כל זאת באחת, ובני משפחתה של אלן היו אסירי תודה לד"ר פרידמן. על אף הצלחות אלה ואחרות, המחלוקת סביב הלובוטומי לא שככה לרגע בתוך ארצות הברית ומחוצה לה. בברית המועצות אסרו הגופים הרפואיים על ביצוע הניתוח, בטענה שהוא בלתי אנושי והופך אדם לוקה בנפשו לאידיוט. הזמר והבדרן טום וויטס הטיב לסכם את העניין כשאמר: I'd rather have a bottle in front of me than a frontal lobotomy.

 

במחצית השניה של המאה העשרים חלה ירידה הדרגתית במספר ניתוחי הלובוטומי, עם הופעתם של טיפולים תרופתיים יעילים. הרופאים הפסיקו להמליץ על הניתוח אלא במיקרים קיצוניים בלבד. לבסוף הוצא הלובוטומי אל מחוץ לחוק במדינות רבות בעולם כולו. ד"ר וולטר פרימן נאלץ אף הוא להפסיק לנתח בעקבות מותה של מטופלת על שולחן הניתוחים שלו.

 

לאונות המצחיות יש עוד תפקיד חשוב במוח, מעבר לקביעת האישיות. בירכתי האונות המצחיות ישנו אזור בשם 'הקליפה המוטורית', והיא מקום משכנו של 'האיש הקטן'. האיש הקטן, או בלטינית הומונוקולוס, הוא השם שניתן לרצועה צרה של תאי מוח המקושרים לאיברי הגוף השונים: הם שולטים עליהם ומקבלים מהם את נתוני החושים. לכל חלק וחלק בגוף יש ייצוג על רצועת הקליפה המוטורית: שרירי הפנים בקצה הרצועה, ולידם שרירי הצוואר, הידיים וכן הלאה עד לקצה השני של הרצועה שם נמצאים התאים שאחראים על השליטה בכפות הרגליים. אם עוקבים אחרי הרצועה מקצה לקצה ובכל נקודה 'מציירים' בדימיוננו את האיבר הרלוונטי- מקבלים תמונה מוקטנת של הגוף, מעין 'איש קטן'.

לא כל האיברים בגוף חשובים ורגישים באותה המידה. מהתבוננות באיש הקטן ברור לאילו חלקים בגוף המוח מקדיש יותר תשומת לב. למשל, הייצוג של כפות הידיים והשפתיים בקליפה המוטורית גדול מעבר לכל פרופורציה ביחס לרגליים, שבקושי מקבלות כמה תאי מוח משלהן.

 

העניין של הנוירולוגים בקליפה המוטורית התעורר בעקבות תופעה משונה ומטרידה, שאיש לא הצליח למצוא לה הסבר מתקבל על הדעת: 'איברי הפאנטום'.

בתקופת ימי מלחמת האזרחים האמריקנית, חיילים רבים סבלו פציעות שחייבו את הרופאים לכרות את האיברים הפגועים. עשרות אלפי חיילים שחזרו לבתיהם בשוך הקרבות קטועי יד או רגל, ואז החלו להתלונן שהם מרגישים את איבריהם הקטועים. אני רוצה להדגיש- הם לא דימיינו, או התגעגעו או פינטזו. הם ממש חשו את הידיים שאינן או את הרגליים שאבדו, באותו האופן שבו אני ואתם מרגישים את קיומם של הידיים והרגליים שלנו. היה להם ברור שהאיבר הקטוע איננו עוד, אבל משהו בתוך מוחם סירב לקבל את האמת המרה. את האיברים האמיתיים שנקטעו החליפו, מסיבה מוזרה ובלתי מובנת, איברי פאנטום בלתי נראים אבל מוחשיים מאוד לדידם של החולים.

 

הסיפורים שסיפרו החולים היו נחשבים למצוצים מן האצבע, אלמלא מספר רב כל כך של אנשים דיווחו על אותן התופעות בדיוק. אישה אחת סיפרה שכשהיא ניגשת לדלת, זרוע הפאנטום שלה מנסה ללחוץ על הידית. שחקן טניס מקצועי לשעבר תיאר כיצד במכת הפתיחה, יד הפאנטום שלו מנסה לזרוק את הכדור באוויר, או לבלום אותו אם נפל על הרצפה. המון חולים חשו כאבים אמיתיים לגמרי באיברי הרפאים שלהם.

 

תופעת איברי הפאנטום לא הייתה חדשה, כמובן, אבל ההתקדמות ההדרגתית בחקר המוח הביאה את החוקרים להתעמק בעניין ביתר שאת. עשרות שנים חלפו, והרופאים לא התקרבו אפילו לפתרון הבעיה. היו כאלה ששיערו שכל העניין נובע ממשאלת הלב של החולה, מהרצון העז שלו לקבל את האיבר החסר בחזרה. אחרים האמינו שקצות העצבים בקצה הגדם מודלקים או מגורים, ומשדרים אל המוח מסרים מטעים. כששום טיפול תרופתי לא העלים את הבעיה, הרופאים היו כורתים עוד ועוד חלקים מהגדם, בניסיון להיפטר מאיבר הפאנטום העיקש- אבל ללא הועיל.

 

התובנה האמיתית הראשונה לגבי תופעת איברי פאנטום הופיעה רק לפני כחמש עשרה שנה, כתוצאה ממחקר שערך ד"ר ו.ס. ראמאצ'אנדראן. את הסיפורים על איברי הפאנטום שהבאתי בפרק זה לקחתי מסיפרו המעולה והמומלץ 'תעתועי מוח', שכתב יחד עם סנדרה בלייקסלי.

ראמאצ'אנדראן גילה שאצל מי שעברו כריתה של איבר בגוף, האזור בקליפה המוטורית שהיה אחראי על אותו איבר הלך והתנוון. אבל המוח אינו איבר סטטי: הוא לומד ומסתגל, ואת המקום הפנוי ממהרים לתפוס האיזורים בקליפה המוטורית שגובלים באזור המנוון. כך, למשל, אזור הייצוג של הפנים מתפשט לתוך האיזור שהיה בעבר אחראי על היד שאיננה, ואזור הייצוג של איברי המין כובש לעצמו חלקים מתוך איזור הרגל. באופן זה, כשהחולה חש בגירוי מיני, לדוגמא, המוח מבין בטעות שישנם מסרים שמגיעים מהרגל- או ליתר דיוק, מהאזור בקליפה המוטורית ששאר המוח רגיל לזהות בתור אזור הרגל. כשהחולה מזיז את שרירי הפנים, התנועה הזו מתפרשת בטעות כתזוזה של היד, והמוח מנסה לשלוט עליה כמיטב יכולתו.

 

הרעיונות הללו סיפקו תשובות הגיוניות גם למקרים בהם איברי פאנטום הופיעו בכל שאר הגוף, ולא רק בגפיים. נשים שעברו כריתת שד דיווחו על שדי רפאים. חולה אחד התעקש שהוא מרגיש את התוספתן שלו ממשיך לכאוב ולהציק- גם אחרי ניתוח כריתת התוספתן. יש אפילו פין רפאים, בעל זקפת פאנטום. פציינט בר מזל אחד דיווח על רגל רפאים שמתעוררת לחיים דווקא בעת קיום יחסי מין. הוא חש ברגל הפאנטום שלו גירוי מיני זהה לזה של איבר המין שלו- וכתוצאה מכך חווה אורגזמות חזקות מעל ומעבר לכל מה שידע לפני הפציעה. אני בטוח שהוא לא באמת רצה טיפול רפואי. הוא סתם ניסה להשוויץ.


לרכישת הפרק •  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.