פרק 29: חתולים מפורסמים במדע.

הראש בניו יורק והזנב בלוס אנג'לס: על חתולים מפורסמים במדע

מרטין פלינדרס היה חוקר ומגלה ארצות בריטי, שחי במאה השמונה עשרה והתשע עשרה, והיה מגדולי הנווטים שאי פעם הפליגו בימים. בשנת 1793 נשלח פלינדרס לחקור ולמפות את היבשת החדשה והמיסתורית בדרומו של האוקיינוס השקט: טרה אוסטרליס. זו הייתה הפלגה מסוכנת ביותר, במים לא מוכרים ורווי מכשולים. רק הטובים והמובחרים שרדו מסעות מעין אלה.

במהלך ההפלגה נולד חתול קטן על הספינה: חתול שחור עם כפות לבנות כשלג וכתם לבן על חזהו. באחד הטילטולים נטתה לפתע הספינה, והגור הצעיר התהפך ונפל אל המים מעבר לדופן. איש לא היה מוכן, כמובן, לסכן את עצמו כדי לזנק בעקבות החתול המסכן- אבל החיה הוכיחה כישורי הישרדות מדהימים כששחתה, כנגד כל הסיכויים, והצליחה לטפס על חבל שהשתלשל מדופן הספינה.

מרטין פלינדרס הבחין בחתול, וידע להעריך את הרצון העז של היצור הקטן להילחם על חייו. הוא, ושאר הצוות, אימצו אותו כחתול הרשמי והקמע של הספינה. הם נתנו לו את השם טרים והוא ליווה את החוקר הנועז בכל מסעותיו עתירי הסכנות והקשיים. טרים הצליח לשרוד גם כשספינתו של פלינדרס נטרפה על הסלעים רחוק מכל מקום יישוב, בלב שונית האלמוגים האוסטרלית הגדולה. פלינדרס לקח סירת מפרשים קטנטנה שלא ניזוקה בהתרסקות, הותיר את הצוות מאחוריו ויצא להפלגה של שבע מאות מיילים ימיים בסירה הזעירה: לשם השוואה, מדובר בשבע פעמים המרחק בין ישראל וקפריסין. כישורי הניווט והימאות שלו איפשרו לו להגיע בביטחה אל העיר סידני, ולהזעיק משם עזרה לצוות הלכוד.

הסכנות לפלינדרס וטרים נשקפו לא רק מאיתני הטבע. כשהפליג מרטין חזרה לאנגליה כדי לדווח על תגליותיו לאדמירליות הבריטית, ניזוקה ספינתו והוא נאלץ לעצור באי מאוריציוס שהיה תחת שליטה צרפתית. מרוחק מאירופה והפוליטיקה שלה, פלנדרס לא ידע שצרפת ואנגליה היו במלחמה. נהפוך הוא: באחד ממסעותיו פגש מרטין את ניקולאס באודין, חוקר צרפתי שנשלח אף הוא על ידי ממשלתו כדי לחקור את האיזור הבלתי ממופה. על אף היריבות רבת השנים בין צרפת ואנגליה, שני אנשי המדע סייעו זה לזה בטיפים ומפות, ואף הפליגו יחד זמן מה.

אך במאוריציוס הואשם מרטין שהוא מרגל אנגלי, והושלך לכלא יחד עם טרים החתול. בלית ברירה, העניק מרטין את טרים למשפחה מקומית על האי, שכן מאסרו היה ממושך מאוד: שש וחצי שנים. המושל המקומי היה מסוכסך עימו באופן אישי, וכלא אותו למרות שהממשלה הצרפתית אישרה שפלינדרס הוא מדען ולא מרגל. לילה אחד נעלם טרים מביתה של המשפחה האומנת ולא נראה עוד. פלינדרס, שהצטער על לכתו של ידידו הקטן, שיער שהחתול נתפס ונאכל על ידי מקומיים רעבים.

כששוחרר פלינדרס, חזר לאנגליה שם כתב ספר על מסעותיו והעניק ליבשת החדשה את שמה הנוכחי: 'אוסטרליה'. בריאותו הייתה רעועה, ויום לאחר שספרו המיוחל יצא לאור- פלינדרס הלך לעולמו. הוא לא שכח את טרים, וכתב לו הקדשה שמוטבעת עד היום על לוח לצד פסל בגודל טבעי של טרים שיצקו האוסטרלים, בסידני:

"לזכרו של טרים: הטוב ביותר והחתול המהולל מבין בני גזעו. מראה החיבה הגדול ביותר מכל החברים, נאמן מכל המשרתים והטוב מבין כל היצורים. הוא נסע מסביב לעולם,הקיף את אוסטרליה בשייט והיווה תענוג לכל חבריו למסע".

חתולים במצרים העתיקה

חתולים ליוו את בני האדם לאורך כל ההיסטוריה מאז בוייתו לראשונה לפני אלפי שנים. קיימות מספר תיאוריות לגבי התהליך שהביא לביות החתול. אחת מהן היא שחתולי הבר בעצם בייתו את עצמם. כלכלתה של מצריים העתיקה היתה מבוססת בעיקרה על גידול תבואה ואחסונה במחסני ענק. מחסנים אלו משכו אליהם מכרסמים רבים וחתולי הבר מצאו בהם שפע של טרף. המצרים אשר הבחינו ביכולתם של חתולי הבר לקטול את המכרסמים במחסנים הסכימו עם נוכחותם ואף עודדו אותם להתקרב. מכאן הדרך לביות הייתה קצרה.

המצרים העריצו את החתול ואופיו ואפילו סגדו לו. דמותה של האלה חתחור בתרבות המצרית הקדומה, המזוהה כפטרונית האוהבים, אלת המוות והלידה מחדש, מקושרת בטרנספורמציה לחתולה. אלה מצרית נוספת המזוהה הן כלביאה והן כחתולה שחורה, היא בסטט. בסטט היא אלת השמחה, הפריון, האהבה והמיניות ומדמותה עלתה האמונה כי לחתולים יש תשע נשמות. על פי אותה מסורת, בצורתה כחתולה שחורה היא מגנה על הבית מפני רוחות רעות ונחשים. עד היום ניתן למצוא פסלי ברונזה בדמותה כשגופה גוף אישה וראשה ראש חתולה.

המצרים חוקקו חוקים שהגנו על החתולים. כאשר מת חתול, ציווה החוק המצרי על בעליו ובני ביתו לגלח את גבות עיניהם כביטוי לאבל. גופת החתול נעטפה בבד פשתן והונחה בארון מתים מהודר ולעיתים זכה אפילו לחניטה מלאה, כבוד שהיה שמור בדרך כלל לשכבות האצולה. העונש על הריגת חתול היה מוות. בעדויות מבקרים במצרים מהמאות הראשונות לפני הספירה מסופר כי למראה חתול חולה או פצוע נהגו אנשים להימלט מהמקום, מחשש שיואשמו בטעות בפגיעה בו.

חתול שחור

ייצוא חתולים לארצות אחרות היה אסור על פי החוק המצרי, אולם ספנים וימאים יווניים ורומיים, שהובילו סחורות ממדינה למדינה, נהגו לקחת עמם חתולים על הספינות והביאו אותם עימם בחזרה לאירופה.

אם חתולים שחורים החלו את דרכם כבני דמותה של אלת הפריון והאהבה המצרית, מדוע הפכו בימינו למסמלי המזל הרע?

מזלם של החתולים התהפך באירופה של ימי הביניים. השילטון הנוצרי ביקש לעקור מהשורש את האמונות הפאגאניות באלילים, ובהשפעתו נתפס החתול השחור כהתגלמותו של השטן. נשים מבוגרות ובודדות נהגו, כפי שמקובל גם בימינו, לגדל חתולים בביתן. נשים אלה עסקו במקרים רבים ברפואה עממית, ורבים פנו אל ה"מכשפות" הללו כדי שירפאו אותם מצרותיהם. המנהיגים הנוצרים ראו בכך איום על סמכותם הדתית ולכן רדפו את המכשפות, כמו גם את החתולים שגידלו.

מדוע חתולים נופלים תמיד על הרגליים?

לפני כמאתיים שנה חל שינוי ביחסם של האירופאים אל החתולים, עם ירידת קרנה של הכנסייה ופריחת ההומאניזם והרנסאנס. רק אז החלו האנשים מעריכים את התכונות הביולוגיות המרתקות של החתול. למשל, חתולים רואים בחשיכה פי שישה טוב יותר מבני אדם והם תמיד נופלים על הרגליים. הסיבה לכישרון הנחיתה השימושי הזה, דרך אגב, נעוצה באינסטינטקטים המפותחים של החתול שמאפשרים לו לדעת בזריזות איזה כיוון הוא למטה ואיזה למעלה. עובדה זו, יחד עם גמישות מופלאה, מאפשרים לחתול להפנות את ראשו וצאוורו לכיוון הנכון, והרגליים עוקבות אחר תנועה זו ומתיישרות לכיוון הנפילה. עם זאת, תנועת הפיתול באוויר דורשת זמן לצורך ביצועה- חתול שנפל מגובה נמוך ממטר וחצי לא יספיק להסתובב ולנחות על רגליו.

בניגוד לדעה הרווחת, חתולים כן רואים צבעים, אך הם עוורי צבעים באופן חלקי: הם אינם יכולים להבחין בין ירוק לכתום. חתולים אוהבים להריח וללעוס, פטרוזיליה, דשא ונפית מצוייה או בשמה הלועזי "קטניפ". ההערכה היא שבין 70 ל- 80 אחוז מהחתולים מגיבים תגובה נלהבת לצמח, והוא גורם להם לחוויה דמוית טרנס של עונג ועליצות… עצמת התגובה משתנה מחתול לחתול. ההשפעה היא קצרת טווח, לרוב 5-20 דקות. אחרי שהוא נהנה מהשפעתה של הנפית, החתול אינו מסוגל להגיב שוב לריח במשך כשעה.

תכונותיהם הייחודיות של החתולים ואופיים האינדיבדואליסטי ריתקו לאורך ההיסטוריה הוגי דעות, ממציאים וסופרים. בעלי חתולים רבים מוכנים להישבע כי החתול שלהם מסוגל לחייך, והחתול המחייך המפורסם ביותר הוא חתול בדיוני: חתול הצ'סשייר בספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". לחתול הצ'סשייר יכולת מופלאה להופיע ולהעלם כרצונו, כאשר הוא משאיר מאחוריו רק חיוך גדול. היסטוריונים אנגלים מעריכים כי את ההשראה לדמותו של החתול המחייך קיבל לואיס קרול – מחבר הספר, מפסל אבן מגולף של חתול מחייך אשר היה מוצב בכנסייה בעיירה קרופט בה שירת אביו ככומר.

קשר הדוק במיוחד יש לחתולים עם עולם הפיסיקה המודרנית. אגדה אורבנית רווחת מספרת שסיר איזייק ניוטון, שניסח את עקרונות חוקי המשיכה, הוא זה שהמציא את דלת החתולים- החור הקטן בדלת הכניסה. על פי דיווח אחר, ניוטון לא גידל חתולים או כלבים- אבל הסיפור נשמע מוצלח מאוד, ולכן דבק במדען המפורסם. איינשטין השתמש בחתולים כדי להסביר את ההבדל בין טלגרף רגיל וטלגרף אלחוטי. טלגרף רגיל, אמר איינשטין, הוא כמו חתול ארוך מאוד שראשו בניו יורק וזנבו בלוס אנג'לס- אם מושכים בזנב בלוס אנג'לס, הראש מיילל בניו יורק. טלגרף אלחוטי זה אותו הדבר, רק בלי החתול.

חתולו של שרדינגר

פיסיקאי גדול אחר ששמו ניקשר עם החתול הוא ארווין שרדינגר.

שרדינגר, אוסטרי שנולד לקראת סוף המאה התשע עשרה, הוא אחד מדמויות המפתח של תורת הקוונטים. הוא פיתח את משוואת שרדינגר, אולי המשוואה החשובה ביותר בתורת הקוונטים, ובזכות עבודתו גם קיבל את פרס נובל לפיסיקה בשנת 1933.

אבל על יכולותיו המדעיות של שרדינגר העיבה אישיות מרתקת ובעייתית כאחד. הוא אהב נשים, וניהל חיי נישואים לא שגרתיים, בלשון המעטה. לאחר שעזב את וינה במחאה על עליית הנאציזם, הוצעה לו משרת פרופסור מכובדת באוקספורד שבאנגליה, ואפילו הותר לו להביא עימו עוזר אישי. ארווין אכן הביא עימו עוזר, אבל בחר בו מסיבות שלא היו כל כך אקדמאיות: הוא היה מאוהב באישתו של העוזר, וזאת על אף שהיה נשוי לאישה אחרת. מאוחר יותר הרתה לו המאהבת, והיא עברה לגור עימו ועם אישתו. לאנשי האוניברסיטה השמרנים והמעונבים היה קשה לקבל את מערכת היחסים המשונה הזו, וארווין לא קיבל את המשרה המיוחלת. מאוחר יותר ניהל ארווין עוד פרשיות אהבים שערוריתיות באירלנד, עם שתיים מתלמידותיו- שגם הן הרו לו.

אישיותו הבלתי שגרתית של הפיסיקאי הגאון באה לידי ביטוי גם בתחום המדעי, ובדעות שהפגין לגבי נושאים שנויים במחלוקת בתורת הקוונטים.

אחד מעקרונות המפתח בתיאורית הקוונטים קובע שלכל פעולה או תופעה יש הסתברות. למשל: אטום רדיואקטיבי יכול להתפרק ולשחרר קרינה מסוכנת, או שהוא יכול להישאר ללא שינוי. יש סיכוי מסוים לכאן ולכאן שההתפרקות הזו תתרחש. כשאנחנו מתבוננים באטום הזה ומודדים אותו באמצעים המתוחכמים שברשותנו, אנחנו יכולים לדעת בוודאות אם הוא התפרק או לא. אבל מה קרה לפני שמדדנו אותו? מה היה מצבו של האטום הרדיוקאטיבי עד הרגע שהגיע המדען והביט בו? ההשערה הרווחת בקרב מדענים בכירים כמו נילס בוהר ו-וורנר היזנברג הייתה שעד רגע המדידה, האטום היה במצב שאינו מוגדר: במילים אחרות, הוא גם התפרק, וגם נותר שלם.

אם זה נשמע לכם מוזר, אתם לא לבד. גם ארווין שרדינגר התנגד לרעיון הזה, וזאת למרות שהיו לא מעט ניסויים מדעיים שתמכו בהשערה הזו. כדי להראות עד כמה מגוחך רעיון התצפית, פרסם שרדניגר מאמר תיאורטי ובו העלה את האפשרות הדמיונית הבאה: נניח וניקח חתול ונשים אותו בתוך קופסא אטומה. בתוך הקופסא ישנו מתקן בו אטום אחד של חומר רדיואקטיבי. האטום הרדיואקטיבי מחובר לפטיש ליד כמוסת רעל ציאניד קטלני: אם האטום מתפרק, הפטיש נופל, הכמוסה נשברת והציאניד מתפזר בתוך הקופסא.

נסגור את החתול והמתקן במשך שעה אחת. במשך השעה הזו האטום יכול להמשיך ולהתנהג כרגיל- ואז החתול חי- או שהוא יכול גם להתפרק – דהיינו, החתול מת מהרעלת הציאניד. עינת, התחקירנית שלנו, טוענת שסביר להניח כי שרדינגר לא היה בעליו של חתול אמיתי, כי רק מי שאין לו חתול יכול להעלות על דעתו ניסוי שכזה. בכל אופן, אם רעיון התצפית נכון, הרי שעד לא נפתח את הקופסא ונבחן את המצב לאשורו- האטום נמצא במצב הביניים: גם שלם, וגם התפרק. מכאן, שגם החתול במצב ביניים: גם חי וגם מת, (או לא חי ולא מת, תלוי בראיית העולם שלכם). הרעיון של חתול מת\חי מגוחך, שכן מניסיון המציאות אנחנו יודעים שחתולים לא יכולים להיום גם מתים וגם חיים. חתול מת הוא חתול מת: המשיך לעולם הבא, הפסיק להיות, פג תוקף, הלך לפגוש את בוראו. חתול-לשעבר.

הבעיה שהציב שרדינגר בפני עמיתיו הפיסיקאים אינה קלה לעיכול. אין פתרון אמיתי ומוסכם לבעיה הזו, ולכל מדען יכולה להיות נקודת מבט עצמאית עליה. יש כאלה שמאמינים שנוצרים שני יקומים מקבילים, באחד החתול מת ובשני חי. אחרים מאמינים שכל התופעות המשונות שנובעות מתיאורית הקוונטים אינן רלוונטיות לעצמים גדולים בסדר גודל של חתול.

גם סופרי המדע הבדיוני והפנטזיה הציעו פתרונות מקוריים לחידת החתול של שרדינגר. איאן סטוארט בספרו 'פלאטרלנד' מתאר את החתול עוזב את הקופסא בתום הניסוי, והוא- זאת אומרת, החתול- עדיין לא בטוח אם הוא חי או מת. טרי פראצ'ט מציג באחד מספריו חתול בשם גריבו, שיש לו עין אחת ואופי נבזי במיוחד. כשגריבו מוצא את עצמו בתוך קופסאת הניסוי של שרדינגר, פראצ'ט טוען שהחתול נמצא באחד משלושה מצבים: חי, מת, ועצבני בטירוף.


לרכישת הפרק •  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.