fbpx

גלי פרא: מפלצות הים שהמדע לא הכיר

כתב: רן לוי

במשך שנים רבות, המדענים וחוקרי האוקיינוסים האמינו שהם מבינים היטב את גלי הים. המודלים המתמטיים שפותחו עבור גלים אחרים, כמו גלי קול או גלים אלקטרומגנטיים, השתלבו בצורה חלקה גם במודלים שהסבירו את תופעת הגלים בים. גל, בסופו של דבר, הוא בסך הכול הפרעה מתפשטת במרחב – אנרגיה שמועברת ממקום למקום. הנוסחות המתמטיות שהסבירו את תופעת הגלים התאימו למגוון רחב מאוד של תופעות ואפשרו לחוקרים ולחזאים לפתח מודלים לניבוי גובה הגלים בים, כיוונם ומהירותם. אבל דווקא כשנדמה היה שהכול ברור, מובן וידוע – דווקא אז הגיע גל בודד שהתנפץ על עמודיה הגבוהים של אסדת קידוח נפט בים הצפוני לפני קצת פחות מעשרים שנה, וטרף את כל הקלפים.

לפני שנגיע אל הסיפור של אסדת הקידוח, הבה ונבחן את מה שיודעים המדענים על גלי הים כיום.

הרוח היא זו שיוצרת את רוב רובם של גלי הים שאנחנו מכירים. הרוח מכה במים, נושבת על פני אלפי קילומטרים מרובעים של ים פתוח ומעבירה אליו את האנרגיה שלה. הגלים מעבירים את האנרגיה הזו ונושאים אותה יחד איתם למרחקים עצומים, עד שהם פוגשים ביבשה.

לגל בים, כמו לכל הגלים באשר הם, יש שתי תכונות בסיסיות: גובה הגל ותדירות. גובה הגל הוא המרחק בין תחתיתו לפסגתו. התדר קובע את המרחק בין שתי פסגות של גלים צמודים. גובה הגלים ותדירותם נקבעים בהתאם לעצמת הרוח, הזמן שהיא נושבת והמרחב שעל פניו היא נושבת. אם עוקבים אחרי סערה במרכז הים התיכון, למשל, ניתן לחזות לפי משטר הרוחות שלה שבתוך כך וכך שעות יגיעו הגלים שנוצרו בעקבות הסערה אל החוף בישראל. הבנת מקור הגלים מאפשרת לחזאים לנבא ניבויים מדויקים למדי של גובה הגלים ואכן, המודלים אלו לחיזוי גובה הגלים נבדקו ונמצאו מדויקים פעם אחר פעם ושנה אחר שנה.

אבל לאורך השנים היו דיווחים רבים של ימאים שסיפרו על גלי ענק, גלי פרא מפלצתיים שהופיעו משום מקום בלב ים והכו בעצמה אדירה בספינותיהם. הגלים שתוארו בסיפורים הללו התנשאו לגבהים של שלושים מטרים ויותר, כמו בניינים בני עשר קומות. הסיפורים  שעברו מפה לאוזן בפאבים של ימאים ובמשמרות ארוכות על גשר הפיקוד, תיארו 'בור' ענק שנפער לפתע בלב ים, עשרות מטרים עומקו, ומיד בעקבותיו הופיע קיר עצום של מים: קיר אנכי כמעט, ששום ספינה לא יכולה לטפס עליו. ספינה שנפגעה מגל פרא שכזה בדרך כלל התפרקה וטבעה מיד, בפתאומיות שלא השאירה די זמן לימאים לרוץ אל סירות ההצלה שלהם, והם ירדו יחד אתה למצולות.

המדענים נטו לזלזל בסיפורים הללו. הם ראו בהם צ'יזבטים, סיפורי אגדות שימאים מספרים אחד לשני כדי להעביר את הזמן. היו להם כל הסיבות שבעולם שלא להאמין לסיפורים אודות הגלים המפלצתיים. המודלים המתמטיים המדעיים קבעו במפורש שגובה הגלים המרבי שעשוי להיווצר כתוצאה מפעילותה של הרוח על פני המים, הוא שנים עשר עד חמישה עשר מטרים לכל היותר, וכל העדויות וההוכחות הראו בוודאות שתיאוריה זו נכונה. גל של שלושים מטרים הוא אפשרי, על פי הנוסחות, אבל ההסתברות לקיומו נמוכה מאוד – אולי אחת לשלושים אלף שנים. זאת ועוד, הימאים ידועים לשמצה בתור מי שאוהבים לספר סיפורים חסרי שחר, להגזים הגזמות פרועות ובאופן עקרוני להשתכר ולעשות שטויות. בתקופות מוקדמות יותר, למשל, המלחים סיפרו על דרקונים ענקיים ומפלצות ים, על תופעות משונות במשולש ברמודה, בנות ים שחציין אישה וחציין דג ועוד כהנה וכהנה אגדות וגוזמות.

בשנת 1978 יצאה הספינה 'מינכן' להפלגה שגרתית מברמן שבגרמניה לארצות הברית. ה'מינכן' הייתה פאר צי הסוחר הגרמני: ענקית, מאתים ושישים מטרים אורכה, מצוידת ומאובזרת במיטב הטכנולוגיה העדכנית. שום סערה שגרתית באוקיינוס האטלנטי לא הייתה יכולה אפילו לדגדג ל'מינכן', והראדרים המתוחכמים שלה סרקו את האופק למרחקים אדירים כנגד סכנות כמו קרחונים או התנגשות עם ספינות אחרות.

בשלוש לפנות בוקר, בשניים עשר בדצמבר, נתקבלה הודעת אס-או-אס מה'מינכן'. את ההודעה קלטה ספינת סוחר יוונית שהפליגה באזור, והיא העבירה אותה לספינות אחרות ולגורמי ההצלה בחוף. בתוך שעות ספורות התארגן כוח חילוץ וסריקה שכלל עשרות ספינות וכלי טיס, אבל ה'מינכן' לא נמצאה. הספינה הגדולה ירדה למצולות וצוות של עשרים ושמונה מלחים על סיפונה.

מסתורין רב אפף את נסיבות היעלמותה של ה'מינכן'. מזג האוויר היה סוער למדי אבל לא מסוכן באופן חריג, והטביעה הפתאומית העידה על כך שהאירוע כולו היה אלים ומהיר מאוד. התעלומה רק גברה כשגילו המחפשים את אחת מסירות ההצלה של ה'מינכן'  צפה, ריקה על פני האוקיינוס. בדיקה של רפסודת ההצלה העלתה שהיא לא הורדה למים באופן מסודר על ידי הצוות, אלא הושלכה לים בעקבות מכה שספגה. הפינים שחיברו את הרפסודה לספינה היו עקומים ושבורים כאילו ספגו חבטה אדירה. אבל בזמן שגרה, סירת ההצלה הייתה תלויה באוויר בגובה של עשרים מטר מעל המים. איזה כוח אדיר הצליח להתרומם לגובה כזה ואז להכות ב'מינכן' בעצמה שהעיפה את הרפסודה מהמקום, וכנראה הטביעה את ספינת הסוחר כולה?

ועדת החקירה שהוקמה כדי לבחון את האסון לא הצליחה להגיע למסקנות החלטיות. הסיבה הרשמית שניתנה לטביעה הייתה 'אירוע חריג שנגרם כתוצאה ממזג אוויר קשה', אבל ימאים רבים העלו את הסברה שה'מינכן' נפגעה מגל ענק, בדומה לזה שתיארו האגדות. הרשויות לא מיהרו לאמץ את הסברה הזו כמובן. הרי המדענים שללו אפשרות קיום של גלי וענק ובנוסף, כל הספינות בעולם מתוכננות לעמוד בגלים של חמישה עשר מטרים – המגבלה התאורטית לגובה הגלים. להודאה באפשרות קיומם של גלים גבוהים יותר יש השלכות לא ברורות בעניין נושאים כמו תוקף הביטוח על הספינות ושינויים אפשריים בנהלי הבטיחות בהפלגה בים. אף אחד לא רצה להתחיל מהפכות בעניינים שכאלה, ועוד על סמך כמה פינים עקומים ברפסודת הצלה.

כל זה התהפך באחד בינואר, 1995.

הים הצפוני, מול חופי נורווגיה, היה סוער מאוד באותו היום, ידידיי. רוחות בעצמת הוריקן נשבו על המים והרימו גלים שגובהם הגיע עד לשניים עשר מטרים. על אסדת קידוח הנפט 'דראופנר', העובדים לא היו מודאגים במיוחד- האסדה תוכננה ונבנתה כך שגלים כאלה לא יסכנו אותה. בשעה שלוש בצהרים ניתנה הוראה לכל העובדים שהסתובבו על סיפון האסדה להיכנס למבנה כדי שלא להיפגע מהרוח החזקה, ואף אחד לא התנדב להישאר כדי לצפות בים הסוער.

זו גם הסיבה שאף אחד לא הבחין בגל המפלצתי שפגע באסדה בשעה שלוש ועשרים דקות, גל בגובה של כמעט עשרים מטרים. האסדה עומדת על סדרה של עמודים, כך שהגל לא גרם לנזקים משמעותיים, פרט לכמה קורות מתכת דקות שהתעקמו. למעשה, ייתכן ולא היינו יודעים עליו כלל – אלמלא מד לייזר מיוחד שהוצב על האסדה כדי למדוד את גובה הגלים מתחתיו. מד הלייזר הזה עשה את עבודתו נאמנה, וכשבחנו מהנדסי האסדה את רישום הגלים הם נדהמו כשראו את הקפיצה האדירה בגרף גובה הגלים. על פי כל מודל הנדסי מקובל, הגל שנמדד באותו היום היה כמעט בלתי אפשרי: הוא אמור להופיע לא יותר מפעם בעשרת אלפים שנה.

אבל מד הלייזר דייק בכל שאר המדידות לפני ואחרי פגיעת הגל, והיה תקין לחלוטין לכל אורך היום. המדענים שבחנו את המדידה לא יכולו, פשוט לא הצליחו, להתעלם מהנתונים שהחזיקו בידם. אחרי עשרות ומאות שנים של סיפורי אגדות וצי'זבטים של ימאים, עובדת קיומם של הגלים המפלצתיים הללו הייתה עכשיו בלתי ניתנת להכחשה.

מאיפה, אם כן, הגיע הגל הענקי שפגע באסדת 'דארופנר'?

האוקינוגרפים, חוקרי האוקיינוסים והימים, מכירים מספר תופעות טבע שעשויות לגרום להיווצרותם של גלי ענק, והחלו בוחנים ושוללים אותן אחת אחת.

צונמי, למשל, הוא תופעה מוכרת מאוד. אני מניח שעל ממדי ההרס שיכול הצונמי לגרום אני לא צריך להרחיב, במיוחד בעקבות הצונמי הגדול של 2004 שהרג כמאתיים ושמונים אלף איש סביב האוקיינוס ההודי. גלי צונמי מגיעים בשכיחות גבוהה, עד כדי אחת לכמה שנים באזורים כמו האיים היפנים, והם נחקרו באופן אינטנסיבי למדי בעשרות השנים האחרונות.

גל צונמי נגרם כתוצאה מתזוזה פתאומית של כמויות עצומות של מים באוקיינוס. הסיבה המוכרת והשכיחה ביותר היא רעידת אדמה, אבל היא לא היחידה: פגיעת מטאוריט במים, ניסויים גרעיניים תת מימיים, מפולות בוץ וגם התפרצויות געשיות יכולות לגרום לגלי צונמי, וכמויות אדירות של חומר נשפכות לים בבת אחת.

כפי שראינו באינספור סרטוני וידאו בשנים האחרונות, גלי צונמי יכולים להסתער על היבשה כשהם מתנשאים לגבהים של שלושים, ארבעים וחמישים מטרים לעתים, ואין דבר כמעט שיכול לעצור אותם. אני אומר 'כמעט', כי באסון האחרון בדרום מזרח אסיה נתגלתה – בטעות – שיטה לא מוכרת לבלום את המים: עצים. תושבי הכפר ההודי נליוודהפטי שתלו שמונים אלף עצים סביב הכפר שלהם בניסיון להיכנס לספר השיאים של גינס. היער שלהם היה הצלחה מעל ומעבר למצופה: הוא הצליח לבלום את הצונאמי של שנת 2004. שמונת אלפים איש קיפדו את חייהם בערים מסביב לכפר, ואילו הוא נשאר שלם.

אבל האפשרות שהגל שפגע באסדת 'דארופנר' הוא גל צונמי, נשללה מיד.

הגלים האדירים שאנחנו רגילים לקשר עם תופעת הצונמי, באים לידי ביטוי רק בקרבת החוף. בלב ים, כמו במקרה של אסדת הנפט, גלי צונמי אינם נראים בכלל כמו גלי צונמי. רחוק מהחוף אלו גלים נמוכים מאוד, בקושי מטר או שניים, ואורך הגל שלהם – המרחק בין פסגת הגל לתחתיתו  – יכול להגיע לכמה מאות קילומטרים. זאת אומרת, על ספינה בלב ים בכלל לא הייתם מרגישים שפגע בכם צונמי. רק כשהגל מגיע לקרבת החוף, הוא משתנה: ראשית מגיע תחתית הגל, ואז הים כאילו נסוג לאחור ונעלם. כמה דקות מאוחר יותר, מגיע פסגת הגל – וכשהוא מגיע, הוא אינו מפסיק להגיע! מכיוון שהגל כל כך ארוך, זה נראה כאילו הים פשוט עולה על גדותיו והגל ממשיך וממשיך.

צונמי, אם כן, אינו הגל שפגע באדסת 'דארופנר'. אפשרות נוספת, אם כן, היא גל גאות.

גל גאות, Tidal Bore, הוא אחת מתופעות הטבע המרתקות בעולם.

גאות ושפל מתרחשים בכל גוף מים על פני כדור הארץ – אפילו בכנרת, על אף ששם השינוי בגובה פני המים הוא קטן ולרוב בלתי מורגש. גאות ושפל מתרחשים באטיות, והמים עולים ויורדים לאורך שעות. אבל במספר קטן מאוד של מקומות על פני כדור הארץ, תנאים גאוגרפיים מיוחדים יכולים לגרום לכך שהגאות תופיע בבת אחת. למשל, אם פני החוף יוצרים מעין תעלה צרה וארוכה שמתעלת את הגאות דרכה, אזי הגאות יכולה להופיע כחזית גל בגובה של כמה מטרים – גל חזק מאוד שיכול לטפס למרחקים ארוכים מאוד במעלה נהרות. במקרים מסוימים הוא יכול להיות סכנה ממשית לספינות ששטות בנהר.

גלי גאות מעניינים מאוד את המדענים, אבל הם מעניינים עוד יותר את אוכלוסיית גולשי הגלים. מבחינת הגולשים, גלי גאות כמעט אידיאליים: הם מגיעים בכל יום בשעות ידועות מראש, ויש גלי גאות שאפשר לגלוש עליהם למרחק של עשרה קילומטרים. גם כאן אני משתמש במילה 'כמעט', כיוון שיש לגלי גאות חסרונות מסוימים. גל גאות גבוה במיוחד באחד מיובלי האמזונס שבברזיל מכונה "פורורוקה" ומושך אליו גולשי גלים רבים. הוא גם מושך אליו – הפעם שלא מרצון – גם כל מיני יצורים מהג'ונגלים של האמזונס שנסחפים לנהר כמו תנינים, אנקונדות, יגוארים ועכבישים, ועוד כל מיני דברים שיש להם נטייה להפוך את הגלישה לחוויה דרוויניסטית-משהו.

בנהרות אחרים, גלי הגאות מסוכנים מספיק גם ללא עזרים חיצוניים. נהר 'הדרקון הכסוף' בסין מתהדר בגל הגאות הגבוה בעולם, תשעה מטרים, ונאמר עליו שאיש לא הצליח להישאר זקוף על הגלשן שלו ליותר מאחת עשרה שניות.

אבל בלב האוקיינוס אין גלי גאות, ועל כן גם אפשרות זו נפסלה על הסף. המדענים הבינו פתאום שהפיתרון לחידת גלי הפרא חייב להיות מודל חדש לגמרי, תאוריה חדשה.

השלב הראשון בפיתוח המודל החדש היה, כמובן, איסוף מידע. החוקרים בחנו בשנית את המידע שהתקבל לאורך השנים ממצופי מדידת גלים והחזרים מרדארים על החוף, הפעם ללא דעות קדומות וללא ספקנות. התוצאות הדהימו אותם ממש: במקום גל אחד כל שלושים אלף שנה, גלי פרא הופיעו במאות ובאלפים. במקרה אחד, נספרו למעלה מארבע מאות גלי פרא בגבהים של עשרים מטרים ויותר על פני שניים עשר שנים של מדידה רצופה. הסיבה לכך שאיננו רואים את הגלים הגבוהים הללו לעתים תכופות, היא שהם בדרך כלל נעלמים מהר מאוד – בדרך כלל תוך דקות מהרגע שהופיעו.

כעת ניתן היה גם לפתוח את ספרי ההיסטוריה ולהבין טוב יותר אסונות ימיים שנותרו עד כה ללא הסבר, כמו האירוע שכונה 'המסתורין של איי פלנן'.

בשנת 1899 נחנך מגדלור חדש על קבוצת האיים הנידחת הזו בצפון סקוטלנד, כעשרים מיילים ימיים מהחוף. במגדלור הוצבו שלושה אנשים שתפקידם היה לתפעל את המגדלור ולתחזק אותו. כשנה לאחר שהוקם המגדלור, כמו בכל שבוע, הגיעה ספינת אספקה אל האיים כדי לצייד את השומרים – אבל האי היה ריק. כל שלושת השומרים נעלמו ללא עקבות, כשהם משאירים מאחוריהם סימנים של חיפזון: חליפות סערה שלא נלבשו, כיסא שנפל על הצד במטבח.

בדיקה של המגדלור גילתה נזקים מפתיעים: קופסה שעמדה בגובה של כשלושים ושלושה מטרים נשברה, מעקה בטיחות ממתכת היה עקום לגמרי וסלע ששקל קרוב לטונה הוזז ממקומו. חוקר שבחן את האסון העלה את הסברה שגל גדול, או סידרת גלים עצומים שטפו את האי ואת השומרים – אך כיוון שגל בגובה כזה נחשב כבלתי אפשרי, הועלו  סברות ותאוריות רבות לאורך השנים: החל מריב שפרץ בין השומרים ונסתיים ברצח והתאבדות, דרך חטיפה בידי מרגלים זרים ועד למפלצות ים מסתוריות שטרפו את השלושה. בעקבות הגילויים אודות גלי הפרא, הסברה המקובלת היום היא ששניים מהשומרים עבדו בקרבת החוף, והשומר השלישי הבחין בגל ענק שמתקרב אליהם. הוא מיהר לרוץ אליהם כדי להזהירם, לא עוצר כדי לקחת את המעיל או להרים את הכסא שהפיל – אבל הגל שטף גם אותו, והטביע את שלושתם.

מקרה מפורסם אחר הוא זה של האוניה 'קווין מארי', ספינת נוסעים מפוארת וגדולת ממדים. במלחמת העולם השנייה ה'קווין מארי' גויסה כדי להעביר חיילים אמריקאים לחזית באירופה. בדצמבר 1942, כשעל סיפונה כשישה עשר אלף חיילים, פגע גל פרא בספינה. הגל האיום הזה, שלושים מטר של מים זועמים, התנפץ לתוך דופן הספינה וגרם לה להגיע להטיה של חמישים ושתיים מעלות. הספינה התיישרה אט אט ואז צלעה חזרה לנמל, אבל מהנדסים שבדקו את ה'קווין מארי' ציינו שאם הספינה הייתה נוטה בעוד שלוש מעלות בלבד – היא הייתה מתהפכת וטובעת יחד עם כל שישה עשר אלף החיילים שעליה, אסון שהיה מגמד את זה של הטיטניק. הסיפור על ה'קווין מארי' היווה את ההשראה, מאוחר יותר, לספר 'הרפתקה בפוסידון', שהפך גם לסרט מפורסם.

סקירת נתוני העבר, יחד עם תצלומי לווין ומידע נוסף, גילתה עד מהרה שיש אזורים על פני הגלובוס המועדים לפורענות ויש בהם ריכוז גבוה במיוחד של גלי פרא. מסוכנים במיוחד הם האזורים שבהם גלים שנעים לכיוון מסוים פוגשים זרם ימי שנע היישר לקראתם, כפי שמתרחש לא הרחק מחוף דרום אפריקה. גילוי זה הביא לכך שהאזורים הבעייתיים הוצאו מרשימת נתיבי השייט, והימאים תודרכו לשמור מהם מרחק.

אבל הבעיה הייתה שגלי פרא הופיעו בכל מקום, ולא רק באזורי מפגש בין זרמים וגלים. עדיין היה צורך להסביר מאין הגיעו ואיך, אולי, ניתן לחזותם.

נכון להיום, אין תאוריה אחת שמוסכמת על כל המדענים. בחלוקה גסה, התאוריות לגבי היווצרות גלי הפרא נחלקות לשתיים: ליניאריות מול לא-ליניאריות.

התאוריות הליניאריות גורסות שגל פרא הוא תוצאה של סכום של גלים. זאת אומרת, יש מצבים מסוימים שבהם הגלים שנעים בדרך כלל בנפרד אחד מהשני, מתחברים זה לזה ויוצרים גלים גבוהים יותר. זו המשמעות העקרונית של המילה 'ליניארי' – אם ניקח גל בגובה עשרה מטרים, ונוסיף אותו לגל אחר בגובה עשרה מטרים נקבל גל חדש בגובה עשרים מטרים. ניקח, לדוגמה, סדרת גלים בתדירות גבוהה וסדרת גלים שנייה בתדירות נמוכה. חוקרי האוקיינוסים יודעים מזה זמן רב שגלים בתדירות נמוכה – דהיינו, גלים ארוכים ומסודרים – נעים במים מהר יותר מגלים בתדירות גבוהה. ייתכן מצב שבו סדרת גלים בתדירות נמוכה רודפת אחרי גלים בתדר גבוה ומשיגה אותם – ואז הגלים מתווספים זה לזה או מבטלים זה את זה: זו תופעה פיזיקלית ידועה המכונה 'התאבכות'. הגלים שמתווספים זה לזה יכולים להגיע לגובה רב.

התאוריות הליניאריות אינן מושלמות כיוון שהן דורשות מצבים מסוימים מאוד כדי ליצור גלי פרא, מצבים שייתכן ונדירים למדי בים הפתוח.

התאוריות הלא-ליניאריות לעומתן, נוקטות בגישה אחרת. הן מסתמכות על משוואות שנלקחו מעולם מכניקת הקוונטים ומנסות להכיל אותן גם על הכאוס של הים הפתוח. משוואת שרדינגר, למשל, היא משוואה חשובה מאוד במכניקת הקוונטים ומתארת את האלקטרונים באטום כגלים שנעים סביב הגרעין. גרסה של המשוואה הזו, שמכונה 'משוואת שרדינגר הלא-ליניארית', יעילה במיוחד ליישומים באופטיקה וגם, כך מסתבר, לניתוח תנועת גלי הים. על פי משוואה זו יש מצבים שבהם גלים רגילים לחלוטין עלולים להתחיל 'לינוק' אנרגיה מהגלים שסביבם. הם מתחילים לגדול ולהתעצם על חשבוןהגלים אחרים, שנעשים נמוכים יותר ויותר. התוצאה היא אותו 'בור של מים' שמתקבל לפני גל פרא כזה.

כאמור, כל המחקרים על גלי פרא נמצאים עדיין בראשיתם, ואיש אינו יודע בוודאות איך, מתי והיכן הם נוצרים. ההפלגה על שבעת הימים הייתה מאז ומעולם עיסוק מסוכן. התקדמות הטכנולוגיה נתנה לנו, אולי, את התחושה המוטעית שהצלחנו להשתלט על הים, לרסן אותו ולרתום אותו לצרכינו: חשבנו שהספינות הענקיות שאנחנו בונים והידע הרב שנצבר אודות סופות וחיזוי מזג האוויר הפך את המסע בים לעניין שגרתי ומשעמם.

אבל כמו במקרה של ה'טיטניק', הטבע מוכיח לנו שוב שאיננו גדולים, חזקים וחכמים כמו שאנחנו נוטים לפעמים לחשוב את עצמנו. לפחות בזמן הנראה לעין, המרחבים העצומים של האוקיינוסים ימשיכו להיות עוינים וקשים עבורנו, ממש כפי שהיו מאז ימי קדם. הימאים בספינותיהם אינם יכולים להרשות לעצמם, עדיין, להניח את המשקפות. הם חייבים להמשיך לסרוק את האופק ולחפש את גלי הפרא, ואולי עוד מפלצות-ים שהמדע אינו מכיר.


לרכישת הפרק •  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

3 Responses

  1. Noam הגיב:

    …בנהרות אחרים, גלי הגאות מסוכנים מספיק גם ללא עזרים חיצוניים. נהר 'הדרקון הכסוף' בסין מתהדר בגל הגאות הגבוה בעולם, תשעה מטרים, ונאמר עליו שאיש לא הצליח להישאר זקוף על הגלשן שלו ליותר מאחת עשרה שניות…

    הי רן.
    ראה סרטון חביב על גלישה על הגל המאוד מרשים ומיוחד הזה.
    חבל שממשלת סין לא ממש מעודדת גלישה עליו (או במילים יפות צריך אישור מיוחד).

    אחלה פרק.

    https://youtu.be/cAGABdvv5u8

    https://www.google.co.il/url?q=http://m.youtube.com/watch%3Fv%3DcAGABdvv5u8&sa=U&ved=0ahUKEwjuvaTixsHOAhVItBQKHRHUABcQyCkIGzAA&sig2=t4bO-lNORRla5Y7slzMjxQ&usg=AFQjCNF8mICJF10gkwizJN9P24RAeM2C4Q

  2. לאה הגיב:

    שלום רן. בספרו מסע קונטיקי, (עמ' 97 ) מספר תור הירדאל על 3 חומות מים שעברו על הרפסודה שלהם. הוא אמנם לא מציין את גובהן, אך כותב שהיו פעם יחידה בכל מסעם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.