fbpx

פרק 19: מכתבי שרשרת ותרמיות בדואר האלקטרוני – טקסט מלא.

**הפרק לא זמין להאזנה – אך יעלה שוב בקרוב! (אך את הטקסט ניתן לקרוא כאן למטה)***

על מכתבי שרשרת ותרמיות בדואר האלקטרוני.

רן לוי

 אני מאמין שכולם יסכימו איתי אם אומר שהדואר האלקטרוני הוא אחד היישומים השימושיים ביותר שהביאה עימה רשת האינטרנט. הדואר האלקטרוני נפוץ מאוד, קל להשתמש בו והוא לרוב חינם כך שכמעט כל מי שיש לו גישה לעולם המקוון, יש לו גם תיבת דואר משלו.

אחד מהיתרונות הגדולים של הדואר האלקטרוני לעומת הדואר המסורתי, פרט למהירות המסחררת שלו כמובן, היא הקלות שבה ניתן לשלוח הודעה למספר גדול מאוד של אנשים אחרים. אם פעם, כדי לשלוח ברכה לראש השנה לעשרים איש נאלצת להסתכן בהרעלה כתוצאה מליקוק דבק של עשרים מעטפות, הדואר האלקטרוני נותן לך את האפשרות לשלוח ברכה לבבית, כנה ואישית מלב אל לב, לעשרים אלף איש.

אבל פרט לפתרון הבעיות הטכניות של שליחת הודעה בזריזות ולמספר גדול של אנשים, הדואר האלקטרוני לא הביא עימו שום שיפור לגבי נושא תוכן ההודעה. אם תוכן ההודעה הוא חיוני או מטופש- למחשב זה לא משנה כהוא זה. חלק מההודעות ניתנות לסינון בהתאם לתכנים מסוימים מוכרים, כמו דואר זבל של פורנו או הרצת מניות, אבל לכל מסנני דואר הזבל (ספאם בלעז) למיניהם ישנה נקודת תורפה אחת שלא ניתנת לביטול: האדם שיושב מול המקלדת. כן, אין אינטליגנציה מלאכותית שיכולה לעמוד בפני הטיפשות האנושית, לפחות לא כרגע. היטיב להגדיר זאת סקוט אדאמס, האיש מאחורי הקומיקס המפורסם 'דילברט': "בעתיד, בתא הטייס של המטוס ישבו טייס וכלב. תפקידו של הכלב יהיה להשגיח על הטייס, ואם הוא מנסה לגעת בכפתורים- לנשוך אותו."

במקרה של תוכנות הסינון לדואר האלקטרוני, אם בחרת לשלוח הודעה שטותית ומטופשת לעשרה מחבריך הקרובים, אין שום דבר שהן יכולות לעשות כדי למנוע את זה. התוכנה יודעת, מניסיון קודם, שאתה וחבריך מתכתבים לעיתים קרובות, והחבר מעוניין לקבל ממך דואר. על כן, היא לא תעצור את המייל מלהגיע ליעדו, אלא אם תשלח משהו קטסטרופלי באמת כמו וירוס מחשב. מכאן שאין שום בקרה אמיתית על המידע שעובר דרך המייל. התוצאה המיידית היא הזינוק המטאורי בכמות מכתבי השרשרת.

מכתבי שרשרת הם לא עניין חדש, והם לא צצו עם הופעת האינטרנט. התופעה המשונה הזו הייתה קיימת כבר מאז המאה התשע עשרה. אני זוכר איך בתור ילד (ולא, זה לא היה במאה התשע עשרה) קיבלתי מכתב או שניים כאלה בדואר והוקסמתי מהם. לא מהתוכן, כמובן, שהיה מטופש להחריד: זה וזה שלח מכתב למאה אנשים וזכה בלוטו. אחר לא שלח את המכתב וצמח לו דקל מהאוזן. מה שעניין אותי זה מה גורם לאנשים להשקיע את הזמן בלכתוב את המכתב בעשרה עותקים, להכניס אותו למעטפות, לכתוב את הכתובות ולשלם כסף על בולים- רק בגלל מידע לא מבוסס ואפילו אבסורדי שקיבלו במכתב ממישהו שהם לא מכירים.

בשנת 2004 קיבל ג'ונתן קיטס, אמן ופילוסוף אמריקאי, מייל מידידה קרובה שלו, שכותרתו הייתה 'כסף מהיר'. המייל הזה היה הזרז למסע מחקר מעניין מאוד שערך קיטס, ולמאמר מעולה במגזין Wired שממנו לקחתי את הסיפור. המייל שקיבל קיטס הכיל תוכן שאני מניח שחלק גדול מהמאזינים כבר ניתקל בו בעבר בגרסא זו או אחרת. לפי הכתוב, חברת מיקרוסופט, יחד עם אינטל ו-AOL, עורכות ניסוי שמטרתו לבחון את מידת התפוצה של הדפדפן 'אינטרנט אקספלורר' של מיקרוסופט. מיקרוסופט עוקבת אחר המיילים של כולם, ומוכנה לשלם מאתיים ארבעים וחמישה דולרים על כל מייל. זאת אומרת, אם תשלח את המייל לעשרה אנשים, תקבל ממיקרוסופט אלפיים ארבע מאות וחמישים דולרים- סכום מכובד מאוד, בהתחשב בזה שכל מה שאתה צריך לעשות זה רק ללחוץ על הכפתור של ה- Forward  בתיבת הדואר.

כשאני מקבל מכתב כזה למייל שלי, אני מוחק אותו- אבל קיטס לא מחק אותו. על אף שקיטס העיד על עצמו שהוא בכלל משתמש במחשב מקינטוש של אפל ולכן אין סיכוי שיקבל את הכסף ממיקרוסופט, הוא החליט לברר את העניין לעומקו. הוא יצר קשר עם חלק מהאנשים שכתובות המייל שלהם הופיעו בגוף המכתב כמי שהפיצו את המכתב לאנשים אחרים, ובדק אם כבר קיבלו את הכסף ממיקרוסופט. לא, הם לא קיבלו. כמו שאמר אבא אבן בזמנו, אנשים חושבים בהגיון ברגע שמיצו את כל שאר האפשרויות.

ג'ונתן קיטס לא וויתר, וביקש להבין מהאנשים הללו למה בכלל שלחו את המכתב. האם הם באמת מאמינים שמיקרוסופט עוקבת אחרי כל מייל שהם שולחים ותשלם עשרות אלפי דולרים לאנשים סתם כך? התשובה, ברוב המקרים, הייתה זהה: "אין מה להפסיד". אולי מיקרוסופט תשלם, ואולי לא- במקרה הגרוע ביותר השולח ביזבז לכל היותר עשרים שניות מזמנו.

צורת המחשבה הזו, שהיא טבעית ואנושית לחלוטין, מביאה לתוצאות מרתקות ומדהימות ממש. קיטס המשיך לעקוב אחר עברו של המכתב, ולבסוף הצליח לאתר את מקורו, את האדם ששלח את המכתב בפעם הראשונה- זה היה בשנת 1997. כותב המכתב המקורי היה סטודנט להנדסת תוכנה, ששלח את המייל לחבר בתור בדיחה. החבר אהב את הבדיחה, ושלח אותה הלאה לחברים שלו. הם שלחו אותה לחברים שלהם. אני לא אגזים כלל אם אני אתן את ההערכה  שנכון לתחילת 2008, המכתב הזה זכה לתפוצה של עשרות מיליוני עותקים. תעשו את החשבון לבד- עשרה מיליון אנשים, עשרים שניות לאדם: קצת יותר מחמישים וחמש אלף שעות עבודה שירדו לטימיון, וזה רק על מכתב ספציפי אחד מתוך מאות ואלפי מכתבים כאלה שמציפים את תיבות הדואר שלנו.

והנה עוד נקודת מבט מעניינת על מכתבי השרשרת. וירוס המחשב I Love You ייזכר בדפי ההיסטוריה כאחד מהוירוסים הנפוצים ביותר מאז ומעולם. בשנת 2000 הוא הפיץ את עצמו במיליוני עותקים ברחבי האינטרנט, וגרם נזק כספי אדיר. אבל היום הוירוס האלים הזה, יצירת מופת של תכנות זדוני (אם אפשר להגדיר אותה כך), כבר לא קיים. הוא נכחד ונעלם לפני שנים. לעומת זאת, מכתב השרשרת השטותי על מיקרוסופט והכסף שהיא תשלם במיליארדים לכולנו, קיים כבר למעלה מעשר שנים, ולא נראה שהפופלאריות שלו דועכת עם הזמן. המכתב הזה השיג תפוצה ואריכות ימים שוירוס מחשב יכול רק לחלום עליה.

איך קורה דבר שכזה? מה סוד ההצלחה של המכתבים הללו? המסקנה של ג'ונתן קיטס, אחרי המחקר שערך, נראית דמיונית כמעט ממבט ראשון: מכתבי השרשרת עוברים תהליך אבולוציוני מזורז, ממש כמו זה שעוברים כל היצורים הביולוגיים אבל הרבה יותר מהיר. תוצאת הברירה האבולוציונית הזו היא שהמכתבים המוצלחים ביותר שורדים ומצליחים ליצור עותקים חדשים של עצמם על חשבונם של מכתבים מוצלחים פחות.

הנה דוגמא לאבולוציה שכזו בפעולה. במכתב הנ"ל מופיעה עדות חתומה של עורך דין, המאשר (כביכול) את נכונות המידע ואת אמינותו. באחת מגרסאות המכתב הוחלף עורך הדין בפרטיה של עוזרת אדמיניסטרטיבית המועסקת בסוכנות הממשלתית האמריקאית לקביעת מדיניות, שכנראה השתרבבו למכתב בטעות או במכוון. עצם האיזכור של סוכנות ממשלתית אמריקאית העניק למכתב נופך מכובד ואמין. יותר אנשים השתכנעו להעביר אותה הלאה, והגרסא הזו זכתה בתפוצה גדולה. אפשר לקרוא לשינוי הזה מוטציה גנטית מוצלחת, אם תרצו.

גם איזכור שמן של אינטל ו-AOL בתוכן המכתב הוא תוצאה של מקריות מוצלחת. המכתב המקורי הכיל רק את שמה של מיקרוסופט, אך בנקודה כלשהיא בינות לערפילי הזמן, מישהו שילב בו תוכן של מכתב שרשרת אחר שהזכיר את אינטל ו-AOL. המכתב החדש, הפעם עם שלוש חברות גדולות במקום אחת, היה כמובן משכנע יותר מקודמיו ונוצרו לו העתקים רבים יותר.

על אף שהרעיון לפיו מכתבי שרשרת עוברים סוג של תהליך אבולוציוני נשמע מרחיק לכת ולא מקובל, הוא נשען, למעשה, על יסודות תיאורטיים מפותחים. הביולוג ריצ'ארד דוקינס, בספרו המרתק והמומלץ ביותר 'הגן האנוכי', טבע לראשונה את המונח "מים", MEME (מתחרז עם Dream) בשנת 1976. המים היא יחידת מידע תרבותי, שעוברת ממוח אנושי אחד למישנהו ומועתקת לאורך שנים ודורות. מים יכול להיות כמעט כל מידע: פתגמים, אמונות טפלות, מנהגים מסורתיים וכדומה. השיר 'יונתן הקטן' הוא דוגמא מצוינת למים: ההורים שלנו שרו לנו את השיר כשהיינו ילדים, אנחנו שרים אותו לילדינו והם ישירו אותו לילדיהם וכן הלאה. המנגינה פשוטה וקליטה מאוד, המילים ברורות וקלות לזכירה- וזה בעצם כל מה שמים זקוק לו. הוא צריך להיות בעל תכונות שיאפשרו לו להכנס לנו לראש בקלות ולהשאר שם מספיק זמן כדי שאנחנו נעביר אותו למישהו אחר.

מכתבי השרשרת, אם כן, הם סוג של מים. גם הם, כמו 'יונתן הקטן', חייבים להיות בעלי תכונות מתאימות כדי לגרום לנו להחליט שהם ראויים להפצה הלאה במסגרת התרבותית שלנו. במקרה של המכתב שקיבל קיטס, תאוות בצע בשילוב בורות טכנולוגית לגבי האפשרות או חוסר האפשרות למעקב אחר דואר אלקטרוני מצידה של מיקרוסופט, הם אלו שמסייעים לו לעבור מאדם לאדם.

מכתבי שרשרת מבזבזים לנו את הזמן וגורמים לנו להראות כמו אידיוטים כשמסתבר לנו שנפלנו בפח, אבל יש מקרים שבהם הם עשוי לגרום נזק אמיתי- בדרך כלל תדמיתי, ולעיתים גם כלכלי.

כאן בישראל מסתובב כבר שנים סרטון וידיאו פורנוגרפי שבכותרתו נטען שכוכבת הסרט היא יעל בר זוהר, בזמן שלמעשה מדובר בכוכבת הפורנו המפורסמת סילביה סיינט. מפורסמת ,זאת אומרת…ככה אמרו לי. למרות שמהסרטון עצמו די ברור שלא מדובר ביעל בר זוהר, המייל המדובר ממשיך לעבור בין תיבות הדואר שלנו וללא ספק מהווה אי נעימות מסוימת לשחקנית המפורסמת שעובדת קשה כדי ליצור לעצמה תדמית מסוימת, רק כדי שאחר כך יבלבלו את שמה בטעות עם יעל בר זוהר.

נזק תדמיתי קצת יותר מהותי נגרם לרשת המזון המהיר 'קנטקי פרייד צ'יקן'. מכתב שרשרת שראשיתו בשנת 1999 הפיץ את הטענה לפיה רשת המסעדות שינתה את שמה מקנטקי פרייד צ'יקן לראשי התיבות KFC כדי להסיר את המילה 'צי'קן', עוף או תרנגולת, משמה הרשמי. הסיבה לכך, על פי הכתוב, היא שבמסעדות הרשת כבר לא משתמשים בתרנגולות אמיתיות ולכן החוק הכריח את הרשת לשנות את שמה כדי למנוע פרסום מטעה.

במקום בעלי הכנף המקוריים, כך נטען במכתב, מגדלת הרשת תרנגולות שעברו הנדסה גנטית מזוויעה: המקור והרגליים (שאינם אכילים) הועלמו מהם, העצמות בגופן הוקטנו באופן דרסטי, אין להן נוצות ומאביסים אותן דרך צינורות היישר לוורידים. היצורים המתוארים במכתב רחוקים מספיק מה"מקור", אפשר להגיד, כדי לא להחשב יותר כתרנגולות. למען הסר ספק, מדובר בגיבובים של שטויות. כפי שמסבירים מספר מקורות ועובדים לשעבר של הרשת, KFC לא מגדלת תרנגולות בעצמה אלא קונה אותן מחקלאים שמגדלים תרנגולות, אותן העופות שכולנו קונים בסופר.

ההצלחה של מכתב השרשרת והתפוצה הגדולה שהוא קיבל היא בזכות התיאורים מסמרי השיער של היצורים המסכנים שהיו פעם, אולי, תרנגולות. המכתב הזה מנגן לנו על מיתרי החמלה כלפי החיות המסכנות, ועל מיתרי הפחד כלפי כל חברות המזון המהיר והג'אנק שהן, כביכול, מלעיטות אותנו.

קשה לכמת את הנזק הכספי שנגרם ל-KFC כתוצאה ממכתב השרשרת השקרי הזה, אבל נזק כזה נגרם לבטח. לא משנה כמה הודעות לעיתונות הוציאה רשת המזון המהיר עם הכחשות והסברים, התמונה בראש של תרנגולות הפרנקנשטיין הללו לא תימחה בקלות ובטח ישנם גם אנשים פתיים מספיק כדי להאמין לסיפור. מבחינתה של KFC, כל צעד שתנקוט רק יחמיר את המצב: התעלמות תעביר את המסר שאולי לחברה יש משהו להסתיר, בזמן שהכחשות קולניות רק יחשפו עוד ועוד אנשים לתוכנו של מכתב השרשרת.

עוד דוגמא לכוח שיש לפחד כדי לתרום להפצה של מכתבי שרשרת היא ההיסטריה שהתפשטה בקרב משתמשי מחשבים מ'באג 2000' או 'באג המילניום'. המדובר בבאג קטן ולא משמעותי אשר נובע מהדרך בה מאוחסנים תאריכים במאגרי נתונים ממוחשבים. בחלק מאותם מאגרי נתונים רשומה השנה, מטעמי חיסכון, בשתי ספרות בלבד- למשל, שנת 1900 תירשם כ-00, וגם שנת 2000 תירשם כ-00. דבר זה גורם לבלבול ולמתן תשובות שגויות ולא הגיוניות כאשר מנסים לבצע השוואה בין תאריכים, לדוגמא: המחשב עלול לטעות ולחשוב שאנחנו מתכוונים לתאריך שהוא מאה שנים אחורה. מכתבי השרשרת באותה התקופה הכילו אזהרות חמורות מפני הפסקות חשמל ממושכות שעלולות להיגרם כתוצאה מבאג 2000, ואולי אפילו שואה גרעינית.

נכון שמדובר בבאג אמיתי ובבעיה כלשהי כאשר במשרד הפנים, לדוגמא, מנסים לחשב אם אזרח ותיק זכאי לתשלומי קצבת הזיקנה ומתברר שהוא זה עתה נולד, אולם הבעיה ניתנת לפתרון די בקלות ובאמצעים פשוטים למדי. למרות זאת, המימדים שניתנו לבעיה, כמות האזהרות שהופיעו ברשת והתוקף שקיבל 'באג 2000' מאירגונים גדולים- כולל ממשלות-  יצאו מכל פרופורציה. מכתבי האזהרה דיברו על כשל מערכות כללי ונזקים קריטיים. מספר חברות הוקמו על בסיס החששות האלו כדי לטפל בבעיה וגרפו לא מעט רווחים על לא כלום כמעט. אפילו הכנסת שלנו מינתה ועדת משנה לטיפול בנושא 'באג 2000'.

עד היום זכורים לי אותם רגעים מורטי עצבים בהם ישבנו כולנו (או חלק מאיתנו) אל מול מסכי הטלויזיה בשניות האחרונות של האלף הקודם וצפינו בערוצים הממלכתיים אשר שידרו ממוקדי שידור כמו מגדלי עזריאלי וחדר הבקרה של חברת החשמל רק כדי לראות את האסון שעלול להתרחש ברגע המעבר לאלף השלישי. בסופו של דבר לא התממש החשש, כמובן, ושום נזק רציני לא נגרם.

הפיגוע במגדלי התאומים בשנת 2001 הביא עימו גל אדיר של מכתבי שרשרת. הדואר האלקטרוני היה, במקרה הזה, צינור להעברת מידע לא מאומת ושמועות מטורפות שרוב כלי התקשורת הממסדיים סירבו לתת להם במה ציבורית. מכתבי שרשרת רבים הכילו עדויות, כביכול, לקונספירציה של הממשל האמריקאי שהיה אחראי בעצמו לפיגועים כדי לעורר שנאה נגד העולם המוסלמי. במכתבים אחרים היו האשמות שהיהודים הם שתכננו את הפיגוע כדי לעורר אהדה לישראל בארצות הברית.

אחת מהתאוריות המרתקות ביותר שהסתובבה בין תיבות הדואר שלנו הייתה התאוריה שלפיה השטן בכבודו ובעצמו אחראי לאסון הגדול הזה. ההוכחה לטענה הזו הייתה בתמונה שהפכה מאז למפורסמת מאוד. בתמונה נראים מגדלי התאומים לאחר הפגיעה כשהם אפופים בעשן כבד, והעשן הסמיך יוצר משהו שנראה כמו פנים מפחידות, דמויות-שד. התמונה הזו, ההוכחה כביכול שהפיגוע במגדלים נגרם כתוצאה מהתערבות כוח אלוהי, פתחה את הסכר לשטף של תמונות של ענני העשן מכל מיני זוויות, ואנשים התחילו למצוא פרצופים ושדים מכונפים בכמויות מסחריות. הפרשנות הדימיונית הזו שהעניקו אנשים רבים לעשן, ממש כמו הצורות שאנחנו רואים לפעמים בעננים רגילים של שמי היום, מלמדת אותנו יותר על התת-מודע והפחדים האנושיים מאשר על הפיגוע עצמו. אם לצטט את איינשטין: "יש רק שני דברים שהם אינסופיים- היקום והטפשות האנושית, ואני לא בטוח לגבי היקום."

תמונת 'הפנים בעשן' היא דוגמא לכוח מניע חזק ביותר שדוחף את מכתבי השרשרת בשנים האחרונות. ההתפתחות הטכנולוגית של התקשורת הדיגיטלית המהירה איפשרה למשתמשים להוסיף לדואר שלהם תמונות וסרטונים בקלות, ומכתבי שרשרת שמכילים תמונות מצחיקות או סרטונים ביזאריים הם אולי הסוג הנפוץ של מכתבים כאלה כיום. במרבית המקרים התוכן של התמונות או הסרטונים הוא משעשע ובלתי מזיק, פרט אולי לתכנים פורנוגרפיים שרובנו היה מעדיף שלא ינחת בתיבת הדואר של הילדים שלנו, למשל.

אבל תמונות וסרטונים 'שוקלים' יותר ממכתב שרשרת שמכיל טקסט בלבד. מייל טקסטואלי, אפילו אם הוא ארוך, יצליח רק לעיתים נדירות לגרד את גבול העשרים או שלושים קילובתים (KiloBytes) של מידע. מקבץ תמונות ממוצע או סרטון בודד מכילים שלושה, ארבעה ויותר מגהבתים (MegaBytes)- פי אלף יותר מידע, שצריך להעביר על פני תשתית התקשורת.

מכאן שהעומס שמכתבי שרשרת יוצרים על רשת המחשבים של חברה בינונית, למשל, הוא אדיר, ויכול לעלות לארגון הרבה מאוד כסף בשדרוגים של ציוד התקשורת ושרתי הדואר. הצד השני של המטבע, כמובן, הוא שהתמונות המצחיקות והסרטונים הפורנוגרפיים מפרנסים בכבוד תעשיית היי-טק שלמה שמפתחת רשתות תקשורת מהירות וטכנולוגיות העברת מידע חדשות.

מכתבי השרשרת מנצלים, כאמור, חולשות אנושיות מוכרות. מומחי אבטחת מחשבים ופסיכולוגים יודעים שאחת הבעיות הגדולות ביותר עם המדיום האלקטרוני היא שהוא מונע מאיתנו להשתמש במנגנוני הגנה טבעיים שפיתחנו כדי להתמודד עם פחדים לא הגיוניים ומוגזמים. הודעת טקסט על המסך מספקת לנו מידע יבש, אבל לא נותנת לנו רמזים אחרים לגבי הכוונה הנסתרת של שולח המייל, רמזים כמו שפת גוף או טון דיבור שאנחנו יכולים להיעזר בהם כדי לגלות תרמית או מתיחה.

הנה דוגמא הקשורה אף היא לפיגוע במגדלי התאומים. אחת מהתמונות המפורסמות ביותר שעברו במכתבי השרשרת בימים שלאחר האסון, היא תמונה שבה נראה צעיר עומד על גג אחד ממגדלי התאומים וברקע רואים בברור את המטוס שעומד לפגוע בבניין בעוד שבריר שניה ממש. זו תמונת 'רגע לפני' קלאסית, כל כך חזקה ומזעזעת עד שסביר להניח שהיא נחתה בכל תיבת מייל בעולם כמעט, לדעתי.

אם מישהו היה שולף את התמונה הזו מכיסו למחרת האירוע ומספר לכם שהוא בעצמו צילם אותה- אני בטוח שרובנו היינו ספקניים מאוד. היינו מחפשים בשפת הגוף שלו סימנים לגיחוך סמוי שיאמר לנו שהוא מותח אותנו. היינו חוקרים אותו חקירת שתי וערב על איך הצליח לצלם את התמונה ועדיין לצאת בחיים מהמגדל המתמוטט ובוחנים את קולו כדי לשמוע גמגום או עדות אחרת לשקר. אבל הדואר האלקטרוני לא מאפשר לנו להטיל ספק בתמונה ולשאול שאלות. הוא מציג לנו את התמונה כפי שהיא, ללא פרשנויות. התוצאה היא שחלק ניכר ממי שקיבלו את התמונה אמרו לעצמם- "אני לא יודע זה אם זו תמונה אמיתית או לא…אבל אני מניח שיש סיכוי כל שהוא שהיא אמיתית. אני אעביר אותה הלאה. זה לא עולה לי כלום.". בעולם האמיתי, אם הייתם שולפים את התמונה מהכיס ומראים אותה לחבר שלכם ואומרים לו- "שמע, פגשתי את הבחור הזה והזה, והוא סיפר לי שהוא צילם את התמונה הזו", כנראה שהחברים שלכם היו צוחקים עליכם הרבה זמן.

התמונה המדוברת, דרך אגב, של הצעיר והמטוס ברקע- היא זיוף ברור. מומחים שבחנו אותה לעומק מצאו עשרות עדויות לריטוש שעברה התמונה, כולל איתור התמונה המקורית שממנה גזרו את המטוס- בתמונה המקורית הוא עומד על המסלול לפני ההמראה- והדביקו אותו על התמונה המזויפת.

כדאי גם להזכיר, בהקשר הזה, אתר ישראלי העוסק במכתבי השרשרת הללו ומנסה די בהצלחה לברור בינהם ולעזור לגולשים להחליט איזה מבין המכתבים הוא רלוונטי ואיזה לא:  info.org.il/irrelevant. כמובן שהרוב המכריע של המכתבים המופיעים באתר הוא לא רלוונטי.

אי אפשר לכתוב מאמרעל תרמיות דואר אלקטרוני באינטרנט, מבלי להתייחס לתרמית נפוצה מאוד בשם 'העוקץ הניגרי'. 'העוקץ הניגרי' לא קשור ישירות לנושא מכתבי השרשרת, אבל הוא חלק בלתי נפרד מהדואר האלקטרוני והתרמיות שאותן הזכרתי.

'העוקץ הניגרי' היא תרמית בסגנון הבא: הקורבן מקבל מייל מאדם הטוען שהוא איש עסקים עשיר בניגריה או במדינת עולם שלישי אחרת. כותב המכתב מספר על סכום כסף גדול, מיליוני דולרים בדרך כלל, שהגיעו לרשותו בדרכים לא חוקיות או שהממשלה מנסה להניח את ידה על כסף ששייך לו באופן לגיטימי, כמו כספי ירושה למשל. הוא מבקש את עזרתו של מקבל המכתב כדי להוציא את הכסף מניגריה בלי שיצטרך לשלם מיסים מקומיים וכדומה, וזאת באמצעות העברת מיליוני הדולרים לחשבון הבנק של מקבל המכתב. ברגע שהכסף יעבור לחשבון הבנק החדש, איש העסקים יעלה על מטוס ויעזוב את ניגריה. בתמורה לסיוע שלו, מבטיח איש העסקים העשיר אחוזים שמנים מהכסף- בדרך כלל, כמה מאות אלפי דולרים לכל הפחות.

בפועל, מה שקורה הוא שכדי לבצע את העברת המיליונים בין חשבונות הבנק, איש העסקים מבקש מהקורבן סכום כסף ראשוני, 'רק לצורך תשלום העמלה לבנק' או בכל תירוץ אחר. המקדמות הללו יכולות לנוע מאלפי ועד עשרות אלפי דולרים. ברגע שהקורבן מתפתה לשלוח את הכסף לאיש העסקים, הסיפור נגמר. "איש העסקים" נעלם חזרה לתוך אפלולית האינטרנט ממנה הגיע, והפתי נשאר עם כמה מיילים ביד ולא יותר.

הסיבה שאני מתעכב על ה'עוקץ הניגרי' היא שמדובר בתרמית הנפוצה והרווחית ביותר באינטרנט. ההצלחה שלה היא בעיקר בזכות אותן החולשות האנושיות שמביאות להצלחה ולתפוצה של מכתבי השרשרת. תאוות בצע, יחד עם העדר הרמזים התת-הכרתיים שמאפשרים לנו לשפוט אם האדם שמולנו הוא אמין או נוכל, הם הבסיס להצלחת ה'עוקץ הניגרי'.

'העוקץ הניגרי' לא התחיל בתקופת פריחת האינטרנט. הנוכלות הספציפית הזו מוכרת לנו עוד מהמאה התשע עשרה, אז היא זכתה לשם 'האסיר הספרדי': הרמאי היה מספר לקורבן שהוא בקשר טוב עם אציל עשיר שכלוא בספרד. כדי לשחרר אותו ולזכות בתמורה נאה, ביקש כסף מקדמה וכו' וכו'.

באינטרנט, תרמיות העוקץ הללו החלו בניגריה לקראת סוף המאה הקודמת. עשרות אלפי רמאים פעלו מהמדינה האפריקאית הזו ומחקרים שנערכו על התופעה הזו מספרים על נוכלויות בהיקף של מאה מיליון דולר בשנה בארצות הברית לבדה. ההצלחה האדירה הזו הביאה אחריה, באופן טבעי, גל של חקיינים. אם תפתחו עכשיו, ברגעים אלו ממש, את תיבת הדואר שלכם ותבדקו את תוכן תיקיית הספאם- התיקייה שאליה מגיעים המיילים שהמסננים האוטומטיים מניחים שהם דואר זבל- תראו לפחות מכתב אחד שניים כאלה. הם מגיעים בצורות שונות ומגוונות- פעם זו הודעה על זכייה ענקית בלוטו של אנגליה, פעם הזמנה מבנקאי אסיאתי להשקיע באיזה מיזם מפוקפק שיביא רווחים עצומים, ובמקרה אחר 'טיפ' אנונימי על מנייה כזו או אחרת שכביכול עומדת לזנק בבורסה של אזרביג'אן.

מילה של אזהרה. אל תניחו שאתם, או שמשפחתכם או חבריכם לעבודה חסינים מפני התרמית הזו. אם מישהו שייך למעמד חברתי גבוה, או שהוא בעל מקצוע מכובד או אפילו בן אדם אינטליגנטי באופן כללי- הוא עדיין בן אדם, והוא סובל מאותן החולשות המשותפות לאנושות כולה. אלי, אישית, כבר פנו שני חברים טובים- אנשים מעולים, חכמים ואפילו עוסקים באותו התחום שבו אני עוסק בהייטק- וסיפרו לי, כל אחד בנפרד, שהם בקשר עם איש עסקים שהציע להם סכומים גדולים או זכייה בלוטו. אם הם לא היו מספרים לי את זה במקרה, בשיחה מקרית על כוס קפה, אולי היו נופלים גם הם לתוך הבור שחפר להם הרמאי. הדרך היחידה להמנע מכך היא באמצעות חינוך: להקים חומות גבוהות של ספקנות והגנה מפני תרמיות, כדי לשמור את הרמאי במקומו הטבעי- בתוך תיקית הספאם שלנו.

לנפילה ברשת של עוקץ ניגרי כזה יש השלכות הרסניות, לעיתים. מעבר לנזק הכלכלי, הקורבנות המרומים סובלים גם מנזק נפשי אמיתי. אנשים שחוו את העוקץ הניגרי על בשרם מספרים על תחושה דומה לזו של אונס, של השפלה קשה מנשוא. הפגיעה הנפשית קשה אפילו יותר כשמדובר באנשים שמלכתחילה היו בחובות או בקשיים אחרים, והאמינו שערימת הכסף הענקית שהובטחה להם תוציא אותם ממצבם הקשה.

לסלי פונטיין, טכנאי בריטי בן 48, היה קורבן לתרמית שכזו בתחילת 2004. הוא היה בחובות של למעלה מעשרים וחמישה אלף פאונד, כמאתיים אלף דולר, כשקיבל הודעה בדואר האלקטרוני שזכה בכמיליון פאונד בלוטו. כשהסתבר לו, בסופו של דבר, שהכל היה שקר אחד גדול, הוא נשבר. הוא השאיר פתק לאישתו בו כתב שהוא לא מסוגל להתמודד עוד עם המצב, נטל פח מלא בבנזין ושרף את עצמו למוות בשדה נטוש.

יש עוד הרבה סיפורים טרגיים כאלה, אבל תשמחו לדעת שיש דרך להשיב מלחמה ברמאים ולהשיב להם, פשוטו כמשמעו, באותה המטבע.

האתר 419eater.com הוא ביתם של האנשים ששמו להם למטרה להילחם ברמאי העוקץ הניגרי. המספר 419 מתייחס לחוק שחוקק בניגריה ואשר נועד להילחם ברמאות הזו, שעולה למדינה הענייה הזו במעט המוניטין שעדיין יש לה. החברים באתר 419eater מכנים את עצמם כ'דייגי רמאים'. הם לא מוחקים את מכתבי העוקץ הניגרי שהם מקבלים בתיבת הדואר שלהם- הם מחזירים תשובה, אך מתחזים לעשירים ומפורסמים בעצמם: אחד, למשל, התחזה לביורן- אחד הזמרים בלהקת 'אבבא' השוודית, ואחר לקרדינל בכיר בוותיקן. הם מחזירים להם באותה המטבע, ושכנעים את הרמאים לעשות עבורם משימות מטורפות תמורת סכומי כסף גדולים: להצטלם עם שלטים מטופשים, לערוך טקסי דת הזויים ומומצאים ואפילו, במקרה אחד שהפך לקלאסיקה, להצטלם כשהם משחזרים את המערכון הקלאסי של מונטי-פייטון, מערכון 'התוכי המת'. שווה צפייה.


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.