fbpx

ההיסטוריה של ביג בן

ההיסטוריה של ביג בן

כתב: רן לוי

על ביג בן, השעון המפורסם ביותר בעולם. מה הקשר בין הנהלת חשבונות והשריפה שהרסה את בית הנבחרים הבריטי? למה השתגע האדריכל שתכנן את מגדל השעון? מאין מגיע ה'תיק תק' של שעוני המטוטלת? ולמה, לכל הרוחות, קוראים לו 'ביג בן'?


הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

ישנם כמה מבנים ובניינים בעולם אשר מזוהים באופן מוחלט ומיידי עם המקום או העיר שבהם הם נמצאים. בעיר ממוצעת יש המוני בניינים ובתים, כך שכדי לזכות בהכרה שכזו ולהחרט בזכרונם של כל כך הרבה אנשים, על המבנה המדובר להיות משהו באמת יוצא מין הכלל. האמפייר סטייט בילדינג, למשל, הוא אחד מהסמלים המוכרים ביותר של העיר ניו יורק. גשר שער הזהב הוא הפנים של סן פרנסיסקו, ומגדל אייפל הוא יותר פריזאי מחנות מלאה בגטים. גם ביג בן, מגדל השעון המתנוסס מעל הפרלמנט הבריטי שעל גדות נהר התמזה, הוא סמל שכזה. אין סרט קולנוע שמתרחש בלונדון שלא נקבל בו לפחות שוט אחד של הביג בן ואין תייר שביקר בבירה הבריטית ולא ראה את השעון הידוע ואולי המפורסם ביותר בעולם כולו. הבריטים רואים בביג בן את אחד הסמלים הלאומיים החשובים ביותר שלהם, כמו שהטאג' מאהל הוא סמל להודים, החומה הגדולה לסינים ומגדלי עזריאלי לנו. צלצולי הפעמונים של ביג-בן מועברים לעולם כולו בשידור חי על ידי הבי.בי.סי האנגלי פעמיים ביום. חגיגות הסילווסטר נפתחות כשביג בן מציין את שעת חצות, כמו גם פתיחת אירועי יום הזכרון לחלליה בריטניה.

מה יש בו, בביג-בן, שגורם לבריטים לאהוב אותו כל כך? אחרי הכל, הוא לא המגדל הגבוה ביותר, לא היפה ביותר ואם מחפשים נכסים היסטוריים חשובים הרי שהאי הבריטי משופע בהם למכביר- העתיקות של סטונהנג', למשל, מפורסמות בזכות עצמן בכל העולם. אבל בעיני הבריטים, ביג בן יש רק אחד. אני לא מכיר עוד הרבה עמים שנתנו למגדל שלהם שם חיבה. אגב, זו טעות לחשוב שלמגדל עצמו קוראים 'ביג בן'. שמו האמיתי של המגדל הוא פשוט 'מגדל השעון': ביג בן הוא שמו של הפעמון הגדול בתוך המגדל שמצלצל פעם בשעה. בכל אופן, לחשיבות העמוקה שרואים הבריטים בשעון שלהם עשויות להיות מספר סיבות.

ראשית, מגדל השעון הוא חלק מארמון ווסטמינסטר, בית הנבחרים הבריטי, והוא אחד מהחלקים הדומיננטים ביותר בבניין זה. בימים טובים יותר חלש הפרלמנט הבריטי על אימפריה ענקית שחצתה אוקיינוסים ויבשות, והיה ליבה הפועם של ממלכה שעליה נאמר שהשמש לא שוקעת עליה לעולם: בכל רגע נתון זורחת השמש, היכן שהוא בעולם, על חלק מהאיפריה הבריטית. בית הנבחרים מזכיר לבריטים את ימי הזוהר שלהם וביג בן הוא סמלו של בית הנבחרים. שנית, צלצול הפעמונים של ביג בן, כפי שכבר אמרתי, הוא חלק מהחיים והמסורת הבריטיים. אין בריטי שלא יזהה את הצלצול הזה אחרי ששמע אותו אלפי פעמים דרך הרדיו והטלוויזיה. בימי מלחמת העולם השניה, כך מספרים, כשהבריטים עמדו בפני האפשרות המוחשית שהגרמנים יפלשו ויכבשו את ארצם, צלצולו הקבוע של בין בן היה עבורם תזכורת מנחמת לגבורה ולנחישות העם הבריטי. וגם מהבחינה הטכנית, ביג בן הוא מקור לגאווה עבורם. עד היום נותר ביג בן מגדל השעון בעל ארבע הפאות הגדול ביותר בעולם. במיוחד אוהבים מדריכי התיירים בלונדון לספר על הדיוק המופלא של השעון הגדול, שעליו נרחיב בהמשך.

ארמון ווסטמינסטר הוא אחד מהמבנים העתיקים ביותר בלונדון וקיים בצורה זו או אחרת עוד מימי הביניים, החל משנת 1016 לערך. במשך שנים רבות הוא שימש כארמון אמיתי למלכים האנגלים ולאורך השנים התבסס גם כמקום מושבו של הפרלמנט הבריטי על שני בתיו. מכיוון שארמון ווסטמינסטר תוכנן כארמון מגורים למלך, הוא לא התאים במיוחד כבית נבחרים. חברי הפרלמנט נאלצו להתכנס לישיבותיהם בחדרים שהוסבו לצורך העניין באופן מאולתר למדי והיו לא נוחים. בעיה זו נפתרה באופן חד למדי בשנת 1834. חברי הפרלמנט חבים את הכסאות הנוחים שלהם היום דווקא להתפתחויות טכנולוגיות בתחום המסעיר, המרגש ושוקק החיים של ראיית חשבון.

שריפת הפרלמנט

מהרגע שהומצא הכסף, מייד גם היו כאלה שהיו חייבים כסף לאנשים אחרים. אחת הבעיות הגדולות ביותר של המסחר בימי הביניים הייתה שחלק משמעותי מהאוכלוסייה לא ידע קרוא וכתוב, כך שרישום מדויק של מי חייב למי כסף וכמה היה בעיה רצינית. כדי להתגבר על בעיה זו, ובהתאם לאידיאל השיויון לפיו יש לאפשר גם לפשוטי העם הבורים ביותר להכנס לחובות, השתמשו הסוחרים של ימי הביניים ב-'מקל חשבון', באנגלית- Tally Sticks. מקלות החשבון היו, כפי שמרמז השם, מקלות עץ ארוכים. על מקלות העץ היו חרוטים סימונים שציינו את סכום הכסף המדובר: שקע רחב היה, למשל, אלף פאונד, שקע בעובי אגודל היה מאה פאונד וכן הלאה. שני סטים של סימונים זהים היו נחרטים על מקל החשבון ואז היו שוברים אותו לשני חלקים: חלק קצר וחלק ארוך. החלק הקצר היה ניתן ללווה, והמקל הארוך יותר, שנקרא 'Stock', ניתן למלווה שהפך להיות 'Stockholder' ובעברית- 'מחזיק מניה'.

אחד השימושים הנפוצים ביותר של מקלות החשבון היה ברישום החובות של התושבים כלפי המדינה. מכיוון שהיו הרבה מאוד תושבים, היו גם המון מקלות חשבון. אבל האוכלוסיה הלכה והשכילה ובסופו של דבר כמעט כולם ידעו לקרוא מספרים רגילים, כך שבתחילת המאה ה-18 כבר לא היה צורך בכמויות העצומות של מקלות החשבון שהצטברו במחסני משרד האוצר הבריטי. אבל הרגלים קשה לשנות. נדרשו עוד כמעט מאה שנים עד שהפרלמנט אישר באופן סופי להפסיק את השימוש במקלות החשבון. עכשיו נותרה רק השאלה: מה עושים עם כל המקלות האלה? הפיתרון היה פשוט למדי: החורף הבריטי קר, חברי הפרלמנט רוצים להתחמם- ומקלות חשבון נשרפים מצוין.

אבל בשנת 1834 מישהו שם קצת יותר מדי מקלות חשבון בתנור הגדול שחימם את אחד מאגפי הארמון ואז גם הוסיף חטא על פשע והשאיר את התנור ללא השגחה. האצילים בבית הלורדים, ברגישות האריסטוקרטית האופיינית, חשו שהרצפה מעט חמה יותר מהרגיל, ובאמת כעבור כמה שעות לא נותר מהארמון כלום פרט לערימה ענקית של גחלים וכמה מבנים בודדים שניצלו מהשריפה האדירה. המראה של בית הנבחרים עולה בלהבות היה מרהיב למדי. אלפים מתושבים לונדון באו לחזות במה שהיה לבטח הארוע המסעיר ביותר שהתרחש בעולם הנהלת החשבונות באלף שנה האחרונות.

הזדמנות לבניה מחדש

זו הייתה גם הזדמנות, כאמור, לבנות מחדש את בית הנבחרים כדי שיתאים טוב יותר לתפקיד זה ולנבחרים יהיה מקום לשבת. השאלה הייתה, באיזה סגנון אדריכלי ייבנה המבנה. זו לא הייתה שאלה אסטתית או הנדסית אלא דווקא שאלה פוליטית. הסגנון המקובל בעולם באותה התקופה היה הסגנון הקלאסי, שמקורותיו בארכיטקטורה היוונית-רומית: הבית הלבן בוושינגטון ובמבנים אחרים בפאריז שבצרפת נבנו בסגנון זה. בדיוק מסיבה זו לא הסכימו הפוליטיקאים הבריטים שארמון ווסטמינסטר ייבנה מחדש בסגנון קלאסי: צרפת מתקשרת עם המהפכה הצרפתית והרעיונות הרדיקאליים שלה והבית הלבן מסמל את הרפובליקה נטולת המלך שהייתה פעם מושבה של בריטניה ומרדה בה. לכן הוחלט לפנות לסגנון הגותי, שהיה נפוץ בימי הביניים ועתה חזר לאופנה אצל האדריכלים האנגלים. המאפיינים המוכרים יותר של הסגנון הגותי הם, למשל, חלונות בצורת קשתות מחודדות, תקרות גבוהות במיוחד ופסלים משונים יותר או פחות המקשטים את הבניין מבחוץ. לחלק מהפסלים יש גם מטרה שימושית ולא רק דקורטיבית, כמו הגרגויילים ( Gargoyles), המפלצות המכונפות עם הפנים המשונות שהן למעשה מרזבים מעוצבים- זה גם מקור השם 'גרגוייל': רעש הגרגור שעושים המים כשהם זורמים בצינור.

הועדה הפרלמנטרית לעניין הקמתו המחודשת של ארמון ווסטמינסטר יזמה תחרות פתוחה בין האדריכלים הבריטים. מתוך תשעים וחמש ההצעות שהוגשו לוועדה, נבחרה הצעתו הזוכה של האדריכל צ'ארלס בארי (Barry). צ'ארלס בארי היה אדריכל מוכשר למדי. כבר בסוף שנות העשרים לחייו נזקפו לזכותו כמה מבנים מרשימים למדי, בעיקר כנסיות ומבני ממשל. בארי הבין, עם זאת, שהעבודה על בית הנבחרים היא משימה בקנה מידה אחר לגמרי ושזו העבודה שעשויה להכניס אותו אל בין דפי ההיסטוריה.

השכלתו הארכיטקטונית של צ'ארלס בארי הייתה נרחבת למדי: במסגרת לימודיו נסע לאיטליה כדי ללמוד על מבנים מתקופת הרנסאנס ואפילו הגיע במסעותיו עד למזרח התיכון וארץ ישראל, שם נחשף לרעיונות שהיו כמעט ולא מוכרים לעמיתיו בארופה. הוא גם הכיר את הסגנון הגותי, עליו התעקשו חברי ועדת התכנון הפרלמנטרית, אבל ידע שהוא לא מספיק בקיא בו. בנוסף, לבארי היו צרות אחרות. הבנייה של הארמון התנהלה בעצלתיים, והממשלה לחצה עליו כל הזמן שיוזיל את העלות הגבוהה של העבודה. אם זה לא מספיק, בארי נאלץ להתמודד עם אחד ד"ר רייד שנחשב, בעיני עצמו לפחות, למומחה לענייני איוורור והיה אחראי על תכנון מערכת הונטילציה בארמון. מבחינתו של ד"ר רייד, ארמון ווסטמינסטר היה מערכת איוורור שיש לה בניין. למרות מאמציו של בארי, מערכת האיוורור של ד"ר רייד תפסה כשליש מנפח המבנה כולו- ואחרי שנבנתה ונבדקה- נמצאה בלתי שמישה לחלוטין.

בגין צרות אלו ואחרות, ביקש בארי את עזרתו של אוגוסטוס פוגין (Pugin), אדריכל שהיה מומחה לסגנון הגותי והיה אחד מהמובילים של המגמה בבריטניה להחזיר את הסגנון הגותי חזרה למרכז העניינים. אוגוסטוס קיבל את המשימה לעצב את כל הקישוטים החיצוניים והפנימיים כדי להשוות לארמון ווסטמינסטר את החזות הגותית. בנוסף גם תיכנן את מגדל השעון המפורסם, שבתוכו יוצב ביג בן. העבודה על ארמון ווסטמינסר היה קשה ותובענית לאוגוסטוס. "מעולם לא עבדתי כל כך קשה בכל חיי," כתב האדריכל המותש. זאת ועוד, אוגוסטוס סבל ללא ידיעתו מהרעלת כספית, ככל הנראה כתוצאה מתרופה שקיבל כדי לטפל בדלקת עיניים ושהכילה כמויות גדולות של המתכת המסוכנת הזו.

בעודו עומל על תכנון מגדל השעון, הלך אוגוסטוס ואיבד את שפיותו. הוא פיתח פחד אובססיבי מפני המוות, וגזר על עצמו משטר קפדני של תפילות ועינוי עצמי כדי להכין את עצמו לעולם הבא. זמן קצר לאחר שסיים את תכנון המגדל ומסר את השרטוטים לצ'ארלס בארי, השתגע אוגוסטוס סופית ואושפז בבית חולים לחולי נפש. הוא הלך לעולמו בגיל ארבעים, זמן לא רב לאחר מכן.

אדמונד בקט

אבל עם כל הכבוד למגדל ולמרזבים הדקורטביים שלו, הוא לא עיקר הסיפור בפרק זה כי אם השעון עצמו. כיאה לשעון שמשקיף על בית הנבחרים של אחת מהאומות המובילות בעולם, הדרישות מביג בן היו חמורות ונוקשות מאין כמותן. למשל, השעון נתבקש לדייק עד לסטייה של לא יותר משניה אחת ביום. חשוב לזכור שכאן מדובר במנגנון מכני במשקל של כמה מאות קילוגרמים, שיהיה חשוף לטמפרטורות קיצוניות, לרוחות חזקות, לליכלוך ואבק ושאמור להניע מחוגי שעון כבדים שאורכם כמעט שלושה מטרים. למגדל השעון גם ארבע פאות, משמע ארבעה שעוני ענק כאלה שכולם מונעים על ידי אותו המנגנון. בתנאים אלה, סטייה של שניה אחת ליום נשמעה אז כדרישה אבסורדית ובלתי אפשרית ממש.

מי שלקח על עצמו את המשימה הקשה של תכנון השעון היה עורך הדין, האסטרונום, האדריכל והשען אדמונד בקט (Beckett). כן, אדמונד בקט היה אדם חכם שהבין במגוון גדול של נושאים – והוא גם לא היסס להראות את זה. לומר על אדמונד בקט שהוא היה אדם לא אהוד זה כנראה אנדרסטיימנט. כולם ידעו שבקט מוכשר ומבריק, בזה לא היה לאיש ספק, אבל האישיות…אוי, האישיות. בקט האמין שהוא יודע טוב יותר מכולם כיצד צריכים להיעשות הדברים והתעקש שכל פרט וכל רעיון ימומש בדיוק לפי הדרך שהוא התווה. הוא היה עקשן, בלתי מתפשר ואדם לא נוח באופן כללי.

כדוגמה מייצגת לאופיו של האיש אפשר לקחת את הסיפור הבא. ב-1871 (כעשר שנים לאחר הקמת ביג בן) נתעורר הצורך לשקם את קתדרלת אלבנס הקדוש, אבל כסף לצורך העניין לא היה. בקט היה אדם עשיר והציע לממן מכיסו את השיקום- בתנאי אחד: הוא יקבע הכל. הוא יניח את התוכניות האדריכליות, והוא עצמו יפקח על הבנייה. תוצאות השיקום עוררו סערה רצינית באנגליה, מכיוון שאדריכלים רבים טענו שבקט סטה לגמרי מאופיה המקורי של הקתדרלה ובכך פגם באותנטיות ההיסטורית של השיקום. לו היה בקט מתייעץ עם אדריכלים אחרים לפני השחזור, אולי היה מקהה את חיצי הביקורת. זמן מה לאחר מכן זכה בקט בתואר אצולה ושינה את שמו ל'ברון גרימת'ורפ'- אבל המוניטין שלו היה כל כך גרוע עד שהפועל To Grimthorpe  הפך לזמן מה לשם נרדף לשחזור לא מוצלח של מבנים היסטורים.

מדידת זמן

שחצן, עיקש – תגידו מה שתגידו על אדמונט בקט. בשעונים הוא הבין. הוא היה מתמטיקאי מוכשר שהיה בקיא בעקרונות המדעיים של המקצוע, וגם כתב ספר מצליח שבו סקר בהרחבה את כל מנגנוני השעונים שהיו קיימים עד אז. הידע המעמיק הזה גרם לו להבין מהר מאוד, ששום מנגנון שעון מוכר אינו טוב מספיק כדי לעמוד בדרישות של ביג בן. בשביל השעון הזה, הוא נזקק למשהו חדש.

שעוני מטוטלת, או "שעוני סבא" כפי שהם מכונים לפעמים, הם בימינו זן הולך ונעלם של שעונים. אבל במשך מאות שנים השעונים הללו היו חלק חשוב מאוד מעולם הטכנולוגיה והמדע, ורק בשמונים השנה האחרונות מצאנו להם תחליף נאות בדמות שעוני הקוורץ והמנגנונים האלקטרוניים. עד להמצאת שעוני המטוטלת, הדרך היחידה (כמעט) לדעת כמה זמן חלף בין שני אירועים נפרדים הייתה באמצעות תצפיות אסטרונומיות. מדידת הזמן היא למעשה חלק בלתי נפרד ממדע האסטרונומיה עוד מתקופות פרה-היסטוריות. השמש, הירח ושאר גרמי השמיים היו האלמנטים הטבעיים היחידים שהפגינו מחזוריות קבועה וניתנת לחיזוי גם באמצעים פשוטים. 'מחזוריות' היא כאן מילת המפתח. מתי תגיע ההצפה השנתית של הנילוס? כשמאדים יימצא על רקע קבוצת הכוכבים ההיא. מתי תחזור להקת הציפורים הנודדות הטעימה הזו שוב לאזור? כשהירח יהיה מלא בפעם החמישית, וכן הלאה וכן הלאה. היום איבדנו כמעט לחלוטין את הקשר המיוחד הזה עם גרמי השמיים, אבל בעבר מי שלא ידע לדקלם את קבוצות הכוכבים ולזהות את כוכבי הלכת, היה בצרות רציניות. כה הדוק היה הקשר הזה בין אבותינו והכוכבים, עד שאת עקבותיו אפשר למצוא היום באינספור מנהגים, ביטויים ומטבעות לשון. ההורוסקופ מציג לחסרי המזל שמאמינים בו שניים עשר מזלות שהם למעשה שתים עשרה קבוצות הכוכבים הקלות ביותר לזיהוי בשמי הלילה. שמות הימים בשפות הלועזיות, למשל, הם Sunday – יום השמש, Monday יום הירח, Tuesday’ – בצרפתית mardi, היום של מארס (מאדים), Wednesday, בצרפתית mercerdi- יומו של מרקורי, כוכב חמה, Thursday, בצרפתית jeudi, יומו של יופיטר (צדק), Friday, בצרפתית vendredi – יומו של ונוס, נוגה, ולבסוף Saturday, יום שבת, הוא יומו של סטוראן, שבתאי.

הירח איפשר למדוד זמן ברזולוציה של חודש. בעזרת השמש אפשר לחלק את הזמן לימים. עם שעון שמש טוב והבנה בסיסית בעקרונות האסטרונומיה אפשר להגיע עד לחלוקה של שעות. אבל כדי למדוד דקות- השמש כבר לא מספיק טובה. ושניות? הצחקתם אותי.

גלילאו גלילאי, המדען האיטלקי המפורסם, הוא זה שתפס ראשון שהפתרון לבעיית חלוקת הזמן למנות קטנות נמצא בתנועה המחזורית של המטוטלת. הסבר קצר: מטוטלת היא משקולת, תלויה על חוט או מחוברת למוט שקצהו השני קבוע במקום (למשל, תקוע עם מסמר לקיר). המשקולת חופשיה להתנדנד סביב הנקודה הקבועה, ואם ניתן לה דחיפה ראשונית היא תמשיך להתנדנד מעלה מטה, ימינה ושמאלה, למשך זמן ארוך למדי.

מטוטלת - הפודקאסט עושים היסטוריה

מטוטלת

גלילאו גילה שזמן המחזור של המטוטלת, פרק הזמן שלוקח למטוטלת להשלים תנועת הלוך וחזור אחת, אינו תלוי בכובד המשקולת התלויה, אלא אך ורק באורך החוט או המוט שמחוברים אליה. הוא גם גילה את הקשר המתמטי בין אורך החוט וזמן המחזור. למה זה חשוב? מכיוון שבעזרת משחק עם אורך המוט אפשר ליצור חלוקות זמן כרצונך. אם ראיתם אי פעם מטרונום מוזיקלי, ודאי ראיתם את המשקולת בקצה שלו, שהמיקום שלה על המוט קובע את הקצב של המטרונום.לקח לגלילאו קצת זמן כדי להבין שהתנועה המחזורית של המטוטלת עשויה להיות בסיס מצוין ליצירת שעון. זה לא מפתיע שהוא קישר בין המטוטלת ומדידת הזמן, מכיוון שגלילאו היה מגדולי האסטרונומים בדורו. בעזרת המצאה חדשנית בשם 'טלסקופ', גלילאו גילה פרטים מדהימים ממש לאותה התקופה: את הירחים של צדק, למשל, ואת ההרים והמכתשים שעל הירח.

אבל כשהחל גלילאו לחשוב על שעון מטוטלת הוא כבר היה בן שבעים ושבע, זקן ועיוור לחלוטין. הוא העלה כמה רעיונות, ואף החל לעבוד עם בנו על תכנון אפשרי לשעון כזה- אבל הלך לעולמו לפני שהספיק להתקדם ממש. היה זה מדען גדול אחר, כריסטיאן הוייגנס, שהמציא את שעון המטוטלת הראשון. התכנון של הוייגנס, בשנת 1657, הוא זה שהיה הבסיס לכל שעוני המטוטלת מאז ועד לתקופתו של אדמונד בקט וביג בן ואפילו עד לתחילת המאה העשרים.

עקרון שעון המטוטלת

כדי להבין כיצד הצליח אדמונד בקט לתכנן מנגנון שעון שיעמוד בדרישות הבלתי אפשריות כמעט מביג בן, כדאי להקדים ולתת הסבר קצר על העיקרון שמאחורי שעוני המטוטלת.

לכל שעון יש, כמובן, מקור אנרגיה. לצורך הדוגמא, מקור האנרגיה יהיה משקולת כבדה. הבה נלפף את החבל של המשקולת סביב צירו של גלגל שיניים פשוט, ואת גלגל השיניים נחבר לזרועותיו של מחוגי שעון. בזמן שהמשקולת נופלת לאדמה, היא מסובבת את הציר, שמסובב את גלגל השיניים ודוחף את מחוגי השעון שנעים בעיגול. הנה, כבר יצרנו מנגנון שעון פשטני. הבעיה היא שאם ניתן למשקולת ליפול סתם כך, היא תפגע בריצפה מהר מאוד ולמעשה לא מדדנו שום זמן. לכן, צריך לדאוג למשהו שיעצור את המשקולת ויידאג לכך שהיא נופלת באופן מבוקר ומדוד. כפי שאתם בטח מנחשים, ה'משהו' הזה הוא המטוטלת.

המטוטלת מתחברת לגלגל השיניים באמצעות מנגנון שנקרא 'מחגר משונן' (באנגלית, escapement). אני מאמין שהשם 'מחגר משונן' לא אומר לאף אחד שום דבר. לנסות להסביר איך עובד מחגר משונן דרך הרדיו זה כמו מירוץ חלזונות – איטי, מייגע ולא מעניין אף אחד. לכן אתם תאלצו להסתפק בכך שאומר שבכל פעם שהמטוטלת מגיעה לקצה מסלול התנועה שלה, היא נותנת דחיפה קטנה למחגר המשונן והמחגר מצידו מאפשר למשקולת ליפול קצת. עוד דחיפה, ועוד נפילה קטנה, וכן הלאה. כל דחיפה שכזו מזיזה את מחוגי השעון מעט קדימה, ומכיוון שהמטוטלת נעה בקצב קבוע, גם מחוגי השעון נעים בקצב קבוע. למעשה, הרעש המוכר של שעוני מטוטלת, ה'תיק תק, תיק תק' שעושה שעון בן חיל, הוא הרעש שמשמיע המחגר המשונן כשהוא משחרר את המשקולת, או הקפיץ במקרים אחרים. עכשיו, חזרה לאדמונד בקט וביג בן.

הבעייה עם כל המנגנון הזה ובמיוחד עם המחגר המשונן, היא הרגישות להפרעות חיצוניות. אם יונה הייתה מתיישבת על אחד ממחוגי השעון, כל המנגנון העדין של גלגלי השיניים היה משתבש והמטוטלת הייתה מקבלת דחיפה בזמן לא מתאים. הפרעות קטנות כמו אלו היו מצטברות כעבור זמן לא רב עד שהיו גורמות לשעון לסטייה משמעותית. הפיתרון של בקט היה להמציא מחגר משונן חדש, שמבטל את הקשר בין המטוטלת לשאר גלגלי השיניים בשעון. המשמעות הייתה שכעת הפרעות חיצוניות כמו יונה על מחוגי השעון, או אבק בגלגלי השיניים וכדומה- אינן משפיעות ישירות על המטוטלת ולכן אינן פוגעות בדיוקו של השעון. ההמצאה הזו של בקט, יחד עם העובדה שכל מנגנון השעון היה אטום הרמטית לחדירת מים, אבק, רוח וכדומה, איפשרו לו להגיע לדיוק המדהים ממש, לאותם הימים, של שנייה אחת ביום. אבל גם סטייה של שנייה אחת ביממה עשויה להצטבר על פני תקופה של שבועות וחודשים, ואם לא נטפל בה הסטייה תהיה גדולה מספיק כדי שנוכל להרגיש בה. גם כאן, לאדמונד בקט היה פיתרון יצירתי, פשוט ויעיל עד להדהים.

גלילאו גילה שמיקום מרכז הכובד של המטוטלת קובע את זמן המחזור שלה. מבחינה מעשית, מיקום מרכז הכובד נקבע על ידי אורך המטוטלת. במילים אחרות, ככל שהמשקולת רחוקה יותר מציר הסיבוב של המטוטלת, השעון יהיה איטי יותר. ככל שהיא קרובה יותר לציר, השעון ינוע מהר יותר. בשעון גדול וכבד כמו ביג בן אי אפשר, כמובן, להזיז משקולות ענקיות ממקום למקום כדי להשפיע על מרכז הכובד. אבל אם נוסיף משקל קטן למטוטלת, ההשפעה תהיה תזוזת מרכז הכובד של המטוטלת כלפי מטה: משמע, כאילו הרחקנו את המשקולת מהציר. באופן דומה, אם נוריד קצת משקל מהמטוטלת, הזזנו את מרכז הכובד שלה כלפי מעלה, קרוב לציר- והשעון ינוע מהר יותר.

אין צורך בשינוי דרמטי במשקל: די בתוספת משקל של מטבע אחת של פני כדי להאיט את השעון (או להאיץ אותו, אם מסירים את המשקל) בשתי-חמישיות של שניה בכל יום. זה גם היה הפיתרון של בקט לבעיית הסטייה המצטברת של ביג בן: השעון ממהר קצת? אין בעיה. שתי מטבעות של פני בשקע מיוחד במטוטלת- והשעון יאיט מעט. השעון איטי? תוציא את המטבעות מהמטוטלת ולך לקנות לעצמך משהו לאכול בקפיטריה של הפרלמנט. הרעיון המחוכם של בקט מצא את דרכו אפילו אל השפה האנגלית, דרך הביטוי Put a penny on it, 'שים על זה פני', שמשמעו- תרגיע, תעצור.

הפעמון של ביג בן

מנגנון המטוטלת של ביג בן היה מסובך וקשה לתכנון, אבל הוא לא היה הבעיה היחידה שעימה היה צריך אדמונד בקט להתמודד. כפי שהסתבר עד מהרה, גם הפעמון הגדול של ביג בן (בעצם, 'ביג בן' בעצמו), הפעמון שיצלצל בכל שעה עגולה, היה אתגר לא פשוט כלל וכלל. בהתאם לאופיו, גם כשתיכנן את הפעמון הגדול היו לאדמונד בקט דרישות גבוהות. הוא ביקש שהפעמון יהיה במשקל של ארבע עשרה טונות: אף אחד בבריטניה לא יצק מעולם פעמון מתכת כל כך גדול. אדמונד גם התעקש שהפעמון יהיה עשוי מיציקה של סגסוגת מתכות שלא הייתה מקובלת בשום מקום בעולם. השילוב של פעמון גדול ותהליך יציקה לא סטנדרטי הביא לכך שמרבית בתי היציקה הבריטיים פשוט סירבו לקבל את ההזמנה. לבסוף נמצא בית היציקה שיסכים לבצע את העבודה. בשנת 1856 היה הפעמון הגדול מוכן והובל ללונדון. הוא הוצב בחצר הארמון שהיה בבנייה, וכבר בבדיקות הראשוניות נסדק הפעמון באופן שהרס אותו לגמרי והפך אותו לבלתי שמיש.

בקט לא היה מוכן לשמוע על האפשרות שאולי תכנון הפעמון שלו לקוי בצורה כלשהי. הוא היה משוכנע שבית היציקה לא עבד בהתאם להוראות המדוייקות והבלתי מתפשרות שלו, והחליט לחפש בית יציקה אחר, מקצועי יותר. בית היציקה White Chapel הסכים לקחת על עצמו את העבודה ויצק את הפעמון מחדש. התהליך כולו, מתכנון הפעמון ועד היציקה האחרונה, לקח כמעט עשר שנים. כשלבסוף היה הפעמון הגדול מוכן, הוא הובל בשיירה מפוארת אל מגדל השעון שבארמון ווסטמינסטר. ההמונים הריעו לפעמון הענקי כשעבר ברחובות שקושטו במיוחד לארוע, נגרר על עגלה גדולה בידי שישה עשר סוסים שהיו מגונדרים בסרטים צבעוניים. הפעמון הורם אל ראש המגדל, ולונדון כולה עצרה את נשימתה כשביולי 1859 הידהד הצלצול הכביר בפעם הראשונה מעל לונדון. ואז הפעמון נסדק שוב, הפעם אחרי חודשיים של עבודה.

הפעם כבר אי אפשר היה להוריד את הפעמון מהמגדל ולשלוח אותו לתיקון- זה כבר היה יקר מדי והפרוייקט כולו עבר את התקציב המתוכנן ממילא. בקט הממורמר קיטר כל הזמן על כך שגם בית היציקה White Chapel לא מילא אחר הוראותיו המפורשות, אבל לא הייתה לו ברירה אלא לשנות את התכנון שלו. הוא החליף את הפטיש שדופק על הפעמון לפטיש קטן יותר, כדי למנוע סדקים בעתיד, וסובב את הפעמון רבע סיבוב על צירו, כדי להציג לפטיש אזור נקי מסדקים. התוצאה הייתה שעם הפטיש החדש, צלצולו של ביג בן הוא קצת מזויף מבחינה מוזיקלית, כבר לא הצלצול הנקי והטהור שקיווה בקט להשיג. מי שמבקר במגדל השעון גם היום, יכול לראות את הסדק שבפעמון.

אבל גם אחרי שנסתיימה פרשת הסדק בפעמון, בקט העצבני לא הפסיק ללכלך על בית היציקה White Chapel. הוא סיפר לכל מי שהסכים לשמוע ש-White chapel עשו עבודה גרועה וחסכו בחומרים טובים כדי להרוויח עוד כמה גרושים. בבית היציקה נעלבו קשות. הם  לקחו את האשמותיו של בקט באופן אישי, ותבעו אותו לדין על הוצאת דיבה. המשפט נסתיים בניצחון לבית היציקה או בהסכם מחוץ לכתלי בית המשפט (המקורות חלוקים על כך), אבל בקט, בכל אופן, לא למד לקח. הוא המשיך להשמיץ את בית היציקה גם אחרי המשפט, והמשיך לעשות זאת במשך שנים רבות עד שלבסוף נמאס העניין על בית היציקה והם תבעו אותו לדין שוב, עשרים שנה אחרי המשפט הראשון- וזכו גם הפעם.

אני לא בטוח שאדמונד בקט הפסיק להשמיץ אותם גם אחרי המשפט השני, אבל ב- White chapel כל כך נעלבו, שהם לא שוכחים לבקט את ההשמצות שלו גם היום, כבר כמעט מאה וחמישים שנה מאוחר יותר. אם תיכנסו לאתר האינטרנט של White chapel, בית היציקה הותיק שממשיך לפעול גם היום, תוכלו לקרוא את הצד שלהם בסיפור על הפעמון של ביג בן, ולהתרשם בעצמכם ממידת האהבה שהם רוכשים לאדמונד בקט.

מקור השם "ביג בן"

אי אפשר להשלים את הסיפור על ביג בן, מבלי להתייחס לשאלה המסקרנת מכל: מדוע קוראים לו 'ביג בן'.

למקור השם 'ביג בן' יש שתי גרסאות. על פי גרסא אחת, 'ביג בן' הוא בנג'מין הול, שר בממשלה הבריטית שהיה אחראי, במסגרת תפקידיו, גם על פרוייקט הבנייה מחדש של בית הנבחרים. בנ'גמין, על פי תיאורי התקופה, היה אדם גבוה במיוחד, ומכאן זכה לכינוי החיבה 'ביג בן'. באחת מישיבות הפרלמנט, כך על פי הסיפור, עלתה שאלת שמו של מגדל השעון החדש. נואמים עלו בזה אחר זה לבמה והציעו שמות שונים ומשונים. הדיון נמשך ונמרח. כשהגיע תורו של ב'נגמין הול, הוא נתן בעצמו נאום ארוך על העניין וכשסכר לבסוף את נהר המילים שלו, צעק מהספסלים האחוריים אחד מחברי הפרלמנט המותשים- 'למה שלא נקרא לו ביג-בן, ונגמור עם זה?'. בין אם זה היה שם מוצלח, ובין אם חברי הפרלמנט היו מוכנים לכל שם ובלבד שיתנו להם לצאת לשירותים- ההצעה נתקבלה ברוב קולות.

יש ספקות לגבי אמיתותה של גרסא זו. ישיבות הפרלמנט הבריטי תועדו באופן מדוקדק, ובאף פרוטוקול ישיבה מאותה התקופה אין עדות לסיפור הזה, כך שיש סיכוי לא רע שלפנינו עוד מקרה של פוליטיקאי שמנסה לקחת קרדיט על משהו שלא הוא אחראי לו. כאן גם המקום לציין שמגדל השעון שימש, עד שלהי המאה התשע-עשרה, גם כבית כלא לחברי פרלמנט סוררים. מי שעשה צרות בזמן הדיון לא נלקח על ידי הסדרנים אל מזנון הכנסת כפי שנהוג אצלנו, אלא נכלא בחדר מיוחד במגדל השעון. אני לא נוהג להעלות בפודקאסט הזה נושאים מהפוליטיקה העדכנית, אבל לדעתי בית הנבחרים שלנו יכול רק להרוויח ממגדל שעון כזה. אולי אפילו שניים.

הגרסא השניה למקור השם 'ביג בן' וכנראה המהימנה מבין השתיים, שהיא שהמגדל נקרא על שמו של המתאגרף ב'נגמין קאונט (Caunt), שהיה גדול המתאגרפים בבריטניה ואולי בעולם כולו באותם הימים. קאונט היה בחור קשוח באופן יוצא מן הכלל, ועובדה זו בולטת עוד יותר כשמבינים שהאגרוף באותם הימים היה אגרוף באגרופים חשופים. זה נשמע ספורט כואב, וכנראה שבצדק, אבל למען ההגינות כדאי לציין שהבריטים הקפידו על חוקי הג'נטלמניות. אסור היה להכות את היריב כשהוא על הרצפה, או באזורים כואבים במיוחד כמו…יהלומי הכתר, נקרא להם כך. לקרבות האיגרוף לא הייתה הגבלת זמן, וקרב היה נמשך עד שאחד מהמתמודדים מתמוטט. קאונט, בחור מגודל, לא היה עילוי מבחינה טכנית, אבל הסיבולת היוצאת מגדר הרגיל שלו איפשרה לו לנהל קרבות של שלושים וארבעים סיבובים. הסיבולת האגדית הזו שלו הקנתה לו מעריצים רבים בלונדון, ויש סיכוי סביר שהמגדל הגבוה נקרא על שמו.

ביג בן הוא אחד מהשעונים המוצלחים ביותר שנבנו אי פעם. האמינות שלו היא משהו שכאילו נלקח היישר מהאגדות. במשך מאה השנים הראשונות לפעולתו, ביג בן שמר על דיוק קפדני ופעולה סדירה וזאת על אף ארועים דרמטיים כמו הפצצת ארמון ווסטמינסטר על ידי חיל האוויר הגרמני במלחמת העולם השניה. הפצצות השמידו חלק מבית הנבחרים ורסיסים פגעו בשתיים מתוך ארבעת פאות מגדל השעון- אבל ביג בן המשיך לתקתק ללא הפרעה.

התקלה הראשונה המשמעותית שארעה לביג בן הייתה בשנת 1962, שנה בה החורף היה קשה במיוחד. השלג הכבד שירד על המגדל גרם לביג בן לצלצל את הצלצול המסורתי שלו לכבוד כניסת השנה החדשה בעשר דקות איחור. התקלה הבאה, בשנת 1977, הייתה חמורה יותר: אחד מחלקי המתכת של מנגנון השעון נשבר כתוצאה מעייפות החומר, וביג בן הושבת למשך תשעה חודשים תמימים. בשנים האחרונות עובר ביג בן שיפוצים ועבודות אחזקה מדי פעם, כדי לאפשר למנגנון שלו להמשיך ולתקתק גם עמוק אל תוך המאה העשרים ואחת. הבריטים אובססיביים ממש לגבי מצב בריאותו של הסמל הלאומי שלהם, ודיווחים שוטפים על עבודות התחזוקה בשעון מופיעים באתר האינטרנט של הפרלמנט.

בשנת 1980 דיווח הבי.בי.סי שכדי למנוע תקלות מכניות עתידיות במנגנון השעון של ביג בן, יוחלפו מחוגי השעון הגדולים והמסורבלים בתצוגה דיגיטלית מודרנית. הדיווח הזה עורר סערה גדולה בבריטניה, ורשות השידור הבריטית קיבלה עשרות מכתבים ממאזינים שזעמו על הפגיעה בקודש הקודשים של האומה- עד שמישהו שם לב לתאריך: האחד באפריל…


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

3 Responses

  1. דורון הגיב:

    צריך להופיע בויקיפדיה אם אתה שואל אותי. לא מבין איך נתקלתי בו רק עכשיו. החכמתי, תודה!

    • רן לוי הגיב:

      תודה, דורון! מוזמן להוסיף אותו לויקיפדיה – אני עצמי לא יכול לעשות זאת, מן הסתם.. 🙂
      רן

  2. אוהד הגיב:

    כרגיל פרק מרתק! נהנתי מכל דקה. כמובן שהוספנו את פודקסט זה והעמוד למומלצי הקריאה (במקרה הזה שמיעה) שלנו בעמוד של בית הפרלמנט בלונדון. תודה והמשיכו לייצר פרקים מרתקים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.