מילים, ועוד מילים: על ההיסטוריה של מילים טכנולוגיות

כתב: רן לוי

על ההיסטוריה של כמה מהמילים ה'טכניות' שאנחנו משתמשים בהן בחיי היום יום:

  • – מה מקור השם 'יאהו!', ואיך הוא קשור לליליפוט וגוליבר?
  • – מיהו מרפי, מ'חוק מרפי' המפורסם.
  • – למה קוראים לקופסא שחורה בשם הזה, למרות שהיא בכלל לא שחורה?
  • – מה זה דד-ליין, ומה הקשר בין עיתונות למחנות שבויים במלחמת האזרחים האמריקאית.
  • – וגם, באיזה עובי יכול להיות המקל שבו מותר להרביץ לאישתך, ומה הקשר בין אבנים קטנות, הרומאים העתיקים וחשבון דיפרנציאלי?

יאהו!

 האתר יאהו! (Yahoo!) הוא אחד מהאתרים הגדולים והמוכרים ביותר ברשת האינטרנט. למעשה, ההגדרה 'אתר' כבר לא כל כך מתאימה לו מכיוון שהאתר המקורי התפשט זה מכבר והתרחב לרשת ענקית של אתרים ושירותים תחת המותג 'יאהו!'. את יאהו! הקימו ג'רי יאנג ודוויד פילו, שני סטודנטים להנדסת חשמל באוניברסיטת סטנפורד שבארצות הברית. האינטרנט היה רק בחיתוליו באותם הימים, ראשית 1994, אבל כבר אז היו די הרבה אתרים מפוזרים ברחבי ברשת. ג'רי ודיוויד חיפשו דרך לארגן את כתובות האתרים הרבים שהם אוהבים, והקימו לעצמם אתר אינטרנט קטן שהיה בסך הכל דף יחיד ובו רשימה ארוכה של אתרים.

ככל שהתארכה הרשימה, חיפשו ג'רי ודיוויד שיטה יעילה יותר לארגן את הרשימה, שיטה שתאפשר להם ניווט הגיוני ופשוט יותר בין האתרים השונים. הם כנראה הצליחו במשימה הזו, מכיוון שבתוך כמה חודשים, עשרות אלפי גולשים החלו פונים למדריך האינטרנט שלהם כדי למצוא את מה שהם מחפשים. כך נולד האתר 'יאהו!'- אבל המילה 'יאהו' נולדה הרבה מאוד זמן לפני כן: ב- 1726, ליתר דיוק.

מי מאיתנו לא שמע על מסעותיו של גוליבר ברחבי העולם. למואל גוליבר, יציר דמיונו של ג'ונתן סוויפט, הוא אחד מהדמויות הבידיוניות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של הספרות: הביקורים המפורסמים שלו בארץ ליליפוט, וגם בארץ הענקים, הם חומר לסיפורים לפני השינה לילדים כבר מזה שלוש מאות שנה.

ג'ונתן סוויפט

לא רבים יודעים שסיפורי גוליבר הם למעשה סאטירה חברתית נוקבת של ג'ונתן סוויפט כנגד החברה האנגלית השמרנית והמנוכרת של ימיו, ומסאטירה הזו מגיעה גם המילה 'יאהו'. היאהו'ס של סוויפט הם גזע של יצורי דמויי-אדם, ברברים מטופשים ומטונפים שכל מה שמעניין אותם זה לחפש אבנים מבריקות ויפות באדמה. שליטיו האמיתיים של האי עליו נחת גוליבר הם דווקא הסוסים, שסוויפט מתאר כחכמים והאצילים. זהו היפוך תפקידים מעניין ועוקצני מאוד של המצב בעולם האמיתי, כמובן. גם לאחר שחזר גוליבר לביתו באנגליה,הוא סירב לשוב אל חיקם של בני האדם והעדיף להתבודד באורווה ולדבר עם הסוסים. כשחיפשו ג'רי ודיוויד שם מתאים למדריך האתרים שלהם, הם חיפשו שם שיתאר את הפשטות וחוסר התיחכום שלו: השם 'יאהו!' עם הקונוטציה שלו לטפשות וברבריות, התאים עבורם כמו אוכף לסוס, אפשר לומר. דרך אגב- לג'רי ודיוויד הייתה נטייה, כנראה, לתת שמות מוזרים למחשבים שלהם. לשרתים שעליהם התאחסן האתר 'יאהו!' בתחילת דרכו הם קראו 'אקבונו' ו'קונישיקי', על שם שני מתאבקי סומו מפורסמים. מפורסמים באופן יחסי, זאת אומרת.

Little Endian, Big Endian

המילה 'יאהו' היא לא התרומה היחידה של ג'ונתן סוויפט לעולם הטכנולוגיה.
סדר הוא דבר חשוב בחיים, ולמחשב זה הדבר הכי חשוב בחיים, אפשר לומר. כשאנחנו קוראים מספר מהדף, אנחנו יודעים לקרוא אותו משמאל לימין: הספרות 123 מתפרשות כמאה עשרים ושלוש. מידע מאוחסן בזכרון המחשב כספרות- אבל המחשב לא יודע מאיזה כיוון להתחיל לקרוא אותן: מבחינתו, שני הכיוונים טובים באותה המידה ויש להגדיר לו מי הספרה הראשונה ומי האחרונה. אם נטעה בהגדרה ניכנס לצרות צרורות, כיוון שהמחשב הוא קצת כמו אלוהים בתקופת התנ"ך- הרבה מאוד חוקים, ומעט מאוד רחמים. כולם יודעים שלטעות זה אנושי, אבל בשביל באמת לדפוק את העניינים, צריך מחשב.

עולם המחשבים נחלק לשתי קבוצות- אלא שטוענים שהמחשב צריך לקרוא את הספרות משמאל לימין, ואלא שטוענים שדווקא הסדר ההפוך הוא הסדר הנכון. היה צריך למצוא שם לשתי השיטות, ומסתבר שבסיפור על גוליבר יש בדיוק את מה שצריך. במהלך מסעו נקלע גוליבר למלחמת אזרחים במדינת הגמדים. הויכוח שהביא לפרוץ מלחמת האזרחים הוא השאלה מאיזה צד יש לשבור את הביצה הקשה כשאוכלים אותה: מהצד הקטן או מהצד הגדול. ג'ונתן סוויפט קורא לצדדים הלוחמים- little endian ו- big endian.

הספר 'מסעות גוליבר'

המילה 'אנדיאן' מקורה כאן במילה end, 'קצה' או 'סוף'. זהו ויכוח מטופש לחלוטין, כמובן, וסוויפט נעץ כאן חיצים מחודדים של ביקורת כלפי היריבות המרה ורבת השנים שבין הכנסיה הקתולית בצרפת לכנסיה האנגליקנית באנגליה, שלא היו מסוגלות להסכים ביניהן אם בטקס ביום ראשון צריך להגיש לחם ויין, או רק לחם. מכיוון שגם הויכוח על כיוון זרימת המידע במחשב הוא מטופש למדי, השמות 'ליטל אנדיאן' ו'ביג אנדיאן' ניתנו לשיטות הללו באופן טבעי כמעט. אמרתי 'מטופש למדי', אבל הסוגיה הזו, של כיוון המידע, יכולה להיות קריטית לפעולתו של המחשב, וכל סטודנט למדעי המחשב לומד פחות או יותר מהקורס הראשון שלו באקדמיה שהתעלמות מהסוגיה הזו עלולה לעלות לו בשגיאות תוכנה ואיבוד מידע חשוב. כפי שטוען חוק מרפי, אם טעות כזו יכולה לקרות- היא תקרה. ואפרופו, 'חוק מרפי'. מה המקור לשם הזה, 'חוק מרפי'?

חוק מרפי

ובכן, כמו שניתן לצפות, 'חוק מרפי' מגיע מעולם הטכנולוגיה. ליתר דיוק, מקורו בניסיון האמריקאי לפתח רקטות והנעה סילונית מתקדמת עבור המטוסים והחלליות שלהם. כחלק מתהליך הפיתוח עלה הצורך לבחון את השפעת ההאצה הרקטית על בני אדם: דרך מנומסת להגיד שמישהו צריך להכנס לתוך התא הקטן שבחרטום הרקטה כדי שהמדענים יוכלו להאיץ אותו עד שיתעלף כתוצאה מהפסקת זרימת הדם למוח, ואז הם יגידו אחד לשני בלחש 'אני חושב שהגזמנו קצת הפעם, אה?'. הניסויים האלה, שהתרחשו בשנות הארבעים ואילך, היו כמובן ניסויים מסוכנים מאוד, ומי שהיה אחראי עליהם היה אחד קפטיין מרפי, קצין בצבא. פטיין מרפי היה קפדן מאוד בענייני בטיחות. לצערו, אחד מאנשי הצוות שלו היה טכנאי בעל ידיים שמאליות: מרפי כעס עליו ואמר ש'כל דבר שיכול להשתבש בידיים שלו, בטוח שישתבש'. מפקדו של קפטיין מרפי ציטט את המשפט הזה במהלך מסיבת עיתונאים כדי להדגים לכתבים עד כמה יחידת הניסויים לא לוקחת סיכונים.

בכל מטוס- גם בכאלה שיש להם הנעה רקטית- יש קופסא שחורה: המתקן המפורסם אשר מקליט שיחות בתא הטייס רגע לפני ההתרסקות, ושומר עוד נתונים חיוניים כמו גובה ומהירות. הקופסא השחורה כלל אינה שחורה, אלא כתומה בהירה: הצבע הכתום קל יותר לאיתור בין השברים במקרה של התרסקות. אבל אם הקופסא השחורה היא לא באמת שחורה, מדוע קוראים לה 'קופסא שחורה'?

קופסא שחורה

מסתבר שבימי מלחמת העולם השניה היו במטוסי ההפצצה כוונות ראדאר שאיפשרו למפציץ לפגוע במטרה גם כשהיא מכוסה בעננים, למשל. כוונת הראדאר הזו הייתה קופסא בצבע שחור- והיו עוד כמה מכשירים מתוחכמים שכאלה שהיו צבועים בשחור. מכיוון שאף אחד מאנשי הצוות לא ידע להסביר איך עובדים המכשירים המתוחכמים, השם 'קופסא שחורה' קיבל את המשמעות של 'משהו שלא יודעים מה יש בתוכו', אלא רק מה שנכנס אליו ויוצא ממנו. גם מתקן ההקלטה המדובר היה עוד מכשיר מתוחכם שכזה, והשם נדבק אליו. 'קופסא שחורה' הפך גם למונח חשוב במדע, והוא ביטוי נרדף לסוג של אנליזה, או ניתוח, של מערכת אשר מתמקד בהתנהגות שלה כלפי חוץ ומנסה להסיק מכך מסקנות כלליות ללא קשר למבנה הפנימי של אותה המערכת.

קופסא שחורה. זאת אומרת, כתומה.

דד-ליין

ואם כבר בנושא מטוסי ההפצצה- כמובן שכדי לפגוע במטרה, צריך להגיע אליה בזמן. זאת אומרת, צריך לעמוד בדד-ליין. לפי מקורות מסוימים, במחנות השבויים בימי מלחמת האזרחים האמריקאית היו פסים לבנים על הרצפה במקומות שלאסירים אסור היה להגיע אליהם. אם חצית את הפס הלבן, לשומרים הייתה את הזכות לירות בך כדי להרוג, ומכאן הביטוי 'דד ליין'. מכיוון שהמילה חזקה יותר מהחרב (או כך לפחות טוענים עיתונאים שלא עשו מילואים הרבה זמן) העיתונות אימצה את הביטוי הזה לחיקה. לוקח זמן כדי להדפיס את כל העיתונים: חייבים להתחיל להדפיס אותם בשעה מסוימת אחרת לא ניתן יהיה להפיץ אותם לחנויות בזמן ולא יהיה במה לעטוף את הדגים למחרת. אם הגיעה כתבה למערכת העיתון אחרי השעה הזו, היא כבר עברה את הדד-ליין ולכן לא תופיע בגיליון הקרוב.

@ (שטרודל)

היום, בעידן האינטרנט, אנו צורכים פחות ופחות עיתונים מודפסים. גם המכתב הרגיל, זה עם הבול, הולך ונעלם והוא מוחלף בהדרגה לטובת הדואר האלקטרוני. סימן ההיכר של הדואר האלקטרוני הוא הסימן @, המכונה בעברית תקנית 'כרוכית', ובפועל כולם קוראים לו 'שטרודל'. בכל שפה, כך מסתבר, יש לסימן זה שם אחר: בהולנדית הפירוש לשם הוא 'זנב של קוף', בהונגרית פירושו 'תולעת', בפינית פירושו 'זנב של חתול' ובדנית 'חדק של פיל'- עובדה שמעידה על כך שדני ממוצע לא נתקל בפיל מימיו. הסימן @ עתיק הרבה יותר מהאינטרנט: מי שהשתמשו בו לראשונה היו נזירים בימי הביניים, בימים שלפני המצאת הדפוס, שעסקו בהעתקת ספרים. מכיוון שיש די הרבה מילים להעתיק בתוך ספר, ולהיות נזיר זה גם ככה לא תענוג גדול, הנזירים פיתחו את ה-@ כדרך לכתוב את הביטוי 'ב-', כמו למשל: עשר עגבניות בשני שקל לעגבניה. אז אם אתם פותחים ספר עתיק ורואים שם את הסימון של השטרודל, אל תנסו לשלוח לנזירים מייל- הם נזירים, אסור להם להתחבר לאינטרנט.

גוגל

ואם כבר באינטרנט עסקינן, אז אולי ננסה להבין מה מקור השם 'גוגל'.
ב-1930 חיפש המתמטיקאי אדוארד קסנר שם מתאים למספר גדול- מאוד מאוד מאוד גדול: אחד עם מאה אפסים אחריו. הוא שאל את האחיין שלו, בן השמונה, מה יהיה לדעתו שם מתאים. האחיין חשב קצת ואמר 'גוגול'. כמה עשרות שנים לאחר מכן נתנו סרג'י ברין ולארי פייג' את השם 'גוגל' לאתר שלהם- לא, לא כדי לחזות כמה כסף יהיה להם בחשבון הבנק, אלא כדי להראות עד כמה יעיל מנוע החיפוש שלהם בנבירה בהררי המידע האינסופיים של רשת האינטרנט. דרך אגב, האגדה מספרת (טוב, זו לא ממש אגדה, לקחתי את זה מהאתר הרשמי של גוגל) ששני המייסדים של גוגל לא ממש אהבו אחד את השני בהתחלה. הם נפגשו לראשונה באוניברסיטת סטנפורד, וברין מונה להיות החונך של פייג', הסטודנט הטירון. הם לא הסתדרו ביניהם, והתווכחו כמעט על כל דבר שדיברו עליו. טוב, לפחות על דבר אחד הם הסכימו, כנראה.

מברג פיליפס

עם כל הכסף שצברו מקימי 'גוגל', כנראה שהם לא יצטרכו יותר לדפוק מסמר בעצמם על הקיר. או להבריג איזה בורג לבד. אבל אם יום אחד יתחשק להם בכל זאת להבריג איזה בורג, לזכר ימים עברו אולי, הם עשויים לשאול את עצמם מאיפה הגיע השם 'מברג פיליפס'?
בורג פיליפס, למי מאיתנו שאינו צאצא ישיר של דודו מהום סנטר, הוא בורג שהחריצה בראשו היא חריצה בצורת איקס או פלוס. למברג פיליפס יש ראש הברגה שמתאים לצורת החריצה הזו. כל מי שניסה להבריג החוצה בורג עיקש יודע שבורג פיליפס אינו מתאים להברגות חזקות: בניגוד לברגים רגילים, שהחריצה בראשם היא בצורת פס אחד עמוק, החריצה בראש בורג פיליפס היא רדודה מאד ואם מפעילים עליה כוח רב מדי סביר להניח שהמברג יהרוס את את הראש. כשזה קורה, אנחנו שואלים את עצמנו מי האידיוט שהמציא בורג עם חריצה כל כך רדודה. אז האידיוט שהמציא את בורג פיליפס הוא הנרי פיליפס, מפורטלנד שבארצות הברית. זה קרה בשנת 1934- והוא גם לא היה כזה אידיוט ואפילו ההיפך.

באותה התקופה, שנות השלושים של המאה הקודמת, תעשיית הרכב החלה לקבל תנופה משמעותית ומכונות אוטומטיות החלו תופסות את מקומן לאורך פסי הייצור. שתי בעיות נתגלעו בעבודתן של המכונות שהיו אחראיות על הברגת הברגים במכונית. הראשונה הייתה קושי לאתר ראש הבורג בצורה מדויקת: אם הבורג זז קצת מהמיקום המתוכנן הן כבר לא היו מסוגלות להכניס את ראש המברג לחריץ. הבעיה השניה הייתה שאם כבר הצליחו למצוא את ראש הבורג- הן היו מבריגות אותו חזק מדי, ודוחפות את הבורג המסכן עמוק לתוך המתכת. הנרי פיליפס הגה פיתרון פשוט ואלגנטי לשתי הבעיות בו זמנית: הוא החליף את הברגים בעלי החריצה הבודדת והעמוקה לברגים בעלי חריצה כפולה ורדודה. החריצה הכפולה איפשרה למכונות גמישות רבה יותר בהתאמת המברג לבורג מכיוון שעכשיו היו שני חריצים ולא אחד. הרדידות של החריצה הביאה לכך שאם המכונה ניסתה להפעיל כוח חזק מדי על הבורג, ראש הבורג היה נהרס מייד, כך שהמברג היה מחליק במקום לדחוף את הבורג פנימה.

חשבון דיפרנציאלי (Calculus)

כשאני למדתי את לימודי ההנדסה שלי, לא למדתי להבריג ברגים או, לצורך העניין, לעשות כל סוג של עבודה מועילה אחרת. במקום זאת, למדתי חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי- חדוו"א, בקיצור. זו הסיבה לכך שאם אשתי מבקשת ממני לתלות תמונה, אני לא ממש מסוגל לעשות את זה- אבל אני בהחלט יכול להציע לה פתרון עבור תמונה אליפטית בארבעה מימדים.

גוטפריד לייבניץ, שהמציא את החדוו"א במקביל לאייזיק ניוטון

חשבון דיפרניצאלי ואינטגרלי מכונה באנגלית 'calculus', מילה אשר שורשיה נמצאים בימיהם של הרומאים. 'קאלקס', בלטינית, פירושו 'אבן', והשורש הזה נמצא גם במונח הלועזי לסידן- 'קאלציום'. 'קאלקולוס', אם כן, מתפרש בתור 'אבנים קטנות'. המתמטיקה המסובכת של ימינו החלה את דרכה מסידור וספירה של אבנים קטנות על הרצפה, ומכאן המקור לחד"ווא. עכשיו אני מבין למה נורא התחשק לי לזרוק אבנים קטנות על המרצה שלי לחדוו"א.

חוק אצבע

אני לא הצלחתי, בדרך כלל, לזכור את הנוסחאות המסובכות של החשבון הדיפרנציאלי והאינטרגלי: זו הסיבה שתמיד נעזרתי בחוקי אצבע. חוק אצבע הוא הכינוי המקובל לכלל שמשתמשים בו במצבים שגרתיים כדי להמנע מחישוב מסובך יותר. במקרה שלי, חוק האצבע היה תמיד לבחור בתשובה ג' בטופס של המבחן האמריקאי. ברוב המקרים זה עבד מצוין, ואני הקפדתי תמיד לבחור בתשובה ג' בכל מצב, גם בשאלות 'נכוןלא נכון'.
למקור הביטוי 'חוק אצבע' יש שתי גרסאות: הגרסא הנכונה והגרסא הלא נכונה. כמו תמיד, הגרסא הנכונה היא לא מעניינת ולכן נתעלם ממנה. הגרסא הלא נכונה מספרת שבמאה ה-17 היה באנגליה חוק שהתיר לבעלים להכות את נשותיהם עם מקל, בתנאי שעוביו של המקל לא יעבור את עוביה של אצבע- בדרך כלל האגודל. כמה מקורות שבדקתי מציינים שכנראה מעולם לא נחקק חוק כזה באנגליה, אבל רוב המקורות מסכימים ביניהם שחוק כזה הוא כנראה רעיון לא רע בכלל. הדיון נקטע בשלב זה מכיוון שכמה מהמקורות היו צריכים להוריד את הזבל ולשטוף כלים. אגב, הגרסא הנכונה (כנראה) למקור הביטוי 'חוק אצבע', היא קצת יותר בנאלית: כשאין לך סרגל בסביבה, אפשר להשתמש ברוחב של האגודל בתור יחידת מדידה פשוטה וזמינה.

גאדג'ט וגיזמו

אם היה מקל שבו מותר לגבר להרביץ באישתו תורה מדי פעם- ואולי גם נביאים וכתובים, רק ליתר ביטחון- סביר להניח שהיה נמכר בחנויות למתנות לגברים. החנויות הללו בדרך כלל מלאות עד להתפקע בגאדט'ים וגיזמואים שגברים אוהבים לשחק בהם. המילים ג'אדט וגיזמו הן חדשות יחסית, ומקורן בספינות הקרב של מלחמת העולם השניה. ספינות, ככלל, עמוסות עד להתפקע בסוגים שונים ומשונים של ציוד וכלים ייחודיים לעולם הספנות:  מכאן יוצא שלכל מתקן כזה יש גם שם מיוחד רק בשבילו, שמי שמגיע מהיבשה לא נתקל בו מימיו. אפילו לפתח על הסיפון, דלת קטנה שמובילה פנימה לבטן הספינה, יש שמות אקזוטיים כמו האצ' וסקילייט. החיילים החדשים שהגיעו לספינה לא זכרו, כמובן, אפילו חצי מהשמות המוזרים האל- ומכאן התגלגלו המילים 'גיזמו' וגאדג'ט לסמל כל מכשיר קטן שאין לך מושג איך קוראים לו.


קרא עוד בנושאים דומים:

  • ההיסטוריה של השפה העברית
  • צופן מתוחכם, או ג'יבריש מוחלט? על כתב יד וויניץ'
  • אגדות אורבניות ותאוריות קונספירציה

אודות:

ספריו של רן:

1 Response

  1. ilan goldschlager הגיב:

    שלום רב
    הנני בקיא ומקושר לענף כלי העבודה מזה עשרות שנים.
    בקשר לבורג פיליפס, הברגים המיוצרים היום הינם באיכות גבוהה וסביר להניח שראש המברג ייהרס לפני ראש הבורג , תשובתך כנראה נכונה בחלקה, ז.א. הבעיה של העובדים הייתה כנראה להתאים במהירות את המברג או הציוד לראשי הבורג, – ראש פיליפס ממרכז את הכלי כמעט באופן אוטומטי לעומת בורג עם ראש חריץ שיש צורך להתאימו ביתר תשומת לב.
    לא נראה שכיום יצרנים ישווקו מוצר שמכיל ברגים עם ראש מעוך שלא ניתן לשימוש \ פרוק.

    לידיעתך, ראש הפיליפס בברגים התפתח במשך השנים לראש פוזידריב (POZIDRIVE) שהוא איכותי ביותר.

    בברכה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *