fbpx

ההיסטוריה של הטלוויזיה

ההיסטוריה של הטלוויזיה

כתב: רן לוי

ההיסטוריה של הטלוויזיה: איך קרה שסטודנט להנדסת חשמל קבע את הדרך שבה נצפה בטלוויזיה במשך יותר ממאה שנה? ועל האנטי-מחיקון, המצאה שבאה לעקוף איסור של ממשלת ישראל בשנות השבעים על צפייה בשידורי טלוויזיה בצבע…


פרק זה מבוסס על פודקאסט. האזינו לפודקאסט כאן:

הורד את הקובץ (mp3)
הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

לפני מספר שנים, תבעו מספר ארגונים לשמירה על זכויות יוצרים של יצירות מוזיקליות אישה שהואשמה בשיתוף קבצים פיראטי: היא אפשרה לאנשים להוריד כמה עשרות  או אפילו כמה מאות שירים מהמחשב שלה באמצעות תוכנות לשיתוף קבצים. היא נמצאה אשמה ונקנסה בסכום של כמאתיים אלף דולר- סכום גבוה ואפילו אכזרי.

הסיבה שפתחתי בסיפור על המשפט שהתנהל בארצות הברית היא מכיוון שיש כאן ניסיון ברור של חברות המוזיקה וארגוני השמירה על זכויות יוצרים לנסות להלחם בתהליך טכנולוגי שברור (לדעתי) שהוא בלתי הפיך. שיתוף קבצים באמצעות רשתות מחשבים היא טכנולוגיה שהתפשטה בעולם כמו דלקת גרון בגן ילדים ותאמינו לי, מניסיון, שהדבר היחיד שמתפשט יותר מהר מדלקת גרון בגן ילדים זה זן אחר של דלקת גרון. כל ילד מגיל ארבע יכול לשתף קבצים, קל מאוד לכתוב תוכנות שיודעות לעשות את זה והאנונימיות של האינטרנט פירושה ששיתוף קבצים, על פי כל הסימנים, אינו עומד להעלם ואפילו להפך. אם יש דבר כזה קרב אבוד, זה הקרב שנלחמות חברות המוזיקה. הסיכוי שלהם לעצור את התופעה הזו הוא פחות או יותר כמו הסיכוי לכבות את האש בשדה ענק של קוצים באמצעות התזת מים מכפית. לדון קישוט היה צא'נס טוב יותר נגד טחנות הרוח מאשר לחברות התקליטים לתפוס כל ילד בן 8 שמוריד שירים של בריטני ספירס באינטרנט.

הקרב הזה מעביר אותנו לקרב אבוד נוסף והוא הקרב שניהלו ממשלת ישראל ורשות השידור בשנות השבעים נגד האפשרות שאזרחי מדינת ישראל יצפו בשידורי טלוויזיה בצבע. אולי נכון יותר לומר שהייתה זו רק ממשלת ישראל שניהלה את המלחמה הזו, באזרחיה שלה, מכיוון שרשות השידור היא בסך הכל כלי ביצועי של מדיניות הממשלה: כמו שרשות המיסים, למשל, לא גובה כסף בשביל עצמה, אלא בשביל המדינה. לפחות אני מקווה שזה ככה.

שידורי צבע בישראל

עד לסביבות אמצע שנות השבעים רובם המוחלט של מקלטי הטלוויזיה בארץ היו מקלטים שידעו להציג רק שחור לבן. זו לא הייתה בעיה עד אז, כי גם רובם המוחלט של המשדרים של תחנות הטלוויזיה שידרו בשחור לבן, כך שגם אם התמזל מזלך והייתה לך טלוויזיה צבעונית, עדיין ראית את התמונה בשחור לבן.
באמצע שנות השבעים לערך החל תהליך שבו רבות מתחנות הטלוויזיה בעולם החלו לעבור לשיטת שידור בצבע. הארופאים החלו משדרים בצבע בשלב מוקדם יחסית, אבל את השידורים הקרקעיים שלהם לא קלטו בארץ: התדרים שבהם משודרים אותות הטלוויזיה הם גבוהים למדי, כמה עשרות עד כמה מאות מגהרץ, וגלי רדיו בתדרים כאלה מתנהגים באופן די דומה לאור רגיל- הם לא עוברים בקלות דרך מכשולים כמו הרים ובניינים. לכן היינו צריכים לחכות עד שיתחילו שידורי לווין של תחנות טלוויזיה ארופאיות, ואז כבר אפשר היה לראות טלוויזיה בצבע. את אותות השידור של המדינות השכנות לנו, לעומת זאת, אפשר בהחלט לקלוט גם דרך אנטנה רגילה כי המרחק אליהם לא גדול (במיוחד אם אין הפרעות בדרך, כמו שידורי טלוויזיה מקפריסין שבינינו ובינם מפריד ים שטוח). כשהן החלו לשדר בצבע, כל מקלט טלוויזיה רגיל- גם ללא אנטנת לווין יקרה- יכול היה לקלוט שידור בצבע.

טלוויזיות בשחור-לבן היו נפוצות למדי בישראל, אבל טלוויזיות צבעוניות נחשבו עדיין כמוצר יוקרה מובהק. רק העשירונים הגבוהים יכלו להרשות לעצמם את הלוקסוס של טלוויזיה בצבעים. הממשלה הייתה, אם כן, בדילמה קשה מאוד. מצד אחד, אי אפשר לעצור את השידורים בצבע. את השידורים של תחנות זרות אי אפשר פיסית לעצור, אלא אם נפגיז את הירדנים והקפריסאים ועם יד על הלב, לא נראה שמגיע להם כזה יחס. אז גם לא היינו נחשפים לתוכניות מופת כמו קצ' עם קרי ואן אריק ומועדון 700. עוד יותר גרוע (מבחינת הממשלה, כמובן): רשות השידור קנתה תוכניות מחו"ל, סדרות כמו דאלאס, שושלת, קולומבו וקוזא'ק. התוכניות הללו, שצולמו בארצות הברית, היו בצבעים! זאת ועוד, אפילו הטלוויזיה הישראלית בעצמה הייתה חייבת לשדר בצבע מדי פעם. למשל, את האירוויזיון שהתקיים כאן ב 1979 צילמה רשות השידור והעבירה לכל תחנות הטלוויזיה בארופה- ועל פי תקנון השידורים היא הייתה מחוייבת להעביר שידור צבעוני. את האירופאים לא מעניין שבישראל טלוויזיה צבעונית עולה ביוקר. אבל מצד שני, הממשלה בישראל מחוייבת תמיד לשיוויון כלשהו בין השכבות החלשות והחזקות, מניעת פערים חברתיים ועוד סיסמאות דומות. אני לא יודע כמה מתוך הסיסמאות הללו הן רק מס שפתיים סתמי שלא באמת מתכוונים אליו, ועד כמה באמת היה מעוניין השלטון במניעת פערים חברתיים- אבל לפחות למראית עין, זה מה שההממשלה ביקשה לעשות.

הפיתרון לדילמה הזו היה מקורי ביותר, וכדי להסביר אותו נצטרך להבין קצת יותר את עיקרון הפעולה של הטלוויזיה והדרך שבה היא מפרשת את האותות שהיא מקבלת מתחנת השידור והופכת אותן לתמונות חיות. נדבר כעת על טלוויזיות רגילות, המקלטים הגדולים והכבדים שהיו מוכרים לנו לכל אורך השנים. טלוויזיות מסוג LCD ופלאזמה מסוגלות גם הן לקלוט את אותם אותות השידור, אבל עיקרון הפעולה שלהם שונה לגמרי- אני אדבר עליהם בהמשך.

כל הטלוויזיות מהדור הקודם, לפני ה LCD והפלאזמה, הן מסוג המכונה 'שפופרת קרן קתודית'. השם 'שפופרת קרן קתודית' נשמע מאיים מספיק כדי לגרום לחלק מהמאזינים לויברציות קלות באצבע שיושבת על הכפתור שמפסיק את הפודקאסט הזה, אבל זה הרבה פחות מסובך משזה נשמע. בסופו של דבר, מדובר בטכנולוגיה של לפני מאה שנה- כמה מסובך זה כבר יכול להיות, נכון?  שפופרת קרן קתודית היא מיכל זכוכית גדול וריק מאוויר, או מלא בואקום, תלוי מאיזה זווית אתם אוהבים להסתכל על דברים כאלה. זה לא היה פשוט, מבחינה היסטורית, ליצור מיכל זכוכית ריק מאוויר. יש כאן שילוב של שתי בעיות קשות: האחת היא יצירת הואקום עצמו, ואקום שחייב להיות באיכות גבוהה, דהיינו- הכי קרוב לואקום מושלם שאפשר להגיע. הבעיה השניה היא שכשמנסים ליצור ואקום במיכל זכוכית, אי אפשר פשוט לסגור את המכסה אחרי ששאבת את כל האוויר- יש לסגור את המיכל על ידי המסה של הזכוכית כדי לאטום את הפתח. היה כאן שילוב של שתי בעיות לא פשוטות והיה צורך במדען שהיה בו שילוב מוצלח של כישורים שיאפשר לו לפתור את הבעיות הללו.

האדם הזה היה היינריך גייסלר. גייסלר, שחי בגרמניה לפני כמאה וחמישים שנה, היה נפח זכוכית מוכשר מאוד- זה היה עסק משפחתי, ואביו לפניו היה נפח זכוכית מוצלח בעצמו. זאת ועוד, גיסלר היה פיסיקאי לא רע בכלל. למזלו של גיסלר, הוא גם חי בתקופה שבה היה צורך עז בידע שלו לגבי עבודה עם זכוכית.
עד אזור אמצע המאה התשע עשרה לא היו הרבה מדענים במשרה מלאה: לא היה מקצוע כזה, "מדען". רוב מי שעסקו במחקר מדעי כונו "ג'נטלמנים": אנשים מהמעמד הבינוני-גבוה, אנשי מקצועות צווארון לבן, שעסקו במחקר בדרך כלל בשעות הפנאי. כשהתחילו להופיע יותר ויותר מדענים מקצועיים, אנשים שעסקו במחקר מדעי בתור מקצוע, החלו להופיע גם יותר ויותר מעבדות מחקר מסודרות. והמעבדות הללו נזקקו לציוד- למשל מדי חום, ברומטרים ומבחנות ועוד ועוד מכשירים שכאלה, שרבים מהם היו עשויים זכוכית. גייסלר הקים את הסדנא שלו לייצור מכשירי זכוכית לא רחוק מהאוניברסיטה של בון, בגרמניה, וקיבל הרבה הזמנות ממדענים ברחבי העולם. הוא צבר שם לעצמו של מומחה גדול, וזכה בלא מעט פרסים יוקרתיים על המתקנים שבנה.

שפופרת קרן קתודית

אחד מהמתקנים המפורסמים שלו היה מיכל זכוכית שלתוכו החדיר גייסלר אלקטרודות מתכת זעירות. המיכל היה ריק מאוויר אבל גייסלר השאיר בתוכו כמויות זעירות של גזים מיוחדים כמו ניאון. ברגע שהופעל מתח חשמלי על האלקטרודות, הגז בתוך המיכל החל לזהור! השפורפרות של גייסלר היו להיט אמיתי, בעיקר בתור צעצועים מתוחכמים: הלקוח היה מחזיק את השפופרת הזוהרת ביד והגז בפנים היה משנה את צורתו בהתאם להטייה של השפופרת והיה יוצר צורות מעניינות: משהו בדומה ל'סטיקלייט' הצבאי. אני יכול להעיד מניסיון שחיילים בצבא מוקסמים מסטיקלייטים כמו ילדים בני ארבע. לשפורפרות של גייסלר היו גם שימושים רציניים יותר, והמדענים החלו לחקור את התופעה שבבסיס הזוהר שבתוך השפופרת. מהר מאוד הגיעו למסקנה שהאלקטרודות בשפורפרות פולטות זרם של חלקיקים. מחקר נוסף העלה שהחלקיקים הללו הם אלקטרונים.

נתקדם קדימה כחמישים שנה ונחזור לטלוויזיה ואל שפופרת הקרן הקתודית. בקצה אחד של השפופרת, יושבת אלקטרודה שפולטת אלקטרונים- או בשם המקובל והקליט יותר: תותח אלקטרונים. התותח הזה, כפי ששמו מרמז, יורה קרן של אלקטרונים על מסך של חומר זרחני שמרוח על הצד השני של השפופרת. כשהקרן פוגעת בחומר הזרחני היא גורמת לו לזרוח. אנחנו מסתכלים על החומר הזרחני מהצד השני, מחוץ לשפופרת, ואז כל מה שאנחנו רואים זו נקודה זוהרת. לעיתים כשהיו מכבים את הטלוויזיה ניתן היה לראות את הקרן הקתודית כנקודה בוהקת במרכז המסך, שבריר שניה לפני שהטלוויזיה כבית סופית. איך הופכת נקודה בודדת לתמונה של ממש על המסך? כאן באה לידי ביטוי חולשה מסוימת של המוח שלנו. קראתי פעם ציטוט של מישהו, שאמר- 'פעם האמנתי שהמוח האנושי הוא האיבר החשוב ביותר בגוף- ואז תפסתי: מי האיבר שאומר לי לחשוב את הדברים הללו?..'.

שפופרת קרן קתודית

בכל אופן, המוח הוא בהחלט מכונת חישוב מרשימה, אבל יש לו מגבלות. מגבלה אחת שכזו היא היכולת שלנו להתמודד עם תמונות שמתחלפות במהירות: אם התמונה שמול עינינו מתחלפת מהר מדי, המוח לא מסוגל להבחין בשינויים והוא יוצר עבורינו תמונה שהיא למעשה סיכום של התמונות המשתנות. למשל כשנוסעים במכונית ומסתכלים על הפסים המקווקוים שעל הכביש- במהירות נמוכה הם נראים כפסים בודדים, אבל כשנגביר את המהירות הם יתערבבו אחד בשני וייראו כפס אחד רחב. אותו הדבר מתרחש בטלוויזיה. קרן האלקטרונים נעה על המסך ומציירת עליו פסים, אחד מתחת לשני לכל גובה המסך. כשהיא מגיעה לתחתית המסך, הקרן חוזרת למעלה ומתחילה לצייר פסים חדשים. התהליך הזה מתרחש כשישים פעם בשניה, והוא כל כך מהיר עד שמבחינתנו כל מה שאנחנו רואים זה סכום של פסים- אנחנו לא מסוגלים להבחין בתנועה האמיתית של הקרן.

אם היינו מפסיקים כאן, כל מה שהיינו מקבלים על המסך היה משטח לבן אחיד. כדי לייצר תמונה אמיתית על המסך, צריך להגיד לקרן האלקטרונים מתי להפסיק להאיר על המסך. חשוב להבין שהקרן תמשיך בתנועת הסריקה שלה לרוחב ולגובה המסך, אבל לא תמיד היא תגרום לחומר הזרחני להאיר. בנקודות שבהם היא לא תאיר אנחנו נראה כתמים שחורים: כך נוצרת תמונה בשחור לבן. אותות השידור של הטלוויזיה, האותות שאנחנו מקבלים דרך האנטנה או הכבל מהממיר, בסך הכל אומרים לקרן האלקטרונים מתי להאיר את המסך ומתי להפסיק.

מייד נעבור לשאלה כיצד נוצרת תמונה צבעונית על מסך הטלוויזיה, אבל לפני כן: איך בכלל הגיעו לשיטת שידור כזו? מדוע נבחרה השיטה הזו ולא אחרת? הרבה אנשים אולי יופתעו לשמוע, אבל הטלוויזיה החלה את דרכה בתור מכשיר מכני, ולא אלקטרוני. זאת אומרת, היא הייתה הרבה יותר קרובה, מבחינה משפחתית, למנוע של מכונית מאשר לטלוויזיה של ימינו.

הטלוויזיה המכנית

הטלוויזיה המכנית, או נכון יותר לומר 'האלקטרומכנית' הופיעה לראשונה בסביבות 1884, בעקבות פיתוח של התקן בשם 'גלגל ניפקו', על שם ממציאו: פול גוטליב ניפקו. ניפקו היה סטודנט להנדסה ובערב חג המולד, בשנת 1883, הוא היה לבדו בבית. תעסוקה רבה לא הייתה לו, כנראה, והוא ישב והתבונן
על מנורת שמן. בזמן שהסתכל על הלהבה המרדצת דרך החורים הקטנים שבמנורה, קפץ לו לפתע הרעיון כיצד ניתן ליצור תמונה זזה.  גלגל ניפקו הוא גלגל מתכת שבו קדוחים חורים זעירים. החורים מפוזרים על הגלגל בצורה מדורגת: יש חור קרוב למרכז הגלגל, ואחריו חור רחוק יותר שנמצא קצת הצידה ולמעלה ממנו, כמו מדרגה, וכן הלאה כמה וכמה עשרות חרירים קטנים. מאחורי הגלגל ישנה מנורה כלשהי, נאמר מנורת נאון, שניתן לשנות את עוצמת התאורה שלה: להחליש או להגביר את התאורה. הגלגל היה מסתובב במהירות גבוהה מאוד. בכל נקודת זמן כלשהי במשך סיבוב הגלגל, היה רק חור אחד מול המנורה, והחור הזה היה מתווה בזמן תנועתו מול המנורה, פס של אור. עוצמתו של פס האור הייתה תלויה כמובן בעוצמת המנורה שמאחורי הגלגל. נזכור שהחורים היו במרחקים הולכים וגדלים ממרכז הגלגל, כך שהסיבוב של הגלגל היה יוצר פסים זוהרים אחד אחרי השני, כמו שכבות בסנדוויץ'. באמצעות משחק עם עוצמת האור מהמנורה ניתן היה לקבל מעין תמונה גסה מאוד מהטלוויזיה האלקטרומכנית הזו.

אני משתמש במונח 'אלקטרומכנית' מכיוון שלמרות שהגלגל היה מכני לחלוטין, הייתה מעט אלקטרוניקה מעורבת בתהליך של שינוי עוצמת המנורה וכמובן בקליטת האותות מבחוץ שיגידו למתקן מתי לעמעם ומתי להגביר את עוצמת האור בהתאם לתמונה שביקשת ליצור על המסך. אם זה נשמע לכם מוכר, אז זה לא במקרה- זה בדיוק אותו עיקרון הפעולה של הטלוויזיות של ימינו, יותר ממאה ועשרים שנה אחרי שניפקו, הסטודנט להנדסה, חשב על הרעיון. יותר ממאה שנה חלפו עד שמישהו בא וחשב על דרך טובה יותר לממש מקלט טלוויזיה- אני מכוון כאן לטלוויזיות LCD ופלאזמה. ניפקו עצמו, אולי מכיוון שהיה סטודנט ולא היה לו את הידע הטכני המתאים, לא ניסה מעולם לבנות את הגלגל שלו בעצמו. הוא הסתפק בלרשום פטנט על הרעיון וכשפג תוקף הפטנט חמש-עשרה שנים מאוחר יותר כל אחד כבר היה יכול להשתמש בו מבלי לשלם לניפקו, כך שהוא לא הרוויח אגורה מהרעיון שלו. כמחווה של כבוד, קראו על שמו את ערוץ הטלוויזיה הציבורי הראשון אי פעם, שנחנך בגרמניה בשנת 1935.

טלוויזיה צבעונית

תהליך ההתפתחות של הטלוויזיה הצבעונית היא סיפור בפני עצמו. הטכנולוגיה לשידור וקליטה בצבע הופיעה בכמה מקומות בעולם בו זמנית, אבל ארצות הברית הייתה כבר באותה התקופה- שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים- המעצמה הדומיננטית ביותר בעולם, כך שהייתה לה את ההשפעה הגדולה ביותר על ההתפתחות הזו ולכן אני אתמקד בה.

שתי חברות גדולות התחרו ביניהם על הזכות להיות החברה שתקבע את התקן של שידורי הצבע בארצות הברית ואולי בעולם כולו. שתי החברות הללו היו RCA ו- CBS. כבר בזמן מלחמת העולם השניה החלו שתי החברות מפתחות טכנולוגיה של שידורי טלוויזיה בצבע, אבל באותה התקופה פעלה בארצות הברית ועדה ממשלתית בשם 'הועדה לייצור בימי מלחמה'. הועדה הזו קבעה לאן יופנו משאבי המשק האמריקאי- שזה אומר בעיקר לצרכי ציוד צבאי. הועדה אסרה על המהנדסים של CBS ו-RCA להמשיך ולפתח את הטכנולוגיה הזו מכיוון שלא הייתה לה תרומה משמעותית למאמץ המלחמתי של האמריקאים. בועדה הזו היו גם די הרבה מרגלים של ברית המועצות, כך הסתבר הרבה שנים אחר כך, ואולי הם פשוט רצו להתעלל באמריקאים ולמנוע מהם לראות טלוויזיה טובה. לא שהוספת צבע, דרך אגב, תרמה בסופו של דבר לאיכות של התוכניות בטלוויזיה. כמו שאמר אדם בשם רוד סרלינג: "קשה לעשות תוכנית טלוויזיה איכותית, כשכל חמש עשרה דקות מפסיקים אותך כדי להקרין שניים עשר ארנבונים רוקדים עם נייר טואלט".

כשנתסתיימה המלחמה התחדש הקרב על הטלוויזיה הצבעונית במלואו עוזו, ושתי החברות ביקשו לשכנע את הממשלה האמריקאית שהטכנולוגיה שלהם עדיפה והיא צריכה להיות התקן הכלל ארצי. הטכנולוגיה של חברת RCA הייתה מסורבלת, יקרה ולא איכותית ביחס למה שהציגה חברת CBS, כך שעד מהרה בחר המימשל האמריקאי בתקן של CBS. אבל ל-RCA, על אף כל הבעיות שלה, היה קלף ג'וקר אחד בשרוול: השיטה שלה לשידור צבע הייתה תואמת לאחור לשידורי הטלוויזיה בשחור לבן. זאת אומרת, אם כבר הייתה לך בבית טלוויזית שחור לבן, יכולת לקלוט שידורים בצבע- פשוט בלי הצבע. השיטה של CBS, לעומת זאת, דרשה מהלקוחות הפוטנציאליים לרכוש טלוויזיה חדשה לגמרי! נזכור שטלוויזיה לא הייתה מוצר צריכה זול ונפוץ כל כך אז, כשם שהיא היום.

למרות ש-CBS זכתה בתקן והתחילה לשדר בצבע, אף יצרן של מכשירי טלוויזיה לא היה מוכן לייצר את המכשירים המתאימים מכיוון שרוב הציבור לא היה מוכן לוותר על המכשירים שהיו לו בבית ושעלו לו הרבה כסף. התוצאה הייתה שעד שנת 1951 היו רק מאה או מאתיים מכשירי טלוויזיה צבעוניים ברשות הציבור. CBS נאלצה להתקפל, והכריזה שהיא מפסיקה את שידורי הצבע שלה. מי שהייתה שם כדי לאסוף את השברים הייתה, כמובן, RCA. היא עבדה יחד עם נציגים נוספים של תעשיית הטלוויזיה האמריקאית כדי לפתח את הטכנולוגיה שלה במסגרת ועדה שראשי התיבות שלה הן NTSC. התקן החדש, שכונה NTSC, היה תואם למקלטים הישנים: מי שהיה לו מקלט צבעוני, ראה שידור בצבע, ומי שהיה לו מקלט מהדור הישן- עדיין ראה טלוויזיה, רק בשחור לבן. איך עשו את זה? לקחו את אותות השידור המקוריים, של השידור בשחור לבן, ו'הלבישו' עליהם את אותות השידור בצבע, כך שעכשיו באותו השידור היה גם את המידע הצבעוני וגם את המידע בשחור לבן. טלוויזיה מהדור הישן לא ידעה לפענח את אותות השידור בצבע, ופשוט התעלמה מהם. שיטת NTSC הפכה להצלחה גדולה.

איך עבד מקלט טלוויזיה צבעוני, שפעל בהתאם לשיטה של RCA? נחזור אל הטלוויזיה בשחור לבן: תותח אלקטרונים מאחור, שיורה קרן אלקטרונים אל חומר זרחני שמרוח על המסך. הקרן נעה על פני המסך ובצורה זו יוצרת תמונה. במקלט טלוויזיה צבעוני ישנם שלושה תותחי אלקטרונים במקוד תותח בודד ובמקום חומר זרחני אחד שמרוח על השפורפת, ישנם שלושה חומרים כאלה- אחד שמפיק אור אדום, אחד כחול ואחד ירוק. כשנדרשת תמונה אדומה על המסך נורית קרן האלקטרונים מהתותח המתאים אל החומר הזרחני האדום ומתקבלת נקודה אדומה על המסך. שילוב של כל שלושת צבעי היסוד מאפשר להגיע להרבה גוונים של צבעי ביניים כמו כתום, צהוב, חום וכדומה.

אנטי-מחיקון

נחזור, אם כן, לממשלת ישראל ומאבקה בשד האיום של שידורי הטלוויזיה בצבעים. הפתרון לבעיה של חוסר השיויון בין אילו שיש להם צבע בסלון וכאלה שעדיין תקועים עם המקלטים הישנים היה להעיף את האותות שאמרו לטלוויזיה איך לשדר בצבע, ולהשאיר רק את האותות שמסבירים לה איך לראות בשחור לבן. "להעיף" משמעו 'למחוק' את האותות הללו- והמתקן שביצע את פעולת המחיקה זכה לשם הכבוד 'מחיקון'. אבל הייתה בעיה אחת. אי אפשר היה למחוק לגמרי את אותות הצבע. הם היו עקשים מאוד והיו חלק אינטרגלי מהאותות של השידור בשחור לבן. אי אפשר היה למחוק את הצבע לגמרי מבלי להרוס גם את השידור בשחור לבן. אז מחקו את מה שאפשר, שזה היה חלק מהשידור שקרוי 'אות סינכרון'. אות הסינכרון הוא האות שמאפשר למקלט הטלוויזיה לפענח את אותות הצבע של שידור הטלוויזיה. כמו שמרמז השם, האות הזה מאפשר למקלט להסתנכרן, או במילים אחרות 'להינעל' על אותות הצבע ולהפריד אותם מהשידור בשחור-לבן. מחיקת אות הסינכרון משידור הטלוויזיה מנעה מהמקלט להינעל על השידור הצבעוני, וזה הספיק בכדי לגרום לכך שהצופים יוכלו להנות רק משידורי שחור לבן.

אבל את הראש הישראלי אי אפשר למחוק, ואותנו כידוע לא עשו באצבע. על פי אתר 'ויקיפדיה' בעברית, מי שמצא את הדרך להתגבר על מחיקת אותות הצבע מהשידורים היה מהנדס אלקטרוניקה בשם מולי אדן, שגם הפך ברבות הימים להיות מנכ"ל מרכז הפיתוח של חברת אינטל בחיפה, על פי הנחיות מסוימת שניתנו לו על ידי מנהלו בחברת 'מץ אלקטרוניקה' יצחק פוגל. הפתרון של מולי היה לבנות מתקן שמייצר בעצמו את את אות הסינכרון שרשות השידור לא שידרה, מתקן שהיה מורכב בתוך כל מקלט טלוויזיה בפני עצמו, ובכך לבטל את הצורך לקלוט את האות הזה מבחוץ. המתקן הזה ביטל הלכה למעשה את המחיקה של אותות הצבע, ועל כן קיבל השם 'אנטי-מחיקון'.

ה'אנטי מחיקון' לא היה נטול בעיות. אות הסינכרון היה מיוצר בתוך מכשיר הטלוויזיה עצמו ולא על ידי רשות השידור, כך שהוא לא תמיד היה מסונכרן באמת עם השידור הצבעוני. סטיות קלות מבין השידור החיצוני והאות הפנימי היו גורמות לצבעים על המסך להיות מזויפים ולא תואמים למציאות. צריך היה לכוון את האנטי מחיקון באופן ידני כל כמה זמן, כדי שיפיק צבע טוב. האנטי מחיקון גם היה יקר למדי: עד 4000 לירות, כמעט עשרה אחוזים ממחירה של טלוויזיה צבעונית חדשה באותם הימים. אבל זה מה שהיה וכל מי שיכל להרשות לעצמו קנה את האנטי-מחיקון. בסופו של דבר, לממשלת ישראל לא הייתה ברירה אלא להבין שהיא לא יכולה להלחם את המלחמה המטופשת הזו ושהמאה ושמונים מיליון לירות בשנה שהיא משקיעה כדי למחוק את הצבע משידורי הטלוויזיה, יורדים לטימיון כי כולם רואים שידורי צבע בכל זאת. על כן, החל משנת 1981 החלו ברשות השידור לעבור בהדרגה לשידורי צבע מלאים, ובכך דעך קרנו של האנטי מחיקון.

LCD ופלאזמה

הבטחתי מקודם כמה מילים לגבי מקלטי טלוויזיה מתקדמים יותר, ומכיוון שאני לא מנסה להיבחר לכנסת אני אפילו אעמוד בהבטחה שלי. אם טלוויזיות רגילות התחילו ממשהו שהיה דומה מאוד למנוע של מכונית, טלווזיות LCD התחילו מגזר. כן, גזר. הירק שאליעזר מושך ושהרופאים אומרים לנו שהוא טוב לעיניים.
LCD הם ראשי תיבות באנגלית של 'תצוגת גבישים נוזליים'. גביש נוזלי הוא חומר שנמצא באמצע הדרך בין להיות נוזל אמיתי לבין גביש- כמו זכוכית או בדולח, למשל. מי שגילה את התכונה הזו היה חוקר צמחים בשם פרידריך ריינצינגר, לפני מאה ועשרים שנה בערך. פרידריך גילה שחומר מסוים שהפיק מגזר מתנהג באופה משונה כשמחממים אותו. בטמפרטורה כלשהי הוא מקבל צבע לבן וכשעולים בטמפרטורה, הוא פתאום הופך לשקוף. החומר הגבישי שמופק מהגזר מסוגל לחסום את האור או לאפשר לו לעבור דרכו ללא הפרעה בהתאם לטמפרטורה.

טלוויזיית LCD עובדת על העיקרון של הגזר, רק שהיא פחות טובה לעיניים. מצד שני, כמו שאמר אחד מהאחים מרקס: "הטלוויזיה תרמה המון לחינוך שלי: בכל פעם שמישהו מדליק טלוויזיה, אני הולך לחדר אחר ופותח ספר טוב." בטלוויזית LCD ישנם המוני גבישים נוזליים שמופעלים על ידי מתח חשמלי. כשאין מתח חשמלי שמופעל על הגביש הוא מאפשר לאור לעבור מהמנורה שמאחורי המסך, אל העין של הצופה. כשיש עליו מתח חשמלי, הגביש לא מאפשר מעבר של אור, והנקודה הקטנה על המסך נראית חשוכה. אם המתח החשמלי משתנה מהר מספיק ועל פני כמות גדולה של גבישים, מקבלים תמונה זזה על המסך. מהתיאור הנ"ל ברור שטלוויזיית LCD עובדת בצורה אחרת לגמרי מאופן פעולתן של טלוויזיית שפופרת קרן קתודית. אותות השידור שמגיעים מהתחנה, לעומת זאת, נותרו כשהיו. גם כאן, כמו במעבר מטלוויזיה שחור לבן לצבעונית, העדיפו המפתחים שלא לשנות את כל הציוד של תחנת השידור רק בגלל שחלק מהאנשים החליטו לקנות טלוויזיית LCD. אז האותות הם אותן האותות, מתאימים לטכנולוגיה של לפני מאה וחמישים שנה, רק שהם עוברים פרשנות בתוך המקלט כדי להתאים אותם למיץ גזר, סליחה, לגבישים הנוזליים של טלוויזית הLCD.

טלוויזיות פלאזמה, שגם הן מאוד נפוצות בימינו, עובדות על עיקרון אחר לגמרי. המסך של טלוויזיית פלאסמה בנוי ממאות אלפי מנורות ניאון קטנות- אולי לא בדיוק מנורות ניאון כמו שאנחנו רגילים לראות על התקרה, אבל משהו ממש ממש דומה. המנורות הללו, שהן עקרונית צאצאיהן של המנורות שבנה מיודענו היינריך גייסלר, יוצרות משטח שלם של נקודות אור זעירות. מכיוון שכל מנורה על המשטח ניתנת להפעלה בנפרד על ידי מתח חשמלי, אפשר לשים המון מנורות כאלה אחת ליד השניה, בלי שום קשר בין אחת לשניה, וכך ליצור מסכי טלוויזיה ענקיים- שזה סימן ההיכר של טלוויזיות פלאסמה. חוויית הצפייה בטלוויזיה של ימינו שונה ללא היכר ממה שהייתה לפני חמישים שנה- מה שלא בהכרח נכון לגבי התוכן. היום צפייה בטלוויזיה פרושה מכות, אלימות ושפה גסה- וזה רק שרבים על מי יחזיק את השלט.

עד כאן לסיפור העצוב והמצחיק של האנטי מחיקון. ההיסטוריה, כמו תמיד, חוזרת על עצמה. חלפו שלושים שנה והנה מנסות חברות התקליטים להלחם נגד שיתוף הקבצים, שזה כמו לנפנף בקרטון של מנגל נגד טורנדו. אין ספק שהכוונה העקרונית שלהם- להגן על זכויות היוצרים ועל רווחיהם- היא מטרה טובה וראויה- ממש כמו שאיפות הצדק החברתי של ממשלת ישראל. אבל כל הסימנים מעידים שגם המאבק הזה יסתיים בנוקאאוט ברור, כמו הנוקאאוט שנתן מתקן אלקטרוני זעיר בתוך הטלוויזיה, האנטי מחיקון, לממשלת ישראל.


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.