fbpx

זיגמונד פרויד והפסיכואנליזה

זיגמונד פרויד והפסיכואנליזה

כתב: רן לוי

הפסיכואנליזה היא יותר משיטת טיפול: זיגמונד פרויד ניסה לבנות הסבר שלם ורציונלי למתחולל בנפש האדם – ממחלות נפש ועד פליטות פה. האם פיצח פרויד את מסתורין התת-מודע?


פרק זה מבוסס על פודקאסט. האזינו לפודקאסט כאן:

הורד את הקובץ (mp3)
הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

הרשו לי לפתוח בסיפור.

אנטון סאוורואלד (Sauerwald) היה קצין בצבא גרמניה במלחמת העולם השניה, וחבר במפלגה הנאצית. הוא לא היה חייל קרבי, אך לתפקיד שמילא הייתה חשיבות רבה עבור הרייך השלישי. כחלק מהרדיפות האנטישמיות בימים שלפני "הפיתרון הסופי", טענו הנאצים שכל היהודים בעלי הממון צברו את הונם על גב העם הגרמני – ועל כן יש לגרמנים הזכות ואף החובה לעקל את כספי היהודים לטובת המולדת והמאמץ המלחמתי. קצינים ופקידים מונו לחקור משפחות יהודיות עשירות ולחשוף חשבונות בנק סודיים, ניירות ערך ואוצרות דומים. כשסיפחה גרמניה את אוסטריה בשנת 1938 החלו הנאצים לעקל את נכסי היהודים גם שם. אנטון סאוורואלד הוצב בווינה, והמשפחה שאת סודותיה הכלכליים היה אמור לחשוף הייתה משפחת פרויד.

בתחילה היה סאוורואלד כל מה שניתן לצפות מקצין נאצי: הוא נהג בבני המשפחה המפוחדים בקשיחות בלתי מתפשרת, שלעתים גבלה בהתעמרות של ממש. לא נדרש לו זמן רב כדי לגלות שזיגמונד פרויד מחזיק מיליוני פרנקים בחשבונות בנק בשוויץ. לסאוורואלד היה שוט משמעותי שאותו יכול היה לנופף מעל הפסיכולוג: פרויד רצה להבריח את משפחתו מאוסטריה לבריטניה, אך לא יכול היה לעזוב את המדינה ללא אישורו של הקצין הבודק.

אך אז התחולל דבר משונה: סאוורואלד החל לשנות את גישתו כלפי פרויד ומשפחתו. הוא הפסיק להתעמר בהם, ולאורך זמן אף החל לנהוג בהם בכבוד ובהתחשבות. השינוי המפתיע בהתנהגותו של הקצין הנאצי הגיע לשיאו כשחתם סאוורואלד על אישור היציאה מאוסטריה, ופרויד ובני משפחתו עזבו לבריטניה – מבלי שהכסף בחשבונות השוויצריים עוקל.

כשנסתיימה המלחמה נעצר אנטון סאוורואלד על ידי בעלות הברית והועמד למשפט בחשד לפשעי מלחמה – אך עדים ממשפחת פרויד סיפרו על העזרה המפתיעה שהגיש להם. בעדותו הסביר אנטון את הסיבה לשינוי שחל בו. כחלק מהמחקר שערך כדי לחשוף את חשבונות הבנק הסודיים, קרא הקצין הנאצי את ספריו של זיגמונד פרויד, ספרים שעסקו בפסיכואנליזה וחקרו את צפונותיה הכמוסים ביותר של הנפש האנושית. סאוורואלד הנפעם החליט שיהיה זה פשע בלתי נתפס להזיק לגאון שכתב אותם. זאת ועוד, לפני המלחמה למד סאוורולאד כימיה באוניברסיטת וינה תחת פרופ' יהודי בשם יוסף הרציג, שסאוורואלד העריך מאוד. כשגילה שפרויד והרציג ידידים קרובים, גמלה בלב הקצין הנאצי החלטה: הוא אסף את כל המסמכים המעידים על קיומם של חשבונות הבנק והחביא אותם בכספת שבדירתו. הוא דיווח לממונים עליו שלפרויד אין ממון שניתן לעיקול, וחתם על אישורי ההגירה. הוא זוכה במשפט, ויצא לחופשי.

אנטון סאוורואלד לקח על עצמו סיכון לא מבוטל. לו היו הנאצים מגלים שעזר ליהודי 'לגנוב' כסף שהיה שייך למולדת, קרוב לוודאי שהיה מואשם בבגידה. העובדה שעשה זאת מתוך שכנוע עצמי בלבד ולא כדי לקחת את הכסף לעצמו מלמדת על עצמתם האדירה של רעיונותיו של זיגמונד פרויד. גם כיום, למעלה ממאה שנים לאחר שהגה אותם, רעיונות אלה ממשיכים להדהד בשיח העכשווי. בפרק זה אספר על פועלו של פרויד וחייו, על רעיונותיו המהפכניים ועל הוויכוח הסוער שמתחולל סביבם – ויכוח שמסרב לדעוך גם בימינו.

מאבולוציה לפסיכואנליזה

זיגיסמוד פרויד נולד בשנת 1856 למשפחה יהודית, באזור שהיה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית וכיום שייך לצ'כיה. אביו, יעקב פרויד, היה סוחר. אמו, עמליה, הייתה אשתו השלישית של יעקב וצעירה ממנו בכעשרים שנה. לזיגיסמוד – שמאוחר יותר שינה את שמו לזיגמונד – היו תשעה אחים ואחיות, והמשפחה הייתה נתונה במאבק כלכלי מתמיד. אף על פי כן, הוריו של זיגמונד זיהו את הפוטנציאל האינלקטואלי הטמון בבנם ולא חסכו ממנו את החינוך הטוב ביותר שיכלו להרשות לעצמם. כשהיה פרויד כבן ארבע עברה המשפחה לגור בווינה, העיר שבה היה עתיד לבלות את מרבית חייו.

פרויד בן ה-16 ואמו עמליה - הפודקאסט עושים היסטוריה

פרויד בן ה-16 ואמו עמליה [ויקיפדיה]

בצעירותו הושפע פרויד מרעיונותיו של צ'רלס דרווין, ומספרו 'מוצא המינים' שיצא לאור כעשרים שנה קודם. תאוריית האבולוציה של דרווין הייתה מושתתת על הנחת היסוד שלפיה האדם אינו שונה באופן מהותי משאר היצורים שבטבע: הוא אמנם מורכב ומתוחכם יותר, אך אינו 'אלוהי' או בלתי ניתן להבנה. פרויד דגל בגישה זו וביקש לחקור את טבע האדם: במיוחד היה סקרן בעניין המוח האנושי והמנגנונים הביולוגיים השולטים בו. בשנת 1873 החל פרויד ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה, והתמחה בניורולוגיה. במסגרת לימודיו הכיר חוקר מבריק בשם ג'וזף ברויאר (Breuer): היכרות זו הייתה עתידה, מאוחר יותר, לשנות את חייו מקצה לקצה.

כשסיים את לימודיו קיווה פרויד למצוא עבודה כחוקר בתחום הנוירולוגיה, אך מוצאו היהודי והעובדה שבלאו הכי לא היו הרבה משרות פנויות בתחום הכריחו אותו להתפשר ולהצטרף לבית חולים מקומי כרופא מן המניין. פרויד לא אהב את התפקיד – על אף שהיה רופא בהכשרתו, פרויד ראה עצמו כמדען יותר מאשר כרופא מטפל.

התפנית בחיי פרויד התחוללה בשנת 1885, כשנסע לפריז להשתלם אצל נוירולוג בשם ז'אן שארקו (Charcot). שארקו היה מפורסם ברחבי אירופה בזכות תגליות פורצות דרך בחקר המוח ובמערכת העצבים, וכן בשל היותו חלוץ בחקר ההיפנוזה. פרויד נכח בכמה הדגמות מרשימות של טכניקות היפנוטיות שערך שארקו, ואלו שכנעו אותו שלהיפנוזה יש פוטנציאל כלכלי שעשוי לאפשר הצצה אל המסתורין של המוח האנושי – הצצה שהייתה בלתי אפשרית בכל דרך אחרת שעמדה לרשות הנוירולוגים באותם הימים. כשחזר פרויד לווינה בשנת 1886 החליט לעזוב את בית החולים. הוא הקים קליניקה פרטית לטיפול בבעיות מוח ועצבים, והתמקד בטיפולי היפנוזה.

ז'אן שארקו - הפודקאסט עושים היסטוריה

ז'אן שארקו [ויקיפדיה]

כזכור, בזמן לימודיו באוניברסיטה הכיר פרויד את ג'וזף ברויאר – נוירולוג שעסק, בין היתר, בחקר מחלת נפש מסתורית, אך נפוצה מאוד, בשם 'היסטריה'. תסמיניה של ההיסטריה היו מגוונים בצורה יוצאת דופן. חלקם היו התנהגותיים כגון עצבנות, רגזנות והתנהגות פרועה, וחלקם היו גופניים: החל מהיעדר תיאבון ובעיות שינה ועד להתעלפויות ולהפרעות שרירים. המחלה תקפה בעיקר נשים, ועל כן כונתה לעתים 'היסטריה נשית'. הנשים שסבלו ממנה היו, ברוב המקרים, בריאות בגופן – והרופאים שיערו שהסיבה למחלה עשויה להיות בעיה נפשית כלשהי.

אנה או

בשנת 1880 פנתה אל ברויאר ברתה פפנהיים, בחורה בת 21 אשר סבלה ממקרה חמור במיוחד של היסטריה. תסמיניה של ברתה – או בשם הבדוי שנתן לה ברויאר 'אנה או' (Anna O) – כללו, בין היתר, הזיות, שינוי מצב רוח פתאומיים, שיתוק חלקי בגפיים, שכחה זמנית, פזילה, שיעול וכאבי ראש איומים. מדי פעם הייתה אנה שוכחת כיצד לדבר בגרמנית, שפת אמה, ועוברת לדבר באנגלית או בצרפתית.

ג'וזף ברויאר

ג'וזף ברויאר

ברויאר ואנה או נפגשו באופן כמעט יומי, והיא סיפרה לו אודות משבר נפשי קשה שחוותה לא מזמן. אביה, שהיה דמות דומיננטית בחייה, חלה וגסס לאורך תקופה ארוכה, ואנה סעדה אותו. באחד המפגשים הבחין ברויאר בתופעה מעניינת. אחד התסמינים של ברתה היה סירובה לשתות מים מכוס: את הנוזלים שהייתה צריכה יכלה לקבל רק מאכילת פרות עשירים במים, כמו מלון. במהלך השיחה ביניהם, אנה סיפרה לו על אירוע טראומתי שגרם לה להתרחק מכוסות מים. זו הייתה שיחה רגשית וחושפנית מאד, אך בסיומה היא הושיטה את ידה – ולגמה מכוס שהייתה על השולחן.

ברתה פפנהיים - הפודקאסט עושים היסטוריה

ברתה פפנהיים

ברויאר הבין שייתכן והדיבור על הטראומה שחוותה, שיחרר אצל אנה מעצור נפשי כלשהו. הוא עודד אותה לשתף אותו במחשבותיה הפרטיות וברגשותיה הכמוסים ביותר, ואט אט ובהדרגה החלו שאר התסמינים המעיקים להיחלש ולהיעלם. תהליך ההחלמה של אנה או, לא היה מושלם והיא אושפזה בבתי חולים פסיכיאטריים גם בימים שלאחר הטיפול, אך מצבה השתפר באופן מובהק והיא המשיכה לנהל חיים נורמטיביים ואף הפכה ללוחמת למען זכויות הנשים בגרמניה. שניהם, החולה והרופא כאחד, היו נפעמים מהאפקטיביות של מה שאנה כינתה 'תרופת הדיבור' – אך מסיבה לא ידועה החליט ברויאר שלא לפרסם את פרטי המקרה במאמר רפואי רשמי.

כשחזר זיגמונד פרויד מפריז והקים את הקליניקה הפרטית שלו, הוא חידש את הקשר עם ג'וזף ברויאר, וזה שיתף אותו בסיפורה של אנה או. פרויד זיהה את החדשנות הטמונה בהצלחתו של ברויאר. אמנם רופאים משוחחים עם מטופליהם כל העת, אך מטרתן של שיחות אלה היא לאפשר לרופא לברר מהו הטיפול הטוב ביותר לחולה. ברויאר, לעומת זאת, הדגים כי לפחות במקרים מסוימים השיחה עצמה עשויה להוות טיפול יעיל. פרויד החליט לרדת לשורש העניין ולבחון עד כמה יעילה יכולה להיות 'תרופת הדיבור', ובאלו מקרים. הוא וברויאר שתפו פעולה במשך מספר שנים, ומשיתוף פעולה זה צמחה הפסיכואנליזה.

כשאנחנו מדברים על פסיכואנליזה, התמונה שעולה לרובנו בראש היא זו של מטופל ששוכב על ספה ומאחוריו יושב פסיכולוג, מחזיק בידיו מחברת ועפרון, ומבקש (בחיקוי גרוע של מבטא יקי) 'ספר לי על אמא שלך'… במילים אחרות, פסיכואנליזה כשיטת טיפול, טכניקה פסיכולוגית. הפסיכואנליזה היא אכן שיטת טיפול, אבל גם – ולא פחות חשוב – תאוריה שמנסה להסביר באופן רציונלי את אופן פעולתו של המוח והאופן שבו אירועים שונים במהלך חייו של המטופל משפיעים על התנהגותו.

שכבות של מודעות

הנחת היסוד של הפסיכואנליזה היא שמוחנו, או תודעתנו, אינה מערכת אחת, שלמה ומאוחדת – אלא מחולקת למה שניתן לדמות כ'שכבות של מודעות'. השכבה העליונה היא ה'מודע': אלו הן המחשבות, הרגשות והרעיונות שאנחנו מודעים אליהם, כמו שמחה, עצבות, אהבה וכדומה. השכבה השנייה היא ה'תת-מודע', או 'לא מודע'. בשכבה זו מסתתרים דחפים ורגשות בעלי עוצמה והשפעה לא פחותה מאלו שאנו מודעים אליהם, אך הם חבויים מתחת לפני השטח וסמויים מהעין.

לפני שארחיב על מודל השכבות – חשוב להבהיר שתי נקודות מהותיות. הראשונה היא שמדובר במודל מופשט בלבד: המוח אינו מחולק לשכבות של תודעה במובן הפיזיולוגי. אמנם אפשר לזהות בו חלקים שאחראים על פעילויות מוגדרות כמו ראיה, שמיעה או זיכרון – אך המוח מורכב מכדי שניתן יהיה להפריד אותו לחלוקות גסות שכאלה. מצד שני, החלוקה הגסה ל'מודע' ול'לא מודע' מסייעת לנו לפשט את המורכבות הזו כדי שניתן יהיה להגיע למסקנות בעלות משמעות מעשית. הנקודה השנייה היא שפרויד לא חשש לשנות את דעותיו לאורך השנים: הוא תיקן, שינה ועידכן את רעיונותיו לא אחת. חלק מרעיונותיו הם תוצאה של תהליך מתמשך של תיקונים ורביזיות, ולא הברקות שצצו כתאורים מושלמים של נפש האדם.

מקובל לדמות את סידור השכבות של המודע והלא-מודע לקרחון שרובו מסתתר מתחת למים, אבל בואו נודה על האמת – כמה מאיתנו בישראל ראו קרחון במו עיניהם? צימרים, לעומת זאת, יש לנו, והרבה. מוחנו, אם כן, הוא כמו ג'קוזי: ה'מודע' הוא כמו שכבה דקה של קצף על פני השטח, המסתירה מתחתיה שכבה עבה ועמוקה יותר של מים.
ההקבלה שעשיתי בין הנפש לג'קוזי הולמת במיוחד, כיוון שעל פי המודל הפסיכואנליטי, שכבת הלא-מודע אינה סטטית ובלתי משתנה, כי אם דינאמית, סוערת ועשירה בזרמים ובכוחות נפשיים- כמו סילוני המים שמתחת לקצף. מקור הזרמים הוא בדחפים אנושיים אינסטיקטיביים שאין לנו שליטה עליהם: למשל, הרצון לאכול או התשוקה המינית. דחפים אלה, והצורך המתמיד למצוא להם סיפוק, הם חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי ומשפיעים על כל פעולה ומחשבה שלנו גם אם איננו מודעים להם – כמו אדוות זעירות בשכבת הקצף של הג'קוזי שמסגירות את המערבולות שמתחתן.

לדידו של פרויד, לכל פעולה, מחשבה ורגש אנושי ולו השוליים ביותר, יש סיבה – בין אם היא מודעת ובין אם לאו. פליטות פה, טעויות הקראה, שיכחה זמנית של שמות ואפילו זמזום סתמי של מנגינות היו קשורים, לטענתו, לתהליכים נפשיים לא-מודעים. באותו האופן, גם לתוכן החלומות שאנו חולמים יש קשר ישיר ללא מודע שלנו – "חלומות," טען פרויד, "הם דרך המלך אל הלא-מודע." הרצון החופשי הוא במקרה הגרוע אשליה גמורה ובמקרה הטוב מושפע מאוד מתהליכים שאיננו מודעים אליהם כלל.

הנדבך השלישי בתיאוריה של פרויד הוא זה שמוביל אל התופעות הנפשיות והגופניות שבאות לידי ביטוי בהיסטריה הנשית ובמחלות נפש אחרות. נדבך זה מכונה 'המודל הטופוגרפי' והוא מפריד את האישיות לשלושה חלקים מוגדרים: ה'סתמי' (Id, בלעז), ה'אני' (Ego) וה'אני-העליון' (Super Ego).

ה'סתמי' הוא החלק שממנו מגיעים כל אותם דחפים אינסטיקטיביים כמו רעב, מין ואלימות. ה'אני העליון' הוא המצפון שלנו: החלק באישיות שלנו שדורש מאיתנו לעמוד בסטנדרטיים אידיאליים כלשהם שהושתו עלינו בגיל צעיר על ידי הורינו ומחנכנו ואנחנו מפנימים אותם כחלק מתהליך ההתבגרות. אם לא נעמוד בסטנדרטים אלה, נחוש רגשות אשם או נחיתות. הסתמי והאני העליון נמצאים בקונפליקט תמידי: הסתמי מנסה לגרום לנו להתנהג באופן שיביא סיפוק מיידי לדחפים החייתים, והאני העליון מתנגד לו. אם להמשיך את האנלוגיה לג'קוזי, אזי הסתמי הוא המתרחץ שכל הזמן מנסה לערבב ולערבל את המים, והאני-העליון הוא המתרחץ שמנסה למנוע ממנו להשפריץ החוצה וללכלך את כל הצימר. להתנגדות זו חלק חיוני ביכולתנו לחיות לחיות בחברה 'מתורבתת', שהרי אם לא נשלוט בדחפים שלנו לא נצליח להסתדר עם בני אדם אחרים בסביבתנו.

החלק השלישי בפאזל הזה הוא ה'אני', המנגנון השואף לפשר בין שני הניצים. האני הוא החלק באישיות שמודע למציאות שסביבו ומנסה למצוא לקונפליקט הפנימי פתרון שיאפשר סיפוק הולם לדחפים הפנימיים מחד, ויעמוד בדרישות החברה והאידיאלים האישיים מאידך.
יש מגוון של פתרונות אפשריים העומדים בפני האני בבואו לפתור את הקונפליקט הפנימי שבתוכנו. הוא יכול, למשל, להחליט לתת דרור ליצרים ולדחפים הפנימיים – ולהסתכן בתגובה לא נעימה מצד החברה – או שהוא יכול לתעל את הדחפים לאפיקים שנחשבים מועילים: לדוגמא, יצירת אמנות, עבודה קשה או השקעה בתחביבים.

פיתרון אפשרי נוסף הוא זה המכונה 'הדחקה': האני 'דוחף' את הסתמי משכבת המודעות ולא נותן לדחפים ולמחשבות הפרועות להגיע אל פני השטח. באופן זה, אנחנו כלל איננו מודעים לכך שהם קיימים בתוכנו. ההדחקה היא, באופן עקרוני, מנגנון חיובי ומועיל: בעצם העובדה שאיננו מודעים לדחפים ולקונפליקט הפנימי שנוצר בעקבותיהם, נמנע מאתנו הסבל הנפשי שהיה נובע מהמאבק התמידי בהם – מאבק שוודאי מוכר היטב לכל מי שעושה דיאטה, למשל.

היסטריה ו-וויברטורים

אך הדחקה אינה פתרון קסם. פרויד היה מעורה מאוד במדע של תקופתו, והושפע מרעיונותיו של הפיזיקאי הרמן פון הלמהולץ בעניין מה שקרוי היום 'חוק שימור האנרגיה'. אנרגיה, גרס הלמהולץ, אינה נוצרת או נעלמת: היא רק משנה את צורתה – למשל, האנרגיה הכימית שבעץ מומרת לאנרגיית חום במדורה בוערת. הלמהולץ, בעצמו רופא, האמין שגם גוף האדם הוא מערכת פיזיקלית המצייתת לעקרון שימור האנרגיה.
פרויד לקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה ויישם אותו גם על מה שכינה 'אנרגיה נפשית'. האנרגיה שבבסיס הדחפים והמאווים אינה נעלמת כשמדחיקים אותם: היא ממשיכה לרחוש ולבעבע מתחת לפני השטח ולנסות ללא הרף לפרוץ אל התודעה בצורות ובדרכים אחרות. רובנו חווים את הפריצות הזעירות האלה באקראי בחיי היום-יום, כמו למשל במקרים של 'פליטת פה פרוידיאנית' – משפט או מילה שנאמרים בלי כוונה ומעידים על מחשבות סוטות… זאת אומרת, סמויות.

הבעיה נוצרת כשהלחץ הנפשי כתוצאה מהקונפליקט בין הסתמי והאני-העליון הוא כה גדול, עד שהוא פורץ אל התודעה בדרכים הרבה פחות נעימות. פרויד שיער שהתסמינים הנפשיים והגופניים של ההיסטריה הנשית – מפוביות ודיכאון ועד שיתוק שרירים וקשיי נשימה – הם תוצאה של לחצים נפשיים לא מודעים שעוברים 'המרה' ובאים לידי ביטוי בדרכים עקיפות.
קל למצוא את ההיגיון שבהשערותיו של פרויד, כשבוחנים את מצבם של הנשים האירופיות בימיו. הנשים היו נתונות תחת לחץ חברתי כבד מאוד: אסור היה להן ללמוד, לפתח קריירה או להגשים את עצמן בדרכים שאינן קשורות למשפחה ולגידול ילדים. לחצים גדולים במיוחד הופעלו עליהן בכל מה שקשור למין: באירופה של העידן הוויקטוריאני השמרני, נשים היו אמורות להיות צנועות וחסודות: מין היה כלי לצורך רבייה, ולא פעילות שנעשית לשם הנאה. הרופאים ידעו שאחת הדרכים הבדוקות לשפר את מצבן של החולות בהיסטריה נשית היא… להביא אותן לאורגזמה. למעשה, הויברטור הומצא בשלהי המאה ה-19 כמכשיר רפואי לכל דבר, שבא לסייע לרופאים להביא את המטופלות שלהם להרפייה במהירות וביעילות.

לאור השמרנות שהייתה מקובלת באירופה באותם הימים, דיבורים על דחפים מיניים נחשבו לשערורייתים ובלתי מקובלים, ורעיונותיו של פרויד לא התקבלו על ידי הממסד הרפואי. אם מישהו מעמיתיו של פרויד הזכיר אותם – היה זה רק כדי לבקר אותם ולהראות עד כמה הם הזויים ומטופשים. אך פרויד לא עצר כאן: הוא לקח את התיאוריה הפסיכואנליטית של הנפש צעד נוסף קדימה, והגה את מה שנחשב אולי לרעיון השנוי ביותר במחלוקת שלו – המודל הפסיכוסקסואלי של התפתחות הילד.

המודל הפסיכוסקסואלי של התפתחות הילד

פרויד טען שדחפים מיניים אינם מוגבלים לבוגרים בלבד, אלא קיימים גם אצל ילדים – ואפילו תינוקות שאך נולדו. ההבדל בין ילד ומבוגר, במישור זה, הוא באיבר הגוף שבו ממוקדת ההנאה המינית ושם היא באה על סיפוקה.
אינסטינקט המציצה הוא דחף שטמון בנו מרגע לידתנו, והוא נועד בראש ובראשונה כדי לאפשר לתינוק להשיג מזון מפטמת האם. אבל תינוקות לא מוצצים רק כדי לאכול: הם שואבים סיפוק גם מיניקה של מוצץ רגיל. פרויד הסיק מכך שבשנת החיים הראשונה הדחפים הגופניים מתרכזים סביב הפה, וכינה את השלב הזה בשם 'השלב האוראלי'. בשנה השניה עיקר ההתעסקות וההנאה מתרכזת סביב פעולות הקשורות בצרכים – זהו 'השלב האנאלי'. הילד מטפס בסולם השלבים עד גיל ההתבגרות, בו מתבצעת הקשירה הסופית בין הדחפים המיניים והתשוקה המינית הגופנית.

פרויד טען שבעיות נפשיות בגיל מבוגר קשורות לחוויות שאנחנו עוברים בכל אחד מהשלבים האלה, ובפרט חוסר בסיפוק או סיפור יתר של הדחפים המיניים הילדותיים. למשל, אם ההורים היו מחמירים וקפדנים מדי בחינוך שלהם לעשיית צרכים, הילד יגדל להיות טיפוס עקשן, קפדני ובלתי מתפשר – במילים אחרות, 'טיפוס אנאלי'.

פרויד גרס עוד כי כל הילדים חווים כחלק מתהליך ההתפתחות הטבעי שלהם משיכה חזקה אל ההורה בן המין השני: זהו 'תסביך אדיפוס' המפורסם אצל בנים, ו'תסביך אלקטרה' אצל בנות. פרויד גרס שהבן, לדוגמא, מרגיש שהוא מתחרה מול אביו על אהבתה של אמו ולכן רואה בו אויב. הדחפים האלה מתאזנים על ידי הפחד שחש הילד מאביו החזק – פחד מסירוס – ואהבה שהוא רוכש לו מעצם היותו אביו. קונפליקט הזה נפתר, כמעט תמיד, באופן תקין על ידי כך שהילד מפתח הזדהות עמוקה עם אביו ורוצה להיות כמוהו. רק במקרים שבהם הקונפליקט אינו פתור באופן מושלם, עלולה להיווצר בעיה נפשית.

בנקודה זו ראוי לציין לפרויד ולאשתו, מרתה, היו שישה ילדים – אך רעיונותיו של פרויד לא התפתחו בעקבות תצפיות שערך עליהם. מרתה אמנם כיבדה את בעלה ועבודתו, אבל לא נתנה לו להתקרב אליהם…אף על פי כן – ואולי בזכות זאת – אנה פרויד, בתו של זיגמונד, גדלה להיות בעצמה פסיכולוגית מפורסמת ורבת השפעה.

אפילו במונחים של פרויד, המודל הפסיכוסקסואלי של התפתחות הילד היה מרחיק לכת ושערורייתי במיוחד, ועל כן עמד עמד בשורש מחלוקת שהתפתחה בין פרויד וג'וזף ברויאר. ברויאר לא קיבל את התיאוריה הפסיכוסקסואלית, וכעבור מספר שנים נפרדו דרכיהם ופרויד המשיך לפתח את תורת הפסיכואנליזה בכוחות עצמו.

המקרה של אנה או לימד את פרויד שחשיפת הקונפליקטים והרגשות הכמוסים של המטופל יכולים לסייע לו להתמודד עם דחפים מודחקים. הדיבור מאפשר למטופל לתעל את האנרגיה הנפשית שלו לכיוונים חיוביים יותר, כמו קיטור הנפלט מסיר לחץ. מטרת הטיפול באמצעות הדיבור, אם כן, היא להביא ל'קטרזיס': 'פורקן נפשי' שלאחריו המטופל חש בהקלה אדירה והסימפטומים הנפשיים והגופניים של הקונפליקט הפנימי נעלמים. בתחילה, ניסה פרויד להעזר בהיפנוזה כדי לאפשר למטופליו להגיע לפורקן נפשי בקלות רבה יותר.

מהי היפנוזה? היפנוזה היא מצב שבו אדם מתמקד בדבר אחד בלבד וחוסם גירויים חיצוניים אחרים. רובנו חווינו אותה בשלב זה או אחר בחיינו: היזכרו בסרט מותח במיוחד שראיתם, או ספר שעלילתו הייתה כה מוצלחת עד שמצאתם את עצמכם 'נשאבים' אל העולם הסיפורי ושוכחים לגמרי מהעולם שבחוץ – זהו המצב ההיפנוטי שבו המיקוד והקשב שלנו מרוכזים כל כולם בנקודת מוקד אחת. תחת היפנוזה, ההגנות הפנימיות שלנו – אותן הגנות שמסייעות לנו להדחיק זכרונות טראומתיים מהילדות, למשל – עוברות למצב 'נינוח' יותר. כשהיפנט פרויד את מטופליו, הסופר-אגו שלהם היה משוחרר מספיק כדי לאפשר להם להיזכר בזיכרונות מודחקים ולשוחח על רגשות סמויים, ובכך נוקזה האנרגיה הנפשית המעיקה.

אך עד מהרה גילה פרויד שהיפנוזה אינה התשובה שחיפש: תוצאות הטיפולים לא היו החלטיות וחולים רבים חזרו לסבול מבעיות נפשיות במועד מאוחר יותר. פרויד הבין שלמעשה, ההיפנוזה חותרת תחת הצלחתו של הטיפול במקום לסייע לו.

אסוציאציות חופשיות

שורש הבעיה אצל המטופלים, הסיבה שגללה הם סובלים מלכתחילה, היא קונפליקט שנוצר בנקודת המפגש שבין הדחפים הפנימיים וההגנות הנפשיות. לא כל מה שמתרחש בתת מודע הוא בעייתי או מזיק לנו: לכולנו יש דחפים וכולנו נאבקים בהם בכל שעה וכל דקה. מטרת המטפל היא לאתר את הקונפליקטים המזיקים, אלה שמחביאים מאחוריהם את הטראומות שמהן נובעות כל צרות המטופל. במילים אחרות, הפסיכואנליטיקן אינו שואף לעקוף את ההגנות, אלא ההפך: לאתר דווקא את ההגנות הגבוהות ביותר, את החומות הבצורות ביותר שמקים המטופל בתוך נפשו, שמאחוריהן יימצאו הטראומות, הזכרונות והרגשות המודחקים שמהם הוא סובל. אך הנינוחות הרגועה של המצב ההיפנוטי, כמו ערפל סמיך האופף מבצר עתיק, מטשטשת את ההגנות הנפשיות ומחלישה אותן, ובכך הפריעה לפרויד לשים את האצבע על הקונפליקטיים הבעייתים אותם חיפש.

אך הויתור על ההיפנוזה טמן בחובו פרדוקס לא פשוט. ההגנות הנפשיות, מעצם טבען, מונעות מהפסיכואנליטיקן להגיע אל מה שמאחוריהן. פרויד גילה שמוח המטופל מסוגל להפעיל אין ספור מניפולציות וטקטיקות התחמקות – כולן לא מודעות מצדו של החולה, כמובן – כדי למנוע מהמטפל לחדור דרכן. המטופלים היו מתעקשים לשוחח על נושאים אחרים, 'חשובים יותר', שוכחים אירועים מהותיים או פשוט מסרבים לשוחח על העניין הרגיש – כמו משחק 'חתול ועכבר' שבו העכבר מסרב להודות בעצם היותו עכבר… פרויד הבין שהוא חייב למצוא דרך חדשה כדי להתגבר על ההגנות הנפשיות מחד, מבלי לאבד את היכולת לזהות אותן מאידך.

הפיתרון של פרויד היה שימוש באסוציאציות חופשיות. הוא הנחה את מטופליו לדבר על כל דבר שעלה במוחם ללא סדר, היגיון או שיפוט כלשהו. רעיון סתמי, מילה שנזרקה לאוויר, זיכרון חסר חשיבות – כולם היו נקודות התחלה טובות לשיחה. פרויד האמין שאם מטופל ירגיש חופשי לומר כל מה שעולה בדעתו, ללא חשש מביקורת חיצונית, ההגנות הנפשיות יונמכו והשיחה תנווט את עצמה באופן טבעי אל הדברים שבאמת מטרידים את המטופל, גם אם הוא אינו מודע להם. המטפל יוכל לשים את האצבע על הבעיות והקונפליקטים ולדרבן את המטופל לדבר עליהן במצב נפשי רגיל, ולא היפנוטי.

אגב, הגישה הזו אחראית גם לאחד מסימני ההיכר המזוהים ביותר עם הפסיכואנליזה – הספה שעליה שוכב המטופל. פרויד השכיב את מטופליו על הספה כדי שיהיו נינוחים ורגועים ככל שניתן להגיע ללא היפנוזה של ממש, וישב מאחורי ראשיהם כדי שהבעות פניו לא יעוררו חשש משיפוטיות וביקורת מצדו – ובכך יפריעו לשטף הרצוי של אסוציאציות חופשיות.

כאמור, בתחילה נחשבו רעיונותיו של פרויד לקיצוניים מדי בעיני הממסד הרפואי ולא נתקבלו בזרועות פתוחות. פרויד לא ויתר: הוא כתב ספרים רבים, רובם בשפה קלה וברורה, בהם שטח את המודלים והתיאוריות הפסיכואנליטיות שהגה. פרט לטיפול בחוליו, עסק פרויד במקביל גם במחקר עצמי נוקב: ניתוח פסיכואנליטי שלו ושל רגשותיו. תוצאות מחקריו על עצמו שימשו אותו בחלק מהתאוריות שלו, והוא לא התבייש לחשוף אותן במאמריו. למשל, הוא סיפר על המשבר הנפשי שחווה כשאביו הלך לעולמו, וכיצד האנליזה העצמית הובילה אותו לגלות שאהבתו לאביו הייתה מהולה בקנאה, כחלק מהמשיכה האדיפלית שחש כלפי אמו.

מותו של פרויד

אט אט החלו ספריו ורעיונותיו של פרויד לחלחל אל הממסד המדעי. בשנת 1902 מונה לפרופסור באוניברסיטת וינה, והחל לגבש סביבו קבוצה של פסיכולוגים שכולם היו מאמינים נלהבים בתורתו. חברי הקבוצה, וביניהם קרל יונג (Jung) ואלפרד אדלר (Adler) שברבות הימים יהפכו לפסיכולוגים מפורסמים בפני עצמם, נפגשו מדי שבוע ושוחחו על הפסיכואנליזה ועל דרכי הטיפול שהיא מציעה. לכל אורך העשור הראשון של המאה העשרים הלכה תהילתו של פרויד והתעצמה. רופאים בכל רחבי העולם נשבו בקסמיה של הפסיכואנליזה ויישמו אותה כדי להילחם לא רק בהיסטריה הנשית, אלא גם בשורה ארוכה של הפרעות נפשיות: מאובססיות ומחשבות טורדניות ועד לפוביות. וינה הפכה למרכז העולמי של הפסיכואנליזה, ופרויד זכה למוניטין של גאון, הוגה דעות שבודדים כמותו קמים למין האנושי בכל מאה.

זיגמונד פרויד בשנותיו המאוחרות - הפודקאסט עושים היסטוריה

זיגמונד פרויד בשנותיו המאוחרות

כשהשתלטה התנועה הנאצית על גרמניה, ספריו של פרויד היהודי היו מבין הראשונים לעלות באש. פרויד העיר על כך בעוקצנות: "ראו עד כמה התקדמנו. בימי הביניים היו מעלים אותי על המוקד: היום הם מסתפקים בלשרוף את ספריי." אך כשכבשו הנאצים את וינה, פרויד לא לקח את הסיכון ועזב עם משפחתו לבריטניה.

בשלב זה כבר הייתה בריאותו של פרויד בן ה-82 רעועה מאוד. שש עשרה שנים קודם לכן אובחן אצלו סרטן הלסת, והוא עבר כשלושים ניתוחים לא קלים כדי להסיר אותו. למרות הכאבים המייסרים, פרויד לא היה מוכן לוותר על האהבה הגדולה וסמל ההיכר המפורסם שלו: הסיגרים. כולם מסביבו האיצו בו להיגמל מעישון, אך פרויד טען בעקשנות כי –

"אני מאמין שאני חייב לסיגר את יכולתי לעבוד כל כך קשה, ואת המשמעת העצמית שלי. המודל שלי הוא אבי, שהיה מעשן כבד לכל אורך ימי חייו."

בזמן גלותו באנגליה הפכו כאביו של פרויד לקשים מנשוא. הוא ידע כי המאבק כנגד הסרטן הוא קרב אבוד, וכי הוא סובל לחינם. הוא פנה לחבר שהיה גם רופא וביקש ממנו שישים קץ לחייו. החבר הסכים, וב-23 בספטמבר, 1939, הלך זיגמונד פרויד לעולמו כתוצאה ממנת יתר של מורפיום.

קוקאין ופילוסופיה מדעית

במשך שלושים השנים הבאות נותר פרויד האורים והתומים של עולם הפסיכולוגיה, אך בשנות השבעים החל מעמדה של הפסיכואנליזה להישחק בהתמדה ורעיונותיו של פרויד ספגו ביקורות קטלניות – ובמיוחד התיאוריה על שלבי ההתפתחות בילדות. מתנגדיו של פרויד טוענים שהוא לקח את התחושות האישיות שלו לגבי חשיבותם של דחפים מיניים בשלב הילדות רחוק מדי, וכי אין די ראיות אמפיריות שמוכיחות כי לחוויות בגיל הינקות יש השלכה ממשית על ההתנהגות בגיל מבוגר.

גם שיטת הטיפול הפסיכואנליטית כבר לא נחשבת לתרופת פלא. מבדקים מבוקרים הראו שאחוז המטופלים שהבריאו בעקבות טיפול פסיכואנליטי אינו שונה באופן מהותי מאחוז המטופלים שהבריאו בעקבות טיפולים בשיטות אחרות. יש חוקרים שטוענים שפרויד פשוט טעה בפרשנות שלו לגבי מטופליו כמו, למשל, במקרים של היסטריה נשית. במבט לאחור ובעזרת הידע הרפואי המודרני, אפשר לנחש כי לפחות חלק מהנשים שאובחנו כסובלות מהיסטריה נשית על רקע לחץ נפשי היו, למעשה, חולות אפילפסיה, סכיזופרניה או מחלות דומות שהרקע להן ביולוגי.

ההתקפות על תורתו של פרויד גלשו אפילו אל המישור האישי, והיו מי שטענו שפרויד הגה את רעיונותיו מרחיקי הלכת תחת השפעת סמים.
כמו בכל מיתוס, גם בסיפור הזה יש גרעין של אמת. הקוקאין נחשב כיום לסם 'קשה' ומסוכן, אך בימיו של פרויד היה עדיין חומר חדש ובלתי מוכר. פרויד נחשף אל הקוקאין והשפעותיו הממריצות כשהיה סטודנט לרפואה, והתלהב מאד מהפוטנציאל הטמון בו: הוא שיער שהקוקאין יוכל לשמש כתרופה כנגד דיכאון, ואולי אפילו לטיפול בבעיות בדרכי העיכול ובמחלות אחרות. פרויד ניחש שקוקאין יכול לשמש כחומר מאלחש בזמן ניתוח, וצדק.

הנחת היסוד של פרויד הייתה שבניגוד למורפיום, שגם לו השפעות מרחיקות לכת על הגוף, הקוקאין אינו ממכר. על כן הוא לא הסתפק בפרסום מאמרים שבהם הילל ושיבח את יתרונות הקוקאין, אלא גם השתמש בעצמו ואף חילק מנות ממנו למכריו וחבריו. אך בתוך מספר שנים טפחה המציאות על פניו והתחוור לו שהקוקאין דווקא כן ממכר, ובעל השפעות שליליות מאד על הגוף. הוא הפחית את השימוש בקוקאין באופן משמעותי, וב-1896 הפסיק לצרוך אותו לגמרי.

האם הייתה לקוקאין השפעה על רעיונותיו של פרויד? פרויד כתב שהקוקאין סייע לו להשתחרר ולדבר על מחשבותיו ורגשותיו באופן שוטף יותר, וסייע לו גם לזכור ולפענח את חלומותיו טוב יותר. בפועל, עם זאת, מרבית ספריו נכתבו מ-1896 ואילך, כשכבר לא היה תחת השפעת הסם. קשה לדעת בוודאות עד כמה הושפעו רעיונותיו המוקדמים מההתמכרות לקוקאין, אך אם הייתה השפעה כזו – כנראה שהיה משוחרר ממנה במשך רובה המוחלט של הקריירה שלו.

ביקורת נוספת וחריפה במיוחד על הפסיכואנליזה מגיעה מהכיוון הבלתי צפוי של הפילוסופיה של המדע. הפילוסוף קרל פופר, הנחשב כאחד ההוגים הגדולים במאה העשרים בתחום המחשבה המדעית, טען שתאוריה יכולה ליהחשב כ'מדעית' רק אם ניתן להפריך אותה, ולו באופן עקרוני. לדוגמה, תורת היחסות גורסת כי לא ניתן לנוע במהירות גבוהה יותר ממהירות האור: אם נצליח לגרום לעצם מסוים לנוע במהירות העולה על מהירות האור, הרי זו תהיה סתירה ישירה לתורת היחסות שתוכיח שאינה נכונה. אמונה דתית, להבדיל, אינה ניתנת להפרכה: כל תופעה וכל ארוע, מהקטן ועד הגדול, ניתן להסביר באמצעות התערבות אלוהית כלשהי. מעצם העובדה שאפשר לנסות ולהפריך את תורת היחסות, נגזר שהיא תאוריה מדעית תקפה ואינה דת.

הפסיכואנליזה, טוענים מתנגדיו של פרויד, אינה עומדת בקריטריון זה. אי אפשר למדוד 'דחפים', ואי אפשר להצביע על חלק מסוים במוח ולומר – 'זה קונפליקט'. כל מה שאנחנו מסוגלים למדוד ולראות הוא את התוצאות של אותם דחפים וקונפליקטים פנימיים. כיוון שכך, אפשר למצוא הסבר פסיכואנליטי לכל תופעה נפשית – מפליטות פה פרוידיאניות ועד שיתוק שרירים חמור. במילים אחרות, אי אפשר להגדיר תופעה או מחלה שאם אנחנו נתקלים בה, הרי שהיא מפריכה את הפסיכואנליזה – כיוון שאין תופעה שאי אפשר להסביר אותה כצירוף כלשהו של דחפים, קונפליקטים או חוויות ילדות מודחקות… במובן זה, הפסיכואנליזה קרובה יותר לדת מאשר לתאוריה מדעית.

מכל ההתקפות כנגד הפסיכואנליזה, זו אולי הביקורת שהייתה המכאיבה ביותר לפרויד לו היה בחיים. פרויד, כזכור, ראה את עצמו כמדען: המטרה שהציב לעצמו בפיתוח רעיונות הפסיכואנליזה לא הייתה לטפל פרטנית בהיסטריה הנשית או בכל מחלה אחרת – אלא לחשוף את המנגנונים החבויים בנפש האדם. הוא קיווה שהתאוריה שלו תוכל לסייע לחוקרים אחרים למצוא חוקיות וסדר בכאוס השורר מתחת לעצם הגולגולת שלנו, באותו האופן שבו תורת הכבידה של ניוטון סייעה לאסטרונומים להבין את מסלול תנועתם של גרמי השמיים. ההשוואה בין הפסיכואנליזה לדת אינה השוואה מחמיאה כלל, והיא גם יכולה להסביר מדוע כבר בימיה הראשונים של הפסיכואנליזה בשנות העשרים של המאה העשרים היו פסיכולוגים שהעניקו לאותן תצפיות וסיפורי מקרים פרשנויות שונות מאד מאלו שהציע פרויד. קרל יונג, למשל, שהיה אחד מתלמידיו הנלהבים של פרויד, הסתכסך עימו כשטען שההתנהגות שלנו כבוגרים מושפעת לו רק מחוויות אישיות שלנו כילדים – אלא גם מחוויות קולקטיביות של המין האנושי כולו, שעוברות מדור לדור לאורך ההיסטוריה. רעיונות מאין אלה פיצלו את הפסיכואנליזה לזרמים ותתי-זרמים שונים ומשונים, כמו כתות שונות של אותה הדת.

הפסיכואנליזה, אם כן, כבר אינה נחשבת לאמת מדעית שאין לערער עליה. הטכנולוגיה המודרנית נותנת לחוקרי המוח כלים טובים בהרבה מכל מה שפרויד היה יכול אפילו לחלום עליו, והיום אנחנו מבינים שלתופעות כמו דיכאון או סכיזופרניה ישנם לעתים מקורות ביולוגיים ואפילו גנטיים, ולא תמיד הן תוצאה של חוויות ילדות טראומטיות. אבל בין אם פרויד טעה מעט או טעה הרבה בפרשנות שלו לגבי המתחולל בנפש האדם, אין ספק שלרעיונותיו הייתה השפעה עצומה על הפסיכולוגיה המודרנית. שיחה גלויה היא כיום הבסיס לכמעט כל אחת מעשרות הטכניקות המקובלות של טיפול נפשי, מטיפול נפשי קלאסי ועד דמיון מודרך.

לא פחות חשוב, פרויד גרם לנו לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים את חולשותינו. אם פעם היו רבים שחשבו שבעיות נפשיות הן לא יותר מאשר 'חולשות אופי' שניתן להתגבר עליהן באמצעות כוח הרצון, חינוך נוקשה או התעמקות בכתבי הקודש – היום אנחנו יודעים שלא תמיד יש בנו היכולת להתגבר עליהן ללא עזרה. כתוצאה מכך, אינספור אנשים שפעם היו נידונים לחיות חיי בושה, סבל וייסורים עצמיים על 'חולשות אופי' דמיוניות – מרגישים היום בטוחים בעצמם מספיק בכדי לפנות לטיפול פסיכולוגי ולבקש עזרה. בזכות פרויד, רבים יותר מאי פעם מקבלים הזדמנות להיות מאושרים..


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

10 Responses

  1. Gihan הגיב:

    מעניין מאד עם דוגמאות טובות. ממש פספוס שפרויד היה בן תמותה.

  2. גלגל הגיב:

    מדהים תודה רבה

  3. נוגליטה הגיב:

    הי רן, מרתק. תודה. אולי פספסתי, אבל אשמח להרחיב בנושא פרשנות החלומות – אני מבינה שגם החלק הזה בתיאוריה של פרויד נדחה על ידי האקדמיה בעשרים שנים האחרונות, אבל לא מוצאת על זה חומר. יכול לעזור?

    • רן לוי הגיב:

      הי, נוגליטה! צודקת, לא נגעתי בנושא החלומות בפרק, כיוון שזה נושא רחב ואדיר בפני עצמו: אני אקדיש לזה פרק נפרד בהמשך 🙂
      רן

  4. יורם גורדון הגיב:

    מאמר מעניין ובהיר.
    אתה יכול להפנות אותי למקורות כמו של פופר או המימסד הרפואי כיצד הוא התייחס
    לתיאוריה של פרויד?

  5. ניסן ספרדי הגיב:

    תודה רבה על המאמר.
    מעניין מאוד ויותר חשוב קריא, בשונה מוויקיפדיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.