ההיסטוריה של השפה העברית והכתב העברי הקדום

היסטוריה של העברית. איור: נועם קופרשטיין

ההיסטוריה של השפה העברית והכתב העברי הקדום

כתב: רן לוי

השפה העברית היא מקרה מיוחד ויוצא דופן בתולדות השפות כולן: שורשיה בימים שבהם הכתב עצמו עוד היה המצאה טרייה – אך היא חיה ובועטת גם במאה העשרים ואחת. כיצד שרדה העברית שלושת אלפי שנים, ומי היו השפות שהשפיעו עליה?


פרק זה מבוסס על פודקאסט. האזינו לפודקאסט כאן:

הורד את הקובץ (mp3)
הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

הקדמה: סיור במוזיאון ישראל

לא מזמן הוזמנתי להרצות בשני אירועים בירושלים. ההרצאה הראשונה הייתה בבוקר והשנייה בערב, כך שבתווך היו לי כמה שעות פנויות. ניצלתי את ההזדמנות וקפצתי לבקר במוזאון ישראל, באגף לארכאולוגיה. זו הייתה חוויה נהדרת, משתי סיבות. הראשונה, הייתי לבד – ללא האישה וללא הילדים: כפי שכל גבר יודע, עובדה זו לכשעצמה הופכת אפילו שיטוט בסופרמרקט לרבע שעה של אושר צרוף. הסיבה השנייה היא שמדובר באמת ובתמים במוזאון מדהים ומושקע, שכל חובב היסטוריה כמוני יכול ללכת בו לאיבוד במשך ימים.

אחד המוצגים הזכורים לי ביותר מהביקור באגף הארכאולוגיה הוא שורת מצבות קבורה יהודיות מתקופת ישו. למרות אלפיים השנים שהפרידו בינינו, יכולתי לקרוא ולהבין את הכתוב על המצבות: השמות והמקומות נכתבו בעברית ארכאית ומיושנת ולעתים באיות שונה במעט מזה שמוכר לנו כיום – אך אף על פי כן אפשר היה לפענח את תוכן המצבות ללא מאמץ. העובדה שהייתי מסוגל לקרוא את הכתובות שעל המצבות חיברה אותי, מבחינה רגשית, אל האלמונים שכתבו אותן לפני אלפיים שנה. השפה המשותפת הייתה מעין 'גשר' רגשי שקישר ביני לבין אבותיי הקדומים, והפך את המצבות לזכורות ומעניינות הרבה יותר מאשר מאות שרידים עתיקים אחרים המוצגים במוזאון – שרידים שהכתובות המופיעות עליהם נכתבו בלטינית, ביוונית או בערבית. החוויה הזו הזכירה לי עד כמה באמת עתיקה היא העברית, ועד כמה מרתקת ומדהימה העובדה שאנו מדברים בה כיום, אלפי שנים לאחר שהופיעה לראשונה- וכך נולד הפרק שאתם מאזינים לו כעת.

זו הגרסא הרשמית, בכל אופן. הגרסא הפחות רשמית היא שלדינה, העורכת הלשונית של התוכנית, נמאס מהשטויות שלי. אחרי ששלחתי אליה את הפרק הקודם, על הקוורקים, היא התעצבנה עלי: 'אולי מספיק עם הפיזיקה והחלקיקים האלה.' היא אמרה.

'אבל אני אוהב פיזיקה וחלקיקים,' אמרתי לה.

'כן, אבל אולי תעשה הפעם פרק על משהו אחר לגמרי, אתה יודע.'

'משהו אחר,' שאלתי את העורכת הלשונית, 'כמו מה?'

כתב עברי קדום: מכתב ציורי לכתב עיצורי

שורשיה של העברית נמצאים במסופוטמיה, האזור שבו שוכנות כיום אירן ועירק, שם חיו השומרים – הראשונים שהמציאו את הכתב. הכתב שלהם היה מורכב מציורים ומשרטוטים גרפיים שייצגו עצמים בעולם האמתי: אם רצית לכתוב 'שור', ציירת שור קטן. גם כתב החרטומים שהמציאו המצרים הקדמונים, זמן לא רב אחרי השומרים, היה מבוסס על אותו העיקרון.

לכתב הציורי שני חסרונות מהותיים. הראשון הוא מספר הגדול של הציורים והסמלים שצריך היה להכיר כדי לקרוא אותו. עם הזמן, שכללו השומרים את הכתב הגרפי והפכו את הציורים המסוגננים לאוסף קווים קצרים –'כתב יתדות' – אך עדיין היו בו מאות רבות של סימונים וצורות. החיסרון השני הוא שציור יכול לציין את העצם שהוא מייצג, ולעתים גם את הצלילים בשמו של עצם. בהמשך לדוגמא הקודמת, ציור של שור יכול לתאר את החיה עצמה – או לחילופין את הצליל 'שו', כחלק משורה של צלילים כגון 'שו-רש'. אין דרך קלה להבחין בין שני התיאורים.

כתב יתדות, דוגמא לכתב ציורי - הפודקאסט עושים היסטוריה

כתב יתדות, דוגמא לכתב ציורי [ויקיפדיה]

השלב הבא בהתפתחות הכתב אירע באזורנו – בכנען או באזור סיני – בסביבות שנת 1500 לפני הספירה. מישהו, ואין יודעים אם מדובר במלומדים עתירי השכלה או בעבדים בורים – החליט לפשט את כתב החרטומים המצרי המורכב ולזקק אותו לעשרים ושתיים אותיות בלבד. כל אות בכתב הכנעני העתיק ייצגה צליל עיצורי כמו שי"ן, רי"ש, צד"י וכו'. מילה הייתה אוסף עיצורים: 'שר' ייצגה את המילה 'שור'.

הפשטות הגאונית של הכתב הכנעני העתיק קסמה לרבים, ובמיוחד לפיניקים. הפיניקים חיו באזור שהוא היום לבנון והיו אומה של יורדי-ים: הם סחרו עם כל העמים השכנים כמעט. הכתב הפשוט והיעיל התאים מאוד לתיעוד עסקאות ומכירות, והפיניקים אימצו אותו – בשינויים מסוימים- סביב שנת 1300 לפנה"ס. בסיוע הפיניקים התפשט הכתב הכנעני בכל רחבי המזרח התיכון והיווה בסיס לרבים מסוגי הכתב המוכרים לנו כיום– מאנגלית, דרך רוסית ועד הודית.

הכתב הפיניקי אומץ גם על ידי כמה שבטים קטנים שהתיישבו בארץ כנען כאלף שנים לפני הספירה: בני ישראל. בארץ ישראל הפכה הפיניקית לדיאלקט מקומי שכונה אז בשם 'שפת כנען' או 'יהודית', והיום קרוי 'עברית מקראית' או 'כתב דעץ'. שורשיה הפיניקיים של העברית ניתנים לזיהוי בקלות גם בעברית המודרנית שלנו. בשני המקרים מדובר באותן עשרים ושניים אותיות המייצגות אותן העיצורים, ומילים נוצרות על ידי משקלים שונים של אותו שורש – למשל, 'כתב', 'מכתב', 'כתיבה' וכו'. מילים רבות בעברית שאולות מפיניקית: 'ראש', 'אב', 'שמיים', 'יד' ו'מזבח' הן כולן מילים פיניקיות, בדומה למאות מילים נוספות.

כתב עברי קדום - הפודקאסט עושים היסטוריה

כתב עברי קדום

גם צורתן של האותיות בעברית המקראית הייתה דומה מאוד לצורתן של האותיות בכתב הפיניקי, והייתה מבוססת על ציור מופשט של עצם בעל אותו צליל. למשל, האות מ' הייתה קו מזוגזג שהזכיר גלים במים, וד' הייתה משולש שהזכיר דלת של אוהל. אגב, בתחילה לא היה כיוון קבוע לכתיבה: אפשר היה לכתוב עברית ופיניקית מימין לשמאל, וכשנסתיימה השורה היו כאלה שהיו ממשיכים אותה בשורה הבאה משמאל לימין – שיטה המכונה 'כתיבה כחריש השור', כיוון שהיא מזכירה חריש בשדה. מאוחר יותר נתקבע כיוון הכתיבה מימין לשמאל, ככל הנראה כיוון שיד ימין היא לרוב היד החזקה יותר- שיקול חשוב כשמדובר בסיתות אותיות על אבן. רק מאות שנים לאחר מכן, כשהחלו כותבים בדיו על דפי נייר, השתנה כיוון הכתיבה בחלק מהשפות: בכתיבה משמאל לימין ביד ימין הדיו הטרי אינו נמרח על הנייר.

אשורים, בבלים ושומרונים

במשך כארבע מאות שנה דיברו וכתבו בני ישראל בעברית מקראית – אך סדרה של זעזועים פוליטיים במזרח התיכון ושורה של החלטות מדיניות גרועות של מלכי ישראל איימה להביא להכחדתה של השפה.

במאה התשיעית לפנה"ס התפצלה ממלכת ישראל של שאול, דוד ושלמה לשתי ממלכות קטנות יותר: ממלכת ישראל בצפון שבירתה הייתה בעיר שומרון, וממלכת יהודה בדרום שבירתה הייתה ירושלים. הממלכות הזעירות שכנו בצומת מסחרית מרכזית מאוד בין אפריקה ואסיה, ובקו התפר שבין שתי אימפריות אדירות: אשור ומצרים. האשורים והמצרים חשקו מאד בשליטה על דרכי מסחר אלה, וכתוצאה מכך הייתה ארץ ישראל – כן, גם לפני שלושת אלפים שנה – מוקד בלתי פוסק לחיכוכים ולמלחמות אזוריות.

במאה השמינית לפנה"ס הייתה ממלכת ישראל הצפונית מדינת חסות של אשור, ושילמה לה מסים. בשנת 725 לפנה"ס החליט הושע, מלך ישראל, להפסיק להעלות מיסים לאשור ולחבור אל הצד המצרי. אם קיווה הושע שהמצרים יבואו לעזרתו ויגנו עליו מפני זעמה של אשור, הרי שבתוך זמן קצר הסתבר לו שהימר על הסוס הלא נכון. האשורים הטילו מצור על שומרון, ובתום שלוש שנים כבשו את העיר.

העונש על המרד היה כבד. האשורים הגלו כעשרים ושבעה אלף יהודים מארץ ישראל ופיזרו אותם בכל רחבי האימפריה רחבת הידיים. ההגלייה לא נעשתה באקראי: המגורשים היו בני השכבות העשירות והמשכילות בעם. ההגלייה הממוקדת נועדה כדי לאפשר לשכבות העניות והכפריות להמשיך ולעבד את האדמה ובכך לשמר את הפוטנציאל הכלכלי של האזור הכבוש מחד, ומאידך לסכל כל אפשרות מרידה עתידית מצד שכבות האצולה.

לגלות אשור הייתה השפעה הרסנית על השפה העברית, כיוון שבני השכבות המשכילות היו גם אלה שידעו, מטבע הדברים, קרוא וכתוב. הגולים נפוצו ברחבי העולם, הפסיקו לדבר עברית, התבוללו בין העמים ונעלמו: אלו הם בני 'עשרת השבטים האבודים' ששרידים זעומים שלהם מתגלים מדי פעם בדמותן של קהילות יהודיות עתיקות בפינות נידחות ברחבי העולם.

כמאה שנים מאוחר יותר התפוררה האימפריה האשורית ובמקומה עלו לגדולה הבבלים, שגם להם היו שאיפות אימפריאליות משלהם. בשנת 605 לפנה"ס הביסו הבבלים את המצרים בקרב, והפכו את ממלכת יהודה הדרומית לבת חסותם. יהויקים מלך יהודה ניסה להתמרד כנגד הכיבוש אך נכשל, ובתגובה הגלו הבבלים כעשרת אלפים יהודים לבבל.

בשנת 588 לפנה"ס פרץ מרד נוסף ביהודה, והפעם הייתה התגובה הבבלית כואבת שבעתיים. בתום מצור ממושך על ירושלים פרצו הבבלים את החומות וכבשו את בירת ממלכת יהודה. העיר נהרסה כמעט עד היסוד, ובית המקדש שבנה שלמה הוחרב ונבזז. עוד אלף מנהיגים ובני אצולה יהודים הוגלו לבבל. חורבן בית ראשון וגלות בבל, סימנו את סופה של המדינה העצמאית היהודית בארץ ישראל. כמעט כל מי שידע קרוא וכתוב בעברית מקראית הוגלה וסולק מהארץ.

אך היו מי ששמרו על הגחלת של העברית המקראית בארץ ישראל. בתנ"ך מסופר כי כשהגלו האשורים את בני ממלכת ישראל, הם הביאו במקומם תושבים חדשים שגם הם הוגלו מארצותיהם. התושבים החדשים התיישבו בעיר שומרון, ומכאן שמם: שומרונים. השומרונים אימצו לחיקם את היהדות, הדת המקומית, וגם את העברית המקראית. המסורת השומרונית מביאה סיפור שונה: על פי הגרסא שלהם השומרונים היו יהודים מאז ומתמיד, עוד מתקופת המדבר, ורק מאוחר יותר חל פילוג בעם ונוצרו שני זרמים יהודיים.

על עובדה אחת אין עוררין, והיא שהשומרונים המשיכו לכתוב ולדבר בעברית המקראית גם לאחר חורבן בית ראשון ושני. למעשה, השומרונים רואים את עצמם כשומריה האמיתיים של המסורת והתרבות היהודית המקורית וזהו, לטעמם, המקור לשמם- שומרונים מלשון 'שומרים'. כתבי הקודש שלהם כתובים בעברית מקראית, וכתב השומרוני המודרני הוא התפתחות של הכתב העברי הקדום, ושומר על אותו סגנון ציורי וייחודי.

הכתב הארמי

אצל היהודים בגולה, הסיפור היה שונה בתכלית. האשורים הגלו את בני ממלכת ישראל למדינות רבות ושונות ובכך הקשו עליהם לשמר את זהותם הדתית והתרבותית. לבני ממלכת יהודה, לעומת זאת, שיחק המזל: הבבלים הגלו אותם כמקשה אחת אל העיר בבל ושם, בעיר הגדולה, הצליחו היהודים ליצור לעצמם קהילה סגורה ומאוחדת. חיי הקהילה המפותחים איפשרו להם לשמר את המסורת והתרבות היהודית – כולל, כמובן, השפה העברית.

אך אין משמעות הדבר שלגלות בבל לא הייתה השפעה כלל על העברית: ההפך הוא הנכון. כששבו הגולים לארץ ישראל הם הביאו עמם את הארמית, שפה שהייתה אף היא צאצא של הפיניקית העתיקה והחליפה את כתב היתדות כשפה הרשמית של האימפריה האשורית והבבלית. הודות להשפעתה כבדת המשקל של אשור, הארמית הפכה ל'לינגואה פרנקה' של המזרח התיכון: שפה בינלאומית שבה מדברים בני עמים שונים זו עם זו, תפקיד שאותו ממלאת האנגלית בימינו. מאות רבות של מילים ארמיות חדרו אל העברית והתנחלו בה, לדוגמה: 'אגרה', 'חירות', 'בדיעבד', 'הלוואי', ביטויים כגון 'בלית ברירה' ו'עורבא פרח' וכמעט כל המילים שמסתיימות באות אל"ף: 'קופסא', 'מקרא', 'גמרא' וכו'.

תחת השפעת התרבות הבבלית – ובניסיון לבדל את עצמם מהשומרונים שהמשיכו לכתוב באותיות עבריות עתיקות – אימצו היהודים את הכתב הארמי. האותיות הארמיות המרובעות הן הבסיס לכתב הדפוס העברי של ימינו. הכתב העברי המקורי יצא משימוש, ו'חזר לאופנה' רק בתקופות של לאומנות יהודית גואה: למשל, ניתן למצוא אותו במטבעות שהוטבעו בימי מרד בר כוכבא, וגם על המטבע העכשווי של שקל ישראלי אחד.

מעניין לציין שצורתן המקורית של האותיות נו"ן, צד"י, פ"ה וכ"ף דמתה לצורה המודרנית שלהן כאותיות סופיות – דהיינו, אותיות בעלות שרכים שבולטים מחוץ לשורה: במילים אחרות, האות צד"י נכתבה כצד"י סופית גם באמצע מילה. השרכים הארוכים האלה הפריעו לכתיבה שוטפת בכתב יד, ולכן בשנים מאוחרות 'קופלו' השרכים קדימה והאותיות קיבלו את צורתן הנוכחית. רק בסוף מילים, היכן שלשרכים אין השפעה על מהירות הכתיבה, נותרו הצורות המקוריות של אותיות אלה.

ימי הביניים של העברית

לאחר חורבן בית שני בידי הרומאים ותחת לחצן של הארמית, היוונית והלטינית, נעלמה העברית כמעט לחלוטין כשפת הדיבור היום יומית של היהודים. מהמאה השנייה לספירה ועד תחילת המאה העשרים, רובם המכריע של היהודים דיברו בשפות המקומיות של האזורים בהם חיו, או בשפות כגון יידיש ולאדינו: שפות יהודיות שהכילו כמות נכבדה של מילים וביטויים שנלקחו מהעברית ואפילו נכתבו באותיות עבריות – אך בסיכומו של דבר לא דמו כלל לעברית.

היהודים לא נטשו את העברית, ואפילו ההפך. כמעט כל יהודי למד לכתוב ולקרוא בעברית בסיסית כדי שיוכל להתפלל ולקרוא את ספרי הקודש. העברית שימשה גם כשפה משותפת בין יהודים במדינות שונות, למשל אם רצו לעשות עסקים ביניהם. השפה הכתובה, בפרט, המשיכה לשגשג באופן יחסי: משכילים ומשוררים רבים כגון הרמב"ם, איבן גבירול ורבי יהודה הלוי המשיכו לכתוב פיוטים, הלכות וספרי פילוסופיה בעברית. למשל, הרב שלמה יצחקי -רש"י- המציא או נתן משמעות חדשה ליותר מאלף מילים בעברית, ביניהם 'השאלה', 'התרסה' ו- 'מאסר'. מילים עבריות מסוימות אף חדרו ללקסיקון של שפות אחרות, כגון 'שבת', 'אמן' ו'הללויה'.

אך אף על פי כן, אי אפשר לומר על העברית שהייתה שפה 'חיה' במלוא מובן המילה, שהרי אף אחד לא דיבר אותה ביום יום. כה רדומה וזנוחה הייתה העברית עד שאפילו חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, לא האמין שאי פעם תשוב לחיים – אפילו לא במדינת היהודים שפרחה בדימיונו. "מי מאיתנו יודע עברית במידה מספקת," שאל הרצל בספרו 'מדינת היהודים', "אפילו כדי לבקש בשפה זו כרטיס לרכבת?…" איש לא שיער שהעברית תעשה את הבלתי יאומן, את מה שאף שפה מעולם לא עשתה לפניה, ותשוב לחיים.

הצעד הראשון בדרך להתאוששותה המפתיעה של העברית היה התעוררותה של תנועת ההשכלה בקרב היהודים האירופים בשלהי המאה ה-18. חברי התנועה – משה מנדלסון, דוד פרידלנדר, ישראל יעקובסון ואחרים – ביקשו להוציא את היהודים מהגטאות הפיזיות והתרבותיות שבהן היו נתונים, ולאפשר להם להתערות בתרבויות של המדינות שבהן חיו. לצורך כך הם נטשו את הלבוש היהודי המסורתי, הפסיקו ללמוד גמרא והחליפו אותם בבגדים מודרניים ובלימודים כלליים. את סיפורי התנ"ך והמקרא החליפו סופרי תנועת ההשכלה ומשורריה בסיפורים ובשירים מודרניים, שנכתבו בעברית. רוב הסיפורים נכתבו בעברית תנ"כית, עברית שסופרי ההשכלה החשיבו כעברית טהורה ונקייה מהשפעה חרדית גלותית. כתוצאה מכך לא תרמו הסיפורים והשירים של תנועת ההשכלה לחידוש השפה העברית, אך הייתה להם השפעה חיובית עליה בכך שהוכיחו שניתן לעשות בעברית שימוש גם ביצירות שנכתבו בהווה ולא רק בספרי קודש בני אלפי שנים. השינוי הדרמטי באמת במעמדה של העברית התחולל בשלהי המאה ה-19, בעקבות עליית התנועה הציונית ותחילת ההתיישבות בארץ ישראל.

שפה, לאום ואחדות – אליעזר בן יהודה

אליעזר יצחק פרלמן נולד בשנת 1858 בווילנה, אז חלק מהאיפריה הרוסית. הוא נולד למשפחה חרדית, אך בנעוריו נחשף לספרים שכתבו חברי תנועת ההשכלה, ובפרט גילה משיכה עזה לשפה העברית שבה נכתבו. משפחתו ניסתה להילחם בנטייה זו ולהשאיר אותו בתחומי התרבות החרדית, אך כשבגר פרלמן החליט לעזוב את החינוך החרדי, חזר בשאלה ולהצטרף לתנועה הציונית.

בשנת 1879 פרסם אליעזר פרלמן מאמר בירחון עברי בשם 'השחר' ובו קבע נחרצות שהדרך אל תקומת העם היהודי בארצו חייבת לעבור דרך תקומת השפה העברית. הרצל האמין שניתן ליישם במדינת היהודים את המודל השוויצרי, לפיו כל אזרח מדבר בשפת אמו והשפה הדומיננטית ביותר תהפוך, מכורח המציאות, לשפה המשותפת – אך פרלמן טען שאי אפשר יהיה ליצור את הלאום הזה בלעדי אותה שפה משותפת. על המאמר חתם בשם העט 'אליעזר בן יהודה'.

אליעזר בן יהודה - הפודקאסט עושים היסטוריה

אליעזר בן יהודה [ויקיפדיה]

בשנת 1881 עלה אליעזר בן יהודה לארץ ישראל. כמעט מייד החל לפעול ללא לאות לקידום השפה העברית והנחלתה בקרב היהודים הארצישראלים. הוא הוציא לאור עיתונים בשפה העברית ובמאמרי המערכת שלו דחף ועודד את היהודים לדבר עברית בבתיהם כשפה ראשונה, כך שהילדים שיגדלו בבתים אלה ידברו בעברית כשפת אם. תחיית השפה העברית, כתב בן יהודה, הכרחית כדי להשיג אחדות בעם היהודי:

"עוד לא הייתה עת לעם ישראל, מיום צאתו מארצו, אשר האחדות הייתה דרושה לו כהיום. דבר גדול וכבד מאד עלינו לעשות הפעם, אשר לא בכוח איש אחד ואף לא בכוח אלפי אנשים ייעשה – כי אם בכוח כל העם כולו…רק בשפה העברית יחיה ישראל בארצו. אם לא נסכין מעט מעט לדבר עברית בשבתנו בביתנו ובצאתנו לטייל, בלכתנו לשוק לקנות – ותקוותנו אבדה…"

אליעזר בן יהודה מימש בעצמו את שהטיף לו, ובביתו דיברו אך ורק בעברית. זה לא היה קל: בן יהודה התלונן באחת ההזדמנויות שאפילו תה לא היה מסוגל לבקש מאשתו שתכין לו תה, כי לא היו מילים בעברית שיתארו את הפעולה של הכנת תה. בן יהודה כתב מילון עברי מקיף ביותר והמציא מאות מילים חדשות רבות, ביניהן 'גלידה', 'חביתה', 'ריבה' – כך שלפחות בתחום המטבח הצליח לפצות על העדר התה.

אך למרות שמקובל לראות באליעזר בן יהודה כמי שהחייה את השפה העברית והעיר אותה מתרדמתה – המציאות הייתה שונה בתכלית. רוב האנשים בסביבתו של בן יהודה התנגדו למאמציו וסירבו להצטרף ליזמת העברית שלו. בני הקהילה החרדית בירושלים, עיר מגוריו של בן יהודה, ראו בעברית 'שפת קודש' וראו בדיבור היומיומי שלה סוג של חילול הקודש: בן יהודה ספג כמה וכמה חרמות ונידויים לאורך השנים. גם בקרב המתיישבים היהודים מחוץ לירושלים לא זכה בן יהודה להצלחה גדולה: חלק גדול מהחלוצים שהגיעו בעלייה הראשונה היו מבוגרים, עובדי אדמה ואיכרים שהעדיפו לדבר בשפות שהכירו מהבית.

מי שכן התחברו אל החזון של בן יהודה היו החלוצים והחלוצות הצעירים יותר. החלוצים הצעירים היו מונעים מכוח אידיאלים בוערים שכללו ברוב המקרים דחייה מוחלטת של התרבות היהודית הגלותית בארופה ורצון עז להחליף אותה בחברה לאומית חלוצית. כחלק מהדחייה הזו, הם התנגדו ליידיש שייצגה בעיניהם את השטעאטלים והגטאות החרדיים ואימצו את השפה העברית כאלטרנטיבה ציונית הולמת. תרמה גם העובדה שהצעירים האלה התגוררו לרוב ביישובים קטנים ברחבי ארץ ישראל שהיו מנותקים מהשפעותיה של הציוויליזציה. שם, ביישובים העבריים החדשים – ולא בירושלים של אליעזר בן יהודה – צמחה ושגשה השפה העברית: המורים לימדו אותה בבית הספר, וההורים דיברו אותה עם ילדיהם בבית. עבור אותם צעירים אליעזר בן יהודה היה סמל המאבק להחייאת העברית, והם העלו אותו ואת פועלו על נס.

מילים חדשות

הרוח החדשה שנשבה במפרשי העברית נשאה עמה צרות חדשות. מאין יביאו החלוצים מילים חדשות רבות כל כך כדי לתאר עולם מודרני שדוברי העברית בימי ממלכות ישראל ויהודה לא היו יכולים אפילו לדמיין לעצמם?

מקורות ההשראה לעברית החדשה היו רבים ומגוונים. אליעזר בן יהודה ורבים מתומכיו רחשו כבוד רב לתרבות המזרחית בכלל ולשפה הערבית בפרט, ומילים ערביות שימשו להם כהשראה למילים כגון 'חייט', 'דגדוג' ו'רשמי'. מילים ערביות נוספות חדרו לעברית כחלק מהתהליך הטבעי של ההתערות בתרבות המקומית: 'סחבק' היא חבר בערבית, 'מעאפן' משמעה 'רקוב' ו'סטל' היא דלי: מי שהפכו על ראשו דלי הולך בזגזג, ולכן הוא 'מסטול'.

טכניקה נוספת הייתה לשנות את משמעותן של מילים מקראיות ולהתאים אותן למציאות העכשווית. מילים כמו 'להקריב' ו'לכהן' איבדו את המשמעות הדתית המקורית שלהן: כיום, מי שמכהן אינו חייב להיות בין למשפחת הכהנים, ורובם גם לא מקריבים יותר מדי…

מילים לועזיות עברו גיור מזורז לעברית: אנציקלופדיה, פסיכולוגיה ואידאולוגיה, למשל. במקרים אחרים תורגמו ביטויים לועזיים לעברית באופן כמעט מילולי: 'תפוח אדמה' ו'מסילת ברזל' הן דוגמאות לתרגומים שכאלה. אליעזר בן יהודה אהב במיוחד הלחמים של שתי מילים למילה אחת: 'חיידק', 'קרנף' וכו'.

רוביק רוזנטל, שעוסק רבות בענייני בלשנות, מביא באחד ממאמריו דוגמה משעשעת לקשיים המעשיים שבהמצאת מילים. העגבנייה הובאה לאירופה מהעולם החדש רק במאה ה-16, ובמשך תקופה ארוכה סברו האירופאים כי יש לה תכונות… חיוביות, נאמר זאת כך, בעניינים שבינו לבינה. כתוצאה מכך קיבלה העגבנייה – שהמקסיקנים קראו לה 'טומטו' – שמות כמו pomme d’amour בצרפתית, love apple באנגלית ו-liebesapfel בגרמנית, שבכולן המשמעות המילולית היא פחות או יותר 'תפוח האהבה'.

מתרגם בשם יחיאל פינס נתקל ב'תפוח האהבה' בבואו לתרגם ספר גרמני שעסק בחקלאות. אחת הדרכים המקובלות לחדש מילים הייתה לקחת שורש קיים ולהוסיף לו את הסיומה 'יה'. פינס – שאפילו לשמו יש משמעות אירונית בהקשר הזה – החליט על השורש 'עגב', שמשמעותו לרצות מאד…אתם יודעים מה… וכך נולדה ה'עגבנייה'. בלשנים אחרים, כמו אליעזר בן יהודה, נחרדו מהמילה הגסה שהמציא פינס, והחרימו אותה. במשך עשרים שנה לא הופיעה המילה עגבנייה באף ביטאון עברי שכיבד את עצמו. רק בחלוף השנים דהתה המשמעות האירוטית של המילה העגבנייה, ודוברי העברית אימצו אותה כחלק מהסלט הבלשני מרובה השפות של העברית המודרנית.

מלחמת השפות

לכל אורך העשור הראשון של המאה העשרים הלכה וגברה המתיחות בין החלוצים שרצו להחיות את העברית, ובין תושבי הארץ בני הדור הישן שהעדיפו לשמור על שפות האם שלהם. המתיחות הגיעה לשיאה ב-1913, באירוע שנודע לימים בשם 'מלחמת השפות'.

'חברת העזרה ליהודי גרמניה' הייתה ארגון פילנטרופי שביקש לקדם את התרבות הגרמנית בקרב יהודים שגרו מחוץ לגרמניה. כמו המקבילה הצרפתית 'אליאנס', 'חברת העזרה' הפעילה מוסדות חינוך בארץ ישראל שבחלקם דיברו עברית ובחלקם גרמנית. ב-1908 החליטה חברת העזרה להקים בחיפה שני בתי ספר חדשים ללימודי מדע וטכנולוגיה: הריאלי, והטכניקום – הוא הטכניון. ב-1913 קבעה הנהלת הארגון כי שפת הלימודים העיקרית במוסדות החדשים תהיה הגרמנית.

משכנו הראשון של הטכניון בחיפה - הפודקאסט עושים היסטוריה

משכנו הראשון של הטכניון בחיפה [ויקיפדיה]

'חברת העזרה' הייתה, כאמור, ארגון פילנטרופי ולא ארגון ציוני – אך ההחלטה ללמד בריאלי ובטכניקום בגרמנית נתקבלה משיקולים מעשיים והגיוניים לחלוטין, שיקולים שרבים מתושבי ארץ ישראל דאז הסכימו עימם. אם אין בעברית אפילו מספיק מילים כדי להזמין תה או לבקש סלט עגבניות בלי להסמיק, איך אפשר ללמד בעזרתה מקצועות כמו פיזיקה, מתמטיקה או חשמל? ברור שהגרמנית, השפה בה כתבו לייבניץ ואינשטיין את מאמריהם, מתאימה הרבה יותר. נוסף על כך, כיצד יוכלו בוגרי המוסדות המכובדים להשתלב באקדמיה ובתעשייה ברחבי העולם, אם לא יידעו את הז'רגון המקובל? גרמנית, או אפילו צרפתית לצורך זה, שימושיות הרבה יותר מהעברית כשפות הוראה במקצועות הריאליים.

אך עבור תומכי השפה העברית, החלטתה של 'חברת העזרה' הייתה עילה למלחמה. למרות שרק מעטים מבתי הספר בארץ ישראל לימדו על טהרת העברית בלבד, מורים רבים לא היו מוכנים לקבל את רוע הגזירה. שיקולים הגיוניים או לא, המורים הצעירים רצו ללמוד וללמד בעברית בלבד. אליעזר בן יהודה ומספר מנהיגים נוספים פרסמו גילוי דעת ובו כינו את החלטת חברת העזרה:

"התנקשות בנפש האומה העברית, אשר אנו חושבים אותה לאסון לאומי."

מורי הסמינריון למורים בירושלים ותלמידיה, מוסד שהיה שייך ל'חברת העזרה', פתחו בשביתה וארגנו הפגנות מחאה. הפגנות נוספות היו גם ביפו וביישובים נוספים בארץ ישראל. הלחץ הציבורי גרם לד"ר שמריהו לוין, מנהל פרויקט ההקמה של הטכניקום ובעצמו תומך בשפה העברית, להתפטר מתפקידו.

הנהלת 'חברת העזרה' ניסתה בתחילה לעמוד על דעתה, אך ספגה מפלות קשות. מורים שפרשו מהסמינריון החליטו להקים בית ספר ריאלי עברי מתחרה לבית הספר המתוכנן של חברת העזרה, ורוב תלמידי הסמינריון עברו לבית מדרש עברי למורים שהוקם בחופזה – היא מכללת 'דוד ילין' של ימינו. תורמים הפסיקו להעביר כסף לפרויקט הטכניקום. כעבור חודשים ספורים נאלצה 'חברת העזרה' להיכנע, והסכימה שכל הלימודים בטכניון יהיו בעברית.

הניצחון ב'מלחמת השפות' היה קו פרשת המים בסיפורה של תחיית השפה העברית. מנקודה זו ואילך לא היה עוד ספק שהעברית תהייה השפה הראשית בה ידברו היהודים בארץ ישראל, ואימוצה כשפה הרשמית של מדינת ישראל היה טבעי ומובן מאליו.

הפרדוקס הגדול של העברית

כיום העברית – או שמא יש לומר, העברית הישראלית – היא שפה חיה ומשגשגת, וכמו כל שפה מדוברת אחרת גם היא ממשיכה להתפתח ולהשתנות. כנסו לגראז' לחמש דקות ותבקשו שישפצרו לכם את האמברייקס, ותיווכחו בהשפעה הזו. אם תכנסו לקיובקים של חברת סטארט אפ, תגלו שגם שם כולם מקנפגים מחדש את השפה העברית אם הם לא עסוקים בלטקבק או לסמס. נסו לספור כמה מילים חדשות נכנסו בשני המשפטים האחרונים בלבד. אפילו הניצחון במלחמת השפות הולך ומתברר כיום כנצחון זמני בלבד: רבים מהמוסדות האקדמיים בישראל, וגם הטכניון ביניהם, מציעים היום מסלולים וקורסים על טהרת האנגלית בלבד.

כאן טמון הפרדוקס הגדול של העברית. הסיבה היחידה שבעטיה החזיקה העברית מעמד במשך אלפי שנים, הסיבה שבזכותה הצלחתי אני לקרוא את הכתובות על אותן מצבות עתיקות בביקור שלי במוזיאון ישראל, היא שהעברית הייתה רדומה למדי במשך אלפיים שנה. קל הרבה יותר לשמור על אחידות והמשכיות בשפה כתובה, מאשר בשפה מדוברת: המילים על הדף הן קבועות ובלתי משתנות, בעוד הדיבור הוא נזיל ו'פגיע' יותר לאופנות והשפעות חיצוניות. התנ"ך נותר ללא שינוי שלושת אלפי שנים, בעוד שמספיק מערכון אחד מוצלח של הגשש החיוור כדי להכניס מטבע לשון חדש לעברית הישראלית. בעצם העובדה שאליעזר בן יהודה וחבריו הצליחו להחזיר את העברית מן המתים והלחיות אותה, הם גזרו עליה תהליך שינוי מתמיד שעוברות כל השפות האחרות, שינוי שבעוד מאה או מאתיים שנים יהפוך אותה קרוב לוודאי לשפה שונה בתכלית מהשפה שאנחנו מכנים אותה היום בשם 'עברית'.


מקורות ומידע נוסף:

http://www.lamda-njt.co.il/heb_pre1.html.

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=4443

http://hebrew-academy.huji.ac.il/archive/MH1913-1914/Documents/MH-taz.pdf

http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=1470

http://www.ccmr.cornell.edu/education/ask/?quid=781

https://www.safa-ivrit.org/

http://www1.snunit.k12.il/heb_journals/mada/255233.html

http://www.zionistarchives.org.il/datelist/Pages/WarOfLanguages.aspx#!prettyPhoto

http://hebrew-academy.huji.ac.il/HADARBENYEHUDA/Pages/hiddushelashon.aspx

http://en.wikipedia.org/wiki/Matres_lectionis

http://www.omniglot.com/writing/phoenician.htm

http://lib.pshita.cet.ac.il/pages/printitem.asp?item=3276

http://www.omniglot.com/writing/aramaic.htm

http://ancientroadpublications.com/Studies/AncientLanguage/Phoenician.pdf

http://dovdevan.co.il/index.php/articles/134-script

http://techedu.huji.ac.il/learning/enrichement/writing.html

http://select.nytimes.com/gst/abstract.html?res=F6071FFA3E5A0C7A8CDDA80994DD404482

http://www.zeitah.net/UpdateTelZayit.html

http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/judaica/ejud_0002_0007_0_07263.html

http://oracc.museum.upenn.edu/saao/aebp/essentials/countries/israel/

http://www.metmuseum.org/toah/hd/assy/hd_assy.htm

http://www.aina.org/brief.html

http://oracc.museum.upenn.edu/saao/aebp/essentials/kings/sargonii/

http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12472

http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/History/Kingdoms1.html


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

24 Responses

  1. אלון הגיב:

    יש לך טעות בולטת: השומרונים מעולם לא טענו שהם יהודים.
    טענתם היא מאז ומעולם שהם בני ישראל, ומאוחר יותר נוצר בעם ישראל פילוג שתוצאותיו היווצרות הפלג היהודי (כביכול רק משבט יהודה ולוי) והפלג השומרוני.

  2. יהושע שטרנפלד הגיב:

    אחלה גבר אתה, אני קורא, לא מאזין, פשוט רוכש ידע.
    תודה

  3. ימ הגיב:

    "חייט" לא הושאל מהשפה הערבית ע"י אליעזר בן יהודה,
    המשנה במסכת שבת אומרת "לא יצא החייט במחטו וכו'"

  4. רבוי משה הגיב:

    מעניין

  5. ירון אוסטרובסקי הגיב:

    בפרק "הכתב הארמי", לדעתי פליטת קולמוס היכן שרצית כנראה לכתוב "החוזרים הביא עמם את הכתב הארמי" נכתב בטעות "הם הביאו עמם את הארמית… צאצא של הפניקית". ברור שהכוונה שהכתב הארמי הוא צאצא הכתב הפניקי. אך ארמית, פניקית וכל השפות השמיות, התפתחו משפת אֵם קדומה שהתקיימה אלפי שנים קודם. לסיכום: חזרו דוברי ארמית שנכתבה בכתב ("מרובע") ארמי שהתפתח מהכתב הפניקי.

  6. איליה הגיב:

    בסיוע הפיניקים התפשט הכתב הכנעני בכל רחבי המזרח התיכון והיווה בסיס לרבים מסוגי הכתב המוכרים לנו כיום– מאנגלית, דרך רוסית ועד הודית.
    הודות להשפעתה כבדת המשקל של אשור, הארמית הפכה ל'לינגואה פרנקה' של המזרח התיכון
    במשך כארבע מאות שנה דיברו וכתבו בני ישראל בעברית מקראית – אך סדרה של זעזועים פוליטיים במזרח התיכון ושורה של החלטות מדיניות גרועות של מלכי ישראל איימה להביא להכחדתה של השפה.

    איליה: הפיניקים, אשורים ומלכי ישראל לא יכלו אפילו לנחש שהם גרים המזרח הטיחון
    המושג הזה המציאו בריטים הרבה יותר מאוחר.

    • רן לוי הגיב:

      הי, איליה – אכן, המושג 'המזרח התיכון' הומצא הרבה יותר מאוחר, אבל נוח להשתמש בו כחלק מההסבר 🙂
      רן

  7. איליה הגיב:

    מילים לועזיות עברו גיור מזורז לעברית: אנציקלופדיה, פסיכולוגיה ואידאולוגיה, למשל

    איליה:
    הייתי אומר אחרת: מילים לועזיות רבות לקחו משפה הרוסית: אנציקלופדיה, פסיכולוגיה ואידאולוגיה, למשל. בדיוק ככה מבטאים ברוסית. כי המון חלוצים דיברו רוסית

    יש לי מילון רוסי עברי ובו כ300 מילים בינלאומיים שברוסית ובעברית מבטאים אותו דבר

  8. איליה הגיב:

    שורשיה של העברית נמצאים במסופוטמיה, האזור שבו שוכנות כיום אירן ועירק, שם חיו השומרים – הראשונים שהמציאו את הכתב.

    איליה:
    עוד הפעם צריך להבדיל בין כתב, שמשתנה, לשפה עצמה, שנשארת פחות או יותר אותה השפה
    יותר נכון אולי: "שורשיו של כתב העברית נמצאים במסופוטמיה"

  9. איליה הגיב:

    מילים רבות בעברית שאולות מפיניקית: 'ראש', 'אב', 'שמיים', 'יד' ו'מזבח' הן כולן מילים פיניקיות, בדומה למאות מילים נוספות.

    איליה:
    אם אני מבין נכון וזה גם כתוב במאמר פיניקית ועברית הוי אז שפות מאוד דומות, שני דיאלקטים של אותה השפה. ולכן לא נכון להגיד שמילים שאולות מהפיניקית
    זה כמו להגיד שמילה HEAD באנגלית אמריקאית שאולה מאנגלית של אנגליה.

  10. איליה הגיב:

    ומילים ערביות שימשו להם כהשראה למילים כגון 'חייט',

    איליה:
    חייט (HAYAT, HAIT) שם משפחה אשכנזי מאוד פופולרי שנתנו אותה באירופה ללא השפעת שפה ערבית
    מסכנה שהמילה היא עברית ולא לקוחה מהערבית

  11. איליה הגיב:

    'סטל' היא דלי: מי שהפכו על ראשו דלי הולך בזגזג, ולכן הוא 'מסטול'.

    איליה:
    אולי זה: 'סטל' היא דלי: מי שמעשן מהדלי (נרגילה) ולכן הוא 'מסטול'.

  12. איליה הגיב:

    הכתב הפיניקי אומץ גם על ידי כמה שבטים קטנים שהתיישבו בארץ כנען כאלף שנים לפני הספירה: בני ישראל. בארץ ישראל הפכה הפיניקית לדיאלקט מקומי שכונה אז בשם 'שפת כנען' או 'יהודית', והיום קרוי 'עברית מקראית' או 'כתב דעץ'.

    איליה:
    דיאלקט לא יכול להיות קרוי כתב, די דיאלקט זה שפת דיבור בלבד
    צריך להבדיל בין כתב, שמשתנה, לשפה עצמה, שנשארת פחות או יותר אותה השפה

  13. איליה הגיב:

    מקיף – MAKIF ולא MEKIF
    מילון מקיף – MILON MAKIF

  14. איליה הגיב:

    במאה שמונה עשרה (SHEMONA ESRE) לא נכון.
    צריך MEA SHEMONE ESRE
    כי זה מספר וחייב להיות נקבה
    מאה שבע עשרה ולא מאה שבעה עשר

  15. איליה הגיב:

    ביוונית או בערבית
    זה לא ARVIT זה ARAVIT
    ARVIT – זה של ערב: תפילה עברית
    ARAVIT – שפה ערבית

  16. איליה הגיב:

    תודה, מאוד מעניין

    תיקונים: פרק "מאה שלושים ושלוש" ולא שלושה, זה מספר אז נקבה כמו תופס "שבע עשרה" בנקבה
    שמונה מאות (SHEMONE MEOT) לא shemona meot גם נקבה לא זכר

  17. אריה סתר הגיב:

    לסקל -> לסכל.
    אחלה כתבה. כל מה שרצית לדעת על השפה העברית…

  18. יוסף אלון הגיב:

    שנה טובה
    רק אמש גיליתי את האתר הנפלא
    הקשבתי בעניין רב להרצאות המרתקות והמאלפות
    ויש לי שתי הערות:
    1. הדיקציה של הדובר מצויינת
    אבל הטונאציה והעליות והירידות בעוצמה לפעמים יורדות אל מתחת לסף השמיעה
    2. נפלא שעברתם גם להופעת ההרצאות בכתב,
    אבל כדאי לערוך הגהה חוזרת שלהן. למשל: ברשימה זו על העברית יש לתקן ל"רוחשים כבוד"
    ישר כח ושתתמידו הלאה

    • רן לוי הגיב:

      תודה, יוסף! קיבלתי את ההערות ואשתדל לשפר את שינויי העוצמה. אתקן גם את הטעות בטקסט.
      רן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *