בלייד ראנר – סיפורו של הסרט

בלייד ראנר, סיפורו של הסרט - רן לוי - עושים היסטוריה

בלייד ראנר – סיפורו של הסרט

כתב: רן לוי

כשעלה לאקרנים 'בלייד ראנר', סרטו של הבמאי רידלי סקוט ובכיכובו של הריסון פורד, הוא נחשב לכשלון מהדהד: המבקרים קטלו אותו, הצופים לא אהבו אותו, והמשקיעים הפסידו מיליוני דולרים. ברוב המקרים, סרטים כושלים מושלכים לפח האשפה של ההיסטוריה ונשארים שם- אך לא 'בלייד ראנר'. כיצד הפך 'בלייד ראנר' מכשלון, לקלאסיקה?


פרק זה מבוסס על פודקאסט. האזינו לפודקאסט כאן:

הורד את הקובץ (mp3)
הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

הרבה מאזינים שואלים אותי היכן פרקים אחד ושניים של 'עושים היסטוריה', ולמה אי אפשר למצוא אותם באתר? 

אני קצת מתבאס כשאני עונה על השאלה הזו, אבל אין ברירה: האמת חייבת להאמר. העפתי את הפרקים האלה כי הם לא היו טובים מספיק לטעמי: לא באכות ולא בתוכן. אלו היו פרקי פיילוט, ובמבט לאחור אני מזהה בהם אינספור פגמים שעם הזמן והניסיון למדתי להמנע מהם. איכות ההקלטה זוועתית, התוכן מבורדק לגמרי ועל העריכה אני אפילו לא רוצה לחשוב.

אני בר מזל, במידה מסוימת: יש לי את האפשרות הטכנית להסיר פרקים של הפודקאסט מהאתר, או לעדכן ולשפר אותם אם אני מעוניין בכך. ליוצרים בתחומי אמנות אחרים, כמו קולנוע למשל, אין את הפריווילגיה הזו: הפקת סרט היא עניין יקר ומורכב, ואלא אם הבמאי הוא גם זה שמממן את ההפקה- הוא לא יקבל הזדמנות שניה לצלם אותו.

'בלייד ראנר', סרטו של הבמאי רידלי סקוט, הוא מקרה יוצא דופן. 'בלייד ראנר' החל את דרכו ככשלון מהדהד- בקופות הכרטיסים וגם אצל מבקרי הקולנוע- אך ברבות הימים זכו הסרט והבמאי להזדמנות שניה, בעיקר בזכות התפתחויות טכנולוגיות שחלו מאז יצא לאקרנים. כיצד הפך סרט שהמבקרים אהבו לקטול, לאחת מהיצירות האהובות והמוערכות ביותר בז'אנר המדע הבידיוני? מילה של אזהרה לפני שנמשיך – אם לא צפיתם בסרט עדיין ואתם מתכננים לעשות כן, דעו שפרק זה הוא ספוילר אחד גדול: יכול להיות שכדאי לכם ללחוץ על כפתור ה-Pause ולהאזין לפרק אחרי שתצפו בסרט.

פיליפ ק. דיק

'בלייד ראנר' מבוסס על ספר שיצא לאור ב-1968, 'האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?', מאת פיליפ ק' דיק. דיק היה סופר יוצא דופן, הן באישיותו הן בנושאים שעליהם כתב. במקום עלילות הירואיות וקרבות לייזרים בחלל כמקובל בספרות המדע הבדיוני של תקופתו, הגיבורים של דיק היו במקרים רבים נרקומנים, פרנואידים וחולי נפש שאף פעם לא ידעו בוודאות אם המציאות שסביבם היא אותנטית או שמא אשליה שמפיק מוחם.

פיליפ ק. דיק - הפודקאסט עושים היסטוריה

פיליפ ק. דיק

פיליפ ק. דיק קיבל כמה וכמה הצעות להפוך את ספרו לסרט אך סירב לכולן. דיק לא סבל את תעשיית הקולנוע ההוליוודית, וגם לא היה מרוצה מהתסריטים שקרא. באחת ההזדמנויות סיפר על תסריטאי ששלח לו עיבוד קולנועי שעשה לספר, ואז בא לפגוש אותו. דיק חיכה לו בירידה מהמטוס, ושאל אותו: 'שאכה אותך כאן בשדה התעופה, או שנחכה עד שנגיע לדירה שלי?'

באמצע שנות השבעים קיבל לידיו התסריטאי המפטון פנצ'ר (Fancher) את הספר. גם הוא לא ממש הסתדר עם דיק במישור האישי, אך בסופו של דבר קיבל אישור להפוך אותו לתסריט קולנועי. התסריט שואל כמה אלמנטים עלילתיים ודמויות מפתח מהספר, אבל העלילה עצמה שונה מאוד.

המפטון פנצ'ר - הפודקאסט עושים היסטוריה

המפטון פנצ'ר

הנה תקציר עלילת הסרט, לטובת מי שטרם צפה בו. בלייד ראנר מתרחש בלוס אנג'לס, בשנת 2019. מלחמות וזיהום תעשייתי פגעו באטמוספירה של כדור הארץ והביאו להכחדתם של כמעט כל בעלי החיים בטבע. כל מי שיכול היה להרשות לעצמו היגר לכוכבים אחרים, ובכדור הארץ נותרו רק העניים והחולים שחיים בזוהמה ובעליבות בערים צפופות.
'טיירל' היא חברה ענקית המייצרת 'רפליקנטים'. רפליקנטים ('שכפולים', בתרגום חופשי) הם יצורים מלאכותיים אורגניים – מעין רובוטים ביולוגיים – שנראים ומתנהגים בדיוק כמו בני אדם, אך משמשים כעבדים על כוכבי לכת וחלליות ועושים את כל העבודות המסוכנות והלא-נעימות שבני אדם אינם יכולים או אינם רוצים לעשות. אורך החיים של הרפליקנטים מוגבל לארבע שנים בלבד, ואסור להם בתכלית האיסור להגיע לכדור הארץ.

גיבור הסרט הוא ריק דקרד, בגילומו של הריסון פורד. דקרד הוא 'בלייד ראנר': שוטר שתפקידו לרדוף אחרי רפליקנטים שמפרים את האיסור ומגיעים בכל זאת לכדור הארץ. כשבלייד ראנר לוכד רפליקנט מורד, הוא 'מוציא אותו לגמלאות' – דהיינו, מחסל אותו.

דקרד חוזר מפרישה כדי לצוד ולחסל חבורה של ארבעה רפליקנטים שהסתננו לכדור הארץ: לאון, פריס, זורה ורוי באטי, מנהיג החבורה. הרפליקנטים הם מדגם נקסוס-6, שנחשב כמתקדם ביותר.
דקרד יוצא למשרדי חברת טיירל כדי ללמוד עוד על דגם הנקסוס-6, ושם פוגש את רייצ'ל: רפליקנטית ניסיונית שבמוחה הושתלו זכרונותיה של ילדה אמתית, והיא כלל אינה מודעת לכך שהיא אינה בת אדם.
הרפליקנטים מסתננים למשרדיה של חברת 'טיירל', שם הם פוגשים את הד"ר אלדון טיירל – האיש שיצר אותם. רוי מבקש מד"ר טיירל שיבטל את המגבלה של ארבע שנות חיים, וכשזה מסרב, הוא הורג אותו.
דקרד מגלה לרייצ'ל שהיא אינה אנושית. היא מתקשה לעכל את הבשורה, אך לבסוף מתאהבת בדקרד. דקרד מחסל שניים מהרפליקנטים, פריס וזורה, ורייצ'ל מסייעת לו להוציא לגמלאות גם את לאון, הרפליקנט השלישי. בסצינת סיום דרמטית נלחם דקרד ברוי באטי, מנהיג הרפליקנטים, ומפסיד לו. דקרד תלוי מגג בניין, נאחז בקצות אצבעותיו, אך במקום לתת לו ליפול אל מותו- באטי אוחז בו ומציל אותו, ואז מת כעבור דקות ספורות 'באופן טבעי' כשתאריך התפוגה שלו מגיע לקצו. הסרט מסתיים כשדקרד מחליט לברוח עם רייצ'ל, אהובתו הרפליקנטית, במקום להוציא אותה לגמלאות.

רידלי סקוט

בשנת 1979 היה הבמאי רידלי סקוט כוכב עולה בשמי הקולנוע. סרטו האחרון, 'הנוסע השמיני', זכה להצלחה אדירה ולביקורות מהללות, ונחשב עד היום לאחת הקלאסיקות הבולטות של המדע הבדיוני. חברת ההפקה פנתה לסקוט והציעה לו לביים את 'בלייד ראנר', אך הוא סירב. סקוט לא רצה לעשות שני סרטי מדע בדיוני ברצף, וגם לא התחבר ממש לספרו של פיליפ ק' דיק. למעשה, הוא השתעמם ממנו כל כך עד שנשבר באמצע ולא הצליח לסיים אותו.

רידלי סקוט - הפודקאסט עושים היסטוריה

רידלי סקוט

שמונה חודשים חלפו. אתרע המזל ואחיו של סקוט הלך לעולמו עקב מחלה קשה. סקוט, שהיה קרוב מאד לאחיו, חש שהוא הולך ושוקע אל דיכאון ומרה שחורה. כדי לחלץ את עצמו מהדיכאון, החליט שהוא חייב להתמסר לפרוייקט חדש. למרות הסירוב הראשוני, משהו בתסריט של המפטון פנצ'ר המשיך להדהד בראשו של סקוט בחודשים שחלפו מאז שקרא אותו, ובמחשבה שניה הסכים להצטרף אל 'בלייד ראנר'. אך כבר בשלב מוקדם זה, העניינים החלו להסתבך.

כבמאי, רידלי ראה ב'בלייד ראנר' יצירה אמנותית אישית שלו. כפי שהגדיר זאת בעצמו –

"[לצלם סרט] זה כמו לכתוב ספר או לצייר ציור עם הרבה ידיים. סרט חייב הנחייה ברורה ולא הוא כושל. ברור שמדובר במאמץ קבוצתי, אך בחישוב הסופי הסרט חייב להיות שייך לאדם אחד."

אמנם המציאות הכריחה את סקוט לשתף פעולה עם אנשי מקצוע אחרים כגון תסריטאים, צלמים ושחקנים – אך הוא נטה לפלוש לתחומי העיסוק שלהם ללא היסוס ולכפות את החזון שלו על היצירה כולה. הוא ופנצ'ר עמלו במשך שנה שלמה על שכתוב התסריט, אך למרות אינספור תיקונים, תוספות ומחיקות- סקוט עדיין לא היה מרוצה. פנצ'ר המותש החליט שהגיעו מים עד נפש, ולא הסכים לשכתובים נוספים- אך רידלי הלך מאחורי גבו ופנה לתסריטאי אחר, דיוויד פיפולס (Peoples), כדי שיערוך בתסריט שינויים נוספים. כשגילה זאת פנצ'ר הוא כעס כל כך עד שדרש ששמו יוסר מרשימת הקרדיטים בסוף הסרט.

חלק מהותי מאד מהחזון האמנותי של רידלי סקוט לגבי בלייד ראנר היה קשור בעיצוב הויזואלי של הסרט. סקוט מספר על עצמו שעמוק בפנים הוא יותר מעצב מאשר במאי, ואם לא היה במאי סביר להניח שהיה פונה לאדריכלות או תחום עיסוק דומה. את ההשראה ללוס אנג'לס העתידנית והאפלה הוא קיבל מביקוריו בניו-יורק, שבראשית שנות השמונים הייתה עיר מוזנחת ועתירת פשיעה, ובהונג-קונג הצפופה והקלסטרופובית. ב"בלייד ראנר", סקוט ביקש להעביר לצופיו את התחושה שלמרות שעלילת הסרט מתרחשת בעתיד – הסיפור עצמו יכול היה להתרחש בכל תקופה שהיא, וגם בעבר. את הסיבה לתחושה זו נבין בהמשך, כשנדון במסרים החבויים בסרט.

פוסטר הסרט 'בלייד ראנר' - הפודקאסט עושים היסטוריה

פוסטר הסרט 'בלייד ראנר'

גיבור הסרט הוא בלש מחוספס החי בלוס אנג'לס הצפופה והקלסטרופובית, ומתאהב ברייצ'ל, פאם פאטל קלאסית. אלו המאפיינים הקלאסיים של סגנון קולנועי מוכר בשם בשם 'סרט אפל', 'פילם נואר' בלעז, וסקוט סמך על צופיו שיזהו אותם מייד ויעשו את הקישור אל התקופה שבה פרח סגנון זה בקולנוע: שנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, או במילים אחרות – 'עתיד שמתרחש בעבר'. כדי להעצים עוד יותר את החיבור אל הפילם נואר, הקפיד סקוט להכניס לסרט גם את האסתיקה הייחודית של הז'אנר: צללים חדים, עשן, סמטאות אפלות וכו'.

אך כדי להגשים את החזון הויזואלי הזה, נדרשו חמישה חודשים של עבודה בתנאים לא קלים. כל הצילומים נעשו בלילה, והצוות לא ראה אור יותר במשך שבועות ארוכים. עשן מלאכותי החניק את כל מי שעמד על הסט כמעט בכל צילום. רוטגר יוהר (Hauer), השחקן שגילם את רוי באטי, מנהיג הרפליקנטים, בילה שלוש לילות שלמים על גג בניין, תחת גשם מלאכותי שוטף, בתחתוניו בלבד, כדי לצלם את סצינת הסיום של הסרט. בשלב זה, אגב, הוזמן שוב התסריטאי המפטון פנצ'ר לסייע שוב בתיקוני חירום שהיו צריכים להעשות בתסריט, ונקם את נקמתו האמנותית בדיוויד פיפלוס, התסריטאי שהחליף אותו, כששכתב מחדש את חלק מהשכתובים שעשה פיפולס בתסריט המקורי שלו…אף על פי כן, שני התסריטאים נעשו מאוחר יותר חברים טובים.

רוטגר יוהר - הפודקאסט עושים היסטוריה

רוטגר יוהר

אל הקושי הפיזי שבעבודה על הסט יש להוסיף את הקשיים שבעבודה עם רידלי סקוט הפרפקציוניסט, שלא ויתר ולו כזית על דרישותיו. סקוט היה רגיל 'לעבוד עם הידיים' על הסט, להחזיק את המצלמה ולצלם בעצמו – אך כללי האיגודים המקצועיים בקליפורניה מנעו ממנו לעשות זאת. סקוט היה מתוסכל וחש כמו 'צייר שכרתו את ידיו'. את התסכול הזה חשו כל מי שעבדו סביבו, וחיכוכים רבים פרצו בין הבמאי השתלטני וצוותו, ובפרט בינו ובין הריסון פורד, כוכב הסרט. השמועות אומרות שהריבים בין השניים כמעט הגיעו לכדי אלימות פיזית ממש. היום השניים נמצאים ביחסים טובים, אך פורד מודה בפה מלא שלא נהנה על הסט של בלייד ראנר, בלשון המעטה:

"לא אהבתי [את העבודה] על בלייד ראנר…שיחקתי בלש שלא עשה שום עבודת בלשות. לא היה לי מה לעשות שם חוץ מלעמוד ולהיות חלק מהסט המפואר שבנה רידלי."

אחת מנקודות המחלוקת בין סקוט ופורד הייתה בשאלה עקרונית מאד: האם הבלש ריד דקרד, גיבור הסרט, הוא בעצמו רפליקנט?

בלייד ראנר

יש כמה רמזים במהלך הסרט לכך שדקרד אינו אנושי בעצמו. הבולטת שבהן היא סצינה שבה דקרד חולם על חד-קרן שרץ ביער. הסצינה הזו אינה קשורה כלל לעלילה ונדמה שהיא חסרת משמעות – עד לסוף הסרט, כשדקרד מתכונן לברוח יחד עם רייצ'ל אהובתו. רייצ'ל, כזכור, היא רפליקנטית שבמוחה הושתלו זכרונות כוזבים. שותפו של דקרד, שוטר בשם גאף, משאיר מחוץ לדלת פסל אוריגמי זעיר של חד-קרן. רידלי סקוט הסביר את חשיבות הסצינה הזו כך:

"גאף, ממש לקראת הסוף, משאיר פיסה של אוריגמי.. .בצורת חד-קרן, כן? אז החד-קרן בחלומו של דקרד אומר לי שדקרד לא היה מספר על החלום הזה לאף אחד. אם גאף יודע עליו, זו הדרך שלו לומר לדקר ד- 'קראתי את הקובץ, שלך, חבר!', כן?'

או במילים אחרות, גאף יודע על החד-קרן מכיוון שדקרד הוא רפליקנט, והחלום הזה מתוכנת באופן כלשהו במוחו באותו האופן שבו הושתלו זכרונות מזויפים במוחה של רייצ'ל.

אך הריסון פורד התנגד לרעיון הזה. הוא חשב שדקרד חייב להיות אנושי, אחרת לקהל לא תהיה דמות של גיבור שיוכל להזדהות איתה, והזדהות עם הגיבור ומטרותיו היא באופן מסורתי אחת מהיסודות של תסריט קולנועי מוצלח. אם כל הדמויות הראשיות בסרט הן רפליקנטיות, כל המתח הדרמטי שנובע מהניגוד בין בני האדם והרפליקנטים מתמוסס ונעלם. ולא רק פורד חושב שדקרד אינו רפליקנט: אפילו המפטון פלצ'ר, התסריטאי, טוען שדרקד אנושי לגמרי.

הריסון פורד - הפודקאסט עושים היסטוריה

הריסון פורד

כיצד ייתכן שהבמאי, התסריטאי וכוכב הסרט חלוקים בדיעותיהם בשאלה כה מהותית, שנוגעת בלב העלילה ממש? התשובה היא שרידלי סקוט החליט במודע להשאיר את שאלת אנושיותו של דקרד מעורפלת – ואף הודה בכך בראיונות לתקשורת. אם היה רוצה לספק לצופיו תשובה ברורה, כל מה שהיה עליו לעשות הוא לשים בפיו של גאף את המשפט – 'דקרד, אתה רפליקנט.' סקוט בחר בערפול כיוון שבלייד ראנר לא היה, לדידו, סרט פעולה סטנדרטי שבו הגיבור האנושי הטוב מחסל את הרפליקנטים הרעים וזוכה בנערה. סקוט ביקש לטעת במוחם של הצופים את הספק לגבי אנושיותו של דקרד, כדי לגרום להם לשאול את עצמם מה בדמויות השונות שעל המסך הופך אותן לאנושיות או למלאכותיות. הוא לא רצה להעניק לצופיו תשובה 'לעוסה' ומוכנה לעיכול. בלייד ראנר היה סרט שאמור לגרום לצופיו לחשוב. זו הייתה גדולתו של הסרט, וזו גם הייתה הסיבה לכשלונו.

בספר, וגם בסרט, ההבדל המוצהר והרשמי שבין בני אדם לרפליקנטים הוא ביכולתם לחוש אמפתיה: רפליקנטים אינם מסוגלים לחוש אמפתיה ולהזדהות עם סבלו ורגשותיו של האחר. המכשיר העלילתי שמדגיש את הנקודה הזו הוא מתקן בשם 'מכונת ווייט-קאמפף' (Voigt-Kampff) המשמש את החוקרים כדי לבחון חשודים ולגלות אם הם רפליקנטים או בני אדם. ווייט-קאמפף הוא מעין גלאי-אמפתיה, 'פוליגרף של רגשות': הבוחן שואל את הנבדק סדרה של שאלות פרובוקטיביות, ומודד תגובות גופניות לא רצוניות כגון הזעה, דופק, תנועות עיניים וכו' כדי לאתר את התגובה הרגשית. הרפליקנטים חסרי האמפתיה נכשלים במבחן, כמובן. על פניו, נראה שפיליפ ק/ דיק ורידלי סקוט העניקו לנו תשובה ברורה ומוחלטת לשאלת אנושיותו של ריק דקרד ושאר הדמויות בעלילה: אם נכשלת במבחן ווייט-קאמפף, אינך אנושי.

אך לכל אורך הסרט הדמויות האנושיות – ריק דקרד ועמיתיו במשטרה – הן אלו שעומדות במבחן אמפתיה מסוג אחר. לא במקרה בחר רידלי סקוט לקרוא לרפליקנטים בשם זה, במקום 'אנדרואידים'- שמם המקורי בספרו של פיליפ ק' דיק. הוא ניסה לטשטש את התחושה שמדובר בייצור מלאכותי ומכני. למשל, על אף שהרפליקנטים מתוארים כחזקים ומהירים יותר מבני אדם, הם אינם שונים מאתנו. באחת הטיוטות של התסריט מתואר ניתוח-שלאחר-המוות ברפליקנט, ומסופר שם שהפתולוג הבין שמדובר ברפליקנט רק שעתיים לתוך הניתוח.

נוסף על כך, הרפליקנטים מפגינים תכונות אנושיות ברמה הקוגניטיבית. למשל, כבני אדם חלק גדול ממה שמעצב את אישיותנו והופך אותנו למי שאנחנו הוא חוויות העבר שלנו: האהבות, הכשלונות, ההצלחות וכו'. הרפליקנטים מפגינים צורך אנושי עז בחיבור אל העבר הקצרצר שלהם, צורך שבא לידי ביטוי בכך שהם מקפידים לשמור על תמונות שלהם כמזכרות מחייהם הקצרים. רייצ'ל מסרבת בתחילה להאמין שהיא אינה אנושית כיוון שיש לה זכרונות מימי ילדותה, זכרונות שכאמור הושתלו במוחה. אנושיותם של הרפליקנטים באה לידי ביטוי גם בעצם העובדה שהם, כמונו, בני תמותה – ואם נזכור שתוחלת החיים שלהם היא בסך הכול ארבע שנים, הרי שהם 'אנושיים יותר מאנושיים'…

אך כיצד מתייחסים בני אדם בסרט ליצורים הכמעט אנושיים? בחוסר אמפתיה מוחלט. באופן עקבי הם מתעלמים ממצוקת הרפליקנטים שמנסים באופן נואש להאריך את חייהם מעבר למגבלה הקבועה של ארבע שנים. לרפליקנטים יש בבירור תחושות ורגשות, אך בני האדם מתייחסים אליהם בשיוויון נפש ולשוטרים אף מותר 'להוציא אותם לגמלאות' על המקום, ללא משפט.

בלייד ראנר, אם כן, הוא מעין מראה שדרכה משתקף היחס שלנו אל יצורים חלשים מאיתנו. הנאצים, למשל, ראו ביהודים, בצוענים, בהומוסקסואלים ובבעלי הפיגור השכלי יצורים שהם 'כמעט בני אדם': הם אולי הולכים, מדברים וחושבים – אבל חסרה להם אותה 'עליונות ארית' שהנאצים פינטזו עליה, ולכן מותר היה להשמיד אותם בהמוניהם. דוגמא נוספת ליחס נטול אמפתיה כלפי יצורים חלשים היא התעללות בבעלי חיים, שהרי כלבים, חתולים וחיות דומות מסוגלים בברור לחוש בכאב. במילים אחרות, בלייד ראנר מראה לנו באיזו קלות אנחנו מאבדים את אנושיותנו – וזאת ברגע שאנחנו מחליטים שמישהו אחר אינו אנושי.

בלייד ראנר משופע גם במוטיבים דתיים רבים, ובמיוחד בכל הנוגע לדמותו של רוי באטי, מנהיג הרפליקנים. רוי וחבריו מגיעים לכדור הארץ מהחלל – דהיינו מהשמיים – כדי לתת לבני האדם הזדמנות להתעלות מעל לאנוכיות הטבעית שלהם ולהעניק לרפליקנטים חיים. בני האדם נכשלים בכך, אך רוי באטי – בדומה לישו – מפנה את הלחי השנייה ומציל את ריק דקרד מנפילה ודאית אל מותו, למרות שזה ניסה להרוג אותו מספר דקות קודם לכן. כמו לישו, גם לרוי נעוץ מסמר בכף ידו. כשבאטי מת, יונה שהוא מחזיק בידו משתחררת ועפה אל השמיים, כמו נפש שעולה לגן עדן. אם כן, כפי שקורה לא מעט במדע בדיוני טוב, בלייד ראנר הוא יותר אלגוריה על מצבם של בני האדם מאשר סיפור על רובוטים ובני אדם שנלחמים זה בזה.

הפרשנות שהבאתי כאן היא רק חלק קטן מהסמליות ומהדימויים שמצאו פרשנים בבלייד ראנר לאורך השנים. אפשר למצוא משמעות רבה גם בעיסוק האובסיסי של כל הדמויות בעיניים ובראיה (שהרי העין ידועה כ'חלון אל הנשמה'), בהשלכות של הזיהום הסביבתי, קפטיליזם דורסני ועוד.

כישלון קופתי

הצילומים לסרט נסתיימו ביוני, 1981, והסרט המוכן הוקרן בפני קבוצת ביקורת. התוצאות היו מעוררות דאגה: הצופים לא אהבו את מה שראו. במבט לאחור, קל להבחין בפער הציפיות של הקהל. כולם הכירו את הריסון פורד כגיבור פעולה כריזמטי ונועז: האן סולו במלחמת הכוכבים וד"ר אינדיאנה ג'ונס ב'שודדי התיבה האבודה'. הם ציפו לראות אותו מחייך את חצי-החיוך השרמנטי שלו ומספק פאנצ'ליינים עוקצניים בעודו מחסל רפליקנטים על ימין ועל שמאל. רידלי סקוט היה מפורסם בזכות ה'נוסע השמיני', כך שהרפליקנטים היו אמורים להיות מפלצות מסוכנות וחסרות רחמים…אך בפועל, הם קיבלו סרט שונה לגמרי. במקום לחסל רפליקנטים, ריק דקרד עסוק רוב הזמן בלרדוף אחר המאורעות ולחטוף מכות. שני הרפליקנטים היחידים שהוא מוציא לגמלאות הן בכלל נשים. כשהוא פוגש סוף סוף את רוי באטי, הנבל הראשי, באטי מציל את ריק דקרד ממוות ודאי- ואז מת מ'זקנה'…אם הגיבור הראשי הוא בכלל לא אנושי, והנבל שנגדו הוא נלחם הוא לא כל כך רשע ומפחיד- עם מי אמור היה הקהל להזדהות? כולם הסכימו שמבחינה ויזואלית הסרט נראה נפלא, ופס הקול שהלחין ואנגליס היה מעורר השראה- אבל… מה בעצם קורה שם, בבלייד ראנר? מי ניצח ומי הפסיד?

באופן אירוני, היחיד שאהב את מה שראה היה דווקא פיליפ ק' דיק, שהיה מפורסם בחוסר חיבתו להוליווד. הוא הלך לעולמו עוד שלפני שהסרט יצא לאור, אך הספיק לצפות בקטע קצר מתוכו. פיליפ כתב לחבר – 'הסרט הזה עומד לחולל מהפכה באופן שבו אנחנו חושבים על מדע בדיוני ועל מה שמדע בדיוני יכול להיות'.

ההפקה נכנסה לסחרור מסוכן. המממנים של הסרט, שחששו מכשלון בקופות, דרשו מרידלי סקוט להכניס בו שינויים שיהפכו אותו ל'ידידותי יותר' עבור הצופה הממוצע. בתחילה סירב רידלי, אך בסופו של דבר נכנע ללחץ הכבד וערך מחדש כמה סצינות. השינוי הבולט ביותר הוא בסצינת הסיום. בסצינת הסיום המקורית דקרד ורייצ'ל פוסעים לתוך מעלית ויוצאים אל עבר עתיד לא ידוע ולא בטוח. בגרסה המתוקנת, השניים טסים מעל נוף ירוק ואידיאלי בדרך אל סוף טוב, הכול טוב. גם הסצינה של חלום החד-קרן נחתכה, מה שלמעשה עיקר מתוכן את סצינת הסיום שבה משאיר גאף את חד-קרן האוריגמי לדקרד – ובכך מונע מהצופים להבין שדקרד עשוי להיות רפליקנט בעצמו.

שינוי נוסף שנעשה בסרט היה תוספת קריינות (VoiceOver) של הריסון פורד שבה הוא מספק הסברים לקהל לגבי העלילה, הדמויות והסיום. קריינות מסוג זה היא מאפיין מוכר של 'הסרט האפל', אך יוצרי קולנוע סולדים ממנה בדרך כלל: הדיעה המקובלת היא שקריינות היא סוג של רמאות או 'השתפנות'. תסריט טוב צריך לספק לצופה את כל המידע שלו הוא זקוק כדי להבין את הסרט, בין בדיאלוגים שבין הדמויות או ברמזים ויזואלים או קוליים. אם אתה משתמש בקריינות, סימן שלא הצלחת להעביר לקהל את מה שהיית צריך להעביר באמצעים 'קולנועיים' יותר.

מקרה הספציפי הזה, הקריינות של הריסון פורד הייתה, לכל הדיעות, זוועתית. טון הדיבור שלו היה מונוטוני ומשעמם, עד שהיה בהפקה מי שתהה אם פורד היה מסומם בזמן ההקלטה. שמועות עקשות טענו שפורד הקליט את הקריינות בצורה גרועה במכוון כדי שלא יכניסו אותם לפרק, אם כי פורד הכחיש אותן בכמה הזדמנויות.

פנצ'ר, התסריטאי, סיפר שכשמע את הקריינות בפעם הראשונה חשב שהיא איומה ונוראית. כיוון שלבלייד ראנר היו רק שני תסריטאים והוא אחד מהם, הסיק שדיוויד פיפולס הוא זה שכתב את הטקסט שהקריא פורד. הוא לא אמר כלום לפיפולס כיוון שלא רצה להעליב אותו. רק כעבור שנה, אחרי לילה רווי אלכוהול, אזר מספיק אומץ.

"אני מעריך מאד את העבודה שלו, אבל לא הצלחתי להבין איך הוא היה מספיק מטומטם כדי לכתוב את הקריינות הזו. לילה אחד כעבור שנה, כששנינו היינו שיכורים, אמרתי לו – 'מה קרה לך? למה כתבת את החרא המטומטם הזה?' והוא אמר לי – 'חשבתי שאתה כתבת אותו!'"

אחרי שנה מלאת ייסורים של מאבקים בתוך ההפקה, שינויים של הרגע האחרון וריבים אינספור, יצא בלייד ראנר לאקרנים בעשרים וחמישה ביולי, 1982. מבקרי הקולנוע קטלו אותו ללא רחמים…מבקרת הקולנוע של המגזין 'הניו-יורקר' אמרה על בלייד ראנר שיש בו שש שכבות של סאבטקסט- אבל בלי טקסט. רוג'ר אברט (Ebert), מבקר קולנוע מפורסם, כתב כי 'בלייד ראנר הוא הישג ויזואלי מהמם ומרתק, אבל כסיפור עלילתי הוא כשלון מוחלט.'

אל הבקורות הקשות האלה הצטרף גם חוסר מזל משווע: בלייד ראנר עלה לאקרנים במקביל ל'אי.טי, חבר מכוכב אחר', סרטו שובר הקופות של סטיבן שפילברג. הצופה הממוצע שמע על אי.טי רק דברים טובים, ועל בלייד ראנר בעיקר דברים רעים- והתוצאה הייתה כשלון קופתי מהדהד. בשבועות הראשונים להקרנתו הכניס בלייד ראנר כשבעה מיליון דולר, הרבה פחות מעשרים ושמונה מיליון הדולרים שהושקעו בו.
בלייד ראנר היה, אם כן, בדרכו אל פח האשפה של ההיסטוריה: עוד סרט קולנוע שהחל כהבטחה גדולה וסיים בקול ענות חלושה. רידלי סקוט הודה כי בדיעבד, הוא מצטער על השינויים שעשה בסרט.

"הסכמתי לרעיון שאנחנו צריכים לשנות דברים כדי לרצות את הקהל, אך מאוחר יותר הבנתי שברגע שקיבלתי את הגישה הזו, למעשה מכרתי את נשמתי לשטן. אינץ' אחרי אינץ' התרחקתי בהתמדה מהחזון המקורי שלי."

עלייתו של הוידיאו

באותה התקופה בערך, שלהי שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, החלה טכנולוגיה חדשה סוללת את דרכה את בתיהם של מיליוני אמריקנים: ה-Video Home System, או VHS בקיצור. המבוגרים מבין המאזינים ודאי זוכרים את מכשירי הוידיאו הגדולים עם הקסטות השחורות והעבות שהיו בכל סלון כמעט גם בישראל. ה-VHS הביא עימו שינויים דרמטיים בהרגלי צריכת הקולנוע. ספריות וידיאו צצו בהמוניהן, ואיפשרו לצופים להנות מסרטים גם שנים רבות אחרי שכבר ירדו מהאקרנים בבתי הקולנוע, ולצפות שוב ושוב באותו הסרט ללא תוספת עלות.

בלייד ראנר היה המרוויח הגדול מהשינוי הטכנולוגי הזה, בעיקר בזכות אותו הסאב-טקסט שכל מבקרי הקולנוע כל כך אהבו לשנוא. חובבי המדע הבדיוני ששכרו אותו מספריות הוידיאו בזכות האפקטים המיוחדים והאסתטיקה הויזואלית הנפלאה, גילו בצפיות חוזרות גם את המסרים, הדימויים והרעיונות העמוקים יותר שהסתתרו בו. בהעדר פער הציפיות המתסכל, הם לא התקשו להתחבר לקצב האטי של העלילה ולדמויות הלא שגרתיות. בסיוע ה-VHS הלך בלייד ראנר וצבר מעריצים חדשים לכל אורך שנות השמונים.

במאי 1990 נערך בלוס אנג'לס פסטיבל קולנוע, ובו הוקרן גם בלייד ראנר. מסיבה בלתי ידועה בחרה חברת האחים וורנר, מפיצת הסרט, שלא להקרין בפסטיבל את הגרסא ה'מסחרית' של בלייד ראנר, זו שעלתה לאקרנים ב-1982, אלא את הגרסא המקורית של הסרט, זו שלפני השינויים והעריכה מחדש.
הגרסא המקורית, נזכור, זכתה בזמנו לתגובות שליליות מאד מקבוצת הביקורת- אך להפתעת כולם תגובות הקהל בפסטיבל הקולנוע היו הפוכות לגמרי: הצופים היללו את הסרט ותורים ארוכים השתרכו לפני קופות הכרטיסים.

מה הביא למהפך הדרמטי בטעמו של הקהל? סביר להניח שמכיוון שהצופים כבר ידעו שבלייד ראנר אינו עומד להיות סרט אקשן הוליוודי טיפוסי, היה להם קל יותר להזדהות עם הבחירות האמנותיות המקוריות שעשה רידלי סקוט כמו, למשל, סצינת הסיום. בגרסא המסחרית מסתיים הסרט כשדקרד ורייצ'ל טסים מעל שדות ירוקים אל עבר עתיד מתוק- אך סיום הוליוודי מתקתק זה עומד בסתירה גמורה לאווירה האפלה והקודרת של הסרט כולו. הסיום המקורי של סקוט, שבו דקרד ורייצ'ל פוסעים לתוך מעלית בדרך אל עתיד אפל ולא בטוח, מתאים הרבה יותר.

מנהליה של חברת האחים וורנר הבינו שניצבת מולם הזדמנות נדירה להחזיר לחיים את בלייד ראנר. הם שכרו את שירותיו של מומחה לשחזור סרטים בשם מייקל אריק שב-1992 אסף את חומרי הגלם של הסרט המקורי, ויחד עם רידלי סקוט ערך אותו מחדש. הגרסא הזו, שכונתה 'בלייד ראנר- גרסאת הבמאי', הייתה באיכות טכנית נמוכה למדי- אך הייתה קרובה יותר, מבחינה אמנותית, לחזונו המקורי של סקוט: פרט לסיום המקורי, חזרה לסרט גם סצינת החד-קרן והקריינות המזעזעת נחתכה ממנו. ב-2007 יצאה לאור גרסא ובה איכות תמונה וצליל משופרים מאד, ובכך השלימה את החוויה שקיווה סקוט ליצור אצל צופיו עשרים וחמש שנים קודם לכן.

כיום, בלייד ראנר נחשב לקלאסיקה. המגזין טיים, למשל, בחר בו לאחד מתוך מאה הסרטים הגדולים בכל הזמנים, ובמשאל שערך המגזין New Scientist בשנת 2007 בחרו הקוראים בבלייד ראנר לסרט המדע הבדיוני הטוב ביותר אי פעם. אפילו מבקר הקולנוע הקשוח רוג'ר אברט, שב-1982 קטל את בלייד ראנר, כתב ב-2007:

"אף פעם לא חיבקתי את בלייד ראנר…אך עתה היא השעה להתקפל ולהודות שהסרט הזה שייך לקאנון […] אני מבין עכשיו שהבעיות שהיו לי בעבר עם בלייד ראנר הן תוצאה של כשלון הטעם והדימיון האישיים שלי."

'בלייד ראנר', אם כן, זכה בחיים שניים: הוא הפך מכשלון צורב ומכאיב, לקלאסיקה. לא הרבה יצירות אמנות בכלל, וסרטי קולנוע בפרט, זוכים להזדמנויות שכאלה.  ומה לגבי פרקים 1 ו-2 של 'עושים היסטוריה'? האם גם הם יזכו להזדמנות שנייה?…מי יודע. אולי בעוד עשרים וחמש שנה…


מקורות ומידע נוסף:

http://scribble.com/uwi/br/brfaq/versions-sneak.html

http://media.bladezone.com/contents/publications/interviews/paul-sammon/

http://movies.nytimes.com/movie/review?res=9A0DE4D71038F936A15755C0A964948260

http://www.ctv.es/USERS/canetor/hampton.htm

http://trumpeter.athabascau.ca/index.php/trumpet/article/view/172/210

http://www.americancinemapapers.com/files/bladerunner.htm

http://www.wired.com/entertainment/hollywood/magazine/15-10/ff_bladerunner_full?currentPage=all

http://www.faqs.org/faqs/movies/bladerunner-faq/

http://scribble.com/uwi/br/tkarantinos.html

http://br-insight.com/2001/04/11/blade-runner-a-postmodernist-view/


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

3 Responses

  1. טל הגיב:

    כתיבה מעולה ומעוררת מחשבה, תודה!

  2. פיצפוץ חמוץ הגיב:

    סרט נפלא. אחד הסצנות החזקות בכל הזמנים כשרוי באטי רוצח את הד"ר אלדון טיירל, יוצרו בוראו. זה כאילו לצפות בבן אנוש הורג את אלוהים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.