fbpx

פרק 123: אגם ווסטוק

חייזרים בחצר האחורית

קשה לדמיין מקום נידח יותר, קשה יותר ומסוכן יותר על פני כדור הארץ כדי לערוך בו מחקר מדעי מאשר תחנת המחקר 'ווסטוק' (Vostok), ביבשת אנטרקטיקה.

אנטרקטיקה היא מקום קר, כפי שיודעים כולם, אבל בווסטוק הקור הוא רק חלק מהעניין. התחנה הקטנה ממוקמת במישור רחב ידיים בגובה שלושה וחצי קילומטרים מעל פני הים, היכן שהלחץ האטמוספרי הוא רק כשישים אחוזים מהלחץ בגובה פני הים. האוויר הדליל מקשה כל פעילות גופנית ואף גורם למחלת גבהים, ותסמיניה כוללים כאבי ראש חזקים ודימומים מהאף. האוויר בווסטוק יבש כמו במדבר, ורוחות עזות מנשבות ללא הרף. שלושה חודשים בכל שנה שרויה התחנה בחשכה מוחלטת, והשמש אינה עולה מעל האופק.

כשהוקמה התחנה על ידי ברית המועצות, בשנת 1957, הדרך היחידה להעביר אליה מזון וציוד הייתה באמצעות שיירת טרקטורים שהזדחלו באטיות על פני המדבר האנטרקטי לאורך אלף קילומטרים, מבסיס האספקה הקרוב ביותר. השיירה הייתה מגיעה לווסטוק רק פעם בשנה. לעתים, אם אירעה תקלה טכנית בטרקטורים, היא לא הייתה מגיעה כלל. כיום יקיימים מטוסי אספקה, אך גם הם זמינים בעיקר בחודשי הקיץ ורק אם מזג האוויר מאפשר להם לנחות.

כמו שאמרנו – בווסטוק הקור הוא רק חלק מהעניין… אבל אם אתם בכל זאת מתעקשים, אז דעו לכם שתחנת המחקר ווסטוק היא גם המקום הקר ביותר על פני כדור הארץ: בשנת 1983 נמדדה טמפרטורה של 89 מעלות צלסיוס מתחת לאפס, הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנרשמה אי פעם. השיא הקודם היה, דרך אגב, 88 מעלות מתחת לאפס, וגם הוא נמדד – כן, ניחשתם נכון – בווסטוק.

למרבה האירוניה, דווקא בתחנת המחקר הזעירה והנידחת – שלושה בניינים נמוכים, 1300 ק"מ מזרחית לקוטב הדרומי – נערך בשנים האחרונות אחד המחקרים המדעיים החשובים והמרתקים ביותר של ימינו. תוצאותי מחקר זה, אם יישא פרי, עשויים לא רק לחשוף בפנינו עובדות מדהימות על החיים בכדור הארץ אלא גם על חיים אפשריים מחוצה לו.

אנדרי קפיצ'ה

אנדריי קפיצ'ה (Kapitsa) נולד בברית המועצות בשנת 1931 למשפחה בעלת ייחוס מדעי מרשים. אביו, פיוטר קפיצ'ה, זכה בפרס נובל לפיסיקה וסבו, אנדריי קרילוב, היה מתמטיקאי ומהנדס ימי פורץ דרך. כמו אבותיו, גם אנדריי בחר בקריירה מדעית. הוא התמחה בגיאוגרפיה, וכך מצא את עצמו בשנת 1959 עורך מחקרים גיאולוגיים בתחנת המחקר ווסטוק.

בזמן שהותו שם, הבחין אנדריי באנומליה מסקרנת: הקרחון רחב הידיים שעליו הוקמה התחנה חלק ושטוח באופן יוצא דופן יחסית לפני הקרקע באזורים אחרים באנטרקטיקה. קרח כה ישר וחלק יכול להיווצר, ידע אנדריי, כאשר מים קופאים מעל פנים מישוריות של אגם. האם ייתכן שהקרחון שעליו עומדת התחנה מכסה אגם שכזה?

קפיצ'ה לא היה הראשון שהעלה בדעתו שייתכן וישנם אגמים תת-קרקעיים, או נכון יותר לומר 'תת-קרחוניים', באנטרקטיקה. מדען רוסי בשם פטר קרופוטקין (Kropotkin) הציע עוד בשלהי המאה ה-19 שמים נוזליים מסתתרים מתחת לקרחוני העד האנטרקטיים. הסיבה לכך נעוצה בלחץ העצום שמפעילות השכבות העליונות של הקרחון על שכבותיו התחתונות. מים נוטים להתרחב בזמן שהם קופאים, אך לחץ שנוצר תחת כובד משקל קרחון מתנגד להתרחבות זו, וכתוצאה מכך יורדת את נקודת הקיפאון של המים מספר מעלות מתחת לאפס. בפועל, המשמעות היא שבתחתית קרחון מסיבי במיוחד מים ממשיכים להיות נוזליים – גם בטמפרטורה מתחת לאפס.

אך למרות הבסיס התאורטי האיתן שעליו נשענה השערתו של קרופטוקטין, רבים פיקפקו באפשרות שאגמים תת-קרקעיים קיימים באנטרקטיקה, ומסיבות טובות. השפעת לחץ קרחונים על נקודת הקיפאון של מים מינורית למדי: נדרש לחץ עצום כדי להוריד את נקודת הקיפאון אפילו במעלה בודדת. הטמפרטורות על פני השטח באנטרקטיקה, לעומת זאת, צונחות באופן שגרתי אל מעלות רבות מתחת לאפס- כך שלא סביר שתזוזת נקודת הקיפאון תשפיע באופן ממשי על קפיאת המים.

אנדרי קפיצ'ה החליט שלא להיכנע לספקנות. קדיחה אל מעמקי הקרחון לא הייתה עדיין אפשרות מעשית, ולכן הסתפק במדידות סיסמוגרפיות: הוא יצר גלי הלם בתוך הקרחון באמצעות פיצוצים מבוקרים של חומר נפץ, ומדד את החזרות גלי ההלם משכבות שונות בקרחון. המדידות לימדו אותו שעובי הקרחון שעליו נחה תחנת ווסטוק הוא כמעט ארבעה קילומטרים, הרבה יותר משמישהו שיער לעצמו קודם לכן- אך היו מטושטשות מכדי שניתן יהיה להסיק מהן אם ישנם מים נוזליים תחתיו.

כשחזר קפיצ'ה לברית המועצות פרסם את השערותיו, אך בהעדר הוכחות של ממש זכה להתעלמות כמעט מוחלטת מהעולם המדעי. הוא המשיך לעשות חיל בממסד המדעי הסובייטי, כיהן כראש האקדמיה הלאומית למדעים וזכה במספר פרסים יוקרתיים. עניין האגם התת-קרקעי בווסטוק פרח מזכרונו כמעט לגמרי.

בשנת 1993 הוזמן אנדריי קפיצ'ה לכנס מקצועי. מספר חוקרים בריטים הציגו בפני המשתתפים תוצאות מעניינות של מדידות שנעשו בווסטוק באמצעות גלי מכ"ם חודרי-קרקע. מדידות אלה הראו שלא רק פני השטח של הקרחון חלקים ומישוריים – אלא גם השכבה התחתונה שלו, תוצאה שמרמזת בבירור על כך שמדובר באגם תת-קרקעי. רק אז נזכר קפיצ'ה במחקריו מלפני ארבעים שנה. הוא חזר למוסקבה, בחן שוב את תוצאות המדידות הסיסמיות שערך אז, והבין שההחזרים המטושטשים מהשכבות התחתונות של הקרחון לא נבעו מתקלה בניסוי, כי אם מפגיעה של גלי ההלם בשכבת מים נוזליים… הוא היה אז מדען צעיר ולא מנוסה מספיק כדי לפענח את מה שראה על הדף מולו. עובי הקרחון כה גדול, עד שהוא מצליח להפעיל לחץ גדול מספיק כדי להמיס את הקרח בתחתיתו מחד, ומאידך לבודד את המים הנוזליים מהטמפרטורות הקיצוניות השוררות על פני השטח.

מדידות נוספות שנעשו באמצעות לוויינים איששו סופית את השערתו המקורית של אנדרי קפיצ'ה: אגם מים נוזליים מסתתר מתחת לארבעה קילומטרים של קרח, מתחת לתחנת המחקר ווסטוק. ולא סתם אגם, כי אם אחד האגמים הגדולים ביותר על פני כדור הארץ. שטח אגם ווסטוק הוא 15 אלף קילומטרים רבועים וחצי. שטחה של הכנרת, לשם השוואה, הוא רק 170 קילומטרים רבועים. עומקו הממוצע הוא כ-340 מטרים, וקרקעיתו מכוסה בכשבעים מטרים של משקעים בוציים.

המאפיין החשוב והמשמעותי ביותר של אגם ווסטוק אינו גודלו, כי אם בידודו משאר העולם. בידוד זה הוא הסיבה להתלהבות שאחזה בגאוגרפים, בביולוגים וגם באסטרוביולוגים.

מכונת זמן

לא תמיד הייתה יבשת אנטרקטיקה שממה קפואה. מדענים שחופרים בקרח מגלים מדי פעם בפעם רמזים מסקרנים לעבר שונה לחלוטין, כמו גזעי עצים מאובנים שהשתייכו לעצים גבוהי צמרת. עד לפני שישים וחמישה מיליוני שנים לערך הייתה אנטרקטיקה מכוסה ביערות-עד עבותים ושוקקי חיים, והאקלים ששרר בה היה כמעט טרופי. רק כשנפרדה יבשת אנטרקטיקה מאוסטרליה ונדדה אל אזור הקוטב הדרומי השתלט עליה הקור המקפיא שהעלים כל זכר לחיים ששררו שם קודם.

כל זכר, אמרנו? אולי לא. על פי ההשערות, מימי אגם ווסטוק מנותקים משאר העולם מזה חמישה עשר עד עשרים וחמישה מיליוני שנים לפחות. אם נלכדו בתוכו יצורים חיים בזמן שנוצרה שכבת הקרח מעליו, הרי שהדנ"א שלהם יכול לשקף תמונת מצב גנטית כפי שהייתה לפני עשרים מיליון שנה- ללא השפעות של גנים מיצורים 'זרים' שמקורם מחוץ לאגם. בעלי חיים מבודדים אלה יכולים להיות קרובי משפחה של יצורים מוכרים לנו, או אפילו מינים חדשים ובלתי מוכרים לחלוטין.

במילים אחרות, אגם ווסטוק יכול להיות מעין 'מכונת זמן' שתאפשר למדענים הצצה חסרת תקדים אל סביבה ביולוגית שנעלמה לפני עידן ועידנים. זו הזדמנות ייחודית, וקרוב לוודאי חד פעמית שכן קשה להאמין שנצליח בעתיד לגלות, איפה שהוא בכדור הארץ, אזור יאוגרפי מבודד כל כך.

וקיימת סיבה נוספת להתלהבות המדענים מהתגלית. תנאי המחייה באגם ווסטוק הם כמעט הקשים ביותר לקיומם של חיים שניתן לדמיין: הבידוד הרב הביא לכך שמזון מועט זמין ליצורים חיים; והחשכה המוחלטת מתחת לקרחון העבה מונעת כל מעבר של אנרגיה מבחוץ. החום היחיד הזמין ליצורים חיים, אם יש כאלה באגם ווסטוק, הוא חום שמקורו בבטן האדמה, מתהליכים גאותרמיים. ואם זה לא מספיק, המים עצמם קרוב לוודאי רעילים: הלחץ הגבוה ששורר באגם מביא לריכוזים גבוהים מאוד של גזים מומסים בתוך המים. המדענים משערים שרמות החמצן והחנקן המומסות במימי האגם הדחוס גבוהות פי כמה עשרות מונים מהרמות במים מתוקים רגילים – ורמות אלה הופכות את המים לרעילים.

עד לפני כמה עשרות שנים לא היו המדענים מעיזים אפילו לחלום על מציאת יצורים חיים בתנאים כאלה – אך כיום אנו מבינים שהחיים בכדור הארץ עמידים ועקשים יותר משחשבנו. כמעט בכל אקלים קיצוני וסביבה מאתגרת שנבדקה ע ל ידי המדענים, נתגלו בקטריות ובעלי חיים זעירים שהצליחו לשרוד ואף לשגשג כנגד כל הסיכויים. ה'אקסטרימופילים', בעלי החיים חובבי הקיצוניות, מצליחים לחיות במים רותחים, בקרח קפוא, ביובש קיצוני ובתחת קרינה אולטרא-סגולה חזקה. התנאים באגם ווסטוק מציבים אתגר מיוחד בפני מיקרואורגניזמים שיבקשו לחיות בו, אבל זו בהחלט לא תהיה הפעם הראשונה שנגלה חיים במקום שאמור להיות, על פי כל היגיון, חסר חיים לחלוטין. למעשה, אם לא יתגלו יצורים באגם ווסטוק, זו תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה ייתקל המדע במקווה מים נוזליים שאינו מכיל חיים.

ואם נמצא חיים באגם ווסטוק, עשויות להיות לכך השלכות מעודדות גם על הניסיון למצוא חיים אחרים ביקום. לפחות בשני ירחים במערכת השמש מתקיימים תנאים המזכירים, במידה זו או אחרת, את התנאים באגם ווסטוק. אירופה, ירחו של צדק, עטוף בשכבת קרח עבה ומתחתיה מסתתרים, ככל הנראה, אוקיינוסים נרחבים של מים נוזליים. אנקָלָדוּס, ירחו הששי בגודלו של שבתאי, מכיל גם הוא מים נוזליים מתחת לפני השטח, מים שפורצים מדי פעם כגייזרים שמגיעים לגובה מאות קילומטרים. אם נגלה יצורים חיים שהצליחו לשרוד עשרות מיליוני שנים בסביבה הבלתי-אפשרית-כמעט של אגם ווסטוק, תהיינה לכך השלכות מעודדות מאד לגבי האפשרות שגם על אירופה ואנקלדוס התפתחו יצורים חיים.

ברור, אם כן, מדוע להוטים המדענים – ובפרט המדענים הרוסים שתחנת ווסטוק היא המגרש הביתי שלהם – לקדוח אל תחתית הקרחון העבה ולהביא דגימות ממימי האגם. למעשה, הרוסים קדחו לתוך הקרחון שנים רבות לפני שנתגלה דבר קיומו של האגם. הקרח הקבור בשכבות פנימיות של הקרחון מכיל בתוכו בועיות אוויר זעירות שנלכדו כאשר קפא הקרח, ומתוכן ניתן ללמוד על התנאים האטמוספריים והאקלימיים ששררו על כדור הארץ באותו הזמן. הקרחון בווסטוק כה עבה, עד שניתן ללמוד ממנו על התנאים לפני כמעט חצי מיליון שנה, אם קודחים עמוק מספיק. גילוי האגם התת-קרקעי רק דירבן את החוקרים עוד יותר להעמיק ולקדוח בקרחון.

וזו אינה משימה קלה, כפי שניתן לשער. התנאים הפיזיים בתחנת ווסטוק הופכים כל מטלה, אפילו הליכה לשירותים, לאתגר –ועל אחת כמה וכמה קידוח לעומק של קילומטרים. קשה מאד להביא מכונות מתוחכמות לווסטוק, וקשה עוד יותר לתחזקן ולתקן אותן במקום כה נידח. נוסף על כך, הקרח בשכבות התחתונות דחוס וקשה במיוחד ביחס לקרח רגיל, והקדיחה בעומקים עצומים מתקדמת באטיות מתסכלת – תסכול שמועצם על ידי העובדה שניתן לקדוח רק בחודשי הקיץ, כשהטמפרטורה בווסטוק עולה לכשלושים מעלות מתחת לאפס. כן, אמרתי 'עולה'…

ובכל זאת, הרוסים יודעים את העבודה. עשרות שנות ניסיון לימדו אותם כל מה שצריך לדעת כדי להסתדר בתחנת ווסטוק, וכבר ב-1998 הצליחו להעמיק עד לכ-3700 מטרים מתחת לפני הקרקע. הם הגיעו כמאה מטרים בלבד מפני האגם התת-קרקעי, קרוב כל כך אל התגלית המדעית אולי החשובה ביותר של השנים האחרונות, ואז… עצרו.

קידוח נקי

הייתה להם סיבה טובה לעצור.

קידוח הוא עניין מלוכלך, באופן עקרוני. לא רק שצריך לשמן את ראש המקדח ולסך אותוו בזמן עבודתו, הקור העז בווסטוק הביא לכך שהרוסים נאלצו גם למלא את החור ההולך ומעמיק בחמישים טונות של נוזל נגד קפיאה, 'אנטי-פריז'. אגם ווסטוק מבודד מהעולם מזה עידנים. היצורים החיים בו, אם ישנם כאלה, מעולם לא נחשפו לשמנים, לחומרי סיכה ולכימיקלים אקזוטיים. לאיש לא היה ספק שאם חמישים טונות של רעלים – או אפילו שבריר מכמות זו – ימצאו את דרכם אל מימי האגם, יהיה זה אסון אקולוגי שלא ידענו כדוגמתו. למיקרואורגניזמים שחיים, אולי, באגם ווסטוק אין תחליף, פשוטו כמשמעו. אם נהרוג אותם, נאבד את ההזדמנות היחידה שהייתה לנו לחקור אותם.

וגם אם יצליחו הרוסים למנוע את זיהום האגם בכימיקלים, מה לגבי זיהום ביולוגי? ציוד הקידוח 'מזוהם' באינספור חיידקים ומיקרואורגניזמים שמקורם מחוץ לאגם. כיצד תושפע הביוספירה השברירית של אגם ווסטוק מהחדרת יצורים חיים חדשים לתוכה? אם נחדיר לאגם חיידקים 'מיובאים', לא נוכל לדעת בוודאות מי מהיצורים שנדלה ממנו היה בו במקור, ומי תוספת מאוחרת.

אנטרקטיקה מוגנת על ידי אמנות בינלאומיות שמונעות מהמדינות השונות לעשות בה כרצונן: על פי ההסכמים, לאף מדינה אחת אין ריבונות על שטח באנטרקטיקה. המדענים הרוסים היו צריכים לשכנע לא רק את עצמם שהם מסוגלים להשלים את הקידוח ולהגיע אל האגם מבלי לגרום לו נזק בלתי הפיך – הם היו צריכים לשכנע גם את עמיתיהם ברחבי העולם.

וזה לא היה קל. מדענים רבים, ובמיוחד בארצות המערב, הקימו קול זעקה. הם קראו לעצור את הקידוח לזמן בלתי מוגבל עד אשר תפותח טכנולוגיה טובה יותר שתאפשר להשלים את הקידוח באופן סטרילי. למעשה, יש מדענים המאמינים שאין שום דרך מעשית לשמור על הסטריליות הנדרשת, ושעדיף שלא להגיע לאגם כלל, גם אם המשמעות היא שלא לגלות מה מסתתר מאחורי שכבת הקרח האחרונה.

אך הרוסים לא ויתרו. איש מהם לא אמר זאת בפה מלא, אך ברור כי אל הלהט מדעי התווספה גם לא מעט פטריוטיות לאומית: מי מאיתנו לא היה רוצה שהישג מדעי כה מרשים יירשם לזכותה של מדינתו…הקידוח נעצר ליותר משש שנים בזמן שהמדענים הרוסים חיפשו שיטות חדשות להשלים את הקידוח מבלי לסכן את מימי האגם.

בסופו של דבר, נמצא הפיתרון. חומרי הסיכה של המקדחה הוחלפו בשמנים נקיים יותר, וראש המקדח צויד בחיישן מיוחד המזהה נוכחות מים נוזליים. ברגע שבו ייגע ראש המקדח בפני האגם, מנגנון אוטומטי ימשוך את המקדח כלפי מעלה במהירות ויווצר תת-לחץ מהיר ופתאומי בתוך הצינור הקדוח. המים ימהרו לטפס במעלה הצינור ולמלא את החלל ואת תת-הלחץ שנוצר בו. ברגע שיפחת לחץ המים, נקודת הקיפאון שלהם תשוב ותטפס לאפס מעלות – בדומה למים תחת לחץ אטמוספרי רגיל. בתוך שניות, קיוו המדענים, יקפאו המים בצינור וייצרו מעין 'פקק' קפוא שימנע מכימיקלים או ממזהמים אחרים לחדור אל האגם עצמו.
תכנית מחוכמת זו הצליחה לשכנע את חברי הוועדות המדעיות שדנו בבקשותיהם של החוקרים, והאישור ניתן: אפשר להמשיך בקידוח. רבים אחרים, עם זאת, לא השתכנעו כל כך שכן ידוע לכל שתקציבי המחקר ברוסיה אינם גבוהים כפי שהיו בימי ברית המועצות, ויש מי ששאל את עצמו אם ציוד הקידוח יהיה אמין מספיק ברגע האמת.

כך או כך, המקדחה חזרה להסתובב ובשישה בפברואר, 2012, פרץ המקדח את גוש הקרח האחרון ופגש במים נוזליים. על פי הדיווחים מנגנון ההגנה מפני זיהום עשה את עבודתו נאמנה, ופקק קרח בגובה שלושים מטרים סתם את החור שנוצר לפני שהספיקו המים להזדהם.

החוקרים לא בזבזו זמן. דגימות מהקרח שהצטבר על ראש המקדח בזמן שחדר אל האגם נלקחו למעבדות מחקר במוסקבה, ובדצמבר של אותה השנה נמסרו הדיווחים הראשוניים. הם לא היו מעודדים: החוקרים שבחנו את הדגימות איתרו בהם רק עשרה חיידקים בכל מיליליטר של מים – כמות אפסית ממש – וגם הם חיידקים שמקורם ככל הנראה בחומרי הסיכה של המקדחה, ולא באגם עצמו.

האם נסתם הגולל על חלום מציאת חיים 'חייזרים' ובלתי מוכרים באגם ווסטוק המבודד? לא ולא. החוקרים משוכנעים שאם קיימים מיקרואורגניזמים באגם ווסטוק, הם מרוכזים, כך יש לשער, בשכבת המשקעים העבה שמכסה את קרקעיתו. השכבה הזו קרובה יותר, אולי, למקורות חום גאותרמיים מבטן האדמה, ועשויה להיות עש ירה יותר בחומרי מזון שהצטברו בה לאורך השנים. זאת ועוד, בתחילת 2013 דיווחו חוקרים אמריקנים כי גילו חיידקים באגם תת-קרקעי אחר באנטרקטיקה, אגם וילאנס (Whillans). אמנם אגם זה שוכן רק כ-800 מטרים מתחת לפני השטח, במקום ארבעה קילומטרים, ועל כן אינו מבודד כאגם ווסטוק, אך לכל הפחות ממצא זה מעיד כי אין סיבה להרים ידיים.

ואפילו אם לא נגלה חיים באגם ווסטוק, בכל זאת יש סיבות טובות להמשיך ולחקור אותו. המדענים מתכננים לשלוח רובוט אל מחשכי האגם כדי לאסוף ממנו דגימות ולשדר תמונות אל פני השטח: הרובוט הזה יהיה מעין 'חזרה גנרלית' לקראת חקר הירחים אירופה ואנקָלָדוס, שיסייע למהנדסים לתכנן את המשימות החשובות הללו טוב יותר. ייתכן והמשקעים הבוציים מכילים שאריות קפואות של חומר אורגני מלפני מליוני שנים, שמהן נוכל לחלץ ידע נוסף על ההיסטוריה של עולמנו.

ויכול להיות שנגלה שם חיים מוכרים וידועים. יש מדענים שמשערים שאגם ווסטוק מחובר אל מימי האוקיינוסים שסביב אנטרקטיקה בסדרה של מערות תת-קרקעיות. אם השערה זו נכונה, אזי ווסטוק כלל אינו 'קפסולת זמן' מבודדת, ומימיו נחשפו לעושר הביולוגי של יצורים חיים מבחוץ.

ויכול להיות שלא נגלה שם כלום. מי יודע.

בינואר 2013, בעת כתיבת שורות אלה ממש, דיווחו החוקרים כי העלו בפעם הראשונה דגימה של מים נוזליים מתוך מימי אגם ווסטוק – בניגוד לדגימה הקודמת, שכזכור הכילה קרח שקפא על ראש המקדח. עדיין לא נמסרו תוצאות הבדיקות שנעשו על הדגימה, אז יש למה לחכות…בינתיים, אתם יכולים להמשיך ולהתכרבל מתחת לשמיכה ולהרים כוס שוקו חם לכבודם של המדענים בווסטוק, המקום הגרוע ביותר להיות בו בכדור הארץ: מעל, וגם מתחת, לפני האדמה.


  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

2 Responses

  1. דני הגיב:

    אני קורא את הכתבה בינואר 2019 – שש שנים אחרי שנכתבה. אפשר אולי לעדכן אותה עם הממצאים שהתגלו מאז?

    • רן לוי הגיב:

      הי, דני – ככל הידוע לי, אין ממצאים חדשים: המחקר הרוסי כנראה 'נתקע' ונעצר מסיבות כלשהן…
      רן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.