מדהים כמו דני רופ: על הקשר שבין קסמים וטכנולוגיה

מדהים כמו דני רופ: על הקשר שבין קסמים וטכנולוגיה

כתב: רן לוי

לקוסמים וקסמים קשר הדוק אל עולם המדע והטכנולוגיה מאז הפכה אמנות עתיקה זו למקצוע. ז'אן רובר-אודן, מי שנחשב לגדול הקוסמים של המאה ה-19, עשה שימוש פורץ דרך בחשמל ומגנטיות בקסמיו. קוסמים מובילים בימינו, כמו הצמד פן וטלר, משתפים פעולה עם פסיכולוגים ונוירולוגים ומסייעים להם לחשוף מנגנונים חבויים כמוח האנושי, כגון תשומת לב, רצון חופשי ועוד.


בשנת 1983, בשעת ערב מאוחרת, התכנסו כמה מאות צופים על אי קטן מול חופי ניו-יורק. הצופים ישבו על כיסאות למרגלות במה שמעליה התנשא פסל החירות המפורסם. זרקורים רבי עצמה האירו את הפסל הגדול. בקצה הבמה הזדקרו שני עמודים גדולים, וביניהם עמד דיוויד קופרפילד – אמן אשליות מוכשר וכריזמתי, ואחד הקוסמים הידועים בעולם. קופרפילד נתן את הסימן המתאים, ווילון רחב נמתח בין שני העמודים והסתיר את פסל החירות. הקוסם עצם את עיניו בריכוז רב, כאילו מתאמץ לסלק את המונומט הענק בכוח המחשבה בלבד – ואז קם על רגליו. הווילון הגדול נפל – ופסל החירות… נעלם! במקום שבו עמד פעם הפסל, חלפו כעת קרני הזרקורים באין מפריע.


הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


רשת CBS שידרה את ההופעה המדהימה הזו בספיישל טלוויזיוני מיוחד שזכה למיליוני צופים. אם למישהו מהצופים בבית היו ספקות שמא מדובר באפקטים קולנועיים מיוחדים – נוכחתו של הקהל החי סילקה את הספקות הללו. האנשים שישבו על הכיסאות מול הבמה נפעמו ונדהמו בדומה לצופים שבבית.

כיצד 'העלים' דיוויד קופרפילד את פסל החירות? קוסמים אינם נוטים לחשוף את הטריקים שמאחורי קסמיהם, אבל במקרה זה נחשף הקסם במספר כלי תקשורת. קופרפילד, מסתבר, הציב את כל הצופים – ואת מצלמות הטלוויזיה – על במה מסתובבת. בזמן שיריעת הבד והאורות המסנוורים הסתירו את פסל החירות, הבמה הסתובבה סביב צירה באטיות בלתי מורגשת, וזוג העמודים הגבוהים עמה יחד. קופרפילד הסיר את הבד והדליק זוג זרקורים חדש, שכעת פילחו את חשכת הלילה הריק.

רוברט אודן

למילה 'קסם' שני מובנים מקובלים. הראשון הוא כישוף: לחשים, פולחנים וקמעות שמנסים לגרום לאירועים על-טבעיים. השני הוא קסם-במה: פעלול או טריק שעושה קוסם. לקסמי הבמה, שבהם עוסק פרק זה, קשר מרתק אל עולם המדע והטכנולוגיה. לקשר זה שני רבדים: הראשון הוא שקוסמים רבים, כמו דיוויד קופרפילד בקסם שבו פתחתי את הפרק, עושים שימוש באמצעים טכנולוגיים כדי להשיג את מטרתם. הרובד השני הוא האופן שבו מנסים נוירולוגים ופסיכולוגים להעזר באשליות שמבצעים הקוסמים כדי לחשוף מנגנונים חבויים במוח האנושי, כגון תשומת לב וחופש בחירה. יש מי שמכנה את תחום מחקר זה, שצמח רק בעשורים האחרונים, בשם “NeuroMagic”- נוירולוגיה של קסמים, בתרגום חופשי.

עד אמצע המאה ה-19 בערך, מופעי קסמים היו בידור זול לפשוטי העם, וקוסמים היו מופיעים בפסטיבלים, בירידים ובשווקים על במות מאולתרות. האיש שהכניס את מופעי הקסמים לאולמות התיאטרון ולהיכלים הגדולים היה ז'אן יו'גין רוברט-אודן, שנחשב כיום ל'אבי הקסם המודרני'. אודן נולד בצרפת בשנת 1805. שם משפחתו המקורי היה רוברט בלבד, ואת השם 'אודן' נטל מאוחר יותר משם משפחתה של אשתו. אביו של אודן היה שען מומחה, אך לא רצה שבנו ילך בדרכו: הוא שלח את אודן ללימודי משפט, בתקווה שבנו יצליח להתקדם במעלה הסולם החברתי בצרפת. אך השענות, לפחות במקרה זה, עברה בדנ"א המשפחתי. אודן הצעיר אהב להתעסק במכונות זעירות ובגלגלי שיניים קטנים, ואפילו כשעבד כשוליה במשרד עורכי דין, את רוב זמנו בילה בבניית שעונים ומנגנונים קטנים ופירוקם. לבסוף פוטר ממשרד עורכי הדין, והפך להיות שען במשרה מלאה.

כשהיה כבן עשרים, הזמין אודן ספר על שענות מחנות ספרים מקומית. במקום הספר שהזמין קיבל אודן ספר שעסק בקסמים מדעיים. טעות אקראית זו שינתה את חייו של אודן לנצח: הוא אמנם המשיך להיות שען ואף בנה כמה מכונות מתוחכמות כמו ציפור מכנית ובובה שידעה לצייר, אך בילה יותר ויותר מזמנו בלימוד ובתרגול קסמים חדשים. הוא לקח שיעורים פרטיים אצל קוסם מקומי והופיע בירידים ובמסיבות ערב פרטיות של בני אצולה.

בשנת 1845, כשהיה כבר בן ארבעים, החליט אודן להעז ולהפוך את התחביב למקצוע. קוסמים באותה התקופה, כזכור, הופיעו ברחובות ובירידים- אך אודן הלך בדרך אחרת. בהשראת מסיבות הערב הנוצצות שהופיע בהן, הוא שכר אולם גדול והסב אותו לתאטרון אלגנטי ומעוצב, בעל וילונות מרשימים וריהוט יוקרתי. על הבמה ניצב אודן, לבוש חליפה אלגנטית וכובע ג'נטלמני. למעשה, אודן הוא הסיבה שכובע הצילינדר וחליפת הטוקסידו מזוהים כל כך בימינו עם אמנות האשליה.

להופעה הראשונה של אודן בתיאטרון החדש הגיעו כמאתיים איש. אודן אולי כתוצאה מההיענות הגבוהה, נלחץ ונתקף בפחד במה משתק. הוא דיבר בקול מהיר ומונוטוני, וכמעט שלא היה מודע למעשיו. ההופעה הייתה כשלון חרוץ, ואודן המאוכזב החליט לפרוש ולחזור אל חנות השעונים. כשסיפר על החלטתו לחבר, החבר הסכים עמו: נכון, זו הייתה שטות, עדיף שתחזור להיות שען. להסכמה הזו הייתה, מסתבר, השפעה פסיכולוגית הפוכה. אודן התעצבן על החבר והחליט להמשיך ולהופיע בכל זאת. מאותה הנקודה הקריירה המקצועית שלו כקוסם הלכה וצברה תאוצה, וקהל רב נהר להופעותיו ערב אחר ערב. עשר שנים לאחר מכן כבר נחשב לקוסם המפורסם ביותר באירופה, ואולי בעולם כולו.

פרט לאלגנטיות ולאסטתיות שהכניס אודן לעולם הקסמים, הוא זכור גם כקוסם שעשה שימוש נרחב בטכנולוגיה וברעיונות המדעיים המתקדמים ביותר של זמנו. אודן הרבה להתייעץ עם מדענים כדי לשמוע מהם על תגליות חדשות וכדי לקבל השראה לקסמים חדשים, אולי תודות לרקע הטכני הקודם שלו כשען מומחה. אחת הדוגמות המרתקות לשימוש שעשה אודן בטכנולוגיה מתקדמת בקסמיו היא אשליה המכונה 'תיבה קלה-כבדה', שהודגמה בהצלחה מרובה בתיאטרון שלו, ואף במסגרת שליחות דיפלומטית בלתי שגרתית.

בשנת 1856 פנתה ממשלת צרפת אל אודן וביקשה את עזרתו. אלג'יריה הייתה אז תחת כיבוש צרפתי, ומרידות פרצו מדי פעם פעם נגד השלטון הקולוניאלי. בפרט, הצרפתים חששו מרופאי אליל ומשמאנים מקומיים שהיו אוכלים זכוכית ומעלימים פצעים כדי להתסיס את התושבים ולשכנע אותם שיש בידיהם את הכוח להתמודד כשווים מול שווים נגד הטכנולוגיה המערבית המתקדמת. נציגי הממשלה ביקשו מאודן להפליג לאלג'יר, ולהוכיח למקומיים שלצרפת יש לא רק רובים, אלא גם מכשפים חזקים משלה.

אודן, פטריוט צרפתי, הסכים בשמחה. מארחיו באלג'יר ארגנו לו מספר מופעים מול נכבדים וראשי שבטים. כך תיאר אודן אחד מן המופעים בספר זכרונותיו. טון הדברים, כפי שניתן אולי לצפות מרוח התקופה, מתנשא וקולוניאליסטי במיוחד.

"כמעט ופרצתי בצחוק, אני מודה, כשעליתי לבמה ושרביט קסמים בידי, כמו מכשף אמתי. אף על פי כן התאפקתי, שכן לא הייתי כאן רק כדי לשעשע את הציבור, אלא כדי להפתיע ולהפחיד אותם – לשחק תפקיד של שמאן צרפתי.
[אודן מבצע כמה קסמים שגרתיים, וממשיך לקסם מרשים במיוחד שאותו השאיר לסיום ההופעה].
אחזתי בידי קופסה והתקדמתי למרכז הבמה. "כעת אדגים בפניכם כיצד ביכולתי לגזול את כוחותיו של הצופה החזק ביותר!"
ערבי בגובה ממוצע אך שרירי ובנוי לתלפיות עלה לבמה, בטוח בעצמו.
"האם אתה חזק?" שאלתי אותו.
"הו, כן!" הוא השיב מייד.
"ואתה בטוח שתמיד תישאר כזה?"
"בטוח למדי."
"אתה טועה! בתוך דקה אגזול ממך את כוחותיך ואהפוך אותך לחלש כמו ילד קטן. הרם את הקופסה הזו."
הערבי הרים את הקופסה ושאל, "זה הכול?"
"חכה!" עניתי. הרמתי את השרביט ורעמתי בקולי – "ראה! אתה חלש יותר מאישה! הרם את הקופסה שוב."
האיש אחז בידית ומשך אותה בחוזקה אבל הפעם הקופסה התנגדה לו ועל אף כל נסיונותיו המאומצים, לא זזה ולו אינץ'. לפתע החלו שריריו מתכווצים בפראות, והוא נפל על ברכיו בזעקת כאב.
"אלוהים! אלוהים!" הוא זעק, אחוז אימה, ואז קם על רגליו וברח מהאולם.
מהקהל שמעתי מלמולים מהוסים. "הוא שטן! שד!"…."

הקסם שהפחיד כל כך את האלג'יראים היה, למעשה, הדגמה של תופעה מדעית שנתגלתה שנים לא רבות קודם לכן, ועדיין לא הייתה מוכרת לציבור הרחב: האלקטרומגנטיות.

בשנת 1820 גילה מדען דני בשם הנס כריסטיאן אורסטד גילה שהמצפן במעבדה שלנו מתחיל 'להשתגע' כאשר זרם חשמלי עובר בחוט בקרבתו. התגלית הזו הובילה להבנה שזרם חשמלי יוצר שדות מגנטיים: קשר מפתיע בין החשמל והמגנטיות, שתי תופעות שעד אז נראו כלא קשורות זו לזו. מדענים אחרים גילו שאם מלפפים את חוט החשמל סביב מוט ברזל, עוצמת השדה המגנטי שנוצר סביב ה'אלקטרומגנט' גוברת מאד, ומאפשרת להניף אפילו גושי ברזל השוקלים מאות קילוגרמים. האלקטרומגנט פעיל רק כל עוד זורם זרם דרך החוט המלופף: ברגע שמפסיק הזרם, המגנטיות נעלמת איתה.

אודן ניצל את התופעה הזו היטב. בתחתית הקופסא הייתה חבויה פלטת ברזל, ומתחת לבמה ניצב אלקטרומגנט רב-עוצמה. עוזר שעמד מאחורי ה קלעים הפעיל את האלקטרומגנט ברגע המתאים, ופלטת הברזל שבקופסא נצמדה אל הבמה בכוח ששום אדם, חזק ככל שיהיה, לא יכל לו. כשכיבה העוזר את הזרם החשמלי, השדה המגנטי נעלם והקופסא חזרה להיות קלה.

קוסמים רבים הלכו בדרכו של אודן ולמדו להעזר במיטב השכלולים הטכנולוגיים של זמנים במופעי הקסמים. הודיני, שקרא לעצמו על שמו של אודן, נעזר בטכניקות מתוחכמות של צילום בחשיפה כפולה כדי ליצור 'רוחות רפאים' שיקשטו את הכרזות למופעים שלו. קוסמים אחרים נעזרו במקרני שקופיות חבויים, וכיום קוסמים עושים שימוש במשדרים אלחוטיים ועוד.

אך עם זאת, רוב הקסמים שאנחנו רואים בהופעות לא מבוססים על טכנולוגיה מתקדמת, כי אם על טכניקות ותיקות ובדוקות שקוסמי הבמה עושים בהן שימוש במשך מאות, לא אלפי שנים: זריזות ידיים, אשליות חזותיות, הטעיות ועוד. עובדה זו הביאה לכך שבשנים האחרונות נוצר חיבור מפתיע בין מדענים וקוסמים, ובמיוחד חוקרים מתחומי הנוירולוגיה והפסיכולוגיה. חוקרים אלה מנסים לענות על שאלה שאולי נשמעת, על פניו, טריוויאלית: מדוע קסמים עובדים? אילו חולשות, ליקויים במנגנוני המוח שלנו, מנצלים הקוסמים כדי ליצור בפנינו אשליה אמינה של מטבע שמופיע יש מאין או שפן שנשלף מכובע?

כדי להתחקות אחר הקשר שבין מדע לקסם, הזמנתי לתכנית אורח שהוא בעיניי התגלמותו המושלמת של החיבור בין שני התחומים.

"אז לי קוראים רועי, רועי יוזביץ'. אני אפילו יכול לאיית את זה – רי"ש ו"ו עי"ן יו"ד. – רועי יוזביץ' זה שם במה גם כן – מבחינתך – או שבחרת איזשהו שם יותר…קוסמי? – יוזביץ' רועי…זה מה שבחרתי (צחוק)."

…רועי הוא קוסם:

"אני שייך לתחום של עולם הקסמים והטלפתיה ולא אכפת לי אם תקרא לי 'קוסם', 'אומן טלפתיה', 'ליצן'…זה לא באמת קריטי, העיקר שהצ'ק מגיע בזמן…אתה מכיר את 'שוטף פלוס נצח', 'שוטף פלוס בוא נישאר חברים'…? (צחוק)"

בעוד שמכובע האחד רועי שולף שפנים ויונים, בכובע האחר שלו הוא נטוע עמוק בעולם הטכנולוגיה:

"המקצוע שלי זה באמת אומן טלפתיה, אבל יש לי גם תחביב, כי אי-אפשר מקצוע כל הזמן. אז בתחביב אני מסיים עכשיו תואר שני ומתחיל דוקטורט בהנדסת אלקטרוניקה."

שאלתי את רועי על הקשר שבין קסמים למוח. תשובתו הייתה נחרצת: לא רק שיש קשר כזה, השניים הם – בעצם – אותו הדבר.

"קסמים – אני מזכיר לך – זה דבר שקורה לא מול המראה. קסמים ב'בילד-אין' שלה זה פעולה פסיכולוגית. הרי מה קורה בקסמים? אתה רואה איזה משהו שאתה לא מבין. המוח הרציונלי שלך מנסה מפה, מנסה משם, מנסה מפה, מנסה מפה, מנסה מפה, מנסה מפה; ברגע שהוא עומד חסר אונים – אגב, אם אתה עושה קסמים טוב – התהליך הזה יכול לקרות במשך חצי שנייה. ברגע שהוא עומד חסר אונים, בעצם הוא משחרר את המושכות – וכמו שאחד מגדולי הקוסמים בעולם, חואן טמריז, אומר: 'סוסי התדהמה מתחילים לרוץ קדימה'."

עדות מובהקת לכך שקסמים מתרחשים לא רק על הבמה אלא גם – אולי בעיקר – בתוך ראשינו, היא הנטייה המוכרת של קוסמים לשמור את הטריקים והטכניקות שלהם בסוד. כפי שמסביר רועי, כדי להרוס קסם לא צריך אפילו לגלות איך הוא נעשה: מספיק שהצופה חושב שהוא מבין איך הקסם נעשה, כדי שההנאה שהוא מפיק ממנו – תיעלם.

"קסמים זה תהליך של אלימינציה. אני אתן לך דוגמה – אולי הכי קלאסית: נניח שאני בא אליך הביתה ואומר לך – 'תיקח קלף, תשים אותו על השולחן, אני לא מסתכל'. ואז, אתה מקבל טלפון, אתה יוצא מהחדר, חוזר, ואני אומר לך – 'תקשיב רן, אני נשבע לך – באמת – לא הסתכלתי בקלף. הקלף שלך הוא 8 תלתן'. אתה תגיד 'וואו, מגניב'. אני אגיד לך – 'רן, אני מבטיח, לא הסתכלתי בקלף'. אני אקח אותך למכונת אמת! תהיה מוכן לשלם כסף או להמר בכסף שלא הסתכלתי על קלף – כי ברציונל אתה מאמין לי – אבל אתה לא תהיה מופתע. למה? כי יכול להיות שכן הסתכלתי בקלף. זאת אומרת שתהליך האלימינציה הזה מקבל איזשהו פתרון – יכול להיות שהוא הסתכל בקלף – נגמר. שלום על ישראל. זאת אומרת, אני צריך – כשאני בונה את הדבר הזה – לבנות את זה שכל ההסברים הרציונליים שלך ייפלו – טק-טק-טק-טק-טק. הדבר הזה לא רק קורה בעולם של טריקים: כאשר צופה מסתכל על קסם, ויש לו פתרון אחד – הוא עולה על פתרון, אפילו אם הפתרון שגוי – הוא כבר עלה. הוא כבר לא ימשיך לחפש."

ניורו-קסם

עדות מובהקת לכך שקסמים מתרחשים לא רק על הבמה אלא גם- ואולי, בעיקר- בתוך ראשנו, היא הנטייה המוכרת של קוסמים לשמור את הטריקים והטכניקות שלהם בסוד. כדי להרוס קסם לא צריך אפילו לגלות איך הוא נעשה: מספיק שהצופה *חושב* שהוא מבין איך הקסם נעשה, כדי שההנאה שהוא מפיק ממנו תיעלם. קוסמים מוכשרים יכולים לנצל אפילו את התופעה הזו כדי להפוך את הקסמים שלהם למשובחים יותר.

דוגמה טובה היא הצמד פן וטלר, זוג קוסמים שמופיעים יחד על הבמות מאז אמצע שנות השבעים של המאה העשרים. קשה לדמיין שני אנשים שונים יותר: פן גי'לט הוא אדם גבוה, רחב, פטפטן ובעל אישיות מוחצנת. טלר – ללא שם משפחה – הוא אדם נמוך, רזה, אינו מוציא מילה בהופעות ומופנם גם בחייו הפרטיים. מחוץ לבמה, השניים כמעט ואינם מבלים יחד- אך כשהם על הבמה, עפים ניצוצות… המופע שלהם הוא אחד המופעים המצליחים ביותר בלאס וגאס, הספרים שכתבו הפכו לרבי מכר וסדרות הטלוויזיה שבהן השתתפו זוכות לשבחים רבים, ואחת מהן אף הייתה מועמדת לשלושה עשר פרסי אמי.

פן וטלר ידועים בכך שהם חושפים קסמים. בהופעותיהם הם מבצעים קסם מסוים, ואז מבצעים אותו שוב אבל הפעם בשעה שפן הדברן מסביר בפירוט כיצד בדיוק מתרחש הקסם. לכאורה, ברגע שנחשף הקסם ההנאה ממנו אמורה לפוג!! כאשר קוסמים אחרים חושפים את הסוד מאחורי קסם כלשהו, לרוב הם סופגים ביקורת קטלנית ונידוי מעמיתיהם למקצוע. פן וטלר, לעומת זאת, מצליחים לצאת בשלום מחשיפת הקסמים: הקהל ממשיך ליהנות מכל רגע, ושאר הקוסמים מעריכים ומעריצים אותם.
כיצד הם עושים זאת? ראשית, הם חושפים אך ורק קסמים מקוריים שלהם או קסמים פשוטים וותיקים מאוד. שנית, ואולי חשוב יותר, פן וטלר חושפים את הקסמים כך שבאופן פרדוקסלי ההנאה מהם דווקא גוברת.

הנה דוגמא מייצגת: פן וטלר מבצעים קסם עתיק יומין המכונה 'כוסות וכדורים', אשר בוצע כבר בתקופת האימפריה הרומית ואולי אף בימי מצרים העתיקה, לפני למעלה מארבעת אלפים שנה. טלר מניח שלוש כוסות פלסטיק אדומות הפוכות על השולחן, ועליהן שלושה כדורים כסופים, בעוד פן מסביר לקהל את המתרחש. טלר לוקח בידו את אחד הכדורים שהיה על הכוס, מרים את הכוס- והכדור מתגלה מתחתיה. הם מבצעים זאת שוב ושוב: טלר לוקח כדור מעל הכוס, שמתגלה שניה מאוחר יותר- באורח פלא- בתוך הכוס. לסיום, תפוח אדמה מופיע יש מאין מתחת לאחת הכוסות.

כעת חוזרים פן וטלר על אותו הקסם- אך הפעם בשקיפות מלאה…תרתי משמע: טלר מחליף את כוסות הפלסטיק האטומות בכוסות שקופות, והקהל יכול כעת לראות כיצד בדיוק הקסם נעשה: פן וטלר פועלים בתיאום מושלם, כמו שני רקדנים במופע בלט, שולפים כדורים מכיסיהם ושרווליהם ומגניבים אותם אל מתחת לכוסות. מאכזב? ההפך. ההצצה הזו אל 'מאחורי הקלעים' של הקסם מרתקת הרבה יותר מהקסם המקורי: המיומנות וזריזות הידיים שמפגינים שני הקוסמים היא מאלפת, מעוררת יראה ממש. הקטע שאתם שומעים ברקע זמין לצפייה ביו-טיוב: אני צפיתי בו לפחות עשר פעמים, ואני עדיין לא מצליח להבין מאיפה, לכל השדים והרוחות, שולף טלר את תפוח האדמה?!

יש קוסמים שחוששים שבעידן שבו מידע זורם באופן חופשי, וכל אחד יכול למצוא באינטרנט את כל הסודות שמאחורי קסמים מפורסמים, האומנות הוותיקה תגווע ותיעלם. רועי יוזביץ' אינו מוטרד כלל, ואפילו להפך:

"כאשר ב-1876, אנג'לו לואיס כתב את הספר "Modern Magic", שבאמת גילה חלק נכבד מהסודות – אגב, כל הסודות של הסרט Illusionist נמצאים בספר הזה – הרבה מאוד קוסמים אמרו שזהו, זה הסוף. זה הסוף – יותר לא יהיו קסמים, אין – כולם כבר מכירים את הכול. כתיבת הספר הזאת מבטאת היום מבחינה הסטורית – מציינת היום בוודאות – את ההתחלה של ה-golden era of magic. את הרנסנס של הקסמים. עכשיו, מה זה רנסנס של קסמים? אולי אני אקמט את זה למילים. המופע של תרסטון, שהיה מופע אילוזיות, היה הדבר הכי חם בשואו-ביזנס בארה"ב בשנות העשרים. זה כמו 'גנגאם-סטייל' היום. ובדיוק אותו הדבר קורה היום. א', המציאו דברים חדשים. דבר שני, יותר אנשים מתעניינים. דבר שלישי, יותר אנשים פיתחו דברים. דבר רביעי, זה הדליק את המוחות של המון אנשים. כולם שואלים…אתה יודע, אני מדבר עם אנשים, הם אומרים: 'כן, אבל היה הקוסם במסכה'. כולם זוכרים שהיה הקוסם במסכה, אף אחד לא זוכר מה הוא עשה! אף אחד לא זוכר איזשהו טריק אחד….לא. אף אחד לא זוכר כלום. ברגע שידע יוצא החוצה – בכל תחום – יש רנסנס. יש פריחה."

גם המחקרים המדעיים שנעשים בשנים האחרונות על הקסמים ובעזרתם, אינם מצליחים לפגום בהנאה שלנו מהם, אלא דווקא חושפים תעלומות מרתקות ומפתיעות עוד יותר.

ניקח, כדוגמה, קסם ותיק ומוכר בשם 'הכדור הנעלם'. בקסם זה הקוסם אוחז בידו כדור קטן. הוא זורק אותו באוויר ותופס. זורק באוויר, ותופס. זורק באוויר, ותופס. זורק ו… הכדור נעלם באוויר. אם לא ראיתם את הקסם הזה עד כה, חפשו אותו ביו-טיוב, ודאי תמצאו הדגמה שלו בקלות. קסם זה מתבסס כולו על זריזות ידיים ושפת גוף: בזריקה האחרונה הקוסם מחביא את הכדור בכף ידו, בעודו מבצע את אותן התנועות בדיוק כמו בזריקות הקודמות- כולל מעקב מדומה בעיניו אחר הכדור הלא-קיים.

מדוע נדמה לנו שבזריקה האחרונה הכדור עזב את ידו של הקוסם ואז נעלם כלא היה, בעוד שבפועל הכדור לא עשב את היד? החוקרים שיערו שעינו של הצופה מנסה לצפות היכן יהיה הכדור בעוד זמן קצר, ולכן ממשיכה את התנועה כלפי מעלה בניסיון לעקוב אחריו. להפתעתם הם גילו שהעין שלנו לא נופלת בפח: מערכת הראיה שלנו מזהה את העובדה שהכדור נותר בכף ידו של הקוסם. מדוע, אם כן, הצופים כמעט נשבעים שהם ראו את הכדור עוזב את היד ונעלם? ייתכן והסיבה לכך היא בכל זאת ניסיון לעקוב אחר תנועת הכדור, אבל ברמה עמוקה או גבוהה יותר מרמת מערכת הראיה. חוקרי המוח יודעים זה מכבר שאנחנו למעשה 'חיים בעבר' כיוון שלמידע שנקלט ברשתית העין נדרשים בערך מאה מילישניות כדי להגיע מהרשתית אל מרכזי הראיה במוח. ייתכן שהמוח מנסה לפצות על עיכוב זה בכך שהוא מנסה לנחש, על סמך ניסיון העבר, כיצד תיראה התמונה בעוד מאה מילישניות. ברוב המקרים הפיצוי המנטלי יתאים למידע שמתקבל מהעין אך במקרה זה, בתוך זמן קצר נוצר דיסוסנס בין המידע שהגיע מהעין- הכדור לא עזב את ידו של הקוסם- והנחת העבודה של המוח, לפיה הכדור עלה מעלה. התוצאה היא כדור שעוזב את היד, ואז נעלם כלא היה.

לקוסמים שהמציאו את קסם זה ודומיו לא היתה, סביר להניח, השכלה אקדמאית בתחום הנוירולוגיה. כתחליף, היו להם אינטואיציה חזקה לגבי חולשות אנושיות ומאות ואף אלפי שנים של מחקרים 'לא רשמיים'. ניסיון מעשי מצטבר שהראה להם מה עובד, ומה לא. לנוירולוגים יש מושג די ברור היכן נמצאים מרכזי הראיה, השמיעה והתנועה במוח – אבל הם מקווים להיעזר באינטואציה ובניסיון של הקוסמים כדי לפענח מנגנונים נסתרים וחמקמקים יותר, כמו תשומת לב והכרה.

דוגמה נוספת לשיתוף פעולה מעניין שכזה הוא מחקר שערך הנוירולוג, הד"ר סטפן מקניק (Macknik) בסיוע קוסם בשם אפולו רובינס. רובינס החל את הקריירה שלו כפושע – כייס שרוקן אינספור ארנקים. הוא הצטיין בכך כל כך, עד שהחליט לחזור למוטב ולרתום את זריזות הידיים המופלאה שלו לטובת מופעי בידור, ייעוץ לחברות אבטחה ומחקרים מדעיים. רובינס סיפר לד"ר מקניק שהייתה לו שיטה בדוקה לכייס אנשים: יד אחת הייתה נשלחת אל הכיס, בזמן שהיד האחרת – היד החופשית – ביצעה תנועה אטית ומעגלית בכיוון השני. למעגליות של תנועת היד החופשית הייתה השפעה קריטית על הצלחת הגניבה: אם התנועה הייתה מעגלית מספיק, הכיוס היה מצליח בכל פעם.

ד"ר מקניק ביקש מרובינס להדגים את הטכניקה שלו על מתנדבים, ובחן את הפעילות המוחית שלהם בעזרת סורק. הוא גילה שאופיה של תנועת היד משפיע באופן מהותי על האופן שבו המתנדבים עוקבים אחריה. אם אפולו הניע את ידו בתנועה מהירה בקו ישר, הנבדקים הצליחו להקדים במבטם את היד ולהסיט את מוקד תשומת הלב שלהם למקום הנכון עוד לפני שהיד הגיעה אליו בפועל. אם, לעומת זאת, התנועה הייתה מעגלית – הנבדקים לא היו מסוגלים להקדים את תנועת היד, אפילו אם הייתה אטית יחסית, והיו מוכרחים לעקוב אחריה באופן רציף ולהקדיש לה תשומת לב רבה. מעקב רציף זה העסיק את המוח במשך זמן ארוך ונתן לרובינס שהות מספיקה כדי לכייס אותם בידו השניה. מדוע מסוגל המוח לעקוב בקלות ואף לחזות תנועה ישרה, אך מתקשה לעקוב אחר תנועה מעגלית? אין תשובה ברורה לשאלה זו, אך המחקר הראה בברור שבזמן מעקב אחר תנועה מעגלית מופעלים במוח נוריונים מסוימים אשר באופן אקטיבי מונעים ממנו להתרכז בארועים המתרחשים ברקע. גם להומור, אגב, יש אותה ההשפעה. אם הצופה רואה משהו שמצחיק אותו, תשומת הלב שלו מוסחת והוא לא יראה את הפעולה שמבצע הקוסם – גם אם היא נעשית לנגד עיניו ממש.

לא פחות מסקרנות הן טכניקות ההטעייה שפועלות לאו דווקא ברמה הפיזית, למשל זריזות ידיים, אלא ברמה ההכרתית, דהיינו, הטעיות פסיכולוגיות. למשל, טכניקה המכונה 'כפייה', Forcing, המבוססת על מה שמכונה 'אחד מהסודות האפלים ביותר של הפסיכולוגיה'. אם ניתנת לאדם אפשרות בחירה, הוא יאמין שפעל מרצונו החופשי, גם אם חופש הבחירה היה אשליה בלבד.

דוגמה קלאסית היא קסם שבו פורס הקוסם חפיסת קלפים בפני המתנדב ומבקש ממנו לבחור קלף, מבלי לשלוף אותו בפועל מהחפיסה. הקוסם מערבב את החפיסה, ושולף ממנה בדיוק את הקלף בו בחר המתנדב. בחפיסת קלפים ישנם חמישים ושניים קלפים מהם יכל המתנדב לבחור: כיצד הצליח הקוסם לנחש את הקלף הנכון? חופש הבחירה של המתנדב היה, כפי שאולי ניחשתם, אשליה. החפיסה שמחזיק הקוסם בידיו אינה חפיסה רגילה: יש בה קלף אחד שמופיע הרבה יותר פעמים מכל שאר הקלפים. המתנדב יכול לקחת רק מבט חטוף בחפיסה, ואינו מבחין באנומליה זו- או ליתר דיוק, לא ברמה ההכרתית. הוא משוכנע שהבחירה שלו נעשתה מרצונו החופשי, אך תת-ההכרה שלו הבחינה בקלף המיוחד שהופיע מספר פעמים, ותרגמה את המידע לבחירה באותו קלף, בחירה שנכפתה על המתנדב.

זווית התבוננות מעניינת נוספת על הקשר שבין קסמים וטכנולוגיה קשורה לאמרה מפורסמת מאד שטבע סופר המדע הבדיוני ארתור סי. קלארק. קלארק, שמוכר לרבים בזכות '2001: אודיסיאה בחלל', אמר כי כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק, אינה ניתנת להבחנה מקסם. למשל, אם היינו מחזירים את דני רופ במכונת זמן אלפיים שנה אחורה, כנראה שכולם סביבו היו סוגדים לו כסוג של מכשף רב עוצמה: הרי הוא 'שולט' במזג האוויר, ויודע לומר בודאות כמעט גמורה אם יירד גשם בעוד שלושה ימים או לא.

האמרה הזו של קלארק מעלה שאלה מעניינת: כולנו אוהבים לרדת על החזאים מדי-פעם, כשהם מפספסים בתחזיות שלהם, אבל בואו נהיה כנים: מעטים בינינו מבינים איך החזאים יודעים את מה שהם יודעים. גם אם הייתם נותנים לי דפים על-גבי דפים של נתונים מטאורולוגיים עדכניים ביותר, לא הייתי מסוגל לזהות טורנדו מתקרב – גם אם המשפך היה מתהווה מעל ראשי ברגעים אלו ממש. מדוע, אם כן, אנחנו מפהקים מול המרקע כשדני רופ מספר לנו כמה מעלות בדיוק יהיו במישור-החוף בעוד ארבעה ימים, אבל מתלהבים כמו ילדים כשצמד קוסמים גורם לכדורים כסופים להופיע בתוך כוסות פלסטיק אדומות? לקוסם רועי יוזביץ' יש תשובה:

"יש איזה קוסם יהודי שקוראים לו סיימון אהרונסון, שאמר משפט כל-כך יפה. הוא אמר: 'יש הבדל אדיר בין לא לדעת איך דבר מבוצע, לבין לדעת שהדבר הזה לא יכול להיות מבוצע'. אני לא יודע איך עובד הפלאפון – בינינו – אבל אני יודע שמישהו יודע. אתה מבין? זו הסיבה שרוב האנשים לא מתפלאים מטכנולוגיה – זה לא מפתיע אותם. תאמין לי, אני חוקר GPS-ים בתזה: GPS זה נס גלוי. ממש. זה פשוט נס ברמה הרבה יותר מפתיעה מרוב הקסמים – אם לא כל הקסמים – שאני מכיר. אבל מכיוון שלכולם יש GPS, אתה מניח שמישהו יודע איך זה עובד – אז זה לא באמת מפתיע. ולכן, אם אני אומר לך 'תחשוב על מספר' ואני אומר לך '17' – אתה הרבה יותר מתלהב מזה שהאייפון שלך מתקשר על לוויינים בגובה 20 קילומטר, בו-זמנית, בזמן-אמת."

במילים אחרות, אנחנו לא מתלהבים מתחזית מזג-האוויר, מכיוון שבסופו של דבר, אנחנו יודעים שהחיזוי הוא אפשרי, ושדני רופ – או מישהו – יודע איך לעשות את זה. קסמים מרתקים אותנו מכיוון שאנחנו יודעים שהם בלתי-אפשריים, למרות שברור לנו שמדובר באשליות. עושה רושם שאלו בשורות טובות לעולם הקסמים: לא משנה כמה תתקדם הטכנולוגיה או לאילו גבהים ינסוק המדע המודרני, קסמים – ולו קסמים פשוטים של זריזות-ידיים והטעיות – ימשיכו לגרום לנו הנאה רבה, מכיוון שהם – בהגדרה – מבצעים דברים שהמדענים עצמם אומרים שהם בלתי-אפשריים.

וכעת, נסיים בקסם. הנה העוזרת היפהפייה שלי, אותה אחצה לשניים בעזרת מסור חשמלי. היכנסי לארון, גברתי. כן, מעולה. זהירות על הראש. וכעת, לקסם עצמו…(קולות ניסור, צרחות) אוי, אוי, כמה דם! אוי, אני מאוד מתנצל. אני מאוד…אני אמרתי שאני מתאמן? איזה ברוך, אלוהים…היד הזאת. לא פשוט באמת. אויש, איזה ברוך…

קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

1 Response

  1. שלום הגיב:

    מעולה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.