fbpx

לארי ניבן: ההיסטוריה של העתיד

כתב: רן לוי

על הרעיונות המוזרים והטכנולוגיות המגוחכות שמעלה הסופר (והמתמטיקאי, כך מסתבר) לארי ניבן– ואיך הם מבוססים על מדע אמיתי ותאוריות תקפות! טבעת המקיפה את השמש, טיסה בחללית שאינה זקוקה למיכל דלק, עצים שממריאים לגובה כדי לפזר את זרעיהם, וקופסא קטנה ושחורה שתעשה לכם דברים שבחיים לא הרגשתם!


פרק זה מבוסס על פודקאסט.

**הפרק לא זמין להאזנה – אך יעלה שוב בקרוב!***


הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

חלק בלתי נפרד מעולם המדע, הוא החזון. לכל המדענים והחוקרים יש, אני מאמין, חזון מסוים- איזשהו עתיד שהם חותרים לקראתו, שכל עבודתם מכוונת אליו. איזו מטרה שאליה הם שואפים. לפעמים המטרה הזו היא ברורה. גנטיקאים, למשל, מנסים לגלות את צפונות הגנום האנושי כדי ליצור עולם נטול מחלות גנטיות- עולם בלי טייזקס, בלי ניוון שרירים ומחלות דומות, ולחסוך מהדורות הבאים את הסבל הנוראי הזה. זו מטרה ברורה, כיוון, חזון חד מאוד. לפעמים המטרה פחות ברורה- מתמטיקאים, למשל. למה הם חותרים? מה הם יוצרים, עם כל המשוואות שלהם, המספרים, האיקסים והווייים. אז כאן זה קצת יותר אינדיבידואלי. יכול להיות מתמטיקאי שיאמר שהוא נובר בעולם המספרים כדי לגלות את האמת העמוקה של היקום, את השפה שבה כתוב העולם. השפה הזו, אם נבין אותה לעומק, תביא את האנושות ביום מין הימים לשיא מוחלט של התקדמות מדעית, להבנה מושלמת של כל העולם סביבנו. מתמטיקאי אחר יגיד לך, לעומת זאת, שהוא עושה את זה כי הוא אוהב זה. זה הכל, זה מעניין אותו. הוא אוהב מספרים כמו שגנן אוהב פרחים. בכל אופן, למתמטיקה הטהורה לא תמיד יש כיוון מוגדר או חזון ברור שאפשר לשאוף אליו, וגם אם יש הוא בדרך כלל די מעורפל.

אז לפעמים צריך מישהו שיצור את החזון הזה. צריך מישהו שיתווה כיוון, מישהו שייתן למדענים של היום את ההשראה כדי ליצור דברים למרות שרוב הסיכויים שהם לעולם לא יהנו מהם, לא יראו את פרות עמלם. המוזה של המדענים, אפשר לומר. סופר המדע הבידיוני. לפני שאנחנו ממשיכים בפרק, חשוב לי לומר שהנושא כאן הוא לא הספרות עצמה, או העלילות של ספרי מדע בידיוני כאלה ואחרים- אני לא אתן כאן תקצירים של מסע בין כוכבים או אסביר את הקשר בין האן סולו ללוק סקיווקר. בפרק הזה, ובפרקים דומים אם יהיו בעתיד, אני מתכוון להתמקד בטכנולוגיות עתידניות, במדע וברעיונות של השנים הבאות, כפי שמעלים אותם סופרי מדע בידיוני- ואני מתכוון להראות כיצד הרעיונות הללו מתחברים למדע של ימינו ולתגליות של המדענים הגדולים מהעבר, במין קו זמן ארוך ומתמשך. אני מתכוון לדבר על הרעיונות ההזויים והמופלאים של סופרי מדע בידיוני, ולהראות כיצד הם בנויים למעשה על מדע וטכנולוגיות של היום. אני מתכוון לדבר על ההיסטוריה של העתיד.

הפרק הנוכחי יעסוק ברעיונות של לארי ניבן. לארי ניבן הוא אחד מגדול סופרי המדע הבידיוני של חמישים השנים האחרונות, נחשב כאחד מדור הנפילים של הזאנר הזה יחד עם אייזיק אסימוב, ארתור סי קלארק ועוד. הכתיבה של ניבן היא בסגנון הידוע בתור 'מדע בידיוני קשה': מדע בידיוני שמושתת על מדע, על רעיונות טכנולוגיים מהפכניים. זה בניגוד לפנטזיה, למשל- כמו שר הטבעות, סגנון שעוסק יותר בדמויות, בעלילה שהיא קצת כמו טלהנובלה, בסיפורים אנושיים ורגשות. שהסיפור מתרחש על רקע של כוכב אחר או טירה ביער מכושף אבל זה גם יכול באותה המידה להתרחש בארגנטינה של ימינו. מדע בידיוני קשה מתמקד יותר במדע ופחות בסיפור. התוצאה הצפויה היא שהסיפור והעלילה הם בדרך כלל די דלים, הדמויות אולי קצת שטוחות, הסיום אולי קצת יותר צפוי…לא שי עגנון, ולא דן בראון. אבל, וזה אבל גדול, הטכנולוגיה היא לא פחות מסוחפת. בסיפורים האלה הטכנולוגיה היא העיקר, הרעיונות המדהימים שהסופרים האלה מעלים גורמים לקורא- אם הוא הטיפוס המתאים, כמובן- להחסיר פעימה, לעצום את העינים ולהגיד לעצמו, אלוהים…אם אני הייתי יכול לחיות בתקופה הזו…

לארי ניבן הוא אחד מהסופרים שלדעתי מצטיינים במיוחד בזה, ברעיונות המדהימים והמופלאים האלה. ומה שעוד יותר יפה, זה שהרבה מהרעיונות האלה של לארי ניבן, הם מבוססים על מדע אמיתי! הם לא בנויים על איזה עולם של קסמים, כמו הארי פוטר למשל, שיפיח בהם רוח חיים- הם מבוססים על החוקים והכללים של המדע והטכנולוגיה שאנחנו מכירים היום, פשוט בסדרי גודל גדולים יותר או בקבועי זמן גדולים יותר. וזה לא כל כך מפתיע לשמוע, שלארי ניבן הוא בעל תואר ראשון במתמטיקה.

עולם טבעת

הדוגמא המושלמת לרעיון בידיוני שמבוסס על מדע אמיתי לגמרי, הוא 'טבעת ניבן'. הספר המפורסם ביותר של לארי ניבן, והבסיס לסדרה שלמה של ספרים למעשה, הוא 'עולם טבעת'. בספר הזה ניבן מציב את הדמויות שלו בתוך עולם דימיוני שהוא בעצם טבעת ענקית שמקיפה שמש באיזו מערכת שמש דימיונית כלשהי. תדמיינו לעצמכם, שמש במרכז, סביבה טבעת שמקיפה את השמש הזו בערך במרחק שבו מקיף כדור הארץ את השמש- ההיקף של  טבעת הזו הוא משהו 600 מיליון מיילים, קצת יותר ממיליארד ק"מ. הרוחב של הטבעת הוא בערך שני מיליון קמ. זה נראה כמו הטבעות שמקיפות את כוכב שבתאי, למשל, רק שכאן הטבעת פונה פנימה לכיוון השמש, זא אם אתה עומד על הטבעת ומסתכל למעלה- אתה רואה את השמש. אז האינסטיקט הראשוני הוא להגיד- שטויות, אין דבר כזה. זה בלתי אפשרי. זה כל כך גדול וכל מפלצתי שזה בטוח גם בלתי אפשרי.

אבל זהו, שלא. אתם מבינים, לארי ניבן הוא לא סתם סופר יפה נפש, ניבן הוא גם מתטיקאי- תואר ראשון בממתטיקה ליתר דיוק. והוא ישב וחישב את התכונות שצריכות להיות לטבעת כזו כדי שבאמת ניתן יהיה לבנות אותה ולא פחות חשוב, יהיה אפשר גם לחיות עליה. למשל, הוא חישב שהטבעת הזו צריכה להסתובב במהירות של בערך מיליון מטרים לשניה כדי שכוח המשיכה שייווצר עליה יהיה משהו בדומה לכוח המשיכה שאנחנו מרגישים על כדור הארץ. כאן כוח המשיכה הוא בעצם הכוח הצנטריפוגלי שנוצר בגלל הסיבוב. מי שעומד על הטבעת מרגיש כוח שמנסה לזרוק אותו החוצה דרך הרצפה, כביכול. זה כמו לשבת על קרוסלה שמסתובבת במהירות- אתה נדבק לכיסא בזמן שהסיבוב מנסה לזרוק אותך החוצה. זה אותו הכוח שמשאיר אותך דבוק לכסא בזמן שרכבת ההרים עושה סיבוב של 360 מעלות. אז אחרי שהוא חישב את כל הפרמטרים שנדרשים מטבעת כזו ענקית, מהירות סיבוב, איזה חומר יתאים כדי לבנות אותה, איך אתה שומר על הטבעת הזו שלא תיסחף ממקומה ותיפול לתוך השמש…הוא נתן לאיזה גזע מסתורי וקדמוני של חייזרים לבנות אותה, כביכול, ואז הכיף מתחיל באמת.

אם יש לך עולם טבעתי כזה, והוא בהחלט אפשרי מבחינה טכנית, איך יראו החיים עליו? יש כאן עולם ששטחו שלוש מאות מיליוני פעמים השטח של כדור הארץ. כמה גזעים שונים של יצורים תבוניים יכולים לחיות על עולם כזה, ולעולם לא לפגוש אחד את השני? איזו מערכת של בעלי חיים וצמחים נוצרת על עולם כזה, איך האנשים שחיים על עולם מלאכותי ומהונדס שכזה תופסים את האנשים שבנו את הטבעת הזו? הרי מבחינתם, מהנדסי הטבעת הם כמו אלים, עם יכולות טכנולוגיות בלתי נתפשות ממש.

מה שמעניין כאן, זה שלארי ניבן לא המציא את הרעיון הזה לגמרי מעצמו. הרעיון של עולם טבעת מבוסס על רעיון אחר בשם 'ספירת דייסון'. ספירת דייסון היא תוצאה של ניסוי מחשבתי שערך הפיזיקאי והמתיטיקאי פרימן דייסון בשנת 1959, וקו המחשבה הוא כזה. כל ציווילזציה צורכת אנרגיה מהשמש שלה, זה ברור. היא חייבת אנרגיה כדי לפתח טכנולוגיה. דרישות האנרגיה הללו ילכו ויגדלו עם הזמן, בעקבות ההתקדמות הטכנולוגית של אותה ציוויליזציה. מאיפה מגיע האנרגיה- מהשמש כמובן. לכן צריך לנצל יותר ויותר אנרגיה סולארית, עד שביום מין הימים צריך לנצל את *כל* האנרגיה שהשמש יכולה להפיק, או חלק מאוד משמעותי ממנה. רק כדי לשים את הדברים בפרופורציה, אנחנו היום מנצלים כל כך מעט מהאנרגיה שהשמש נותנת, שממש אין טעם לנקוט כאן במספרים, זה עד כדי כך חלק כאן ולא משמעותי. איך עושים את זה, איך מנצלים את כל האנרגיה של השמש? בונים כדור ענק, ספירה, שמקיפה את כל השמש במרחק רב, ושמים עליו קולטי שמש- תאים פוטואלקטריים. בצורה כזו כל האנרגיה שהשמש מפיקה נלקטת בתאים. כמובן שזה רעיון קשה לביצוע, אבל יש לו גרסאות פשוטות יותר למימוש. למשל, במקום כדור אחד מוצק שמקיף את השם, נשים המון המון קולטנים כאלה במסלול סביב השמש, כל אחד בנפרד, כמו כוכבי לכת קטנים. זה כבר קצת יותר קל לעיכול, ולא חייבים לשים קולטנים סביב כל השמש, אפשר לשים אותם במרחק מסוים אחד מהשני, ועדיין הם יקלטו חלק ניכר מהאנרגיה של השמש פשוט מכיוון שיש הרבה כאלה.

אם נחזור לרעיון של כדור גדול שמקיף את כל השמש, נניח שרוצים לחיות על הכדור הזה. אז צריך ליצור כוח משיכה, נכון? ברור. כדי ליצור כוח משיכה, ניתן לכדור סיבוב, וכך הכוח הסיבובי של הצנטריפוגה יצור כוח משיכה מלאכותי, כמו שתיארנו מקודם. אבל, וכאן נקודה קריטית- האוויר שבתוך הכדור, האטמוספירה, תתרכז כולה ברצועה דקה על קו המשווה של הכדור. זו תוצאה של הכוח הסיבובי הזה, ואני לא אכנס עכשיו להסברים פרטניים. כתוצאה מכך, חיים יכולים להתקיים למעשה רק על רצועה דקה על קו המשווה של אותו כדור גדול. מה שניבן עשה, זה לחתוך את הרצועה הדקה הזו עם האטמוספירה, ולהשאיר רק אותה ולזרוק את השאר. זה עולם הטבעת, והוא מבוסס על רעיון מדעי רציני בשם 'ספירת דייסון'.

מגח בוסארד

אחת הבעיות הרציניות שניצבות בפני כל סופר מדע בדיוני היא השאלה- כיצד עוברים את המרחקים העצומים של החלל? המרחקים בין הכוכבים הם כאלה שטיסה בחללית במהירות שאנחנו מסוגלים לה היום, יכולה לקחת כמה אלפי שנים בין שני כוכבים אפילו קרובים יחסית זה לזה. הפתרון הוא, כמובן, להאיץ את החללית למהירות גבוהה יותר, כמה שיותר קרוב למהירות האור שהיא המהירות התיאורטית הגבוהה ביותר. אבל זה לא פשוט כמו שזה אולי נשמע: אפילו החלליות הכי מהירות שיש לנו עכשיו, אם אני לא טועה אילו החלליות ווי'גר 1 וויגר 2, יעברו את המרחק אל הכוכבים הקרובים ביותר במשהו כמו כמה עשרות אלפי שנים. הבעיה היא שכדי להאיץ את החללית צריך לקחת הרבה דלק עבור המנוע. הרבה דלק פרושו חללית כבדה יותר, ואז צריך יותר דלק כדי להאיץ אותה, ואז היא כבדה יותר, ואז צריך יותר דלק וכו כו וכוכו …אתם מבינים את הבעיה.

בשנת 1960 הציע הפיסיקאי רוברט בוסארד רעיון תאורטי מחוכם למדי, שיכול לאפשר לנו לטוס במהירות גבוהה מאוד – אולי אפילו שני שליש ממהירות הואר- בלי שנצטרך לסחוב איתנו דלק. שיטת ההנעה שלו נקראת 'מגח בוסארד' או באנגלית bussrad ramjet, וזו גם השיטה שניבן משתמש בה בחלק מהמקרים בספרים שלו. הרעיון הכללי של מגח בוסארד הוא זה: החלל הוא לא ממש ואקום מושלם, ויש בו קצת גז- כמה אטומים בודדים בכל מטר רבוע, ממש כלום, אבל בכל זאת יש משהו. האטומים הללו הם בדרך כלל אטומי מימן וקצת הליום. בקדמת החללית נמצא מתקן איסוף גדול שיודע לאסוף את האטומים האלה ולתעל אותם לתוך החללית כמו משפך. תדמיינו משפך ענק שמפליג בחלל ואוסף אטומים. האטומים הללו יכנסו למנוע של החללית, שם הם ישמשו כדלק- כנראה בתהליך של היתוך גרעיני, או תהליך אחר שיכול להפיק מספיק אנרגיה כדי לדחוף את החללית. מה שיפה כאן שככלל שהחללית נעה מהר יותר, היא יכולה לאסוף עוד ועוד אטומים מהחלל. בצורה כזו, אתה יכול להגיע, באופן תאורטי למהירות יפה מאוד בלי להזדקק לשום דלק חוץ ממה שנמצא גם ככה חופשי בחלל. הרעיון הזה לא מושלם, ויש כמה בעיות איתו שאולי יום אחד נצליח לפתור ואולי לא, אבל הוא בהחלט אפשרי מבחינה תאורטית, ולארי ניבן עושה בו שימוש בספרים שלו. ספינות ענקיות, שמכילות אלפי מתיישבים מכדור הארץ, מונעות על ידי מגח בוסארד שמביאות אותם תוך כמה עשרות עד מאות שנים בודדות אל כוכבי לכת שבהם האנושות מתיישבת בהדרגה.

עצי שלבים

הרעיון הבא שמעלה ניבן בספריו מגיע מתחום שהוא חציו פיסיקה וחציו ביולוגיה. זה גם הרעיון שאני מוצא הכי מדליק והכי מקורי בספרים שלו. הכוונה כאן לזן משונה של עצים, עצים הנקראים 'עצי שלבים', ובאנגלית stage trees. העצים הללו מתוארים כגבוהים במיוחד, עם גזע עבה מאוד, ומה שמיוחד בהם זה שהם מסוגלים להפוך את האנרגיה מהשמש לחומר שהוא משהו כמו דלק רקטי בעל עוצמה אדירה. כשהעץ מגיע לבגרות, הוא כבר מלא עד התפקע בחומר הבעירה הטבעי הזה, ואז מתחולל תהליך כימי שמביא להתלקחות פתאומית של חלקו התחתון של העץ. אני חושב שאתם מתחילים לקבל את התמונה- העץ הזה הוא בעצם מין טיל טבעי, רקטה טבעית. הבעירה של הדלק הרקטי גורמת לעץ להמריא לשמיים במהירות, כשחלקים ממנו מתנתקים במהלך ההמראה- ממש כמו שלבים של טיל שיגור לוויינים לחלל, ומכאן השם- עצי השלבים. כשהוא מגיע לגובה מסוים, הוא מתפוצץ ומפזר זרעים על פני שטח גדול מאוד, כמה עשרות קילומטרים. חלק מהעצים, לפי התאור של ניבן, אפילו מצליחים להגיע למהירות שמאפשרת להם להתגבר על כוח המשיכה ולברוח לחלל, שם הם עושים את דרכם אל כוכבי לכת אחרים ומזריעים גם אותם.

כמה משונה נשמע לכם הרעיון הזה? עצים ממריאים לשמיים, דלק רקטי בתוך הגזע…חלק מהאנשים יראו בזה פנטזיה גמורה, אני מניח.אבל אני רוצה להעלות כאן שתי נקודות. האחת, שהטבע מסוגל ליצור תרכובות כימיות שנראות במבט ראשון משונות לא פחות מחומר בעירה סילוני: למשל, חומר שזורח בחושך אצל הגחלילית, או רעלים בעוצמה אדירה אצל חרקים מסוימים. אז למה לא חומר כימי שבוער בעוצמה אדירה? זו רק תרכובת מסוג אחר, זה הכל. ואם תחשבו על זה, אנחנו כבר מפיקים חומר בעירה- במעיים שלנו, וכן אני מדבר על נפיחות.

הנקודה השניה, שהביוטכנולוגיה שלנו מתקדמת בצעדי ענק בכל יום. הביוטכנולוגיה הוא אולי התחום שמתפתח בצורה הכי מהירה במדע של היום. אנחנו יודעים היום לעשות דברים לקוד הגנטי של בעלי חיים שלפני חמישים שנה, כשניבן כתב את הספרים שלו, אפשר היה רק לחלום עליהם. והוא כותב, דרך אגב, שאת עצי השלבים יצרו חייזרים בעלי ביוטכנולוגיה מתקדמת ביותר. אנחנו יודעים היום לגרום לעיזים לייצר בחלב שלהם תרופות. כן, ממש ככה- אפשר לגרום לעז או כבשה להפיק תרופה בחלב שלה, ואז לזקק את התרופה מתוך החלב. בית חרושת טבעי לתרופות. אז למה שבעוד מאה שנה מעכשיו לא נוכל לגרום לעצים להפיק חומר בעירה באופן טבעי? נחבר כמה גזעים כאלה למשגר לוויני, ואז…השמים הם הגבול לא? אם זה לא גורם לכם לרצות להיות מדען בתחום הביוטכנולוגיה והגנטיקה, אני לא יודע מה יגרום.

טאספ

הרעיון האחרון שאני אדבר עליו, הוא גם הרעיון המפחיד ביותר ובאופן מדאיג גם הכי קרוב למימוש. לארי ניבן מתאר בספרים שלו מתקן המכונה 'טאספ' (בתרגום חופשי לעברית, משהו 'המטפטף'). הטאספ הוא קופסה שחורה קטנה שמתלבשת על הגולגולת, וממנה בוקע חוט מתכת דק. החוט הזה נכנס לתוך הגולגולת, לתוך המוח, היישר אל המרכז במוח האחראי על תחושת העונג, על הכיף, על האושר. הטאספ משחרר זרם חשמלי זעיר לתוך החוט ואל מרכז האושר של המוח, וגורם לבן אדם לחוש את העונג העילאי ביותר האפשר. אין כיף גדול יותר מזה. זה גירוי ישיר, ללא מתווכים, רכבת אקספרס ללא עצירות ביניים, אל המקום שעושה לך את זה יותר מכל דבר אחר. יותר טוב מכל סם, יותר טוב מסקס, יותר טוב מכל דבר שתוכלו לעלות על דעתכם. מה קורה לבן אדם אחרי שהוא חווה עונג כזה, תענוג שאין לו מתחרים, האושר האולטימטיבי? הוא רוצה עוד. ועוד. ועוד. הוא לא יכול להפסיק. החיים בלי הטאספ נראים אפורים ומדכאים, ביחס לעונג הבלתי יאמן הזה. אתה מתמכר לטאספ, משתעבד לו, רוצה עוד ועוד ולא מסוגל להביא את עצמך להתנתק מהקופסא השחורה הקטנה הזו. בספרים מתאר ניבן איך נוצרת מגיפה של מכורים לטאספ, נרקומנים שיושבים כל היום עם חיוך מרוח על הפנים, בקושי אוכלים ושותים, מזניחים את המשפחות שלהם וכל התופעות הנרקומניות המוכרות לנו, לצערנו.

והדבר המפחיד בכל זה, שהטכנולוגיה הזו כבר קיימת היום! היא כאן, היא עובדת. השיטה הזו, שמכונה עירור מוחי עמוק אם אני מתרגם נכון את המונח הרפואי, משמשת לטיפול במחלות ניורולוגיות כמו פרקינסון. משתילים אלקטרודה בתוך המוח, ובעזרת זרם חשמלי משנים את הפעילות המוחית כך שהרעידות שגורמת המחלה שוככות. לפני שנה הכריזה אוניב' בריסטול בבריטניה על ניסוי לפתח טיפול בדיכאון באמצעות החדרת אלקטרודה למוח- הזרם החשמלי יגרום לתחושה של אושר! מוכר לכם?…. העתיד כבר כאן, רבותי.

אילו היו רק קמצוץ מתוך הרעיונות שמעלה לארי ניבן בספריו. יש עוד רבים ומרתקים. ההשפעה שיש לספרי מדע בידיוני על המדע עצמו היא, לדעתי, דרמטית הרבה יותר ממה שאולי נדמה לרוב האוכלוסיה שלא כל כך מתעניינת בזאנר הזה. באופן טבעי כמעט, מי שנמשך לסוג הזה של ספרים הם אנשים בעלי נטייה טבעית להתעניין בטכנולוגיה ובמדע, ורעיונות כאלה הם כמו זרעים שנזרעים בקרקע פוריה מאוד. אולי מישהו יעשה פעם סקר, כמה מתוך המדענים של היום היו (או עדיין) קוראים נלהבים של מדע בידיוני, זה יהיה מעניין. לדעתי רובם יהיו אנשי מדע בידיוני, לפחות בתור בני נוער. ואין דבר יותר מלהיב, מאשר לגלות שמה שקראת בספר ונראה היה בידיוני לחלוטין, מופרך, רעיון מגוכח ובלתי אפשרי- מבוסס למעשה על מדע אמיתי! על משוואות קיימות, על תאוריות תקפות. התקווה הזו, שאולי יבוא היום ותוכל ממש לעשות בעצמך את הדברים שהגיבורים בספר נהנים בהם….אני יודע שאני מקווה, וכנראה לא אפסיק לקוות. תשמרו לי מקום על מגח בוסארד, בבקשה- אני כבר אביא את הטאספ שלי מהבית.


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.