ההיסטוריה של גורדי שחקים, או – לבנות את מנהטן בתימן

ההיסטוריה של גורדי שחקים - עושים היסטוריה - רן לוי

כתב: רן לוי

הפעם נרים את מבטנו גבוה, ועוד יותר גבוה: כיצד מתכננים ובונים גורדי שחקים, ובאלו אתגרים צפויים ובלתי-צפויים נתקלים האדריכלים והמהנדסים שבונים אותם?


פרק זה מבוסס על פודקאסט. האזינו לפודקאסט כאן:

הורד את הקובץ (mp3)
הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

כשהייתי בן 18, בין התיכון לצבא, עבדתי במלון "דן כרמל" בחיפה בתור 'נער בריכה'. על הנייר, זהו ג'וב נהדר. כולם סביבך משתכשכים במים, שותים קוקטיילים, מתחילים עם בחורות בביקיני ואתה… אתה מפנה שולחנות, מקפל מגבות ומזיע. אחרי שבוע של עבודה מצאתי את עצמי מפנטז בשקיקה על טירונות החורף המתקרבת של קורס חובלים: לא שזה כיף יותר, אבל לפחות כולם מסביבך סובלים באותה המידה.

אבל הייתה נקודת אור בודדת בעבודה הזו.

מלון 'דן כרמל' ממוקם לא רחוק ממלון נוסף של אותה החברה: 'דן פנורמה'. דן פנורמה, למי שלא מכיר, הוא למעשה שני מגדלים רבי-קומות צמודים זה לזה שגובהם הנישא ומיקומם המרכזי הפכו אותם לאחד מסימני ההיכר המפורסמים של חיפה. גם למלון 'דן פנורמה' הייתה בריכה, וגם שם היו נערי בריכה.

אינני יודע עד כמה אתם מודעים לזה, אבל בניינים גבוהים מושכים אליהם מתאבדים. פסיכולוגים טוענים שזה בגלל שבניינים גבוהים זמינים יותר מאקדחים. בשמועות במלון שלי נטען בעקשנות שבכל שנה קופצים ממגדלי הפנורמה אל מותם כמה אומללים.  ומי, אתם ודאי שואלים את עצמכם, צריך לנקות את הכתמים הלא-סימפטיים שהמתאבדים משאירים אחריהם? לא יהיה זה הפקיד בקבלה, גם לא הבל-בוי של המזוודות והמלצריות בלובי יתעלפו רק מהמחשבה. מי נשאר… ניחשתם נכון. להיות נער בריכה ב'דן כרמל' זה לא ממש תענוג גדול, אבל לפחות אתה לא נער בריכה ב'דן פנורמה'.

גם אנשי התחזוקה של בניין ה'אמפייר סטייט בילדינג' המפורסם בניו-יורק, הכירו היטב את המשיכה המאגית שיש לגורד השחקים שלהם על מתאבדים. שיעור ההתאבדויות בקפיצה מגובה רב בניו-יורק הוא הגבוה ביותר בארצות הברית כולה, ולא מעט אנשים בחרו לסיים את חייהם במדרכה שמתחת ל'אמפייר סטייט בילדינג'. כדי להימנע מאי-הנעימות הזו, הוקמו גדרות גבוהות בכל מקום בבניין שממנו ניתן, עקרונית, לקפוץ. אבל כשמישהו באמת נחוש להתאבד, קשה מאד לעצור אותו.
אלוויטה אדמס הייתה נחושה מאד. השנה הייתה 1979 ואדמס, צעירה שחורה בת 29, נכנסה למעלית ועלתה לקומה ה-86 של הבניין. אדמס הייתה אם חד-הורית לילד בן 10, ומובטלת. היא ובנה התקיימו בקושי על קצבת סעד של 100 דולרים בחודש, וכשבעל הבית הודיע להם שהוא מפנה אותם מדירתם… זה היה יותר מדי. אדמס יצאה אל מרפסת קטנה, טיפסה מעל גדר בגובה של יותר משלושה מטרים, העיפה מבט אחרון על האורות המדהימים של ניו-יורק בלילה… וקפצה.

כאן אמור היה הסיפור של אלוויטה אדמס להסתיים, בדומה לסיפורם של מאות ואלפי חסרי-מזל כמותה. עוד כתם מטושטש על המדרכה. עוד כמה שורות סתמיות בעיתון. אבל הוא לא הסתיים.

גורדי שחקים

'גבוה', אתם יודעים, הוא עניין סובייקטיבי. כשנחנך מגדל שלום ב-1965, 120 המטרים שלו היו מקור לגאווה לאומית: גורד השחקים הגבוה ביותר במזרח התיכון כולו. כיום, מגדל שלום אינו מופיע אפילו ברשימת עשרת גורדי השחקים הגבוהים בישראל, ואם היינו מציבים אותו לצד מגדל משה אביב ברמת גן (המוכר גם בשמו הקודם, מגדל שער העיר) הוא כנראה היה די ננסי: מגדל משה אביב גבוה ממנו כמעט פי שניים- 235 מטרים. ואם היינו מעתיקים את מגדל משה אביב, גורד השחקים הגבוה בישראל, למנהטן למשל- אף אחד לא היה מעיף בו מבט שני…כיצד, אם כן, מגדירים מהו 'גורד שחקים'? לאיזה גובה צריך להתנשא המבנה, או כמה קומות צריכות להיות לו, כדי להיחשב לגורד שחקים, בניגוד ל'סתם' בניין רב-קומות?

יש כמה הגדרות שונות, תלוי את מי שואלים: יותר ממאה מטרים, יותר מארבעים קומות, משקל מעל סף מסוים… הגבול מטושטש. אבל יש הגדרה אחת שאהובה במיוחד על מהנדסי הבניין, האנשים שצריכים להוציא לפועל את הפנטזיות של האדריכלים: גורד שחקים, על פי ההגדרה ההנדסית, הוא מבנה גבוה מספיק כדי שהרוח הנושבת עליו, ולא משקלו העצמי של המבנה, תהיה האתגר הגדול ביותר שעמו יש להתמודד בזמן התכנון. בבניינים נמוכים, המהנדס צריך לוודא שהמבנה יציב וחזק מספיק כדי לתמוך במשקלו שלו ובמשקל האנשים והציוד שיאכלסו אותו. במילים אחרות, הכוחות הפועלים על הבניין הם במישור האנכי, מלמעלה למטה. רוחות, לעומת זאת, מפעילות על המבנה כוחות אופקיים, או במילים אחרות: הן דוחפות את המבנה מהצד כמו רוח הנושבת על מפרש של סירה. כוחות אלו מאיימים לשבור את המבנה מהבסיס שלו ולתלוש אותו כמו אדם המנסה לעקור עץ מהקרקע. הרוח, אם כן, היא האתגר ההנדסי הגדול ביותר בתכנון גורד שחקים – אתגר שמתעצם ככל שהמבנה גבוה יותר, כיוון שעצמת הרוח עולה בהדרגה ככל שמתרחקים מהקרקע.

רוחות חזקות נשבו גם באותו היום הרה גורל, בקומה ה-86 של ה'אמפייר סטייט בילדינג', כשאלוויטה אדמס זינקה אל מותה… משב רוח פתאומי, אקראי ולא צפוי דחף אותה בחזרה אל הבניין. אדמס נפלה על משטח בטון קטן בקומה ה-85, ונעצרה. מעצמת הפגיעה נשברו כמה מעצמות האגן שלה ומאבטח שעמד בסמוך שמע את גניחות הכאב מבעד לחלון. הוא שלח יד ומשך אותה פנימה. יש מי שיגידו שאלוויטה אדמס היא אולי האישה עם המזל הגדול ביותר בהיסטוריה. מצד שני, היא בכל זאת ניסתה להתאבד… אז אולי לא צריך לקפוץ למסקנות.

מנהטן במדבר

רבי-קומות, אולי תופתעו לשמוע, אינם המצאה מודרנית. אלפי שנים לפני מנהטן, לתימנים הייתה את שיבאם. העיר הקטנה נוסדה לפני למעלה מ-1700 שנה, ונבנתה על שפת ואדי רחב ידיים. שטפונות חוזרים ונשנים הכריחו את התושבים לטפס במעלה המדרונות ולבנות בצפיפות על גבעה מעל הוואדי. התקפות של בדואים הביאו להקמת חומה מסביב לעיר, והשטח הזמין למגורים הצטמצם עוד יותר. הפיתרון היחיד שעמד לרשות אנשי שיבאם היה לבנות לגובה והתוצאה עוצרת הנשימה מוכרת לנו היום בשם 'מנהטן של המדבר'. החל מהמאה ה-16, ואולי אפילו קודם לכן, נבנו בשיבאם למעלה מ-500 בניינים בני חמש, שש ואפילו עשר קומות. העיר כולה מרושתת במבנים בגובה של שלושים מטרים המסודרים בצורת שתי וערב, המאכלסים כ-7000 תושבים. הנוף המרשים של רבי-קומות צפופים בלב המדבר התימני רחב הידיים מפתיע כל כך ועוצר נשימה, עד כי זיכה את שיבאם בתואר 'אתר מורשת שימור עולמי' של ארגון אונסק"ו.

שיבאם היא גם היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. אמנם מבנים בני עשר קומות נבנו אפילו בתקופת הרומים, אבל רובם המוחלט של מבני המגורים עד המאה ה-19 היו בני קומות בודדות בלבד. סקירה מעמיקה יותר של רבי-הקומות בשיבאם חושפת את החסרונות שבגללם בניינים גבוהים היו נדירים יחסית.
כשמביטים על בנייניה של שיבאם מבחוץ, הפרט הראשון שבולט לעין – ובמיוחד לעין מערבית שרגילה לנוף עירוני שכזה – הוא שחלונות הבניינים קטנים ומועטים באופן יחסי, ולא במקרה. מבנים אלה נבנו באותה השיטה העקרונית שבה נבנים מבנים נמוכים יותר: כל כובד משקלו של הבניין נתמך על ידי קירותיו. במצב זה, כל פתח בקיר מהווה נקודת חולשה שעלולה להביא לקריסה קטסטרופית של המבנה כולו. במבנה נמוך, המשקל מועט יחסית ולכן אפשר לפתוח חלונות גדולים בלי חשש שהקיר כולו יקרוס. בבניין רב-קומות, לעומת זאת, הלחץ על הקירות גדול בהרבה. בנייניה של שיבאם עשויים מלבני חימר ובוץ, חומרים חלשים מלכתחילה, ועל כן הבנאים לא היו יכולים להרשות לעצמם להחליש את הקירות עוד יותר. העדר חלונות מכתיב שימוש מוגבר בנרות ואמצעי תאורה דומים שפולטים עשן מסריח ורעיל – לא בדיוק בית שנעים לגור בו.

חיסרון נוסף הוא עובי הקירות. עוביים של הקירות בקומות התחתונות הוא כמעט מטר – שוב, כדי לתמוך במשקל הבניין. הקירות העבים מצמצמים את השטח הפנוי למגורים, ולכן על פי רוב בכל קומה יש לא יותר משני חדרים. גם במבנים עתיקים וגבוהים כמו טירות ופירמידות, למשל, הקירות התחתונים עבים מאוד – אבל במקרה שלהם, לאף אחד לא ממש אכפת. קיר עבה בטירה הוא בונוס בזמן מלחמה, ובפירמידה – שהיא, כיעקרון, קבר גדול – העדר מרחב מחייה אינו בדיוק חסרון משמעותי.
החלל שבתוך הבניינים הגבוהים מחולק כך שהנשים והילדים חיים בקומות התחתונות, והגברים בקומות העליונות. הסיבה ברורה: אם אין מעליות, הגברים יכולים לנוח בשקט למעלה כי לנשים אין כוח לטפס עשרות מדרגות ולהציק להם: למה אתה לא עושה כלים, למה אתה לא מוריד את הזבל, תפסיק לשחק ב-xbox כל היום, תעזוב כבר את המיקרופון הזה…אההמ. כן.
בקיצור, בתים רבי-קומות לצרכי מגורים בעידן העתיק לא היו מעשיים במיוחד. הם נבנו רק במקומות שבהם צרכי החיים הכתיבו את קיומם, כמו בשיבאם, או במקרים שבהם הרצון להתבלט ולעשות רושם על השכנים גבר על אי-הנוחות. כפי שעוד נראה, אלו בדיוק אותן הסיבות שבגללן נבנים גורדי שחקים גם בימינו.

המהפכה התעשייתית של המאות ה-18 וה-19 הביאה עמה שינויים דרמטיים בכל תחומי החיים ובתחום הבנייה, כמובן. בפרט, שתי פיתוחים טכנולוגיים מהמאה ה-19 היו אלו שאיפשרו את בנייתם של גורדי השחקים.

הנרי בסמר

לפיתוח הראשון אחראי במידה רבה ממציא ותעשיין בריטי בשם הנרי בסמר (Bessemer). בסמר היה נצר למשפחה של יזמים מוכשרים: אביו התעשר כשהמציא שיטה חדשנית לריקוע מתכות, והנרי הלך בעקבותיו ועשה הון גדול משכלול תהליכים תעשייתים שונים.

בשנת 1850, לערך, עבד הנרי על תהליכי ייצור של כלי נשק לצבא הבריטי. כמעט מייד הבחין בכך שיש מגבלה מעשית חמורה על גודלם של התותחים והפגזים. החומר שממנו היו עשויים כלי הנשק היה, בדרך כלל, ברזל יצוק – או 'יצקת' בעברית. ברזל יצוק מכיל את היסוד ברזל – אבל גם שניים עד שלושה אחוזי פחמן. הפחמן הוא זה שמוריד את נקודת ההתכה של הסגסוגת ומאפשר להתיכה בנוחות וליצוק אותה לצורות שונות, אבל הוא גם מביא לכך שהברזל היצוק אינו עמיד בלחצים גבוהים ונוטה להיסדק בקלות יחסית ולהתפורר. תותחים עשויים ברזל יצוק אינם חזקים מספיק כדי לירות פגזים כבדים. הפיתרון לבעיה זו, כפי שידעו הנפחים עוד קודם לימיו של בסמר, הוא להקטין את כמות הפחמן. סגסוגת של ברזל המכילה שני אחוזים ומטה של פחמן חזקה יותר, גמישה יותר ועמידה יותר ללחצים חיצוניים מאשר ברזל יצוק, והיה לה אפילו שם: פלדה. אבל תהליכי הייצור הקיימים של פלדה לא התאימו לתעשייה כבדה. התהליך המקובל דרש לחמם את הברזל במשך שבועות ארוכים, בתנאים קפדניים ובמנות קטנות: רק אנשי מקצוע מיומנים הצליחו להפיק אותו, וגם אז כל טון פלדה עלה הון תועפות. כתוצאה מכך השתמשו בפלדה רק בחרבות או בכלים קטנים, אבל לא יותר מזה: אם רצית לבנות גשר, הפלדה היקרה לא באה בחשבון בכלל.

הנרי בסמר הפך בראשו במשך זמן רב בניסיון למצוא שיטה משופרת ליצירת פלדה. פריצת הדרך שלו התרחשה ב-1855. יום אחד, כשעבד לצד כבשן ובו ברזל מותך, התעופפו כמה נתזי המתכת הלוהטת ונחתו על שפת הכבשן. כשניגש בסמר לדחוף אותם בחזרה פנימה, הבחין להפתעתו שהנתזים הפכו לפלדה. בחינה מדוקדקת של ההתרחשות הסבירה לו מה התרחש, והוא הגה דרך לשחזר את ההצלחה המקרית. זמן מה לאחר מכן ניגש לבצע את הניסוי הראשון שלו, והסביר לנפח שעבד אתו מה הוא רוצה לעשות: להזרים אוויר בלחץ גבוה דרך הסגסוגת המותכת. הנפח אמר לו שהוא מדבר שטויות. הרי ברור שזרם האוויר יקרר את הנוזל וימצק אותו: במקום פלדה, הוא יקבל גושי ברזל. בסמר התעקש, ותכנן כבשן מיוחד שבו ניתן להתיך את הברזל וגם להזרים דרכו אוויר דחוס. הרגע הגדול הגיע, ובסמר פתח את שסתום האוויר. להפתעתו של הנפח הספקן, גיצים לוהטים התפזרו לכל עבר ובמקום להתקרר – הסגסוגת החלה מבעבעת וזורחת באור חזק, וחומה עלה בצורה ניכרת. דקות ספורות לאחר מכן דעכה הבעירה ונעלמו הגיצים, ובסמר סגר את שסתום האוויר. הברזל היצוק שבכבשן הפך לפלדה.

בסמר הבין שהמפתח לסילוק הפחמן מברזל היצוק הוא בעירה בנוכחות חמצן. הזרמת האוויר הדחוס אל הסגסוגת החמה גרמה לפחמן לבעור, או במילים אחרות – להתרכב עם החמצן שאוויר. תהליך הבעירה, כפי שכולנו יודעים, משחרר אנרגיה רבה, שמחממת עוד יותר את הברזל, וגורמת לבעירה בקצב גבוה עוד יותר, וכן הלאה. התוצרים המתקבלים הם פלדה דלה בפחמן, גזים ותרכובות פחמניות מוצקות וקלות שצפות על הפלדה שקל לסלק אותן מהכבשן. בסמר הבין שזה בדיוק מה שהתרחש לנתזי הברזל שנחתו על שפת הכבשן כמה שנים קודם לכן: חום הכבשן הסמוך היה עז מספיק כדי לגרום לפחמן שבברזל לבעור בנוכחות החמצן שבאוויר הפתוח.

תהליך בסמר להפקת פלדה חולל מהפכה אדירה בעולם התעשייה. בתוך שנים ספורות צנח מחירה של הפלדה מ-60 לירות שטרלינג לטון, לשש לירות בלבד. במקום שבועות ארוכים של חימום בכמויות קטנות, כעת ניתן היה להפיק את הסגסוגת המעולה בכבשנים ענקיים ובדקות ספורות. במקום אנשי מקצוע מנוסים, נדרשו עכשיו רק כמה פועלים מיומנים. לפתע פתאום הפכה הפלדה החזקה והגמישה לחומר גלם זמין גם לתעשיות התובעניות ביותר: לייצור אניות, פסי רכבת, גשרים, מנועים ועוד ועוד. בתוך שנים ספורות הצליחו ממציאים אחרים לשכלל את התהליך הבסיסי של בסמר ולהפוך אותו למדויק ולאמין יותר, אבל הממציא הבריטי כבר הטביע את חותמו על ההיסטוריה. רובנו אולי לא שמענו על הנרי בסמר, אבל לא תהיה זו הגזמה לומר שהעולם התעשייתי והמפותח שאנחנו רואים סביבנו היום הוא תוצאה ישירה של המצאתו ומבחינה זו הוא ניצב בשורה אחרת עם אדיסון, טסלה וגאונים אחרים.

אלישה אוטיס והמעלית

הפיתוח השני שאיפשר לפתח את גורדי השחקים היה המעלית. בדומה לפלדה, גם הרעיון העקרוני שמאחורי המעלית ותיק למדי. למעשה, מעליות פשוטות שנמשכו על ידי בעלי חיים, למשל, נבנו כבר במאה השלישית לפני הספירה. ניצול כוח הקיטור שיחרר את המהנדסים מהתלות בכוח שרירים, אבל הציבור עדיין לא היה מוכן להפוך את המעלית לכלי תחבורה שגרתי. דמיינו לעצמכם נסיעה במעלית ראשונית שכזו: קירות המתכת משקשקים ומקרקשים בקול, רצפת המתכת רועדת תחת רגליכם, מנוע הקיטור מטרטר בקול רם ועשוי להתקלקל בכל רגע… ואתם תלויים כל הזמן הזה בין שמיים לארץ על חבל אחד בודד. לא בדיוק נסיעת תענוגות: אין פלא שאנשים רבים העדיפו את המדרגות.

אלישה גרייבס אוטיס היה ממציא ויזם, ובשנת 1851 נשכר כדי להקים מפעל לחברה מסויימת. המבנה שנבחר לאכלס את המפעל היה מפעל נטוש, ואוטיס ואנשיו נאלצו להוריד כמויות גדולות של ציוד ישן מהקומות הגבוהות לנמוכות, או להעלות ציוד חדש לקומות הגבוהות. המעליות הפרימיטיביות שהיו זמינות אז היו, כאמור, לא מציאה גדולה, ואוטיס החליט לתכנן מעלית משלו. השכלול המשמעותי שהכניס במעלית שלו, ושלא היה באף מעלית קיימת, היה מנגנון בטיחות שמנע מהמעלית ליפול לתוך הפיר במידה והכבל המרים אותה נקרע או השתחרר מסיבה כלשהי. המנגנון היה פשוט למדי, באופן עקרוני: בלם שהיה מחובר לקפיץ. אם המעלית נעה במהירות גבוהה מהצפוי, כמו במצב של נפילה חופשית, הקפיץ היה משתחרר והבלם היה עוצר אותה כמעט מייד. התגובות המעודדות שקיבל אוטיס על המצאתו דרבנו אותו להקים חברה לייצור מעליות, אבל במשך מספר שנים לא נרשם להן כל ביקוש. הלחץ הכלכלי הביא את אוטיס להגות הדגמה נועזת.

היריד העולמי, תערוכה גדולה בנושאי מדע וטכנולוגיה, משכה אליה את תשומת לב הציבור והתקשורת ואוטיס ידע שזו ההזדמנות שלו. ביריד העולמי של 1854 הוא הקים מעלית מאולתרת על רצפת התצוגה, והציב איש נושא גרזן כבד בראש המגדל, ליד הגלגלת שמשכה את המעלית. לעיניהם של הצופים הנפעמים, טיפס אוטיס עצמו על הפלטפורמה והחל מתרומם לגובה. ואז הניף האיש את הגרזן וביתק בבת אחת את החבל שאחז במעלית. הפלטפרומה צנחה רק כמה ס"מ ספורים לפני שבלם הבטיחות נכנס לפעולה ועצר אותה בחדות. הקהל מחא כפיים בהתלהבות, והסיפור הופיע בכל כלי התקשורת. מאותו הרגע הלכה וגברה ההתעניינות הציבורית במעליות, וההזמנות החלו זורמות אל החברה של אוטיס. שנים לא רבות לאחר מכן החליפו מנועים חשמליים את מנועי הקיטור, והנסיעה במעלית הפכה לבטוחה ולנוחה יותר. מאז ועד היום נחשבת המעלית לכלי התחבורה הבטוח ביותר בשימוש קבוע. למרות שהן עושות דרך של קילומטרים רבים בכל יום, אחוז התאונות במעליות אפסי כמעט וכמעט כל מי שנפגע בהן הם טכנאי המעליות, ולא הנוסעים. 'אוטיס מעליות', דרך אגב, קיימת עד ימינו ועדיין נחשבת לאחת מייצרניות המעליות המובילות בעולם.

תהליך בסמר ליצור פלדה והמעלית המשופרת של אוטיס היו החלקים החסרים בפאזל תכנון גורדי שחקים, וכל מה שנדרש כעת היה מניע טוב מספיק כדי שידרבן את האדריכלים לבנות לגובה. השריפה הגדולה שפגעה בשיקגו בשנת 1871 סיפקה את המניע הזה. השריפה האיומה הזו, שהשמידה חלקים גדולים מהעיר – ותושבי שיקגו אף מציינים אותה כל שנה – כילתה גם את מרכז העיר. בשנים שלאחר מכן, הפך מרכז שיקגו למוקד תנופה של בנייה מסיבית. כששטח הקרקע הפנוי לבנייה יקר, כפי שקורה באופן טבעי במרכז עיר, בנייה לגובה היא החלטה כלכלית מתבקשת מאליה. כל קומה שמתווספת לבניין היא ניצול נוסף של אותו שטח מקורי שעליו נבנה הבניין, שטח שניתן להשכיר אותו, למכור אותו וכו'.

לה-ברון ג'ני וגורד השחקים המודרני

וויליאם לה-ברון ג'ני היה מהנדס בנייה אזרחי אמריקני, שלמד בפריז – אחת הערים המובילות בתחום האדריכלות בשלהי המאה ה-19. באותה התקופה. עמו למד בכיתה, למשל, גוסטב אייפל הצעיר – מתכנן המגדל הקרוי על שמו. בתום לימודיו חזר לה-ברון לארצות הברית, היישר לתוך קלחת מלחמת האזרחים. בתום המלחמה, ב-1865, פתח לה-ברון – עכשיו כבר מ'ייגור לה-ברון, יש לומר – משרד אדריכלות בשיקגו. כשפנתה אליו חברת ביטוח בשנת 1885 וביקשה ממנו להקים עבורה בניין משרדים בן עשר קומות במרכז העיר, ידע לה-ברון ידע שזו ההזדמנות שלו להוציא לפועל רעיון שהתבשל במוחו מזה זמן.

הבנייה המסורתית, כאמור, הכתיבה שכל כובד משקלו של הבניין ינוח על קירותיו. לה-ברון החליט לנקוט בשיטה שונה לחלוטין: לבנות את הבניין כולו משלד פלדה. קורות אנכיות ואופקיות ישתלבו זו בזו ויצרו קוביות קטנות יחסית, והקוביות הקטנות יתחברו זו לזו ליצירת קוביות גדולות יותר, כמו קובייה הונגרית. התוצאה הסופית תהיה שמשקל המבנה ייתמך בשלד שיתפרס לכל אורכו, רוחבו וגובהו של הבניין – ולא רק על קירותיו החיצוניים. למעשה, בשיטה זו הקירות החיצוניים יתמכו אך ורק במשקלם שלהם, דבר שיאפשר לו לפתוח בקיר חלונות גדולים מבלי לחשוש מהחלשת המבנה כולו. זמינות הפלדה הזולה תרמה לתוכניתו של לה-ברון בשני מישורים: ראשית, הפלדה הקשוחה תמכה במשקל הרצפות והתקרות טוב יותר מברזל יצוק, ומשקלו הכולל של השלד היה רק כשליש ממשקל לבנים בכמות זהה. שנית, טמפרטורת ההתכה הגבוהה שלה הפכה את המבנה לעמיד יותר בפני סכנה של התמוטטות עקב שריפה, בונוס רציני כשאתה מנסה למכור את התכנית שלך לחברת ביטוח…

לה-ברון נאלץ להתמודד עם ספקנות רבה מצד האדריכלים בעיריית שיקגו, ומספר פעמים נעצרה הבנייה כשהפקחים התעקשו לוודא שרב-הקומות של לה-ברון אכן יציב כפי שטען המתכנן. כשנסתיימה לבסוף הבנייה, כל מי שהביט בבניין לא יכול היה שלא להתרשם ממנו. אמנם בניין Home Insurance אינו מתקרב לגובהם כמו גורדי שחקים בימינו, ולמעשה אפילו לא היה המבנה הגבוה ביותר בשיקגו באותו הזמן – אבל חזיתו החיצונית, על החלונות הגדולים והמרווחים שלה, הרשימה מאוד. שלד הפלדה אפשר להתקין את החלונות הגדולים הללו והוא זה שהפך את הבניין של לה-ברון לגורד השחקים האמיתי הראשון בהיסטוריה, למרות ש'התנשא' לגובה של 55 מטרים בסך הכל.

נצחונו של וויליאם לה-ברון ג'ני סימן את תחילתו של עידן גורדי השחקים, ותחילתה של יריבות עזה שלא נסתיימה עד היום. לכל אורך סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 נאבקו ביניהן שיקגו וניו-יורק על תואר העיר ובה גורד השחקים הגבוה בעולם. הבכורה עברה מיד ליד כשגורדי שחקים גבוהים יותר ויותר נבנו בכל שנה, וניתן היה להבחין בהבדלי הסגנונות האדריכליים הייחודיים שהתפתחו בכל עיר. שיקגו התגאתה בבניינים הפשוטיםבמתכוון שלה, נטולי פיתוחים וקישוטים, ששידרו מודרניות וקדמה חסרת מעצורים. הניו-יורקים קישטו את קו הרקיע שלהם בגורדי שחקים בסגנון ניאו-גותי, המזכיר את אדריכלות ימי הביניים, ובסגנון ארט-דקו מודרני ותעשייתי יותר, המשדר עצמה אימפריאליסטית. הארט-דקו הגיע לשיאו עם הקמתו ב- 1931 של גורד השחקים המפורסם ביותר של ניו-יורק, הוא בנייין ה'אמפייר סטייט', שאחז בתואר גורד השחקים הגבוה ביותר בעולם במשך ארבעים שנים רצופות. לא במקרה נאבק קינג-קונג במטוסים שתוקפים אותו, באחת הסצינות המפורסמות בתולדות הקולנוע, כשהוא מטפס על ה'אמפייר סטייט': הבניין המרשים הזה הפך לאייקון של העצמה התעשייתית האמריקנית ככלל. באירופה, דרך אגב, נבלמה בניית גורדי שחקים עד לסוף המחצית הראשונה של המאה העשרים, כיוון שהבנייה לגובה נחשבה לסטייה המכערת את הנוף ופוגעת בו.

אבן דרך נוספת בתולדות התפתחות גורדי השחקים נרשמה ב-1960, בעקבות עבודתו של המהנדס האמריקני ממוצא בנגלדשי, פזלור קאהן. מבנה שלד הפלדה הקובייתי של לה-ברון ג'ני שלט בתכנון גורדי שחקים במשך שנים רבות, אבל היו לו גם חסרונות מסויימים. השלד הצפוף של המבנה הכתיב חדרים קטנים יחסית ובמיוחד בקומות התחתונות, שם השלד חייב להיות צפוף עוד יותר כדי להתמודד עם המשקל הגבוה. גם צורתו החיצונית של גורד השחקים נקבעה במידה רבה על ידי השלד הפנימי: כל גורדי השחקים היו קובייתיים וישרים כמו סרגל. פזלור קאהן הבין שהשלד הקובייתי אינו בהכרח הפיתרון היחיד לבעיית חוזק המבנה. ניתן ליצור מבנים חזקים במגוון שיטות אשר רבות מהן היו מבוססות על שיטת ה'שפופרת החלולה' שהמציא. בשיטה זו, דפנות הבניין עשויות מקורות תומכות צפופות, כך שאם מביטים על המבנה מלמעלה, השלד נראה כמו גליל חלול. בשיטה זו קירות המבנה עדיין נושאים בכל כובד משקל הבניין, וגודלם המירבי של החלונות שוב מוגבל במידה מסויימת – אבל קורות הפלדה חזקות מספיק כדי להתמודד עם משקל זה וכבונוס נוסף, הפלדה הגמישה מסוגלת להתמודד טוב יותר עם הכוח שהרוחות החזקות מפעילות על הבניין.

שינוי מהפכני זה באדריכלות גורדי השחקים בא לידי ביטוי בצורתם החיצונית של המבנים: המתכננים לא היו כבולים עוד לסגנון הקובייתי, אלא נתנו דרור לדמיונם. כתוצאה מכך קיימים כיום מבנים מדהימים ומרתקים כמו 'טאיפיי 101' בטאיוון המעוצב כמו ענף במבוק, מגדלי פטרונס המלזיים המזכירים מסגדים איסלמיים או מגדל הטורס המתפתל בשוודיה. שילוב של טכניקות כמו שפופרת החלולה עם לבת פלדה קשוחה במרכז המבנה, למשל, מעניק לגורדי השחקים עמידות גבוהה גם נגד רוח וגם נגד רעידות אדמה. 'טאיפיי 101', שהיה עד לא מכבר גורד השחקים הגבוה בעולם – 508 מטרים – שרד ללא פגע רעידת אדמה בעוצמה של 6.8 בסולם ריכטר. טכניקות הבנייה המשופרות הביאו לכך שגורדי השחקים הפכו להיות בהישג ידן של מדינות וארגונים שאינן בהכרח מעצמות כלכליות כמו ארצות הברית. למעשה, החל מסוף המאה העשרים התחוללה תנופת בנייה אדירה במזרח הרחוק ובמזרח התיכון, ובשלושים השנים האחרונות כל הבניינים שהחזיקו בתואר 'גורד השחקים הגבוה ביותר בעולם' נמצאים בחלק זה של העולם.

הרוח, המשקל ורעידות האדמה הם אתגרים כבירים, אבל אדריכל שעומד מול לוח שרטוט חלק – טוב, מסך מחשב, בפועל – ניצב מול שורה נוספת של אתגרים נוספים שאינם מובנים מאליהם. לרוב האתגרים אחראיים בני האדם העתידים לחיות בבניין, שהם, עקרונית, מטרד רציני. תשתיות חיוניות כמו חשמל, מים, וצנרת ביוב למשל, חייבות להגיע לכל פינה במבנה הענק, והמשמעות היא אלפי קילומטרים של כבלים וצינורות. התשתית הזו אינה רק סיוט תחזוקתי בטווח הארוך, אלא גם גוזלת שטח יקר: בכל כמה קומות יש להקים מרכז מכני שיירכז משאבות, לוחות חשמל מרכזיים, מזגנים מרכזיים וכו'. כל מטר רבוע של תשתיות הוא מטר רבוע שאי אפשר לגבות עליו שכר דירה.

גם המעליות הן בעייה. אלישה אוטיס אולי פתר את שאלת הבטיחות, אבל כל קומה שמתווספת לבניין פירושה גם קומה נוספת שצריך להביא אליה נוסעים. אם אין מספיק מעליות אזי בשעות העומס, בבוקר ואחר הצהריים, ייווצרו תורים בלתי נסבלים של אנשים הממתינים למעלית. מאידך, כל פיר וכל חדר מכונות ובו מנוע גדול הם, שוב, שטח יקר ערך שלא ינוצל כדי להחזיר את ההשקעה הכספית הנכבדה של הבנייה והתחזוקה. נוסף על כך, עצירה בכל קומה כדי להעלות נוסעים ולהורידם, אינה מעשית: העצירות התכופות יאריכו את זמן הנסיעה מדקות לשעות, ובמיוחד בשעות העומס. הפיתרון המקובל כיום הוא מה שמכונה 'סקיי-לובי': קומות שהן מעין 'תחנות מרכזיות' למעליות. מי שרוצה להגיע לקומה ה-100, למשל, צריך להחליף מעלית בקומה ה-50 וכן הלאה. גם אז, נסיעה מהירה מדי במעלית היא בעייה בפני עצמה: לחץ האוויר בקומות הגבוהות יכול להיות נמוך בעשרה אחוזים מהלחץ שבתחתית, והנוסעים יסבלו מכאבי אוזניים חזקים כתוצאה משינויי הלחץ. עובדה זו מגבילה את מהירות המעלית לכ-700 מטר בדקה, בערך, ובבניינים גבוהים במיוחד אין ברירה אלא לאבזר את המעליות במנגנון השומר על לחץ אוויר קבוע לכל אורך הדרך.

בהתמודדות מול עצמת הרוח, הגמישות הטבעית של הפלדה היא יתרון: המבנה יכול להתקמר ולהתכופף מעט, כמו עץ בזמן סופה. הבעייה היא שאף אחד מאיתנו אינו אוהב לחיות על עצים בזמן סופה. בני אדם רגישים מאד כשזה מגיע לשיווי משקל, ובקומות הגבוהות של גורדי שחקים, הרוח יכולה לגרום לתנועה של עשרות ס"מ מצד לצד. מעבר לאי הנוחות הבסיסית, תנועה כזו יכולה להביא ללחצים ולפיצוצים בצנרת, דלתות יטרקו ללא שליטה ומסגרות של חלונות עלולות להיתלש ממקומן. האדריכלים מתמודדים עם בעיות כאלה באמצעות חיזוקי בטון מזוין בלבת הבניין, בדרך כלל, אבל במקרים שבהם החיזוקים אינם מספיקים, נדרשים פתרונות אקטיביים יותר. ב'טאיפיי 101', למשל, הוצב כדור פלדה במשקל 730 טון באזור הקומה ה-92, כשהוא תלוי באוויר על ארבעה כבלים חזקים וארבעה קפיצים הידראולים שמצמידים אותו לרצפה. הכדור והקפיצים יוצרים מערכת המרסנת את תנועת הבניין. כשרוח או רעידת אדמה מטלטלים את הבניין, הכדור הכבד נשאר במקום, פחות או יותר, כיוון שהוא תלוי באוויר. הקפיצים שבינו ובין הרצפה הנעה נמתחים ומתכווצים חליפות, חלק מהאנרגיה של הרעידות מומרת בתוכם לחיכוך וחום, ותנועת הבניין פוחתת באופן ניכר.

הימור כלכלי מסוכן

ויש אתגר נוסף, שאינו קשור לחוזק המבנה או לצורת השלד שלו, ובכל זאת הופך את בניית גורד השחקים להימור מסוכן.
ה'בורג' חליפה' שבדובאי הוא כיום גורד השחקים הגבוה בעולם, בהפרש ניכר מ'טאיפיי 101' שאחז בשיא לפניו. ה'בורג' חליפה' מתנשא לגובה של 828 מטרים, כ-300 מטרים יותר מ'טייפי 101': במילים אחרות, ההפרש שביניהם הוא כמו שני מגדלי עזריאלי זה על גבי זה. זו ללא ספק יצירת מופת הנדסית מעוררת יראה: 35 אלף איש, כמספר תושביה של עיר קטנה, יכולים לחיות בתוכו בנוחות יחסית. תושביה של דובאי גאים במבנה המדהים שלהם, ובצדק, אך אף על פי כן, שינו את שמו של המבנה מ'בורג' דובאי', שמה של מדינתם, לבורג' חליפה – על שמו של חליפה בין-זיאד, נשיא המדינה השכנה, באיחוד האמירויות. מדוע?

ב-1991 פירסם הכלכלן אנדרו לורנס מאמר בשם 'גורדי שחקים: המגדלים של פולטי', ובו תיאר את הממצא המעניין הבא. ב-1907 נסתיימה בניית שני גורדי השחקים הגבוהים ביותר באותה התקופה: בניין סינגר ובניין המטרופולין שבניו-יורק ובאותה השנה קרסה הבורסה של וול סטריט. בנייתו של בניין האמפייר סטייט החלה ב-1929. עד שנפתח ב-1931, חוותה ארצות הברית את המשברים הכלכליים החמורים בתולדותיה – השפל הגדול. במשך מספר שנים לאחר שהושלם כונה הבניין החדש בשם The Empty State Building, בגלל שלאף אחד לא היה כסף לשכור בו דירה או משרד. מגדלי התאומים ז"ל נפתחו ב-1973, רגע לפני משבר הנפט העולמי. הדפוס המצטייר ברור למדי: הקמת גורד-שחקים שובר שיאים מלווה – באחוז גבוה למדי של המקרים – במשבר כלכלי.

אנדרו לורנס הבחין בדפוס המחזורי והמשונה הזה, וראה בו קוריוז משעשע. הוא כתב את מאמרו בטון הומוריסטי: 'המגדלים של פולטי' המוזכרים בכותרת המאמר היא סדרה קומית מוצלחת בכיכובו של ג'ון קליז. אבל 'אינדקס גורדי השחקים', כפי שמכונה הקשר הבלתי צפוי בין שיאי גובה ושיאי משברים כלכליים, עורר את סקרנותם של כלכלנים רבים. מחקרים נוספים הראו כי למרות שהקשר אינו חד חד ערכי – זאת אומרת, יש משברים כלכליים שאינם מלווים בהקמת גורדי שחקים שוברי שיאים – הקשר אכן שריר וקיים במידה זו או אחרת. מהי הסיבה לתופעה זו? התאוריה המקובלת גורסת כי הכלכלה העולמית והמקומית נעה במחזוריות של גאות ושפל. בתקופה של גאות, הריבית נמוכה ובעלי ההון מחפשים אפיקי השקעה חדשים – למשל הקמת גורד שחקים גדול ומרשים. בנייה זו אורכת זמן, וכשהיא מסתיימת והבניין מוכן לאכלוס – הגאות התחלפה בשפל, והכלכלה נכנסה לצרות. במילים אחרות, אחד הסיכונים הגדולים שבהקמת גורד שחקים חדש היא האפשרות הסבירה שיהיה קשה או אפילו בלתי אפשרי לכסות את ההשקעה בו בזמן סביר.

זה בדיוק מה שקרה גם לבורג' דובאי. הקמתו של הבניין הגבוה בעולם החלה ב-2004, באקלים כלכלי פורח ומשגשג שבו לא הייתה בעיה להשיג את מיליארד וחצי הדולרים הדרושים לפרוייקט. ב-2008, כשהבניין כבר היה כמעט מוכן, התפוצצה בועת המשכנתאות בארצות הברית והכניסה אותה וכן חלקים ניכרים מהעולם למשבר כלכלי חריף. דובאי כמעט כרעה תחת נטל החובות… ואיחוד האמירויות הזרימה את הכספים הנדרשים והצילה את הכלכלה המקרטעת. שמו של בורג' דובאי שונה לבורג' חליפה, על שמו של נשיא האיחוד. דירות היוקרה שבבורג' חליפה עמדו ריקות במשך חודשים ארוכים, ומכירי השכירות בבניין ירדו למחצית מההערכות הראשוניות.

רוח, רעידות אדמה, תכנון מורכב, תשתיות מנופחות, סיכון כלכלי לא מבוטל… ההיגיון הפשוט אומר שהקמת גורד שחקים שובר שיאים היא, פרט למקרים בודדים ויוצאי דופן, רעיון לא טוב. ובכל זאת, לכל אורך המאה העשרים וגם כיום, מתוכננים ונבנים גורדי שחקים חדשים וגבוהים יותר ויותר. הסעודים, למשל, כבר משרטטים את התכניות ל'מגדל הממלכה' שלהם: גורד שחקים בגובה של כקילומטר. ערב הסעודית, להזכירכם, היא מדבר ענק וריק – כך שמצוקת מקום היא כנראה אינה הסיבה לכך שהסעודים מתכננים להשקיע עשרים מיליארד דולר במגדל שלהם. במדינות אחרות מדברים על מגדלים בגובה של קילומטר וחצי. מה מושך אותנו לבנות גבוה ועוד יותר גבוה, גם אם אין לכך סיבה מעשית?

נדמה לי שניתן למצוא את התשובה בעצם השם שניתן לבניינים הגבוהים האלה עוד בסוף המאה ה-19, בימים שבהם רק החלו לצמוח מהקרקע: Skyscrapers, גורדי שחקים. הרצון לעשות את מה שנדמה כבלתי אפשרי, להעז את מה שאף אחד אחר אינו מעז, לגעת בשמיים… זו המוטיבציה האמתית. דובאי, מלזיה, טאיוון וכל שאר המדינות המתפתחות מקשטות את קו הרקיע שלהן בבניינים גבוהים כדי להראות לעצמן ולכל שאר העולם שגם הן על המפה: שהן חזקות, מתפתחות, צומחות. התחרות על התואר 'גורד השחקים הגבוה ביותר בעולם' אינה נמדדת במטרים או בקומות, כי אם בסנטימטרים… סנטימטרים של היקף החזה, כשכל אזרח במדינה צומחת מרים את ראשו אל המגדל הגבוה שלו, ומנפח את חזהו בגאווה. אני חושב שאפשר לומר במידה גבוהה של ודאות שכל עוד יאפשרו זאת חוקי הפיסיקה, המעצמות הנוכחיות והעתידיות ימשיכו לנסות ולהוכיח זו לזו 'למי יש יותר גדול'. מבחינתם של גורדי השחקים, השמיים הם הגבול.

קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.