fbpx

ספינות אדמה ובניה ירוקה, או – הצונאמי שהציל חלום

ספינות אדמה ובניה ירוקה, או – הצונאמי שהציל חלום

כתב: רן לוי

מייקל ריינולדס הוא אדריכל גרוע ומסוכן – או גאון יצירתי ויוצא דופן…תלוי את מי שואלים. חלום חייו של ריינולדס הוא לתכנן מבנה אשר יהיה עצמאי לחלוטין ומנותק לגמרי מכל התשתיות: חשמל, מים, ביוב וכו'. רק 'ספינת אדמה' שכזו, מאמין ריינולדס, תוכל למנוע את האפוקליפסה האקולוגית המתקרבת. חלום זה עמד בסכנה לאחר שלילת רשיונו המקצועי ואיסור גורף מצד הרשויות להמשיך לעבוד על הפרוייקט. האם תצלחנה ספינותיו של ריינולדס להגיע לנמל מבטחים?


הורד את הקובץ (mp3)

הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

דמיינו לעצמכם את הסצינה הבאה. הקבלן ששכרתם כדי שיבנה את ביתכם, סיים את העבודה ולוקח אתכם לסיבוב בבית החדש. 'תשמעו,' הוא אומר לכם, 'הקירות קצת עקומים. התקרה – גם היא בזווית, אבל לא משהו רציני. אם יירד גשם חזק, יכול להיות שיהיו נזילות פה ושם. ושימו עין על הביוב, כדי שלא יעלה על גדותיו… אבל חוץ מזה, באמת, בובה של בית.'

איך הייתם מגיבים? אני חושב שאני יכול לנחש. בניית בית היא אולי הפרויקט הגדול ביותר שרוב האנשים ייקחו על עצמם במשך חייהם: מדובר בהשקעה אדירה של זמן, כסף ומאמץ. והבחירות…כל כך הרבה בחירות קשות! אני מכיר אנשים שבילו שבועות בהתחבטויות על צבע הבלטות בשירותים, והתייסרו סביב הדילמה שבין קירות בצבע לבן-קרם ולבן-שמנת. קבלן שימסור בית חדש במצב איום שכזה?… בואו נאמר שאני מכיר יסודות רדיוקאטיביים אקזוטיים מאד בעלי תוחלת חיים ארוכה יותר מתוחלת החיים של אותו קבלן.

גיבור פרק זה הוא אדריכל שנתבע על הרשויות מספר פעמים, ורישיונו המקצועי אף נשלל בעקבות רשלנות, שיש מי שכינו אותה 'רשלנות פושעת'. חלק לא מבוטל מלקוחותיו זכו לקבל בתים חדשים שהיו פחות או יותר במצב שתיארתי – ואולי אפילו גרוע יותר. ובכל זאת ,לא רק שלא ניסו לחנוק את אותו האדריכל – אלא יש ביניהם כאלה שמעריצים אותו ורואים אותו כסוג של נביא.

מייקל ריינולדס

מייקל ריינולדס (Reynolds) נולד ב-1945 בקנטקי שבארצות הברית. הוא למד אדריכלות באוניברסיטת סינסנטי, ואת הסטאז' עשה בחברת אדריכלים יוקרתית בלונדון. אך לניסיון המעשי שצבר במהלך העבודה הייתה דווקא השפעה הפוכה מהמצופה: ריינולדס גילה שהמקצוע שבחר אינו כה 'זוהר' ומעניין כפי שקיווה. העבודה היום-יומית במשרד שעממה אותו, והתכנונים שנתבקש לעשות היו סטנדרטיים וחסרי השראה. שבועיים בלבד מרגע שהחל לעבוד, החליט ריינולדס להתפטר. הוא הפסיק את הלימודים, עלה על אופנוע ושם פעמיו לאפריקה. לאחר הטיול הארוך החליט לשוב ללימודים ולסיים את התואר, אבל היה לו ברור שאדריכלות 'רגילה' אינה הסגנון שלו. תכנון מבנים גדולים ומרשימים לא עניין אותו, וכסף לא עשה לו את זה – הוא חיפש מטרה בעלת משמעות ערכית ומוסרית, מטרה שתאפשר לו לרתום את מה שלמד באוניברסיטה לטובת האנושות כולה.

מייקל ריינולדס, 2011 - הפודקאסט עושים היסטוריה

מייקל ריינולדס, 2011

בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, הלכה וגברה בארצות הברית המודעות לחשיבות השמירה על אכות הסביבה. אנשים רבים החלו לגלות עניין במצב יערות הגשם של האמזונס ובבעלי החיים באפריקה, וגם כלי התקשורת החלו להעניק משקל רב יותר לנושאים סביבתיים ולהעלות כתבות ותחקירים שעסקו בהשפעות השליליות של זיהום סביבתי וניצול קלוקל של משאבים מתכלים. הערכים שעמדו בבסיס אותה תנועה ירוקה קסמו מאוד לריינולדס.

שתי כתבות טלוויזיה ספציפיות השפיעו עליו במיוחד. הראשונה הייתה כתבה שסיפרה על כריתת יערות מופרזת בצפון-מערב ארצות הברית והשפעתה השלילית על רמות הפחמן הדו-חמצני באזור. השנייה הייתה כתבה שעסקה בכמויות הגדולות של פחיות שתייה שליכלכו וזיהמו את רחובות הערים הגדולות. שתי הכתבות הללו התחברו במוחו של ריינולדס לרעיון בלתי שגרתי.

אביו של ריינולדס היה אוגר כפייתי: במרתף שמתחת לבית שמר ריינולדס האב אלפי צנצנות זכוכית ריקות, קופסאות וקרטוני חלב. כששאל אותו מייקל הצעיר מדוע הוא שומר את האריזות הריקות האלה – לא הייתה לאביו תשובה ברורה. משהו בתוכו אמר לו, טען האב, שלהשליך את האריזות הריקות יהיה בזבוז משווע, ושאולי יום אחד יימצא בהן שימוש. כשהיה ילד, ראה ריינולד במנהג המוזר הזה לא יותר מאשר סוג אספנות כפייתית – אבל כשהחל להתעניין בנושא איכות הסביבה, וצפה בכתבות בטלוויזיה, הבין בפעם הראשונה את המקור לתחושות אביו. ייצור פחיות שתייה הוא תהליך שצורך אנרגיה וחומרי גלם: אנרגיה וחומרי גלם שהולכים לאיבוד כשמשליכים את הפחיות אחרי שמשתמשים בהן פעם אחת בלבד. לא חבל?…

"היה לי ההיגיון הזה שאמר – 'אוקי, אם משמידים המון עצים כדי לבנות מהם בתים, ופחיות בירה ריקות נערמות ברחובות ובכבישים המהירים – למה שלא נבנה בתים מפחיות בירה?' זה הגיוני!"

ריינולדס לא רק חשב – הוא גם עשה. בשנת 1972 הוא אסף פחיות שתיה ריקות ונעזר בהן כדי לבנות מספר בתי שני-חדרים צמודי קרקע לא רחוק מהעיר טאוס (Taos) שבמדינת ניו-מקסיקו, בתים ייחודיים ומסקרנים שאף זכו לסיקור במספר כלי תקשורת. אך למרות שהיו עיתונאים שגילו התעניינות מסוימת ברעיונותיו של ריינולדס, הם תייגו את עבודותיו כסוג של 'בנייה היפית': רעיון יפה ואצילי – אבל נאיבי, לא ישים במציאות ובטח לא כזה שיכול להוות אלטרנטיבה אמתית לבנייה סטנדרטית.

אחד מבתיו הראשונים של מייקל ריינולדס, 1974 - הפודקאסט עושים היסטוריה

אחד מבתיו הראשונים של מייקל ריינולדס, 1974

אך אם רעיונותיו של ריינולדס היו, אולי, 'היפים' ונאיביים – המבנים שתכנן והקים היו מושתתים על עקרונות אדריכליים מבוססים היטב. קירות הבתים, למשל, היו מעוגלים כיוון שצורה זו מאפשרת לקיר לתמוך במשקל רב יותר מאשר קיר ישר. האוויר שבפחיות הריקות שימש כבידוד תרמי לא רע ושמר על הטמפרטורה בתוך הבתים יציבה למדי. כנראה שאי אפשר לבנות גורדי שחקים מפחיות בירה ריקות, אבל הבתים שהקים בשנות השבעים הוכיחו את עצמם כיציבים ועמידים – ואחד מהם, למשל, עדיין עומד על תילו, במצב טוב, מאז שנת 1972: למעלה מארבעים שנה. ריינולדס עצמו התגורר באחד מאותם בתים במשך תקופה ארוכה.

בניה ירוקה

ריינולדס לא היה האדריכל היחיד שהושפע מרעיונות ירוקים. החל משנות השבעים הלכה המודעות הסביבתית וחדרה גם ל'מיין-סטרים' של עולם הבנייה. אדריכלים רבים החלו לשלב במבנים שתכננו אלמנטים ידידותיים לסביבה – כגון שימוש בחומרי בנייה מקומיים במקום כאלה שיש לשנע אותם מרחוק, תאורה שמנצלת בחכמה את אור השמש, מחזור פסולת הבנייה וכדומה. אבל שילוב של אלמנטים ירוקים בבנייה סטנדרטית אינו קל, מכיוון שמתכנן הבניין נאלץ להתמודד עם מגוון גדול של אילוצים ושיקולים – ששמירה על איכות הסביבה היא רק אחד מהם. לדוגמא, שילוב של פאנלים סולאריים כמקור לאנרגיה חשמלית מייקר במידה מסויימת את עלות הבנייה ביחס לבנייה רגילה: אמנם בטווח הארוך השימוש באנרגיית השמש חוסך כסף, אבל לא תמיד קל לשכנע את הלקוח לפתוח את הארנק היום בתמורה לרווח עתידי 'על הנייר'.

זאת ועוד, האפקטיביות המעשית של שילוב אלמנטים ירוקים בתוך מסגרת של בנייה סטנדרטית אינה גבוהה במיוחד. למשל, מחקרים שנעשו על מבנים שתוכננו לפי תקן בשם LEED, שנחשב כיום כאחד התקנים המובילים בארצות הברית לבניה ירוקה, הראו שבחלק לא מבוטל מהמקרים מבנים אלה אינם חסכוניים בחשמל ביחס למבנים שאינם עומדים בתקן. אמנם יש לבניה הירוקה יתרונות אחרים – למשל, מי שעובדים וגרים בבתים כאלה בדרך כלל מרוצים ושמחים לעשות כן יותר מהממוצע – אבל עבור מייקל ריינולדס, זה פשוט לא היה מספיק. הוא האמין שכדי למנוע את האסון האקולוגי ההולך ומתקרב שראה לנגד עיניו, יש לנקוט בצעדים החלטיים ודרמטיים הרבה יותר.

עם הזמן, הרעיון המקורי לנצל פחיות בירה ריקות כחומר גלם לבנייה ירוקה השתכלל והתפתח במוחו של ריינולדס, לרעיון גרנדיוזי ושאפתני יותר: מבנה שיהיה מסוגל לספק את כול צרכיו באופן עצמאי. מבנה שכזה יהיה כמעט 'חלק מהטבע': הוא לא יצרוך משאבים מתכלים כגון נפט ופחם לחימום בחורף וקירור בקיץ, ולא יזהם את הסביבה בביוב. מבנה שכזה יהיה מנותק לחלוטין מהתשתית העירונית, ויעמוד ברשות עצמו כמו ספינה המפליגה לבדה בלב-ים. זהו גם מקור השם שהעניק ריינולדס למבנה שעליו חלם: 'ספינת אדמה', Earthship.

ספינות אדמה

השאלה המתבקשת היא – עד כמה קשה לבנות בית שכזה? על פניו, זה לא נשמע כמו אתגר מורכב במיוחד: הרי חשמל, ביוב ומיזוג הם המצאות מודרניות, ולכל אורך ההיסטוריה נבנו בתים ללא אף אחת מהתשתיות האלה. במקומות רבים בעולם, למשל כפרים נידחים באפריקה, עדיין בונים המקומיים מבנים 'עצמאיים' שכאלה – בהעדר כל ברירה אחרת, מן הסתם.

אך זו לא הייתה כוונתו של ריינולדס. כל אחד יכול לבנות בקתת קש ולקרוא לה 'בית' – אבל מי מאיתנו יירצה לגור בבית ללא חשמל או מים זורמים? כולנו יודעים איך זה לחיות בתנאים כאלה. אני עשיתי את הטירונות שלי בקורס טיס. טירונות של חיל האוויר היא אתגר פסיכולוגי מיוחד במינו: כולם מסביבך משתכשכים בבריכה של הבסיס, ורק אתה עושה את הצרכים בשירותי בול פגיעה. ובכל זאת, אני מוכן לחיות בלי ביוב, לא להתקלח שנתיים ואפילו להסתדר בלי מיזוג לכמה שעות – אבל בלי חשמל אין לי אינטרנט, וכאן אני מותח את הקו. ריינולדס ידע שכדי שספינות האדמה לא ייוותרו בגדר קוריוז בלבד, הוא לא יכול להסתפק בארבעה קירות וגג: עליו להעניק לדיירים תנאי חיים מודרניים, על כל המשתמע מכך – אספקת חשמל סדירה, מים נקיים, סילוק של מי שפכים וכדומה.

לכל אתגר שכזה היה פיתרון, כמובן: את החשמל ניתן להפיק משמש ומרוח, בביוב ניתן לטפל באמצעות מתקני מחזור, מים אפשר לשאוב מבארות וכולי. השאלה הגדולה הייתה האם ניתן לשלב את כל הטכנולוגיות השונות האלה יחד בתוך מבנה אחד בצורה יעילה ומעשית?

ספינת אדמה מודרנית - הפודקאסט עושים היסטוריה

ספינת אדמה מודרנית

דוגמה לסימן שאלה שכזה היה רצונו של ריינולדס להיעזר בצמיגי מכוניות משומשים כחומר בנייה. צמיגים משומשים נחשבים למפגע אקולוגי חמור ביותר במעלה במדינות מתועשות: מיליוני צמיגים משומשים מצטברים בערמות ענק במזבלות, מהווים מדגרות ליתושים, עכברושים ושאר מזיקים – וקשה מאד למחזר אותם או לקבור אותם באדמה. בנוסף, אם מצבור צמיגים שכזה מתלקח – קשה מאד לכבות אותו והוא עשוי לפלוט עשן רעיל ומסוכן במשך חודשים ארוכים. מייקל ריינולדס תכנן לבנות את קירות הבתים שלו מצמיגים ממולאים באדמה דחוסה, שיונחו זה על גבי זה ויכוסו בטיט, כך שחיצונית ייראו כמו קיר רגיל לגמרי. הצמיגים המלאים והכבדים יציבים מספיק כדי לתמוך במשקל המבנה. על ידי השימוש בצמיגים יוכל ריינולדס ליהנות מחומר בנייה זול וזמין מחד, ולסייע בפתרון הבעייה האקולוגית של מצבורי הצמיגים מאידך: שתי ציפורים במכה אחת.

צמיגים ממולאי עפר - הפודקאסט עושים היסטוריה

צמיגים ממולאי עפר

זו הייתה התאוריה, בכל אופן. בפועל, כפי שציינתי קודם, בבנייה רגילה זמינות ועלות חומר הבנייה הם רק אחדים מתוך מגוון אילוצים ושיקולים שהאדריכל עומד בפניהם בשעת התכנון. שיקולי חוזק המבנה ועמידות לאורך זמן, למשל, הם שיקולים נוספים שמגבילים את בחירת חומרי הבנייה שעומדים לרשותו. מי מבטיח שקירות הצמיגים יהיו חזקים מספיק כדי לתמוך במשקל המבנה גם לאורך שנים רבות? מה יקרה אם יתגלה שבמרוצת הזמן צמיגי הגומי מתפוררים, מחלישים את הקירות – והמבנה כולו יקרוס ויתמוטט על ראשם של הדיירים? מה יקרה אם נזילות סמויות בימי גשם יפוררו את האדמה הדחוסה שבתוך הצמיגים וייאלצו את הדיירים לבנות את הקירות מחדש כל מספר שנים?…

אלו רק מקצת השאלות שעליהן לא היו למייקל ריינולדס תשובות, כיוון שלא היה לו ניסיון מספיק כדי לענות עליהן. הדרך היחידה לצבור ניסיון שכזה היא לתכנן מבנים שכאלה, לבנות אותם – ולבחון את התוצאות בשטח. ריינולדס החליט להיות 'שפן הניסיונות' של עצמו. הוא רכש עשרים דונם של קרקע ליד טאוס שבניו-מקסיקו, והקים שם ספינת אדמה ניסיונית. הוא התגורר במבנה, ולמד על בשרו מה עובד ומה לא.

אך מבנה בודד אינו מספיק כדי שניתן יהיה להסיק בעזרתו מסקנות אמינות, וריינולדס היה זקוק לשפני ניסיונות נוספים שיסכימו לחיות בספינות האדמה שלו ולבחון את הרעיונות החדשניים הלכה למעשה. למזלו, היו לא מעט אנשים שהסכימו להיות שפני ניסיונות שכאלה. אשתו של ריינולדס העידה, בראיון לסרט תיעודי, שמייקל משך אליו כל מיני אנשים בלתי שגרתיים. חלק מהסיבה לכך היא אולי המראה החיצוני שלו, השונה בתכלית מהסטריאוטיפ המקובל של אדריכל מעונב ולבוש בקפידה: ריינולדס מזכיר יותר הומלס… יש לו שיער לבן ארוך ופרוע, זיפים ארוכים ומוזנחים למראה, והוא לובש בגדים מרושלים שנראו כאילו קנו אותם בחנות יד-שניה – כנראה מכיוון שריינולדס אכן קנה את הבגדים שלו בחנויות יד שניה. אלמנט נוסף בכריזמה המיוחדת של ריינולדס היא הלהט הכמעט-דתי שהוא משדר כשהוא מספר על ספינות האדמה ועל הצורך הנואש, כפי שהוא ראה זאת, למנוע מהאנושות להרוס את כדור הארץ. אשתו מתארת אותו כעקשן ואובססיבי – וזו אשתו הנוכחית, שהיא הרביעית במספר. מעניין מה חשבו עליו שלוש נשותיו הקודמות…

אך מבנה האישיות הבלתי שגרתית הזו, שילוב מרתק של נאיביות היפית, יצירתיות אמנותית ומעשיות הנדסית – קסם מאוד לאנשים שחיפשו חיים 'מחוץ לקופסא'. לקוחותיו של ריינולדס, האנשים שחיו בספינות האדמה הנסיוניות שלו, היו אנשים שכמוהו התאהבו בעצמאות ובחופש המוחלט שמעניק בית שאינו קשור לתשתית עירונית. אנשים שהאמינו בשמירה על הסביבה, היו מוכנים להקריב חלק מהנוחות האישית שלהם עבור הרעיונות הירוקים. גם לשיקולים כלכליים היה מקום, כמובן, אבל סביר להניח שלא הם דחפו את האנשים שרכשו ספינות אדמה לעשות כן, שכן למרות שחלק מחומרי הבנייה, כדוגמת הצמיגים והאדמה שממלאת אותם, הזולים מאוד – עדיין יש צורך כמויות לא מבוטלות של עץ, בטון, פלדה, זכוכית ושאר חומרי בנייה מסורתיים יותר. בנוסף, הביוב הממוחזר, החשמל הסולארי ושאר האלמנטים ה'ירוקים' בבנייה מחייבים שימוש בצנרת מיוחדת, בשבשבות ובפאנלים סולאריים יקרים. גם תחזוקת הצנרת, המשאבות והפאנלים אינה זולה, כך שבסופו של יום, עלות הבנייה של ספינת אדמה נמוכה בסך הכל בשליש עד רבע מעלות בניית בית רגיל: לא הבדל של שמים וארץ.

ספינת אדמה באנגליה - הפודקאסט עושים היסטוריה

ספינת אדמה באנגליה

את מקום הרווח הכלכלי החליף, בקרב לקוחותיו של ריינולדס, רווח חברתי. חלקת האדמה הגדולה שרכש בניו-מקסיקו הפכה לשכונה של ספינות אדמה, שתושביה – זוגות צעירים, אמנים ומוזיקאים – התגבשו לכדי קהילה הדוקה בעלת עקרונות ואידיאלים משותפים באופן שמזכיר, אולי, את רוח ההתיישבות הקיבוצית אצלנו לפני שישים שנה. אותם 'מאמינים' שהתגבשו סביב ריינולדס בטאוס הם, במידה רבה, האנשים שליוו אותו ותמכו בו – גם בשנים מאוחרות יותר, בתקופה קשה שבה נראה היה שמיזם ספינות האדמה שלו עומד לטבוע כמו ספינה עשויית עופרת.

מאסה תרמית

התמיכה, העידוד ובעיקר נכונות הלקוחות לשמש כ'שפני נסיונות' לרעיונותיו של ריינולדס, אפשרו לו לצבור את הניסיוןשהיה זקוק לו. כל טעות או או תקלה שנתגלו בבית מסוים אפשרו לריינולדס לשדרג את התכנון העקרוני ולעדכן אותו כך שהבתים הבאים שייבנו יהיו מוצלחים יותר, ועם הזמן הבשילו הרעיונות השונים והשתלבו זה עם זה לכדי 'תבנית' סטנדרטית הכוללת תשתיות חשמל, מים, ביוב ובקרת אקלים – שכולן עצמאיות ואינן קשורות לתשתיות העירוניות המקובלות.

מי גשמים ושלגים, למשל, נאספים במרזבים אל מאגר מרכזי, ומשם נשאבים אל הברזים בתוך הבית. מים אפורים, המים היוצאים מהכיורים, ממכונת הכביסה וממדיח הכלים, עוברים סינון ומולכים אל גינות שבהם גדלים עצי פרי וצמחי מאכל אחרים. הצמחים ואדמת החצץ שבגינה מנקים עוד יותר את המים – אשר משמשים בהמשך בניאגרה שבאסלת השירותים. מי הביוב שעוזבים את השירותים עוברים למסננים שמטהרים אותם, ומשם לתאים בוטניים נוספים שמנטרלים רמות חריגות של חנקן במי הביוב לפני העברתם לבורות ספיגה, שם הם מחלחלים בחזרה לאדמה. חשמל מיוצר באמצעות לוחות סולאריים ושבשבות רוח ונאגר במצברים, ודוד שמש מספק מים חמים למקלחת. גנרטור הפועל על דלק ובלוני גז טבעי מהווים גיבוי לחשמל ולחימום המים בימים מעוננים.

בקרת אקלים היא אתגר משמעותי במיוחד. לא כיף לחיות בבית אשר הופך לתנור לוהט בקיץ ולפריזר קפוא בחורף, ועל כן לשמירה על טמפרטורה פנימית סבירה יש חשיבות אדירה מצד נוחות הדיירים. בבית רגיל אפשר להיעזר במזגנים ובתנורים כדי לווסת את הטמפרטורה הפנימית – אך בספינת אדמה מכשירים אלה אינם באים בחשבון. תנורים ומזגנים הם, באורח מסורתי, מצרכני החשמל הכבדים ביותר ברוב משקי הבית. בספינת אדמה שאמורה לקבל את כל אספקת החשמל שלה מאנרגיה סולארית או מאנרגיית רוח – סביר להניח שלא ניתן יהיה להפעיל אותם לאורך זמן. אין מי שהיה שמח אם ביום מעונן, למשל, עליו לבחור בין המזגן לבין הטלוויזיה כיוון שאין מספיק חשמל כדי להפעיל את שניהם בו זמנית…

באדריכלות, עקרון בקרת אקלים בסיסי מושתת על שליטה בזרימת חום ומעברו בתוך מבנה. 'חום' הוא המושג המתאר מעבר אנרגיה מגוף אחד לגוף אחר. דמיינו לעצמכם את החום כנוזל הזורם ממקום למקום, ועובר בתוך החומר כמו מים דרך ספוג: זה אינו התיאור הפיזיקלי הנכון, אבל ההקבלה של חום למים זורמים נוחה מאוד לצורך ההסבר.

יש שתי דרכים עיקריות שבעזרתן ניתן לשלוט על זרימת חום. הראשונה היא בידוד, או מניעה של זרימת החום. יש חומרים שמוליכים חום בצורה גרועה, ומונעים ממנו לזרום ולעבור דרכם – כמו האופן שבו ניילון אטום למים. קלקר וצמר סלעים – סוג של סיבים מלאכותיים – הם דוגמות לחומרי בנייה מבודדים. בית עטוף בשכבה טובה של בידוד לא יושפע, באופן יחסי, משינויי טמפרטורה חיצוניים – והטמפרטורה הפנימית שלו תישאר קבועה גם אם בחוץ יהיה חם או קר מאד.

אך בידוד בלבד – גם אם מוצלח ואכותי – אינו מספיק. בידוד עובד בשני כיוונים: באותו האופן שבו הוא מונע מחום לזרום לתוך הבית – הוא גם מונע ממנו לעזוב אותו. אם הבית מתחמם כתוצאה מבישול, או אפילו בעקבות החום שנפלט מגופם של הדיירים, הבידוד לא יאפשר לו להתקרר.

לשם כך מגייסים האדריכלים לעזרתם עקרון פיזיקלי נוסף – 'מאסה תרמית'. המושג 'מאסה תרמית' מתאר יכולת של חומר כלשהו לספוג ולאצור חום, והוא שונה במהותו מבידוד. חומר מבודד מונע מהחום לזרום דרכו, בעוד שחומר בעל מאסה תרמית גדולה אוגר בתוכו את החום לאורך זמן – ואז משחרר אותו, גם כן לאורך זמן. אם באנלוגיה למים הבידוד התרמי שקול לניילון אטום שמונע ממים לעבור מצד לצד, אזי חומר בעל מאסה תרמית גבוהה הוא כמו מיכל מים גדול: אפשר למלא אותו במים בבוקר, ולצרוך ממנו את המים בערב. למאסה תרמית יש מקום חשוב בעולם הבנייה, ובחירה חכמה של החומר שממנו ייבנה בית עשויה לחסוך לדייריו כסף רב. במקומות קרים, למשל, ניתן לתכנן את הבית כך שהקירות ייספגו את אור השמש ואת החום שמייצרת פעילות הדיירים בתוך המבנה ביום – וייפלטו אותו באטיות במהלך הלילה. באופן זה תנודות הטמפרטורה בתוך הבית מתונות ביחס לשינויי הטמפרטורה החיצוניים, ואין צורך בהשקעת אנרגיה רבה כדי לחמם או לקרר אותו.

כאמור, שני העקרונות האלה – בידוד ומאסה טרמית – מוכרות לאדריכלים מזה זמן רב. האתגר שעמד בפניי ריינולדס היה ליישם אותן באופן יעיל ומושלם דיו כדי שלא יהיה צורך כלל בחימום וקירור באמצעות מכשירים זוללי חשמל.

את המאסה התרמית הדרושה לו קיבל משני מקורות. הראשון הוא הצמיגים המלאים באדמה דחוסה שבהם השתמש כדי לבנות את הקירות. אדמה דחוסה היא בעלת מאסה תרמית מצוינת, והקירות העבים אוגרים היטב את החום שעובר דרכם. המקור השני הוא הקרקע שעליה עומד המבנה, וגם אותה אפשר לדמות ל'מיכל חום' גדול: הטמפרטורה מתחת לפני השטח קבועה למדי, כחמש עשרה מעלות צלזיוס, ושינויי הטמפרטורה החיצוניים בקיץ ובחורף כמעט ואינם משפיעים עליה. ספינת אדמה היא מבנה נמוך ש'מחבק' את הקרקע, וכך היא נהנית מהיציבות התרמית שמספק לה כדור הארץ. הגג עטוף בחומר מבודד כדי למנוע מאור השמש לחמם מאוד את הבית בימים בהירים, וחלונות זכוכית גדולים קולטים את קרני השמש ומחממים את הבתים בימים קרים.

ריינולדס שילב בספינות האדמה גם מנגנון איוורור המעניק לדיירים שליטה נוספת על האקלים שבמבנה. בצד אחד של הבית, בתקרה, ישנו צוהר – ובצד השני של הבית, ברצפה, פתח שני. אוויר חם המצטבר בתוך הבית נוטה לעלות מעלה ועוזב דרך הצוהר – ואת מקומו תופס אוויר טרי שנכנס לבית דרך הפתח הנמוך בצד השני. בדרכו פנימה, האוויר הנכנס עובר מעל האדמה הקרירה – וכך מתקבלת בתוך הבית זרימה טבעית של אוויר קריר, שהדיירים יכולים לשלוט על עצמתה באמצעות פתיחת הצוהר בתקרה וסגירתו: מזגן טבעי, אם תרצו.

ההתרסקות

לאורך שנות השמונים הלך וגדל המוניטין של ריינולדס בקרב פעילי אכות הסביבה. כלי התקשורת גילו עניין רב יותר בספינות האדמה שלו, במיוחד לאחר שכוכב טלוויזיה אמריקני בשם דניס וויבר (Weaver) שכר את שירותיו לצורך הקמת ספינת אדמה ענקית בסכום של למעלה ממיליון דולר. אך למרות שספינות האדמה השתפרו והשתכללו במרוצת הזמן – מעמדו המקצועי של ריינולדס בעולם האדריכלות ולך והורע.

האבולוציה ההדרגתית שאיפשרה לריינולדס לשפר את ספינות האדמה שלו הייתה כרוכה בלא מעט ניסוי וטעיה. וכשאני אומר 'טעיה', אני מתכוון לפשלות שאדריכלים אחרים היו אולי עומדים לדין בגללן. למשל, סיפרתי קודם על חלונות הזכוכית הגדולים שמסייעים לחימום המבנה בחורף. באחת מספינות האדמה, משהו במיקום או בזווית שבה הוצבו החלונות היה שגוי והתוצאה הייתה שמיקוד קרני השמש באחד החדרים היה כה חזק, עד שמכונת כתיבה שעמדה על שולחן נמסה מהחום… ריינולדס עצמו הודה שרק במזל אף אף אחד לא השאיר תינוק בעריסה באותו החדר.

ריינולדס גם הסתבך בתביעות משפטיות שהגישו כנגדו מספר לקוחות לשעבר, במגוון תלונות ותואנות. למרות שרוב לקוחותיו של ריינולדס הבינו את אופיין הניסיוני של ספינות האדמה – היו כאלה שלא קיבלו בהבנה את הגגות הדולפים, השירותים הסתומים או בעיות רבות נוספות שנתגלו במבנים לאורך השנים, ודרשו פיצוי. תביעות אחרות עסקו בנושא הבעלות על האדמה. רוב ספינות האדמה הוקמו על חלקת האדמה שרכש ריינולדס ליד העיירה טאוס, והיו אמורות לעבור לבעלותם של הלקוחות – אך ריינולדס, מסיבה לא ברורה, דחה את מועד העברת הבעלות למועד מאוחר יותר שלא היה מקובל עליהם. במקרים אחרים עסקו התביעות בעלויות הבנייה, שהתבררו כגבוהות יותר מהעלות שעליה הצהיר ריינולדס במקור. לקוחות כועסים אלה הגישו תלונות כנגד ריינולדס למועצת התכנון והבנייה המקומית בניו-מקסיקו.

כמות התלונות כנגד ריינולדס והדיווחים על תקלות ובעיות בספינות האדמה הגיעו לרמה שאילצה את הרשויות בניו-מקסיקו להתערב. חלק מתפקידן של מועצות התכנון והבנייה הוא לוודא שאכות הבנייה בשטחן עומדת בסטנדרטים מסוימים של תכנון ובטיחות – וספינות האדמה לא עמדו בסטנדרטים האלה, כמובן. ריינולדס לא התווכח עם העובדות. הוא הצהיר בפה מלא ששבר את כל התקנות, החוקים והנהלים הקיימים – שהרי זה כל עצם העניין כשמנסים ליצור משהו חדש לגמרי, סגנון בנייה ששונה באופן מהותי מהסגנון הקיים. לרוע מזלו, פקידי הרשות לא היו מוכנים לקבל את הסבריו – וקשה להאשים אותם: אחרי הכל, אם כל אדריכל ייתרץ תכנון גרוע שלו ב'ניסוי וטעיה', הלקוחות הם אלו שייפגעו.

בשנת 1990 נאלץ ריינולדס לוותר על הרשיון שלו לעשות באדריכלות בתחומי ניו-מקסיקו. זו ודאי הייתה פגיעה לא נעימה בגאווה המקצועית שלו – אבל לא השפיעה על העבודה בפועל: ריינולדס המשיך להקים את ספינות האדמה, ונתן לאנשים אחרים לחתום על הניירות והמסמכים. המכה הכואבת באמת נחתה עליו ב-1997, כשקיבל צו המורה לו להפסיק באופן מיידי את הבנייה של כל ספינות האדמה. פקודה זו שמטה את הקרקע מתחת לרגליו. ללא היכולת לבנות ספינות אדמה חדשות, נעלם גם הבסיס הכלכלי של הפעילות כולה: ריינולדס נאלץ לפטר כמעט את כל העובדים בחברת הבנייה שלו.

זו הייתה נקודת השפל העמוקה ביותר בקריירה של מייקל ריינולדס. בתוך פחות מעשור הוא הפך מגיבור ופורץ דרך בעולם האדריכלות הירוקה – למי שמואשם בנוכלות וברשלנות מקצועית הגובלת בפלילים. ההתרסקות הכלכלית שהתלוותה אל ההתרסקות המקצועית עירערה אף היא את בטחונו העצמי של ריינולדס.

שתי ברירות עמדו בפניו. הראשונה הייתה לוותר: להתקפל בפני ועדת התכנון והבניה, ולקבל עליו את כל המגבלות, החוקים והתקנות המקובלים. משמעות החלטה זו תהיה לא רק ההכרח להתמודד עם הר הבירוקרטיה האינסופית שריינולדס, כפי שניתן לנחש מההיכרות עם אופיו המרדני, לא סבל – אלא גם איבוד חלק ניכר מהיכולת שלו לנסות רעיונות חדשים וטכניקות פורצות דרך בספינות האדמה. הבררה השנייה הייתה להמשיך להילחם: לגרור את רשויות התכנון לבתי משפט שנה אחר שנה, ולהמשיך לעמוד על זכותו לנסות ולהציל אל כדור הארץ מעתיד קודר של דלדול משאבים וזיהום סביבתי חמור. ריינולדס שקל את שתי האפשרויות שעמדו בפניו, הפך וחכך בדעתו – ואז קיבל החלטה.

הוא החליט לוותר.

ריינולדס היה אולי חולם, לוחם ומורד – אבל הוא היה גם מציאותי. הוא הבין שאם יחליט להמשיך ולהילחם על דיעותיו בבתי המשפט, לא ישיג דבר. כל הכסף המועט שעוד נותר לו יתבזבז על שכר טרחה של עורכי דין, וזמן יקר יתבזבז על דיונים משפטיים והמתנה לתוצאות ערעורים – במקום שישקיע אותו בבניית ספינות אדמה חדשות. על כן החליט ריינולדס לבלוע את גאוותו, וחזר אל מועצת התכנון כש'זנבו בין רגליו'. הוא הסכים לעמוד בכל התקנות והנהלים – או כפי שהוא תיאר זאת, 'חרא אינסופי של סוסים' – כדי לזכות באישור הבנייה הנכסף. הוא שכר מהנדסים שיבצעו תכנון שכונתי מסודר, הביא פקחים שיאשרו את התקדמות הבנייה, ואפילו אריכאולוגים שיסרקו את השטח כדי לוודא שאין בו ראשי חץ אינדיאנים עתיקים.

ריינולדס הוציא מכיסו עשרות אלפי דולרים כדי למלא אחר הדרישות והנהלים – אך עיקר ההתמרמרות שלו כנגד הרשויות הייתה עקב איבוד החופש שלו להיכשל. התקנות החדשות הגבילו אותו לדגם סטנדרטי של ספינת אדמה, ומנעו ממנו לנסות רעיונות חדשים שאולי היו נכשלים באופן מביש – אבל היו גם עשויים לשפר את המבנים ולהפוך אותם למעשיים, נוחים ואקטרקטיבים יותר גם לציבור הרחב. ריינולדס ציין לא אחת את האירוניה שבעובדה שארצות הברית העזה לנסות בניו מקסיקו את הפצצות האטומיות הראשונות שלה – אבל אינה מעיזה לתת לו לנסות ולהתקין שירותים טובים יותר בספינות האדמה שלו. מרמור או לא מרמור – האיפוק ונשיכת השפתיים עשו את שלהם, וב-2004 זכה ריינולדס באישור מחודש להמשיך ולבנות את ספינות האדמה בטאוס.

ריינולדס לא ויתר על החלום שלו להציל את האנושות מעצמה. באחד הראיונות העיתונאיים סיפר שהדמות הנערצת עליו ביותר היא זו של נוח המקראי, שכמו ריינולדס בנה ספינה כהכנה לאסון הולך ומתקרב – למרות שכל האנשים בסביבתו לעגו לו.

ריינולדס לא רצה לאבד את היכולת לחדש את ספינות האדמה שלו ולשפרן, והחליט לנסות ולסלול 'כביש עוקף' סביב התקנות של מועצת התכנון. בשנת 2004 פנה אל בית המחוקקים של ניו-מקסיקו, ודחף יזמת חקיקה שתעניק לו חופש פעולה נרחב יותר, ותאפשר לו לנסות רעיונות חדשים ונועזים בספינות האדמה. ניסיונו של ריינולדס לשנות את המערכת מבפנים אילץ אותו לשנות גם את עצמו, במידה מסוימת. הוא הבין שאם המחוקקים יראו מולם אדם לא מגולח, בעל שיער ארוך ופרוע ובגדים מרופטים – אף אחד לא ייקח אותו ברצינות. הוא קנה לעצמו חליפה אכותית, אסף את שערו והשתדל למתן את כמות הקללות והגידופים שפלט כנגד הממסד הבירוקרטי. אך למרות מאמציו והשתדלותו – ניסיון החקיקה בפרלמנט של ניו מקסיקו כשל, והתקנות הקיימות נותרו ללא שינוי. ריינולדס לא זכה להתאבל על התבוסה במשך זמן רב.

הצונאנמי שהציל חלום

בסוף שנת 2004 פגע הצונאמי המפורסם בדרום מזרח אסיה, והשמיד עיירות שלמות באזורי החוף לאורך המפרץ ההודי.

אחד המקומות שנפגעו קשות היה קבוצת איים בשם איי אנדאמן (Andaman) בצפון המפרץ – וריינולדס קיבל פניה דחופה מגורמים באייםלסייע למקומיים שאיבדו את בתיהם בשטפון. ריינולדס לווה חמישים אלף דולר מהבנק, אסף שבעה מאנשי צוותו, והמריא לאיי אנדמאן. המראות שקיבלו את פניו היו קשים: הצונאמי שפגע באיים השמיד בתים רבים, הרס כבישים והחריב את תשתיות החשמל. בארות המים המתוקים התמלאו במי-ים מלוחים, או שהורעלו בעקבות גופות שנסחפו לתוכן ונרקבו. התושבים היו במצוקה קשה, ותלויים לחלוטין בחסדי סיוע ממשלתי שלא תמיד הגיע בזמן..

איי אנדמן - הפודקאסט עושים היסטוריה

איי אנדמן

אך היכן שהיה נזק והרס – ראה ריינולדס פוטנציאל. הצונאמי הנסוג הותיר אחריו כמויות אדירות של פסולת: צמיגים, פחיות ולכלוך שנשטפו לכל עבר. פסולת זו הייתה בדיוק חומר הגלם שריינולדס היה זקוק לו כדי לבנות בתים… נוסף על כך, אם היו באיים נהלים וחוקים שהיו מקשים על סוג כזה של בנייה ניסיונית – גם הם נשטפו עם הזרם. המהנדסים המקומיים התלהבו מאוד לנסות את שיטותיו של ריינולדס, ולו רק מהטעם הפשוט שלא היו להם בררות אחרות. ריינולדס חלק עם המקומיים את הניסיון שצבר במשך שנים של ניסוי וטעיה במדבריות של ניו-מקסיקו. הוא לימד את המקומיים איך לבנות קירות יציבים ועמידים מבקבוקי פלסטיק, צמיגים ואדמה דחוסה, ואיך לתכנן מבנה כך שמי הגשמים, שהאיים הטרופיים היו משופעים בהם, ייאספו אל באר שמתחתיו, ומשם יישאבו אל הברזים.

קשה להעריך מה הייתה ההשפעה המעשית של הסיוע וכמה בתים מאולתרים שכאלה הוקמו בפועל באיי אנדמאן, אך במבט לאחור ברור שהביקור באיים מוכי האסון היה נקודת מפנה חשובה בקריירה של ריינולדס.

הסיקור התקשורתי של מאמצי הסיוע האיר את רעיונותיו של ריינולדס באור חיובי, ויצר אקלים של פתיחות כלפיהם בארצות הברית. לא פחות חשוב, הוא סייע להפיץ את בשורת ספינות האדמה אל מחוץ לארצות הברית, לא מעט בזכות האינטרנט והרשתות החברתיות: כתבות וראיונות עם ריינולדס מתפרסמים בבלוגים ומגזינים העוסקים באכות הסביבה, והרצאות שהוא מעביר מועלות ליו-טיוב. במאי בשם אוליבר הודג' (Hodge) יצר סרט קולנוע תיעודי אודות ריינולדס בשם 'לוחם הזבל' (The Garbage Warrior), אשר סייע להעצים את התדמית הרומנטית של האדריכל חובב-הסביבה ומלחמתו כמעט חסרת הסיכוי כנגד הבירוקרטיה הדורסנית.

לתפנית זו הייתה השפעה דרמטית על הקריירה של ריינולדס. בשנת 2007, אחרי שתי ניסיונות כושלים – הצליח ריינולדס סוף סוף להעביר בבית המחוקקים של ניו-מקסיקו את התיקונים לחוק הקיים שיאפשרו לו להמשיך ולשפר את ספינות האדמה, תחת הגדרה של בנייה ניסיונית. הוא גם זכה באישור להקמת שכונה חדשה וגדולה של ספינות אדמה בטאוס – ובאותה השנה גם הוחזר לו הרישיון לעסוק באדריכלות. באורח מפתיע, עושה רושם שהרשויות בניו-מקסיקו הפסיקו להתייחס אל ריינולדס כאל נטל ומפגע בטיחותי פוטנציאלי – וכעת הן רואות בו סוג של נכס תרבותי אותנטי.

הילות ספינות האדמה ליד טאוס והאוכלוסייה האקלקטית של אמנים, היפים ומוזיקאים הפכה להיות מוקד משיכה לתיירים, ולאחרונה החליטה המדינה להקים מרכז מבקרים חדש לצד שכונות ספינות האדמה כדי לקדם את הפוטנציאל התיירותי שלהן. ריינולדס גם הקים במקום מרכז הדרכה שמקבל סטודנטים ותלמידים מכל רחבי העולם ומלמד אותם את העקרונות שמאחורי הבנייה הירוקה.
אחת ההתפתחויות החשובות בשנים האחרונות עבור המיזם, היא ההצלחה שלה הוא זוכה מחוץ לארצות הברית. באתר האינטרנט שלו, ריינולדס מציע למכירה תכניות מלאות והדרכה כיצד לבנות ספינות אדמה באופן עצמאי – ומדי פעם בפעם יוצא בעצמו להדריך יזמים ומהנדסים במדינות שונות.

פה ושם צצות ספינות אדמה במדינות מערביות כגון צרפת, אנגליה ואפילו כאן בישראל – אם כי הן זוכות להצלחה הגדולה ביותר בעיקר במדינות עולם שני ושלישי, שבהן יש בירוקרטיה פחותה מחד, ומאידך, צורך דחוף יותר בבנייה שאינה תלויה באופן מוחלט בתשתיות עירוניות.

"אנחנו יודעים שזה אפשרי. אנחנו תמיד מנסים להפוך את התכנון [של ספינות האדמה] לפשוט יותר, ולכזה שמשתמש בכמה שיותר חומרי גלם מקומיים. אנחנו משכללים את התכנון כל הזמן, ואנחנו מתחילים לראות אנשים מיישמים אותו בהצלחה [בכל רחבי העולם בעצמם] – ואני חושב שזה כל הרעיון."

כיום ניתן למצוא ספינות אדמה בסיירה לאון, ארגנטינה, בוליביה, קמבודיה, האיטי, הודו ומדינות רבות נוספות. ספינת האדמה הישראלית נמצאת במעלות, והיא ביתם של אורית ואמנון לבב: תכנן אותה האדריכל דוד רנוב לאחר שלמד אצל מייקל ריינולדס בשנות התשעים ואף התגורר בעצמו באחת מקהילות ספינות האדמה בטאוס.

האם עומדות ספינות האדמה לכבוש את העולם? האם בעוד עשרים או שלושים שנה נחייה כולנו בבתים עשויים מצמיגים, ונאכל עגבניות שהושקו במימי האמבטיה שלנו? כמאמר הקלישאה: לא קל לנבא – ובעיקר לא את העתיד. המבקרים טוענים שספינות אדמה אינן ישימות בקנה מידה נרחב כיוון שהן רגישות מדי לתנאי האקלים: לא כל מה שעובד היטב בחום המדברי של ניו-מקסיקו יכול לעבוד באותה המידה בכפור ובשלג של צפון אירופה, למשל. וגם אם יצליח ריינולדס למצוא פתרון אקולוגי ישים לכל סביבה אקלימית, אני עדיין מתקשה להאמין שספינות האדמה יחליפו ביום מן הימים את הנוף העירוני של מגדלי פלדה ובטון: משהו ברעיון הזה נשמע לי אידילי מדי, כמו סוף של סרט של דיסני. ואתם יודעים מה? אני מקווה שאני טועה.

קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

4 Responses

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מאמר חלומי
    קראתי בשקיקה
    תודה

  2. איתמר מגד הגיב:

    הפודקסט לא עובד, ולא ניתן להוריד אותו. מתקבל שגיאה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.