fbpx

מאחורי הקלעים של עושים היסטוריה

מאחורי הקלעים של עושים היסטוריה

כתב: רן לוי

בפרק מיוחד זה לרגל מאתיים פרקי עושים היסטוריה, אספר על האנשים שהשפיעו עלי ועל התכנית לאורך השנים. נשמע גם ראיון מיוחד עם דינה בר-מנחם, העורכת הלשונית הותיקה של הפודקאסט, שחושפת כמה סיפורים נסתרים על פרקים קודמים…


פרק זה מבוסס על פודקאסט. האזינו לפודקאסט כאן:

הורד את הקובץ (mp3)
הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

אחת הבקשות הנפוצות שלכם, המאזינים, היא פרק על 'מאחורי הקלעים' של עושים היסטוריה. אז האמת היא שהעבודה היומיומית על עושים היסטוריה, כמעט כמו בכל תחום עיסוק אחר, היא די בנאלית. ישיבות, צ'ק ליסטים, טבלאות… אני מניח שזה לא מה שבאתם לשמוע. אני חושב שמה שבאמת מעניין אתכם זה לדעת איך פרק נוצר וכיצד הוא משתנה ומתעצב במהלך העבודה עד לתוצאה הסופית שאתם שומעים. ובכן, לא מעט מרכיבים משפיעים על תהליך היצירה של פרק: חלקם קשורים ישירות בי וברעיונות שמסתובבים לי בראש – וחלקם בפידבקים וברעיונות שאני מקבל משאר אנשי הצוות שלנו. בפרק מיוחד זה אני אנסה להסיר חלק מהכיסוי שמסתיר את הפיגומים מסביב לבניין, ולאפשר לכם הצצה אינטימית יותר אל מאחורי הקלעים של עושים היסטוריה.

השראה

השראה – inspiration – היא מושג מעורפל מאד. מהי בדיוק 'השראה'? מה גורם לדבר כלשהו להיות 'מעורר השראה', ולאדם 'לקבל השראה' ממשהו או מישהו אחר? זו שאלה שהעסיקה הוגים רבים לאורך הדורות, אולי מכיוון שהשראה יכולה להיות דלק רב עוצמה המניע לפעולה. אם מישהו מעורר בנו השראה, אנחנו יכולים לגלות בעצמנו כוחות ויכולות שלא האמנו שקיימים בנו.

היוונים הקדמונים האמינו שמקורה של ההשראה – לפחות בתחום האמנות – הן תשע מוזות (או אולי שלוש, תלוי את מי שואלים ואיך סופרים) מעניקות לסופרים, למשוררים ולציירים את הרעיונות המבריקים והדחף לכתוב ולשרטט. דהיינו – מקורה של ההשראה הוא חיצוני, והיא מושרית על האמן באורח כלשהו. ג'ון לוק, פילוסוף אנגלי בן המאה השבע-עשרה, גרס לעומת זאת שמקורה של ההשראה הוא פנימי. רעיונות מסויימים שהאדם מקבל יכולים להדהד (מלשון To Resonate) ולהגביר זה את זה, כך שיחדיו הם זוכים לעוצמה רבה במיוחד אצל מי שמבנה מוחו מתאים לסוג כזה של 'הרמוניה' פנימית. לוק היה מהראשונים להעלות על נס רעיונות כגון תודעה, הכרה וכוחות נפשיים פנימיים – רעיונות שהם הבסיס של הפסיכולוגיה המודרנית.

שני רעיונות אלה, המוזות של היוונים וה'הדהודים' של ג'ון לוק, הן רק חלק קטן משלל תיאוריות והשערות לגבי טיבעה של ההשראה. לא אנסה לשפוט מי מתיאוריות אלה נכונה יותר או פחות. אצלי, בכל אופן, מדובר בסוג של שילוב: מוזות אישיות שהשפיעו עלי במרוצת השנים, ורעיונות שהגיעו מתחומים שונים ובזמנים שונים ושמשום מה הדהדו אצלי בראש ואז איכשהו התחברו כדי להפוך את עושים היסטוריה למה שהיא היום.

שאלה שאני נשאל לא פעם היא מדוע בכלל אני עוסק בנושאים כגון היסטוריה, פיזיקה, מתמטיקה, כלכלה, כימיה, חשמל וכולי. אני מניח שהחיים שלי, כיוצר, היו הרבה יותר קלים אם הייתי בוחר בתחום 'קליט' יותר: למשל, פודקאסט על תוכניות טלוויזיה, סרטים או משחקי מחשב. פעם, לפני הרבה שנים, אפילו הייתי שותף לפודקאסט שעסק במשחקי מחשב – 'המשחקייה' ז"ל, עם איתמר וייסברג. ואני מודה שלפעמים, בעיקר כשאני יושב בעינים טרוטות מול המחשב באחד עשרה בלילה ומנסה להבין מה קרה במיקרו-שניה הראשונה שאחרי המפץ הגדול או את מחזור ההזדווגות של כנימת הפילוקסרה. מה רע בלשבת עם חבר קרוב, לפתוח את המיקרופון ולנהל דיון פילוסופי עמוק בשאלה – איזה תפקיד הוא הכי מגניב במשחקי יריות: מאגיסט, חובש?…

אייזיק אסימוב

מי שהשפיע עלי לפנות לכיוון של מדע וטכנולוגיה היה סופר המדע הבדיוני אייזיק אסימוב, שכמו לרבים מגיבוריי האישיים גם לו הקדשתי בעבר פרק שלם של עושים היסטוריה, פרק מספר עשרים. אייזיק אסימוב, שהלך לעולמו ב-1992, נחשב לאחד מסופרי המדע הבדיוני הגדולים במאה העשרים ואולי המוצלח מביניהם. הוא היה חלק מ'תור הזהב' של המדע הבדיוני בשנות הארבעים והחמישים, תקופה שעיצבה את דמותו של הז'אנר הזה והפכה אותו מספרות שנחשבה למתאימה רק לילדים ולנוער, למשהו שגם למבוגרים מותר להנות ממנו.

אייזק אסימוב - הפודקאסט עושים היסטוריה

אייזיק אסימוב [ויקיפדיה]

אבל למרות שעיקר פרסומו של אסימוב הגיע לו בזכות ספרי המדע הבדיוני שלו, לא רבים יודעים שאסימוב גם היה סופר מדע פופולארי פורה באופן יוצא דופן. הוא כתב מאות ספרי עיון במגוון אדיר של נושאים – החל מהיסטוריה של יוון העתיקה, דרך תורת המספרים וכלה בקאווזרים וחורים שחורים. ספרי העיון של אסימוב הם אלה שהשפיעו עלי באופן העמוק ביותר. אני זוכר את עצמי כנער בן שלוש עשרה נפעם מהתאוריות של איינשטיין וניוטון דרך ספריו של אסימוב, וזה סימן שאסימוב הצליח להעביר אלי לפחות חלק מהיופי הנסתר של הרעיונות הגדולים הללו, למרות שלא היו לי אז כלים או ידע מוקדם כדי להתמודד עימם. ספרי העיון שלו הציתו בי את האהבה למדע ולטכנולוגיה שמלווה אותי עד היום.

מסתתרת כאן גם שאלה עמוקה יותר: מדוע לטרוח בכלל וליצור פודקאסט בעל אופי 'לימודי'? הרבה מאזינים מכנים את הפרקים של התכנית 'הרצאות'. אני לא משתמש במילה הזו כיוון שיש בה קונוטציה יותר מדי אקדמאית, לטעמי – אבל למען האמת, הם לא ממש טועים. עושים היסטוריה מזכירה במשהו את האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, למשל. שוב, הייתי יכול לתת לתוכנית אופי שונה – למשל, לעסוק בחדשות המדע והטכנולוגיה, נושא שהוא בדרך כלל קליל וקליט יותר.

התשובה לשאלה הזו מורכבת מכמה רבדים. הראשון הוא שבאופן אישי, שאני לא נמשך במיוחד לחדשות טכנולוגיה. הרבה יותר מעניין אותי לגלות איך עובד טלפון חכם מאשר לשוחח על היתרונות והחסרונות של מכשיר כזה או אחר, למשל. גם במישור המעשי, חדשות ואקטואליה נוטים להתיישן במהירות – בעוד שפרק על ההיסטוריה של הטלפונים הסלולריים יהיה רלוונטי בעוד חמש שנים ויותר.

חינוך בעידן האינטרנט

רובד נוסף הוא שינוי תפיסתי שחל אצלי לפני קצת יותר מחמש עשרה שנה, כשהייתי סטודנט להנדסת חשמל בטכניון. הנהלת הטכניון עשתה בשכל כשהחליטה להעסיק את החוקרים והמדענים המעולים ביותר – אבל אז עשתה טעות פאטאלית בכך שגם נתנה להם ללמד. לבקש ממתמטיקאי מצטיין ללמד מתמטיקה, זה כמו לבקש מקוף ללמד אותך לאכול בננות. היכולת לחקור והיכולת ללמד הן שני כישורים שאין ביניהם שום קשר. המהפך התרחש אצלי בשנה האחרונה ללימודים, כשגיליתי שאפשר לצפות בהרצאות בוידיאו – במקום לשבת בשיעור עצמו. האפשרות לצפות בהרצאות בקצב שלי ובזמן המתאים לי שידרגה את חוויית הלימודים שלי באופן משמעותי: לא רק שהבנתי את החומר טוב יותר, גם נהנתי יותר מהשיעור וממה שלמדתי. הניסיון הזה לימד אותי שלמרות מה שהורגלתי אליו בימי בית הספר, לימוד אינו בהכרח מחייב ישיבה בתוך כיתה מאחורי שולחן מול מורה ולוח. יש אינספור דרכים שונות ללמוד את אותו החומר, ודרך שתתאים לאחד לא בהכרח תתאים לאחר.

התובנה הזו הדהדה אצלי עם רעיונות ודעות שהביע אסימוב – שהייתה לו גישה מתקדמת מאד לגבי חינוך. אפשר לומר שאסימוב חזה, במידה מסוימת, את ההשפעה שיש לרשת האינטרנט על האופן שבו אנחנו לומדים. הנה קטע קצר מתוך ראיון שהעניק הסופר לעיתונאי ביל מויירס (Moyers) בשנת 1988 – רגע לפני שהאינטרנט פרץ לחיינו.

"היום, מה שאנשים מכנים 'לימוד' – נכפה עליך. כולם נאלצים ללמוד את אותו הדבר, באותו היום ובאותה המהירות בכיתה. אבל כל אחד הוא שונה. עבור חלק מהתלמידים קצב הלימוד מהיר מדי, ולאחרים הוא איטי מדי. אבל אם תתן לכל אחד סיכוי ללמוד את מה שמעניין אותו, בנוסף למה שנלמד בבית הספר, ולגלות מה מעניין אותו – בקצב שלו, בזמן שלו – כולם יהנו מהלימוד.

"אם יש לך מערכת של חינוך באמצעות מחשבים אזי כל אחד, בכל גיל, יוכל ללמוד בכוחות עצמו. אם אתה נהנה מהלמידה, אין שום סיבה שתפסיק ללמוד בגיל כלשהו. אנשים לא מפסיקים לעשות דברים שהם נהנים מהם רק מכיוון עשהם מגיעים לגיל מסוים. הם לא מפסיקים לשחק טניס רק מכיוון שהגיעו לגיל ארבעים. הם ממשיכים לעשות את זה כל עוד הם יכולים, אם הם נהנים מזה – ולמידה תהיה אותו הדבר בדיוק. הבעיה בחינוך היא שרוב האנשים לא נהנים מהלמידה בגלל הנסיבות. תן להם את האפשרות להנות מהלמידה, והם לא יפסיקו ללמוד."

כאמור, אסימוב אמר את הדברים האלה ב-1988 – הרבה לפני שיו-טיוב ו-וויקיפדיה אפשרו לאנשים ללמוד את מה שהם רוצים ללמוד, בביתם ובקצב שלהם. גם פודקאסטים הם דוגמא ל'ערוץ' תקשורת מבוסס-מחשב שמאפשר לכל אחד ללמוד מה שמעניין אותו בזמנו שלו, והיתרון הברור שלהם הוא שהמאזין יכול להקשיב להם תוך כדי שהוא עושה משהו אחר. פודקאסטים יכולים להפוך שעה מובזבזת של עמידה בפקקים לשעה של העשרה וידע. למען ההגינות, אני חייב לציין שככלי פדגוגי, לפודקאסטים יש גם לא מעט חסרונות – למשל, בכל מה שנוגע להעברה של חומר ויזואלי. אבל אם לוקחים צעד אחורה ומביטים על האינטרנט ככלל, הפודקאסטים, הספרים המקוונים והסרטונים ביו-טיוב מגשימים הלכה למעשה את חזונו של אסימוב – ליצור סביבה תרבותית וטכנולוגית שמאפשרת לאנשים להנות מלימוד, ולהמשיך לרצות ללמוד דברים חדשים בכל גיל, גם מחוץ למסגרת הנוקשה של בית הספר: בנסיעה לעבודה, במגדל שמירה, בטרק בדרום אמריקה ועוד ועוד.

פרופ' מיכאל הרסגור

אחד האתגרים הגדולים שנתקלתי בהם בשנים הראשונות של עושים היסטוריה, ושאני עדיין נתקל בו מדי פעם גם היום, הוא לגבור על הספקנות הטבעית כלפי מקצועות מדעיים וטכנולוגיים. "פיזיקה זה משעמם", "מתמטיקה כל כך מסובכת" – אני שומע את המשפטים האלה כל הזמן. אלו מוסכמות חברתיות שאנחנו נחשפים אליהן כבר מימי בית הספר היסודי, וקשה מאד לגבור עליהן. בכנות – יש גרעין של אמת בדעות הקדומות האלה: כפי שכבר ציינתי, היכולת להבין את המושגים והרעיונות והיכולת להסביר אותם אינן קשורות זו בזו, ולא תמיד המדענים והחוקרים עושים עבודה טובה בהעברת הידע.

מיכאל הרסגור - הפודקאסט עושים היסטוריה

מיכאל הרסגור כמורה בבית ספר

מי שהעניק לי השראה לעסוק בתחומים שאני אוהב ולא להתפשר עליהם גם אם נדמה, על פני השטח, שהם משעממים – היה פרופ' מיכאל הרסגור ז"ל, שהצית אצלי לא רק את האהבה להיסטוריה – אלא גם הדגים בפני איך ניתן לשלב עובדות, רעיונות וסיפורים כדי ליצור מהם שלם שהוא גדול בהרבה מסך חלקיו.

מיכאל הרסגור היה פרופ' להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, שבשלהי שנות השבעים הגיש מספר תוכניות במסגרת 'האוניברסיטה המשודרת' של גלי-צה"ל. תוכניות אלה זכו לביקורות מהללות, וב-1983 קיבל הרסגור תוכנית משלו: 'שעה היסטורית'. איתו מול המיקרופון היה כוכב נוסף של התחנה הצבאית, השדר והשחקן אלכס אנסקי. שעה היסטורית שודרה ברציפות במשך כמעט שלושים שנה עד מותו של הרסגור ב-2011, ובגלי צה"ל המשיכו להעלות שידורים חוזרים שלה עד 2013. התוכנית זכתה למעמד מיתולוגי כמעט בקרב מעריציה.

מה הפך תוכנית רדיו שעסקה בנושאים כגון פוליטיקה צרפתית במאה התשע-עשרה ומלחמות בין נסיכויות אירופאיות בימי הביניים להצלחה כה גדולה? כל המעריצים המושבעים של שעה היסטורית יציינו מייד את הסגנון המיוחד של הרסגור: שילוב בלתי שגרתי של ידע היסטורי ברמה האקדמית הגבוהה ביותר, וירידה לפרטים קטנים, אישיים ואנושיים – כמעט רכילותיים – שמעניקים לכל דמות היסטורית מרוחקת 'אישיות' משלה.

"[ליאת מודריג]אז תן לי רגע להבין. התוכנית שעה היסטורית נולדה מכיוון שאתה הרצתה באוני' המשודרת?
[הרסגור] כן, אני חושב שהציבור יודע מה זה האוני' המשודרת.
[ליאת מודריג]בהחלט שיודע.
[הרסגור]ובכן, מישהו שמע והציע לי שאקיים מדור – לא רק של רכילות, אינפורמציה בצורה קלה. ואני רוצה להגיד לך: מה שחסר לשיטת החינוך שלנו בארץ זה שהמורים, מורים להיסטוריה אני מתכוון, לא מתבלים את השיעורים שלהם בפרטים קטנים, מפני שפרטים קטנים זוכרים. לעומת זאת, התהליכים הגדולים נשארים בערפל."

חסם פסיכולוגי

הסגנון האישי שלי כיוצר שונה מזה של הרסגור, אבל הוא בהחלט השפיע על האופן שבו אני טווה את הסיפורים שבפרקים. אני מנסה להמנע ממה שאני מכנה 'רשימות מכולת': פירוט מתיש ומשעמם של תאריכים ועובדות יבשות. הרסגור הדגים את חשיבותו של הנרטיב האנושי, שמסוגל להפוך שיעור היסטוריה משמים לדרמה מרתקת. הגישה הזו, אגב, זכתה גם ללא מעט ביקורת מצד עמיתיו של הרסגור באקדמיה: היו מי שאמרו ששעה היסטורית היא תוכנית רכילות על סלבריטאים מהמאה השבע עשרה – ואתם יודעים מה, יש בזה משהו. אבל המקטרגים מפספסים, לדעתי, את הנקודה. שעה היסטורית לא הייתה קורס אקדמי, ושאיש לא ציפה מהמאזינים לעבור מבחן ידע בסוף כל פרק. שעה היסטורית הייתה סוג של תוכנית בידור חכמה, ובסך הכל העניקה למאזין טעימה קטנה ומרתקת מפיסת היסטוריה נשכחת כלשהי. כמאזין, אם מצאתי את נושא הפרק שלו האזנתי מרתק ומעניין – יכולתי להמשיך ולהעמיק בו באמצעות ספרים וכדומה.

ההצלחה הגדולה של מיכאל הרסגור, לדעתי, היא בכך שהוריד את חסם הכניסה הפסיכולוגי שמונע מרבים מאיתנו להעמיק בלימודי ההיסטוריה: הסטיגמה שגורסת שהיסטוריה היא נושא משעמם. הרסגור הצליח לעשות משהו שהוא אולי אחד האתגרים הגדולים בחינוך: לגרום לתלמידים להתאהב בחומר הנלמד! ברגע שנדלק ניצוץ הסקרנות במוחו של המאזין, אפשר לסמוך עליו שימשיך להזין את הבעירה הזו באמצעות ספרים, סרטים וכדומה. ההצלחה של הרסגור הייתה השראה אדירה עבורי כיוון ששעה היסטורית כבר היוותה תקדים לתוכנית רדיו שעוסקת בנושא שהוא כביכול משמים ומשעמם – ובכל זאת זכתה להצלחה גדולה ומאזינים אדוקים. אז איך אני בוחר נושאים לפרקים? בדיוק כפי שבחר הרסגור את הנושאים לפרקים שלו.

"[ליאת] דרך אגב, אני שואלת את עצמי איך אתה בוחר את הנושאים לתוכניות שאנחנו מקליטים. זה מאזינים מבקשים ממך לערוך תוכניות על נושאים ספצייפיים שמעניינים אותם?
[הרסגור] קודם כל, אני רוצה שתדעו שמאז שקיימת שעה היסטורית מתקשרים אלי בחצות כדי לבדוק אם קושטא נפלה בידי התורכים [צוחקים] נושאים שאני חושב שמעניינים אותי, אני מניח שיהיו מסוגלים לעניין גם אנשים אחרים."

סופר טוב כותב. סופר מצוין – מוחק

השלבים הבאים בתהליך הפקת הפרק, התחקיר והכתיבה, הם די טכניים במהותם – ובמיוחד הכתיבה, שהיא מקצוע כמו כל המקצועות וצריך ללמוד אותה ובעיקר להתאמן, להתאמן ועוד קצת להתאמן. חלק גדול מהידע שלי בכתיבה מגיע מקריאת הביוגרפיות של סופרים מצליחים, ואחד הספרים המוצלחים בתחום הוא 'על הכתיבה', של סטיבן קינג – סופר האימה המפורסם שברזומה שלו אפשר למצוא את 'בית קברות לחיות', 'הניצוץ' ועוד כמה עשרות ספרים רבי מכר שהפכו לסרטים רבי מכר.

סטיבן קינג - הפודקאסט עושים היסטוריה

סטיבן קינג [ויקיפדיה]

ב'על הכתיבה', קינג נותן אינספור עיצות מועילות וטיפים לכותבים מתחילים, והעיצה הזכורה לי ביותר מביניהן היא עקרון שמאז נתקלתי בו באינספור ואריאציות שונות ומשונות, אבל המפורסמת ביותר מביניהן היא – 'סופר טוב כותב. סופר מצוין – מוחק'. סטיבן קינג, בהיותו מי שהוא, ניסח את זה בצורה קצת יותר…ציורית:

'תהרוג את יקיריך. תהרוג את יקיריך! אפילו אם זה שובר את הלב הספרותי האגוצנטרי הקטן שלך – תהרוג את יקיריך.'

לפעמים אני שואל את עצמי אם סטיבן קינג בכלל מסוגל לכתוב רשימת קניות לסופרמרקט בלי לגרום לך לסיוטים בלילות… אבל הוא צודק.

למשל, בסדרת הפרקים שעלתה לאוויר לאחרונה על ההיסטוריה של המכונית הגרמנית, היו כמה וכמה קטעים שחקרתי, כתבתי ואפילו הקלטתי – ולא זכו להגיע לגרסא הסופית. לדוגמא, קטע שבו אני מסביר על הקרבורטור שהמציא מהנדס הרכב וילהלם מייבאך – שלא נכנס לפרק בסופו של דבר. אורכו של הקטע כארבע דקות בלבד, אבל הנתון הזה מטעה. כדי להפיק אותו נדרשו לי כשעתיים-שלוש של עבודה, שכוללות תחקיר על ההיסטוריה ואופן הפעולה של הקרבורטורים, כתיבה של הקטע, שכתוב אחרי הערות עריכה והקלטה שלו. כשהקשבתי לפרק השלם הבנתי שההסבר על הקרבורטור – שבפני עצמו הוא אולי מעניין ומעשיר – לא עוזר לפרק, ואפילו להפך. הוא בולם את השטף העלילתי של הסיפור על דיימלר ומייבאך, ובסיכומו של דבר מחליש את ההנאה ממנו. לא קל לקחת את כל העבודה והמאמץ האלו ולהשליך אותם לפח – אבל במילותיו של סטיבן קינג, לפעמים צריך להרוג את מי שאתה אוהב.

הגרסא המוזיקלית של 'מלחמת העולמות'

בשלב זה בתהליך העבודה על הפרק נכנסת לתמונה העורכת שלי, דינה בר-מנחם – אבל תרשו לי לדלג עליה לרגע. יש לא מעט אנשים שבטוחים שדינה, שאת שמה אתם שומעים בקרדיטים של הפרק כבר שש שנים לפחות, היא המצאה, פרי מוחי הקודח, שהיא לא באמת קיימת. אחרי הכל, תמיד שומעים עליה אבל אף פעם לא שומעים אותה. אז לפני שנגלה אם דינה היא באמת בשר ודם או אולי סוג של אלטר אגו שמאפשר לי להסיט את האחריות על השגיאות הלשוניות המחפירות שלי – אני רוצה להתעכב ראשית כל על שלב חשוב נוסף בתהליך היצירה, והוא עריכת הקול.

נקודת ההתחלה שלי כיוצר הייתה בעולם הכתיבה. כתבתי סיפורים קצרים למגירה, לאחר מכן כתבות וטורים במגזין הסטודנטים של הטכניון ולבסוף אף פרסמתי ספר באורך מלא, 'פרפטום מובילה'. אבל למרות שכתבתי במשך שנים רבות – כשנחשפתי לפודקאסטים, נמשכתי כמעט מייד אל המדיה החדשה הזו ולא עבר זמן רב עד שהחלטתי לנסות את כוחי כשדר. מה שמצא חן בעיני בפודקאסטים היא האפשרות להוסיף 'שכבה נוספת' של עומק ומורכבות באודיו, על גבי השכבה הראשונית של תוכן. זאת אומרת, האפשרות לקחת טקסט כתוב, להקריא אותו אל המיקרופון ואז להוסיף אליו מוזיקה, אפקטים, קטעי ראיון וכל מיני תוספות רדיופוניות אחרות. אם עושים את זה טוב, התוצר המתקבל עשוי להיות מוצלח ועשיר הרבה יותר מקטע הטקסט המקורי. הדוגמא הטובה ביותר לרעיון הזה, והיצירה שהייתה ההשראה הגדולה ביותר שלי מהרגע הראשון, היא הגרסא המוזיקלית של 'מלחמת העולמות'.

הספר 'מלחמת העולמות' נכתב על ידי ה'.ג'י. וולס ב-1897, ומתאר את סיפור פלישתם של חייזרים ממאדים לכדור הארץ. החייזרים, העדיפים מבחינה טכנולוגית על בני האדם, כובשים את עולמנו כמעט ללא התנגדות – והעלילה עוקבת אחר מסעו של גיבור הספר באנגליה ההרוסה והמובסת. 'מלחמת העולמות' נחשב לאחת הקלאסיקות הגדולות של המדע הבדיוני וזכה לעיבודים רדיופוניים וקולנועיים לאורך השנים.

עטיפת התקליט - מלחמת העולמות - הפודקאסט עושים היסטוריה

עטיפת התקליט – מלחמת העולמות [ויקיפדיה]

בשנת 1978 עיבד המלחין הבריטי ג'ף ווין (Wayne) את הסיפור של וולס לאלבום מוזיקלי – מעין שילוב בין תסכית עלילתי ומחזמר בסגנון אלקטרוניקה ורוק מתקדם. הגרסא המוזיקלית של מלחמת העולמות זכתה להצלחה גדולה, ושהתה כמאתיים ותשעים שבועות במצעדי מכירות האלבומים. אחד השירים מהאלבום, בביצועו של ג'סטין הייווארד (Hayward) – סולן להקת המודי בלוז – אף נכנס לחמשת הגדולים במצעד הפזמונים הבריטי. את תפקיד הגיבור הראשי גילם השחקן ריצ'ארד ברטון. אני לא יכול לספור כמה פעמים הקשבתי לאלבום הזה כנער: קרוב לוודאי שמדובר בכמה מאות פעמים, לכל הפחות. עד היום, אני יכול לדקלם חלקים ממנו בעל פה!

קראתי את הספר 'מלחמת העולמות' – אבל נהנתי מהגרסא המוזיקלית הרבה יותר. ג'ף ווין לקח את הסיפור המקורי של וולס, בשינויים קלים, ו'עטף' אותו בשכבה עשירה של צלילים וקולות שהעניקה לסיפור עושר יוצא מן הכלל. אפשר לקרוא מהדף תיאורים של לונדון ההרוסה ולהעלות אותה בדימיוננו- אבל המוזיקה הנוגה של ווין והמשחק היוצא מן הכלל של ברטון מעצימים את העצבות והאימה פי כמה וכמה. אפשר לקרוא על תבוסתם המפתיעה של בני המאדים – אבל אפשר גם לשמוע את יללת המפסידים…

ההכרות שלי עם הגרסא המוזיקלית של מלחמת העולמות היא זו שגרמה לי להימשך לפודקאסטים: היא הביאה אותי להאמין שאני יכול לשפר את האימפקט של הטקסט שאני כותב, בעזרת שכבה נוספת של מוזיקה וצלילים. במקרים רבים אני כותב את הפרקים מראש כך שיתאימו וישתלבו לרעיון אודיופוני כלשהו שעולה במוחי – כמו למשל הקטע הבא, מתוך הפרק 'להתיש את הקודו', על ריצה למרחקים ארוכים, שמבוסס על קטע מתוך סרט תיעודי של ה-BBC. בקטע, אני מספר על שיטת ציד בשם 'ציד בהתשה' שאולי אפיינה את אבות אבותינו בסוואנות האפריקניות. כפי שמרמז השם, בשיטה זו הציידים האנושיים רצים אחרי טרפם עד שהם – פשוטו כמשמעו – מתישים אותו למוות. כדי להפוך את המרדף שאני מתאר בפרק לסצינה דרמטית, בחרתי להעזר במוזיקה קצבית ודוחפת, כשברקע קולות התנשמות.

דינה בר-מנחם

עכשיו הגיעה השעה לחזור אל דינה בר-מנחם, העורכת הלשונית שלנו. ראשית, תרשו לי לתת כמה מילות רקע. אין ספק שעקב אכילס המשמעותי ביותר שלי כסופר היא, למרבה האירוניה, השפה העברית. תחביר ולשון – זה לא אני. בכל שבוע אני מקבל לפחות מייל אחד או שניים, או שתיים – סמנו את האפשרות הנכונה – ממאזינים שכותבים לי שהם אוהבים את התוכנית, אבל העברית שלי מעבירה בהם צמרמורות, כמו מישהו ששורט לוח עם הציפורניים. החולשה הזו נובעת, כנראה, מההרגל שלי כנער מתבגר לקרוא כמעט אך ורק באנגלית.

העורך הלשוני הראשון של עושים היסטוריה היה ויקטור בן עזרא, שליווה אותי במשך קרוב למאה פרקים. כשויקטור פרש לעיסוקים אחרים, הצטרפה אלי דינה. כמו תמיד ברדיו, דינה נשארה מאחורי הקלעים במשך קרוב לשש שנים – אבל הפעם ביקשתי ממנה לעבור לכמה רגעים לפרונט. איך אומרים? נרשמה התרגשות…

"[דינה] אני רוצה להגיד לך שהשיחה הזו מתנהלת לי בראש יומיים…רגע, אם זה יעלה, אתה מוכן שאני אספר את מה שקרה עם הפרק של אורי גלר?
[רן] בטח, זה כל הקטע. אנחנו עושים מאחורי הקלעים."

לומר את האמת – לא ממש זכרתי מה קרה עם הפרק של אורי גלר. אבל, בטח, מאחורי הקלעים…זה כל הקטע, לא? אוי ווי.

"[דינה] האהבה לשפה ולספרות החלה מהבית. ההורים שלי תמיד איתגרו אותנו למצוא ידע, לחפש במפה איזו עיר מסויימת, או במילון מילה מסויימת, כך שבתור ילדים תמיד הייתה לנו תחרות – מי יימצא ראשון איזו פיסת ידע. אחר כך, באוניברסיטה, אני חושבת שזה התרגם לסקרנות כי למרות שלמדתי ספרות, בתכל'ס נגעתי בכל מה שרק יכולתי. למדתי גיאוגרפיה, וחינוך ומדעי החברה ועוד כל מיני קורסים שממש לא קשורים לספרות – אבל פשוט ממש רציתי לדעת. והסקרנות הזו היא מה שהוביל אותי לעריכת לשון. בשנה האחרונה ללימודים ישבתי עם אחד המרצים שלי וסיפרתי לו שמרוב רצון לדעת אני בכלל לא יודעת מה לעשות עם תואר בספרות. והוא זה שאמר – 'למה שלא תלמדי עריכת לשון? ככה את גם כורית הרבה ידע, וזה גם משהו מהצד, אם את לא רוצה לקחת את זה כמקצוע או כקריירה.
וזה בדיוק מה שעשיתי. בשנה האחרונה ללימודי MA למדתי עריכת לשון וכבר, תוך כדי הקורס, קיבלתי עבודות עריכה מחברים שעדיין למדו, ולאט לאט זה התפתח – וזה גם מה שהביא אותי אליך בסופו של דבר.

מה שחיבר אותי אליך זו הייתה חוצפה. אין לי דרך אחרת לתאר את זה. בערך שנה אחרי שלמדתי עריכת לשון, אח שלי הציג בפני את הפודקאסט ואמר שאני חייבת להקשיב. הקשבתי ונורא אהבתי, ואמרתי לו – 'איקה, תקשיב, אחלה פודקאסט, נורא מעניין, אבל העברית שלו פשוט לא משהו.

[רן] לא משהו זה אנדרסטייטמנט…

[דינה] ממש אנדרסטייטמנט. כתבתי לך אימייל, הצגתי את עצמי ואמרתי – 'שלום, רן, שמי דינה בר מנחם ואני מאזינה חדשה לתוכנית. אני מאד מתעניינת במה שאתה מספר, אבל רוצה להגיד לך שהעברית שלך זקוקה לשיפור, ובמקרה אני עורכת לשון.' הצעתי את שרותי כעורכת לשון והתשובה שלך הייתה – 'דינה, בכיף, אני אשמח לכל עזרה מהמאזינים. כרגע זה עדיין פרוייקט של בן אדם אחד. אם את רוצה אשמח לתת לך את הפרקים אבל בואי נבין שזה בהתנדבות.'
בשבילי זה היה מעולה. למרות שלא קיבלתי מזה תשלום ממש, זה השאיר אותי כל הזמן בעניין של ידע, וגם השאיר אותי בשפה. זאת אומרת, גם אם לא היו פרוייקטים אחרים, העובדה שקיבלתי ממך פרק כל שבועיים שלושה זה חידש לי את התעניינות בשפה וכל מה שקשור בזה.

[רן] וגם הייתה לך הרבה עבודה על הפרקים האלה, אני משוכנע.

[דינה] האמת היא שהיום, כשאני קוראת פרקים, אני אומרת לעצמי – העברית שלו כל כך השתפרה, עוד רגע אין לי מקום בפודקאסט הזה! אתה יודע, כל הטעיות הקטנות של אז…הטפטופים במשך שנים כנראה עבדו, כי היום הטעויות הם באמת, ברמה אחרת לגמרי. המאזינים של רן יכולים לשבת בשקט ולדעת שהעברית השתפרה.

[רן] אחד הדברים המעניניים בעבודה איתך הוא שאת לא רק עורכת לשונית. אני עבדתי לאורך השנים עם המון עורכים, גם בהוצאות ספרים וגם בעיתונים. כל עורך תופס את העבודה שלו, ואיפה הגבול ביחס לעבודה מול הכותב, בצורה אחרת. יש כאלה שנוטים להשאר בתחומי הלשון, ויש כאלה שלוקחים נתח מהעוגה היצירתית ומתערבים בעבודת הכתיבה עצמה. איך את רואה את התפקיד שלך כעורכת?

[דינה] אני מקשרת את התפקיד שלי כעורכת לשון גם לעניין התוכן, כי מבחינתי היושרה של הטקסט חשובה מאין כמותה. ברור שהידע שלי בשפה ודקדוק גדול יותר ואני מתקנת עניינים כגון – האם אתה משתמש בפועל נכון במובנים מסוימים, או עניין של סמיכויות וכל מיני עניינים דקדוקיים. עניינים של שפה – זה התחום שלי. אבל לי חשוב שאם השם שלי מאחורי טקסט מסויים, אז יש עניין של יושרה. זאת אומרת, האם הטקסט כתוב טוב? האם יש קשר בין פסקה לפסקה, האם יש פתיחה טובה וסיום שמחבר את הכל ביחד. האם אתה מבטא שמות של אנשים ומקומות נכון, עובדות בשטח, מה שנקרא…האם אתה כותב משהו שהוא ממש הכללה גסה כי זה נשמע טוב? על דברים כאלה אתה תראה הערה – 'רן, זו הכללה. אם אתה מוכיח לי – מצוין, אבל אני רוצה שתגיד לי שזה באמת היה ככה.'
מבחינתי, תוכן ולשון זה הולך ביחד. אני מאד מקפידה על זה. כמובן שהאתגר הגדול שלי זה דווקא בתחומים שאני ממש לא מבינה בהם, בעיקר במדעים. דווקא שם לדעתי, מבחינה סטטיסטית, יש לפחות פי שתיים הערות, כי אם אני עורכת תוכן שאני לא מבינה בו כלום – כל משהו שנראה לי כמונח מקצועי אני בודקת אותו. האם כתבת אותו נכון? הסברת אותו נכון? האם יש קשר בין הדברים? לא פעם יש הערות בסגנון – 'רן, אמנם אתה מבין בזה יותר ממני, אבל ההסבר שלך לא מדויק.' אפילו בפרק האחרון על המכונית היו כמה הערות כאלה, שבדקתי מאחורי הקלעים את ההסברים והם לא היו מספיק מחודדים. בתור עורכת, אלו דברים שמאד חשובים לי.

[רן] יש איזה פרק שזכור לך במיוחד ברמת הגישה, או משהו באופן שבו התייחסתי לדברים בפרק שצרם לך במיוחד?

[דינה] קודם כל, לרן לוי, מאזינים יקרים, יש נטייה להשתמש במילה 'אני' הרבה יותר מאשר העורכת שלו נותנת לו להשתמש במילה הזו. הוא יגיד לכם שבכל פעם שהוא אומר 'אני אספר', דינה מתקנת ל'פרק יסופר על…'
הפרק הכי משמעותי שכתבת בעניין הזה היה הפרק שכתבת על אורי גלר."

הפרק המדובר, צריך לומר, היה פרק 107, שעסק ביריבות האישית בין אורי גלר – המדיום בעל הכוחות העל-טבעיים – והקוסם ג'יימס רנדי שחשף כמה מה…טכניקות הבעייתיות של אורי, אם לנקוט בשפה זהירה.

"[דינה] אני קראתי את הפרק ואמרתי לעצמי – אלוהים אדירים, זה הולך להגמר בבית משפט. בו נגיד במילים יפות, מה שנקרא – אתה לא הכי מסתדר עם המקצוע של אורי גלר, והפרק ששלחת לי היה השתלחות אישית של רן לוי בשרלטנות כביכול של אורי גלר. בגלל הפרק קראתי עליו וראיתי שהוא לא אדם שאוהב שלא מסכימים איתו והוא היה בבית משפט מספיק פעמים. פעם אחר פעם, פסקה אחר פסקה, אמרתי – רן, אתה לא יכול לכתוב את הדברים האלה, גם אם אתה לא מסכים עם מה שהוא עושה, אתה לא יכול להיות כל כך שיפוטי. אתה פשוט הרסת את הבן אדם. השטחת אותו לאדמה. אני חושבת שזה היה הפרק היחידי שאתה שכתבת לגמרי. ממש לגמרי.

[רן] היה אולי איזשהו קטע שבו הייתה לך הערה וחששת לתת לי אותה? זאת אומרת, שאלת את עצמך – אולי לא כדאי שאני אתן את ההערה לרן כי הוא יעלב, ייפגע, הוא לא יאהב?..יש דברים כאלה?

[דינה] האמת היא שבעניין הזה אני חייבת לתת לך פול קרדיט. אין ולא הייתה הערה שחששתי לאמר. אתה אחד האנשים היחידים שאני מכירה שלא רק לא מפחד מביקורת אלא מבקש ביקורת. אם אתה מתייחס להערות שלי או לא, את זה אני לא יודעת כי אתה לא שולח לי את הפרקים שוב אחרי תיקונים [צוחקת] אז אני לא יודעת למה אתה מתייחס ולמה לא. אבל הנכונות שלך לקבל הערות היא מאה אחוז. הלוואי והייתה לי דוגמא [להערה שלא רציתי לתת] אבל אין דבר כזה.

[רן] מה תעשי אם יום אחד תעבדי עם סופר ותערכי את מה שכתב ותראי שהוא מתחיל להפגע, להתלונן על האופן שבו את נותנת לו הערות?

[דינה] האמת שהיה לי מקרה כזה. ערכתי ספר שנכתב על ידי בן אדם מבוגר שכתב על דברים של צעירים. הוא כתב דמות של אדם צעיר, והוא כתב אותה בצורה לא נכונה. זאת אומרת, בני נוער לא חושבים ככה. והיו בינינו כמה ויכוחים לא פשוטים, ממש לא פשוטים. גם הנושאים שהוא כתב עליהם היו נושאים די רגישים – מיניות של בני נוער, ועוד כל מיני דברים כאלה. בסופו של דבר אמרתי לו 'תקשיב, אני בתור עורכת רואה את התפקיד שלי, החובה שלי, היא להגיד. אם אתה מתייחס לזה או לא זה כבר עניין שלך.' כמובן, יכולתי להגיד לו שאני לא רוצה לערוך את הספר יותר, או שאני לא רוצה שהשם שלי יופיע. זה לא הגיע לידי כך. מעבר לעריכה עצמה בטקסט, דיברנו המון וליבנו דברים בשיחה כך שאחר כך יכולתי להרגיש בנוח ולהמשיך בעריכה.

[רן] אז המאזינים כבר מכירים אותך מצוין. השם שלך מוטמע בכל פרק…

[דינה] תקשיב, היו אנשים שהתנגדו מאד לראיון הזה ואמרו שכבר נהייתי כזו אושיה [צוחקת] כך שלהתראיין ממש הורס את הדמות! מה, יש לך קול? לא הגיוני!

[רן] מוריד את מעטה המסתורין…

[דינה] מוריד את מעטה המסתורין, כן. הם יודעים בדיוק למי אני מתכוונת…

[רן] המאזינים כותבים אליך? מדברים איתך?

[דינה] אני חושבת שזו הזדמנות טובה להביע הוקרת תודה, מכל הלב, על התקופה שבה המאזינים כן כתבו אלי, וזה קשור בתקופה בערך שנה אחרי שהגעתי לפה, למישיגן. בדיוק התחתנתי, ושבוע אחרי שהתחתנתי בעלי אובחן עם סרטן סופני שלב ארבע. ואני מוצאת את עצמי עדיין עם ויזה של תייר, לא יכולה לעבוד, בטח שהוא לא יכול היה לעבוד. המשפחה בישראל. אני נמצאת באיזושהיא אשליה שעדיין הכל יכול להיות בסדר. פניתי אליך ואמרתי לך – רן, זה מה שקרה, זה איפה שאני נמצאת עכשיו, ואני צריכה עבודה. אני צריכה פרוייקטים. לא רוצה תרומות ולא רוצה צדקה.

אני חשבתי שאתה תגיד לאיזה חבר שכותב ספר – 'תקשיב, יש איזה מישהי, עורכת, תן לה איזה צלצול.' אני בכלל לא ידעתי שאתה פרסמת את הסיפור גם בפודקאסט, וגם באתר וגם בפייסבוק. והתגובות שאני קיבלתי היו מדהימות. עכשיו עוברת בי צמרמורת. אני קיבלתי עשרות אימיילים ממאזינים. היו כאלה שכתבו רק – 'שמעתי, ומאחלים לך כל טוב וחושבים עליך.' היו כאלה שגרים בארה"ב, בעיקר בחוף המזרחי של ארצות הברית וחשבו שגם אני גרה באזור וכתבו לי – דינה, מה שאתה צריכה. צריכה מכונית, הסעות, כסף…הכל! צריכה בית, לגור איפשהו…רק תגידי מה את צריכה.
האמת היא שמהפנייה שלך למאזינים קיבלתי שלושה פרוייקטים מאד משמעותיים מבחינה כספית שפשוט החזיקו אותי בחיים. זאת אומרת, היה צריך לשלם שכר דירה, ולשלם על המכונית וחשבונות, וכל מיני דברים סביב הסרטן ואי הידיעה הזו. ולא רק מבחינה כלכלית, אלא מבחינה מנטלית. המאזינים שפנו אלי החזיקו אותי בחיים. במקום שאני כל היום אחשוב על הסרטן, ומה יהיה עם ג'יימס ומה יהיה איתי, היו כמה שעות טובות ביום שהמוח שלי היה צריך להתרכז רק בעריכה. הפרוייקטים האלה היו מאד משמעותיים ומהם התפתחו כמה חברויות שמחזיקות עד היום וזה כמעט ארבע שנים.
בין לבין, מאזינים בדרך כלל לא פונים אלי, אבל אין לי מילים לתאר עד כמה המאזינים פנו אלי כשהיה לי קשה, וכמה משמעותי זה היה בחיים שלי. היום, כשאני מספרת לאנשים על התקופה הזו, אני תמיד תמיד מזכירה את התוכנית ואת המאזינים ואת התגובות. אין לי דף פייסבוק, אבל או אחי או אתה שלחתם לי קישור לאתר והייתי ממש בדמעות כשראיתי כמה מאזינים כתבו והגיבו. זו הייתה הפתעה בלתי רגילה בשבילי.

[רן] וואו, לא ידעתי את זה. לא ידעתי שזו הייתה התגובה של הקהילה. זה מפתיע אותי. זאת אומרת, זה לא מפתיע אותי כי אני מכיר את האנשים שמקשיבים לעושים היסטוריה ואני איתם בקשר. לא ידעתי שהייתה כזו התגייסות. זה מדהים.

[דינה] התגייסות מנטלית ורגשית, לא ראיתי דבר כזה. קיבלתי אימיילים על אימיילים במשך שבועות וזה היה מדהים. ושוב, היו כאלה שרק הביעו תמיכה והיו כאלה שאמרו – וואלה, בדיוק עכשיו אני צריך עורכת, יש לי איזה פרוייקט. חלק מהם היו קשורים בעריכה של אתרי אינטרנט די גדולים בישראל, ואלו היו פרוייקטים שלקחו זמן. ושוב, אני לא מגזימה כשאני אומרת שהפרוייקטים האלה הצילו אותי. הם ממש הצילו אותי.

[דינה] אז אפשר לספר סיפור?

[רן] בטח!

[דינה] אז ככה. דינה, אחרי כמה וכמה פרקים של טכנולוגיה והנדסה וכל מיני מדעים כאלה, כתבה אימייל לרן ואמרה – 'די, נמאס לי מהשטויות שלך, אולי תכתוב פרק שגם אני אוהב?' אז אמרת לי – נו, מה? תציעי. אז אמרתי תכתוב על השפה העברית. רעיון מעולה, נהדר. אחרי כמה שבועות או חודשים אני מקבלת פרק על השפה העברית. וככה מתחיל הפרק – 'לפני כמה שבועות הייתי בירושלים, במוזיאון לארצות המקרא, ושם ראיתי מצבה וחשבתי לעצמי כמה יפה שאני יכול לקרוא את השפה העברית. ואני מסתכלת על הפרק ואומרת – איזה שטויות! זו בכלל לא הייתה הסיבה! זו הייתי אני, שבחוצפתי הרבה צעקתי עליך שנמאס לי מהנדסת חשמל ולכן כתבת את הפרק. אז כמובן, בחוצפתי הרבה, כתבתי לך – רן, מה זה השטויות האלה! אחרי שהקלטת ושדרת את הפרק, אני מקבלת טלפון מאח שלי שאומר לי, 'וואי דינה – תקשיבי, רן הזכיר אותך והפעם באמת…' לא ידעתי, אבל בפרק עצמו, כנראה, אתה התחלת בפתיחה היפה הזו, ואמרת משהו כמו – טוב, האמת שזה לא נכון, מה שבאמת קרה…

[צוחקים] זו הייתה פתיחה דרמטית, אין מה לומר, אבל זה מה שקרה. המאחורי הקלעים של זה היה פשוט נורא מצחיק. זו דוגמא טובה לקשר שלנו בתוך כותב ועורך. [צוחקים]

משהו גדול ומשמעותי

אז כפי שאני מקווה שהבנתם, עושים היסטוריה היא כמו עוגה עם המון מרכיבים. או, בהתחשב ביכולות הבישול שלי, אולי כדאי שאבחר באנלוגיה אחרת. עושים היסטוריה היא כמו מרק. אממ…כמו סלט. כמו קורנפלקס עם צימוקים, ואגוזים וכל מיני דברים דומים. חלק מהמרכיבים שנכנסים לקופסא מגיעים ממני, דרך רעיונות ואנשים שהשפיעו עלי והיוו לי השראה לאורך השנים כגון אייזיק אסימוב ופרופ' מיכאל הרסגור. חלקם מאנשים אחרים – כמו דינה שדואגת שאשאר אובייקטיבי גם כשזה לא קל לי, ודני שלא רק מוודא שיהיה כסף בקופה אלא גם עוזר לבחור נושאים מעניינים לפרקים. וכפי שאפשר היה לשמוע בשיחה עם דינה, חלק חשוב מהתערובת הזו הוא אתם, המאזינים של התוכנית. המעורבות האינטימית שלכם בעושים היסטוריה, בין אם כמתנדבים במפגשי מאזינים, או כשאתם שולחים אלי שאלות מוקלטות של הילדים שלכם או כשאתם מתגייסים לסייע לאיש צוות שנמצא בנקודה לא קלה בחייו – היא זו שהופכת

דינה בר מנחם - הפודקאסט עושים היסטוריה

דינה בר מנחם

תוכנית רדיו על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה – למשהו הרבה יותר גדול ומשמעותי. עבורי, ועבור כל מי שעושים היסטוריה נגעה בחייו איפה שהוא במרוצת תשע השנים האחרונות.

אז פתחתי את הדלתות, הרמתי קצת את הכיסויים ונתתי לכם הצצה אל מאחורי הקלעים של עושים היסטוריה. ואת מי מצאתם שם? אתכם. אירוני? נו, למה ציפיתם?

קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן: