[עושים היסטוריה] 271: האבולוציה של האופיום והסמים הנרקוטיים (הקלטה חיה)

האופיום הוא מתנה נפלאה שהעניק לנו הטבע: משכך הכאבים הטבעי הטוב ביותר המוכר לאדם. אבל האופיום, והסמים הנרקוטיים הנגזרים ממנו, ניחנים בתופעת לוואי מכאיבה – הנטייה להתמכרות קשה ומסוכנת. לאורך הדורות ניסו אינספור כימאים לנתק את ה'כוכבית' של ההתמכרות מהאופיום – אך בכל פעם שניסו לשפר אותו, הפכו אותו לסם קשה וממכר עוד יותר.

הורד את הקובץ (mp3)

האופיום הוא מתנה נפלאה שהעניק לנו הטבע: משכך הכאבים הטבעי הטוב ביותר המוכר לאדם. אבל האופיום, והסמים הנרקוטיים הנגזרים ממנו, ניחנים בתופעת לוואי מכאיבה – הנטייה להתמכרות קשה ומסוכנת. לאורך הדורות ניסו אינספור כימאים לנתק את ה'כוכבית' של ההתמכרות מהאופיום – אך בכל פעם שניסו לשפר אותו, הפכו אותו לסם קשה וממכר עוד יותר.
(הערה: בהקלטה ביטאתי שלא כהלכה את שמו של מגלה המורפיום: פרידריך סֵרטוּרנֵר.)
האזנה נעימה,
רן

אהבתם את הפרק?

לחצו על הכוכבים כדי לדרג את הפרק.

דירוג ממוצע 3.8 / 5. מספר מדרגים 4

אין הצבעות עד כה. הייה הראשון לדרג את הפרק.


דף הבית של הפודקאסט

הרשמה לפודקאסט:

דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת


האבולוציה של האופיום והסמים הנרקוטיים

כתב: רן לוי

(הערה חשובה: המאמר הבא עוסק באופיום, הירואין, מורפיום ורפואה. זה המקום להכניס את האזהרה המקובלת – אני לא רופא, ואין כאן יעוץ רפואי. אם אתם מתמודדים עם סוגיה רפואית שקשורה לנושא שלנו – פנו לרופא בתחום).

יש לי שיא גינס. זאת אומרת, הוא לא רשמי – זה לא שנציג של גינס בדק אותי ואישר את השיא – אבל באמת, יש לי תחושה שזה שיא אמיתי: המכונה להכנת פסטה שעשתה הכי הרבה קילומטרים. שימו לב, לא קילומטרים של פסטה – למעשה, אני די בטוח שהמכונה הסצפיפית הזו מעולם לא הפיקה אפילו ס"מ של פסטה.

אני אסביר. כשהתחתנתי, רוב האורחים הביאו לי צ'קים כמקובל. אחד האורחים, שלא נחשוף את שמו מסיבות מובנות, לא הביא צ'ק אלא מכונה להכנת פסטה. אין לי מושג למה הוא הביא לי מכונה להכנת פסטה: כל מי שמכיר אותי יודע שאין לי שמץ של מושג בבישול. מנת הדגל שלי זה ראמן נודל משקית. אני די בטוח שגם הוא קיבל את מכונת הפסטה לחתונה שלו והעביר לי אותה בירושה.
אז בסדר, קיבלתי מכונת פסטה. תגידו – לא נורא… אבל מכונת פסטה היא כמו אקדח בהצגת תיאטרון: מכונה להכנת פסטה שנכנסת הביתה במערכה הראשונה, חייבת להכין פסטה במערכה השלישית. ואני, לכל לאורך תקופת החיזור שלנו, התאמצתי להרגיל את אשתי לעתיד לעובדה שאני לא מבין כלום בבישול. אתם יודעים, כגודל הציפיות גודל האכזבה. והנה אני מכניס מכונת פסטה הביתה?! מה יקרה לכל המוניטין שצברתי לאורך השנים? הדבר הבא שיקרה זה שהיא תקום בוקר אחד ותגיד לי – 'מאמי, למה שלא תכין לנו פסטה טריה מהמכונה?'. ואז אחר כך פתאום – אולי תכין סושי… אולי תקנה לנו מכונת אפיה ללחם… מאמי, בוא נבשל בירה בבית… מה מבשלת בירה?! מה אני, היינקן? יש לי מינוי רשמי ממלך דנמרק?!…

בקיצור, אז דאגתי לזה שכשחזרנו הביתה מהחתונה והעלנו את השקית של הצ'קים – מכונת הפסטה נשארה חבויה בבאגז' של האוטו, מתחת לשטיח של הרצפה, איפה שהצמיג הרזרבי. שכחתי ממנה. נסעתי עם מכונת הפסטה הזו בבאגז', ואני לא מגזים, במשך לפחות שש או שבע שנים. אני מעריך שהיא עשתה משהו כמו מאה אלף קילומטרים, המכונה הזו. בסוף מכרתי את המכונית הזו, עם מכונת פסטה בבאגז', ואני די בטוח שהיא עדיין שם. אז אם ייצא לכם לראות בכביש סוזוקי באלנו לבנה מודל 2001, תעשו כבוד – יש מצב שיש לה עדיין בבאגז' את מכונת הפסטה שעשתה הכי הרבה קילומטרים בהיסטוריה.

אז למה אני מספר לכם את הסיפור הזה? כי מכונת הפסטה שלי היא דוגמה למתנה שמגיעה עם כוכבית – ובמקרה הזה, כוכבית כל כך גדולה שאתה מעדיף לא להוציא אותה מהבאגז'.
הפרק הזה יעסוק במתנה מסוג אחר: האופיום, שהוא אחת המתנות הגדולות ביותר שהעניק לנו הטבע – אבל גם היא מתנה שמגיעה – לצערנו הרב- עם כוכבית. ולא סתם כוכבית – כוכבית ענקית.

סוד עוצמתו של האופיום

האופיום מופק מצמח בשם 'פרג תרבותי', או 'פרג האופיום'. בשלב מסוים של חייו, הפרג מפיק שרף – מעין נוזל צמיגי – שמכיל תערובת של כחמישים כימיקלים שונים. המגדל חותך את פקעת האופיום, אוסף את השרף, מייבש אותו והופך אותו לאבקה. האבקה הזו – ואת זה גילו בני האדם כבר בעידן הפרה-ההיסטורי – היא משכך כאבים חזק באופן יוצא דופן, משכך הכאבים הטבעי המוצלח ביותר שאנחנו מכירים. יש לנו עדויות לשימוש באופיום כבר באלף הרביעי לפני הספירה באזור מסופטמיה – אירן ועיראק של ימינו – וככל הנראה משם התפשט השימוש באופיום לכל רחבי העולם הקדום, מאירופה ועד סין. אחת מדרכי השימוש המקובלות באופיום הייתה להמיס את האבקה באלכוהול ולשתות אותה. מכאן מגיע גם השם 'אופיום': 'אופוס' הוא 'מיץ', ביוונית עתיקה.

אבותינו הקדמונים לא ידעו לומר איך עושה האופיום את פעולתו, אבל כיום אנחנו מבינים שלמעשה האופיום מנצל מנגנון שיכוך כאבים טבעי שכבר קיים בגוף – וזה גם סוד עוצמתו. כשאזור כלשהו בגוף חווה נזק, חיישני כאב שולחים אותות חשמליים דרך תאי עצב שמובילים אותם ממקום הפגיעה, דרך עמוד השדרה ומשם למוח – שם האות החשמלי מפוענח ואנחנו חווים את התחושה שאנחנו מכירים כ'כאב'.
המסלול שצריך לעבור האות החשמלי הוא ארוך למדי, ולכן האות צריך לדלג בין מספר תאי עצב עד שהוא מגיע ליעדו – קצת בדומה לנוסע ברכבת תחתית שמחליף מספר רכבות בדרך למחוז חפצו. איך 'מדלג' האות החשמלי בין שני תאי עצב סמוכים? הרווח בין שני תאי עצב מכונה 'סינפסה'. התא שהוליך את האות החשמלי מפריש כימיקלים מסויימים – 'נוירוטרנסמיטרים' – שחוצים את הרווח הזה כמו ספינות שחוצות תעלת מים, ואז נקלטים בקולטנים מיוחדים בתא העצב השני. כשקולטן כזה מקבל לתוכו נוירוטרנסמיטר, ההשפעה היא כמו סיבוב של מפתח ברכב: בתוך התא המקבל מתחילה שרשרת של תגובות כימיות שמביאות, בסופו של דבר, להיווצרותו של אות חשמלי חדש שעכשיו מתחיל לנוע במעלה תא העצב הלאה והלאה, לכיוון המוח.

כאב הוא תחושה חשובה: אם נדקרנו מקוץ, למשל, רצוי מאד שנחוש כאב כדי שנדע להימנע מדקירות נוספות. אבל מצד שני, חשוב גם שהכאב יפסיק מתי שהוא אחרת לא נוכל לתפקד. לשם כך התפתחה בגוף מערכת נוספת שהתפקיד שלה הוא לעצור את איתותי הכאב בשלב מסוים ולמנוע מהם להגיע למוח. איך זה קורה? ברכב, יש לנו מערכת הגנה – נאמר, קודן – שבתנאים מסוימים מונעת מאיתנו להתניע: אנחנו מסובבים את המפתח, ושום דבר לא קורה. באופן דומה, הגוף מסוגל להפריש כימיקלים שנצמדים לקולטנים מתאימים בתאי העצב, ובולמים את השפעתם של הנוירוטרנזמיטרים שמעבירים את הדיווח החשמלי מחיישני הכאב. המפתח מסתובב בחור ההתנעה, אבל שום דבר לא קורה.
מסיבה כלשהי, אולי תאונה אקראית של הטבע או אולי תוצר של ברירה טבעית, צמח הפרג מסוגל לייצר כימיקלים – "אופיואידים", בז'רגון המקצועי – שמחקים היטב את פעולתם של אותם הכימיקלים בולמי-הכאב שהגוף שלנו מייצר בעצמו. זו הסיבה ליעילות העצומה שלו: האופיום מתחבר למערכת המובנית של הגוף, ומאלץ אותה לעשות בדיוק את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב – להפסיק את הכאב.

שתי תופעות לוואי

הרופאים הקדומים הכירו היטב את סגולותיו של האופיום וידעו עד כמה הוא יעיל בשיכוך כאבים – ובכל זאת, היחס אל האופיום היה מאז ומעולם אמביוולנטי, ורבים מהרופאים העדיפו שלא להשתמש בו כלל או רק כשלא הייתה להם כל ברירה אחרת. מדוע?
כשהגוף מפיק את הכימיקלים בולמי-הכאב, הוא מפיק כמות קטנה מהם. לעומת זאת, כשאנחנו שותים, בולעים או מסניפים אופיום, אנחנו מציפים את הגוף בכמויות אדירות של אופיואידים, מעל ומעבר למה שהגוף מסוגל לייצר בכוחות עצמו. זה כמו ההבדל בין לשטוף את הבית עם דלי של ספונג'ה, או לשטוף אותו עם זרנוק של מכבי אש: ההשפעות של הכימיקלים הזרים מוציאות את מערכת העצבים שלנו משיווי משקל וגורמות לתופעות לוואי חריגות מאד.

שתי תופעות לוואי כאלה חשובות לעניינו. הראשונה היא דיכוי נשימה, תכונה שממנה קיבלו האופיום ונגזרותיו את השם 'נרקוטיים' – מהמילה היוונית לשיתוק ודיכוי. מערכת הנשימה שלנו מבוססת על כך שהגוף מזהה עלייה ברמת הפחמן הדו-חמצני בדם, וכשכמות הפחמן הדו-חמצני בגוף עולה מעל סף מסוים, רפלקס הנשימה נכנס לפעולה. הצפת האופיואידים בגוף מערערת את המנגנון הזה, ומפחיתה את הרגישות לעלייה ברמת הפחמן הדו-חמצן. במילים אחרות, רמת הפחמן הדו-חמצני יכולה לעלות ולעלות ולעלות – אבל עדיין לא להפעיל את רפלקס הנשימה. מכאן שאם נציף את הגוף יותר מדי אופיואידים, התוצאה תהיה הפסקת נשימה ומוות – מה ששמוכר לנו כ'מוות ממנת יתר'. הרופאים הקדומים הכירו היטב את הסכנה ממנת יתר, אבל לא ידעו איך להמנע ממנה. השאלה כמה זה "יותר מדי אופיום" תלויה בהמון משתנים כגון משקלו של החולה, מצב בריאותו ובכמות המדויקת של האופיואידים שהפיק הפרג – וכל אלה עשויים להשתנות בקיצוניות מחולה לחולה ומצמח לצמח. טעות אחת קטנה, ובמקום לעזור לחולה שלך – הרגת אותו.
היום, אגב, יש לנו תרופות שמסוגלות להפוך את ההשפעה של האופיואידים ולהציל מישהו שגוסס ממנת יתר – אבל רק, כמובן, אם מגיעים אליו בזמן, באותן דקות קריטיות של הפסקת נשימה.

תופעת הלוואי השנייה היא הפרעה במנגנון ההנאה של המוח. תחושת עונג והנאה במוח נוצרת בעקבות שחרור של כימיקל בשם 'דופמין' – וגם כאן, הגוף מייצר כמויות מדודות ומתונות של דופמין. האופיואידים משבשים את המנגנון שמסוות את שחרור הדופמין, והתוצאה – צונאמי של דופמין שגורם לאופוריה נפלאה. האופוריה הזו היא הסיבה, למשל, שאפשר למצוא את האופיום במגוון של טקסים דתיים בתרבויות שונות.

האופוריה שמשרה האופיום הוותה לכשעצמה בעיה עבור חלק מהאנשים, כי בנצרות הסגפנית למשל, הנאה גופנית – כמו מסקס ואוכל טוב – היא סוג של חטא. אבל הבעיה היותר גדולה היא שבשימוש ממושך, עודף הדופמין גורם להתמכרות. אנחנו לא מבינים לגמרי את המנגנון של התמכרות לאופיום, אבל די ברור שכשהמוח מתרגל לצונאמי של דופמין, הכמויות המזעריות שהוא מסוגל לייצר בכוחות עצמו כבר לא מספיקות אפילו כדי לשמור על מצב שיווי משקל נומינלי. ללא האופיום, המשתמשים חווים חרדה וסבל. הרופאים המוקדמים הכירו היטב גם את סכנות ההתמכרות לאופיום, וכולם – מהערבים והפרסים ועד הטורקים והסינים – הזהירו מפניה שוב ושוב.

אבל לאזהרות האלה הייתה הצלחה חלקית בלבד: עוצמתו של האופיום כמשכך כאבים וסם הנאה הייתה חזקה מכפי שניתן היה להתעלם ממנה, ותרופות המבוססות על אופיום היו פופולריות בכל הדורות. אחת התרופות הפופולריות במאה ה-18, למשל, הייתה 'האבקה של דובר' (Dover's Powder). ד"ר תומאס דובר, הרופא הבריטי שהמציא אותה, החל את הקריירה שלו דווקא כשודד ים מצליח ומפורסם מאד באוקיינוס האטלנטי. באחת ההפלגות שלו, למשל, חילץ ימאי בשם אלכסנדר סלקירק (Selkirk) שנקלע לאי בודד לאחר שספינתו נטרפה בים. סיפורו של סלקריק היה ההשראה לספר 'רובינזון קרוזו'.
כשחזר דובר לאנגליה הוא כתב ספרי רפואה שהיו מבוססים על שיטות שלמד מאנשי רפואה שפגש במהלך מסעותיו בעולם, ונעזר בכספי השלל שלו כדי להקים מרפאה מצליחה בלונדון. האבקה של דובר כללה מספר מרכיבים – ביניהם ליקריץ' ואופיום – מומסים באלכוהול, ודובר שיווק אותה כתרופה משככת כאבים ומקדמת הזעה. דובר היה מודע היטב לסיכון שבנטילת התרופה שלו: הוא הדגיש בכתביו שמדובר בתרופה מסוכנת מאד, וחלק מרופאים שהשתמשו בה המליצו למטופלים שלהם לרשום צוואה לפני שהם נוטלים אותה. אף על פי כן, האבקה של דובר הייתה פופולרית מאד במשך מאות שנים, אפילו עד לסביבות מלחמת העולם השניה.
תרופה פופולרית נוספת שהייתה מבוססת על האופיום הייתה 'לאודנום' (Laudanum), שהרופאים רשמו אותה נגד מגוון רחב מאד של מחלות – מנדודי שינה ועד אפילפסיה. היו כאלה שאפילו המליצו לתת אותה לתינוקות, כדי למנוע מהם לבכות בלילה.

הביקוש הגדול לאופיום באירופה, הן כתרופה והן כסם לצרכי הנאה, שיחק תפקיד חשוב ביחסים המורכבים בין האירופאים ומדינות מזרח אסיה במאתיים השנים האחרונות. הסינים הכירו את פוטנציאל ההתמכרות ההרסני של האופיום והקיסר הסיני אסר על עישון אופיום – אבל לבריטים היה אינטרס מובהק לעודד את האוכלוסיה הסינית להתמכר אליו: הציבור הבריטי אהב מאד את התה הסיני, והברחת אופיום לסין הייתה הדרך הנוחה עבור הבריטים לממן את הסחר בתה. מגיפה של התמכרות לאופיום פרצה בסין, והקונפליקט בין השלטונות הסינים ומעצמות המערב שביקשו לסמם את האוכלוסיה הסינית מתוך אינטרסים כלכליים שלהם – הוביל בסופו של דבר לשתי מלחמות באמצע המאה ה-19, שהסתיימו בתבוסה סינית והמשך של מגיפת האופיום בסין. באותו הזמן, אגב, האירופאים אסרו על עישון אופיום במדינותיהם שלהם. המוסר הכפול בהתגלמותו.

גילוי המורפיום

במקביל, המדענים האירופאים חיפשו פתרון למורכבות המובנית של האופיום. הם רצו לסלק את הכוכבית מתרופת הפלא הזו: לשמר את היכולת הנפלאה שלה לשכך כאבים חזקים, אבל להסיר את הסכנה של מנת יתר והתמכרות.

פרידריך סֵרטוּרנֵר היה אחד מאותם חוקרים שתרו אחר הגביע הקדוש של האופיום. פרידריך נולד בגרמניה ב-1783 ונמשך לכימיה מגיל צעיר יחסית. בניגוד לכימאים מפורסמים אחרים שאולי שמעתם את שמותיהם, פרידריך לא זכה להשכלה אקדמית: הוא נכנס לעולם הכימיה כשולייה של רוקח כשהיה בן 16 – ולמעשה, את התגלית הגדולה ביותר שלו – זו שבגללה אנחנו מזכירים אותו היום – עשה כשהיה עדיין רק שולייה, לפני שהוסמך אפילו כרוקח מן המניין.

הכימיה בתקופתו של פרידריך התמקדה בעיקר בחומרים אנאורגניים – דהיינו, חומרים שמקורם לא בחי או בצומח – אבל יותר ויותר החלו הכימאים להתעניין באופן שבו ניתן להפיק חומרים מיצורים חיים ולבודד מתוך חומרים את התרכובות הפעילות שיש להן השפעות רפואיות כאלה ואחרות. האופיום היה המטרה הכמעט אידיאלית: כולם הכירו את התכונות הרפואיות שלו, והייתה תקווה גדולה שאולי ניתן לבודד מתוך בליל התרכובות הכימיות בשרף של האופיום רק את החומר שגורם לשיכוך כאבים – ללא המרכיב שגורם להתמכרות, למשל. ואם לא זה – אז לכל הפחות אפשר יהיה לשלוט בצורה מיטבית על המינון של החומר הפעיל שבאופיום, כדי למנוע מנת יתר מסוכנת.

היו מספר כימאים גרמנים וצרפתים שעבדו על הבעיה הזו, אבל פרידריך סרטונר היה הראשון שהגיע לקו הגמר. הוא החל את ניסוייו בהכנת תמיסות של אופיום באלכוהול, וניסה אותם על מספר כלבי רחוב ועכברושים כדי להבין את ההשפעה והמינון של החומר. בהמשך, כשלקה בכאב שיניים חמור, ניסה קצת מהחומר על עצמו.
פריצת הדרך הגדולה התרחשה מספר שנים לאחר מכן, כשהצליח להפיק מאבקת האופיום גבישים של חומר חדש ולא מוכר בעזרת שימוש חכם בחומצה ואמוניה. כדי לגלות את השפעותיו של החומר החדש ואת המינונים הנכונים שלו, פרידריך גייס לעזרתו שלושה מתנדבים צעירים, כולם מתחת לגיל 17. הוא ושלושת המתנדבים שלו נטלו כל אחד מספר גבישים מהחומר – וההשפעה הייתה דרמטית, חזקה בהרבה מזו של האופיום בצורתו הטבעית. כל הארבעה חוו בחילות קשות, חולשה והזיות רבות עוצמה שחלפו רק לאחר יום או יומיים.

פרידריך נתן לחומר הפעיל שבודד מהאופיום את השם 'מורפיום' (או מורפין, בגרסה המודרנית), על שמו של מורפיוס, אל החלומות במיתולוגיה היוונית. הרוקח הגרמני פרסם את תגליתו במספר מאמרים ששלח למגזין מקצועי צרפתי, וחלפו עוד מספר שנים עד שכולם הבינו את גודל ההישג של סרטונר. המורפיום שהפיק הרוקח מהאופיום היה טהור ובעל ריכוז אחיד וידוע, ובפעם הראשונה יכלו הרופאים לשלוט במדויק על המינון של התרופה משככת הכאבים שרשמו לחולים שלהם ובכך להפחית במידה ניכרת את הסכנה למנת יתר קטלנית. הרופאים זינקו על החומר החדש בהתלהבות, וכינו אותו God's Own Medicine – 'התרופה של האל'. במלחמת העולם הראשונה הציל המורפיום את חייהם של אינספור פצועים בשדות הקרב כשאיפשר לרופאים לבצע ניתוחי שדה מורכבים ללא הרדמה מלאה.

אבל התקווה שמיצוי המורפיום מתוך האופיום תפחית את פוטנציאל ההתמכרות לסם התבררה כתקוות שווא. למעשה, קרה בדיוק ההפך. המורפיום המרוכז והטהור חזק פי עשרה מהאופיום הטבעי, ובהתאם גם ההתמכרות הייתה מהירה וחריפה יותר. רבים מהחיילים שנפצעו במלחמת האזרחים האמריקנית וטופלו במורפיום חזרו לבתיהם כשהם סובלים להתמכרות חריפה לסם. אם עד אז נזדקקו מכורים לארבע או חמש מנות של האבקה של דובר או לאודנום כדי לקבל את ההשפעה הרצויה, עכשיו יכלו להשיג אותה במנות קטנות ומרוכזות הרבה יותר. התוצאה הייתה עלייה חדה במספר האנשים שהתמכרו למורפיום, ובהתאם עליה גם במספר המיתות ממנת יתר, ופשעים על רקע הסחר בסם. לשם ההמחשה, בספר של המחזאי אונורה דה בלזק משנת 1830, השטן מספר לגיבור על עלייה ניכרת באוכלוסיית הגיהנום. והקרדיט? כולו למורפיום.

למעשה, ייתכן מאד שפרידריך סרטונר עצמו נפל קורבן לחומר שגילה. אנשים שהכירו אותו תיארו אותו כמי שסובל משינויים תכופים במצב הרוח ודיכאונות – תסמינים קלאסיים של התמכרות לסם. בשנותיו האחרונות, כשהיה חולה מאד וסבל מכאבים, הוא נטל מורפיום כמשכך כאבים – אבל השפעתו של הסם הייתה קצרת טווח במובהק, רמז נוסף לכך שאולי הרוקח כבר היה משתמש ותיק של הסם ופיתח סבילות גבוהה להשפעותיו. מצד שני, ייתכן שמדובר באקסנטריות מהזן השגרתי יותר. פרידריך סבל מרגשות נחיתות תמידיים ביחס לעמיתיו, אולי בגלל שלא היה לו את אותו רקע אקדמי: למרות שזכה לפרסים ואותות הוקרה ממספר אוניברסיטאות גרמניות על השגו, הוא נהג להתלונן על כך שהעם הגרמני לא יודע להעריך את ההשגים המדעיים של בניו. אולי שינויי מצבי הרוח שלו היו רק חלק מתסביך הנחיתות הזה. כנראה שלעולם לא נדע בוודאות מה היו יחסיו האמיתיים של הכימאי עם החומר שגילה.

כחמישים שנים לאחר גילוי המורפיום חלה התפתחות מעניינת נוספת. ד"ר אלכסנדר ווד (Wood), רופא סקוטי, פיתח ב-1853 מחט שאיפשרה להזריק חומר ישירות לכלי הדם. הגילוי הזה עורר תקווה מחודשת שאולי הזרקה של מורפיום – במקום בליעה שלו – תפחית מפוטנציאל ההתמכרות של הסם. מדוע? היו כאלה ששיערו שאולי ההתמכרות קשורה איך שהוא למנגנון הרעב של הגוף, ואם זה נכון – אזי אם לא בולעים את הסם, אולי הקשר אל מנגנון הרעב ינותק. עד מהרה הראו הניסויים שהזרקת מורפיום באמת יעילה יותר מבליעה שלו: היו הרבה פחות תופעות לוואי של בחילה והקאות, והשפעת הסם המוזרק הייתה מהירה וחזקה יותר פי שלושה ממקודם…אבל גם ההתמכרות הייתה מהירה וחמורה יותר בהתאם. במקום לקרב את הגאולה, החזון של האופיום כמשכך כאבים רב עוצמה אבל לא ממכר רק הלך והתרחק.

המצאת ההירואין

ועדיין, המדענים לא איבדו תקווה. במחצית השניה של המאה ה-19 עברו הכימאים מניסיונות למצות חומרים פעילים קיימים מצמחים ובעלי חיים, לניסיון ליצור תרכובות חדשות מאפס או באמצעות שינוי של תרכובות קיימות. חוקר אנגלי בשם צ'ארלס אלדר רייט (Wright) ערך מאות ניסויים בתרכובות שונות שהיו מבוססות על המורפיום, מתוך תקווה לשנות את המורפיום כך שלא יהיה ממכר יותר.
ב – 1875 יצר רייט תרכובת בשם דיאמורפין (Diamorphine). הוא נתן לכלב שלו לטעום מעט מהחומר, וההשפעה הייתה דרמטית: הכלב נכנס לאמוק של היפראקטיביות, בשילוב הקאות חמורות. רייט המאוכזב זרק את הדיאמורפין לפח, לא לפני שדיווח על ממצאים במאמר למגזין מקצועי.

עשרים שנים חלפו עד שחוקר אחר גילה מחדש את הדיאמורפין. הפעם היה זה כימאי גרמני בשם היינריך דרסֵר (Dresser), שעמד בראש צוות חוקרים במעבדותיה של חברת התרופות באייר (Bayer). בתוך פרק זמן של שבועיים בלבד, הניבו מחקריו של דרסר שתי תוצאות דרמטיות.
הראשונה הייתה האספירין. בתחילה, דרסר לא התלהב מהאספירין: הוא סבר שהחומר החדש מזיק מאד ללב, והחליט לעצור את המחקר. למזלו ולמזלה של באייר, אחד החוקרים שעבדו תחתיו דווקא ראה באספירין פוטנציאל רפואי משמעותי, החליט להמרות את פיו של דרסר והמשיך את המחקר ללא ידיעתו. כפי שכולנו יודעים, האספירין הוכיח את עצמו כתרופה יעילה ולא מסוכנת, שהפכה למכרה זהב עבור חברת התרופות.

החומר השני שגילה הצוות של דרסר באותן שבועיים מוצלחים היה דיאמורפין. דרסר בדק את הדיאמורפין על בעלי חיים ואז על מספר מתנדבים אנושיים, והתוצאות היו חיוביות ביותר: כולם דיווחו על הקלה עצומה בכאב, ואחרי ארבעה שבועות איש מהנבדקים לא פיתח התמכרות לתרופה. דרסר היה בעננים: הוא היה משוכנע שגילה את הגביע הקדוש של הרפואה. ב-1898 הציג את החומר החדש בפני עמיתיו בכנס מקצועי גדול, תיאר בפניהם את מעלותיו ושיער שהדיאמורפין יוכל לא רק לטפל בכאבים חזקים, אלא גם בדלקות גרון, דלקת ריאות ואפילו – התמכרות למורפיום! הקהל בכנס עמד על רגליו והריע לו.

כל הטענות האלה היו, בשלב זה, לא מבוססות בשום מחקר מעשי – אבל ב 1898 יצאה באייר לשוק עם תרופה מבוססת דיאמורפין תחת השם המסחרי "הירואין", מלשון Hero, גבורה. ההירואין היה הצלחה אדירה, במיוחד בארצות הברית. רופאי משפחה רשמו אותו כטיפול למגוון גדול של תחלואים, כולל אסתמה, ברונכיטיס ושחפת, ואפילו תרופה נגד שיעול לילדים. למעשה, ההירואין נחשב כל כך בטוח, עד שהוא נמכר בבתי מרקחת ללא מרשם. האספירין לעומתו, דרש מרשם רופא… בתוך שנה בלבד כבר ייצרה באייר כמעט טון של הירואין, שהם כחמישים מיליון מנות.

אני חושב שאתם כבר מנחשים לאן הולך הסיפור הזה. פוטנציאל ההתמכרות להירואין לא שונה במאום מזה של מורפיום. למעשה, בתוך הגוף ההירואין מתפרק והופך למורפיום. אם כבר, מכיוון שהרואין חזק פי חמישה ממורפיום, גם ההתמכרות מהירה וחזקה יותר בהתאם. אנחנו לא יודעים לומר בודאות מה גורם לחלק מהאנשים להיות פגיעים יותר להתמכרות לאופיואידים, אבל כנראה שהמתנדבים בקבוצת הביקורת של דרסר היו חסינים יחסית. באוכלוסיה הכללית, לעומת זאת, ההירואין יצר מגיפת התמכרות מבהילה בהיקפה, ושנים ספורות לאחר שיצא ההירואין לשוק כבר החלו רופאים רבים לצלצל בפעמוני האזעקה.

לקח קצת זמן עד שגופי הרגולציה בארצות הברית נכנסו לפעולה, ובראשית שנות העשרים של המאה העשרים הוכרז ההירואין כסם מסוכן והוצא מחוץ לחוק. אבל השד כבר היה מחוץ לבקבוק. עשרות אלפי אנשים היו מכורים להירואין, וכעת נאלצו לפנות לשוק השחור כדי להזין את ההתמכרות הזו. העצימה את הטרגדיה העובדה שקל מאד להכין הירואין, וכל רוקח בעל ידע סביר בכימיה יכל לרקוח את החומר באמצעים בסיסיים למדי. תרבות של פשע – זנות, גניבה ושוד – נוצרה סביב הסחר בהרואין, שהתמקד פעמים רבות בשכונות של מהגרים ממזרח אסיה, צ'יינה טאונס, בעקבות הרקע ההיסטורי של גידול וסחר באופיום במזרח הרחוק.

ההשפעות התרבותיות של תרבות ההתמכרות לסמים הנרקוטיים

זה הרגע לסטות מעט מהנרטיב ההיסטורי שלנו, ולומר כמה מילים על ההשפעה שהייתה לאופיום, המורפיום וההירואין על התרבות המערבית. כמו סמים מוכרים אחרים, גם האופיום ונגזרותיו נתנו השראה לאמנים מכל התחומים, ואנחנו יכולים לדבר עד מחר על אינספור המוזיקאים והשחקנים שהשתמשו בהירואין ומתו ממנו: קורט קוביין מ'נירוונה', ג'ניס גו'פלין, ג'ימי הנדריקס, הקומיקאי כריס פארלי והרשימה עוד ארוכה. קית' ריצ'ארדס – הגיטריסט האגדי של הרולינג סטונס, היה מפורסם בכמויות האדירות של הירואין שהיה מסניף בהופעות, בין שיר לשיר, מעל רמקולים מאחורי הקלעים…

אפשר לראות את ההשפעה של ההירואין על התרבות הפופולרית דרך הסלנג: ביטויים שאנחנו משתמשים בהם ביום יום, שמקורם בתת-התרבות של התמכרות להירואין.למשל, Junkies הם אותם מכורים להירואין שבעשורים הראשונים של המאה העשרים נהגו לשוטט ברחובות ולחפש גרוטאות מתכת, ג'אנק, כדי למכור אותם ולממן את הסם. הביטוי To Kick The Habit – להגמל ממשהו – מקורו באחד הסימפטומים המוכרים של גמילה מהירואין: התכווצויות שרירים חזקות שגורמות לבעיטות לא רצוניות. גם הביטוי Cold Turkey – במובן של להיגמל ממשהו בבת אחת, להפסיק מיד – מגיע מתופעה נוספת של גמילה מהירואין – פלאשים פתאומיים של חום וקור שגורמים ל'עור ברווז' בידיים וברגליים.

בחזרה לאופיום. כאמור, למרות שידעו היטב את הסכנות של הסם, מדינות המערב מעולם לא היססו להשתמש בו בצורה צינית לצרכים שלהן. הבריטים, למשל, השליכו ממטוסים סיגריות מהולות באופיום על החיילים הטורקים שהיו מוצבים בעזה בזמן מלחמת העולם הראשונה. האמריקנים התעלו עליהם, כשניצלו את הסחר הפורה בהירואין בדרום מזרח אסיה כדי להלחם בהתפשטות הקומוניזם באזור. הצבא האמריקני מימן את כנופיות סוחרי הסמים בבורמה, לאוס ותאילנד, צייד את מגדלי האופיום בנשק ותחמושת ואפילו עזר להם לשנע הירואין: ה- CIA הקים חברת תעופה, Air America, שהובילה הירואין עבור הסוחרים. אני לא יודע לומר אם לאסטרטגיה הזו הייתה השפעה על ההצלחה של הקומוניזם באזור, אבל הייתה לו השפעה ברורה על הזמינות של ההירואין בארצות הברית עצמה, ובשנות השבעים המוקדמות טיפס מספר המכורים להירואין בארצות הברית לכ- 750,000 איש לפחות.
שלושת-רבעי מיליון נרקומנים נשמע כמו מספר גבוה למדי, אבל בכל זאת – היקף ההתמכרות למורפיום והירואין בארצות הברית היה עדיין מוגבל יחסית כיוון ששני הסמים האלה היו אסורים לשימוש מחוץ לתחום הרפואי: לאדם נורמטיבי, האזרח הרגיל, היה די קשה להשיג את הסם סתם כך. כל זאת השתנה באופן דרמטי בשנות התשעים.

האוקסיקונטין

הניסיון לשנות את המורפיום בדרך כלשהי כדי להפוך אותו לבלתי-ממכר, נכשל: התוצאה הייתה הירואין, שרק החמיר את הבעיה. אבל החוקרים לא התייאשו מהמרדף אחר הגביע הקדוש של האופיום, ומצאו אפיק מחקר חדש. האופיום, נזכור, מכיל תערובת עשירה של כחמישים תרכובות כימיות שונות ומשונות, והמורפיום שגילה פרידריך סטרונר הוא רק אחד מהם. במרוצת הזמן זיהו המדענים באופיום עוד שתי תרכובות בעלות מבנה כימי דומה לזה של המורפיום: קודאין, ותיביין (Thebain). שוב, בפעם המי יודע כמה, התעוררה התקווה שאולי הקודאין והתיביין ניחלים בסגולות שיכוך הכאבים של המורפיום, ללא הכוכבית של ההתמכרות. ב-1916 הצליחו החוקרים ליצור בפעם הראשונה גירסא מלאכותית של התיביין, ונתנו לה את השם אוקסיקודון (Oxycodone). האוקסיקודון היה משכך כאבים מוצלח, אבל למרבה האכזבה – גם הוא היה ממכר.

אבל בשנות התשעים חלה פריצת דרך. חברת התרופות פורדו (Purdue) פיתחה גלולה שמאפשרת לשחרר את האוקסיקודון בתוך הגוף לא בבת-אחת, כפי שקורה כשנוטלים מנה של מורפיום או הירואין, אלא לאט ובמתינות, לאורך עשר עד שתים עשרה שעות. השחרור האיטי מפחית בצורה ניכרת את ההשפעה האופורית של האופיואידים: זאת אומרת, הוא מאפשר לחולה לקבל את ההשפעה של שיכוך הכאבים ללא ה'היי' המוכר של האופיום. פורדו ייצרה את התרופה תחת השם המסחרי אוקסיקונטין (OxyContin).

האוקסיקונטין של פרודו הגיע לשוק בתזמון מעולה.
הרפואה הקלאסית, של הדורות הקודמים, לא ממש התייחסה לכאב כבעיה רפואית שצריך לטפל בה. זאת אומרת, ברור שכולם רצו למנוע כאב – אבל הפוקוס היה בריפוי הגורם לכאב, ופחות בטיפול בכאב עצמו. במחצית השניה של המאה העשרים הלכה והשתנה התפיסה הזו אצל הרופאים, והם החלו רואים בטיפול בכאב חלק בלתי נפרד מתהליך הריפוי – במיוחד במקרים של כאבים כרוניים, כמו כאבי גב למשל, שבהם קשה מהם לפתור באופן מושלם את הסיבה לכאב. יותר ויותר רופאים חיפשו דרכים להקל על החולים הכרוניים שלהם.
המורפיום היה, כמובן, החשוד המיידי בהקשר הזה בגלל הסגולות המופלאות שלו – אבל לכל אורך המאה העשרים השימוש במורפיום כמשכך כאבים הוגבל אך ורק למקרים קיצוניים יחסית, כמו אצל חולים סופניים שעבורם הסיכון להתמכרות לסם אינו רלוונטי.

אבל במרוצת שנות השמונים החלו להופיע מספר מחקרים קליניים שהטילו ספק בהנחה הבסיסית לפיה מורפיום הוא חומר ממכר מאד. כמה חוקרים הראו סטטיסטיקות לפיהן אחוז קטן מאד יחסית של חולים כרוניים שמקבלים טיפול במורפיום, מתמכרים אליו. כאמור, מנגנון ההתמכרות למורפיום אינו ברור במאת האחוזים, אבל היו כאלה ששיערו שאולי הכאב הכרוני מצליח איכשהו 'לספוג' את אפקט האופוריה של הסם – ואם אתה לא נהנה מהמורפיום, אולי אתה גם לא מתמכר אליו. לאט ובהדרגה, רופאים החלו לתת מורפיום לא רק לחולים סופניים, אלא גם לחולים שסבלו מכאבים כרוניים קשים כגון כאבי גב, ברכיים וכדומה.

פורדו קפצה על העגלה הזו בכל הכוח. היא הציגה את האוקסיקונטין, התרופה שמשחררת את החומר האופיואידי לאורך שתיים עשרה שעות, כפתרון אידיאלי לשיכוך כאבים כרוניים, עם סיכון נמוך מאד להתמכרות. זה גם היה המסר הרשמי שהופיע בדף ההוראות וההנחיות שמצורף לאריזה של התרופה. כל הרופאים יודעים שהכיתוב בדף התרופה מפוקח באופן מדוקדק מאד על ידי ה-FDA, הסוכנות הפדרלית לפיקוח על תרופות: המומחים של ה-FDA עוברים בפינצטה על כל מילה שמופיעה בדף הזה. מכאן, רוב הרופאים הניחו שאם ה-FDA מאשר לפרודו לכתוב שהאוקסיקונטין, תרופה מבוססת אופיואידים, היא לא ממכרת – כנראה שזה נכון. הם התחילו לתת את התרופה ליותר ויותר מטופלים שלהם. במדינות מסוימות בארצות הברית, בעיקר במדינות הדרום העניות, חולקו כמאה וארבעים מרשמים למשככי כאבים אופיואידים על כל מאה איש.

האוקסיקונטין היה הצלחה מסחרית מדהימה עבור פורדו. התרופה יצאה למדפים ב- 1996, ובתוך שנה נמכרה בהיקף של מיליארד דולר. בשיא ההצלחה, מכירות האוקסיקונטין היוו כתשעים אחוזים מסך כל המכירות של פורדו.

מגיפת האופיואידים בארה"ב

אבל מה שאף אחד לא ידע הוא שכל הנחות היסוד שבבסיס הפופולריות של האוקסיקונטין – היו מופרכות לחלוטין. המחקרים שהראו ששיעור ההתמכרות למורפיום בקרב חולים כרוניים הוא נמוך מאד נערכו על מטופלים בבתי חולים. הם לא לקחו בחשבון מה יקרה כשנותנים למטופלים האלה תרופות כל כך חזקות לקחת הביתה. שם, בבית, הפוטנציאל להשתמש בתרופות האלה בצורה לא תקינה – 'abuse' – הרבה יותר גבוה. מי שרצה יכל לקחת את האוקסיקונטין, לכתוש את התרופה לאבקה, להסניף או להזריק אותה – וכך לבטל את כל ההשפעה המעוכבת של הגלולה ולקבל, הלכה למעשה, השפעה כמו זו של הירואין. בנוסף, אפילו אם הסיכון להתמכרות הוא נמוך מאד – עדיין, כשמדובר על עשרות מיליוני בני אדם, גם אחוז זעום של התמכרויות פירושו המון המון מכורים. התרופות האלה זלגו מהר מאד מהאנשים שקיבלו אותן במקור למשפחה והחברים שסביבם. היית הולך לבקר את סבתא ומספר לה שכואב לך הגב, וסבתא – שרק רוצה לעזור לך – הייתה מציעה לך לקחת את הכדורים המעולים שלה…

וכך, לקראת סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, התפרצה בארצות הברית מגפת ההתמכרות החמורה ביותר בתולדותיה. אם בשנת 1999, כחמש עשרה אלף אמריקנים מתו ממנת יתר של סמים – המספר הזה הלך וטיפס באורח דרמטי משנה לשנה, עד לשיא של כחמישים אלף מיתות ב-2017 לבדה: לשם השוואה, יותר ממספר ההרוגים בתאונות דרכים בארצות הברית. בין השנים 2014-2017 ירדה תוחלת החיים הממוצעת בארצות הברית בשלושה חודשים, בפעם הראשונה במאה השנים האחרונות. מוות ממנת יתר הפך לסיבת המוות המובילה אצל אנשים מתחת לגיל חמישים.
על ההערכות, ישנם בין מיליון וחצי לשני מיליונים מכורים לאופיואידים בארצות הברית – רובם הגדול אנשים נורמטיבים, אזרחים שומרי חוק, שהפכו לנרקומנים בעקבות כאבי גב או כאבי ברכיים.

שוב, כמו לפני מאה שנים, צילצלו הרופאים ובפעמוני האזעקה, ושוב נזעק הממשל הפדרלי לפעולה – אבל היה זה מעט מדי ומאוחר מדי. ב-2001 הופסק שיווקו של האוקסיקונטין והוקשחו הכללים שמאפשרים לרשום משככי כאבים אופיואידים, אבל בשלב הזה כבר היו מיליוני מכורים שהיו זקוקים למנות הסם שלהם, והתמכרות לאופיואידים נחשבת לאחת ההתמכרויות הקשות ביותר להיגמל מהן, אם לא הקשה ביותר. כשהאספקה החוקית של התרופות התדלדלה, פנו המכורים האלה אל הסמים הזמינים בשוק השחור. על פי ההערכות הממשלתיות, שמונים אחוזים מהמכורים להירואין בארצות הברית החלו את המסע שלהם בעולם הסמים דרך תרופות המרשם. קית' ריצ'ארס של שנות השישים הוא היום השכנה המבוגרת מהבית ליד, שמסניפה הירואין כי אין לה ברירה. הנזק הכלכלי לארצות הברית כתוצאה ממגיפת האופיואידים נאמד בכשמונים מיליארד דולר בכל שנה.

אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לעלייה הדרמטית במספר מקרי המוות ממנות יתר הוא אופיואיד סינתטי בשם פנטאניל (Fentanyl), שפותח בסוף שנות החמישים. הפנטאניל ניחן במסיסות גבוהה ברקמות שומניות, ולכן הוא חזק באופן משמעותי יותר משאר האופיואידים: פי חמישים יותר חזק מהירואין, ופי מאה יותר חזק ממורפיום.
כתרופה משככת כאבים, הפנטאניל עושה עבודה נפלאה: נכון ל-2017, זה משכך הכאבים הנפוץ ביותר עבור חולי סרטן, למשל. אבל העוצמה האדירה שלו, והעובדה שהוא זול הרבה יותר מהירואין, הופכת אותו גם לאופיואיד הקטלני ביותר: הפנטאניל אחראי לכמחצית מכלל המיתות ממנת יתר בארצות הברית, כולל כמה ממקרי המוות המפורסמים ביותר של השנים האחרונות כגון הזמרים פרינס וטום פטי. הפנטאניל הרבה יותר מסוכן מהירואין: כל כך מסוכן, עד שעל פי דיווח של הגארדיאן, סוחרי סמים רבים באינטרנט החליטו עצמאית לא למכור אותו ללקוחות.

אגב, סיפרתי לכם שבעלון ההוראות של האוקסיקונטין היה כתוב שהתרופה אינה גורמת להתמכרות, ושה- FDA אישר את המסר הזה שתרם מאד לפופולריות של התרופה. איך זה קרה? ובכן, כשהתבררה גודל השגיאה נפתחה חקירה מקיפה נגד פרודו, והסתבר שה- FDA מעולם לא אישר את השורה המדוברת בעלון ההוראות. מישהו, ואנחנו לא יודעים מי, הכניס את השורה הזו למסמך במהלך המשא ומתן של פרודו מול ה-FDA, מבלי שאיש בסוכנות הממשלתית הבחין בכך. ב-2007 הורשעו מספר מנהלים בכירים של החברה בהונאה של רופאים ומטופלים לגבי הסכנה הטמונה באוקסיקונטין ופרודו נקנסה בסכום של כשש מאות מיליון דולר, שהם כאמור שבריר מהנזק האמיתי שגרמה התרופה.

אפילוג: חשבון נפש

הגענו לסוף הסיפור שלנו.
בשנים האחרונות ארה"ב מתחילה להתאושש מגיפת האופיואידים. במקביל, הרבה אנשים שואלים את עצמם מדוע התרחשה הטרגדיה הזו מלכתחילה. הירואין ופנטאניל גובים קורבנות גם בארצות אחרות, אבל לא ראינו בשום מקום מגיפת התמכרות בהקפים שמתקרבים למה שהתחולל בארה"ב. האם יש משהו בדרך החיים או בתרבות האמריקנית שמעודד צריכה של משככי כאבים? כנראה שכן: על פי אחת הסטטיסטיקות, ארצות הברית לבדה – שאוכלוסייתה מהווה כחמישה אחוזים מאוכלוסיית העולם – צורכת כשמונים אחוזים מכל משככי הכאבים בעולם. גם הדומיננטיות של חברות התרופות והקשרים הענפים שלהם עם גופי רגולציה בממשל כנראה משחקים תפקיד בהצגה הזו.
מצד שני, מגיפת האופיואידים לא פגעה בכל האמריקנים במידה שווה: אוכלוסיות מסוימות בחברה האמריקנית נפגעו יותר מאחרות. למשל, לבנים הרבה יותר משחורים. מדוע? אולי בגלל אפלייה כלשהי במבנה מערכת הבריאות האמריקנית שבגללה שחורים לא מקבלים את אותו טיפול רפואי כמו לבנים, או אולי בגלל הבדלים בקשיים החברתיים והמשפחתיים בקהילות השונות. אחת התיאוריות היא שההישענות על משככי כאבים היא סימפטום של חוסר בקהילה תומכת שתעזור לך להתגבר על קשיים גופניים, כלכליים ונפשיים – ואם נעזור לאנשים להדק את הקשרים החברתיים שלהם, הם לא יצטרכו יותר את ערפול החושים של משככי הכאבים.

מבחינה זו, מגיפת האופיואידים היא הזדמנות בשבילנו לעשות חשבון נפש לגבי האופן שבו אנחנו משתמשים במתנות שהטבע מעניק לנו מדי פעם – כמו, למשל, אנרגיה האטומית, הנדסה גנטית וכדומה, שגם הן מגיעות עם 'כוכביות' משלהן . פרופ' רודולף שמיץ, היסטוריון שחקר את ההיסטוריה של האופיום, סיכם את היחס שלנו לאופיום בצורה נאה:

"הבעיות של המורפיום הן דוגמא לאופן שבו האנושות מתמודדת עם מתנות שמעניק לה הטבע. מה שאנחנו עושים עם מתנות אלה הוא שאלה של מתינות ואתיקה, אחריות אישית ושליטה עצמית."

מקורות וביבליוגרפיה

https://www.deamuseum.org/ccp/opium/history.html
https://www.pbs.org/wgbh/pages/frontline/shows/heroin/etc/history.html
https://web.csulb.edu/~cwallis/483/opiates_on_the_brain.html
https://www.drugabuse.gov/drugs-abuse/opioids/opioid-overdose-crisis
https://www.livescience.com/60559-opioid-crisis-echoes-epidemic-of-1800s.html
https://www.youtube.com/watch?v=pROfg1vOp4w&index=3&list=PLkfBg8ML-gInnjfanZG6HD0H1m6Xpnfvh
https://www.jstor.org/stable/41109546
https://www.sciencehistory.org/distillations/magazine/opioids-devastating-return
https://www.nytimes.com/2007/05/10/business/11drug-web.html
https://www.marketplace.org/2017/12/13/health-care/uncertain-hour/opioid
https://www.nature.com/articles/s41386-018-0225-3
http://www.guidetopharmacology.org/GRAC/FamilyIntroductionForward?familyId=50
https://www.pnas.org/content/pnas/90/12/5391.full.pdf
http://theconversation.com/how-opioid-addiction-alters-our-brains-to-always-want-more-96882
https://www.youtube.com/watch?v=t2tKyjj7u5Y
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC5125194/
https://www.csicop.org/si/show/gods_own_medicine
https://www.theguardian.com/society/2018/dec/01/dark-web-dealers-voluntary-ban-deadly-fentanyl
https://www.projectknow.com/15-famous-heroin-addicts-and-why-they-used/
https://books.google.co.il/books?id=JV4oDwAAQBAJ&pg=PT24&lpg=PT24&dq=Diagoras+of+Melos+opium&source=bl&ots=qkeXjgnwXe&sig=ACfU3U3wGo3HV6jWWv_qG8u3jiSajMKKBg&hl=en&sa=X&ved=2ahUKEwiSjqatvaThAhUksKQKHRwDDQk4ChDoATAIegQICBAB#v=onepage&q&f=false
https://www.nytimes.com/2016/06/03/arts/music/prince-death-overdose-fentanyl.html
https://www.nytimes.com/2018/01/19/arts/music/tom-petty-cause-death-opioid-overdose.html

[עושים היסטוריה] 270: ההיסטוריה של ה-LSD (ש.ח.)

לקראת הארוע המתקרב – הקלטה חיה של פרק על 'האבולוציה של הסמים הנרקוטיים', ב 23.4 – אני מעלה בש.ח. פרק שעוסק בסם אחר: ה- LSD, אחד הסמים האייקונים של המאה העשרים. כיצד נתגלה ה-LSD, איזה שימוש ציני ניסה לעשות בו ה CIA האמריקני, והאם הוא מסוכן כפי שטוענת הרשות למלחמה בסמים?

הורד את הקובץ (mp3)

לקראת הארוע המתקרב – הקלטה חיה של פרק על 'האבולוציה של הסמים הנרקוטיים', ב 23.4 – אני מעלה בש.ח. פרק שעוסק בסם אחר: ה- LSD, אחד הסמים האייקונים של המאה העשרים. כיצד נתגלה ה-LSD, איזה שימוש ציני ניסה לעשות בו ה CIA האמריקני, והאם הוא מסוכן כפי שטוענת הרשות למלחמה בסמים?
האזנה נעימה!
רן.

דף הבית של הפודקאסט

הרשמה לפודקאסט:

דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת


על ההיסטוריה של ה-LSD (אסיד)

כתב: רן לוי

כשהשתחררתי מהצבא יצאתי, כמו כולם, לטיול הגדול: שלושה חודשים ביערות הגשם ובחופים הקסומים של קוסטה ריקה, גוואטמלה ומקסיקו. מה לא עשיתי… רפטינג בריו בלנקו, צלילת מערות ביוקטן, טיפוס על הר הגעש ארנל… חוויות מדהימות. אך אם תשאלו אותי מה הייתה החוויה שהכי השפיעה עלי, אולי תופעתו לשמוע שהיא אינה קשורה לאיתני הטבע- אלא לילד חמוד, בן ארבע או חמש. עורו השחום העיד עליו שהוא ממוצא אינדיאני. הוא עמד ליד אביו, מאחורי דוכן נקניקיות קטן. חלפתי על פניהם ברחוב צדדי אי שם בגוואטמלה. הילד חייך אלי חיוך מקסים ונופף אלי. 'הי, גרינגו… הוט-דוג?'

חייכתי אליו בחזרה. הוא הזכיר לי את אחי הקטן, שהיה בערך באותו הגיל. סימנתי שאני לא מעוניין בנקניקיה, והמשכתי ללכת. משום מה, חיוכו של הילד מדוכן הנקניקיות ליווה את מחשבותיי בכל אותו היום. רק בלילה, בדקות שלפני השינה, הבנתי למה: כשראיתי אותו תפסתי בפעם הראשונה עד כמה שהמזל העיוור קובע את נסיבות חיינו. אחי הקטן יילך לבית הספר, יזכה בתעודת בגרות ואם ירצה, ילמד באוניברסיטה. הילד מדוכן הנקניקיות?… אביו מוכר נקניקיות, וכנראה שגם הוא יגדל להיות מוכר נקניקיות. שני ילדים חמודים וחייכנים, שני גורלות שונים – והכל בגלל שאחד נולד בישראל המשגשגת והמפותחת, והשני בגואטמלה שבעולם השלישי.

האירוע הקטן וחסר החשיבות הזה שינה את תפיסת עולמי. עד אותו יום הייתי קפיטליסט מושבע: האמנתי בכל לבי שכל אחד יוכל להצליח אם יהיה חרוץ מספיק. זה לא שהפכתי לקומוניסט, אבל היום אני מבין טוב יותר מהו אי-שיוויון אמתי, במובן העמוק ביותר של המילה.

שינוי בתפיסת העולם

מדוע אני מספר לכם את הסיפור הזה?

כדי לחוות את האירוע ששינה את תפיסת עולמי, הייתי צריך לנסוע לצדו השני של העולם ולבלות שם שלושה חודשים. לעומת זאת, יש לא מעט אנשים שמספרים על חוויות רוחניות עמוקות וטוענים שחייהם השתנו באותו האופן… אחרי טריפ של LSD. עשרים ושמונה שעות טיסה, עשרת אלפים שקל ושני קלקולי קיבה לא נעימים בכלל… לעומת בול קטן על הלשון, בספה שבסלון. בפרק זה אנסה לענות על השאלה הפשוטה הבאה: האם LSD הוא טוב, או רע?

אם תשאלו את המורה שלכם בבית הספר, למשל, הוא יסביר לכם ש LSD הוא סם מסוכן מאין כמותו. נכון, ה-LSD  מוגדר בספר החוקים כסם מסוכן – אבל אם נשווה אותו לסמים מסוכנים אחרים כמו קוקאין והרואין נגלה שמישהו מתח את ההגדרה הרשמית ל'סם מסוכן' עד לקצה גבול הסבירות. LSD אינו ממכר ובכל מאה השנים אחרונות אין אפילו מקרה ודאי אחד של מוות כתוצאה ממנת יתר. מצד שני, אם תשאלו את הסטודנט הסטלן מהשורה האחרונה של אולם ההרצאות, הוא יספר לכם שה LSD אחראי לכמה מהשירים הטובים בחמישים השנים האחרונות. גם זה נכון, אבל זה שאמנים דגולים רבים היו מכורים לאלכוהול לא הופך את האלכוהוליזם להתמכרות רצויה. שתי התשובות, לדעתי, אינן מספקות. כדי לדעת אם ה LSD הוא מזיק או מטיב, כדאי להכיר אותו טוב יותר. אני מזמין אתכם להתרווח על הספה, להגביר את הווליום ולשכוח מכל מה ששמעתם עד היום על LSD.

 אלברט הופמן

אלברט הופמן, שוויצרי, סיים את לימודי הכימיה שלו בשנת 1929 והצטרף למעבדות המחקר של חברת התרופות סנדוז. תחום ההתמחות שלו היה צמחי מרפא ופטריות: בדומה לכימאים רבים, הוא ניסה למצות מתוך הצמחים את החומרים הפעילים שבהם ולגלות כיצד ניתן להפיק אותם באופן מלאכותי.

ב-1935 החל לחקור את הארגוט, פטריה הגדלה על צמח השיפון. לארגוט יש היסטוריה ארוכה ובעייתית: מיילדות השתמשו בו באופן מסורתי כדי להקל על כאבי לידה, אבל טעות קטנה במינון מסוגלת לגרום להרעלה חמורה. בתחילת המאה העשרים הצליחו הכימאים לבודד מתוך הארגוט את החומר הפעיל שבו, ארגוטאמין, וסנדוז שיווקה אותו כתרופה גניקולוגית. בשנים שחלפו השתפרה הטכנולוגיה, ואלברט הופמן החליט לשוב ולחקור את הארגוטאמין.

זה לא היה קל. הארגוטאמין היה ידוע כחומר רגיש מאוד שנוטה להתפרק בקלות, והפקתו הייתה עניין יקר. כשביקש הופמן חצי גרם ארגוטאמין כדי להתחיל במחקר, נזף בו מנהלו על ה'בזבזנות הפרועה' שלו. הופמן החליט לעבוד עם סוג אחר של ארגוטאמין, שהיה זול יותר אבל דרש תהליכי זיקוק נוספים.

הקללה נתגלתה כברכה. בשעת הזיקוק הבין הופמן שמה שנחשב עד אז כחומר הפעיל בארגוט הוא למעשה תערובת של מספר חומרים פעילים. הוא הצליח לבודד אותם ולזהות מולקולה מסויימת בשם חומצה ליסרגית דיאתילאמידית- LSD, בקיצור- שמהווה את הבסיס לכל התרכובות הפעילות בפטריית הארגוט. בתוך זמן קצר למד הופמן כיצד ניתן לייצר את החומצה הליסרגית באופן מלאכותי, והחל מנסה אותה בשילוב עם חומרים אחרים כדי להפיק תרופה שתמריץ, אולי, את מערכת הדם והנשימה. לכל שילוב שכזה נתן מספר: LSD-1, LSD-2 וכן הלאה.

LSD-25

תרכובת LSD-25 לא הייתה מוצלחת במיוחד. הטכנאים שבדקו אותה על עכברי מעבדה דיווחו להופמן שהשפעתה על מחזור הדם והנשימה מינורית למדי. כבדרך אגב, נכתב בדו"ח, החיות נראו מעט… חסרות מנוחה. הופמן זנח את התרכובת הזו, והמשיך לדברים אחרים.

חמש שנים חלפו להם, אבל הופמן לא שכח את LSD-25. האינטואיציה שלו אמרה לו שהמולקולה הזו לא חשפה עדיין את מלוא סודותיה. ב-1943, בצעד נדיר מאוד הוא החליט לחזור ולייצר מחדש כמה גרמים של התרכובת למרות שכבר הוגדרה בעבר כבלתי מועילה. בזמן שרכן מעל שולחן המעבדה תקפה אותו לפתע תחושה משונה של אי נוחות. ראשו היה סחרחר. הופמן עזב את המעבדה ונסע הביתה, לנוח. כששכב במיטה חש כאילו הוא חולם, למרות שידע שהוא ער. תמונות משונות צפו ועלו מול עיניו, צורות וצבעים בוהקים היכו בו בזה אחר זה. כעבור שעתיים חזר לעצמו.

הופמן הבין מיד כי ה-LSD-25 הוא שאחראי לתחושות האלה, אבל לא הבין כיצד הדבר ייתכן. פטריית הארגוט היא רעילה למדי, והופמן הקפיד על כל כללי הזהירות במעבדה: כיצד בכל זאת חדר החומר לגופו? האפשרות הסבירה היחידה, חשב לעצמו, היא שכמות קטנה נדבקה לקצות אצבעותיו והוא הכניס אותן לפיו לאחר מכן. אבל אפילו אם כך קרה הדבר, הרי שמדובר בכמות מזערית ביותר של חומר!

הופמן החליט שהוא מוכרח לבדוק את העניין ולוודא שאכן הLSD-25  הוא המקור להזיות שחווה. הדרך היחידה לעשות זאת הייתה לנסות את החומר על עצמו שוב, הפעם בצורה מבוקרת. הכמות שבחר הייתה הקטנה ביותר שיכול היה לדמיין לעצמו שתיצור השפעה כלשהי: 250 מיקרוגרם. לשם ההשוואה, מדובר בכעשירית מממשקלו של גרגר חול. הוא ערבב את החומר במים ושתה.

 נסיעת האופניים של ד"ר הופמן

הופמן לא העריך את עצמת ה LSD במלואה: היום אנו יודעים כי מדובר באחד הסמים החזקים ביותר המוכרים לאדם. מנה מקובלת של LSD בימינו היא כ- 50 עד 100 מיקרוגרם. שוב, לשם השוואה: מנה בודדת של קוקאין, שורה של האבקה הלבנה שמסניפים דרך האף, שוקלת כ-100 מיליגרם. כמות זהה של LSD תספיק לאלף איש. המשמעות היא שאלברט הופמן נטל מנה גדולה מאד של LSD, פי שלושה עד חמישה ממנה מקובלת.

ההשפעות החלו מופיעות כעבור ארבעים דקות. סחרחורת, תחושת חרדה קלה, עיוותים בראיה ורצון עז לצחוק. הופמן ביקש מהעוזר שלו, שהיה מודע לניסוי, ללוות אותו בנסיעת האופניים הביתה. בזמן הנסיעה כבר היה הופמן בעיצומו של טריפ אדיר: העולם כמו עצר מלכת והוא חש שהוא מדווש במקום, למרות שעיניו אמרו לו שהם מתקדמים כל העת. כשהגיעו לביתו החל להבין את גודל הטעות שעשה. כך תיאר זאת הופמן עצמו.

"שד פלש לתוכי, השתלט על גופי, מוחי ונשמתי. קפצתי מעלה מטה וצרחתי, ניסיתי להשתחרר ממנו, אבל צנחתי למטה ונפלתי חסר אונים אל הספה. החומר שביקשתי לנסות על עצמי הביס אותי לחלוטין… נתקפתי בפחד איום שמא אני מאבד את שפיותי. נלקחתי לעולם אחר, למקום אחר, לזמן אחר. גופי היה נטול תחושה, חסר חיים, משונה. האם אני גוסס? האם זה היה המעבר לעולם הבא? לעתים היה נדמה לי שאני שוכן מחוץ לגופי ותפסתי באופן צלול את הטרגדיה שבמצבי. אפילו לא נפרדתי מאשתי ומשלושת ילדי…האם הם יבינו שלא ניסיתי את החומר בפזיזות, אלא בשיא הזהירות ובשיקול דעת – ושלא הייתה כל דרך לצפות את התוצאה הזו?"

עוזר המחקר המבוהל הזמין רופא והסביר לו את פשר הניסוי. הרופא בדק את הופמן, אבל משך בכתפיו. הכל תקין, הוא הסביר לעוזר. האישונים קצת מורחבים, אבל חוץ מזה… הכל בסדר. הדופק, הנשימה, לחץ הדם – כולם תקינים. לא הייתה לו שום תרופה להעניק להופמן כיוון שמבחינה גופנית, הכימאי היה בריא לחלוטין.

בימינו, שיטת טיפול מקובלת לאנשים שחווים 'טריפ רע', כמו זה שחווה הופמן, היא להכניס אותם לחדר מבודד ונטול גירויים חיצוניים. למזלו של הופמן, זה גם מה שעשה הרופא: הוא השכיב את הופמן בחדר השינה השקט, והשגיח עליו. אט-אט הלכה השפעת ה LSD והתמתנה, והופמן נכנס לתוך טריפ נפלא…

"צורות פנטסטיות, קליידוסקופיות,  זינקו עלי מתוכי, משתנות, מתחלפות, נפתחות ונסגרות במעגלים וספירלות, מתפוצצות במזרקות של צבע נזיל…במיוחד נדהמתי כשכל רעש קטן, כמו קול ידית הדלת או מכונית חולפת, הפך לחזיון אופטי של תמונות חיות, עשירות בצבע וצורה."

הוא נרדם. כשהתעורר למחרת ההזיות והחזיונות נעלמו, אבל לא לגמרי. הופמן עדיין הרגיש שונה: כוח חיים מוזר מילא אותו ופיעפע בתוכו. כל חושיו היו חדים ורעננים יותר מאי פעם. ארוחת הבוקר הייתה טעימה בצורה יוצאת דופן. אפילו השמש זרחה באור חזק יותר. כשכתב הופמן את דו"ח הניסוי למנהליו, הוא כבר ידע שעלה על משהו: ה-LSD היה שונה בתכלית מכל סם שהכיר.

הרואין, למשל, הוא סם 'מדכא': הוא משרה על המשתמש תחושה של קהות חושים ואפטיות. קוקאין הוא סם 'מעורר'- הוא גורם לאופוריה. לשניהם ישנה השפעה גופנית ברורה על קצב הלב, הנשימה, לחץ הדם ועוד. ל-LSD  השפעה שונה בתכלית. הוא משנה את האופן שבו המוח מעבד את המידע שמעבירים אליו חמשת החושים, כאילו מישהו חיווט מחדש את כל הקשרים העצביים. בזמן הטריפ אפשר לראות צלילים, לשמוע צבעים ולהריח רגשות. הזיות צבעוניות מופיעות גם כשהעיניים סגורות. תחושת הזמן משתנה לגמרי.

בנוסף להשפעה הפסיכודלית הזו, ה-LSD מביא לשינויים גם בתודעה, בזרם המחשבות. המחיצות בין ה'אני' ו'העולם שבחוץ' נעלמות כלא היו. האגו, אותו חלק בנפש שמנסה להגדיר את הזהות העצמית וליצור תחושה של שליטה קוהרנטית על הגוף כולו, נעלם כלא היה. זהו המקור לכל אותן חוויות מיסטיות ורוחניות שמשתמשי ה LSD מדווחים עליהם לא פעם.

להפיל פיל

הופמן לא העלה בדעתו שמישהו ירצה אי פעם לצרוך LSD לשם ההנאה שבדבר. הוא שיער שאולי יימצאו ל LSD שימושים בעולם הפסיכיאטריה, וזו גם הייתה הגישה העקרונית של מנהליו בחברת סנדוז. הייתה להם תרופה ביד- עכשיו רק צריך למצוא לה את המחלה המתאימה.

סנדוז חילקה LSD בחינם לאלפי פסיכיאטרים ברחבי העולם. אחת ההשערות הייתה שהLSD  יכול לשמש כסם פסיכו-ממטי, דהיינו סם הגורם באופן זמני לסימפטומים של מצב פסיכוטי: הזיות, איבוד שליטה וכו'. סנדוז המליצה בחום לפסיכיאטרים לנסות את ה LSD על עצמם לפני שהם נותנים אותו למטופליהם, כדי לחוות בעצמם איך זה להיות משוגע…לפחות לכמה שעות.

משנות הארבעים ועד תחילת שנות השבעים של המאה העשרים נכתבו אלפי מאמרים מדעיים על ה LSD ושימושיו האפשריים: סיוע בגמילה מאלכוהוליזם, השפעתו על היצירתיות, טיפול בחרדות וחסמים נפשיים ועוד ועוד. מכיוון שאז, בדומה להיום, איש אינו מבין את מנגנון הפעולה של ה LSD על המוח, לא הייתה סיבה לפסול אף רעיון אחד- הזוי ככל שיהיה. אחד הניסויים ההזויים ביותר התרחש בשנת 1962.

פילים הם בדרך כלל חיות שלוות למדי. בתקופת הייחום שלהם, עם זאת, פילים זכרים עלולים להפוך לאלימים מאוד: הם מסוגלים לתקוף את המטפלים שלהם, ואפילו נקבות. זו תופעה המכונה 'מאסט' (Musth) והיא מסקרנת מאוד את המדענים כיוון שאגרסיביות מוגברת בזמן ייחום נדירה יחסית בטבע.

פסיכיאטר בשם לואיס ווסט, מאוניברסיטת אוקלוהומה, החליט לבדוק אם LSD מסוגל לגרום לפיל להיכנס למאסט באופן מלאכותי, דהיינו שלא בעונת הייחום. למזלו, היה פיל זכר בשם 'אסקו' בגן החיות של אוקלוהומה. 'טסקו' הוא שם גנרי שכזה לפילים, כמו 'מוקי' לכלבים ו'מיצי' לחתולים.

לואיס וכמה מעמיתיו נסעו לגן החיות, מילאו מזרק ב LSD וירו אותו באמצעות רובה חצים אל ישבנו של אסקו. הם ציפו להשתוללות אלימה, אבל התוצאה הייתה שונה בתכלית. לאחר מספר דקות החל טסקו להפגין התנהגות מבולבלת והתקשה לעמוד על רגליו. הפילה הנקבה שהייתה בת זוגו ניגשה אליו וניסתה לסייע לו, אבל טאסקו התמוטט וקרס אל הקרקע. הוא איבד שליטה על סוגריו, עיניו פזלו לצדדים וכל גופו רעד בהתכווצויות אפילפטיות רבות עוצמה. ההתקף נמשך דקות ארוכות, ולבסוף החליט לואיס להזריק לפיל סם הרגעה אנטי-פסיכוטי, כדי לנסות ולנטרל את השפעתו של ה-LSD. ההתכווצויות פחתו, אבל טסקו מת כעבור שעה וארבעים דקות.

לואיס ווסט ספג ביקורת קשה על הניסוי – גם על קלות הראש שבה הרג חיה נדירה וייחודית כל כך, גם על הטעויות שעשה במהלך הניסוי. יש חוקרים שהעריכו כי לואיס טעה בחישוב המינון של LSD  שנתן לטסקו: הוא הזריק לו כ-300 מיליגרם LSD: פי 3000 ממנה מקובלת לבן אדם. אמנם פיל שוקל שלושה טונות, אבל מוחו גדול רק פי שלושה עד ארבעה ממוחו של אדם, וזה שיקול חשוב בקביעת המינון. גם מינון תרופת ההרגעה היה מוגזם באותה המידה, ואולי דווקא הוא זה שגרם למותו של הפיל. במילים אחרות, הניסוי היה רשלני כל כך שאפילו את סיבת המוות המדוייקת לא ניתן היה לקבוע בוודאות.

מ.ק. אולטרא

הניסוי על טסקו, מרגיז ומיותר ככל שהיה, אינו מתקרב לרמת הציניות והאכזריות של ניסוי אחר שהתנהל פחות או יותר באותו הזמן.

חלק מהחיילים האמריקנים שנשבו במלחמת קוראה עברו עינויים פיזיים ופסיכולוגיים קשים על ידי שוביהם, בניסיון לשבור את רוחם ולגרום להם לחשוף סודות צבאיים. ב-CIA, סוכנות הביון האמריקנית, חששו שברית המועצות וגרורותיה מנסות לפתח טכניקות פסיכולוגיות מתקדמות של שטיפת מוח שיאפשרו להם 'לתכנת מחדש' חיילים שנשבו או מרגלים שנחשפו, ולהפוך אותם לסוכנים כפולים בסגנון עלילת הסרט 'המועמד ממנצו'ריה'.

ל LSD היה פוטנציאל להפוך לנשק רב עצמה במרוץ החימוש הפסיכולוגי הזה, והוא עורר סקרנות רבה ב-CIA. היו כאלה שפינטזו שאולי הסם יאפשר להם להפוך אנשים תמימים למתנקשים קרי-מזג, או אולי להשפיע על ההחלטות שמקבלים מנהיגי מדינות זרות. בשנת 1953 החלה סוכנות הביון בפרוייקט חשאי ביותר שזכה לשם MK-Ultra. במסגרת הפרוייקט נבחנה השפעת ה LSD בשילוב טכניקות מקובלות יותר ליצירת לחץ נפשי כמו בידוד מוחלט, איומים, היפנוזה וכדומה. זה היה מחקר רחב היקף שהשתתפו בו עשרות אוניברסיטות ומכוני מחקר, והושקעו בו עשרות מיליוני דולרים.

כיוון ש-MK Ultra היה, כמובן, פרוייקט סודי ביותר, לא הוטל על סוכנות הביון שום פיקוח חיצוני. העדר הפיקוח הביא לכך שבכירי ה-CIA הרשו לעצמם לאשר ניסויים שקשה לדמיין אותם מתרחשים במדינה מערבית ודמוקרטית. חלק מהניסויים נערכו על מתנדבים, אבל רבים מהם נעשו על אזרחים תמימים, כמו סוכן שנתן לזונות מאה דולר כדי שיכניסו מנת LSD לתוך המשקאות של הלקוחות שלהם, וצפה בטריפ שלהם מבעד למראה דוכיוונית. ב-CIA  ידעו, כמובן, שאף לקוח לא יעיז להתלונן בפני המשטרה…הקורבנות הקלים ביותר לניסויים הללו היו מי שאושפזו בבתי חולים פסיכיאטרים, חסרי אונים שלא היו יכולים להתנגד.

אחד המקרים המפורסמים ביותר הוא זה של דוק’ דונלד קמרון, פסיכיאטר קנדי שעבד עבור ה-CIA. קמרון, מומחה עולמי בתחומו, פיתח תאוריה בשם Psychic Driving ('השפעה פסיכית', בתרגום חופשי) שתאפשר – כך קיווה – לטפל במחלות נפש כגון סכיזופרניה, דיכאון וכיו"ב. בבסיס התאוריה עמד הרעיון שלפיו ניתן למחוק לחלוטין זיכרונות של אדם, ו'לתכנת' אותו מחדש בזיכרונות טובים וחיוביים. ה-CIA מימן את מחקריו של קמרון מתוך שאיפה לנצל את יכולת ה'תכנות מחדש' לצרכים שונים לגמרי, כמובן.

המטופלים חסרי המזל היו בחלקם אנשים רגילים שהתאשפזו כתוצאה מבעיות קלות יחסית כמו דיכאון שלאחר לידה או התקפי חרדה. דוק’ קמרון ביצע עליהם ניסויים מסמרי שיער: הוא הזריק להם אינסולין בכמות גדולה והביאם למצב "צמח" למשך שבועות ארוכים, או העניק להם מכות חשמל בעצמה גבוהה פי שלושים ויותר מהעצמה המרבית המותרת. הוא סימם אותם ב-LSD ובסמים אחרים והשמיע להם קלטות שחזרו על עצמן שוב ושוב ושוב עם מסרים חיוביים כאלה ואחרים במשך ימים ושבועות.

הטיפולים, או נכון יותר לומר העינוים הפסיכולוגים של דוק’ קמרון, גרמו לנזקים קשים אצל מטופליו. היו כאלו שנשברו לחלוטין ולא חזרו לעצמם יותר. חיי רבים נהרסו לגמרי. אחת מהמטופלות, למשל, איבדה זכרונות של עשרים ושש שנים רצופות, ובתוכם גם תקופת ילדותם של חמשת ילדיה.

פרוייקט MK-Ultra ארך כעשר שנים, ובסיומו הגיע ה-CIA למסקנה שה LSD אינו יעיל כנשק פסיכולוגי כיוון שלרוב הוא בלתי צפוי: אין דרך לדעת בוודאות מה תהיה ההשפעה שלו על מוח של אדם ספיציפי.

רק בתחילת שנות השבעים נחשף לבסוף הפרוייקט הסודי בעקבות כתבת תחקיר של העיתון 'ניו יורק טיימס', והציבור נדהם לגלות את עומק הריקבון המוסרי שפשה בסוכנות הביון המרכזית. הרי רק שלושים שנה קודם לכן הייתה ארצות הברית התובעת הראשית במשפטי נירנברג, שם הזדעזעו כולם לשמוע על הניסויים שערכו הרופאים הנאצים בבני אדם. דוק’ דונלד קמרון עצמו היה אחד מהמומחים שהופיעו במשפט מטעם התביעה! איך יכול להיות שאותו הדבר מתרחש גם בארצות הברית הנאורה והדמוקרטית?

נדמה ב-CIA לא התרגשו במיוחד מהביקורת. ראש הסוכנות הורה ב-1973 להשמיד את כל המסמכים שקשורים לפרוייקט כדי לחבל בחקירה מטעם הקונגרס, ונעשו מאמצים רבים ליישב תביעות של אנשים שנפגעו מחוץ לבתי המשפט. כל מה שאנו יודעים היום על פרוייקט MK-Ultra  מגיע מעשרים אלף מסמכים שניצלו מהשמדה כיוון שתוייקו בארון הלא נכון, ומעדויות של אנשים שלקחו בו חלק פעיל. אחד מאותם עדים, לדוגמה, היה סטודנט צעיר בשם קן קיזי שעבד בבית חולים צבאי לחולי נפש והתנדב לניסויים ב LSD. חוויותיו מאותה התקופה דרבנו אותו לכתוב את הספר 'קן הקוקיה' שהפך אותו לסופר מפורסם, ועובד בהמשך גם לסרט מצליח בכיכובו של ג'ק ניקולסון.

 טימותי לירי

אלברט הופמן, כזכור, לא האמין שה-LSD ישמש כסם 'משכר', דהיינו לצרכי הנאה. אף על פי כן, החל משנות השישים החל ה LSD לזלוג ממעבדות הפסיכולוגיה של האוניברסיטות אל קהל הסטודנטים.

בתוך זמן קצר גילו אותו גם אמנים מפורסמים ורבי השפעה כמו ג'ימי הנדריקס, ג'פרסון אירופליין והביטלס, וה-LSD הפך לאייקון של התנועה ההיפית בארצות הברית. רובנו שמענו שירים שנכתבו על (או תחת השפעת) LSD, כמו Lucy in the Sky With Diamond, אבל לפסיכודליה הייתה השפעה עמוקה יותר על התרבות והאמנות של שנות השישים. אמנים רבים ניסו להעביר באמצעות המכחול את חווית ה-LSD, כמו הצבעוניות המסחררת  בציורים ועל עטיפות תקליטים והאותיות הגדולות והנוזליות שהפכו לפונט הייצוגי של ההיפים. התאורה בהופעות חיות, כמו אלו של פינק פלויד למשל, עוצבה באותו סגנון צבעוני ונוזלי. אפילו הניירות הסופגים, אותם בולים קטנים שהכילו מנות LSD, הפכו במרוצת הזמן לסוג של אמנות ועוצבו בתבניות ובצבעים שונים.

מעניין לציין של-LSD לא היה ייצוג ניכר בעולם הספרות – פרט למספר מצומצם מאד של ספרים, כמו 'דלתות התודעה' של אלדוס האקסלי. ייתכן והסיבה לכך היא שחווית ה-LSD היא בעיקרה תחושתית, ועומדת בניגוד מוחלט לעצם השימוש בסמלים וייצוגים רציונליים של מושגים במילים.

בשנות השישים המוקדמים ערך הפסיכולוג דוק' טימותי לירי, כמו חוקרים אחרים בתקופתו, ניסויים שמטרתם הייתה לבחון את השפעות ה-LSD. במהלך עבודתו באוניברסיטת הרווארד הוא חשף את העובדה שאופי הטריפ שאותו חווה המשתמש תלוי בשני גורמים: 'Set' ו'Setting'. Set הוא מצב הרוח הכללי והמטען הנפשי שהאדם נושא עמו. אם אתה טיפוס לחוץ ומודאג, חווית ה LSD שלך תהיה שונה מאוד מחוויה של אדם נינוח, רגוע ומאושר. Setting הוא הסביבה החברתית והפיזית שבה נמצא המשתמש במהלך החוויה הפסיכודלית: טריפ של מסיבת אסיד פרועה ורועשת עשוי להיות שונה מאד מטריפ של פיקניק שלו בתוך יער ובו ציפורים מצייצות.

כמו רבים אחרים, הוא הבחין בכך שהשימוש בסם לעתים מביא לחוויות מסטיות אצל המשתמשים וגורם להם לראות דברים בצורה שונה מבעבר. 'מות האגו' ואיבוד השליטה העצמית עשויים לגרום למשתמש להתבונן על עצמו ועל חייו מבחוץ, מנותק מהקשר הרגשי. אחרי חוויה שכזו, היו כאלה שהחליטו לשנות את חייהם מקצה לקצה. לירי הפך לתומך נלהב בפוטנציאל של ה LSD לשינוי פני החברה. המוטו שלו היה: Turn On, Tune In, Drop Out.

Turn On, כפי שהסביר זאת לירי באוטוביוגרפיה שלו, משמעו לתת לסם לפתוח את התודעה שלך לתחושות חדשות ולכיווני מחשבה חדשים. Tune In פרושו להתחבר מחדש לעולם שסביבך, ליצור הרמוניה מחודשת. Drop Out הוא נטישת אורח החיים הישן שדיכא את ה'אני האמתי' שלך.

לא כך, כמובן, הבינו את המסר אותם שמרנים מודאגים. מבחינתם,Drop Out  פירושו לעזוב את הלימודים, את העבודה, את ההורים, את האישה, את הילדים… לנטוש את הערכים המקודשים של מוסר ומשפחה, וללכת להתמסטל באיזו פינה אפלולית. במילים אחרות, ה LSD עמד בניגוד מוחלט לחלום האמריקני.

דיעותיו של לירי עוררו תגובה נחרצת, אולי אפילו מבוהלת, מצד הממסד. לירי פוטר מהאוניברסיטה שבה לימד ונאלץ לעבור למקסיקו, גם ממנה גורש לאחר מכן. כשחזר לארצות הברית ניסה להמשיך את מחקריו באופן עצמאי, אבל נעצר על אחזקת חצי סיגריה של מריחואנה. במשפט נגזרו עליו שלושים שנות מאסר. כן, אתם שומעים נכון: שלושים שנות מאסר על חצי סיגריה של מריחואנה. גזר הדין הזה בוטל, בסופו של דבר, בערעור, אבל הוא ללא ספק מעיד על עצמת האנטגוניזם כלפי לירי ויותר מכך, כלפי ה LSD והסכנה שנשקפת ממנו לחברה.

אין ספק שדיעותיו הבוטות, ולא פעם פרובוקטיביות, של לירי, הציבו אותו בקו האש . הוא עצמו הודה שחלק מהמחקרים שלו הפכו, בסופו של דבר, ללא יותר ממסיבות אסיד פרועות. אף על פי כן, קשה להאמין שאישיותו בלבד היא זו שגרמה לכך שהנשיא ריצ'רד ניקסון כינה אותו 'האיש המסוכן ביותר בארצות הברית'.

כיום  רק מחקרים מועטים נעשים על LSD. העדר תקציב ותמיכה ציבורית מביאים לכך שגם אם יש לסם הזה יישומים תרופתיים חיוביים, איננו מכירים אותם עדיין. רק לאחרונה החלו המדענים שבים ומקדישים לתשומת לב ל LSD ולסמי הזיה דומים, והתוצאות הראשוניות מעודדות למדי. נראה כי סמי הזיה הם טיפול יעיל יותר כנגד דיכאון והלם קרב מתרופות כמו פרוזאק, למשל. גם בקרב המשתמשים, הפופולאריות של ה LSD כסם הזיות דעכה במידה ניכרת מאז שנות השבעים. מסיבות אסיד חזרו לאופנה בשנות השמונים והתשעים, אבל סמים אחרים כמו 'אקסטזי' תפסו את הבכורה בסצינה הפסיכודלית.

טריפ רע

כפי שגילה אלברט הופמן על בשרו, אפילו כמות זעירה של LSD מביאה לתגובות חריפות ורבות עצמה אצל המשתמש. מרבית הפסיכיאטרים מאמינים כי למרות שה LSD אינו גורם בעצמו לנזקים נפשיים, הוא יכול להעצים תופעות קיימות: זאת אומרת, אם יש לך נטייה מולדת לחרדתיות או לדיכאון, ה LSD יכול להעצים אותה עד כדי מצב פסיכוטי כרוני. גם אצל אנשים בריאים לגמרי, 'טריפ רע' הוא חוויה לא נעימה כלל!

מהו טריפ רע? הנה דוגמה. העיתונאי ג'ון וולש מספר על תקופת לימודיו באוקספורד שבאנגליה, בשנות השבעים המוקדמות. הוא וחבריו ללימודים היו סקרנים מאד לגבי ה LSD, וגם הכירו את הסכנות הקשורות בו. אחד מהם, בחור בשם רוג'ר, החליט לקפוץ למים ולנסות את הסם. הקונצזוס בקרב החברים היה שלרוג'ר אין מה לחשוש: הוא היה טיפוס בעל אופי יציב וחזק, יפה תואר, הבנות נפלו לרגליו, הוא היה עשיר… בקיצור, סביר להניח שהטריפ שלו יהיה חיובי. ואכן, הטריפ של רוג'ר התחיל ברגל ימין. הוא שכב על הדשא, נהנה מהמוזיקה שבאוזניו ומהמראות שחלפו כנגד עיניו. ואז, הוא החליט ללכת לשירותים. וזו הייתה טעות רצינית.

כשהביט במראה, הבחין לפתע בחצ'קון על סנטרו. זה היה ח'צקון קטן, אבל רוג'ר לא היה יכול להסיר ממנו עיניו. לפתע, החצ'קון החל לגדול, ולגדול, ולגדול! בתוך שניות כיסה את מחצית פניו ועיוות לגמרי את לחייו, אפו, ואפילו עיניו. מסתבר שלרוג'ר, כמו לכולם, הייתה בכל זאת חולשה סמויה. במקרה שלו, זה היה הפחד שהוא לא מספיק חתיך. תחת השפעת הסם, החולשה הזו התפרצה במלוא עצמתה והפכה להתקף פרנויה איום שנמשך כמעט שעתיים שבמהלכם רוג'ר היה משוכנע שהוא הפך למפלצת מעוותת. לטריפ הרע של רוג'ר לא היו השלכות ארוכות טווח על בריאותו הנפשית, אבל הוא וגם ג'ון וולש לא ניסו את הסם שנית מאז.

חלק ניכר מהסכנה שטמונה ב LSD נובעת מכך שאיננו מבינים עדיין אילו שינויים הוא מחולל במוחנו. למשל, תופעה ידועה בקרב משתמשי ה LSD היא תופעת ה'פלשבקים': התקפי הזיות שפוקדים את המשתמש שבועות או אפילו חודשים לאחר שהשתמש בסם. איש אינו יודע להסביר מה גורם לאותם פלשבקים: ברור למדי שלא מדובר בשאריות סם שנותרו בגוף, אבל נכון להיום אין להם הסבר חלופי.במילים אחרות: האם הייתי מרשה לילדיי לקחת LSD? לא. אין סיכוי.

אבל באותה הנשימה אי אפשר להתעלם מהעובדה ש LSD שונה מאד מסמים כמו הרואין וקוקאין, או אפילו מאלכוהול. לא תמצאו משתמש LSD פורץ למכונית או מכייס ארנקים כדי לממן לעצמו את המנה הבאה, כיוון ש LSD  אינו יוצר תלות התמכרותית. בנוסף, משתמשי LSD אינם מפיצים מחלות דרך מזרקים משומשים.

זאת ועוד, עולמנו מלא וגדוש בסכנות מכל סוג. רפטינג בריו בלנקו הורג כמה וכמה אנשים בכל שנה. למעלה מ-600 איש טבעו למוות בזמן צלילה במערות יוקטן. שבעים ושמונה בני אדם נהרגו בהתפרצות האחרונה של הר הגעש ארנל שבקוסטה ריקה. האם הייתי מוכן שמישהו יאסור עלי לעשות רפטינג, לצלול או לטפס על הר געש רק בגלל שזה מסוכן? לא. אין סיכוי. אני אדם בוגר, וזכותי לסכן את חיי אם אני מעוניין בכך.

נחזור אל השאלה שבה פתחתי את הפרק. האם LSD הוא 'טוב' – כפי שטען טימותי לירי בזמנו – או 'רע', כפי שמשתמע מהכתוב באתר האינטרנט של הרשות למלחמה בסמים? התשובה, כפי שודאי הבנתם, היא 'לא' ו-'לא'. הוא לא טוב, והוא לא רע. הוא מסוכן – וחמור יותר, הוא גם בלתי צפוי. אתה יודע איך אתה נכנס אליו, אבל לא איך תצא ממנו. יכול לזכות שתזכה בחוויה מדהימה שתשנה את חייך ותפיסת עולמך. באותה המידה, יכול להיות שהחוויה תותיר אותך שבור לרסיסים. בשני המקרים, זה יכול לקרות בטריפ הראשון, או לא לקרות לעולם. זה טבעו של ה LSD.

[עושים היסטוריה] 250: גיהנום בחורשת עצי הקוקוס – על סופות אש (ש.ח)

בחרנו להוציא מחדש פרק משנת 2014, פרק שאתם סיפרתם לי לאורך השנים שהוא אחד האהובים עליכם: פרק שעוסק באחד מאיתני הטבע הפחות מוכרים אך יותר קטלניים: סופות אש.
הוכחה דרמטית לעוצמתה של תופעת הטבע המסוכנת הזו קיבלנו רק לפני מספר שבועות, כששריפה אדירה ביוון השמידה עיירת נופש כמעט לגמרי בתוך שעות ספורות והותירה בעקבותיה קרוב למאה הרוגים. בפרק נספר על התופעה הזו גם מההיבט הפיזיקלי – איך נוצרת סופת אש – וגם על כמה מהשריפות הגדולות בהיסטוריה: ברומא, לונדון, סן פרנסיקו ועוד.

הורד את הקובץ (mp3)

בחרנו להוציא מחדש פרק משנת 2014, פרק שאתם סיפרתם לי לאורך השנים שהוא אחד האהובים עליכם: פרק שעוסק באחד מאיתני הטבע הפחות מוכרים אך יותר קטלניים: סופות אש.

הוכחה דרמטית לעוצמתה של תופעת הטבע המסוכנת הזו קיבלנו רק לפני מספר שבועות, כששריפה אדירה ביוון השמידה עיירת נופש כמעט לגמרי בתוך שעות ספורות והותירה בעקבותיה קרוב למאה הרוגים. בפרק אני מספר על התופעה הזו גם מההיבט הפיזיקלי – איך נוצרת סופת אש – וגם מספר על כמה מהשריפות הגדולות בהיסטוריה: ברומא, לונדון, סן פרנסיקו ועוד.

האזנה נעימה,
רן.


דף הבית של הפודקאסט

הרשמה לפודקאסט:

דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת


גיהנום בחורשת עצי הקוקוס – על סופות אש

כתב: רן לוי

זה היה מראה מהסוג שלא שוכחים בקלות.

השעה הייתה חמש אחר הצהריים, ואני הייתי בדרכי חזרה הביתה, לחיפה. בחדשות דיווחו על שרפה גדולה שמשתוללת ביערות הכרמל. מנקודת המבט שלי, על הכביש למרגלות הכרמל, זה נראה היה כאילו סוף העולם הגיע. עמוד עשן סמיך, מאות מטרים גובהו, התמר מעל ההר. השמש השוקעת העניקה לעשן גוונים עזים של אדום, ורוד וכתום – כאילו ששערי הגיהנום נפתחו, וכל רגע שדים אוחזי קילשונים יעוטו על המכוניות בכביש. הייתי מודאג- ולא רק מכיוון שהבית שלי נמצא בכרמל, נושק ליערות. הייתי מודאג כיוון ששני קרובי משפחה שלי הם כבאים, וידעתי שברגעים אלה ממש הם נמצאים בין הלהבות. אחד מהם הוא ערן כהן, בן דודי.

בתקופת הלימודים עבדתי במכבי אש כיומנאי, כך שידעתי ממקור ראשון עד כמה העבודה הזו מסוכנת, וזאת עוד בטרם שמעתי על האסון שבו נספו ארבעים וארבעה סוהרים, שוטרים וכבאים. למי שלא חי את האווירה ולא מכיר את הווי של התחנה והעבודה, קצת קשה להסביר לו מדוע בחרת בעבודה שאתה למעשה מה שנקרא הולך לכיוון הנגדי, במקום לברוח אתה חודר פנימה לתוך אזור הסכנה. מה שלא ידעתי, באותו הזמן, הוא שעמוד העשן שראיתי מעל ההר מרמז על כך שהשרפה בכרמל הייתה אפילו מסוכנת וחמורה יותר מכפי ששיערתי לעצמי.

סופת  אש

אוויר החם שנוצר מעל מדורה נוטה, באופן טבעי, להתרומם ולעלות, ואוויר קר שמגיע מהצד תופס את מקומו. תנועת האוויר הקר יוצרת רוח פרצים, 'דראפט' בלעז, שפונה לתוך מרכז המדורה. תופעה זו מכונה 'אפקט הארובה', והיא הבסיס לשימוש בארובות בבתים שיש בהם אח להסקה. האוויר החם שעולה בתוך הארובה יונק אחריו אוויר קריר וטרי מתוך הבית, ועובדה זו מונעת מהבית להתמלא בעשן מחד, ומסייעת לבעירה טובה וחזקה בתוך האח מאידך.

אפקט הארובה מתרחש גם בשרפות המתחוללות באוויר הפתוח, אבל לרוב השפעתו על עצמת האש זניחה: רוחות חזקות שבדרך כלל נושבות בגובה רב 'שוברות' את עמוד האוויר החם שמתרומם מעל השרפה ומפריעות ליניקת האוויר הקר בתחתית. אך במקרים שבהם אין רוחות חזקות בגובה או אם השרפה חמה ומרוכזת במיוחד, האוויר הלוהט מצליח בכל זאת ליצור עמוד גזים לוהטים רציף המתרומם עד לגובה כמה קילומטרים: מעין 'ארובה טבעית'.

התוצאה היא מה שמכונה 'סופת אש': שרפה כה רבת עצמה, עד שהיא יוצרת לעצמה את מזג האוויר שלה. רוחות הצד החזקות שנושבות אל תוך הלהבות בגובה פני הקרקע מלבות את הבערה עוד יותר, מה שמגביר את עוצמת הרוח, וחוזר חלילה. הטמפרטורה במוקד השרפה מזנקת לאלפי מעלות, והלהבות מתלכדות לקירות של אש בגובה עשרות מטרים וברוחב של מאות מטרים. כשרפה הופכת לסופת אש, היא בלתי ניתנ ת לכיבוי: זהו אסון טבע בעצמה ובפראות שניתן להשוות אותה לרעידת אדמה או צונאמי. עמוד העשן הגבוה שהיתמר מעל הכרמל מלמד על כך שהרוחות הערות ועצי האורן הדליקים, בשילוב הטופוגרפיה התלולה של ההר, הפכו את שרפת היער בכרמל לסופת אש.

אחד המאפיינים הבולטים של סופת אש היא המהירות בה נעה חזית האש. העדויות של אנשים ששרדו שרפות כאלה מספרות על אש שדוהרת במהירות שעשויה להגיע עד למעלה ממאה וחמישים קילומטרים בשעה. המהירות שבה מתקדמת חזית האש עשויה להיות הפתעה קטלנית למי שאינו מוכן לה- כפי שארע, לרוע המזל, במקרה של אוטובוס הסוהרים.

השריפה הגדולה ברומא, 64 לספירה

'כל הדרכים מובילות לרומא', אומר הפתגם הישן. במאה הראשונה לספירה, הדרכים המובילות לרומא הובילו אליה אוצרות וסחורות בהיקף שלא נודע כדוגמתו עד אז: שלל וביזה, מיסים, מזון, עבדים ומה לא. סוחרים ומחפשי עבודה התנקזו אל עיר הבירה של האימפריה בהמוניהם, וכשני מיליון איש הצטופפו במטרופולין ההומה. מתחת לפני השטח, מאחורי הדוכנים והקרקסים, בעבע מתח בלתי פוסק. רומא הייתה עיר שסועה ורוויית מתחים: האיבה בין העשירים והעניים, ובין עובדי האלילים והמיעוט הנוצרי הייתה מקור קבוע לחיכוכים והתנגשויות.

בעיר כה גדולה והומת אדם, שרפות היו תופעה נפוצה: היו ימים בקיץ שבהן פרצו עשרות ואף מאות שרפות קטנות ברחבי העיר. הסיכוי שאחת מהשרפות הללו תצא מכלל שליטה ותתפשט בין בתי העץ הצפופים שבשכונות העניות היה משמעותי. ובכל זאת, לרומא לא היו כוחות ייעודיים לכיבוי אש.

ליתר דיוק, היו מכבי אש – אבל לא כפי שאנחנו מכירים אותם כיום. אחד מאנשי העסקים הבולטים והממולחים של רומא היה אדם בשם קראסוס (Crassus). לקראסוס הייתה שיטה. הוא היה שומע על בית שעולה באש במקום כלשהו, וממהר להגיע למקום עם כוח כיבוי שמנה מאות גברתנים עם סולמות, דליי מים וציוד נוסף. כוח הכיבוי היה מגיע אל הבית הבוער ו… עוצר. כולם היו מניחים את הכלים, ומתיישבים. קראסוס היה פונה אל בעל הבית: אם תסכים למכור לי את הבית שלך בזיל הזול – הבחורים המוכשרים שלי יכבו את השרפה במהירות. אם לא תמכור את הבית, כולנו נעמוד ונתבונן בזמן שהבית וכל הרכוש שנמצא בתוכו עולים בלהבות. זו, כמובן, הצעה שאי אפשר לסרב לה וקראסוס ידע זאת היטב. דורסנות זו, בשילוב חושים עסקיים חדים גם בתחומי מסחר אחרים, הפכו אותו לאחד מעשירי רומא הגדולים.

ב-18 ביולי, שנת 64, פרצה שרפה באזור מסחרי שהיה צמוד ל-Circus Maximus, האיצטדיון העירוני לתחרויות כרכרות סוסים. רוחות קיציות ערות ליבו את האש, והיא דילגה מבית לבית וכילתה שכונות שלמות. בהיעדר כוחות כיבוי, מאמצי התושבים המקומיים להילחם בה היו כמעט חסרי תועלת. במשך שישה ימים בערה רומא באין מפריע: כשני שליש מהבתים בעיר הענקית הפכו לערמות גחלים. מדי פעם בפעם הארכאולוגים מוצאים עדויות מוחשיות לאסון הגדול כמו שערי מתכת מותכים למחצה, או ערמות קטנות של מטבעות שכנראה היו בכיסיהם של מי שנלכדו בלהבות.

הרוחות שליבו את האש ליבו גם את השנאה והמתיחות בתוך העיר. שמועות עקשניות טענו שבזמן השרפה עברו חבורות של בריונים ברחובות והשליכו לפידים בוערים אל בתים שהאש פסחה עליהם. כשהתעמתו עמם תושבי השכונה, טענו הבריונים שהם רק 'ממלאים פקודות'. אבל של מי?

החשוד המיידי היה הקיסר נירון. שאפתנותו של נירון ורדיפת השררה שלו היו ידועים לכל: מאז עלה לשלטון בגיל 16, הספיק להסתכסך עם הסוחרים והאצילים בעיר עקב ניסיונות חוזרים ונשנים להשתלט על שטחים נרחבים בעיר כדי להקים בהם ארמונות לעצמו, ניסיונות שנתקלו בהתנגדות עזה מצד הסנאט. השמועות ברחוב סיפרו שבזמן השרפה ישב נירון על גג ארמונו, ניגן בכינור ושר שירים המתארים את חורבן טרויה. ההיסטוריון קסיוס (Cassius) נולד כמאה שנה לאחר השרפה הגדולה. בכתביו הוא האשים את הקיסר נירון באחריות לשרפה:

"לנירון הייתה שאיפה, או מטרה ברורה, לחסל את העיר כולה בימי חייו… הוא שלח בדרכים שונות אנשים שהתחזו לשיכורים או לפושעים, והם אלו שהדליקו שרפות קטנות בכמה מקומות בו זמנית."

ככל הידוע לנו היום, נירון כלל לא היה ברומא ביום שבו פרצה השרפה. כששמע על המאורעות מיהר לחזור לעיר, ועל פי הדיווחים עשה כל שביכולתו כדי להילחם בה: בלילה הראשון התרוצץ הקיסר ברחובות, ללא שומרי ראשו, וארגן את האזרחים לפעולות כיבוי. הוא ארגן משלוחי מזון מערים שכנות, הורה לאפשר לפליטים חסרי-בית ללון במבנים ציבוריים, ואף פתח את הארמון האישי שלו לקהל הרחב. האם ניסה נירון באמת ובתמים לכבות את השרפה, או שמא הייתה זו רק הסחה מתוחכמת שנועדה להסיר ממנו את החשד? קשה לדעת בוודאות. אמנם אחד מארמונותיו עלה באש ונהרס, אבל מצד אחר נירון לא בחל בהזדמנות והשתלט על כמה מהאזורים שנשרפו כדי להקים ארמון חדש ומרשים לעצמו.

הנצרות, באותה התקופה, הייתה כת קטנה ושנואה. הרומאים לא אהבו את קבוצת המאמינים האדוקים שהכריזו כי האל שלהם הוא האחד והיחיד, וכל שאר האלים הם קשקוש מוחלט. נירון ידע לנצל את השנאה הזו כדי להפנות את זעמו של העם ממנו והלאה. הוא השתמש בנוצרים כשעירים לעזאזל והאשים אותם שהציתו את השרפה במכוון. העונשים שהטיל עליהם היו איומים: הוא השליך אותם לאריות שקרעו אותם לגזרים מול קהל מריע, והשתמש בהם כלפידים אנושיים במסיבות שערך בארמונותיו.

נירון ניצל את ההרס הגדול בעיר כדי להכניס בה שיפורים ושינויים. חוקי בניה חדשים הורו על שימוש נרחב יותר בבטון במקום בעץ, שמירה על מרחקים גדולים יותר בין הבתים ועוד. נהלים חדשים אלה הפכו את רומא לבטוחה יותר מחד, וגם יפה ומרווחת יותר מאידך. לרוע מזלו של נירון, מאמציו לא הועילו לו בפן האישי: ארבע שנים לאחר השרפה מרדו נגדו הצבא והסנאט, והקיסר נאלץ לברוח מרומא ולהתאבד.

השרפה הגדולה בלונדון, 1666

סמואל פפיס (Pepys) היה פקיד בכיר בצי המלכותי הבריטי במאה ה-17. על אף תפקידו הרם, סביר להניח שלא היינו זוכרים את שמו כיום אלמלא העובדה שפפיס, אז בשנות השלושים לחייו, ניהל יומן אישי מפורט בשנות השישים של אותה המאה, עשור שבו ידעה הממלכה כמה וכמה אירועים דרמטיים: מגיפה קטלנית, מלחמה מול הולנד וגם, כמובן, שרפה אדירה.

השני בספטמבר, יום ראשון, 1666, לפנות בוקר.

"כמה מהמשרתות שנשארו ערות בלילה כדי להתכונן לארוחה הגדולה של מחר. העירו אותי כדי לספר לי על שרפה גדולה שפרצה בעיר. קמתי ממיטתי, לבשתי את גלימת הלילה והתבוננתי דרך החלון. להבות נראו באופק, אבל אני – שלא הייתי מורגל בדברים שכאלה – חשבתי שהן רחוקות מאוד ולכן חזרתי למיטתי, ונרדמתי."

האש שראה פפיס מחלון חדרו פרצה במאפייה של תומאס פארינר, בסמטת פודינג שליד גשר לונדון. על פי הסברה המקובלת אחד מתנורי המאפיה לא כובה כהלכה בתום יום העבודה – אם כי פארינר הכחיש זאת מכל וכל מאוחר יותר. בשעה שתיים לפנות בוקר הריחו בני המשפחה, שחיו בקומה השניה של המאפיה, עשן עולה מקומת הקרקע. כשהבחינו בשרפה המתפתחת מיהרו לטפס אל הגג ולברוח מהבית דרך גגם של השכנים. המשרתת שלהם, שפחדה לקפוץ בין הגגות, נשארה בבית והפכה להיות הקרבן הראשון באסון.

חלק ניכר מרחובות לונדון, ובמיוחד באזורים העתיקים שמקורם היה עוד בימי הביניים, היו מאוכלסים בבניינים שנבנו בצפיפות גבוהה: דמיינו לעצמכם את סמטאות העיר העתיקה בירושלים, אבל כל הבניינים עשויים מעץ דליק, ותקבלו תמונה לא רעה של לונדון באותם הימים. נוסף על כך, נוהג מקובל באותה התקופה היה להרחיב את הקומות העליונות הצידה, כך שיפלשו אל המרחב שמעל לסמטה: מרפסת נשקה למרפסת ממש. כולם ידעו שבנייה כזו מסוכנת ושבשעת שרפה האש תדלג בין הבניינים ללא קושי – אבל הפיקוח העירוני על יישום חוקי הבנייה כמעט ולא היה קיים, ואיש לא אכף את חוקי הבטיחות.

אנשי העירייה מיהרו להעיר את ראש העיר ולעדכן אותו על השרפה. הם ביקשו אותו לאשר ולהרוס בניינים שהיו צמודים לבית הבוער – טקטיקה מקובלת שמטרה הייתה ליצור אזורי חיץ ולמנוע מהאש להתפשט בעיר הצפופה. ראש העיר לא הסכים. להרס בניינים הייתה השלכה כלכלית וציבורית קשה, כמובן, והתיאורים שקיבל על השרפה המתהווה לא הרשימו אותו במיוחד. "זו לא שרפה רצינית," אמר לאנשיו, "אישה תוכל לכבות אותה אם תשתין עליה."

יום ראשון, השני בספטמבר, בוקר.

"ג'יין הגיעה וסיפרה לי ששמעה שיותר מ-300 בתים עלו באש הלילה, והשרפה כילתה את רחוב פיש כולו. התלבשתי והלכתי למגדל שליד הנהר, ושם עליתי למקום גבוה. ראיתי את הבתים שבקצה הגשר, וכולם בערו. בכל כיוון שאליו הבטתי, אש אינסופית בערה מולי…

"בלב כבד ירדתי מהמגדל ושטתי במורד הנהר. כולם התרוצצו וניסו להציל את רכושם מהבתים הבוערים ולהשליך אותו אל הנהר. האנשים העניים נאחזו בבתיהם עד הרגע האחרון, עד הרגע שבו האש ממש נגעה בהם. אפילו היונים לא רצו לעזוב את קינן: הן ריחפו מעל המרפסות והחלונות, עד שכמה מהן החלו לבעור בעצמן ונפלו ארצה. במשך שעה שלמה התבוננתי, אבל אף אחד לא ניסה לכבות את השרפה. המלך זימן אותי אליו, וסיפרתי לו על מה שראיתי. אמרתי להוד מלכותו שאם לא יורה על הרס מיידי של בתים, שום דבר לא יוכל לבלום את השרפה. המלך היה נסער, ופקד עלי למצוא מיד את ראש העיר, ולהורות לו שלא לרחם על אף בית.

"מיהרתי אל רח' סנט פול. כל מי שראיתי היה עמוס ברכוש שניסה להציל… על גבו או בכרכרות. בסופו של דבר פגשתי את ראש העיר ברחוב קאנון. הוא היה מותש, ומטפחת הייתה קשורה סביב צווארו. כשמסרתי לו את פקודת המלך הוא זעק כמו אישה מתעלפת: "אלוהי, מה אעשה? אני מותש. האנשים אינם מצייתים לי. אני כבר הורס בתים, אבל האש משיגה אותנו מהר מכפי שאנחנו יכולים להתמודד עמה!"
"עזבתי אותו והלכתי הביתה. כל האנשים שראיתי היו עסוקים בצרותיהם שלהם, ואף אחד לא אחז בידיו ציוד לכיבוי האש. הבתים היו מלאים בסחורות דליקות, והמחסנים מלאים בשמן, יינות, ברנדי ודברים דומים."

ניסיונותיהם של ראש העיר ואנשיו להרוס את הבניינים שעמדו בדרכה של השרפה היו מעטים מדי, ומאוחרים מדי. האש התפשטה כה מהר, עד שכפי שתיאר פפיס כמעט כל התושבים היו עסוקים בהצלת עצמם ורכושם וכלל לא ניסו לכבות אותה. הכבאים הספורים שבכל זאת הוסיפו להילחם נתקלו בפקקים עצומים של כרכרות ועגלות ברחובות הצרים שמנעו מהם להביא ציוד אל מוקדי האש. אפילו פפיס, לאחר שניסה כאמור לדרבן את ראש העיר והמלך לפעולה, נואש וברח מהעיר באותו הלילה.

במשך חמישה ימים בערה לונדון. יותר משלושה עשר אלף בניינים הושמדו כליל, וכמאה אלף איש – שישית מכלל האוכולוסיה – הפכו לחסרי בית. הדיווחים הרשמיים סיפרו על ארבעה הרוגים בלבד, מספר בלתי הגיוני בעליל עבור שרפה כה גדולה: סביר להניח שבדיווחים האלה לא נכללו תושבי העיר העניים, שאיש לא ספר אותם אז – מילולית ופיגורטיבית – וגם לא אלו שמתו מאוחר יותר בקור וברעב.

כמקובל במקרים כאלה, כולם בלונדון חיפשו שעיר לעזאזל. המלך וועדת חקירה פרלמנטרית טענו שמדובר באסון טבע אקראי, אבל האזרחים סירבו לקבל זאת. זו הייתה תקופה של מתיחות בין קתולים ופרוטסטנטים, ואליה התווסף החשש מפני פלישת הצרפתים וההולנדים. בימים שלאחר השרפה ארעו כמה מקרי לינץ' באנשים חסרי מזל שדיברו במבטא צרפתי, או שרק דברו לא ברור. שען צרפתי בשם רוברט הוברט נחקר והודה שהוא ועוד כמה עשרות משתפי פעולה צרפתים הציתו את המאפייה ברחוב פודינג. כולם ידעו שהוברט מעורער בנפשו ושסיפורו מלא בסתירות ופרטים תמוהים – אבל הוא הורשע ונתלה בכל זאת. מאוחר יותר נתגלה כי הוברט הגיע ללונדון רק יומיים לאחר השרפה. במשך כמעט מאתיים שנה היה תלוי שלט על האנדרטה לזכר השרפה הגדולה, שהאשים את הקתולים בהצתת השרפה.

השרפה הגדולה של ניוקאסל וגייטסהד, 1854

ודאי נתקלתם גם אתם בתופעה המרגיזה הבאה. אתם עומדים שעות בפקק ארוך, מזדחלים בכביש באטיות לאורך קילומטרים – רק כדי לגלות שהתאונה שגרמה לפקק התרחשה בכלל בנתיב הנגדי, ושהפקק שלכם הוא תוצאה של נהגים סקרנים שהאטו כדי להתבונן. אני לא יודע אם זה יעודד מישהו, אבל סקרנות חסרת היגיון שכזו היא לא המצאה חדשה – כפי שיעיד הסיפור הבא.

ניוקאסל וגייטסהד הן שתי ערים השוכנות זו מול זו, משני צדיו של נהר הטיין (Tyne) רחב הידיים, בצפון מזרח אנגליה. במאה ה-19, בדומה לימינו, שתי הערים שגשגו והמסחר והתעשייה פרחו בהן. בגייטסהד, צמוד לגדה הדרומית של הנהר, עמדו מחסנים ומפעלים רבים. אחד מהם היה מפעל טקסטיל של וילסון ובניו, מפעל חדש ומרשים שנבנה על חורבות המפעל הקודם – שנשרף רק שלוש שנים קודם לכן.

בשישה באוקטובר, 1854, בסביבות השעה חצות וחצי, נראו להבות בוקעות מתוך המפעל. בדקות הראשונות בערה השרפה רק בקומות העליונות ופועלים ניסו לפנות סחורות מהקומות התחתונות – אך כמויות גדולות של צמר ושמן שאוחסנו במפעל הביאו לכך שהשרפה התפשטה במהירות בכל רחבי הבניין. בתוך שעתיים קרס גג המבנה פנימה.

ליד המפעל של וילסון, צמוד אליו ממש, עמד המחסן של צ'רלס ברטרם (Bertram). גם המחסן הזה היה מבנה מרשים למדי: שבע קומות גובהו, שלושים מטר רוחבו. באותו היום היה המחסן של ברטרם עמוס עד להתפקע בחומרי גלם תעשייתים: 2800 טונות של גפרית, ו-128 טונות של נתרן חנקתי. נתרן חנקתי היא תרכובת המשמשת לייצור דשנים, בעיקר, והיא דליקה מאוד. המחסן של ברטרם נבנה בסטנדרטים הגבוהים ביותר של בטיחות אש שהיו קיימים באותה התקופה – קירות כפולים, עמודי מתכת ועוד – אך האש שבערה בבניין הצמוד הייתה עזה כל כך, עד שגצים וקרינת חום הדליקו את הגפרית והנתרן החנקתי שבתוכו.

צופים סקרנים החלו מתגודדים ברחובות הסמוכים כבר מתחילת האירוע, אך כשהמחסן של ברטרם החל לבעור – התושבים החלו נוהרים אל השרפה בהמוניהם. קשה להאשים אותם: זה היה מחזה לא שגרתי, בלשון המעטה.

הגפרית הלוהטת הפכה לנוזל, ונהרות אדומים כמו לבה רותחת נשפכו מחלונות הקומות הגבוהות של המחסן ונפלו אל הרחוב והנהר שמתחתם. האש שאפפה את המבנה זרחה באור כחול-סגול מיוחד במינו, והפכה את ניוקאסל וגייטסהד למעין קנבס ענק שעליו ריצדו להבות מהפנטות. חלק מהאנשים תיארו זאת כאילו נפתח חלון אל הגיהנום ואפשר לכולם הצצה פנימה. דמיינו לעצמכם מאורע כה מדהים, המתרחש בתקופה שבה אין טלוויזיה או קולנוע: אנשי העיר מעולם לא ראו מחזה שכזה. השרפה הזו הייתה משהו שאבות יספרו לבניהם, סבים יספרו לנכדים ושדרי פודקאסט למאזיניהם. כל מבנה שהשקיף על המחסן הבוער אכלס עשרות צופים סקרנים, משני צדי הנהר. הגשרים שחיברו בין ניוקאסל לגייטסהד היו היציעים, והמחסן של ברטרם היה ההצגה הכי טובה בעיר…

הסימן הראשון שמשהו לא בסדר היה פיצוץ חלש, כמו הד של יריית רובה, שנשמע מתוך הבניין, בסביבות שלוש ועשר דקות לפנות בוקר. שני פיצוצים קטנים ומהירים נשמעו מיד אחריו. הצופים היו מוקסמים מדי, והכבאים היו עסוקים מדי בכדי להתייחס אליהם. שלוש דקות מאוחר יותר התפוצץ המחסן של ברטרם ברעם אדיר שנשמע עשרות קילומטרים משם, בעיירות שכנות.

כל מי שעמד בסביבתו המיידית של המבנה הועף לאוויר והושלך לאחור כמו בובת סמרטוטים. כמה עשרות כבאים, שוטרים, חברי מועצת העיר וסוחרים שבאו להשגיח מקרוב על מאמצי הכיבוי נקברו תחת טונות של גופרית רותחת – ביניהם גם צ'רלס ברטרם עצמו, בעליו של המחסן שהתפוצץ. מאוחר יותר, כשיחפרו המחלצים ויחפשו את גופותיהם של מי שנקברו תחת ההרס, יימצאו רק עצמים אקראיים ששרדו את החום העז: מחזיק מפתחות, שעון זהב, משרוקית כלבים, קופסת סיגרים ועוד. מכל השאר – מבשר ועד בגדים – נותר רק אפר.

הפיצוץ זעזע את ניוקאסל וגייטסהד כמו רעידת אדמה: חלונות זכוכית התנפצו בכל מקום, גגות הועפו, סלעים ואבנים במשקל מאות קילוגרמים הועפו למרחק של מאות מטרים. פטריית עשן שחורה התמרה לגובה של כמה מאות מטרים. מהמחסן הגדול נותר רק מכתש בעומק של שניים עשר מטרים. במשך מספר שניות שכבו הצופים ההמומים על הקרקע, בדממה, מוכים בהלם. השקט התחלף בצרחות מספר שניות מאוחר יותר כשגשם של גפרית בוערת וגצים לוהטים שהועפו לאוויר החל נופל על הערים שמשני צדי הנהר. בתים, חנויות ומפרשי ספינות נדלקו בכל מקום. הקהל החל בורח אנה ואנה בהיסטריה, וכאוס מוחלט שרר בעיר הבוערת.

גייטסהד וניוקאסל בערו במשך מספר ימים ארוכים, עד שהצליחו התושבים לכבות את האש בסיוען של ערים שכנות. חמישים ושלושה בני אדם נהרגו, וכמה מאות נפצעו: מספר זעום להפליא, בהתחשב בתיאור עצמת הפיצוץ וההרס שזרעה השרפה באזורים נרחבים.

ועדת החקירה שהוקמה כדי לבחון את האסון עסקה בשאלה מרכזית אחת: מדוע התפוצץ המחסן של ברטרם? נתקן חנקתי וגפרית, על אף שהם דליקים, אינם נפיצים באופן עקרוני. השמועות בעיר גרסו שצ'ארלס ברטרם אחסן אבקת שריפה במחסן: אם נכון הדבר, מדובר בעבירה חמורה על החוק. אף על פי כן, בדיקה מקיפה לא מצאה בדל של עדות לנוכחות חומרי נפץ במחסן. השערות אחרות לגבי סיבת הפיצוץ, כמו מים שחדרו לבניין וגרמו לפרץ של קיטור לוהט, לא נראות כסבירות במיוחד. נכון להיום, מקור הפיצוץ שהביא לשרפה הגדולה של ניוקאסל וגייטסהד עודנו תעלומה.

רעידת האדמה והשרפות בסן-פרנסיסקו, 1906

ב-18 באפריל, 1906, בשעה חמש ורבע בבוקר, התעוררו תושבי סן-פרנסיקו והעיירות הסמוכות לה בבהלה: במשך עשרים שניות רעדה האדמה בעצמה.

כיום אנו יודעים שקליפורניה נמצאת בדיוק בנקודת המפגש של שני לוחות טקטוניים גדולים: הלוח הצפון אמריקני, והלוח הפסיפי. הלוח הצפון אמריקני נע דרומה, והלוח הפסיפי נע צפונה, והשניים מתחכחים זה בזה ללא הרף. קצב התנועה של הלוחות הוא בסביבות חמישה ס"מ בשנה אבל מדי פעם בפעם, כפי שקרה באותו היום ב-1906, הלוחות נתקלים במכשול כלשהו שמפריע לתנועתם. או אז, נוצר לחץ אדיר שהולך ונבנה בבטן האדמה – עד שהמכשול משתחרר בבת אחת, והאדמה מזדעזעת בפראות. רעידת האדמה בת עשרים השניות הייתה רק ההקדמה: דקה אחת לאחר מכן הכתה את סן-פרנסיסקו רעידה חזקה הרבה יותר: בסביבות שמונה בסולם ריכטר. עדויות התושבים מספרות על כבישים ומדרכות שהחלו עולים ויורדים בגלים, כאילו שהקרקע 'נושמת' בכבדות. סדקים אדירים נפערו בקרקע. בתמונות שנשתמרו מאז ניתן להבחין בתזוזה הדרמטית של הלוחות הטקטוניים: למשל, שני חלקים שפעם היו שייכים לאותה הגדר – מופרדים ביניהם עד כדי חמישה מטרים ויותר.

כצפוי, נזק כבד נגרם למבנים בכל רחבי האזור: מאות נהרגו כשבתיהם קרסו או כשעמודים ולבנים נפלו עליהם כשברחו לרחובות. לא רבים יודעים, עם זאת, שעיקר הנזק באירוע לא נגרם כתוצאה מהרעידה עצמה – כי אם דווקא בשרפות שפרצו אחריה. כמו בכל המקרים שתיארתי בפרק עד כה, גם כאן לגורם האנושי הייתה השפעה מכרעת על מידת ההרס שנגרם כתוצאה מהאש.

ארובות שהתמוטטו, עששיות גז שנפלו משולחנות ואירועים דומים הביאו לעשרות שרפות קטנות שפרצו בכל רחבי העיר. הכבאים שהגיעו לכבות אותן גילו, למורת רוחם, שאין להם עם מה לכבות: רעידת האדמה עיקמה ושברה את כל צינורות תשתית המים של סן-פרנסיקו, וכל מה שיצא מהברזים היו זרזיפים זעירים של מים, שגם הם אזלו בתוך דקות. נוסף על כך, מנהל שירותי הכיבוי של העיר, קצין בשם דניס סוליבן, נפצע אנושות ברעידה, כשארובה של מבנה סמוך התרסקה לתוך תחנת הכיבוי שבה ישן. זה היה חוסר מזל אמתי, שכן סוליבן היה מפקד מוכשר ועתיר-ניסיון. סגנו, שהחליף אותו, היה מנוסה הרבה פחות.

הכבאים עשו מה שיכלו. הם גייסו לעזרתם ספינות של משמר החופים אשר שאבו מים מהים ומילאו את רכבי הכיבוי, וכך הצליחו להציל מספר בתים בקרבת הנמל. מעבר לכך, שירותי הכיבוי היו חסרי אונים והשרפות בערו בעיר ללא הפרעה. ראש העיר שלח קריאה בהולה לבסיסי הצבא באזורו, וביקש שישלחו חיילים כדי לסייע בכיבוי השרפות ולהשליט סדר בכאוס שפרץ בעיר בעקבות הרעידה. הוא חשש ממעשי ביזה ושוד שיבואו בעקבות הכאוס, ועל כן הורה לחיילים ולשוטרים להוציא להורג במקום פורצים וגנבים.

ההרס בסן פרנסיסקו

המחסור במים הביא לכך שכמו בלונדון, שלוש מאות שנים קודם לכן, הפיתרון היחיד שהיה זמין באותו רגע כדי להילחם בשרפה היה למוטט או להרוס מבנים שעמדו בדרכה של האש כדי ליצור אזורי חיץ שימנעו את התפשטותה. כמו ראש העיר של לונדון, גם ראש העיר של סן-פרנסיסקו לא התלהב מההשלכות הכלכליות והציבוריות של הרס כזה. בסופו של דבר, גם לו לא הייתה ברירה: הוא הסכים להרס בתים, אבל אך ורק בתנאי וזהו המוצא האחרון.

קצין הצבא הבכיר ביותר באזור באותו הזמן היה בריגדיר גנרל פרדריק פנסטון (Funston). פנסטון היה טיפוס אסרטיבי וחסר פשרות, והחליט על דעת עצמו להפוך את סן-פרנסיסקו לשטח צבאי לכל דבר: הוא מיעט להתייעץ עם ראש העיר או הרשויות האזרחיות, וניהל את מאמצי הכיבוי והסיוע על דעת עצמו בלבד. בחלק מהמקרים הייתה להתערבות הצבאית השפעה חיובית מאוד: אלפי החיילים שהתפרסו ברחבי העיר חילקו מזון ובגדים לתושבים המסכנים, פינו הריסות, טיפלו בפצועים והקימו מחסות לפליטים. בעניינים אחרים, ובמיוחד בכל מה שהיה קשור בכיבוי השרפות – להחלטות שקיבל פנסטון היו השלכות שליליות מאוד.

כדי למוטט בניינים, יש צורך בחומרי נפץ. סן-פרנסיסקו הייתה מוקפת במכרות ובבסיסי צבא, כך שחומרי נפץ היו בשפע. ניסיון בהפעלת חומרי הנפץ, עם זאת – ובמיוחד בסביבה עירונית צפופה – לא היה. חייליו חסרי הניסיון של פנסטון עשו כמעט כל טעות אפשרית בניסיונותיהם ליצור אזורי חיץ.

חומר הנפץ המועדף כדי למוטט בניין הוא דינמיט: הוא גורם לפיצוץ מהיר וחזק, שמשטח את המבנה בזריזות מבלי לשרוף אותו. החיילים, שלא היו מודעים לכך, השתמשו באבקת שרפה, חומר נפץ חלש בהרבה שגם מפזר גיצים ואש לכל עבר. התוצאה הייתה שחלק ניכר מהפיצוצים, במקום שיסייעו לבלום את השרפה – דווקא הציתו שרפות חדשות. הנחייתו של ראש העיר להימנע מהרס בתים כמה שרק ניתן הביאה לכך שהחיילים פוצצו מבנים רק כשהאש המתפשטת כבר הייתה קרובה אליהם מאוד, ולאזור החיץ שנוצר לא הייתה משמעות מעשית – או אפילו להפך, כשהחיילים מוטטו קירות שהיו עשויים לבלום את האש. כבר ביום השני לשרפה ניתן היה להבחין שפיצוצי הבתים מזיקים יותר משהם מועילים – אך הבריגדיר גנרל פנסטון היה מאוהב ברעיון. הוא הורה להביא חומרי נפץ נוספים מכל מקור אפשרי, ואפילו הורה לספינות משמר החופים – אותן ספינות שהמשאבות שלהן סייעו להציל את מעט הבתים שכן אפשר היה לכבות בזמן – להפסיק את השאיבה ולהפליג לבסיסים מרוחקים כדי להביא חומרי נפץ נוספים.

פה ושם היו אנשים שהיו מנוסים בשימוש בחומרי נפץ: אלו היו הכורים, שנעזרים בדינמיט יום יום כחלק מהעבודה במכרות. כמה מהם פנו אל הצבא והציעו את עזרתם, אך נדחו על הסף. ניתן לחוש בעלבון ובתסכול שחשו אותם כורים במאמר שהתפרסם מאוחר יותר במגזין מקצועי:

"המשטרה, המיליציה והכבאים המתנדבים השתמשו בקופסת דינמיט היכן שקמצוץ היה מספיק, פוצצו את הצד הלא נכון של הקיר ועשו דברים מטופשים אחרים, כמו הצבה של חבית אבק שריפה שחור במרכז בניין עשוי מעץ, כך שהתוצאה הייתה שריפה של הבניין במקום למוטט אותו… הם פוצצו בניינים בוערים והפיצו את אש במקום למנוע את התפשטותה. עם כל כך הרבה כורים בקהילה, אפשר היה למצוא עזרה של אנשים מנוסים – וכמה מחברינו אכן הציעו את עזרתם – אך לשווא. קשה לשכנע אדם שאין לו מושג מה הוא עושה."

במשך שלושה ימים בערה סן-פרנסיסקו, ועמוד העשן שהיתמר מעל העיר הגיע לגובה של מספר קילומטרים. השרפה כילתה כעשרה ק"מ רבועים של שטח בנוי: כמו שטחה של תל-אביב מחוף הים במערב ועד כביש 4 במזרח. עשרים ושמונה אלף בתים נהרסו, כשמונים אחוזים מכלל הבתים בעיר באותה התקופה. על פי כמה הערכות, כחמישים אחוזים מהם נהרסו באופן מכוון על ידי חייליו של גנרל פנסטון – ביניהם גם בתים רבים שקרוב לוודאי היו שורדים את השרפה ללא פגע.

אחוז לא ידוע מהבתים שהושמדו, הוצתו במכוון על ידי התושבים. הסיבה לכך הייתה מדיניותן של חברות הביטוח, שהיו מוכנות לשלם תמורת בתים שניזוקו בשרפה – אבל לא על נזקי רעידת אדמה. היו לא מעט תושבים שהבתים שלהם ניזוקו קשה כל כך ברעידה, עד שהיה עדיף להם לשרוף את הבית מאשר לנסות ולשקם את הנזק מכספם שלהם.

הדיווחים הרשמיים סיפרו על על כארבע מאות הרוגים בלבד, אך חוקרים מודרניים מאמינים כי מספר הנספים האמיתי היה קרוב יותר לשלושת אלפים. מנהיגי העיר 'עיגלו' את המספרים כלפי מטה כיוון שחששו שאם יוודאו ממדיו האמתיים של האסון תיפגע האטרקטיביות של העיר למשקיעים מהחוף המזרחי. זה לא עזר להם: הנזק שספגה סן-פרנסיסקו פגעה אנושות בתנופת הצמיחה שלה. עד אותה הנקודה הייתה סן-פרנסיסקו לבו העסקי והתרבותי של החוף המערבי הצעיר של ארצות הברית, ובזמן שחלף עד שהתאוששה העיר וחזרה לעצמה, תפסה את מקומה העיר לוס-אנג'לס.

מבין תושבי העיר, מי שכנראה סבלו הכי הרבה היו המהגרים הסיניים. לא רק שרובע צ'יינה-טאון הושמד כליל בשרפה, הם גם נאלצו להתמודד עם גזענות ושנאת-זרים מצד החיילים. למשל, היו מקרים מתועדים שבהם החיילים שפוצצו בתים לא טרחו לפנות מתוכם תושבים סינים, ופוצצו אותם יחד עם המבנה. ועדיין, צוחק מי שצוחק אחרון. על פי חוק, תושב ממוצא זר יכל לקבל אזרחות אמריקנית רק אם נולד במדינה. לאחר האסון פנו עשרות אלפי מהגרים סינים לרשויות בבקשה לקבלת אזרחות בטענה שנולדו בארצות הברית: לרשויות לא הייתה ברירה אלא לאשר את הבקשות, שכן ארכיון תעודות הלידה של העיר הושמד כליל. על פי החישוב, אם כל המהגרים שטענו שנולדו במדינה אכן נולדו בה – לכל אישה סינית בצ'יינה טאון היו יותר מחמש מאות ילדים…

השרפה במועדון ה'קוקונט גרוב', בוסטון, 1942

השרפה הבאה עליה אספר יוצאת דופן בכך שאינה סופת אש, אפילו שרפה רחבת היקף באופן עקרוני: היא פגעה בבניין אחד בלבד. בחרתי לספר עליה מכיוון שהיא חושפת שני מאפיינים שרלוונטיים מאד גם לשרפות ענק: האחד הוא השפעתו של העשן הרעיל שנוצר במהלך השרפה, והשני הוא השפעתם של רשלנות וזלזול על תוצאות והיקף הנזק שהיא גורמת.

הקוקונט גרוב (Coconut Grove) – 'חורשת עצי הקוקוס', בתרגום חופשי – היה מועדון הלילה היוקרתי ביותר בבוסטון בזמן מלחמת העולם השנייה. כל המי ומי של בוסטון נהגו לבלות בו בסופי השבוע, לצד חיילי הצי שחזרו לחופשת מולדת וסטודנטים מהאוניברסיטאות הסמוכות. המועדון עוצב בסגנון 'גן עדן טרופי': עצי דקל עשויים מפלסטיק לצד רחבת הריקודים, בדים צבעוניים שהשתלשלו מהתקרה, מוזיקה קריבית וכיוצא בזה. בעל המקום היה איש עסקים בשם ברנט וילנסקי (Welansky). וילנסקי היה אדם קשוח וחסר פשרות, שהיה ידוע בזכות קשריו עם המאפייה ועם צמרת השלטון המקומית. הקשרים האלה, ככל הנראה, אפשרו לו לעשות בתוך הקוקונאט גרוב ככל העולה על רוחו: הוא העסיק עובדים מתחת לגיל החוקי, ולא ציית לחוקי בנייה ובטיחות.

ביום שבת, ב-28 בנובמבר 1942, שהו בקוקונאט גרוב כאלף אורחים, והמקום היה בתפוסה מלאה.

בקומת המרתף של המבנה היה בר קטן, ובו בילו כמה עשרות אנשים שביקשו להתרחק מהמולת האולם המרכזי שבקומת הקרקע. זוג צעיר, כנראה חייל בחופשה ונערתו, רצו להתמזמז בפינה בפרטיות ולשם כך פירק החייל נורה שהייתה חבויה בתוך דקל מלאכותי. בעשר ורבע בערב הבחין המוזג בבר בחשכה שבפינה, וביקש מאחד המלצרים – נער צעיר כבן 16 – להבריג בחזרה את המנורה למקומה. הנער ניסה לעשות זאת, אבל לא הצליח להבריג את הנורה בחושך. הוא הדליק גפרור כדי לראות טוב יותר, והחזיר את הנורה למקומה.

הדעות חלוקות לגבי מה שאירע בהמשך: הנער טען שכיבה את הגפרור היטב לפני שעזב את המקום, וחוקרי השרפה תמכו בטענה זו. אורחים שעמדו לא רחוק סיפרו שזמן קצר לאחר שעזב הנער את המקום הבחינו בלהבות קטנות בין עלי דקל הפלסטיק, והבדים שכיסו את התקרה החלו משנים את צבעם. מלצרים נוספים הוזעקו למקום כדי לכבות את האש. בתחילה האורחים היו משועשעים מהאירוע, וצפו בחיוך במלצרים מנסים לכסות את השרפה הקטנה באמצעות כוסות סודה.

הלהבות הנמוכות הטעו את כולם. מאחורי הבדים העבים זחלה האש לאורך התקרה והתפשטה מעל לראשיהם של הסועדים. רק כשהחלו הלהבות מתקרבות אל מדרגות היציאה מהמרתף, הרימה האש את ראשה וגלתה את עצמתה האמתית: האוויר הטרי שליד היציאה ליבה את הבערה, ושניות ספורות לאחר מכן התפוצץ כדור אדיר של אש מהמרתף אל תוך האולם הראשי.

כמעט בבת אחת התחלפה האווירה בקוקנאט גרוב משמחה ועליצות, לפניקה היסטרית. החשמל והתאורה נעלמו בכמה שניות, ועשן שחור ומחניק החל ממלא את המועדון. מאות בני אדם החלו רצים אל הדלת הראשית של המועדון וכאן נתגלתה הטעות הקטלנית הראשונה: טעות אחת מני רבות, למרבה הצער. בכניסה הראשית הייתה רק דלת אחת, וזו הייתה דלת מסתובבת. האורחים המבוהלים צבאו על הדלת וניסו לדחוף אותה, אבל כל אחד מצד אחר – והתוצאה הייתה שאף אחד לא יכול היה לצאת דרכה. העשן השחור והמחניק גרם להם לאבד את ההכרה בתוך כמה עשרות שניות. כוחות הכיבוי הגיבו במהירות שיא: למעשה, כבאים שעבדו ברחוב המקביל הבחינו בעצמם את העשן שעולה מהמועדון והגיעו אליו בתוך דקות ספורות, אבל היו חסרי אונים לחלוטין: עשרות גופות נערמו מאחורי הדלת המסתובבת, וחסמו אותה לחלוטין. חלפו שעות עד שהצליחו הכבאים לפרק את הדלת ולהיכנס פנימה.

גם בתוך המועדון המצב לא היה טוב יותר. העשן הסמיך והחשכה המוחלטת הביאו לכך שמאות אורחים נהרגו בזמן שהסתובבו כסומים בין הלהבות. כמה עשרות הצליחו להגיע אל דלת חירום בצדו האחורי של המועדון: הם דחפו ודחפו ודחפו את הדלת בניסיון נואש להציל את עצמם… אבל הדלת הייתה מהסוג שנפתח כלפי פנים, ולא כלפי חוץ. כחמישים איש נהרגו מאחורי הדלת הלא-נעולה.

כשעלה השחר על בוסטון נתברר הקף האסון: 492 איש נהרגו בקוקנאט גרוב. רובם המוחלט של הנספים לא נפגעו מהאש עצמה, כי אם מהעשן השחור והסמיך שנפלט מהבדים, הריפודים ושאר החומרים הדליקים שבמועדון.

למי שלא "זכה" להיות בתוך בניין בוער, קשה להבין עד כמה באמת מסוכן העשן המחניק שנוצר בזמן שרפה- למעשה, מסוכן לא פחות ואולי אפילו יותר, מהלהבות עצמן. העשן הכבד הוא גם פקטור חשוב בזמן שריפה גדולה, כמו סופת אש: הוא מגביל את הראות ומונע מהכבאים בשטח להבחין בכיוון ההתפשטות של חזית האש, וגם הופך את הבריחה ממנה למשימה קשה בהרבה.

בחזרה לבוסטון, ולשרפה בקוקונט גרוב. העיר כולה הייתה בהלם. לא רק שמדובר היה במועדון הנוצץ והזוהר ביותר בעיר, כמעט ולא היה אחד שלא איבד אח או חבר באסון. הטרגדיות נפרשו מעל דפי העיתונים: משפחה בת עשרה נפשות שנספתה כולה. ארבעה אחים, כולם חיילים בחופשה, נהרגו. באק ג'ונס, אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים של זמנו, נהרג ליד השולחן שבו חגג עם חבריו. היו גם סיפורים על גבורה יוצאת מגדר הרגיל, כמו מלח בשם קליפורד ג'ונסון שבילה עם חברתו בקוקנאט גרוב. ג'ונסון הצליח לברוח דרך חלון צדדי במטבח, אבל חזר פנימה כדי לחפש את אהובתו. לא פעם, לא פעמיים – ארבע פעמים חזר ג'ונסון אל התופת כדי להציל אותה – ולא ידע שכל אותו הזמן היא מחכה לו מחוץ למועדון, בריאה ושלמה. ג'ונסון נכווה באופן קשה מאד: חמישים אחוז מגופו היה מכוסה בכוויות מדרגה שלישית, כוויות שבהן העור נשרף לחלוטין והבשר שמתחתיו נחרך. הוא שרד שנתיים של טיפולים קשים וכואבים – הפצוע הכי קשה שאי פעם שרד מצב כזה עד אז – ולבסוף זכה לשאת את אהובתו לאשה. למרבה הצער, הוא נהרג 14 שנה מאוחר יותר, בתאונת דרכים.

חקירת הדלקה העלתה שורה ארוכה של כשלים והפרות בוטות של כללי בטיחות שהביאו לתוצאה הקשה. למשל, חלק גדול מהתפאורה – וילונות כבדים, בדים שנתלו מהתקרה וכו' – היה עשוי מחומרים דליקים מאוד אשר בזמן השרפה פלטו פחמן חד-חמצני רעיל ועשן סמיך במיוחד. לחשמלאי של הקוקנאט גרוב לא היה רישיון לעסוק במקצוע. התפוסה במועדון באותו הערב הייתה עשרים וחמישה אחוזים מעל למותר.

עיקר הזעם הציבורי הופנה אל ברנט וילנסקי, בעל המקום. לא רק שהייתה לו אחריות ישירה לכל הכשלים והפרות כללי הבטיחות שהפכו את הקוקונט גרוב למלכודת המוות המושלמת, החקירה גם העלתה שוילנסקי הורה לאטום דלתות חירום בלבנים ובמלט, למשל, כדי לוודא שאף אחד אינו מנסה לעזוב את המועדון בלי לשלם על המשקה שלו. חלון זכוכית שהיה עשוי לשמש כפתח מילוט היה סגור בקרשים ובשלשלאות. תאוות הבצע שלו עלתה בחייהם של מאתיים בני אדם לפחות, שנהרגו לצד יציאות החירום האטומות. וילנסקי הועמד לדין, הורשע באחריות לאסון ונידון לחמש עשרה שנות מאסר: הוא שוחרר כעבור ארבע שנים בעקבות סרטן קטלני שבו לקה, והלך לעולמו שבועות מספר לאחר מכן.

האסון בקוקונט גרוב היה טראומה קשה עבור בוסטון וארצות הברית כולה, אך היה גם זרז לחקיקה שתרמה רבות למניעת אסונות דומים בעתיד, כגון שינויים בנהלי בנייה וחשמל. חלק מהשינויים האלה מלווים אותנו עד היום, וגם בישראל – כמו דלתות חירום שנפתחות החוצה באמצעות ידיות דחיפה ושלטי הכוונה מוארים ליציאות חירום. אם תשימו לב, בכל בית מלון או במבנה ציבורי אחר שהכניסה אליו היא באמצעות דלת מסתובבת – ישנה לצד הקרוסלה גם דלת רגילה, שנפתחת החוצה – גם זו תוצאה של הלקחים שהופקו בעקבות השרפה בקוקונט גרוב.

הפצצת דרזדן, גרמניה, פברואר 1945

אם בקרתם אי פעם בפירנצה, ודאי התרשמם מיופיה של העיר האיטלקית המדהימה הזו ומהעושר התרבותי והאמנותי שבה. אחת מכינוייה של דרזדן, בירתה של מדינת סקסוניה שבמזרח גרמניה, היה 'פירנצה שעל האלבה', הנהר שזורם דרכה. במשך מאות שנים היא נחשבה לאחת הערים היפות ביותר באירופה, וזו גם הסיבה שלא הופצצה במהלך מרבית מלחמת העולם השניה באותה האינטנסיביות שבה הפציצו בעלות הברית ערים אחרות בגרמניה הנאצית. כל העושר התרבותי וההיסטורי, לצד חייהם של כמה עשרות אלפי בני אדם, נמחקו בתוך פחות משלוש שעות, ב-13 (שלושה עשר) בפברואר, 1945.

למרבה האירוניה, הנאצים היו אלה שנטעו את זרעי חורבנה של דרזדן במו ידיהם. הגרמנים הבינו, בשלב מוקדם יחסית של המלחמה, שהאש היא כלי נשק יעיל ביותר בלוחמה נגד ערים מאוכלסות בצפיפות: שרפה יכולה להתפשט וליצור נזק מתמשך קילומטרים רבים ממוקד פיצוץ רגיל. כמובן, האש שימשה ככלי נשק בזמן מלחמה עוד משחר ימי ההיסטוריה, ופצצות תבערה מסוגים שונים היו קיימות שנים רבות בטרם מלחמת העולם השנייה – אבל הנאצים עשו מאמצים ניכרים להבטיח שהפצצה מן האוויר תגרום, בסבירות גבוהה, לשרפה רחבת הקף. למשל, בזמן הבליץ על לונדון, מטוסים גרמניים השליכו פצצות הדף כדי לפרוץ דלתות וחלונות ולהעיף גגות מעל הבתים – ורק אז השליכו פצצות תבערה: האש חדרה אל הבתים הפתוחים, שרפה רהיטים, בדים וקירות והתפשטה במהירות לבתים הסמוכים.

הבריטים לא ישבו בחיבוק ידיים. ארתור האריס, המוכר גם בכינוי 'האריס המפציץ' (Bomber Harris) וגם כ'האריס הקצב', היה מפקד זרוע ההפצצה של חיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה: הוא סיפר בזכרונותיו שחלק גדול מההצלחה של המפציצים הבריטיים ניתן לזקוף לזכות הלקחים שלימדו אותם הנאצים בימי הבליץ. הגרמנים הדגימו בפני הבריטים טכניקות יעילות ליצירת הרס באמצעות שרפות יזומות: למשל, אם מדליקים שרפות רבות בו זמנית, צוותי הכיבוי לא יוכלו לטפל בהן, וכך השרפות תשתוללנה באין מפריע במשך זמן רב יותר.

האריס ועמיתיו הבינו, עם זאת, שהנאצים עשו טעות קריטית שמנעה מהם למצות עד תום את טקטיקת הבערת הערים: הם לא ריכזו את ההפצצות שלהם בתא שטח מצומצם ובפרק זמן קצר. היו מקרים שבהם תקפו הנאצים אזור מרוכז אחד, והיו מקרים אחרים שבהם נפלו פצצות רבות בדקות ספורות אבל כמעט אף פעם לא נעשו השניים האלה באותם הרגעים. הניסיון שצברו הבריטים בהתמודדות מול ההפצצות הגרמניות לימד אותם שכדי ליצור תנאים מתאימים לשרפה גדולה, יש להפציץ אזור מצומצם יחסית ובפרק זמן קצר שבשום פנים ואופן לא יאפשר למכבי האש להגיב. המפציצים שתקפו את דרזדן השליכו אלפי טונות של פצצות חומר נפץ ותבערה בתוך שתי דקות בלבד, ובאזור מטרה ששטחו היה כמה ק"מ רבועים. הטקטיק ה הזו נוסתה בהצלחה שנתיים קודם לכן בהפצצה על העיר המבורג, אבל הגיעה לכדי שלמות בהפצצה על דרזדן.

ההפצצה תפסה את הגרמנים בהפתעה. דרזדן כמעט ולא הייתה מוגנת על ידי כוחות נ"מ, ושום דבר לא הפריע למפציצי בעלות הברית להטיל את התחמושת על המרכז העתיק והמאוכלס בצפיפות של העיר הגדולה. טקטיקת ההבערה המתוכננת פעלה באופן מושלם, והציתה שרפה שהמעטים ששרדו אותה לא ישכחו לעולם. כך מתאר את המאורעות כבאי גרמני: הוא וחבריו לצוות שמעו את צופרי האזעקה ופרסו צינורות כדי להגן על המפעל שבו הוצבו.

"לפתע, גשם של אש ירד עלינו מהשמיים. ניסינו להוציא את משאבת המים מהצריף אבל זה היה בלתי אפשרי. האוויר היה ממש מלא באש, ויציאה מהמחסה פירושה הייתה מוות ודאי, ובכל אופן לא היינו מסוגלים להציל את המפעל בשום מצב…ואז החלה סופה, יללה עזה של רוח מכיוון רחוב. הרוח התעצמה עד שהפכה להוריקן, ואנחנו איבדנו כל תקווה להילחם באש. היה זה כאילו שכל מה שיכולנו לעשות נגד האש, הוא לא יותר מטיפת מים בודדת על סלע לוהט. הכל סביבנו, עד להיכן שהצלחנו לראות, היה ים אדיר של אש."

התיאור שסיפק הכבאי אודות רוחות בעצמת הוריקן שנשבו ברחובותיה של דרזדן הוא עדות ברורה לכך שבעלות הצליחו להוציא לפועל את תוכניתן: להצית סופת אש יזומה בדרזדן. לא אתאר בפניכם את הסיפורים והתיאורים של הניצולים מההפצצה. אלו תיאורים שמי שקרא אותם, כפי שקראתי אני כחלק מהתחקיר לפרק זה, לא ישכח אותם לעולם. סיפורים על אנשים שמנסים לברוח מהאש אבל שוקעים עד הקרסול בתוך הכביש שהאספלט שבו החל להינמס, וכשהם מנסים להשתחרר מהתופת גם הידיים שלהם נלכדות בתוך האספלט. סיפורים על טורנדו פתאומי של אש שמגיע משום מקום והופך בני אדם ללפידים בוערים בשבריר שניה. המילה 'גיהנום' אינה מצליחה לתאר את מה שהתרחש בדרזדן. לנו, כמי ששמעו את הסיפורים של הסבים והסבתות על השואה, קשה אולי לחוש אמפתיה לגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה, אבל מי שיקרא את הסיפורים של הילדים ששרדו את התופת הזו, לא יוכל להישאר אדיש.

ההפצצה בדרזדן, והפצצות דומות בערים אחרות, הייתה מוקד למחלוקת בבריטניה ובארצות הברית כבר בזמן המלחמה. כארבעים אלף איש נשרפו בדרזדן בתוך פחות משלוש שעות. האריס המפציץ ותומכיו טענו כי רק הפעלת לחץ על האוכלוסיה תגרום להתמוטטות המורל הגרמני ותכריע את המלחמה, וחוץ מזה – לנאצים לא היו בבירור שום סנטימנטים כלפי הרג אזרחים: הבליץ האווירי שלהם הרג קרוב לארבעים אלף בריטים בזמן המלחמה. המתנגדים טענו – ובצדק, בדיעבד – שלסבל האוכלוסיה אין כל השפעה על הנאצים, שבטירופם היו מוכנים לקחת עמם את כל העם הגרמני אל הקבר. המחלוקת לא הפסיקה את השימוש בסופות אש ככלי נשק: באותה השנה הפציצו האמריקנים את טוקיו שביפן באותה השיטה, והרגו קרוב לתשעים אלף איש- מספר דומה לזה שנהרגו בהפצצה הגרעינית בהירושימה, עובדה שמלמדת על עצמתה ההרסנית של סופת אש.

מה מלמדים אותנו הסיפורים אודות סופות האש לאורך ההיסטוריה?

אני חושב שסופות האש משקפות, במידה מסוימת, את האופי האנושי. מצד אחד, הם חושפות בפנינו את החולשות והתכונות הפחות חיוביות שלנו, כמו חשדנות כלפי זרים, כפי שבאה לידי ביטוי בסיפור על רומא ורשלנות ותאוות בצע, בהן נתקלנו בשרפה בקוקנט. מצד שני, הן מלמדות אותנו שאנחנו יכולים להשתפר: כל אסון הביא בעקבותיו שיפורים ושינויים בטכנולוגיה וכללי הזהירות, וכיום אנחנו מבינים טוב יותר מאי פעם את הסיבות הסביבתיות שמביאות לפרוץ סופות אש.

סופות אש גם מדגימות לנו שלמרות אלפי שנים של ציוויליזציה, יש לנו לאן להתקדם. השליטה באש היא זו שהפכה אותנו, בימים הפרה-היסטוריים, מחיות אינטליגנטיות לבני אדם השולטים בגורלם ובסביבתם. היום אנחנו יודעים אולי להצית סופות אש ולהשתמש בה ככלי משחית- אבל אנחנו לא יודעים כיצד לשלוט בהן ולכבות אותן. דבר אחד בטוח: ביום שנדע כיצד להימנע מרשלנות שמביאה לסופות אש, ונפסיק להצית אותן ולשלח אותן אחד בשני- נהייה בני אדם טובים יותר.

קרדיטים

https://soundcloud.com/sepgil/silent-violence
https://soundcloud.com/agcnf_media/haunted-illusions
http://soundcloud.com/apoapsis/doodle
http://soundcloud.com/joey-lee-taylor/the-future-aint-the-same
http://soundcloud.com/dadoux-1/enya-boadicea-remix-by-dadoux

ביבליוגרפיה ומקורות

http://earthquake.usgs.gov/regional/nca/1906/18april/casualties.php
http://www.historynet.com/the-great-1906-san-francisco-earthquake-and-fire.htm
http://bancroft.berkeley.edu/collections/earthquakeandfire/index2.html
http://www.sfmuseum.org/1906.2/arson.html
http://books.google.co.il/books?id=Q_71JLwlm-kC&lpg=PP1&dq=san%20francisco%20fire%201906%20dynamite&pg=PA79#v=onepage&q=san%20francisco%20fire%201906%20dynamite&f=false
http://books.google.co.il/books?id=xkOhwFzz1AkC&lpg=PA292&ots=pP3uj_iLkg&dq=rome%20fire%2064&pg=PA293#v=onepage&q&f=false
http://www.pbs.org/wnet/secrets/previous_seasons/case_rome/clues.html
http://www.eyewitnesstohistory.com/rome.htm
http://books.google.co.il/books?id=S89TnkThXTgC&dq=the%20Great%20Fire%20Of%20Gateshead%20And%20Newcastle%201854&pg=PA121#v=onepage&q&f=false
http://www.picturesofgateshead.co.uk/great_fire/index.html
http://www.chron.com/CDA/archives/archive.mpl/1987_505981/main-suspect-in-42-nightclub-fire-recalls-boston-t.html
http://www.archive.org/stream/reportconcerning00bost#page/56/mode/2up
http://www.bostonfirehistory.org/firestory11281942.html
http://www.boston.com/news/daily/21/archives_cocoanut_112292.htm
http://www.bostonglobe.com/metro/2012/07/15/historians-mull-mysteries-cocoanut-grove-fire-anniversary-approaches/6unPyEyD1Kk5kB1ly9VYbI/story.html?camp=pm
http://books.google.co.il/books?id=m_rUckiR62kC&lpg=PP1&ots=DsZREuAcgV&dq=ww2%20bombing%20firestorms&pg=PA111#v=onepage&q&f=false
http://www-cs-faculty.stanford.edu/~eroberts/courses/ww2/projects/firebombing/websitetokyo1.htm
http://www.historylearningsite.co.uk/bombing_of_dresden.htm
http://www.eyewitnesstohistory.com/londonfire.htm
http://www.museumoflondon.org.uk/Collections-Research/Collections-online/group.aspx?g=group-17548
http://www.bbc.co.uk/history/british/civil_war_revolution/great_fire_01.shtml

[עושים היסטוריה] 129: האיש שקטף לחם מהשמיים- על פריץ הבר

הכימאי היהודי-גרמני פריץ הבר (Haber) אחראי לאחת מהתגליות הגדולות של תקופתנו: יש אף מי שיגידו, התגלית החשובה מכולן. על פניו, הוא אמור להיות מפורסם ונערץ על כולם- אך פיתוח נוסף שלו הפך אותו בעיני רבים לבן בריתו של השטן…

הכימאי היהודי-גרמני פריץ הבר (Haber) אחראי לאחת מהתגליות הגדולות של תקופתנו: יש אף מי שיגידו, התגלית החשובה מכולן. על פניו, הוא אמור להיות מפורסם ונערץ על כולם- אך פיתוח נוסף שלו הפך אותו בעיני רבים לבן בריתו של השטן…

  • 02:15 מדוע זקוקים צמחים לדשן מלאכותי?
  • 07:30 פריץ הוגה את 'תהליך הבר', ומציל את האנושות מאסון ודאי…
  • 15:20 שוטרים צרפתים המגוייסים לשדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה מביאים עימם ציוד מהבית, ומשנים את מהלכה של המלחמה הגדולה.
  • 25:10 ימים ספורים לאחר שזכה להצלחה הגדולה ביותר שלו, מקבל הבר בשורת איוב מהעורף…
  • 33:00 הנאצים עולים לשלטון בגרמניה, ופריץ הבר מוצא בן ברית בלתי צפוי: חיים וייצמן.

תודה לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית, ולנועם קופרשטיין המוכשר על האיור המבריק לפרק.

אייל וורגפט, חוקר באוני' העברית, מוסיף את ההערה הבאה:

אגב, נסיונו הכושל של פריץ האבר להפיק זהב ממי-הים נבע בעיקר מהעובדה שעד שנות ה-60' של המאה הקודמת לא היו מדידות מהימנות של מליחות מי הים, ועל כל שכן מדידות מהימנות של ריכוזי הצורונים המומסים השונים. זהב נמצא כמומס במי ים, אולם בריכוז של גרם בודד ב-250,000 טון מי-ים.
כיום מדידות המליחות של מי הים מתבצעות ע"י מדידת ההתנגדות שלהם למעבר זרם חשמלי. ציוד אלקטרוני רגיש מספיק לא היה זמין בימיו של האבר.

תודה, אייל! 🙂

פרק זה מבוסס על כתבה שלי שתופיע בגיליון הבא של 'סגולה', המגזין הישראלי להיסטוריה. אם טרם יצא לכם להכיר את סגולה, אני ממליץ עליו בחום! מגזין איכותי מאד, הן בתוכן והן בהגשה, עם דגש מובהק על היסטוריה יהודית וארץ-ישראלית.

מפגש המאזינים הרביעי של עושים היסטוריה יוצא לדרך! רשמו את התאריך: ה-21.7.13, יום א' בערב. המקום: אולם 'קסטיאל' ברח' אלפסי 36, תל אביב. השעה: 1930. בתוכנית:

  • מופע אשליות של רועי יוזביץ'
  • פאנל על עתיד הפודקאסטינג בישראל בהשתתפות בכירי השדרים: איתמר וייסברג, זיו קיטרו, יובל מלחי וירון אסא. מנחה את הפאנל ליאורה לוי.
  • הרצאה שלי: איך לפרק 'פצצה' טכנית?…טכניקות העברת ידע ב'עושים היסטוריה'.

תודה למי שהתנדבו לסייע בהפקת האירוע, כמו הצלם דוד בר סלע מ'בר סלע צילום אירועים'. הכניסה בחינם, ואשמח אם כל משתתף יתרום עשרים ש"ח לכיסוי ההוצאות. אני מחפש חברה שתיקח חסות על הארוע: לפרטים, אנא פנו אלי בטופס צור קשר, או במייל ran@ranlevi.com.


האיש שקטף לחם מהשמיים- על פריץ הבר

כתב: רן לוי

ההיסטוריה של המדע משופעת  בלא מעט מדענים מבריקים ממוצא יהודי. גם אם יהדותם לא תרמה ממש להשגיהם, עדיין נעים לדעת שאלברט איינשטיין, קרל סגן וריצ'רד פיינמן חלקו אתנו אותה המורשת – התרבותית וההיסטורית.

הכימאי פריץ הבר ראוי, על פי כל אמת מידה של תגליות מדעיות, להיכלל ברשימה מכובדת זו. התהליך הכימי שהגה נחשב בעיני רבים להמצאה הגדולה ביותר של המאה העשרים, חשובה אף יותר מהמחשב או מהאנטיביוטיקה. לפחות שליש מאוכלוסיית עולמנו חבה את עצם קיומה לפריץ הבר: הוא האיש שבזכותו, סביר להניח, אכלתם את ארוחת הצהרים האחרונה שלכם.

בפועל, עם זאת, איננו מרבים להתגאות בפריץ הבר. לכמה מתגליותיו של הכימאי היו השלכות איומות שהביאו למות עשרות מיליוני בני אדם, ביניהם גם מיליונים מבני עמנו. תגליות אלה הכתימו את המוניטין של הבר במידה כזו, עד שרבים אף מתביישים במוצאו. אם כן, מי היה פריץ הבר ומדוע המורשת שהשאיר אחריו כה מורכבת?

לחם מהשמיים

פריץ הבר נולד בגרמניה בשנת 1868 למשפחה יהודית חילונית, וגילה עניין בכימיה עוד מגיל צעיר. הכשרתו המדעית בתחום הייתה מגוונת באופן יוצא דופן: פריץ למד בשלוש אוניברסיטאות שונות, במקביל לסטאז' מקצועי במפעלי תעשייה שונים. בבית נחשף לטכניקות המעשיות של כימיה בקנה מידה תעשייתי במסגרת עבודה עם אביו, סוחר בתחום הדיו והצבעים. לאחר סיום לימודיו המשיך לתארים מתקדמים, כתב ספרי לימוד וחקר את האופן שבו ניתן להפריד נפט גולמי למרכיביו השונים כגון בנזין, מזוט וכו'. בשנת 1904 נחשף הבר לראשונה לבעיה קשה שהעסיקה את מיטב המוחות בתקופתו, אתגר שהיה עתיד לשנות את חייו.

כדי לצמוח ולשגשג, צמחים זקוקים לכמה מזונות בסיסיים: מים, פחמן דו חמצני, זרחן, אשלגן וחנקן. מים ופחמן דו חמצני זמינים, בדרך כלל, בכמויות סבירות בקרקע ובאוויר. הזרחן והאשלגן נדירים יותר, אך הצמח זקוק רק לכמויות מזעריות של מינרלים אלה ולכן ברוב המקרים גם הם אינם מהווים בעיה. החנקן, עם זאת, הוא עניין מורכב יותר. החנקן הוא מרכיב חיוני בתזונת הצמח: כל החלבונים, אבני הבניין היסודיות ביותר בכל תא, מכילים חנקן. מכאן שאם אין לצמח כמויות מספיקות של חנקן זמין, הוא אינו מסוגל ליצור חלבונים חדשים וגדילתו נפגעת.

אין מחסור בחנקן על פני כדור הארץ, ואפילו להפך: קרוב לשמונים אחוזים מהאוויר שאנו נושמים מורכב ממולקולות שכל אחת מהן עשויה משני אטומים של חנקן. לרוע המזל, החנקן שבאוויר אינו זמין לצמח. הקשר הכימי שמצמיד את שני אטומי החנקן זה לזה הוא כה חזק ויציב, עד שהצמחים אינם מסוגלים לפרק אותו. הם תלויים לחלוטין בגורמים ובתהליכים חיצוניים שאמורים לפרק עבורם את מולקולת החנקן, ורק אז הם יכולים להשתמש באטומים הבודדים כחומר גלם בתאים. סופת ברקים, למשל, היא תהליך טבעי שכזה: האנרגיה החשמלית האדירה של ברק העובר דרך האוויר מספיקה כדי לשבור את הקשר שבין אטומי החנקן ולהפריד ביניהם. יש גם חיידקים שחיים מתחת לאדמה, על שורשי הצמחים, המסוגלים לפרק את מולקולות החנקן.

לאחר שמולקולות החנקן שבאוויר מפורקות, אטומי החנקן הבודדים נקשרים לאטומי מימן וחמצן ויוצרים תרכובות חדשות שאותן הצמח סופח אליו דרך השורשים. הקשרים בין החנקן למימן וחמצן חלשים יחסית, והצמח מסוגל לפרק אותם ולנצל את אטומי החנקן לתועלתו. תהליך פירוק מולקולות החנקן שבאוויר על מנת ליצור תרכובות חדשות עם חמצן ומימן מכונה 'קשירה' (Fixation, בלעז).

 החנקן הקשור שסופחים הצמחים עובר מעין תהליך מחזור טבעי. כשצמח או בעל החיים שאכלו חנקן מתים, החיידקים שבקרקע מפרקים את הרקמות ומחלצים מהן את תרכובות החנקן כך שהדור הבא של צמחים יכול לספוח אותן לצרכיו. אותו תהליך תקף, באופן עקרוני, גם לגבי צואת בעלי חיים, וזו הסיבה שצואת ציפורים או פרות, 'זבל אורגני' כפי שהיא מכונה לרוב, היא דשן טבעי ושימושי מאוד בחקלאות.

תהליך המחזור הטבעי משאיר את החנקן הקשור בקרקע לאורך דורות רבים של צמחים, אך ההתערבות האנושית בתהליכי הגידול הטבעיים יוצרת בעיה חדשה. כשעגבנייה או מלפפון גדלים בשדה הם סופחים את החנקן הקשור מהקרקע – אבל אז אנחנו מעמיסים אותם על משאיות ומעבירים אותם, ואת החנקן שהם מכילים, אל ערים מרוחקות. במילים אחרות, אנחנו מסלקים חנקן קשור מהשדה, מבלי להחזיר אותו מאוחר יותר. התוצאה היא שלאורך זמן הקרקע הולכת ומאבדת את מלאי החנקן הקשור שבה, ולא ניתן לגדל בה צמחים חדשים.

הצורך בדישון מלאכותי כדי להחזיר את החנקן לקרקע היה מוכר לחוקרים ולחקלאים כבר מאז אמצע המאה ה-19. גרמניה ייבאה בכל שנה טונות רבות של מינרלים ולשלשת עופות ממקומות מרוחקים כמו צ'ילה ובוליביה כדי להתמודד עם הביקוש הגובר לתוצרת חקלאית, שנבע מהגידול הטבעי של האוכלוסייה.

בתחילת המאה העשרים הבינו המדענים שאירופה, ולמעשה העולם כולו, עומדים בפני בעיה חמורה. מלאי המינרלים והזבל האורגני שניתן לכרות ולאסוף ממקורות טבעיים מוגבל, בעוד שהאוכלוסייה האנושית ממשיכה לצמוח. בתוך כמה עשרות שנים, שיערו חוקרים, לא יהיה בעולם מספיק דשן כדי להאכיל את כולם. התוצאה תהיה רעב גלובלי בקנה מידה שהעולם לא ידע, אסון שיבלום את הקדמה האנושית ויחזיר אותה מאות שנים לאחור.

מדענים רבים חיפשו אחר דרך לקשור את החנקן האטמוספרי באופן מלאכותי, דהיינו – לפרק את מולקולות החנקן שבאוויר וליצור מהן אמוניה, למשל, תרכובת המכילה חנקן ומימן ושממנה ניתן להפיק דשן בקלות יחסית. היו מדענים שהצליחו לעשות זאת. אחת השיטות המקובלות הייתה ליצור קשת חשמלית, מעין ברק מלאכותי, שיחקה את פעולת הברק הטבעי ויפרק את המולקולות העיקשות. אך כל השיטות לייצר אמוניה מלאכותית דרשו כמויות אנרגיה גדולות מאוד והפיקו רק כמויות זעומות של אמוניה, ולכן לא התאימו לייצור אמוניה בקנה מידה תעשייתי.

 תהליך הבר

זה היה מצב העניינים ב-1904, כשהחל פריץ הבר לעבוד על הבעיה במסגרת עבודתו בחברת BASF, ענקית הכימיקלים מגרמניה.

בתחילה הוא ניסה את השיטה המקובלת ליצירת אמוניה, שיטה שרבים ניסו גם לפניו: חימום החנקן לטמפרטורה גבוהה של אלף מעלות ויותר באמצעות קשת חשמלית או תנור כדי לשבור את הקשרים שבין המולקולות, ולאחר מכן הרכבת החנקן עם מימן כדי ליצור אמוניה. עד מהרה הבין שזהו מבוי סתום: בטמפרטורה גבוהה, האמוניה שנוצרת מתפרקת חיש מהר בחזרה למימן ולחנקן עוד לפני שניתן לחלץ אותה מהתנור.

הבר ניסה כיוון אחר. זרז (Catalist, בלעז) הוא חומר אשר מאיץ את מהלכה של תגובה כימית בין שני חומרים אחרים, אבל אינו לוקח בה חלק ואינו מתכלה. אנלוגיה טובה לזרז היא מתווך דירות. הקונה מעוניין לקנות, והמוכר מעוניין למכור – והמתווך הוא זה שמדרבן את השניים ודוחף אותם זה אל זרועותיו של זה כדי שיוכלו לסגור את העסקה מהר יותר, והוא יוכל לעבור לעסקה הבאה. זרז בתגובה כימית עושה אותה הפעולה, ואפילו בלי לשקר לאף אחד.

הבר חיפש זרז שיוכל להאיץ את תהליכי פירוק מולקולות החנקן ויצירת האמוניה גם בטמפרטורה נמוכה יותר. הוא חיפש וחיפש, אך לא מצא זרז שכזה. אחת האפשרויות שעמדה לנגד עיניו הייתה להגדיל את הלחץ שבו התרחשה התגובה הכימית כדי להגביר את קצב ייצור האמוניה, אך הדעה הרווחת בקהילה המדעית הייתה שאי אפשר, מבחינה מעשית, לבנות מתקן תעשייתי גדול שיעמוד בלחץ עצום וטמ' גבוהה לאורך זמן. בנוסף, הבר האמין גם שהעלאת הלחץ לא תגביר את קצב ייצור האמוניה במידה ששווה את הטרחה והסיבוך שבלחץ הגבוה. הוא החליט להרים ידיים, נטש את המחקר ועבר לעסוק בנושאים אחרים.

שלוש שנים חלפו ובינתיים הראו מחקרים של כימאים אחרים, ובראשם בן ארצו וולטר נרנסט (Nernst), שייתכן ולחץ גבוה דווקא כן עשוי להגביר באופן משמעותי את קצב ייצור האמוניה. הבר החליט לשוב ולנסות את מזלו. פריצת הדרך הגיעה ב-1909, כשהבר ועוזריו גילו זרז חדש ויעיל יותר, יסוד בשם 'אוסמיום' (Osmium).

זה היה החלק האחרון בפאזל, וכעת היה בידיו של פריץ הבר תהליך מושלם להפקת אמוניה, תהליך שאנחנו מכנים כיום על שמו – 'תהליך הבר'. בקווים כלליים, תהליך הבר מתחיל בגזי מימן וחנקן שמוזרקים לתוך כבשן בטמפרטורה של 300 מעלות ולחץ של 200 אטמוספירות, מעל משטח עשוי אוסמיום. החום והלחץ מפרקים את מולקולות החנקן לאטומים בודדים, והאוסמיום מסייע לאטומי החנקן להתרכב עם המימן וליצור אמוניה. התערובת מועברת למיכל נוסף בטמפרטורה נמוכה שם מסוננת האמוניה, והחנקן והמימן העודפים מוחזרים אל הכבשן לסיבוב נוסף, וכן הלאה.

 הנהלת BASF הייתה ספקנית בתחילה לגבי התועלת שבתהליך החדש, ובמיוחד לגבי השילוב הבעייתי של לחץ גדול וטמפרטורה גבוהה. אבל כשהדגים הבר כיצד הוא מסוגל להפיק במעבדה עשרות גרמים של אמוניה בתוך שעות ספורות, קצב שלא היה לו אח ורע עד כה, התפשטה ההתלהבות ברחבי החברה. כימאי מבריק נוסף בשם קרל בוש (Bosch) לקח על עצמו ליישם את התהליך שהמציא פריץ הבר בקנה מידה תעשייתי. בוש החליף את האוסמיום הנדיר והיקר בברזל זול ואת המימן הטהור באדי מים רגילים, וב-1913 הקים מפעל גדול שהפיק עשרות טונות של אמוניה בכל יום. אמוניה זו הייתה הבסיס שממנו נוצרו בהמשך דשנים מלאכותיים לחקלאות.

קשה להפריז בחשיבות תגליתו של פריץ הבר.  אין כל ספק שבלעדיו לא הייתה האנושות מסוגלת לגדל גידולים חקלאיים במידה מספקת כדי לתמוך באוכלוסיית עולמנו. כפי שציינתי בפתיח, אלמלא הדשנים המלאכותיים שליש מתושבי כדור הארץ, אם לא יותר, היו גוועים ברעב. על אף שחלפו יותר ממאה שנה, תהליך הבר-בוש הוא עדיין השיטה המובילה בכל רחבי העולם להפקת אמוניה.על פי ההערכות מחצית מאטומי החנקן שבגופנו מקורם בתהליך הבר-בוש! למעשה, כיום אנו ניצבים בפני בעיה הפוכה: כמויות החנקן הגדולות שמפיקים מפעלי כימיקלים ברחבי העולם יוצרות עודף מסוכן של חנקן קשור, ומזהמים את הקרקע ומי האוקיינוס – בעיה שוודאי עוד נשמע עליה בעתיד.

 תגליתו של פריץ הבר הפכה אותו לכוכב. הוא זכה לפרסום רב ונודע בכל רחבי העולם כאיש ש'קטף לחם מהאוויר'. ב-1911 הוא מונה למשרה היוקרתית של ראש המחלקה לכימיה פיזיקלית במכון 'קייזר וילהלם' בברלין, המרכז המדעי שהעסיק את מיטב המדענים הגרמנים של דורו. ב-1918 אף זכה בפרס נובל לכימיה. פריץ הבר היה בפסגת הקריירה המקצועית שלו, וחי את חלומו של כל מדען. לרוע מזלו, לגורל היו תוכניות אחרות עבורו.

 מלחמת העולם הראשונה

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, וגרמניה מצאה את עצמה במצב לא פשוט של מלחמה בשתי חזיתות: נגד רוסיה במזרח, ונגד צרפת ובריטניה במערב. הגנרלים הגרמנים קיוו למלחמת בזק אך במקום יזמה התקפית וקרבות מהירים והחלטיים 'נתקעו' הצדדים בלוחמת חפירות סטטית ומייאשת. הבריטים הטילו מצור על הנמלים הגרמניים, ובפרט מנעו מהם ייבוא מינרלים עשירים בחנקן מצ'ילה. למצור זה היה הפוטנציאל למוטט את המאמץ המלחמתי הגרמני כולו, שכן החנקן המיובא היה חיוני לא רק לשם ייצור דשן לחקלאות, אלא גם לשם ייצור חומרי נפץ לפצצות. רזרבות החנקן במחסנים הגרמניים היו עתידות להיגמר בתוך חודשים ספורים.

אך כאן שיחקה תגליתו של פריץ הבר לטובתה של גרמניה בתזמון מושלם. האמוניה שהפיקה חברת BASF במפעל שהוקם אך שנה אחת בלבד קודם לכן הייתה מיועדת לדשן, אך באותה הקלות ניתן היה להסב אותה להפקת חומרי נפץ – וזה בדיוק מה שקרה. תהליך הבר-בוש אפשר לגרמנים לשרוד את המצור הבריטי, לייצר פצצות בקצב גבוה ובכך להאריך את המלחמה בארבע שנים ארוכות ועקובות מדם. עבור רבים במערב די היה בעובדה זו בלבד כדי להפוך את פריץ הבר מגיבור לנבל – אך לא בכך הסתיימה מעורבותו הפעילה של הכימאי במלחמה.

 כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התגייסו לצבא הצרפתי גם לא מעט שוטרים לשעבר, ויחד עמם הביאו מהבית ציוד שנכנס לשימוש משטרתי לא מזמן: רימוני גז מדמיע. כמו הגרמנים והבריטים, גם הצרפתים היו חתומים על אמנה בינלאומית שאסרה על הצדדים הלוחמים לפתח גזים רעילים, אבל הגישה הצרפתית לאמנה הייתה כנראה אותה הגישה שבזכותה הם נהנים מאכילת צדפות וצפרדעים: אם זה לא הורג אותך, כנראה שזה לא באמת רעיל. החיילים הצרפתים ירו רימוני גז מדמיע בשדה הקרב, אך למרות שריכוז הגזים היה נמוך מכדי שתהיה לו השפעה ממשית על הקרבות, הוא גרם לפיקוד הגרמני להתחיל לחשוב על לוחמה כימית כמוצא מהבוץ שבו הייתה שקועה גרמנית, מילולית ופיגורטיבית, בלוחמת החפירות.

 היהודים בגרמניה של תחילת המאה העשרים זכו לחופש דתי יותר מאי פעם, אבל בכל הנוגע לקריירה ולהתקדמות מקצועית עדיין היה עדיף להיות נוצרי. פריץ הבר היה אמנם יהודי מלידה, אך לא חש שום קרבה או קשר מיוחד לדת היהודית. כאדם משכיל וכמדען שמקדש את הרציונל, הוא הזדהה יותר עם התרבות הגרמנית החילונית מאשר עם המסורת הדתית, ולכן גם לא הייתה לו כל בעיה להמיר את דתו ולהתנצר: לדידו, גם הנצרות הייתה יותר עניין תרבותי מאשר דתי.

אולי מתוך צורך סמוי להשאיר את היהדות מאחוריו ולהוכיח את נאמנותו למולדת הגרמנית על פני המסורת, פריץ הבר היה פטריוט נלהב ביותר. הוא היה 'יותר גרמני מגרמני', ותמך בממשלה הפרוסית ללא סייג במאמציה המלחמתיים. זו הסיבה שבגיל 46, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התנדב לצבא והקדיש לו את כל מרצו ויכולותיו. הבר קיבל דרגת סרן ומונה לעמוד בראש המחלקה לפיתוח חומרי לחימה כימיים.

 לוחמה כימית

בשלב ראשון ניסה פריץ הבר לשלב את הגז המדמיע הקיים בפגזי ארטילריה. בינואר 1915 פיקח על ניסוי מעשי בפגזים מלאים בגז מדמיע במסגרת הקרבות בחזית הרוסית, אך נוכח לדעת שמדובר בכישלון חרוץ. הקור העז של החורף המזרח אירופאי הפך את הגז המדמיע לפתיתי קרח קפואים עוד לפני שהתפזר למרחק רב, ובכל אופן נדרשו אלפים רבים של פגזים כדי להביא לריכוז מספיק של גז באוויר.

כתחליף לגז המדמיע בחר הבר בכלור, כיוון שנקודת הקיפאון שלו נמוכה יותר מזו של הגז המדמיע ולכן אינו קופא בקלות. הכלור גם כבד פי שתיים וחצי מהאוויר ואינו מתפזר ברוח קלה. במקום פגזי ארטילריה, הציע הבר להוביל אל הכלור במכלים גדולים אל קו החזית ולשחרר אותו מכל המכלים באותו הזמן: באופן זה ניתן יהיה להשיג ריכוז מרבי של הגז בעזרת מספר נמוך יחסית של מכלים.

 לצורך הוכחת היכולת של הנשק החדש נבחרה חזית במחוז איפר (Ypres) אשר במערב בלגיה. איפר נבחר בעיקר בזכות רוחות מזרחיות נוחות ששררו בו, אשר הבר קיווה שיישאו את הכלור מחפירות הגרמנים היישר אל ביצורי הצרפתים. ההכנות היו קדחתניות אך יעילות, ובתוך פחות מחודשיים היו בידי הבר למעלה מחמשת אלפי מכלים מלאים בגז כלור, וקבוצת חיילים מאומנים בתפעול השסתומים ושחרור הגז בתזמון הרצוי. המיכלים פוזרו לאורך חזית של שישה קילומטרים, ובפברואר 1915 הכל היה מוכן לשעת השי"ן.

אבל הרוח לא שיתפה פעולה. הימים נקפו, והרוחות סירבו לנשוב אל עבר הקו הצרפתי. בלית ברירה החליט הבר לפרוס מחדש את המכלים כך שינצלו את משטר הרוחות הקיים. חודשיים נוספים חלפו, ב-22 באפריל שוב הגיע רגע האמת. הפעם, הרוח צייתה להבר.

 השעה הייתה חמש אחר הצהריים. החיילים הצרפתים, רובם בני קולוניות צרפתיות מעבר לים, הרימו את מבטם מעל הביצורים: משהו משונה מאוד התרחש בקו החזית הגרמנית. ענן סמיך, עשרות מטרים גובהו, היתמר מעל חפירות הגרמנים. הצרפתים חשבו ששריפה פרצה אולי במחסני התחמושת של יריביהם, אך אם הייתה זו שריפה הרי שהייתה זו שריפה בלתי שגרתית בעליל: צבעו של ענן העשן היה צהוב ירקרק והוא נע בכבדות – כאילו 'מחבק' את הקרקע. הצרפתים המשיכו לעקוב אחר הענן, שהלך והתקדם לעברם. הם לא ברחו. לא הייתה להם סיבה לברוח. איש לא העלה בדעתו שאולי מדובר בכלי נשק חדש.

הגז הצהבהב התקדם אל עבר חפירות הצרפתים, שוקע לתוך כל בור ונקיק. דקות מספר לאחר מכן אפשר כבר היה להריח אותו: תערובת של אננס עם פלפל גרוס שהותירה בפה טעם מתכתי. כלור שחדר לדרכי הנשימה החל מתרכב עם הרקמות הרטובות של הקנה והריאות, והפך את המים שבתוכם לחומצה צורבת. החיילים הצרפתים החלו להשתעל, והביטו באימה אחד בשני. כולם הבינו שאין מדובר בעשן רגיל. הגרמנים שחררו משהו איום לאוויר.

פניקה ובהלה פרצו במחנה הצרפתי. עשרות אלפי חיילים נטשו את עמדותיהם והחלו נמלטים מפני החומה הירוקה-צהבהבה שהתקדמה לקראתם. מי שנפגעו באופן הקשה ביותר היו פצועים שהיו מרותקים לאלונקות וחיילים שניסו להסתתר בתחתית החפירות, היכן שהגז הכבד מילא כל מסדרון וגומחה. גם מי שנמלטו יצאו כששכרם בהפסדם: הם לא הצליחו לרוץ מהר מספיק כדי להימלט מהגז, ובמנוסתם רק בילו בתוכו יותר זמן. מי שנפגעו פחות מכל היו, באורח פרדוקסלי, דווקא אלו שנשארו לעמוד במקומות גבוהים וחשופים, והגז חלף מתחתם.

 חמישה עשר אלף חיילים צרפתים נפגעו מענן הכלור, ומתוכם חמשת אלפים נהרגו. במנוסתם הותירו הצרפתים את החזית פרוצה ובלתי מוגנת, וחיילים גרמנים שהלכו אחרי הענן כבשו את העמדות הצרפתיות ללא קרב.

אך הגרמנים לא היו מוכנים לקראת הצלחה זו ולא ידעו לנצל אותה. הפיקוד הגרמני, שפקפק ברעיונותיו של הבר, לא הכין תגבורות לכוחות הכובשים. בבוקר שלמחרת התעשתו הצרפתים, הסתערו על העמדות במספרים עדיפים ולגרמנים לא הייתה ברירה אלא לסגת בחזרה אל הקווים המקוריים.

 הכישלון הטקטי לא הצליח להסוות את העובדה שניסוי הכלים של פריץ הבר היה הצלחה מסחררת. כל הצדדים היריבים זנחו מיד את התחייבויותיהם במסגרת האמנה הבינלאומית, והחלו מפתחים כלי נשק כימיים. הבריטים ניסו את כוחם בלוחמה כימית לראשונה בספטמבר 1915, אך ניסיון זה התברר ככישלון מהדהד. הרוח שינתה את כיוונה במפתיע, החזירה את ענן הכלור אל הקווים הבריטיים וגרמה לנפגעים רבים. בנוסף, הפגזות ארטילריה גרמניות פוצצו מכלי כלור שלא רוקנו ופזרו את הגז הקטלני לכל עבר.

על אף הקשיים הראשונים הצליחו הבריטים והצרפתים עד מהרה לפתח גזים קטלניים משלהם, כגון הפוסגן שהיה קטלני יותר מהכלור ואף חסר צבע וריח ומכאן קשה יותר לזיהוי. הבר הגיב בחומר חדש משלו: גז חרדל. גז החרדל גרם לכוויות קשות במגע עם העור, עיוורון, הקאות וקשיי נשימה. הוא אמנם היה קטלני פחות מהכלור והפוסגן, אך עם זאת גרם למספר הרב ביותר של נפגעים במלחמה כולה, כיוון ששלוליות שלו נותרו על פני הקרקע במשך ימים ואף שבועות, והמשיכו לפגוע בכוחות הלוחמים במשך זמן רב.

 השימוש בנשק כימי היה אחד מהמאפיינים הבולטים של מלחמת העולם הראשונה, שאף זכתה לכינוי 'מלחמת הכימאים'. אך עם זאת, בשורה התחתונה, הייתה לנשק הכימי יעילות נמוכה למדי: רק חמישה אחוזים מתוך עשרים מיליון הנפגעים במלחמה נפגעו מנשק כימי. הסיבה העיקרית לכך הייתה שהצדדים הלוחמים למדו במהירות כיצד להגן על עצמם מפני הגזים הקטלניים: מסיכות אב"כ מאולתרות הופיעו בחזית בסך הכל יומיים לאחר הקרב באיפר, ובחודשים הבאים עברו כל החיילים תרגולים רבים שהכינו אותם למתקפות הבאות.

על אף היעילות המוגבלת של הנשק הכימי, הזיכרון הציבורי הקולקטיבי הושפע מאוד מהדיווחים ומהתיאורים המזעזעים שזרמו ללא הרף מהחזית. מוות כתוצאה מפגיעה כימית היה כמעט תמיד מוות איום: גסיסה ממושכת שלוותה בכאבים קשים. התמונה האייקונית ביותר של מלחמת העולם הראשונה היא זו של טור חיילים משתרכים בעליבות, עיניהם מכוסות בפיסות בד מלוכלכות, איש אוחז בכתף רעהו, עיניהם סומות כתוצאה מפגיעת הגז. פריץ הבר, האיש שהביא את הנשק הכימי האיום אל שדה הקרב, הפך לנבל, למפלצת, לבן בריתו של השטן. אפילו כשזכה הבר בפרס נובל לכימיה על התהליך להפקת אמוניה שפיתח ואשר הביא ברכה אדירה לעולם כולו – סערו הרוחות והפגנות נגדו פרצו במדינות רבות.

 טרגדיה משפחתית

מי שחיפש הוכחה לרשעותו ולרוע לבו של הבר מצא אותה בטרגדיה שפקדה את הבר במהלך המלחמה.

קלרה אימרווהר (Immerwahr) הכירה את פריץ עוד כשהיו בני עשרה: השניים התאהבו וביקשו להתחתן, אך משפחותיהם הטילו וטו והזוגיות פורקה. שנים מאוחר יותר, כשפריץ היה בן 33 וקלרה כבת 30, נפגשו שוב. קלרה הייתה אישה מבריקה ואינטליגנטית: היא הייתה האישה הראשונה אי פעם שקיבלה תואר דוקטור – גם כן בכימיה – מאוניברסיטת ברלסאו. הרומן המשיך מהנקודה שבה הופסק, והשניים התחתנו ב-1901 ונולד להם בן, הרמן הבר.

כפי שגילתה קלרה עד מהרה, החיים עם פריץ הבר לא היו קלים. הבר היה 'מכור לעבודה': הוא יצא מהבית מוקדם, חזר אליו מאוחר ונעדר לצרכי עבודה למשך ימים ארוכים. קלרה נשארה בבית כדי לגדל את הרמן, והתמודדה מול הצרות הרגילות של עקרת הבית – ילד חולה, נקיונות, אורחים וכו' – אך הבר נטה לזלזל בבעיות 'פעוטות' אלה. הוא הרי היה עסוק בפתרון בעיות כמו רעב עולמי, ולא הייתה לו הסבלנות לשמוע על סדינים קרועים. הקרע ביחסיהם החמיר עוד יותר כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, והבר המגויס כמעט ולא שב הביתה כלל. הנישואים היו על סף פירוק.

 ימים ספורים לאחר ההתקפה בכלור בחזית איפר, כשפריץ הבר חגג עדיין את ההצלחה המעשית הראשונה של כלי הנשק החדש, קיבל את בשורת האיוב: קלרה התאבדה. היא ירתה לעצמה כדור אחד בלב, באקדח הצבאי של פריץ. בנם בן ה-14, הרמן, גילה אותה מתבוססת בדמה בגינה.

קלרה לא הותירה אחריה מכתב או הסבר כלשהו, אך כמה מבני משפחתה וחבריה טענו כי הסיבה להתאבדות הייתה התנגדותה העזה לנשק הכימי שפיתח הבר. לדבריהם, היא לא הייתה יכולה לסבול את העובדה שבעלה ואבי ילדה הוא זה שאחראי לזוועות כה איומות, ואחרי שלא הצליחה לשכנע אותו לנטוש את פיתוח הנשק הכימי – נטלה את חייה שלה במחאה. כאמור, עבור רבים הייתה התאבדותה של קלרה הוכחה ברורה לאטימותו ולרוע לבו של פריץ: האיש שהיה מוכן להקריב אפילו את אשתו על מזבח התהילה של 'גדול הכימאים'.

 אך בפועל, קיימים הסברים אחרים להתאבדותה של קלרה.

קלרה, כזכור, הייתה כימאית מצטיינת בזכות עצמה – אך כשנישאה להבר נאלצה או בחרה לוותר על הקריירה המקצועית שלה ולהקדיש את חייה לגידול המשפחה. בחירה זו ייסרה אותה רבות, והיא חשה שפריץ אינו מעריך כלל את העובדה שהקריבה את תשוקותיה ורצונותיה כדי לאפשר לו להעפיל אל הפסגות אליהן שאף. כך כתבה במכתב בשנת 1909, שש שנים לפני מותה:

 "מה שפריץ הרוויח בשמונה שנות נישואינו, אני הפסדתי, ונותרתי חסרת שביעות רצון. תמיד האמנתי שהחיים בעלי ערך רק אם האדם מנצל את כישוריו ויכולותיו ומביא אותם אל הפסגות הגבוהות ביותר… אני שואלת את עצמי אם אינטליגנציה גבוהה מספיקה כדי להפוך אדם אחד לחשוב יותר מאחר, ואם השדים שממלאים את נשמתי אינם תוצאה של האינטליגנציה הזו שהלכה לאדם הלא נכון."

 בנוסף, לקלרה הייתה נטייה מוכרת לדיכאון ודכדוך – נטייה שאולי עברה בתורשה: אחותה סבלה אף היא מדיכאון, וגם היא התאבדה. אין לדעת אם הסיבה האמתית להתאבדות הייתה התנגדותה של קלרה לנשק הכימי, תסכולה האישי, דכאון תורשתי או שילוב של כל הנ"ל.

 לפריץ הבר עצמו, לעומת זאת, לא היו כל השגות או ספקות לגבי השימוש בנשק כימי. הוא לא הבין על מה המהומה: מוות הוא מוות הוא מוות. מה זה משנה אם מה שהרג אותך הוא כדור רובה או גז כלור? מה ההבדל בין כוויות של גז חרדל, לבין רסיס של פגז ארטילריה שמרסק עצמות וקורע שרירים? ההפך הוא הנכון, הסביר הבר: בעצם אכזריותו, הנשק הכימי יציל יותר חיים משישמיד. אם יצליחו הגרמנים לגרום לחיילים הצרפתים והבריטים לנטוש את המערכה בבהלה, המלחמה תסתיים במהירות, ופחות חיילים ימותו בשני הצדדים. אם כבר, על הגרמנים לעשות בנשק הכימי שימוש מוחץ ובלתי מתפשר: לא לפזר רק כמה מאות מיכלי גז פה ושם אלא לתקוף בכל הכוח, עם טונות רבות של כלור, פוסגן וחרדל ובכך למוטט את רוחו של האויב במהירות הרבה ביותר האפשרית.

 לא רבים, כמעט מיותר לציין, חלקו את דעותיו של פריץ הבר. כשנסתיימה המלחמה בתבוסתה של גרמניה, הוכרז הבר כפושע מלחמה, ונאלץ לברוח לשווייץ. חודשים ספורים לאחר מכן, אולי בזכות הישגיו המדעיים הכבירים, בוטלה בקשת ההסגרה והוא חזר לגרמניה, אך גם שם כבר לא היה גיבור לאומי. הגרמנים המוכים חיפשו אשמים בשכבת ההנהגה, ופריץ גידל זקן כדי שלא יזהו אותו ברחוב.

אף על פי כן, הוא לא ויתר על המחקר המדעי ועל הפטריוטיות הלאומית. במסגרת הסכם הכניעה חוייבה גרמניה לשלם למדינות המנצחות כחמישים אלף טונות של זהב, ופריץ החליט לרתום את כישוריו למטרה זו. הוא פיתח שיטה לסינון זהב מתוך מי הים, מתוך תקווה שאופן זה תוכל גרמניה לשלם את החוב במהירות. השיטה פעלה ופריץ הצליח להפיק זהב – אך הוא הפריז בהערכותיו לגבי כמות חלקיקי הזהב שצפה במי הים, והתהליך החדש הסתבר כיקר מדי ביחס לזהב שניתן להפיק בעזרתו, ולא יעיל מבחינה כלכלית.

בשנים שלאחר המלחמה שיקם הבר את המחלקה לכימיה פיזיקלית של מכון 'קייזר וילהלם' שבראשה עמד, וגייס מדענים חדשים לשורותיה. במקביל עמל כדי לפשר ולגשר בין המדענים הגרמנים לעמיתיהם הצרפתים והבריטים, ולהשיב את רוח הסולידריות ושיתוף הפעולה בחוגי המדע בין מדינות שעד לא מכבר היו יריבות מרות.

 הבר וחיים ויצמן

כשעלתה המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, עקב פריץ הבר אחר ההתפתחויות בדאגה. הוא קיווה שהלאומנים הקיצוניים יבינו שפגיעה במדענים יהודים פרושה פגיעה אנושה במחקר המדעי הגרמני – אך בתוך זמן קצר התבדה. הוא עצמו היה מוגן למדי מפני רדיפות בזכות המוניטין המכובד שצבר, אך ב-1932 החל הממשל הנאצי ללחוץ עליו לפטר את החוקרים היהודים שבמכון שלו. הבר סירב, והחל למשוך זמן כדי לאפשר למועמדים לפיטורים למצוא לעצמם תעסוקה חלופית במדינות אחרות. לחלקם, כמו למשל למזכירה האישית שלו, סידר תפקידים בממסד המדעי הצומח בארץ ישראל – הטכניון, האוניברסיטה העברית ומכון זיו – לימים מכון וייצמן.

בסופו של דבר, כשלא הצליח עוד לעמוד בלחץ שהפעילה הממשלה, החליט הבר ב-1933 להתפטר ולעזוב את גרמניה. במכתב ההתפטרות שהגיש לשר החינוך הנאצי כתב:

 "החלטתי לפרוש נובעת מהפער שבין המסורת המחקרית לה אני שייך ובין הדעות שאתה ומשרדך מייצגים כחלק מהתנועה הלאומנית. המסורת שלי קובעת שכשאני בוחר אדם לאייש משרה מדעית, אני בוחן אך ורק את המאפיינים האישיים והמקצועיים שלו, ללא התחשבות במורשת הגזעית שלו. אל לך לצפות מאדם בן 65 לשנות את השקפותיו."

 הבר יצא לגלות ואל הישורת האחרונה של חייו. בריאותו הייתה בשלב זה רופפת מאוד, והוא סבל מעייפות, מכאבים תכופים ומתשישות. הוא עשה את דרכו אל קיימברידג' שבאנגליה. היו מדענים בריטים שסלדו ממנו בגלל מעורבותו בפיתוח הנשק הכימי, – אך עדיין היו להבר ידידים רבים שהעריכו את תרומתו ושמחו לסייע לו.

 אחד מאותם ידידים היה הכימאי היהודי חיים וייצמן. וייצמן היה, במידה רבה, תמונת המראה של פריץ הבר, ניגוד כמעט מוחלט. הבר המומר לא תמך בתנועה הציונית וראה את עתידו ואת עתיד היהודים בהתבוללות ובהטמעות בתרבות האירופית. וייצמן, לעומת זאת, היה תומך נלהב של הרצל וחבר בתנועה הציונית מימיה הראשונים. הם היו יריבים גם ב'מלחמת הכימאים': התהליך הכימי ליצור אמוניה שפיתח פריץ הבר סייע לגרמניה להתמודד עם המחסור בחנקן קשור שגרם המצור הימי הבריטי. חיים וייצמן, מצדו, פיתח תחליף לאצטון – כימיקל חיוני לייצור חומרי נפץ שעד לפני המלחמה הגיע ממכרות בגרמניה ובאוסטריה – ובכך סייע לבריטים להמשיך ולייצר פצצות משלהם…

אך על אף ניגודים אלה, השניים חלקו כבוד והערכה זה לזה, ווייצמן ביקר במעבדתו של הבר בגרמניה זמן לא רב לפני שזה נאלץ לברוח ממנה. וייצמן לקח חלק בתקופה זו בהקמתה של האוניברסיטה העברית בירושלים ומכון זיו ברחובות, וניסה לשכנע את הבר להצטרף למאמץ הציוני.  באחד המפגשים האלה, סיפר וייצמן בזכרונותיו, אמר לו הבר דבר שמעיד על כך שאולי בשלב זה החל המדען הגרמני לחוש חרטה על חלק מהבחירות שעשה בחייו – ובמיוחד על שהדחיק את יהדותו לטובת פטריוטיות לאומית גורפת. הוא אמר לוייצמן:

"דוק' וייצמן, הייתי אחד מהאנשים הדגולים של גרמניה. הייתי מפקד בכיר בצבא ומוביל בתעשייה. הקמתי מפעלים ועבודתי הייתה חיונית לרווחתה של גרמניה ולהגנתה. כל הדלתות היו פתוחות עבורי. אבל מעשיי, זוהרים ככל שיהיו, מתגמדים לנוכח מעשיך. אתה לא יוצר משהו מתוך שפע – אתה יוצר משהו מתוך כלום, בארץ שאין בה דבר. אתה מנסה להשיב כבוד של אנשים אבודים, ואני חושב שאתה מצליח. כעת בסוף ימיי אני פושט רגל. כשאלך לעולמי ואשָכַּח, עבודתך עדיין תישאר כמונומנט בוהק בהיסטוריה הארוכה של עמנו."

 וייצמן ניצל את ההזדמנות ודחק בהבר לעבור לפלשתינה.

 "אמרתי לו, 'האקלים יהיה טוב עבורך. תמצא שם מעבדה מודרנית, עוזרים ראויים. תעבוד בכבוד ובשלום. זו תהיה חזרה הביתה עבורך, סוף למסע.'"

 ב-1933, בעת גלותו באנגליה, נפגשו השניים שוב. הפעם, צלחו מאמצי השכנוע: הבר הסכים להתיישב בפלשתינה ולקחת על עצמו את תפקיד ראש המחלקה הכימית במכון זיו. לאחר כמה חודשי מנוחה בקיימברידג', ובניגוד להמלצות רופאיו, יצא פריץ הבר במסע אל ארץ ישראל.

הוא מעולם לא הגיע אליה. ב-1934, בבית קפה, לא הרחק מתחנת הרכבת של באזל שבשוויץ, קיבל פריץ הבר התקף לב והלך לעולמו. אפרו נטמן בבאזל, לצדה של קלרה. הוא הוריש את ספרייתו העשירה למכון זיו, הוא מכון וייצמן, שם הוקם מרכז לכימיה פיזיקלית על שמו. מרכז מחקר נוסף על שמו קיים גם באוניברסיטה העברית שבירושלים.

 מוסר השכל?

נדמה שסיפור חיים כה מרתק כמו זה של פריץ הבר כמעט מחייב מוסר השכל כלשהו, לקח שנוכל ללמוד ולקחת אתנו- אך המורשת שהשאיר אחריו כה מורכבת עד שהדעות לגבי מוסר ההשכל הזה חלוקות. יש מי שרואים בהבר דוגמה לסכנות שבשאפתנות מדעית דורסנית וחסרת מעצרים. למשל, הנה דברים שכתב עליו מקס פרוץ, כימאי יהודי ובעצמו זוכה פרס נובל לכימיה בשנת 1962:

 "האירוניה של הגורל היא שדווקא ההמצאה המטיבה ביותר שלו, הסינתזה של אמוניה, היא שגרמה לנזק בלתי ישוער לאנושות. ללא המצאה זו הייתה גרמניה נותרת ללא חומרי נפץ, עת כשלה מתקפת הבזק נגד צרפת שתוכננה זה שנים רבות. המלחמה עשויה הייתה להסתיים זמן רב לפני שנסתיימה למעשה, ובכך היה נמנע מותם של צעירים רבים. בנסיבות כאלה אולי לא היה לנין מגיע מגלותו לרוסיה, היטלר אולי לא היה מצליח לתפוס את השלטון בגרמניה, השואה אולי לא הייתה מתרחשת, והתרבות האירופית מגיברלטר ועד הרי אורל הייתה יוצאת נשכרת."

 אחרים, כמו הסופר האמריקני דניאל צ'ארלס שכתב את הביוגרפיה של פריץ הבר, נותנים משקל רב יותר לגורל העיוור ולנסיבות התקופה המיוחדת בה חי.

 "במבט לאחור, רבות מתשוקותיו ובחירותיו של פריץ הבר- ובמיוחד הפטריוטיות הגרמנית שלו- נראות מטופשות וקצרות רואי…אף אל פי כן, כדאי לשוב ולומר את את המובן מאליו: בשנים שבהם טיפס הבר אל התהילה והעושר, אי אפשר היה לדמיין אפילו את השואה, והיא לא הייתה בלתי נמנעת. גרמניה של הבר הייתה אומה עם אותו הפוטנציאל לטוב ורוע כמו כל אחרת…
הוא לא היה אדם רע. התכונות האופייניות לו- נאמנות, אינטליגנציה, נדיבות, נכונות לעבודה קשה ויצירתיות- הן תכונות רצויות בימינו בדיוק כפי שהיו בימיו. מטרותיו היו קונבנציונליות: לפתור בעיות, לשגשג ולשרת את מדינתו. וזה מה שהופך את סיפורו לטרגדיה, שכן מטרות אלה, מוכרות ונעלות ככול שיהיו, הוליכו אותו בדרכים עקלקלות אל אובדנו."

 ברמה האישית, אני מודה שסיפורו של הבר גרם גם לי לחשוב על הבחירות שעשיתי בחיי ועל האופן שבו יזכרו לי אותן אחרי לכתי. במשך מספר שנים עבדתי באלביט, חברה שעוסקת ביצור מערכות נשק. כמהנדס אלקטרוניקה, לא פגעתי באף אחד באופן אישי כמובן- אבל קשה לי להתעלם מהעובדה שבסופו של דבר, מוצרים שתיכננתי היו חלק ממערכות שקרוב לודאי כן פגעו באנשים. האם זה הופך אותי לאדם רע? אני לא רואה את עצמי כאדם רע. יש מי שיגידו שעבודה בתעשיה הבטחונית הישראלית היא אפילו סוג של פטריוטיות. אני מניח שזה גם מה שחשב פריץ הבר, בזמנו.


יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

http://soundcloud.com/pirogronian/dark-mist
http://www.youtube.com/watch?v=03gZkjrATQs
http://soundcloud.com/rumblesound/candyman-mol-cule
http://soundcloud.com/ericcst/r09-0110
http://www.youtube.com/watch?v=Qp09X74kjBc

מקורות ומידע נוסף:

http://books.google.co.il/books?id=0ekNIaJX3-YC&pg=PA294#v=onepage&q&f=false
הסיפור הנורא של הכימאי היהודי / לאה פרינס
http://www.danielcharles.us/science-war.html
http://www.potashcorp.com/industry_overview/2011/nutrients/35/
http://www.nobelprize.org/nobel_prizes/chemistry/laureates/1918/haber-lecture.pdf
http://www.nobelprize.org/nobel_prizes/chemistry/laureates/1918/haber.html
http://books.google.co.il/books?id=DGuzPoZ3Oy8C&lpg=PA15&dq=fritz%20haber&hl=iw&pg=PA15#v=onepage&q&f=true
http://books.google.co.il/books?id=LgsAAAAAMBAJ&lpg=PA38&dq=fritz%20haber&pg=PA34#v=onepage&q&f=true

[עושים היסטוריה] 112: כשהים התיכון הפך למדבר- על פרוייקט אטלנטרופה

לייבש לחלוטין את הים התיכון: נשמע כמעט בלתי אפשרי, לא? הרמן סורגל חשב אחרת. על שכבת M והארוע המסיניאני שבעקבותיו התייבש הים התיכון לחלוטין בתוך פחות מאלף שנה- ועל פרוייקט 'אטלנטרופה' שאולי יחזיר את אירופה לגדולתה.

אם היינו רוצים בכך, עד כמה היה קשה ומאתגר טכנולוגית לייבש את הים התיכון? נשמע מסובך?…

-על 'שכבת M' המסתורית, המהווה מעין קרקעית כפולה לים התיכון לכל אורכו ורוחבו…
-על נהר הקדום שזרם מתחת לבאר שבע
-על ה'אירוע המסיניאני' שבעקבותיו התייבש הים התיכון- כולו!- בתוך פחות מאלף שנה, ואז נתמלא מחדש בשטפון אדיר…
-ועל הרמן סורגל, האדריכל הגרמני שהגה תוכנית שאפתנית מאין כמותה: פרוייקט 'אטלנטרופה'. 

כל זאת ועוד, בפרק שלפניכם. תודה רבה לדינה בר מנחם על העריכה, וליניב דובובסקי שהציע לי את הנושא לפרק זה.

בפרק שמעתם את השיר 'צרות של עשירים', מתוך אלבומה החדש של להקת 'בית אהבות'. פרטים על הלהקה, הופעות קרובות ומוזיקה- תמצאו כאן.

אפליקציית 'עושים היסטוריה' זמינה להורדה בחנות האפליקציות Google Play. זהו פתרון פשוט, זמין ונוח להאזנה לפודקאסט באמצעות הסמארטפון. פרטים נוספים וקישור אל האפליקציה כאן.


כשהים התיכון הפך למדבר: על התייבשות הים התיכון ופרוייקט אטלנטרופה

כתב: רן לוי

השכונה בחיפה שבה גדלתי הייתה קרובה מאוד לים. יכולתי לראות את החוף מחלון חדרי, ביליתי שעות עם חברים באיסוף קונכיות וצדפים שהיו על הסלעים ואבי היה לוקח אותי לדוג עמו. לכל אורך ילדותי הים היה נוכח ברקע, כמו תפאורה קבועה בהצגה. כל כך קבועה הייתה התפאורה, עד שהפעם הראשונה שבאמת הבחנתי בה הייתה כשעברנו מאותה השכונה למקום מרוחק יותר מהים, והתחלתי להתגעגע לרעש הגלים ולריח המלח.

הים התיכון היה גם ה'תפאורה' הקבועה לחלק גדול מההיסטוריה האנושית. תרבויות רבות נולדו, שגשגו וגוועו לחופיו. מלכים וקיסרים שילחו ציים וצבאות על גליו. כשלומדים ומשוחחים על ההיסטוריה של אלפי השנים האחרונות, הנחת היסוד שלנו היא שקו החוף של הים התיכון אולי השתנה מעט פה ושם לאורך אלפי השנים האחרונות, אבל במידה זניחה. אחרי הכל, הים התיכון קיים בצורתו הנוכחית כבר כמה עשרות מיליוני שנים, פחות או יותר. שינויים גיאולוגיים משמעותיים על פני כדור הארץ, כמו נדידת היבשות למשל, מתרחשים בפרקי זמן של מיליוני שנים, ואלפיים שנה הם ממש 'הרף עין' בקנה מידה שכזה. אך האירוע הגאולוגי שבו עוסק פרק זה מסקרן כיוון שהוא מכריח אותנו לשקול מחדש את תקפותה של הנחת היסוד הזו.

האי סיציליה שבדרום איטליה היה ידוע במשך אלפי שנים במינרלים שאצורים מתחת לקרקעיתו. הרומאים, ואולי אפילו העמים שקדמו להם, הפיקו מהמכרות שבאי כמויות גדולות של מלח בישול, גבס וגפרית באכות גבוהה. כריית המלח בסיציליה נמשכת גם בימינו, ואפשר למצוא באינטרנט תמונות עוצרות נשימה של מערות ענק, גדולות מספיק כדי להכיל משאיות ומחפרים כבדים, שקירותיהן לבנים כאילו סוידו, ממש לפני דקות ספורות.

מרבצי מלח בים התיכון

אחד המדענים הראשונים שחקר את הגאוגרפיה והמינרלים של סיציליה היה הגאולוג השוויצרי קארל מאייר-איימר (Mayer-Eymar). ב-1867 בחן קארל את שכבות הקרקע במכרות השונים, השווה את המאובנים שמצא בהן והגיע למסקנה שכמעט כולן נוצרו באותו פרק זמן, פחות או יותר: לפני חמישה עד שישה מיליוני שנים. מאייר החליט לכנות את תקופה זו בשם The Messinian Age, או 'הגיל המסיניאני'- על שמה של העיר הסיציליאנית מסינה, שלידה נתגלו כמה ממכרות המלח הגדולים ביותר.

מחקרים נוספים, מאוחרים יותר, העלו ממצא מעניין: לכל אורך היקף הים התיכון, מלוב, סוריה, איטליה ועד ספרד, ניתן למצוא מרבצי מלח ומינרלים עשירים וגם הם נוצרו כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, בגיל המסיניאני.

מה קרה לפני שישה מיליוני שנים שגרם להיווצרות מרבצי המינרלים האלה? זו הייתה השאלה שסיקרנה את הגאולוגים, אך במשך שנים ארוכות לא היה להם קצה חוט בכדי לענות עליה.

קרוב למאה שנים מאוחר, בשנת 1961, יצא מדען בשם וויליאם ראיין (Ryan) להפלגת מחקר ומיפוי בים התיכון. המיפוי נעשה באמצעות מכשיר סונאר שהיה מותקן על הספינה: זהו מתקן המשדר גלי קול למים ומודד את ההדים החוזרים כדי להסיק מהם את המרחק לקרקעית הים ואת סוגי הסלעים שבה. הסונאר המדובר היה חדשני ומתקדם במיוחד, והיה מסוגל לחדור אפילו אל שכבות הקרקע שמתחת לקרקעית, כמו אולטרה סאונד שמציץ לתוך בטנה של אישה בהיריון.

כשבחן ראיין את תוצאות המדידה, הבחין מיד בשכבה תתקרקעית שממנה החזרות גלי הקול היו חזקות במיוחד. שכבה זו הייתה כ-1500 מטרים מתחת לקרקעית הים, ועוביה היה כמה מאות מטרים. עצמת ההחזרים לימדה את ראיין שהשכבה מורכבת מסלעים דחוסים במיוחד. הוא כינה אותה 'M Reflector', או 'שכבת M' בקיצור.

עצם קיומה של שכבת M היה ממצא מעניין, אבל תגליתו הבאה של ראיין הייתה מפתיעה עוד יותר. בכל מקום בים התיכון שבו מדד, גילה ראיין את שכבת M. בכל מקום! היה זה כאילו לים התיכון יש 'קרקעית כפולה', שכבת סלעים דחוסים שעוקבת באופן מדויק אחר קווי המתאר של קרקעית הים אבל קבורה כקילומטר וחצי מתחתיה. מרבצי המלח והגבס לאורך חופי הים התיכון הם, ככל הנראה, קצותיה של שכבת M התתקרקעית.

מדידות נוספות שעשו מדענים אירופים ואמריקניים לאורך עשר השנים הבאות איששו את תגליתו של וויליאם ראיין, והיא הפכה לשיחת היום בקרב הגאולוגים. עצם העובדה ששכבת M עוקבת באופן כה מדויק אחר קווי המתאר של קרקעית הים משמעה שמדובר, ככל הנראה, במלח ובמינרלים אחרים שהושקעו בעקבות תהליכי אידוי מי ים.

המסקנות שנבעו מהנחה זו היו מפתיעות ומרתקות מאוד. שכבת M, שעוביה כזכור מאות מטרים, מכילה כמויות אדירות של מלח: שווה ערך, כך מעריכים הגיאולוגים, לכעשרה אחוזים מכלל המלח המומס בכל האוקיינוסים גם יחד…מאין הגיע כל המלח הזה? הפעם, בניגוד לימיו של קארל מאייר במאה ה-19, האמינו החוקרים כי יש בידיהם קצה החוט הנדרש כדי לפענח את החידה.

התאדות מים בים התיכון

הים התיכון, כפי שיודעים המדענים זה מכבר, נמצא ב'אוברדראפט' כרוני במאזן המים שלו. כמות מים שעוזבת את הים התיכון בעקבות התאדות, גדולה יותר מאשר הכמות שזורמת אליו בחזרה כְּמֵַי נהרות או כְּמֵי גשמים. הסיבה היחידה שבעטיה מצליח הים התיכון להתגבר על הגירעון המתמיד היא החיבור בינו לבין האוקיינוס האטלנטי במצרי גיברלטר שבין ספרד האירופית ומרוקו שבאפריקה. האוקיינוס האטלנטי מזרים אספקה קבועה של מים חדשים אל הים התיכון וכך מסייע לו לשמור על מפלס קבוע.

בנוסף, אותה התאדות גורמת לכך שמימיו של הים התיכון מלוחים יותר ממימיו של האוקיינוס האלנטי, והפרש ריכוזי המלחים מביא לכך שמים מלוחים זורמים מהים התיכון בחזרה אל האוקיינוס האטלנטי.

התוצאה הסופית היא שני זרמים שחוצים את מצר גיברלטר: זרם של מים מתוקים (באופן יחסי) שנכנס אל הים התיכון, וזרם של מים מלוחים שנע בכיוון ההפוך. כיוון שמים מלוחים כבדים יותר ממים מתוקים, הזרם שיוצא מהים התיכון יורד אל מתחת לזרם הנכנס והשניים זורמים זה על גבי זה, כמו שכבות בעוגת קרם.

סידור השכבות הזה מושפע מאוד ממפלס מי הים. מצר גיברלטר רדוד יחסית – עומקו כשלוש מאות מטרים בסך הכול – ולכן הוא מהווה מעין צינור צר שדרכו עוברים שני הזרמים. אם מפלס מי הים גבוה, אזי שני הזרמים עוברים דרך המצר ללא קושי – אך אם המפלס יורד, המרחב הפנוי עבור זרם המים המלוחים מצטמצם. המים המתוקים ממשיכים לזרום על פני השטח כמו מקודם, אבל הזרם העשיר במלחים בשכבה הנמוכה יותר- נבלם.

לפני כשלושים מיליוני שנים התנתקתה יבשת אנטרקטיקה מיבשת אוסטרליה והחלה נודדת אל הקוטב הדרומי. כמה מיליוני שנים לאחר מכן נוצר החיבור היבשתי בין אמריקה הצפונית והדרומית, והאוקיינוס האטלנטי נפרד מהאוקיינוס השקט. תהליכים גאוגרפיים אלה הביאו לשינויים משמעותיים בזרמי הים והתוצאה הסופית הייתה תחילת תהליך התקררות ממושך של כדור הארץ כולו.

התקררות זו לא הייתה רציפה לחלוטין: היו בה תקופות קרות יותר – כמו עידני הקרח – ותקופות קרות פחות. בתקופות הקרות התרחבו הקרחונים וכיסו שטחים נרחבים על פני כדור הארץ, ומפלס מי האוקיינוסים ירד באופן ניכר עד כדי שישים מטרים ויותר. בתקופות החמימות הקרחונים הפשירו, ומפלס מי הים שב ועלה.

המדענים שיערו שהשינויים המחזוריים בגובה פני הים הם אלה שהביאו להיווצרות שכבת המלח העבה מתחת לים התיכון. בכל פעם שמפלס מי הים ירד, זרם המים המלוחים שעוזב את הים התיכון דרך מצר גיברלטר נקטע- וכיוון שפחות מים מלוחים עזבו את הים התיכון, הוא הפך להיות מלוח יותר.  ריכוז המלחים הגבוה וההתאדות הבלתי פוסקת הביאו לכך שכמויות גדולות של מלח שקעו אל קרקעית הים התיכון. מים מהאוקיינוס האטלנטי המשיכו לזרום פנימה ללא הפרעה, והביאו עימם אספקה של מלח חדש שהחליף את המלח השוקע. כך במשך מאות אלפי שנים לכל אורך הגיל המסיניאני, הצטברו כמויות מלח אדירות על קרקעית ים.

השערה זו נתנה הסבר משכנע למדי לאופן היווצרותה של שכבת M: שינויים מחזורים באקלים הביאו לעלייה ולירידה במפלס מי הים, ובכל פעם שהמפלס ירד, ריכוז המלחים בים התיכון עלה, ונוצרו מרבצי מלח עבים בקרקעית. אך כמו שקורה לעתים קרובות במדע, תגלית חדשה טרפה את הקלפים והכריחה את החוקרים לבחון מחדש את השערותיהם.

משקעי גבס

הספינה Glomar Challenger הייתה 'שועל קרבות' ותיק, אפשר לומר, בכל הקשור לקידוחים תתמיימים. בשנות השישים השתתפה הספינה במחקר רחב בשם Deep Sea Drilling Project, שבמסגרתו נחפרו דגימות קרקע מאזורים רבים באוקיינוסים ברחבי העולם. פרויקט הקידוח הגלובלי היה מוצלח מאוד והניב גילויים חשובים. בעקבותיו אותו מחקר זכתה ה-Glomar Challenger למימון נוסף, הפעם למחקר שיתמקד בים התיכון ובשכבת M המסתורית שלו. הספינה יצאה לדרכה ב-1970, ובראש המשלחת עמדו שני מדענים: הראשון היה קנת' סו (Hsu), גאולוג שוויצרי ממוצא סיני, והשני מיודענו וויליאם ראיין – האיש שגילה את דבר קיומה של שכבת M עשר שנים קודם לכן.

קידוח תתמיימי הוא עסק מסובך ועדין מאין כמותו. על הספינה הקודחת להישאר יציבה במקומה בדיוק של מטרים ספורים, וכל שינוי במזג האוויר עשוי לטרפד את הקידוח. מטרתם של סו וראיין הייתה שאפתנית במיוחד: שכבת M אליה ניסו להגיע הייתה קבורה בעומק של יותר מקילומטר מתחת לקרקעית, והקרקעית עצמה הייתה בעומק של שלושת אלפים מטרים מתחת למים… הקידוחים הראשונים שביצעה הספינה לא היו מוצלחים והמקדח לא הצליח להגיע אל העומק הדרוש.

בעשרים ושמונה באוגוסט הורידה ה- Glomar Challenger את המקדחה למים, דרומית לאיים מיורקה ואיביזה. מזג האוויר האיר פנים והקידוח התנהל כשורה: המקדח חדר אל שכבת M, ושם התקדם בקצב אטי למדי של פחות ממטר בשעה. סו וראיין נשארו ערים עד לפנות בוקר, אך לבסוף החליטו לתפוס תנומה.

הם לא הספיקו לישון זמן רב שכן לאחר כמה דקות דפק על דלת חדרם אחד מאנשי הצוות ובישר להם שהמקדח חזר אל פני השטח. סו וראיין מיהרו אל הסיפון, ושם המתינה להם דגימת הקרקע שהעלתה המקדחה: גבישים לבנים וחלקים. כשבחנו את הסלעים והמשקעים שבדגימה, הבינו שני החוקרים שעלו על משהו יוצא דופן.

גם קנת' וגם ביל עבדו, בעבר, באבו דאבי שבמפרץ הפרסי. במסגרת מחקריהם נתקלו לא פעם בסלעים בשם 'אנהידריטים': משקעים דמויי גבס, שנוצרים באזורים שבהם המים נאספים בבריכות רדודות וחמות מאוד, כפי שניתן למצוא באקלים המדברי של המפרץ הפרסי. כה חמים צריכים להיות המים כדי שיווצרו משקעי אנהידריט, עד שאפילו בים המלח החם שלנו המים אינם חמים מספיק לצורך זה!

ניסיונם האישי העשיר אפשר לסו ולראיין להבחין מייד כי הגבישים הלבנים והחלקים שהעלתה המקדחה משכבת M היו, ללא כל צל של ספק, אנהידריטים: במילים אחרת, סלעים שלא יכולים להיווצר, בשום פנים באופן, בתנאים השוררים במים הקפואים והחשוכים שלושה קילומטרים מתחת לפני הים.

וזה עוד לא הכול. בדיקה מעמיקה יותר של דגימת הקרקע איתרה בהם גם חלוקים – אבנים עגולות וחלקות, מהסוג שניתן למצוא על שפת נחלים – וגם מאובנים של צדפות קטנות שחיות בדרך כלל קרוב לחוף, צדפות שהיו קטנות ובלתי מפותחות, כאילו חיו בתנאים קשים במיוחד.

קנת סו' וביל ראיין הבינו מייד מה יכולה להיות הסיבה לקיומם של הסלעים והממצאים שהעלו משכבת M. יש רק הסבר הגיוני אחד – השערה שהעלו חוקרים אחרים כמה שנים קודם לכן, ואשר הממסד המדעי סירב בעקשנות לקבל כיוון ש… ובכן… היא הייתה קיצונית מדי, בלשון המעטה.

קניון באר שבע – עזה

בימינו, הקשר בין רצועת עזה והעיר באר-שבע מסתכם, איך נגדיר זאת – בייבוא אווירי של צינורות מתכת. לפני שישה מיליוני שנים, עם זאת, הקשר ביניהן היה הדוק יותר.

אם ייצא לכם לבקר בבאר שבע, אני ממליץ לכם לקפוץ לקניון. לא, לא לזה של מוכרי השווארמה וחנויות הבגדים אלא לקניון השני, הוותיק יותר. סעו לפינת הרחובות יהודה הלוי, שמעון בר-גיורא ורבי עקיבא, ותמצאו שם מחצבה ישנה שהייתה פעילה בימי השלטון העות'ומני ואפילו קודם לכן. מחצבה זו היא חלק מתוואי של נהר קדום אשר חצב קניון שמתחיל בדימונה שבמזרח והסתיים עשרות קילומטרים משם, ברצועת עזה. הקניון כולו קבור כיום מתחת לפני הקרקע, אך ניתן לראות אותו מבצבץ באזורים מסויימים כמו במחצבה הישנה שבשכונה ד'. הפרט המעניין והחשוב לענייננו הוא שבשפך הנהר, באזור רצועת עזה, עומק הקניון מגיע לכקילומטר וחצי מתחת לפני הים. קניונים תתקרקעיים עמוקים שכאלה נתגלו במספר מקומות נוספים מסביב לים התיכון: בלוב, צרפת, מצרים וחופים אחרים. למשל, מדידות שנעשו לצורך איתור נפט גילו קניון תתקרקעי שעובר מתחת למסלולו הנוכחי של הנילוס, ואשר עומקו באזור השפך יותר מאלפיים וחמש מאות מטרים. לשם השוואה, עומקו המירבי של הגראנד קניון בארצות הברית הוא כ-1800 מטרים בלבד.

התמונה המצטיירת מתגליות אלה מפתיעה ובלתי צפויה עד מאד. לפני כשישה מיליוני שנים היה מפלס הים התיכון נמוך בכשניים וחצי עד שלושה קילומטרים מגובהו הנוכחי- או במילים אחרות, הים התיכון התייבש ונעלם. כל מה שנותר מגוף המים האדיר והמרשים הוא כמה אגמים רדודים שקיבלו זרזיפי מים מנהרות מרוחקים.

האם אתם מסוגלים ליצור בדמיונכם תמונה של הים התיכון כולו, יבש וחרב? עמק אדיר ורחב ידיים, אלפים על אלפים של קילומטרים רבועים שהיו מלאים בכמויות אדירות של מים – ונעלמו? מדבר הים התיכון היה סביבה כה מוזרה ובלתי שגרתית, עד שאין לו כל מקבילה עכשווית על פני כדור הארץ. לשם השוואה- ים המלח, הנקודה הנמוכה ביותר בעולם, נמצא מעט יותר מארבע מאות מטרים מתחת לפני הים. פניו של מדבר הים התיכון, לעומת זאת, היו כשלושה קילומטרים מתחת לפני הים. בעומק זה הלחץ האטמוספרי של האוויר גבוה כמעט פי שניים מהלחץ על פני השטח, והטמפרטורה בצהרי היום גבוהה בכארבעים מעלות מהטמפרטורה בגובה פי הים כיום: בימים חמים, סביר להניח שהטמפרטורה עמדה על שמונים מעלות צלזיוס. אגמי המים שניקוו בתחתית העמק היו, ללא ספק, מלוחים מאוד: אף בעל חיים ימי אחד, פרט אולי לאצות או לחיידקים עמידים במיוחד, לא היה שורד בהם יותר מכמה דקות. תנאֵי הסביבה במדבר היםתיכוני היו קשים כל כך, עד שלעומתם ים המלח שלנו נראה כמו מלון "הכול-כלול".

תמונה משונה זו של סביבה "כמעט חייזרית" היא הסיבה לכך שמרבית המדענים והחוקרים התקשו לקבל את האפשרות שהים התיכון אכן התייבש לגמרי בגיל המסיניאני, על אף שבשנות החמישים והשישים נתגלו עוד ועוד קניונים עמוקים שכאלה. חברה אמריקנית, לדוגמה, גילתה בשנות החמישים של המאה העשרים, קניון עמוק סמוך לחופי לוב בזמן קידוח לאיתור נפט. מדעניה כתבו מאמר שבו תיארו את התגלית והעלו את ההשערה שמפלס הים התיכון היה נמוך בהרבה משהוא כיום אך אף מגזין מדעי נחשב אחד לא היה מוכן לפרסם את המאמר. אין פלא, אם כן, שחלק גדול מהמדענים שחשפו קניונים שכאלה במקומות נוספים לחופי הים התיכון, ניסו למצוא להם הסברים מפותלים ומסובכים – רק כדי להימנע מהאפשרות שהים התיכון התייבש.

תוצאות הקידוח התתימי של ה-Glomar Challenger היו, עם זאת, חד משמעיות ובלתי ניתנות להפרכה. הסלעים שהביאה משכבה M היו יכולים להיווצר אך ורק באגמי המלח הרדודים והלוהטים של מדבר הים התיכון. ממצאים אלה, בשילוב הקניונים התתקרקעיים העמוקים, שיכנעו גם את הספקנים העקשנים ביותר.

טרם התקבלה תאוריה שמקובלת על כל החוקרים בתחום, אך זו התמונה המלאה כפי שהיא מצטיירת על פי הידוע לנו כיום.

לפני כשישה מיליוני שנים חברו שתי תופעות גיאולוגיות נפרדות ליצירת אירוע יוצא דופן. התקררות כדור הארץ הביאה לירידת מפלס מי האוקיינוס האטלנטי. במקביל, יבשת אפריקה נעה צפונה, התקרבה אל אירופה וגרמה לקרקעית מצר גיברלטר להתרומם באטיות כמו פלסטלינה שנדחסת בין שתי כפות ידיים לוחצות. מצר גילברלטר נסגר באופן חלקי, וזרם המים המלוחים העוזב את הים התיכון- נקטע. ריכוז המלחים בים התיכון עלה באופן משמעותי, וכנראה פגע קשות בבעלי החיים שבו.

סגירה חלקית זו של המצר נמשכה, קרוב לוודאי, כמאה אלף שנים שבמהלכן שקעו כמויות גדולות של מלח ומינרלים נוספים אל הקרקעית כתוצאה מהתאדות המים. העליות והירידות המחזוריות של גובה מי הים באוקיינוסים, כתוצאה משינויי האקלים, שמרו על מפלס המים בים התיכון וסיפקו לו מלח חדש.

ואז, לפני 5.8 מיליון שנים, התרוממה קרקעית המצר במידה מספיקה כדי לקטוע לחלוטין את זרימת המים מהאוקיינוס האטלנטי. בהעדר מקור המים החיוני הזה, התייבש הים התיכון במהירות מסחררת: על פי כמה הערכות ירד מפלס הים במספר מטרים בכל שנה, והים כולו נעלם בתוך פחות מאלף שנה… במשך חצי מיליון השנים הבאות היה הים התיכון יבש כמו באגט שנשאר על השולחן למשך הלילה.

מילויו מחדש של הים התיכון

ואז, כמובן, יש העניין הפעוט של המילוי מחדש.

העות'ומנים שהפעילו את המחצבה הישנה שבשכונה ד' הפיקו ממנה אבני גיר יפות ובנו מהן את כמה מבנייניה העתיקים של באר שבע. אם תביטו על אבני הגיר מקרוב, תוכלו לראות שהן עשירות במאובני אלמוגים וקונכיות… כמה מוזר. אלמוגים וקונכיות? אמנם ההיכרות שלי עם בירת הנגב מסתכמת באירוע מצער שבו נרדמתי ברכבת, פיספתי את תל-אביב והתעוררתי באמצע המדבר (סיפור אמתי, דרך אגב) אבל אני די בטוח שאם היה חוף ים בבאר שבע, הייתי שומע עליו.

גם המהנדסים הסובייטים שתיכננו את סכר אסואן המצרי זכו להפתעה דומה. הם הניחו שהקרקע מתחת לאזור אסואן עשירה בסלעי גרניט, אבל במהלך החפירות הופתעו לגלות שלמעשה מדובר במשקעים שמקורם במי ים מלוחים. סכר אסואן, למי שאינו מכיר, נמצא יותר מאלף ומאתיים קילומטרים דרומית לחופי הים התיכון!

ממצאים אלה ודומים להם מצביעים על כך שבשלב כלשהו הים התיכון שב והתמלא מחדש, והציף את הקניונים שחצבו הנהרות. זו עובדה ברורה מאליה, כיוון שהים התיכון מלא כיום- אבל הנקודה החשובה כאן היא המהירות בה הוצפו עמקי הנהרות האלה.

ראיתם בחדשות את היום שבו נפתח הסניף של H&M בקניון עזריאלי? ראיתם את מאות הנשים מתפרצות אל החנות כמו עדר של באפלו בסוואנה? אלו היו, בסך הכול, נשים שמאוד מאוד… מאוד מאוד… מאוד… רצו לקנות בגדים. עכשיו דמיינו לעצמם אוקיינוס שלם שניצב מאחורי קפל דק יחסית של קרקע במצר גיברלטר, כמו סכר קטן שעומד בדרכו של עולם שלם של מים. ועכשיו, יש סדק בסכר.

קיימות שתי השערות לגבי האופן שבו נפרץ סכר מצר גיברלטר. יש מדענים שטוענים שהמים מהאוקיינוס האטלנטי התנפצו אל הים התיכון במפל אנכי אדיר שכמותו לא נראה מעולם: מיליון מטרים מעוקבים של מים בכל שנייה, פי 400 ויותר מספיקת מפלי הניאגרה. אחרים משערים שהזרם חצב לעצמו קניון בעל שיפוע מתון, ברוחב של 200 קילומטרים ובעומק של 250 מטרים, וכך נוצר נהר גדול פי אלף מהאמזונס. כך או כך, ברור שמילוי הים התיכון היה עניין מהיר מאוד- אולי אפילו שנתיים בלבד. הקניונים העמוקים כדוגמת קניון באר שבע – עזה והנילוס הקדום התמלאו במי ים שוצפים, וזו הסיבה לסלעי המשקע הימיים, לצדפות ולאלמוגים שנתגלו בהם.

המחשבה על אגן כה גדול כמו אגן הים התיכון שעובר ממדבר מוחלט לים עמוק בתוך זמן כה קצר עוצרת נשימה ובלתי נתפסת כמעט. באותו הזמן ממש החלו להתפתח ההומינידים הראשונים באפריקה. מי יודע, אולי עמד איזה קוף מפותח על צוק גבוה, וחזה בהשתאות במראה שצאצאיו יכולים רק לחלום עליו.

הרמן סוגל

אחד האספקטים המעניינים של סיפור התייבשותו של הים התיכון הוא, לטעמי, פרקי הזמן הקצרים של ההתרחשויות. ההתייבשות ארכה כאלף שנה בלבד, הרף עין במונחים גאולוגיים – והמילוי אפילו פחות. אלו פרקי זמן שאנחנו, בני האדם, מסוגלים לתפוס: אמנם אלף שנה הם זמן ארוך, אבל פה ושם יש מבנים ומונומנטיים אנושיים ששרדו פרקי זמן ארוכים יותר.

עצם ההבנה ששינויים כבירים בגאוגרפיה של כדור הארץ, כמו ריקון ים שלם ממים, עשויים להתרחש בפרקי זמן 'אנושיים', בניגוד למיליוני או לעשרות מיליוני שנים – נותנת בידינו נקודת מבט חדשה ומעניינת על ההיסטוריה שלנו, ועד כמה היא שברירית.

למשל, ידוע לכל שהים התיכון מילא תפקיד חשוב מאוד בהתפתחות התרבות האנושית. יורדי הים המוקדמים הפיצו בעזרתו סחורות, המצאות ומנהגים. יון, רומא ומצרים – הציוויליזציות שעיצבו את תרבותנו – חייבות לו חלק ניכר מהצלחתן וגדולתן. מה היה קורה לו הים התיכון לא היה מתמלא מחדש? האם גם אז היו התרבות והטכנולוגיה שלנו מפותחות כל כך כפי שהן היום, או שאולי בהיעדר הים ההתפתחות הייתה מתעכבת והיינו נמצאים היום במקום שבו נמצאנו, נאמר, לפני אלף שנים?

ומה היה קורה, רחמנא ליצלן, לו המילוי מחדש של הים התרחש לא לפני חמישה מיליוני שנים, אלא לפני עשרת אלפי שנים? הצונמי האדיר הזה, אולי הגדול ביותר שאי פעם שטף את כדור הארץ, היה מוחק עמים שלמים ומחזיר את התרבות האנושית אלפי שנים לאחור.

לנקודת המבט הזו יש תוצאת לוואי מרתקת נוספת, שקשורה דווקא לעתידנו. כדי לדון בה אקח אתכם שוב אל העבר – אבל הפעם אל העבר הקרוב יותר.

הרמן סורגל (Sorgel) נולד בגרמניה בשנת 1885. הוא למד ארכיטקטורה, וכבר במהלך לימודיו הפגין נטייה לחשיבה עצמאית. עבודת הגמר שלו, למשל, נפסלה פעמיים כיוון ששילב בתוכה רעיונות פילוסופיים בלתי שגרתיים לגבי הקשר שבין ארכיטקטורה לאמנות. הרמן היה גם עיתונאי וסופר, ובשנת 1925 התמנה להיות עורכו של מגזין אדריכלות גרמני ששימש לו גם כבמה להשמיע את רעיונותיו.

באותו הזמן, בערך, קרא הרמן ספר בשם Outline of History ('קווי מתאר של ההיסטוריה', בתרגום חופשי) פרי עטו של ה' ג' וולס, סופר המדע הבדיוני המפורסם שגם כתב לא מעט ספרי עיון והיסטוריה. בספר סיפר וולס על מרבצי המינרלים שבסיציליה ובמקומות נוספים סביב הים התיכון, והעלה את ההשערה שהם נוצרו כתוצאה מהתייבשות חלקית של הים בזמן עידן הקרח האחרון, לפני כחמישים אלף שנה.

כיום אנחנו יודעים שהשערה זו שגויה, ושמקור המרבצים הוא כאמור בגיל המסיניאני הקדום יותר אבל הסבריו של וולס הסעירו את דמיונו של הרמן סורגל. האם באמת ייתכן, שאל האדריכל את עצמו, שניתן לייבש את הים התיכון כולו, ולו באופן חלקי?

שנות העשרים של המאה העשרים היו ימים עגומים וחשוכים מאוד בתולדות אירופה. היבשת ליקקה עדיין את פצעי מלחמת העולם הראשונה על מיליוני הרוגיה ונפגעיה, והיה צריך לבנות מחדש ערים שלמות. האיבה והפחד ששררו בין המדינות לא התפוגגו בתום המלחמה, כפי שתעיד מלחמת העולם השנייה שהתחוללה כעבור שנים ספורות בלבד. בנוסף, היה ברור לכולם שההגמוניה האירופית הקולוניאליסטית על שאר העולם נעלמה ואינה עוד ושמרכז הכובד הכלכלי והצבאי עבר מערבה, אל ארצות הברית. סין ויפן המתעוררות במזרח הרחוק היוו איום פוטנציאלי נוסף. סורגל, והוגים רבים אחרים באותה התקופה, הביטו אל העתיד ולא היו יכולים למצוא בו ולו נקודת אור אחת לגבי עתיד אירופה. אם כלום לא ישתנה, היבשת שבה צמחה התרבות האנושית המודרנית תהפוך להיות החצר האחורית הענייה והנחשלת של המעצמות הגדולות החדשות.

פרוייקט פנרופה

אך סורגל היה אדם שלא חשש לחלום ולחשוב בגדול. בשנת 1927 החל לחשוב על רעיון חדש שעלה במוחו, ושנתיים מאוחר יותר תיאר אותו בספר שהוציא, ושמו: "הנמכת הים התיכון והשקיית הסהרה: פרוייקט פנרופה".

במרכז תוכנית פנרופה של סורגל- אשר שמה שונה מאוחר יותר ל'אטלנטרופה'- ניצב הרעיון הבא: לבנות סכר ענק, שלושים וחמישה קילומטרים רוחבו, שיחסום את מצר גיברלטר. בתוך כמה עשרות שנים בלבד יירד מפלס הים התיכון בכמאתיים מטרים בערך, ועולם שלם של אפשרויות ייפתח בפני האירופים.

למשל, ניתן יהיה להפיק חשמל מהסכר ההידרואלקטרי הגדול – חשמל בכמות שתספיק לצרכיה של אירופה כולה, ואפילו יותר. ירידת פני הים תחשוף כשש מאות אלף קילומטרים רבועים של קרקע חדשה שהייתה בעברה שקועה במים, וכעת ניתן יהיה לנצל אותה לחקלאות ולתעשייה. הברכה הגדולה ביותר, שיער סורגל, תהיה היווצרות שני גשרים יבשתיים שיחברו בין אירופה ואפריקה: אחד במצר גיבלרטר הסכור, והשני באמצעות גשר ארוך שייחבר את סיציליה וטוניסיה – משימה שהייתה בעבר בלתי אפשרית אבל כעת, כשמפלס הים נמוך בהרבה, תהפוך למעשית. אירופה ואפריקה יתמזגו ויהפכו ליבשת אחת גדולה אשר הים התיכון הוא לא יותר מאגם גדול גדול במרכזה, כמו האגמים הגדולים בצפון-מערב ארצות הברית, למשל. אדם יוכל לעלות על הרכבת בברלין, ולרדת ממנה בקייפטאון…

תכנית אטלנטרופה צברה תומכים רבים בקרב הוגים ואדריכלים אירופיים, וקל להבין מדוע. ראשית, החיבור עם אפריקה יפתח בפני אירופה יבשת שלמה עתירה בחומרי גלם מכל סוג – החל מנפט וכלה ביהלומים – והתעשייה האירופית תפרח. מיקומה הדרומי של אפריקה פירושו גם שהאקלים שלה הוא מגוון יותר, ומדינות אירופה יוכלו להנות מגידולים חקלאיים מכל סוג. סורגל תיכנן גם לסכור את נהר הקונגו וליצור במרכזה של אפריקה שני אגמים מלאכותיים ענקיים – 'אגם קונגו' ו'ים צ'אד'. המים שייאספו באגמים האלה יאפשרו להשקות את מדבר הסהרה, ויהפכו אותו משממה לגן עדן פורח. החשמל שיופק מהסכר שבגיברלטר יעלים את התלות האירופית בנפט מיובא, וייתן דחיפה גדולה לתעשייה המקומית.

שנית, ואולי חשוב יותר, תוכנית אטלנטרופה עשויה להביא סוף סוף את השלום והאחדות ליבשת המסוכסכת והאלימה. יהיו מספיק שטחים חדשים לכולם בים המיובש ובאפריקה. יהיו מספיק חומרי גלם. לא תהיינה עוד סיבות להילחם! אירופה תהפוך לגוש יחיד ורב עצמה אשר יתחרה במעצמות המתעוררות במערב ובמזרח.

אחד מאלה שהתנדבו לסייע לסורגל להעלות את תכניותיו על לוחות השרטוט היה האדריכל הגרמנייהודי אריך מנדלסון. מנדלסון הבין שירידת מפלס הים התיכון תשנה מאד את קו החוף של פלסטינה, ותפתח שטחים גדולים וחדשים להתיישבות יהודית. רק כדי לסבר את האוזן, ירידת מפלס המים במאתיים מטרים בלבד תכפיל את שטחו של כל מישור החוף ואף יותר. מנדלסון קיווה שהשטחים החדשים יפתרו את הסכסוך היהודיערבי בדרכי שלום: במילים אחרות, נזרוק את היהודים לים, אבל נדאג לייבש אותו קודם. עם עליית היטלר לשלטון נאלץ מנדלסון לברוח מגרמניה, והפך לאדריכל מפורסם ודומיננטי בארץ ישראל.

התנגדות חריפה

חדי האוזן שביניכם ודאי שמו לב שסורגל ותומכיו נטו להתעלם מהעובדה שאפריקה מאוכלסת בבני-אדם, ושלבני אדם אלה יהיו אולי השגות לגבי האפשרות שעריהן יוצפו מתחת לאגמים מלאכותיים, למשל. סורגל וחבריו, אם נהיה כנים, 'לא ספרו' את האפריקנים. אבל אין טעם לזקוף זאת לרעתו של סורגל: זו הייתה, באותם הימים, ההשקפה המקובלת בקרב מרבית האינטלקטואלים האירופים. אפריקה הייתה, לדידם, יבשת ברברית שמאוכלסת בפראים חסרי בינה, ועל האירופים הוטלה החובה והזכות להביא אליהם את הציוויליזציה. סורגל שיער שהאפריקנים רק ירוויחו מהמפעלים הגדולים, פרוייקטי הבניה המונומטליים והכסף האירופי שיזרום אל היבשת השחורה. ואם לא… אז מה.

האמירה שתכנית אטלנטרופה הייתה אתגר טכנולוגי אדיר היא, כמובן, לשון המעטה. מדובר במזם התעשייתי הגדול ביותר שידעה האנושות מאז ומעולם. סורגל לא היה תמים: הוא ידע שמימוש חזונו ייארך מאות שנים ויעלה סכומי כסף בלתי נתפסים, אבל עשה את תכניותיו בהתאם. הוא פרס את מזמי הבניה על פני עשרות שנים, כך שלא יהיה צורך להקים את כולם בבת אחת, וניתן יהיה להשתמש ברווחים מהסכר ההידרואלקטרי כדי לממן את שאר הפרויקט. הוא לקח דוגמה ממזמים טכנולוגיים גדולים ושאפתניים מאוד כמו הקמת הסכרים הגדולים בהולנד, תעלת סואץ ותעלת פנמה כדי להראות שאם נרצה – אין זו אגדה.

אך לצערו של סורגל, הוא נתקל גם בהתנגדות חריפה מאוד – בעיקר מצד אירופים שהיו אמורים להפסיד ממימוש התכנית, ושאותם כן היה צריך לקחת בחשבון. האיטלקים, למשל, לא היו מוכנים לשמוע על ייבוש הים: ערי הנמל הגדולות שלהם, כמו גנואה למשל, יהפכו בבת אחת ללא רלוונטיות, והכלכלה האיטלקית השברירית תקרוס. גם הצרפתים, שהיו עתידים לאבד את הנמל של מרסיי, התנגדו. סורגל הציע לחצוב תעלות מים גדולות אל הנמלים שיהיו כעת בלב היבשה כדי לשמר את תפקודם, ואפילו תכנן סכרים מיוחדים שישמרו על ונציה מוצפת – אך רעיונות אלה לא הפחיתו מעצמת ההתנגדות.

בתחילת שנות השלושים תפסו הנאצים את המושכות בגרמניה, וסורגל היה משוכנע שנפתח בפניו חלון הזדמנויות מעולה. הנאצים היו ידועים כחובבים של מזמי בניה בקנה מידה גדול לתפארת האומה הגרמנית, וסביר להניח שלא תהיה להם בעיה 'לדרוס' באגרסיביות כל מי שיתנגד לתכנית. לרוע מזלו של סורגל, גם הנאצים לא התלהבו מאטלפנטרופה: הרי הבסיס לכל התוכנית היה הרצון לאחד את אירופה, למנוע סכסוכים ומלחמות ושכולם יחיו בשלום זה עם זה. הקונספט הזה לא ממש התאים לנאצים.

עם פריצת מלחמת העולם השנייה ירדה תוכנית אטלנטרופה מעל סדר היום הציבורי. סורגל המשיך לכתוב ספרים ומאות מאמרים על הנושא, אבל לא זכה להצלחה מרובה. בתחילת שנות החמישים שוב עלתה מידת ההתעניינות ברעיונותיו כחלק מהרצון לשקם את אירופה אחרי המלחמה – אבל אז הופיעה האנרגיה הגרעינית כתחליף מעשי וזול לאנרגיה הידרואלקטרית, הפכה את הסכר במצר גיברלטר ללא יעיל ושמטה את הקרקע מתחת לרגליו של סורגל.

ביום חג-המולד, 1952, יצא הרמן סורגל על אופניו להרצאה שהיה אמור להעביר באוניברסיטה לא הרחק מביתו. מכונית שעברה בכביש סטתה מנתיבה, פגעה בו בעצמה וברחה מהמקום. סורגל נהרג במקום. המכונית הפוגעת לא אותרה מעולם.

הרמן סורגל הלך לעולמו לפני למעלה מחמישים שנה, אך קשה לומר את אותו הדבר לגבי רעיונותיו. גם כיום יש מי שמזכירים את פרוייקט אטלנטרופה מדי פעם, ובכל שנה יוצאים מאמרים אקדמאיים שמנתחים בפירוט אספקטים שונים שלו, כמו יעילות כלכליות והיתכנות הנדסית.

אם הייתי שואל אתכם בתחילת הפרק, עוד לפני ששמעתם על האירוע המסיניאני, אם ניתן לרוקן את הים התיכון כולו בתוך כמה מאות שנים – אני מניח שרובכם הייתם מטילים בכך ספק. כמה משאבות צריך לבנות כדי לרוקן ים? לאיפה נשפוך את המים? על פניו, ריקון של ים שלם נראה כמו אתגר טכנולוגי בלתי אפשרי.

אבל הוא אפשרי, ועכשיו אתם גם יודעים איך ניתן לבצע זאת בפועל: כל מה שצריך הוא לבנות סכר גדול על מצרי גיברלטר – משימה כבירה, ללא ספק, אבל אחת שהייתה ניתנת ליישום כבר לפני מאה שנים, בימיו של הרמן סורגל. נכון להיום השאפתנות האנושית הטבעית שלנו, זו שאיפשרה לנו לבנות פירמידות ולהגיע לירח, מרוסנת על ידי הידיעה שאיננו מבינים עד הסוף את המשמעויות של שינוי גאוגרפי כה גדול. מי יודע אלו השלכות יהיו לייבוש של הים התיכון על האקלים העולמי? על האקולוגיה שלנו? היעלמות המים תביא להפחתת הלחץ על קליפת כדור הארץ, ומי יכול לשער מה יהיו ההשלכות לכך- רעידות אדמה חזקות, או התפרצויות געשיות בלתי צפויות… ומה יקרה אם הסכר הגדול ייפרץ בטעות? יש לנו סיבה טובה להיות מהוססים.

אך ההיסטוריה האנושית מלמדת שקשה לנו לרסן את הדחפים הטבעיים שלנו. אם משהו אפשרי ובעל פוטנציאל מועיל, חזקה עלינו שמתישהו בעתיד יבוא מהנדס, מדען או פוליטיקאי ויציע: בואו נייבש את הים התיכון, במלואו או בחלקו. לא מן הנמנע שבעוד חמישים, מאה או מאתיים שנים מהיום צאצאינו יחיו לחופיו של ים תיכון שונה מאד מזה שאנחנו מכירים. ומה אז? מי יודע. זו יכולה להיות הצלחה מסחררת שתביא פריחה ועושר לכל העמים באזורינו, או אסון אקולוגי שכמותו קשה אפילו לדמיין.

ועד שזה יקרה, תרשו לי לסיים במילים מתוך השיר 'בדרך אל הים', של להקת משינה.

"כולם אומרים מחר יבוא שלום,

אבל עלינו כבר הקיץ הקץ,

ועד שיפתחו את השסתום,

אני יורד לים להתרחץ…"

רגע… הלו… מה זה?! איפה הים? היי! מציל!! היה פה ים… מה זה… תחזירו לי את הים שלי…!!


יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

ramblinglibrarian – Dream On This Side
Zooma Zooma Baccalà Sicily musicians Italian Folk Music
Strait Of Gibraltar- Bob Culbertson, Chapman Stick
CSoul – Common Elements
John_Butcher – at ISSUE July 2010
ghost – why journey

[עושים היסטוריה] 83: שרוף את הפרק הזה! על הנפט.

הנפט מקבל יחסי ציבור גרועים מאוד, אך בפועל הוא נוזל מופלא ורב-גוני. כשנשרוף את הליטר האחרון בתוך מנוע המכונית, אנחנו נגלה שיהיה לנו קשה מאוד להסתדר בלעדיו…

הנפט מקבל יחסי ציבור גרועים מאוד בשלושים השנים האחרונות, במידה מסוימת של צדק. דיווחי העיתונות, עם זאת, אינם מספרים את כל הסיפור: הנפט הוא נוזל מופלא ורב-גוני, וכשנשרוף את הליטר האחרון בתוך מנוע המכונית, אנחנו נגלה שיהיה לנו קשה מאוד להסתדר בלעדיו…

מדוע אמר אחד ממנהלי חברות הנפט כי 'לשרוף נפט להפקת אנרגיה זה כמו לשרוף את המונה ליזה כדי לחמם את הבית'?
-על אדווין דרייק, פקח הרכבות המובטל שפשוט לא ידע מתי להפסיק לחפור…
-ומה גרם לעשרות אלפי נשים אמריקניות ללכת מכות בפתחן של חנויות בגדים?

כל זאת ועוד בפרק שלפניכם. תודה לויקטור בן-עזרא על הסיוע, כתמיד, בהפקת התוכנית.
(עדכונים ותיקונים: בפרק אמרתי ש'צריך להיוולד בלי כרומוזום X'. צריך להיות- 'צריך להיוולד בלי כרומוזום Y', שכן לגברים יש כרומוזומי X ו-Y, ולנשים שני כרומוזומי X. כמו כן, ראוי לציין שפרות וכבשים פולטים מתאן בעיקר דרך הפה ולא דרך העכוז, כפי שנאמר בפרק. ולסיום: הנה קישור למאמר בנושא 'כמה נפט עוד נשאר לנו', באדיבות רפי ארזי.)
ניר דהן יחזיר אתכם אל הגיר והלוח- אטמו את האוזניים היטב.

האזנה נעימה,
רן


נפט – היסטוריה של נוזל מופלא

כתב: רן לוי

אילו תמונות קופצות לכם לראש כשאתם שומעים את המילה 'נפט'? תנו לי לנחש. קורמורנים מסכנים מכוסים בנוזל שחור וסמיך מכף רגל ועד קצה המקור. עשן אפור ומסריח שנפלט מארובה של בית זיקוק. שייחים סעודים שוחים בכסף. גזים מהאגזוז. זיהום. רוע. מוות. אם אלו הדימויים שנקשרו גם אצלכם למושג 'נפט', קשה להאשים אתכם. בשלושים השנים האחרונות הנפט זוכה ליחסי ציבור איומים ונוראיים. אני חשוף לתקשורת כמו כולם, אבל אני לא מצליח להיזכר בכתבה עיתונאית אחת שמדברת על הנפט במונחים חיוביים. לכל היותר אנחנו שומעים שמנייה כלשהי זינקה במאתיים אחוזים אחרי שמישהו גילה כתמים שחורים על הרצפה בחדר המדרגות שלו.

זה בסדר לא לאהוב את הנפט. לגיטימי אפילו לשנוא את הנפט, במיוחד אם אתה במקרה קורמורן. אבל כדי לשנוא משהו, כדאי להכיר אותו קודם. לפתח דעה נחרצת על נוזל כל כך חשוב לכלכלה העולמית בלי להבין באמת במה מדובר, זו לא חוכמה- במובן המילולי של הביטוי. בפרק זה אני רוצה להציג בפניכם את הנפט מזווית אחרת, מאוזנת יותר. אני בטוח שאחרי שתסיימו להאזין לפרק זה לא תרוצו להצטרף לקבוצת האוהדים של חברת British Petroleum בפייסבוק, אבל אני מאמין שלכל הפחות תזכו בהערכה נכונה יותר לגבי חשיבותו של החומר המרתק הזה.

ישנה קבוצה נוספת של אנשים שרוצים מאוד שתדעו שלנפט יש עוד שימושים, חוץ מלזהם את כדור הארץ. אלו הם הפטרוכימאים: הכימאים שמתמחים בנפט. אמנם שני שליש מהנפט הגולמי הולכים, בסופו של דבר, למנועים של מכוניות וגנרטורים- אבל מבחינתם, מדובר בבזבוז מדהים. הנפט הוא נוזל כל כך רב גוני ושימושי, עד שלהשתמש בו רק כדי להפיק ממנו אנרגיה, כפי שהגדיר זאת אחד ממנהלי חברות הנפט, זה כמו לשרוף את המונה ליזה כדי לחמם את הבית. מאותם אחוזים בודדים של הנפט הגולמי שלא הופכים לדלק עבור מכוניות או מטוסים, הפטרוכימאים מפיקים אלפי חומרים סינתטיים שקשה לדמיין איך היינו חיים בלעדיהם. צבעים, למשל, וגם אספירין נגד כאבי ראש. מיתרי גיטרה. עדשות מגע. דיסקים. אצטון. צמיגי מכוניות. קוביות של לגו. הרשימה המלאה תהיה ארוכה כאורך הגלות, אבל יהיה מספיק לנקוב בשם אחד: פלסטיק.

פלסטיק

פלסטיק נמצא בכל מקום, וכמעט כל סוגי הפלסטיק מופקים מתוצרי נפט. תרימו את הראש ותסתכלו סביב- אני בטוח שתוכלו בקלות לזהות לפחות עשרה מוצרים המכילים פלסטיק ברדיוס של כמה מטרים מכם. איך היו החיים שלנו נראים בלעדי הפלסטיק? נכון, אפשר היה לבנות את השלט של הטלוויזיה מעץ, את השקעים בקירות מאבן ואת המזרקים בבית החולים מזכוכית- אבל היינו מרגישים את זה בכיס, ללא ספק. פלסטיק הוא חומר גלם חזק, נוח לעיבוד וזול יחסית. לא קל להחליף אותו בחומרים אחרים, אפילו שאנחנו כבר ערים לזיהום הסביבתי החמור שהוא גובה מאיתנו. חלק גדול מהשגשוג הטכנולוגי והעלייה ברמת החיים שלנו הם תודות לחומרים פלסטיים- ובעקיפין, תודות לנפט.

פחמימן, Hydrocarbon, היא מולקולה שמכילה רק שני סוגי אטומים: פחמן ומימן. פחמן הוא מבין האטומים הבודדים שמסוגלים ליצור שרשראות ארוכות של עצמם: פחמן מתחבר לפחמן שמתחבר לפחמן, וכן הלאה. אטומי המימן בפחמימן תלויים על היקף השרשרת כמו ענבים מסביב לענף של גפן. ההבדל בין כל שני סוגי פחמימנים הוא באורך השרשרת. אם השרשרת מכילה שלושה אטומי פחמן נקבל את גז הפרופאן. ארבעה אטומי פחמן ייצרו את מולקולת הבוטאן, גז הבישול. 'שרשרת' של פחמן יחיד היא מולקולה של מתאן- הגז הריחני שנפלט ממערכת העיכול שלנו…סליחה, ממערכת העיכול של גברים בלבד, כמובן. כל זה טוב ויפה, אבל מדוע אני מספר לכם על הפחמימנים? מייד תבינו.

אם ניקח את אחד מאטומי המימן של הפחמימן ונחליף אותו בקבוצת אטומים אחרת, החומר המתקבל יהיה בעל תכונות שונות מאוד מאלו של הפחמימן המקורי. למשל, אם נחליף את אחד המימנים שתלויים על השרשרת, במולקולה קטנה של חמצן ומימן- מולקולה בשם 'הידרוקסיל'- נקבל אלכוהול. הסוג הספציפי של האלכוהול שנקבל יהיה תלוי באורכה של השרשרת המקורית: מפחמן בודד נקבל מתנול. משני פחמנים- אתנול. מעשרה פחמנים- מנתול, וכן הלאה וכן הלאה. יש אינספור ואריאציות אפשריות על הרעיון הבסיסי הזה, כמו הוספה של שתי מולקולות הידרוקסיל, שלושה או יותר. אולי בכלל נחליף את ההידרוקסיל במולקולה אחרת לגמרי- משהו עם גפרית, או חנקן, או יסוד אחר. המגוון האדיר של חומרים שניתן להפיק באמצעות שינויים קטנים יחסית, הוא הסיבה לכך שהפחמימנים הם הבסיס של כל הכימיה האורגנית: הכימיה של היצורים החיים.

אותו המגוון הוא גם סוד כוחו של הנפט. הנפט הוא שם כולל לתערובת מגוונת מאוד של פחמימנים: ניתן למצוא בו שרשראות פחמן מכל האורכים כמעט, ממולקולות קלות כמו מתאן ופרופאן ועד לפחמימנים עם עשרים אטומי פחמן ויותר. מכל פחמימן כזה ניתן להפיק חומרים שונים ומשונים באמצעות החלפות פשוטות של אטומי המימן עם קבוצות אחרות של אטומים. את השרשראות הקלות יחסית של חמישה עד שבעה אטומי פחמן ניתן להפוך לנוזלי ניקוי וממיסים. משרשראות של שניים עשר פחמנים נפיק בנזין. ככל שנטפס בסולם הפחמימנים נקבל נוזלים ומוצקים כבדים יותר כמו דיזל, זפת ואספלט. מכל חבית של נפט ניתן לזקק ולהפיק עשרות ומאות כימיקלים לאינספור שימושים ויישומים שונים. כעת אפשר להבין מדוע נחמץ ליבם של הפטרוכימאים כשהם רואים מיליוני ליטרים של נפט נבלעים בתוך מנועי בעירה פנימית, בכל שניה, בכל העולם. איזה בזבוז!

הנפט מוכר לאנושות עוד מימי קדם: פה ושם הנוזל השמנוני והשחור היה בוקע באופן טבעי מתוך האדמה. זהו גם מקור שמו הלועזי של הנפט, Petroleum: פטרה- סלע, כמו הסלע האדום בירדן, ואולאום- שמן בלטינית, כלומר שמן הסלע. למרות שכבר בימי בבל ואשור נמצאו לנפט שימושים שונים כמו איטום ספינות או קירות בתים, לאורך מרבית ההיסטוריה איש לא הבין את הפוטנציאל האמיתי שטמון בנפט. רק בתחילת המאה ה-19 הצליחו הכימאים לגלות כיצד ניתן להפריד את הנפט למרכיביו השונים ולזקק ממנו חומרי דלק לתאורה, למשל. פה ושם נקדחו בארות נפט ראשונות והוקמו בתי זיקוק פשוטים- פולין, דרך אגב, הייתה מעצמת נפט רצינית באותם ימים- אבל נקודת המפנה האמיתית בהיסטוריה של הזהב השחור הגיעה תודות לעקשנות יוצאת הדופן של פקח רכבות מובטל.

אדווין דרייק

בתקופת אמצע המאה ה-19 היו מפיקים שמן לפנסי תאורה משומן לוויתנים. לוויתנים, כמקור לחומר גלם, הם קצת בעייתים- בעיקר בגלל הנטייה הטבעית שלהם שלא להפוך מרצונם לחומר גלם. תהליך חדשני שנתגלה באותם הימים יכול היה להוות פתרון מצוין לבעיה הזו: זיקוק של קרוסין מתוך הנפט. הסתבר שקרוסין הוא חומר דלק מצוין עבור הפנסים- בעיקר מכיוון שהפיק פחות עשן שחור בזמן הבעירה. התגלית הזו הביאה לעליית הביקוש לנפט, אבל כל הנפט היה מופק אז אך ורק מנביעות טבעיות שבקעו מבטן האדמה. נביעות אלה היו נדירות למדי, ורק כמה עשרות חביות נפט הופקו בכל שנה בעולם כולו.

אדווין דרייק נולד בניו-יורק בשנת 1819. את רוב הקריירה שלו עשה בתחום הרכבות: הוא היה סוכן נסיעות, פקיד משרדי ופקח. בשנת 1857, כשהיה כבר לקראת שנתו הארבעים, החליט דרייק לעזוב את הרכבת ולחפש לעצמו עתיד חדש. באחד מנדודיו פגש דרייק שני אנשי עסקים שלנו איתו במקרה באותו בית המלון. השניים הקימו חברה חדשה בשם Seneca Oil וחיפשו מישהו שיעבור ברחבי המדינה וייחפש נביעות נפט חדשות ובלתי מוכרות. אדווין דרייק היה בדיוק האיש שהם היו זקוקים לו: אמנם לא היה לו שום ניסיון מעשי בחיפוש נפט, אבל היה לו כרטיס נסיעה חופשי ברכבת.

בשנת 1858 נשלח אדווין, שזכה בסנקה לכינוי החיבה 'קולונל דרייק' למרות שמעולם לא שירת בצבא, למחוז טיטוסוויל בפנסילווניה. האזור היה ידוע בעושר יחסי של נביעות נפט ובסנקה קיוו שדרייק יצליח לאתר כמה מוקדים חדשים. ההתחלה לא הייתה מעודדת: למרות כל מאמציו של קולונל דרייק, הוא הצליח להפיק רק כמה ליטרים בודדים של נפט בכל יום. דרייק ניסה את השיטה המקובלת של חפירת שוחות כדי לזרז את נביעת הנפט, אבל ללא הצלחה. המצב היה עגום למדי.

בצר לו, החליט קולונל דרייק לפנות לכיוון שונה לגמרי- תרתי משמע. הוא ידע שכורים שחפרו פנימה, לתוך הקרקע, כדי לאתר מרבצי מלח- התלוננו שלפעמים נפט היה חודר לתוך הקידוחים שלהם והורס את המלח. אדווין רצה להשתמש בשיטות של כורי המלח כדי למצוא נפט, אבל נדרשה לו כמעט חצי שנה עד שהצליח לאסוף את ציוד הקידוח המתאים: מנוע קיטור גדול, מקדחה, ראש קידוח ועוד. בזמן הזה הלך והצטמצם התקציב שנתנה לו חברת סנקה…עד שלבסוף, כל הכסף אזל. דרייק ניסה לשכנע את בעלי החברה שימשיכו לממן את ההכנות לקידוח, אבל הם סירבו.

קשה לראות איך מצבו של דרייק יכול היה להיות יותר עגום משהיה באפריל, 1859. החברה שמימנה אותו נטשה אותו. התושבים המקומיים לגלגו על היומרה האבסורדית שלו. היה נפט באזור, זה בטוח, אבל מי יודע איפה בדיוק צריך לקדוח כדי למצוא נפט, ולאיזה עומק? כולם החלו מכנים אותו 'קרייזי אדי'. אבל אדווין דרייק לא היה משוגע- רק עקשן. הוא לא ידע מתי להפסיק. שנים רבות מאוחר יותר העקשנות הזו תגרום לו להפסדים ענקיים שיביאו אותו לפשיטת רגל, אבל בינתיים לקולונל דרייק היה בור לחפור, וזה מה שהיה חשוב.

הוא המשיך לממן את ההכנות מכספו הפרטי ואף לקח הלוואות על שמו. במאי 1859 החלו הפועלים סוף סוף לקדוח בקרקע. הצרות לא הפסיקו- ואפילו להפך. בשלב מוקדם יחסית פרצה דליקה בתוך המנוע שהניע את המקדחה, ורק במאמצים רבים הצליח דרייק להציל אותו ולהשיבו לפעולה. עד מהרה נתגלתה בעיה חדשה וחמורה: מים חדרו לתוך הקדח ומוטטו את דפנותיו. דרייק חשב וחשב, והגה פתרון מקורי: הוא השחיל צינור מתכת ארוך וחלול, עשוי חוליות, אל תוך הבור- והמשיך לקדוח בתוך צינור המתכת. הטכניקה שהמציא דרייק הייתה כל כך מוצלחת, עד שהיא משמשת את קודחי הנפט עד ימינו. לרוע מזלו, דרייק לא רשם פטנט על הטכניקה הזו, עובדה שתתרום אף היא לטרגדיה הכלכלית שלו בהמשך.

הימים חלפו. אחר כך השבועות. והחודשים. הקדח הלך והעמיק: עשרה מטרים, חמישה עשר מטרים, עשרים מטרים. ועדיין, לא היה שום סימן לנפט. רק העקשנות הבלתי מתפשרת של דרייק גרמה לו להמשיך ולקדוח, בזמן שכולם מסביבו פשוט ריחמו עליו. לקראת סוף אוגוסט, הפרוייקט כולו נראה היה כאבוד. בעשרים ושבע באוגוסט הגיע המקדח לעומק של עשרים ואחת מטרים. עוד יום עבודה הסתיים ללא שום תוצאות, וכולם הלכו הביתה.

למחרת בבוקר הגיע אחד הפועלים אל הקידוח, הציץ לתוך הבור ונדהם לגלות נוזל שחור עולה ועולה בתוך צינור המתכת. נפט! המון נפט! כבר מרגע ההתחלה הפיקה באר הנפט של דרייק עשרים וחמש חביות ליום. חברת סנקה חזרה לעניינים, כצפוי, והחלה משווקת את הנפט לתעשיין מקומי שזיקק ממנו את הקרוסין יקר הערך. תוצר לוואי של תהליך הזיקוק היה נוזל בשם בנזין- אבל אותו זרקו לפח, כי לא היה מה לעשות איתו.

בהלה לנפט פרצה בפנסילווניה. מחירי הקרקעות של איזורים עשירים בנפט זינקו במאות אחוזים. עשרות ומאות בארות נפט צצו בתוך שנים ספורות והתפשטו למדינות אחרות כמו טקסס וקליפורניה. כולם השתמשו בטכניקת צינור המתכת שהמציא אדווין, שלא הייתה מוגנת על ידי פטנט, כזכור. לפתע פתאום הוצף השוק בהיצע אדיר של נפט, אלפי חביות בכל יום. הביקוש, לעומת זאת, היה עדיין מצומצם מדי, ובנוסף לא היו בתי זיקוק שיעבדו כל כך הרבה נפט. עד מהרה התפוצצה הבועה הכלכלית הזו: מחירו של הנפט צנח מעשרים דולר לחבית, לכמה עשרות סנטים בודדים.

המפסיד הגדול מכל העסק היה, כפי שודאי ניחשתם, קולונל דרייק. את כל הכסף שהרוויח מבאר הנפט שלו השקיע בהימורים בבורסה על מחירה העתידי של חבית נפט- וכשהשוק הוצף בנפט זול, דרייק איבד את כל כספו. הוא שקע בעוני, אבל למזלו פנסילווניה לא שכחה אותו. המדינה שהרוויחה הררים של כסף בזכות עקשנותו הבלתי מתפשרת של דרייק זכרה לו חסד נעורים. החל משנת 1873 העניקה לו פנסיוולניה פנסיה חודשית נאה של 1500 דולרים עד מותו בשנת 1880. שוק הנפט התאושש בהמשך, בעיקר אחרי שהנרי פורד החל בייצור המוני של אוטומובילים זולים. בשנת 1906 כבר הופקו למעלה ממאה ועשרים מיליון חביות נפט בכל שנה. היום, רק לשם ההשוואה, העולם צורך את אותה כמות נפט- בכל יום!!!

אדווין דרייק יכול, דרך אגב, לזקוף לעצמו עוד תקדים ראשון מסוגו בתעשיית הנפט. אחד הפועלים שלו נכנס אל הצריף שבו אוחסנו חביות הנפט…עם מנורת קרוסין. הדליקה שפרצה במקום, שהייתה שריפת באר הנפט הראשונה בהיסטוריה, כילתה את מנוע הקיטור, את החביות ואת הצריף כולו.

זיקוק נפט

נפט גולמי מגיע במגוון של צורות, צבעים ואפילו 'טעמים' שתלויים בעיקר באזור הגיאוגרפי שממנו הוא נשאב. יש בארות שמפיקות נפט סמיך כזפת ואחרות שמפיקות נפט 'קל' כמו המרקם של בנזין. צבעו של הנפט הגולמי הוא בדרך כלל ירוק כהה עד שחור, אבל הוא גם יכול להיות כמעט שקוף. גם כמות הזיהומים שהנפט הגולמי מכיל משתנה משדה לשדה: נפט שמכיל פחות מאחוז אחד של גפרית הוא נפט 'מתוק', ואחוז גבוה יותר של גפרית יהפוך אותו לחמוץ. ככל שהנפט קל ונקי יותר, תהליך הזיקוק שלו פשוט יותר. זו הסיבה שנפט מתוק וקל, כמו זה שמופק בטקסס למשל, יקר יותר מהנפט הכבד והחמוץ של רוסיה.

כשנפט גולמי מגיע לבית הזיקוק, מתחיל תהליף ההפרדה שלו למוצרים שונים. בתחילה מפרידים את הדלקים הכבדים, בעלי שרשראות הפחמנים הארוכות, מהדלקים הקלים יותר. הדלק הקל הולך למכוניות, הכבד יותר למטוסים או הסקה, והכבד ביותר לזיפות גגות וסלילת כבישים. חלק מהתוצר עובר מבית הזיקוק למפעלים הפטרוכימיים, וכאן מתרחש הקסם האמיתי של המרת הנפט למוצרים מתקדמים יותר. הכימאים נעזרים בקיטור לוהט ובאמצעים נוספים כדי לפרק את השרשראות הארוכות לחלקים קטנים יותר, ותוצרי הפירוק עוברים עוד ועוד תהליכים כימיים עד שהם הופכים למוצר הסופי. למשל, הנפט מזוקק לנפטה, שהופכת לבנזן, שמומר לציקלוהקסן, שמפורק לחומצה אדיפית שמתרכב עם חומצה אחרת ליצירת….חומר שכולנו מכירים היטב. חומר בעל תכונות כה נפלאות, עד שהוא גרם לנשים עדינות ומטופחות לשרוט אחת את השנייה ולמשוך בשערות בניסיון להשיג אותו. מייד תבינו.

הגרביון

דיכאון הוא מחלה אכזרית. הסובלים מדיכאון קליני מספרים על תחושת הריקנות האיומה ועל חוסר היכולת להנות, לשמוח ולקיים שגרת חיים נורמלית. לד"ר וואלאס קארותרס הייתה סיבה לשמוח בשנת 1937: שנים ספורות קודם לכן הוא גילה תהליך כימי מהפכני ופורץ דרך אשר סלל את הדרך ליצירתם של סיבים בעלי תכונות מופלאות. ממש לאחרונה נבחר כחבר באקדמיה הלאומית למדעים, כבוד גדול לכל מדען אמריקני. הייתה לו רעייה צעירה ונאה ובת שנולדה רק ארבע חודשים קודם לכן. אבל הדיכאונות האיומים שמהם סבל ד"ר קארותרס, עוד מילדותו, מנעו ממנו להנות מכל אלה. הוא חש שחייו ריקים מתוכן וחסרי מטרה. באחד מימי חודש אפריל נעל את עצמו בתוך חדר בבית מלון, שתה מיץ לימון ובלע כדור ציאניד. קארותרס היה כימאי מצוין, עד הרגע האחרון: הוא ידע שהחומצה החזקה שבמיץ תאיץ את השפעתו של הציאניד על הגוף. הוא צדק.

באותה התקופה היו כמה אנשי עסקים שדווקא הייתה להם סיבה טובה להיות מדוכאים. חברת דופו (DuPont) נוסדה בשנת 1802 וצמחה להיות ענק כימיה בקנה מידה עולמי. שנות השלושים המוקדמות של המאה העשרים לא היו טובות עבורה. דופו ייצרה, בין היתר, חומרי נפץ עבור הצבא האמריקני, וועדה של בית הנבחרים קבעה שבמלחמת העולם הראשונה החברה מכרה את חומרי הנפץ לצבא במחיר מופרז מאוד. התחושה בציבור הייתה שדופו היא 'סוחרת מוות' שמרוויחה על חשבונם של החיילים הגיבורים. התדמית הציבורית שלה הייתה בשפל המדרגה.

כפי שהסתבר בהמשך, דופו של 1934 הייתה צריכה להודות למנהלים שעמדו בראשה בשנת 1926. הם קיבלו אז החלטה מאד לא שגרתית: להקים מעבדה שתעסוק במדע טהור, כזה שאינו מושפע משיקולים עסקיים. התקווה הייתה שביום מן הימים ניתן יהיה לנצל את הפיתוחים שייצאו מהמעבדה למוצרים אמיתיים, אבל לא היה שום ביטחון שמשהו שייצא מהמעבדה הזו יהיה שימושי בעתיד הנראה לעין. דופו פנתה אל ד"ר וואלאס קארותרס, אחד החוקרים המצויינים ביותר באקדמיה, והציעה לו לנהל את המעבדה. קארותרס סירב. זה לא שהוא אהב את האקדמיה יותר מדי- ההפך הוא הנכון: קארותרס שנא ללמד בכיתה והיה שמח להיפטר מהכורח הזה. אבל הוא גם סבל, כאמור, מהתקפי דכאון חוזרים ונשנים וחשש שלהתקפים הללו תהייה השפעה הרסנית מאוד בסביבה העסקית התחרותית של דופו. בדופו לא וויתרו: הם הציעו לו משכורת כפולה מזו שהרוויח באקדמיה, והחוקר לא יכל לסרב.

קארותרס וצוות המעבדה החלו חוקרים נושא שהיה שנוי במחלוקת בקרב הכימאים באותה התקופה: סיבים מלאכותיים. רבים האמינו אז שסיבים אורגניים כמו משי עשויים ממולקולות מורכבות מאוד, ושיהיה קשה- אם לא בלתי אפשרי- ליצור סיבים שכאלה באופן מלאכותי. קארותרס וכמה כימאים נוספים לא הסכימו עם קביעה זו. הם האמינו שסיבים הם בסך הכל שרשראות ארוכות של מולקולות פשוטות, או 'פולימרים'. ('פולי' זה 'הרבה', 'מר' זה 'חלק'- פולימר הוא 'הרבה חלקים'). קארותרס החליט להוכיח את הטענה הזו באמצעות בנייה מהיסוד של מולקולה ארוכה שכזו, באמצעים מלאכותיים בלבד.

זה לקח ארבע שנים ארוכות וקשות, אבל ב-1930 חלה פריצת הדרך. אחד העוזרים של קארותרס הכניס מקל לתוך דלי בו עמדה עיסה דביקה ונוזלית של חומר פלסטי, שכאמור הופק מנפט. כששלף את המקל החוצה נמשכו מהדלי סיבים ארוכים ודקים שהתקשו במהירות. העוזר ניסה לקרוע אותם בחוזקה, אבל הסיבים לא נכנעו בקלות: הם התנגדו לעומס וכמעט חתכו את אצבעותיו. זה היה פולימר פלסטי ראשון מסוגו, סיב מלאכותי חזק ויציב אך עם זאת גמיש מאוד. קארותרס הוכיח את צדקתו וכמו מדען אמיתי החליט לעבור הלאה ולעסוק בתחומים חדשים ומאתגרים. בדופו, לעומת זאת, קיוו להוציא כמה דולרים מההשקעה הגבוהה במחקר התיאורטי. עשרות מהנדסים ולבורנטים ניסו להפוך את הסיב החדש למוצר שניתן למכור אותו, אבל זה לא היה קל: הסיבים לא היו יציבים מספיק בחום גבוה, וכל אריג שיהיה עשוי מהם יהרס בכביסה או בגיהוץ הראשון.

בשנת 1934 נתבקש ד"ר וואלאס קארותרס לחזור ולעבוד על הסיב הסינתטי החדש כדי לשפר אותו ולהפוך אותו למוצר מוגמר. בתום שלוש שנים נתקבלה התוצאה הסופית- סיב משופר שהיה עמיד גם בטמפרטורות גבוהות יחסית. הסיב החדש כונה 'סיב 66', שם קוד שגם רמז על המבנה שלו. הוא מורכב משתי מולקולות- כל אחת שרשרת פחמימנית המכילה שישה אטומי פחמן- המתחלפות אחת עם השניה ליצירת שרשראות ארוכות ויציבות. החיבור בין המולקולות נעשה באמצעות מולקולה קטנה בשם 'אמיד', ולכן השרשרת כולה קיבלה גם את השם 'פוליאמיד'.

התגלית הזו הייתה הסיב הנכון, בזמן הנכון. משי מגיע מהמזרח הרחוק, וארצות הברית קיבלה כמעט את כל המשי שלה מיפן. אבל לאורך שנות השלושים הלכה וגברה המתיחות בין שתי המעצמות הללו- ואיתה פחת גם ייבוא המשי. סיב 66, ידעו בדופו, הוא התחליף המושלם למשי היפני. היה מוצר אחד ספיציפי שהיה עשוי ממשי, ושהיה בעל חשיבות אדירה בעיני האמריקנים- או ליתר לדיוק, בעיני האמריקניות: הגרביונים. גרביונים העשויים ממשי הם עדינים, מלטפים ומחטבים….(שיעול) זאת אומרת, ככה אומרים לי. זה לא שיש לי מושג באמת. הרי זה ממש בלתי אפשרי להשיג גרביונים במידה שלי. (שתיקה מביכה)..אם…הייתי..מחפש גרביונים במידה שלי, זאת אומרת.

בכל אופן, גרביונים ממשי היו גם נעימים וגם חזקים, והיו מפתחים מעט מאוד 'רכבות', אותן שריטות לא נעימות על הבד. בדופו מייד החלו לעבוד על ייצור גרביונים מסיב 66 תוך שמירה על סודיות גמורה. היו מי שטענו, ברצינות גמורה, שהעבודה על הגרביונים בדופו הייתה חשאית יותר מהעבודה בפרוייקט מנהטן לבניית הפצצה האטומית הראשונה. במקביל חיפשו בדופו שם מסחרי מוצלח לסיב החדש. הוקמה ועדה מיוחדת שהגתה לא פחות מארבע מאות שמות לחומר הפלא החדש, ביניהם 'דופארו' ו-'נו רן' ('רן', בסלנג, היא רכבת בגרביונים). השם שתפס, בסופו של דבר, היה… 'ניילון'.

על אף החשאיות, החלו מתפשטות שמועות ברחוב האמריקני על המצאה חדשה שעומדת 'להרוג את המשי'. כתבות בעיתונים דיברו על סיב פנטסטי וחזק כמו פלדה שממנו אפשר ליצור גרביונים רכים שאף פעם לא יפתחו רכבות. השמועות הללו יצרו דילמה אצל דופו. מצד אחד הפרשנים הנלהבים מדי העניקו לדופו יחסי ציבור נפלאים וקידום מכירות פנטסטי. הם איפשרו לדופו להעביר את המסר העיקרי שלה:  'המדע מסוגל לחקות ולהתעלות על חומר פראי ויפה כמו המשי'. הנשים לא הפסיקו לדבר על הניילון. קשה לכמת במספרים או לתאר במילים עד כמה העניין הפעוט הזה, של רכבות בגרביונים, הפריע לנשים האמריקניות. אני מתנצל מראש אם הפרק הזה מקבל נימה מעט שוביניסטית, זו ממש לא הכוונה- אבל כנראה שצריך להוולד בלי כרומוזום X כדי לתפוס באמת את החשיבות של הרכבות בגרביונים, ואולי עוד כמה דברים משונים כמו הכורח הכמעט-ביולוגי ללכת לשירותים בזוגות. מצד שני, בדופו גם ידעו שהניילון לא באמת מסוגל לעשות את כל הדברים הללו. הוא אמנם חזק, אבל לא כמו פלדה- וגרביונים עשויים מניילון בהחלט מפתחים רכבות כעבור זמן. הניילון לא מושלם. היו כמה מהנדסים בדופו שניסו להסביר את העניין לעיתונאים, אבל ללא הצלחה יתרה.

דופו הציגה את גרביוני הניילון לעולם בסדרה של תערוכות וירידים בשנים 1937-1938. החברה הציגה עוד כמה פיתוחים חדשניים תחת הסיסמא השיווקית 'חיים טובים יותר באמצעות הכימיה', אבל גרביון הניילון האפיל על כל שאר המוצגים. נשים צעירות וחטובות עלו על במות מוגבהות והתהלכו בחצאיות קצרות עם גרביונים לרגליהם, וכל הנשים בקהל- וכנראה שגם הגברים- היו מוקסמים. נזירה שצפתה בתצוגה הייתה אפילו מוכנה לוותר על עקרונות המוסר שלה לטובת הגרביון, וטענה בלהט שמותר ורצוי לדוגמניות להתהלך באופן כה חושפני- שהרי אי אפשר להציג את ההמצאה המדהימה הזו אחרת. בשנת 1938 הציגה דופו את המוצר המסחרי הראשון שהיה מבוסס על הניילון: מברשת שיניים שסיביה היו עשויים מניילון במקום משערות של בעלי חיים, כפי שהיה מקובל עד אז.

הגרביונים הגיעו לחנויות ב-1939, ומייד החלה הסתערות אדירה עליהם. ארבעה מיליון גרביונים נמכרו ביום אחד! בעלי החנויות ההמומים תיארו את התגובה הנשית כמו 'עדר של תרנגולות שרצות לתוך הלול בשעת ההאכלה'. כשהחלו הלקוחות משתמשות בגרביונים בפועל, הן גילו באופן לא מפתיע שהניילון אינו מושלם. פה ושם החלו עולות תלונות, כמו נשים שגילו שאם הן עומדות קרוב מדי לצינור האגזוז של מכונית, הגרביונים שלהם נמסים ומתפרקים. בנוסף, כמה עיתונאים גילו- באמצעות עיון בפטנטים שהגישה דופו- שאחד ממרכיבי הניילון הוא חומר המכונה 'קאדאבארין'. קאדאבארין, כפי שמרמז שמו, הוא החומר שגורם לסרחון הבלתי נסבל של גופות מרקיבות. ד"ר קארותרס השתמש בו באחד מהניסיונות המוקדמים ליצירת ניילון, אבל זנח אותו בהמשך.

העיתונאים פיספסו את העובדה שהקאדאבארין אינו קשור למעשה לניילון 6-6, והחלו להעלות השערות לגבי מקורו של הקאדארבין שבו עושה, כביכול, דופו שימוש. היו מי ששיערו שהגרביונים עשויים למעשה מחלקי גופות. היו גם שמועות שזו הסיבה האמיתית להתאבדותו של ד"ר וואלאס קארותרס, שלא יכל לשאת את 'האשמה' כביכול. בדופו התאמצו מאוד להסביר שקאדאבארין לא מופק מגופות, ושבכל אופן הוא אינו קיים בניילון- אבל בסופו של דבר, לא היה צורך בהסברים: גרביוני הניילון היו הצלחה, ורובן המכריע של הנשים היו מרוצות מאוד מהם.

לרוע מזלן של נשות אמריקה, הניילון הנפלא נלקח מהן באותה הפתאומיות שבה ניתן להן. ב-1942 נכנסה ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ודופו, כמו תעשיות גדולות אחרות, עברה לייצר אך ורק עבור הצבא. הניילון שהיה אמור להפוך לגרביונים מלטפים הופנה כעת לייצור מצנחים למטוסים, כילות לחיילים ביערות הגשם המזרח-אסייתים ושימושים דומים. גם הנשים, כמו כל הציבור האמריקני, התגייסו בשמחה למאמץ המלחמתי. גרביוני הניילון הפכו למעין סמל של ההקרבה האזרחית למען המולדת. האימרה המקובלת הייתה 'תורידי אותם בשביל הדוד סם'. אינספור גרביוני ניילון נאספו מהארונות והמדפים, מוחזרו והפכו בין היתר לגלגלים של מטוסים מפציצים, שזכו לכינוי 'גרביונים מעופפים'.

זה לא אומר שהיה קל לנשים לשכוח את הגרביונים שלהם. היו נשים שצבעו את רגליהן באיפור כדי שייראו כאילו הן עוטות גרביונים. רמאים ממולחים מיהרו לשווק נוזלי פלא שכביכול הפכו גרביונים ישנים מסיבים נחותים לגרביוני ניילון 'אמיתיים'. מחירם של זוג גרביונים בשוק השחור זינק בבת אחת: מדולר אחד בימים שלפני המלחמה, לעשרים דולר במהלכה. הגרביונים הפכו למוצר כל כך נחשק עד שבאחד המקרים חוקרי המשטרה פסלו את האפשרות שרצח מסוים התבצע לצורך שוד, מכיוון שהרוצח השאיר בזירה שישה זוגות של גרביונים- והרי איזה שודד שפוי יעשה דבר כזה?

באוגוסט 1945, עם תום הקרבות, חזרה דופו למכור גרביונים לשוק האזרחי. קשה לתאר את מה שארע כשחזרו הגרביונים למדפים. כל הלחץ שחוו הנשים במהלך המלחמה, הצורך להקריב למען המדינה, הרצון לחזור סוף סוף לחיים נורמליים…הכל תועל והתנקז לתשוקה אל פיסת לבוש אחת. במקומות רבים בארצות הברית צבאו אלפי נשים על חנויות הבגדים. בפיטסבורג, למשל, נלחמו ארבעים אלף נשים על שלושה עשר אלף זוגות גרביונים שהיו בחנות. וב'נלחמו', אני מתכוון ל'נלחמו': מרפקים בצלעות, בעיטות, דחיפות, קללות, משיכות בשיער. העיתונאים המשועשעים תיארו את מהומות הניילון תוך שימוש בז'רגון הצבאי שהיה שגור עדיין בפיהם: 'מכירה של גרביונים בשיקגו! אין הרוגים'. שוטר שנאלץ לפזר מהומה אלימה במיוחד בכניסה לחנות בגדים הכריז באוזני עיתונאי 'אני מקווה שלא אראה אישה לעולם'.

היו רבים שהאשימו את דופו שהיא אוגרת במכוון את הגרביונים ויוצרת ביקוש מלאכותי. בדופו הדפו את הטענות הללו וטענו שהחברה מייצרת שלושים מיליון זוגות גרביונים בחודש: מספיק גרביונים לכולם. הם הפנו אצבע מאשימה לנשים שלטענתם אגרו גרביונים שלא לצורך, כמו אישה אחת שקנתה שלושים ושישה זוגות גרביונים. בסופו של דבר, הלחץ הציבורי עשה את שלו: דופו נאלצה להעניק רשיונות ייצור של גרביוני ניילון לחברות אחרות, ההיצע עלה בהתמדה ומהומות הניילון שככו.

תהליך ייצור הניילון של דופו מוגן על ידי פטנט, אבל עד מהרה גילו חברות אחרות שיטות לייצר את הפולימר הזה ואחרים שדומים לו בדרכים שונות. הניילון הוא היום מוצר אוניברסלי שמשמש לא רק בביגוד כי אם גם בציוד ספורט, בדים לאוהלים, מיתרי גיטרה וחבלים. שקיות ניילון, דרך אגב, כמו אלו שאנחנו מכירים מהסופר- לא עשויות מניילון אלא מפלסטיק אחר. בצורתו המוצקה, הניילון הוא גם מרכיב חשוב בתעשייה ואפשר לעשות ממנו ברגים, אומים וכולי. המשי, שלאורך כל ההיסטוריה האנושית היה מוצר נחשק ומוערך ביותר, הפך בבת אחת ללא רלוונטי. כך חולפת לה תהילת עולם.

כמה נפט נשאר?

הנפט, אם כן, הוא חלק בלתי נפרד ממארג חיינו. אפילו אם כל המכוניות שלנו יעברו לנסוע על סוללות חשמליות במקום בנזין- עדיין יהיה לנו קשה מאוד להסתדר בלעדיו. השאלה המתבקשת היא, אם כן, כמה נפט עוד נשאר לנו? רוב ההערכות מדברות על עוד טריליון (אלף מיליארדים) חביות נפט קל אשר חבויות עדיין באדמה. זה נשמע המון, אבל לא כשלוקחים בחשבון שהעולם צורך כיום מיליארד חביות נפט בכל עשרה ימים לערך. נותרו לנו ככל הנראה אולי עשרים או שלושים שנים להנות מדלק זול, ואחר כך נאלץ לעבור לשימוש בנפט ה'כבד' יותר. הפקה וזיקוק של נפט כבד יקרים יותר מנפט זול, והמחיר יעלה בהתאם.

יש לנו, אם כן, סיבות טובות מאוד לנסות ולמצוא תחליף מתאים לנפט הגולמי- וזה עוד לפני שדיברנו על הבעיות הסביבתיות שנגרמות בתהליך ההפקה, ההובלה והשימוש בו. מסתבר שלמצוא תחליף לנפט זה לא כל כך פשוט…אנחנו אפילו לא ממש בטוחים שאנחנו יודעים כיצד הוא נוצר מלכתחילה. התיאוריה הסטנדרטית קובעת שמקורו של הנפט הוא בייצורים ימיים כמו פלנקטון ואצות. כשהפלנקטון מת ושוקע במקרה באיזור שבו אין חמצן זמין שיסייע לתהליך הריקבון, השרידים הופכים לחומר דמוי שעווה המכונה 'קרוגן'. בתנאים של לחץ וטמפרטורה גבוהים בבטן האדמה, הקרוגן הופך לנפט או לגז טבעי. הנפט שוקע עד שמגיע לשכבה סילעית בלתי חדירה ומצטבר בה.

הכימאים משערים שזהו תהליך היווצרותו של הנפט בגלל שניתן למצוא בנפט מולקולות מסויימות שמגיעות אך ורק מיצורים חיים- אבל תגלית אסטרונומית מסויימת מעלה תהיות לגבי נכונות התיאוריה הזו. טיטאן, ירחו של שבתאי, מכיל כמויות גבוהות של מתאן- למעשה, אגמים על גבי אגמים של מתאן. מתאן, כפי שציינתי קודם, הוא פחמימן שמקורו על כדור הארץ. הוא אורגני ברובו וניתן למצוא אותו גם במרבצי נפט וגז טבעי. אבל על טיטאן אין, עד כמה שאנחנו יודעים, פרות וכבשים שמפריחות מתאן מעכוזיהן או פלנקטון עתיר בפחמן שיהפוך לנפט. התגלית הזו מדרבנת מספר מדענים לשער כי ישנו תהליך נוסף של היווצרות נפט- תהליך שאינו אורגני. במילים אחרות, רוב הנפט מגיע מיצורים חיים אבל חלקו נוצר בבטן האדמה בתהליכים טבעיים.

התיאוריה הזו, המכונה 'התיאוריה הא-ביוגנית' שנויה במחלוקת ומעוררת ויכוחים רבים, ולא רק מסיבות מדעיות טהורות. אם נפט יכול להיווצר בתהליכים אי-אורגניים, אולי זה אומר שהוא אינו משאב מתכלה. אולי אפשר להמשיך ולשאוב נפט מהאדמה ולבנות סביבה את התעשייה והכלכלה שלנו- ולוותר על מקורות אנרגיה 'ירוקים' ויקרים יותר כמו אור השמש, הרוח והגלים. יש המון פעילי איכות הסביבה שעצם העלאת האפשרות שנפט אינו משאב מתכלה היא טאבו מוחלט עבורם.

לאמיתו של דבר, התיאוריה החלופית לגבי מקורו של הנפט אינה מעלה ומורידה דבר וחצי דבר לגבי שאלת האנרגיה הירוקה. תהליך של היווצרות נפט, גם לפי התיאוריה הא-ביוגנית, דורש מיליוני שנים. גם אם מאגרי הנפט יתמלאו מחדש ביום מן הימים, זה כבר לא יהיה רלוונטי בקבועי הזמן שאנחנו, בני האדם, מתייחסים אליהם. בעוד כמה עשרות שנים אנחנו נאלץ למצוא תחליף לנפט, לכל הפחות לצרכי הפקת אנרגיה. כדאי שנתחיל להתמודד עם האתגר הזה כבר היום.


יצירות אשר נעשה בהן שימוש בפרק:

ramblinglibrarian – Dark Woods II
dydjej inja – 750ml of Cider
cynthusia – I've Got Fake French (DJ Cynthusia) remix
electronic oldDog – Brilliant

[עושים היסטוריה] 81: על אלפרד נובל וההיסטוריה של חומרי נפץ.

הפעם נעסוק בהמצאה אשר תרמה רבות לפיתוח התעשייתי המודרני -אך גם הביאה סבל וכאב לאינספור בני אדם: חומרי נפץ.

הפעם נעסוק בהמצאה אשר תרמה רבות לפיתוח התעשייתי המודרני -אך גם הביאה סבל וכאב לאינספור בני אדם: חומרי נפץ. על אלפרד נובל והמצאת הדינמיט, האסון בהליפקס ועוד.

על כל זאת ועוד בפרק שלפניכם. תודה לויקטור בן-עזרא על הסיוע בהכנת התוכנית, ולגיא שבבו מהאוני' של קולומביה הבריטית על הסיוע בתחקיר. (*הערה: את שמו המלא של ה-TNT יש לבטא: טרי-ניטרו-טולואן, ולא כפי שביטאתי זאת בפרק. תודה לרועי על התיקון!)

האזנה נעימה!
רן


אלפרד נובל וההיסטוריה של חומרי נפץ

כתב: רן לוי

המצור היה חלק בלתי נפרד ממלחמה בימי הביניים. ערים רבות היו מוקפות חומה וכל אציל שכיבד את עצמו בנה לעצמו טירה מפוארת. הצבא התוקף, אם כן, היה מתפרש סביב החומה ומכתר אותה וכך הייתה מתחילה מלחמת התשה והרעבה. המצור היה נמשך חודשים, לעיתים אפילו שנים- עד שמישהו מהצדדים הלוחמים היה נשבר. כל זאת השתנה בעקבות תגלית שנעשתה בסין לפני כאלף שנה בערך וחילחלה לאירופה כמה מאות שנים מאוחר יותר. הסינים פיתחו שיטה לייצור אבקה גרגירית שחורה שמתלקחת בקלות ומפיקה חום עז וגזים לוהטים: אבקת שריפה. הסינים השתמשו בה בעיקר כחומר בעירה בתוך זיקוקים:  הם והיפנים אחריהם ראו בשימוש באבקת שריפה לצרכי מלחמה מעין פחיתות כבוד. לאירופאים, עם זאת, לא היו עכבות שכאלה.

אבקת שריפה שחורה היא סוג של חומר נפץ שאותו אנחנו מכנים היום בשם 'חומר נפץ הודף'. כשאבקת השריפה בוערת היא מפיקה גזים לוהטים. המהנדסים האירופאים גילו חיש מהר שבתוך קנה סגור, הגזים החמים יוצרים לחץ עז אשר מסוגל לדחוף החוצה פגז במהירות אדירה. הבעירה בחומר נפץ הודף היא איטית יחסית: היא מתפשטת בתוך החומר במהירות של כמה עשרות עד מאות מטרים בשניה בלבד. האיטיות הזו היא תכונה רצויה עבור חומר נפץ הודף: לחץ הגזים בתוך קנה התותח נבנה בהדרגה והפגז משתחרר בצורה מבוקרת. אם הפיצוץ היה מהיר מדי, הלחץ הפנימי היה מרסק את התותח לפני שהפגז היה מספיק לעזוב את הקנה.

הופעתו של התותח בשדה הקרב הייתה ראשיתו של תהליך אשר בסופו הפכו חומות בצורות לאלמנט קישוטי וחסר תועלת. בתחילה עוד ניסו הערים להתמודד עם כוחה של אבקת השריפה על ידי עיבוי החומות או תכנון עתיר-זוויות, כך שהפגז 'יגרד' את החומה במקום לפגוע בה במלוא עוצמתו. מירוץ החימוש הזה בין התותח ההולך וגדל לחומות ההולכות ומתעבות הביא, בסופו של דבר, לפשיטת רגל כלכלית של ערים שלא יכלו לשאת בנטל הכספי של הקמת חומה. חומרי הנפץ ניצחו במערכה.

חומרי נפץ

חומר נפץ הודף עשוי מתערובת של שני חומרים בסיסיים: אחד שהוא מקור האנרגיה, ושני שהוא החומר המחמצן. במקרה של אבקת השריפה, מקור האנרגיה הוא אבקת פחם והחומר המחמצן הוא אשלגן חנקתי. הקשרים הכימיים שבתוך מולקולות אבקת הפחם נמצאים, בדרך כלל, במצב יציב למדי: כל עוד לא נפריע להם בשום צורה, הם לא יתפרקו. אך אם נקרב אל אבקת הפחם להבה חמה, האנרגיה שבאש תערער את הקשרים הללו. המולקולות יתפרקו ויתרכבו מחדש עם האטומים שבחומר המחמצן- תהליך המכונה 'חמצון'. במהלך החמצון נפלטת יותר אנרגיה מאשר נדרשת כדי להתחיל את התהליך- ואנרגיה זו גורמת לפירוקן של מולקולות נוספות, חמצון שלהם, פליטת אנרגיה חדשה וכן הלאה וכן הלאה.

ההבדל בין שריפה רגילה לבעירה של אבקת שריפה הוא במיקום החומר המחמצן. בשריפה רגילה, כמו זו של גזע עץ הבוער בתוך מדורה, החמצן נמצא באוויר שסביב הגזע. האינטנסיביות של התגובה הכימית מוגבלת מכיוון שחלק גדול מהחומר הדליק כלל לא נחשף לחומר המחמצן. בחומר נפץ הודף החומר המחמצן הוא חלק מהתערובת עצמה. קרבה זו בין חומר הדלק והחומר המחמצן מאיצה מאוד את התגובה הכימית ומאפשרת שחרור כמות גדולה של אנרגיה בפרץ זמן קצר מאוד- דהיינו, פיצוץ.

במשך מאות שנים שלטה אבקת השריפה בעולם חומרי הנפץ ללא עוררין. סוגים נוספים של חומרי נפץ 'איטיים' נתגלו מאז ימי הביניים, אבל אבקת השריפה נותרה הפופלארית מכולן. כל זה השתנה במאה ה-19. פרופסור אסקניו סובררו (Sobrerro) היה כימאי באוניברסיטת טורין שבאיטליה. ב-1846 גילה חומר חדש אשר עתיד היה לשנות את דברי ימי האנושות- וגם לזעזע את חייו של החוקר עצמו. סובררו גילה שכאשר הוא מוזג חומר בשם 'גליצרין' לתוך צנצנת המכילה תערובת של חומצות מסויימות, מתקבל נוזל שומני שקוף בעל אופי…עצבני במיוחד. סובברו היה כימאי מנוסה וזהיר למדי, אבל כל אחד עושה טעויות. הטעות הראשונה הביאה לכך שצנצנת התפוצצה מול פניו וכמעט הרגה אותו במקום. הטעות השניה חירבה לגמרי את אחת המעבדות.

ניטרוגליצרין היה חומר הנפץ הראשון מסוג 'חומר נפץ מרסק'- חנ"מ, בקיצור. בניגוד לחומר נפץ הודף, בחנ"מ מקור האנרגיה אינו בבעירה אלא בפירוק של המולקולה המהווה את חומר הנפץ. תהליך זה, המכונה 'ניפוץ' (Detonation) מפיק פחות אנרגיה מזו המופקת מבעירה של חומר נפץ הודף- אבל הוא הרבה יותר מהיר. גל ההלם חולף דרך החנ"מ במהירות של עד שמונה קילומטרים בשניה, כשכל מולקולה שמתפרקת משחררת אנרגיה שגורמת לפירוק של שכנתה, וכן הלאה. גל ההדף שנוצר כתוצאה מההתרחבות המהירה של הגזים הלוהטים הוא זה שיוצר את מירב הנזק כתוצאה מניפוץ החנ"מ.

אסקניו סובררו נחרד כשהבין עד כמה התערובת החדשה שיצר מסוכנת. הוא סירב להמשיך ולחקור אותה ואפילו השמיד חלק מרישומי הניסויים שלו כדי לשמור על התגלית בסוד- אבל ללא הועיל. השמועה אודות ה'שמן המתפוצץ' עשתה לה כנפיים. שנים לאחר מכן אמר סובברו על המצאתו את הדברים הבאים:

"כשאני חושב על כל הקורבנות שנהרגו בתאונות של ניטרוגליצרין, הנזק האדיר שניגרם וודאי עוד ייגרם בעתיד, אני כמעט מתבייש להודות בכך שאני ממציאו…הנחמה היחידה שלי היא הידיעה שאם לא אני, מישהו אחר היה מגלה אותו בתוך זמן קצר."

אלפרד נובל

רצה הגורל ובמעבדתו של סובררו עבד גם כימאי שוודי צעיר בשם אלפרד נובל. נובל שמע אודות התגלית- טוב, היה קשה לפספס את החדשות- והחליט לבחון את הפוטנציאל המסחרי של הניטרוגליצרין. נובל חזר לשוודיה ושכנע את אביו, שהיה בעל מפעל לייצור תחמושת, להקים מעבדה כדי לחקור לעומק את תכונותיו של הניטרוגליצרין ובעיקר כדי לשפר את בטיחותו. אלפרד ידע שכל עוד הניטרוגליצרין כל כך מסוכן, אף אחד לא יהיה מוכן לגעת בו. משפחת נובל הקימה את מעבדת המחקר שלה באחד מפרברי שטוקוהולם, באזור עירוני. השכנים מסביב, כצפוי, לא היו כל כך מרוצים. הם חשו שהם חיים ליד הר געש בלתי צפוי. הם צדקו.

פריצת הדרך הראשונה של אלפרד נובל הייתה פיתוח נפץ עבור הניטרוגליצרין. הנפץ הוא מיכל זעיר של חומר נפץ רגיש לחום. אל הנפץ חיבר נובל פתיל ובו אבקת שריפה. הפתיל בוער בקצב איטי וידוע מראש עד שהוא מגיע אל הנפץ, יוזם אותו ובכך מפוצץ את הניטרוגליצרין. פיתוח הנפץ איפשר הפעלה מבוקרת יותר של הניטרוגליצרין, ונובל החל משווק את הפלא החדש ללקוחות פוטנציאליים- והיו הרבה כאלה. אירופה וארצות הברית של אמצע המאה ה-19 היו במהלכה של תנופת פיתוח ותיעוש נרחבת: מסילות רכבת נסללו בכל מקום ומכרות נחפרו עמוק יותר כדי לספק יותר חומרי גלם לתעשייה. ההדף האדיר של חומר הנפץ המרסק סייע לחצוב דרכים חדשות בגבעות קשוחות ולהעמיק את המכרות במהירות וביעילות.

לצד מעבדת המחקר, בליבה של שכונת המגורים הצפופה, הקים נובל בית חרושת קטן לייצור ניטרוגליצרין. פיתוח הנפץ היווה התקדמות בטיחותית מבורכת, אבל הניטרוגליצרין נותר לא פחות מסוכן משהיה. זהו נוזל שכל מכה הכי קטנה, כל זעזוע חזק או התחממות לא מבוקרת מפוצצת אותו. האם נובל הבין עד כמה *באמת* מסוכן הניטרוגליצרין? קשה לדעת. ייתכן ופיתוח הנפץ הכניס אותו לשאננות יתרה- כך טוענת לפחות ביוגרפיה אחת של הממציא. למרות זאת, יתכן שההילה של נובל כמי שייסד מאוחר יותר את פרס נובל היוקרתי ותרם כה רבות לקידום המדע, הביאה לגישה סלחנית מדי כלפיו. לי, באופן אישי, קשה להאמין שנובל לא היה מודע לטירוף שבאחסון מאות קילוגרמים של חומר נפץ מהסוג הרגיש ביותר בטבורה של שכונת מגורים. יכול להיות שהפיתוי הכלכלי להמשיך ולייצר ניטרוגליצרין כדי לענות על הביקוש היה חזק מדי. כך או כך, הוא שילם מחיר יקר על טעות זו. הוא- ואחרים.

השלישי בספטמבר, 1864, החל כיום שגרתי למדי.

אמיל נובל, אחיו הצעיר של אלפרד, עבד במעבדה. חברת רכבת מקומית הזמינה מנה גדולה של ניטרוגליצרין ואמיל, יחד עם חבר נוסף, עמלו על הכנת התערובת. אמיל היה עוזר מעבדה מוכשר ואחראי- אבל משהו השתבש באותו היום. מה בדיוק קרה באותו הבוקר במעבדה? האם נשמטה הצנצנת הלא נכונה ונפלה אל הרצפה? האם החליק מישהו על שלולית מים ונפל על הארגז הלא נכון? את הסיבה לא נדע לעולם, אבל את התוצאה שמעה שטוקוהלם כולה במה שנודע בשנים מאוחרות יותר כ'בום של נובל'. בתוך שבריר שניה נמחקה המעבדה ובית החרושת כולו, כאילו לא היו. חמישה בני אדם, ביניהם אמיל, שלושה עובדים במפעל ועובר אורח שחצה את המדרכה הסמוכה- נהרגו במקום. קירות הבתים הסמוכים קרסו פנימה ופצעו באורח קשה שכנים חסרי מזל. דיווחי העיתונות מזירת האירוע היו גרפיים במידה שאנחנו לא רגילים לה בעיתונות המודרנית. הכתבים לא קימצו במילים כשתיארו את מצבן הנורא של הגופות לאחר הפיצוץ- כולל איברים שניתקו ממקומם ובשר שנפרד מהעצמות. צריך לזכור שמראות כאלה היו כמעט בלתי מוכרים באותם הימים, ואפשר ממש לחוש את הזעזוע של העיתונאים מהמחזה השטני שנגלה לעיניהם.

אלפרד נובל ניצל בנס: הוא לא היה במפעל באותו היום. אנחנו לא יודעים כיצד השפיעה עליו התאונה ומותו של אחיו הצעיר והאהוב: הוא לא שוחח על כך ולא הזכיר את התאונה באף ראיון או מכתב עד יומו האחרון. אנחנו יודעים, לעומת זאת, שלפחות אח אחד אחר של נובל הפציר בו לעזוב את הכל ולנטוש את העבודה על הניטרוגליצרין. אך לאלפרד לא הייתה כל כוונה להפסיק. ההפך הוא הנכון. מטרתו, שהתחדדה אחרי התאונה בשנת 1864, הייתה לאלף את הניטרוגליצרין הפרוע. הוא שכר אסדה והציב אותה באגם מבודד. כדי להעביר את הצנצנות שהכילו את חומר הנפץ מהחוף לאסדה, נובל ארז אותן בתוך שקים מלאים בחול רך ופריך המכונה 'קייסלגור'. באחד הימים, בעודו עובד על האסדה, הבחין לפתע נובל בטיפת ניטרוגליצרין שנזלה מאחת הצנצנות והחלה מתגלגלת אל קצה השולחן. אלפרד מיהר לנסות ולעצור אותה והעצם היחיד שהיה בהישג ידו היה שק פתוח, מלא בקייסלגור. הוא חפן מלוא הכף מהחול הרך ופיזר אותו על הטיפה המתגלגלת. הניטרוגליצרין נספג בתוך החומר והעיסה שהתקבלה הייתה בעלת מרקם דומה לזה של חימר.

נובל הסתקרן והחל בוחן את תכונותיה של התערובת החדשה. עד מהרה גילה שהקייסלגור הופך את הניטרוגליצרין לאדיש יותר: אפשר למעוך אותו, להכות בו, לזרוק אותו- והוא לא יתפוצץ. זו הייתה התקדמות נהדרת, אבל נותרה עדיין שאלה קריטית: האם התערובת החדשה תהיה גם נפיצה כמו ניטרוגליצרין טהור? כדי לבחון זאת, נובל הניח גוש של התערובת החדשה על גבי קרש, הצמיד לה את הנפץ שהמציא, הדליק את חוט הבעירה- ושלח את הקרש על פני המים. מספר דקות לאחר מכן הרעיד את האגם פיצוץ אדיר.

התגלית של נובל, שהיה איש עסקים מוצלח מאוד, הפכה אותו לאדם עשיר מאוד. הוא כינה את התערובת 'אבקת הבטיחות של נובל', ושיווק אותה תחת השם המסחרי 'דינמיט'. את הדינמיט עיצב לצורת מקלות דקים שהתאימו לחורי הקידוח במכרות ומחצבות, ומקלות הדינמיט עם הפתיל הארוך שהשתלשל מהן הפכו להיות מזוהות עם המושג 'חומר נפץ'. שימושים צבאיים להמצאה לא אחרו לבוא, כמובן.

סיפור הקמתם של פרסי נובל הוא מוכר למדי, אבל אזכיר אותו כאן בקצרה לשם השלמות. בשנת 1888 ביקר לודוויג נובל, אחיו של אלפרד, בעיירה הצרפתית קאן- ושם הלך לעולמו. עיתון מקומי, שעורכו סבר בטעות שאלפרד הוא המנוח, פרסם את דבר מותו תחת הכותרת- 'אלפרד נובל, שהתעשר בזכות גילוי השיטה המאפשרת להרוג יותר אנשים מאי פעם, מת אתמול.' אירוע זה דירבן את נובל להשאיר בצוואתו הוראות מפורטות להקמתה של קרן שתעניק פרסים למדענים ואנשי רוח מצטיינים.

חומרי נפץ מודרניים

במרוצת המאה העשרים הלכו חומרי הנפץ והשתכללו. ה-TNT, או בשמו המלא טריני-טרוט-לואן, נתגלה כבר ב-1863 אך נכנס לשימוש סדיר סביב שנת 1905. ה- TNT השתלב בעיקר ביישומים צבאיים בזכות מספר תכונות מוצלחות מאוד. הוא יציב מאוד ואינו רגיש להלם או חיכוך, ובנוסף ה-TNT הופך לנוזל בטמפ' נמוכה יחסית של כשמונים מעלות- טמפ' נמוכה בהרבה מהטמפ' בה הוא עלול להתפוצץ. את חומר הנפץ הנוזלי ניתן לשפוך לתוך פגזים ולעצב אותו כנדרש. השימוש ב-TNT  הפך להיות כה נפוץ, עד שעוצמתם של כל חומרי הנפץ האחרים נמדדת ביחס אליו. למשל, פצצה אטומית היא שוות ערך לכך וכך מיליוני טונות של TNT.

אם כבר הזכרנו פצצות גרעיניות, ראוי להזכיר שעקרון הפעולה של פצצות גרעין ופצצות מימן שונה לחלוטין מזה של חומרי נפץ רגילים, 'קונבציונליים'. בחומרי נפץ מקור האנרגיה הוא בפירוק קשרים כימיים בין אטומים, בעוד שפצצות גרעיניות שואבות את כוחן מפירוק קשרים בתוך האטומים עצמם או מהיתוך של שני אטומים ליצירת אטום חדש, כפי שמתרחש בפצצת מימן.

חומרי נפץ מודרניים הם בטוחים מאוד לשימוש. Composition 4, או בשמו המוכר יותר סי-4, הוא חומר נפץ חזק בשלושים אחוז יותר מ-TNT, אך עם זאת אפשר אפילו לירות עליו כדור רובה- והוא לא יתפוצץ. גם אם נדליק אותו בעזרת גפרור, הוא יבער באיטיות: החיילים האמריקניים במלחמת וייטנאם השתמשו בסי-4 כחומר בעירה לצרכי בישול. אני מניח שמגיע צל"ש לחייל הראשון שהיה אמיץ מספיק כדי לנסות את הטריק הזה. סי-4 הוא גם רעיל, וחיילים בוייטנאם היו בולעים אותו בכמויות קטנות כדי לזכות בחופשת מחלה.

קל מאוד לייצר חומר נפץ, ברגע שאתה יודע איך לעשות את זה. אחד מחומרי הנפץ הנפוצים ביותר בעולם, למשל, הוא ה-ANFO: הוא מהווה כשמונים אחוז מכלל חומרי הנפץ שנעשה בהם שימוש תעשייתי במכרות ומחצבות בארצות הברית. ה-ANFO קל להכנה עד כדי גיחוך: הוא מכיל בעיקר דשן לצמחים ושמן מנועים. בהרבה מכרות בארצות הברית הפועלים מכינים אותו על המקום: מנקזים קצת שמן מהמנוע של הטרקטור, שופכים אותו לתוך שק של דשן, מערבבים היטב ומחברים את הנפץ המתאים. זה הכל. הפשטות הזו משחקת לידיהם של טרוריסטים, כמובן. כאן בישראל אין צורך להכביר מילים על הנושא הכאוב הזה, אבל גם האמריקנים למדו אותו על בשרם: בשנת 1995 החריבה מכונית תופת מלאה במאות קילוגרמים של ANFO את בניין הממשל הפדרלי שבאוקלוהומה-סיטי. 168 איש נהרגו בפיגוע, והבניין נהרס כליל. גם הפיגוע הראשון במגדלי התאומים שבניו-יורק, בשנת 1993, בוצע באמצעות ANFO.

אין יותר מדי מה לעשות כנגד חומרי נפץ מאולתרים כמו ANFO, אבל למרבה המזל עוצמתם נמוכה ביחס לחומרי נפץ מתקדמים כמו סי-4, Semtex או HBX. כדי למנוע מטרוריסטים לעשות שימוש בחומרי נפץ מתקדמים שכאלה נהוג להוסיף להם בתהליך הייצור חומרים המכונים 'סמנים', מארקרים באנגלית. חלק מהסמנים הם כימיקלים נדיפים שכלבים משטרתיים יכולים להריח בקלות. סמנים אחרים הם חלקיקים זעירים שמסוגלים לשרוד את הפיצוץ ולכוון את החוקרים אל המפעל שייצר את חומר הנפץ, תאריך הייצור שלו ומשם גם אל עקבותיהם של המפגעים.

כמות חומר הנפץ שנעשה בה שימוש בפיגוע טרור היא בדרך כלל מוגבלת: קשה לצבור, להסתיר ואז לשנע כמויות גדולות של חומרים בעייתים שכאלה. המגבלה הזו אינה משפיעה על צבאות וממשלות- וזו הסיבה לכך שתאונות בחומרי נפץ הן מסוכנות והרסניות הרבה יותר מפיגועי טרור- כפי שידגים לנו הסיפור הבא.

אסון הליפקס

העיר הליפקס שבקנדה הייתה מרכז לוגיסטי חשוב מאוד עבור בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה. אחת הסיבות המרכזיות הייתה מבנה הנמל שלה: המעגן היה חבוי עמוק בתוך היבשת וכדי להכנס לתוכו יש לעבור בתעלה צרה המכונה 'The Narrows'. התעלה הצרה הגנה על המעגן מפני צוללות אויב ועל כן משך אליו הנמל שבהאליפקס ספינות מכל העולם.

אחת מאותן ספינות הייתה הסוחרת הצרפתית 'מון-בלאן'. המון-בלאן הגיעה להאליפקס בחמישי בדצמבר, 1917, בשעת לילה מאוחרת- אך לא יכלה להכנס פנימה. שעריו של הנמל נסגרים בכל לילה לתנועת ספינות כהגנה מפני צוללות, והמון-בלאן נאלצה להטיל עוגן מחוץ לנמל. השכם בבוקר למחרת מיהרו אנשי הצוות להשיט את הספינה אל הנמל. הייתה להם סיבה טובה למהר: המון-בלאן הייתה עמוסה בכמה אלפי טונות של חומרי נפץ מכל הסוגים, ביניהם כ-200 טונות של TNT. באותה השעה יצאה מתוך הנמל ספינת סוחר בלגית בשם 'אימו', בדרכה לניו-יורק כדי לאסוף מזון וציוד לאירופה.

כשהתקרבה האימו לאזור הצר של ה- Narrows הבחינה בספינה שלישית העושה דרכה אף היא לתוך התעלה. חוקי הימאות קובעים ששתי ספינות המפליגות זו לקראת זו צריכות לפנות ימינה, כדי לחלוף אחת את השניה על דופן שמאל. במקרה הזה הספינה שנכנסה לנמל הייתה צריכה לפנות דווקא שמאלה כדי לעגון ברציף, ולכן החליטו רב-החובל של האימו וזה של הספינה שמולו להפר את הנוהג הקבוע במודע ובהסכמה הדדית, כדי לאפשר לספינה השניה גישה נוחה יותר אל הרציף. הן חלפו זו על פני זו על דופן ימין, והתוצאה הייתה שבתום התמרון הייתה האימו קרובה לגדה השמאלית של התעלה- במונחים ימיים, היא הייתה בצד הלא נכון של הכביש. זאת ועוד, האימו הפליגה מהר- מהר מדי, כך נדמה, מהמהירות המקובלת בתוך תעלה צרה.

בדיוק ברגע זה נכנסה גם המון-בלאן לתעלה הצרה. רב-החובל שלה הבחין באימו המתקרבת לקראתם, וצפר לה צפירה אחת. צפירה אחת משמעותה 'אני רוצה לחלוף אותך על דופן שמאל שלי', ובתרגום למי שאינו ימאי – 'זה הנתיב שלי, טמבל, תחזור לשלך.' רב-החובל של האימו לא הסכים לשנות את נתיבו. אולי הוא חשב שהוא מפליג מהר מדי ושלא לא יספיק לפנות ימינה בזמן. אולי הוא קיווה שרב-החובל של המון-בלאן יהיה נחמד מספיק כדי לפנות לו את הדרך. אולי פשוט התנהג בבריונות. אנחנו לעולם נדע מכיוון שעשרים דקות לאחר מכן הוא ומרבית צוותה של האימו כבר לא היו בין החיים.

האימו צפרה פעמיים, מאותת למון-בלאן שהיא מתכוונת להשאר בנתיבה ושהמון-בלאן מתבקשת לפנות שמאלה. בין שתי הספינות התנהלה תקשורת צפירות קדחתנית כדי לנסות ולפתור את התסבוכת, אבל בתוך דקות ספורות הבינו שני רבי-החובלים שאם לא יעשו משהו ומהר, ההתנגשות תהיה בלתי נמנעת. המון-בלאן שברה שמאלה בחדות, לכיוון מרכז התעלה. האימו סובבה את מדחפיה לאחור כדי לבלום, אבל בלימה זו גרמה לחרטום שלה לפנות ימינה, גם כן לכיוון מרכז התעלה. בשעה שמונה ושלושים בבוקר התנגשו המון בלאן והאימו. מתכת פגעה במתכת וניצוצות עפו לכל עבר. שריפה פרצה על סיפונה של המון בלאן.

צוותה של המון-בלאן ניסה בתחילה לכבות את הדליקה, אבל כשהבינו המלחים שהאש יצאה משליטה מיהרו לנטוש את הספינה. בעודם חותרים בסירת ההצלה ומתרחקים מחבית חומר הנפץ הבוערת שהייתה ספינתם, צעקו הימאים הצרפתים לצוותה של האימו שהספינה שלצידם היא מלכודת מוות מהגיהנום. לרוע המזל, אף אחד על האימו לא ידע צרפתית. בנוסף, המון-בלאן לא נשאה שום דגל, שלט או סימון אחר שיתריע מפני המטען הקטלני שכעת בער על סיפונה. רשויות הנמל של האליפקס, שגם להם לא היה מושג על גודל הצרה, נכנסו לפעולה. ספינות כיבוי נשלחו להתיז מים על המון-בלאן וכוחות הצלה התרכזו על הרציפים, מוכנים לקלוט נפגעים אם יהיו. מאות צופים סקרנים התגודדו משני גדות התעלה.

בינתיים הספיקו המלחים של המון-בלאן להגיע אל חוף מבטחים וברחו כל עוד נפשם בם, מקווים להתרחק מהמקום מהר ככל שרגליהם יוכלו לשאת אותם. בדרך חלפו ליד תחנת רכבת ופגשו את וינס קולמן, אחד הפקחים. הם הצליחו להסביר לו במה מדובר ווינס החל בורח אף הוא. כעבור רגע, עם זאת, נזכר הפקח שבעוד כמה דקות אמורה רכבת עמוסה במאות נוסעים להכנס לתחנה. הוא היסס, ואז פנה לאחור ורץ בחזרה אל המשרד.

בתשע וארבע דקות התפוצצה המון-בלאן. זה היה הפיצוץ מעשה ידי אדם הגדול ביותר בהיסטוריה עד אז, והפיצוץ הלא-מכוון הגדול ביותר בהיסטוריה מאז ועד ימינו. שני קילומטרים רבועים של שטח עירוני ליד הנמל שוטחו לחלוטין. הנזק היה כה מוחלט עד שאנשים שגרו במקום כל חייהם לא יכלו לזהות את המקום בו עמד פעם ביתם. 1500 איש נהרגו במקום בו עמדו. גל ההדף של הפיצוץ, שעוצמתו הייתה כחמישית מזו של הפצצה שהוטלה על הירושימה, טלטל ספינות שהפליגו בים במרחק של כשלושים קילומטרים. חלק מהעוגן של המון-בלאן, חתיכת מתכת במשקל של כחצי טון, הועף למרחק של ארבע קילומטרים. הפיצוץ העז הרים גל צונאמי בגובה 18 מטר ששטף את שני צידי התעלה. אנשים ששרדו את הפיצוץ עצמו טבעו תחת המים הגועשים, המומים מכדי לנסות ולהציל את עצמם. בכל רחבי האליפקס נפלו מנורות גז ותנורים שחיממו את הבתים בדצמבר הקר, ושריפות ענק כילו שכונות שלמות. עוד חמש מאות איש נהרגו בדליקות. כתשעת אלפים איש נפצעו בדרגות חומרה שונות. אחת הפציעות הנפוצות ביותר הייתה פגיעת עיניים: רבים צפו במאמצי הכבאים מבעד לחלונות ביתם כשהתפוצצה המון-בלאן, ושברי הזכוכית מהחלונות פצעו מאות בני אדם. עשרות מהם התעוורו לתמיד. בשנים שאחר כך הפכה האליפקס למרכז עולמי לטיפול בפציעות עיניים כתוצאה מהאחוז הגבוה יחסית באוכלוסיה שסבל מהן.

וינס קולמן, פקח הרכבת, נהרג במשרדו- לא לפני שהספיק לשלוח מסרים בהולים לכל הרכבות הנכנסות והורה להם לעצור במקומן. חייהם של מאות נוסעים ניצלו בזכות הגבורה וההקרבה העילאית של פקח רכבת אחד. קולמן נחשב היום לאחד הגיבורים הגדולים של קנדה.

פצצות דלק-אוויר

תאונות קורות- ופיצוצים מקריים אינם כה נדירים. אחת העובדות המעניינות שכל כבאי מכיר, אבל הציבור הרחב כמעט ולא, היא שכל חומר דליק שמוקף בכמות גדולה של חמצן מסוגל להתפוצץ. זו אחת הסכנות הגדולות במפעלים לטחינת קמח, למשל. כן, שמעתם נכון- גם קמח מסוגל להתפוצץ. קמח הוא חומר אורגני וכשטוחנים אותו לאבקה דקה הגרגירים הזעירים מסוגלים לרחף באוויר זמן רב. אם עובד לא זהיר מצית גפרור ברגע הלא-נכון, האבקה מתחילה לבעור- ומכיוון שהגרגירים קטנים ומוקפים בחמצן מכל הכיוונים, התגובה הכימית מתרחשת במהירות אדירה ונוצר פיצוץ.

פיצוצי קמח, תירס טחון ואבקות דומות נתנו השראה לפיתוחן של פצצות רבות-עוצמה המכונות 'פצצות דלק-אוויר'. פצצת דלק אוויר היא בעיקרון מיכל גדול של חומר דליק שנזרק ממטוס. ברגע המתאים מופעל מטען זעיר אשר מפזר את הדלק והופך אותו לענן דק של חלקיקים קלים המרחפים באוויר. שבריר שניה לאחר מכן מופעל נפץ, וגל הבעירה מתפשט בתוך הענן. מהירותו של הגל ההדף בפצצת דלק-אויר נמוכה יותר מזו של חומר נפץ מרסק קלאסי, אבל האנרגיה שבפצצה גבוהה יותר באופן משמעותי: חנ"מ הוא תערובת של מקור אנרגיה וחומר מחמצן, בעוד שפצצת דלק-אוויר מכילה את מקור האנרגיה בלבד. החומר המחמצן הוא באוויר שמסביב.

פצצת דלק-אוויר יעילה בעיקר מעל איזורים סגורים כמו בונקרים ומנהרות, שם הנזק של גל ההדף האדיר בא לידי ביטוי. היא אינה מוצלחת בתור פצצה לשימושים נפוצים יותר. בכל זאת, קשה להתמודד עם פצצת דלק-אוויר במונחים של עוצמה גולמית. למעשה, הפצצה החזקה ביותר בעולם כיום היא פצצת דלק-אוויר רוסית שמקורותיה, עד כמה שהדבר נשמע מוזר, דווקא במלחמת המפרץ של שנת 1991.

סאדאם חוסיין איים על האמריקנים, כזכור, בשחזור 'אם כל המלחמות'- הקרב המפורסם בקדישיה בשנת 637 לספירה, אז הביסו המוסלמים את הפרסים. התגובה האמריקנית לא אחרה לבוא. בזמן שיא של תשעה חודשים פיתחו מהנדסי הצבא את הפצצה הגדולה ביותר אי פעם: מפלצת במשקל של עשרה טונות אשר קוטר הפיצוץ שלה היה כמאה וארבעים מטרים. המהנדסים כינו אותה, כמחווה לדיקטטור העיראקי, The Mother of All Bombs- 'אם כל הפצצות', או בקיצור MOAB. מאוחר יותר דאג מישהו בצבא האמריקני למצוא לראשי התיבות MOAB משמעות מהוגנת יותר, משהו כמו ה'מקלע האחיד הגדודי' שלנו, המא"ג, קיצור של Machine Gun.

לרוע מזלם של המהנדסים ושל סאדאם, הניצחון העיראקי הצפוי הפך עד מהרה ל'אם כל הנסיגות', ולמרות המהירות שבה פותחה הפצצה לא נעשה בה שימוש במלחמה. כשהחליטו המהנדסים הרוסים לפתח פצצה גדולה משל עצמם, הם בחרו בטכנולוגיית דלק-אוויר. התוצאה הייתה פצצה חזקה פי ארבע מה- MOAB האמריקנית. הפצצה הרוסית זכתה לשם FOAB, או Father Of all Bombs. טוב לדעת שהאחראיות על פיתוח הפצצות האדירות של שתי המעצמות הגדולות בעולם מופקדת בידיהם של אנשים רציניים ובוגרים…

[עושים היסטוריה] 47: הזהב האדום- על הדם.

הפרק עוסק הפעם בנוזל המופלא שזורם בכל אחד מאיתנו, הדם. נתאר את ההיסטוריה של חקר הדם, כמו גם את הפיסיולוגיה שלו- מרכיביו, תפקידיו בגוף ועוד.

הפרק עוסק הפעם בנוזל המופלא שזורם בכל אחד מאיתנו, הדם. נתאר את ההיסטוריה של חקר הדם, כמו גם את הפיסיולוגיה שלו- מרכיביו, תפקידיו בגוף ועוד.

-מדוע שתה האפיפיור אינוסנט השמיני את דמם של שלושה ילדים?
-על וויליאם הארווי וניסיונותיו לפענח את סודות מחזור הדם.
-על העירויים הראשונים- כלבים, טלאים ובני אדם.
-והאם חלב פרה הינו תחליף ראוי לדם אנושי?

על כל אלה ועוד, בפרק עקוב מדם של הפודקסט. בסוף הפרק, כרגיל, חידתו של ניר דהן ולאחריה: מוזיקה מקורית משובחת של נפרית אל-אור, צעירה ישראלית שמתגוררת בארצות הברית. תקשיבו לקול המהפנט שלה, ואל תשכחו איפה שמעתם אותה קודם…
תודה לויקטור בן עזרא על הסיוע בהכנת התוכנית.
האזנה נעימה,
רן


הזהב האדום: על הנוזל המופלא בעורקינו, הדם

כתב: רן לוי

"ואין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאווים, רגשות? ולא כמו הנוצרי, מאותו הלחם הוא אוכל? באותם כלי הנשק הוא נפצע…אם תדקרו אותנו- לא נזוב דם?"

ציטוט זה לקוח מתוך 'הסוחר מונציה', מאת ויליאם שייקספיר. לא, אני לא מתכוון לנתח את המחזה הזה: הדבר היחיד שעשוי להיות גרוע יותר ממהנדס אלקטרוניקה שמנסה להסביר את שייקספיר, הוא שחקן תיאטרון שייקספירי שמנסה ללמד אלקטרוניקה. את הציטוט הנ"ל הבאתי כדי להדגים את העובדה הבאה. כששייקספיר מבקש לשים בפיו של שיילוק, גיבור ההצגה, מילים שיבהירו שלמרות כל עלילות הדם גם היהודי הוא בן אדם כמו הנוצרי- הוא מדבר על דם. מכל האיברים המשותפים לנו, כבני אדם, הדם הוא הברור והבולט מביניהם. לכל אחד יש טחול, כליות, כבד- אבל רובנו לא יודעים היכן בדיוק הם ממוקמים בבטן. את הדם, לעומת זאת, כולנו מכירים: אין אחד שלא נדקר, נשרט או נפצע במהלך ימי חייו. הדם, אפשר לומר, הוא בדמנו.

הילה מיסטית

מסביב לדם הייתה תמיד הילה מיסטית. הקדמונים האמינו שהדם הוא, מילולית, 'נוזל החיים'- שהנשמה נמצאת בתוך הדם. הם ידעו היטב שמי שמאבד כמויות גדולות של דם, גם אם הפצע לא פגע באופן חמור באף איבר אחר, ימות במהירות. עדויות לחשיבותו של הדם ניתן למצוא גם בטקסים דתיים רבים, כמו השימוש הטיקסי בדמו של ישו הנוצרי, או העיסוק הכמעט אובססיבי בדם בהילכות הכשרות היהודיות.

הפילוסופים היוונים העתיקים האמינו שבריאותו של האדם תלויה באיזון נכון שבין הנוזלים שבגוף: אם אחד מהנוזלים נמצא בחסר או בעודף, האדם נופל למשכב. הדם הוא, כמובן, הנפוץ והחשוב ביותר מבין כל נוזלי הגוף. לכן היה סביר להניח שמחלות רבות נגרמות בעקבות עודף או חוסר בדם. מצב של עודף בדם ניתן לפתור בקלות באמצעות הקזת דם. כמו במקרה של מדיניות החוץ של ארצות הברית בעידן בוש, אם אתה מחזיק פטיש גדול ביד- כל בעיה מתחילה להיראות קצת כמו מסמר. מכיוון שהקזת דם הייתה עניין פשוט לביצוע, היא הפכה להיות הטיפול הנפוץ כנגד כל סוגי המחלות. רופאים הקיזו את דמם של החולים בכל הזדמנות.

מצב של חוסר בדם, לעומת זאת, הוא בעייתי ביותר. הניסיון הראשון לבצע עירוי דם התרחש בשנת 1490. אין הרבה הוכחות כתובות לאירוע הזה, כך שיש סיכוי שמדובר בלא יותר מאגדה- אבל לכל הפחות, הוא מעיד על אורח החשיבה באותה התקופה. האפיפיור אינוסנט השמיני היה על ערש דווי, זקן וחולה, וכל הטיפולים הבדוקים והבטוחים נוסו ומוצו ללא הצלחה. אחד הרופאים העלה רעיון ראדיקלי ביותר: הבה נעשיר את דמו של האפיפיור הקשיש בדמם של נערים צעירים ומלאי חיים. משהו מרוח נעוריהם של הצעירים, קיווה הרופא, תעבור גם אל השליט הגוסס.

לנו, שבוחנים את הצעתו של הרופא בעיניים מערביות ומודרניות, המחשבה על 'כוח חיים' המפעפע בתוך דמינו נשמעת משעשעת, אבל הרעיון הזה אינו רחוק כל כך מהמציאות- לפחות במובן הסימבולי. הדם הוא נוזל מופלא, מדהים ממש בעושר ובמגוון התכונות המיוחדות שלו.

הסעת חמצן

אחד התפקידים המרכזיים של הדם בגוף, ואולי החשוב שבהם, הוא להסיע חמצן טרי מהריאות אל תאי הגוף. החמצן הוא מרכיב חיוני בתגובות כימיות רבות המתרחשות בתוך התאים. ללא מזון או מים נוכל לשרוד במשך ימים, אך בהיעדר חמצן טרי תוחלת החיים שלנו נמדדת בדקות. זו הסיבה שתאי דם אדומים, שאחראים על הסעת החמצן מהריאות ואל הרקמות, מהווים כמעט מחצית מכל חמשת הליטרים של דם הזורמים בעורקינו.

תאי הדם האדומים צפים בהמוניהם בתוך נוזל שקוף בעל גוון צהבהב המכונה 'פלאסמה'. את הצבע האדום מקבלים תאי הדם מחלבון המכונה 'המוגלובין': ההמוגלובין מכיל אטומי ברזל, וכל מי שראה פעם גדר לא צבועה יודע שברזל מגיב מצוין עם חמצן, ליצירת חלודה. בדם, כמו במקרה של הגדר, הברזל שבהמוגלובין נקשר אל החמצן שבריאות- והתרכובת החלודה הזו מוסעת בזרם הדם אל התאים.

כל התאים בגופנו זקוקים לחמצן, גם הנידחים והרחוקים שבהם. הדרך היחידה להגיע אל כל אותם תאים נידחים היא באמצעות הנימים הזעירים והמיקרוסקופיים שעוברים ביניהם. אבל תא רגיל אינו מסוגל להדחק לתוך תעלה כל כך צרה: הקרום, המעטפת שלו, נוקשה מדי והוא היה מתפוצץ הרבה לפני שהיה מצליח לעבור דרך הנימים. אבל המעטפת של תאי דם אדומים ניחנה בגמישות מדהימה, ממש כמו בועת סבון. עובדה זו מאפשרת להם להידחק דרך הנימים הקטנים ולהגיע אל כל התאים שזקוקים להם.

אבל מישהו צריך לדאוג גם להוציא את הזבל, אתם יודעים. מטעמי יעילות, אותו הדם שמביא את החמצן החיוני אל התאים, משמש גם כצינור הביוב של הגוף. הפעילות בתוך התא יוצרת, בין היתר, פחמן דו-חמצני שנדחף החוצה דרך מעטפת התא ועובר אל הפלאסמה הזורמת בכלי הדם. אבל אם בכך היה מסתיים העניין, היינו בצרות. הפלאסמה עשויה רובה ככולה ממים: הפחמן הדו-חמצני מתמוסס במים, אבל לא בקצב מהיר מספיק כדי לאפשר לגוף להיפטר מכולו. מה קורה אם לא נפטרים מהפחמן הדו-חמצני שבדם? תשאלו את הצוללים. צולל סקובה שאינו מקפיד על נשימה נכונה או שמתאמץ יתר על המידה עשוי לסבול מעודף של פחמן דו-חמצני בדם, מה שעשוי לגרום להתעלפות ולטביעה.

ובכן, מהו הפיתרון לבעיה זו? הגוף מחזיק מולקולות מיוחדות המכונות 'אנזימים', שתפקידן לזרז את התגובות הכימיות הרצויות. אנזים לוקח שני חומרים שלא כל כך מעוניינים ליצור תרכובת כימית ביניהם, ומכריח אותם להתרכב זה עם זה. כתוצאה מכך, תגובה כימית שבאופן שגרתי מתרחשת לאט, בפרק זמן של שניות אפילו- מואצת באופן דרמטי, עד כדי אלפיות השניה.

ביקרבונט

כשזה מגיע לסילוק פחמן דו חמצני מהתאים, הגוף אינו לוקח סיכונים. האנזים שהוצב כדי לסייע לפחמן הדו-חמצני להתמוסס בדם הוא אחד מהאנזימים היעילים ביותר הידועים בטבע: הוא מאיץ את התגובה הכימית בין המים והפחמן הדו-חמצני פי חמשת אלפים! זו עדות מצויינת לחשיבות שיש לסילוק פחמן דו-חמצני מהגוף. האנזים ממיר את הפחמן הדו-חמצני לחומר בשם ביקרבונט, והביקרבונט מתנדף מהדם דרך הריאות. פסולת אחרת, כמו חומצות שריר ותוצרי לוואי אחרים של הפעילות התאית, מסוננים בכליות.

לביקרבונט יש תפקיד חשוב אחר, נוסף על סילוק הפחמן הדו-חמצני מהדם, אבל הרבה פחות מוכר. החלבונים והאנזימים שבגוף רגישים מאוד לשינויים ברמת החומציות של סביבתם. אם הנוזל שסביבם הופך להיות חומצי מדי, או בסיסי מדי, החלבונים מתפרקים והאנזימים מפסיקים לעשות את עבודתם. התוצאות במקרה כזה, כפי שניתן לשער, יהיו קטסטרופיות. טווח החומציות המותר לדם הוא צר מאוד, ואסור לסטות ממנו בשום פנים ואופן. אבל מה לעשות: השרירים, למשל, בזמן פעולתם, מייצרים חומצות ומפרישים אותן לזרם הדם. וכשזה מגיע להישרדות, הטבע לא נותן לנו הנחות: אנחנו צריכים תגובה מהירה מהשרירים, ללא עיכובים. אם הטיגריס נושף בעורפנו, זה לא הזמן להתחיל לדאוג לרמת החומציות בדם.

אפשרות אחת היא לפתח איברים גדולים, מסורבלים וכבדים שיהיו מסוגלים לסלק את החומצות מהדם בקצב מהיר מספיק. אבל זה אינו פתרון יעיל: איברים גדולים יותר יכתיבו שרירים גדולים יותר כדי להניע אותם ממקום למקום, ובעקבותיהם כמויות גדולות יותר של חומצות שריר. כאן נכנס הביקרבונט למשחק. הביקרבונט הוא מעין חוצץ שמסוגל לספוג את החלק הארי של שינויי החומציות עוד לפני ששאר המנגנונים בגוף נכנסים לפעולה. הביקרבונט והפחמן הדו-חמצני הן כמו שתי משקולות בקצותיה של נדנדה, והיחס ביניהם משתנה באופן דינמי כדי לשמור את הנדנדה בשיווי משקל. אם רמת החומציות בדם עולה- דהיינו הנדנדה נוטה באופן מסוכן לכיוון החומצי- הכליות מסלקות ביקרבונט בקצב מהיר יותר. אם רמת החומציות יורדת- נטייה לכיוון הבסיסי- הריאות מסלקות פחמן דו-חמצני מהדם בזריזות. זהו מנגנון עדין אבל יעיל ביותר, ומאפשר לנו להסתדר בנוחות עם זוג ריאות וזוג כליות בגודל סביר.

בחזרה אל האפיפיור הגוסס. בהיעדר חלופה טובה יותר, התקבלה הצעתו של הרופא להוסיף לדמו של האפיפיור דם צעיר ורענן. שלושה ילדים מתאימים הובאו לותיקן, ולכל אחד מהם הובטח סכום כסף בתמורה לדמו. אין פרטים רבים על האופן שבו בוצע העירוי, אבל ניתן לשער שהאפיפיור פשוט שתה את הדם שהוקז מהצעירים. כך או כך, האפיפיור לא הבריא בעקבות הטיפול- ולמרבה הצער גם שלושת הילדים לא שרדו אותו.

וויליאם הארווי

מאה שנה חלפו עד ההתקדמות המשמעותית הבאה בחקר מחזור הדם. וויליאם הארווי נולד באנגליה בשנת 1578. הוא למד רפואה באיטליה, המרכז האינטלקטואלי באותה התקופה, ימי ראשית הרנסאנס וסוף תקופת ימי הביניים החשוכים. כשחזר לאנגליה הוא נהנה מהצלחה גדולה: הארווי התחבר עם האנשים הנכונים, התחתן עם האישה הנכונה, ועד מהרה הפך לרופא מבוקש ומצליח בלונדון, ואפילו מונה לרופאו האישי של המלך.

בשעות הפנאי המעטות שלו חקר הארווי את מחזור הדם. הדיעה הרווחת באותה התקופה הייתה שהדם מיוצר בכבד ומשם הוא נשלח אל כל איברי הגוף. אחרי השימוש, הדם נהרס ונעלם. זאת אומרת, דם חדש נוצר כל הזמן בכבד כדי לפצות על הדם שנהרס באיברים. עוד אמרה התיאוריה הרווחת שהדם עובר בתוך הלב, מצד אחד לצד שני, דרך חורים קטנים בדפנות הלב. היו מלומדים שהטילו ספק בדיעה הזו, אך הם היו במיעוט. איבאן אל-נאפיס המצרי הגיע למסקנות הנכונות עוד בשנת 1242, אבל רעיונותיו של המלומד המוסלמי לא חילחלו אל עמיתיו הנוצרים. מיכאל סרווטוס, תיאולוג ופילוסוף ספרדי, הגיע אף הוא למסקנות מעניינות בכיוון הנכון- אבל הוא הועלה על המוקד בעוון כפירה ולא הספיק להפיץ את רעיונותיו (היו לו עניינים בוערים יותר לטפל בהם, כנראה).

וויליאם הארווי היה איש רנסאנס אמיתי. הוא האמין שאי אפשר לבסס תיאוריה על סמך הירהורים פילוסופיים אודות טבעו של האדם: חייבים לבצע ניסויים ומדידות שיוכיחו או יפריכו את נכונות התיאוריה. על כן הוא מדד את היקפו ונפחו של הלב, ומתוך כך חישב כמה דם מזרים הלב בכל פעימה. התוצאה שהגיעה אליה הייתה 260 ליטרים של דם בכל שעה: פי שלושה ממשקל גופו של אדם ממוצע! לא סביר להניח שדם חדש נוצר בקצב כה מסחרר. ההסבר ההגיוני הוא שהדם זורם בגוף במעגל סגור, והלב הפועם שומר על סירקולציה תמידית שלו בתוך כלי הדם.

כמובן שלתאוריה החדשה היו מתנגדים, והם הצביעו על בעיה עקרונית חמורה: הארווי הניח שהדם זורם מהלב אל הגוף דרך העורקים, ואז חזרה דרך הורידים. אבל לא היה שום חיבור נראה לעין בין העורקים לבין הורידים. זאת אומרת, העורקים היו מלאים בדם, הורידים היו מלאים בדם- זה ברור- אבל איך עובר הדם מאחד לשני? התשובה היא דרך נימי הדם, כמובן- אבל באותה התקופה עדיין לא היו מיקרוסקופים, ונימי הדם קטנים מדי בכדי להבחין בהם בעין בלתי מזוינת.

להארווי היו רק הוכחות עקיפות לקיומו של מחזור הדם. למשל, הוא חסם את הורידים שדרכם עוזב הדם את הזרוע- והדגים כיצד הזרוע מתנפחת בברור. את התופעה הזו הסביר בכך שדם שנכנס לזרוע דרך העורקים אינו יכול לצאת ממנה, ומכאן שחייב להיות קשר בין הורידים והעורקים. הסבריו המנומקים של הארווי שיכנעו באופן סוחף את הקהילה המדעית. מחקרים נוספים הוכיחו את טענותיו, והראו שלמעשה ישנם שני מחזורי דם: מחזור הדם הקטן, ומחזור הדם הגדול. במחזור הדם הקטן הדם נדחף מהלב ומגיע אל הריאות, שם הוא מועשר בחמצן ואז חוזר בחזרה אל הלב. הדם המחומצן ממשיך אל מחזור הדם הגדול: מהלב, דרך העורקים אל רקמות הגוף, ובחזרה אל הלב דרך הורידים.

תאי דם לבנים

זמן לא רב אחרי תגליותיו של הארווי הומצא המיקרוסופ, והמדענים החלו בוחנים את תכולתו של הדם בעין בוחנת. עד מהרה נתגלה שיחד עם תאי הדם האדומים צפים בתוך הפלאסמה גם תאים לבנים, גדולים יותר. תפקידם של התאים הלבנים הובהר מאוחר יותר, בד בבד עם התפתחות הרפואה.

תאי דם הלבנים הם נדבך משמעותי מאוד במערכת החיסון שלנו. אפשר לחשוב עליהם כעל סוג של הגנה היקפית. הלויקוציטים, כפי שמכונים תאי הדם הלבנים, מוסעים בזרם הדם ממקום למקום בכל רחבי הגוף. בדומה לאורגניזמים עצמאיים כמו אמבה, הלויקוציטים מסוגלים לזוז גם בכוחות עצמם- וכשהם נתקלים בבקטריה או באיום אחר, הם נדרכים לפעולה. הם נמשכים אל הריכוז הגבוה של חומרים המופרשים בדרך כלל על ידי בקטריות ואז מקיפים את הבקטריה, עוטפים אותה ומעכלים אותה.

סוג מעניין של תאי דם לבנים הם הלימפוציטים: אילו מכונות מלחמה מתוחכמות למדי, המסוגלות לזכור אוייבים בהם נתקלו בעבר ולתקוף אותם ביעילות גבוהה במיוחד. הלימפוציטים הם חלק ממערכת החיסון הנרכשת שלנו, ומאפשרים לנו להתמודד עם איומים חדשים שהמערכת המולדת שלנו- ההגנות הטבעיות שאנו נולדים איתן- לא ערוכה להתמוד מולן. זו גם הסיבה לכך שלתאי דם לבנים יש אורך חיים מרשים במיוחד, עד עשרות שנים בחלק מהמקרים- לעומת תאי הדם האדומים ששורדים כמאה ועשרים יום בממוצע. הלימפוציטים גם שולטים על תגובת מערכת החיסון כולה. כשאחד מהם נתקל באיום מסוכן, הוא שולח אותות מיוחדים המדרבנים את המערכת החיסונית גבוהה ומכניסים אותה להילוך גבוה, אפשר לומר. כשהאיום מוסר, הלימפוציטים מדכאים את המערכת החיסונית ומרגיעים אותה. השליטה הזו היא הסיבה לכך שנגיף התוקף את תאי הדם הלבנים, כמו נגיף האיידס למשל, מסוכן כל כך ויש לו השפעה הרסנית על מערכת החיסון כולה.

תחליף דם

עם חלוף השנים למדו המדענים יותר ויותר על תכונותיו של הדם, אבל דבר אחד נותר בלתי אפשרי: למצוא תחליף לדם. איבוד כמויות דם גדולות, אם בעקבות מחלה או עקב פציעה קשה, הוא קטלני ביותר. זו הסיבה שעירוי דם היה חלום שרבים ניסו להגשימו.

ד"ר ריצ'ארד לואר היה, כמו וויליאם הארווי, אחד הרופאים המצליחים ביותר בלונדון בתקופתו, סביבות שנת 1665. גם הוא שימש כרופא לבעלי הדם הכחול המלכותי, ונחשב לעילוי גם בקרב עמיתיו למקצוע. לואר התעניין מאוד במחזור הדם, והחזיק בכמה רעיונות מתקדמים ביותר. הוא האמין, למשל, שמשהו- הוא לא ידע מה, כמובן- עובר מהריאות ואל מחזור הדם, בניגוד לדיעה המקובלת לפיה הריאות משמשות לנקות את הדם מהבעירה שמתרחשת בתוך הלב.

לואר הכיר ניסויים של קודמיו- ואף ניסה אותם בעצמו- שבהם הוזרקו בירה ויין לעורקיהם של בעלי חיים והיה ברור לגמרי שהחיות משתכרות. לואר שאל את עצמו אם ייתכן והדם מכיל חומרים מזינים כלשהם, אלמנטים בלתי נראים שעוברים ממקום למקום בגוף ומשפיעים עליו, בדומה להשפעתן של הבירה והיין מהניסויים הקודמים. כדי לבדוק את הרעיון, הוא מצא כלב בגודל בינוני, קשר אותו היטב לשולחן ואז הקיז את דמו עד שהחיה המסכנה הייתה על סף עילפון. בשלב זה קשר לואר אל שולחן צמוד כלב מסטיף גדול וכבד. הוא נטל צינור נחושת דק וגמיש, וחיבר את עורק הצוואר של המסטיף הגדול אל זה של הכלב הקטן יותר. התוצאה הייתה דרמטית: הכלב הבינוני התאושש בתוך זמן קצר, ושני הכלבים חזרו להתרוצץ ולנבוח כאילו כלום לא קרה.

הניסוי המוצלח עורר סקרנות רבה בקרב המדענים הבריטיים, ולואר אף הוזמן להציג את תוצאותיו בפני אסיפת החברה המלכותית הבריטית. האינטואיציה של לואר לגבי האלמנטים התזונתיים שמכיל הדם הייתה טובה מאוד, אבל ספק אם אפילו הוא העריך עד כמה מתוחכמת מערכת הסעת המזון בתוך הדם.

פלאסמה

אחרי ארוחת צהרים טובה בעבודה אנחנו חוזרים אל המשרד, מתיישבים בכבדות בכיסא, מזיזים את העכבר ומשתדלים לתת הצגה משכנעת של עבודה מועילה בחצי השעה הקרובה, למקרה והבוס נמצא בסביבה. מערכת העיכול שלנו, לעומת זאת, באמת עושה עבודה מועילה: היא מפרקת את המזון לשרשראות של שומנים. יעדם הסופי של השומנים הוא התאים, שם הם אמורים לספק את האנרגיה הנדרשת, אבל כאן הגוף נתקל בבעיה לא פשוטה.

הפלאסמה, אותו נוזל צהבהב שבתוכו צפים תאי הדם האדומים והלבנים, עשויה כאמור ברובה המוחלט ממים. מים ושומנים, כידוע, אינם מתערבבים היטב- אז איך אפשר להעביר שומנים ממקום למקום בתוך הפלאסמה? הפתרון שמצאה האבולוציה אלגנטי במיוחד. שרשראות קצרות של מולקולות שומניות, חומצות וסוכרים- עוברות בפלסאמה כמו שהן. אבל שרשראות ארוכות עוברות תהליך הכנה מיוחד- קצת כמו אריזת מזוודות לפני טיסה לחו"ל. טיפות השומן הכבדות והמסורבלות נארזות בתוך מזוודות, חבילות של חלבונים מיוחדים שעוטפים את הטיפה השומנים ומבודדים אותה מהמים שבפלאסמה. כעת, כשהדחייה ההדדית בין מים ושמן כבר אינה בעיה, השומנים משתחררים למחזור הדם- ומשם לכבד לפירוק נוסף או ישירות לתאים.

בפלאסמה ניתן למצוא גם סידרה נוספת של חומרים המכונים 'אלקטרוליטים': נתרן, אשלגן, כלור, סידן ומלחים נוספים. ליסודות הללו יש חשיבות רבה לכלכלתה של מדינת ישראל- תשאלו את העובדים של מפעלי ים המלח- אבל יש להם גם חשיבות עליונה לפעילותו התקינה של הגוף.

האלקטרוליטים הם יונים: אטומים בעלי מטען חשמלי. חלק מהם בעלי מטען חיובי, וחלק שלילי. כשמרכזים חלקיקים בעלי מטען חיובי במקום אחד, וחלקיקים בעלי מטען שלילי במקום אחר- מקבלים הפרש מתחים, כמו שני צדדים של בטריה, סוללה חשמלית. הגוף למד לנצל את הפרש המתחים הזה כדי להוליך אותות חשמליים במהירות לאורכם של תאי עצב: למשל, הוראות שמגיעות מהמוח אל השרירים. תקינותם של האותות החשמליים תלויה בריכוז של אותם אלקטרוליטים: אם יהיה עודף של חלקיקים שליליים או עודף של חיוביים- הפרש המתחים לא יהיה נכון והאותות החשמליים יפסיקו לעבור.

החשיבות על שמירת ריכוזי היונים הכתיבה את התפתחותן של מערכות מורכבות ומתוחכמות ביותר כדי לשלוט על כמות האלקטרוליטים בדם. הכליות הן מערכת מתוחכמת ומורכבת שכזו. הן מסוגלות לווסת את כמות השתן שאנו מפרישים, ולסנן בזהירות מתוך הדם את אותם החומרים הנדרשים לגוף בכמות מדויקת להפליא. כדי לחקות את מה שהכליה הקטנה והעדינה מבצעת באופן כה מושלם, אנחנו צריכים מכונת דיאליזה גדולה ומסורבלת שבמקרה הטוב היא רק חיקוי חיוור לכליה אמיתית.

עירוי דם

נשוב אל הניסויים הראשונים לבצע עירוי דם מוצלח. גם מעבר לתעלה עוררו ניסויו של לואר הדים רבים. הצרפתי ז'אן דניס היה רופא ומרצה למתמטיקה שחקר אף הוא את סודות מחזור הדם. הוא שמע על ניסוייו של לואר ומיהר לחקות אותם- ואפילו להתעלות עליהם. ההזדמנות נפלה לידיו חיש מהר: הוא נתבקש לסייע לנער בן 15 שהיה חולה בדלקת קשה, ושכל הרופאים האחרים כבר התייאשו מלטפל בו. ז'אן דניס הערה לגופו של הנער כמות קטנה של דם טלה. הבלתי יאמן התרחש: הנער הבריא וחזר לאיתנו במהירות. מעודד מתוצאה זו, המשיך דניס לבצע ניסויים דומים. גם המתנדב הבא, שקיבל מנה מעט גדולה יותר של דם טלה, קם מהשולחן ללא פגע. הנסיין השלישי התמוטט ומת- אבל הוא כבר היה חולה מאוד לפני כן, ודניס לא ייחס זאת לעירוי.

הפציינט הרביעי היה פריזאי בשם אנטואן מאורי, אדם שהיה נתון להתפרצויות זעם אקראיות ובלתי נשלטות- ככל הנראה כתוצאה ממחלת העגבת, שעלולה לגרום לשיגעון. דניס נתן לו שלושה עירויים. הראשון הראה שיפור משמעותי במצבו של אנטואן. השני כבר גרם לו לכאבים לא נעימים. את העירוי השלישי סיים אנטואן בבית הקברות של פאריז. אלמנתו של אנטואן טענה שרשלנות מצידו של דניס היא הסיבה למותו של בעלה. כששמע זאת הרופא, דמו בער בעורקיו והוא תבע אותה לבית המשפט כדי להגן על שמו הטוב. המשפט נמשך זמן רב, ולבסוף זוכה דניס: בגופו של אנטואן נתגלו כמויות גדולות של הרעל ארסן, עדות אפשרית לכך שהאישה היא זו שניסתה להיפטר מבעלה, כנראה, בעיתוי נוח מבחינתה.

למרות זיכויו, על דניס נאסר להמשיך ולבצע עירויים בבני אדם בצרפת, וריצ'ארד לואר הרים את המקל בחזרה בלונדון. הקורבן- סליחה, הפציינט- המיועד היה אחד ארתור קוגה, אדם שהיה חולה נפש גבולי. גם כאן סיפק את הדם טלה קטן. קוגה הסכים מרצונו לטיפול, מתוך תקווה שדמו של הטלה הרגוע והמתוק יצליח להרגיע גם את נפשו המיוסרת. לואר חיבר את עורקיהם של קוגה והטלה, והנוזל האדום עבר מהחיה ואל האדם. קוגה היה בר מזל אמיתי: לואר העביר אליו רק כמות קטנה יחסית של הדם מהטלה. כמות גדולה יותר- והתגובה האלרגית שהייתה מתרחשת כשדמו של קוגה היה מנסה נואשות לדחות את הנוזל הזר, הייתה הורגת אותו בוודאות. ארתור קוגה התאושש ללא פגע, אבל כשהציע לו לואר לבצע אותו שוב- הוא סירב. גם למשוגעים, מסתבר, יש אינטואיציות טובות.

הנה תיאור של תוצאות העירוי השלישי של ז'אן דניס הצרפתי, זה שכזכור נסתיים במותו של החולה:

"ברגע שהדם הוחדר לתוך ורידיו, הוא חש בחום עז בתוך ידו ומתחת לבית השחי שלו. הדופק שלו התגבר, ופניו הפכו מיוזעים. בשלב זה הדופק שלו הפך ללא סדיר בצורה קיצונית, והוא התלונן על כאבים עזים בכליות ובבטן. הוא צעק שאם לא יתנו לו לקום מהמיטה, הוא ייחנק. מאוחר יותר הטיל שתן, וצבעו של השתן היה שחור כל כך כהה, כאילו עורבב עם פיח מהארובה."

מהתיאור הזה קל להבין שערבוב דמם של בני אדם וחיות הוא הליך רפואי שסיכויי ההישרדות בעקבותיו אינם מזהירים, בלשון המעטה. הצרפתים, הבריטים ובעקבותיהם אירופה כולה, חוקקו חוקים שאסרו על ביצוע עירויים בבני אדם.

מאה וחמישים שנים חלפו עד ששוב אזרו החוקרים אומץ לנסות. העירוי הראשון בין בני אדם בוצע על ידי ג'יימס בלנדל, גניקולוג אנגלי שראה יותר מדי נשים מתות במהלך הלידה בעקבות איבוד דם. התורמים היו בעליהן של הנשים, ובחמש מקרים אכן חל שיפור במצבה של היולדת בעקבות חתונת הדמים הזו. עם ההצלחה בא התיאבון, והמחקר בתחום עירוי הדם נכנס להילוך גבוה.

עד מהרה נתגלה שאם מערבבים בתוך כוס את דמם של שני בני אדם, בחלק מהמקרים מופיעים גושים בתוך הדם. הסיבה להיווצרותם של הגושים הללו הייתה חבויה עדיין, אבל היה ברור שאם גושים כאלה נוצרים בתוך ורידיו של אדם- הרבה טוב לא ייצא מזה. כדי לעקוף את הבעיה הזו השתמשו הרופאים בחלב פרה, שהתגובה אליו הייתה חריפה פחות. אך היעילות של עירוי חלב פרה הייתה נמוכה מכיוון שבסופו של דבר, מדובר בחלב: אפשר לעשות ממנו יופי של קוטג', אבל מה לעשות, להוליך חמצן לרקמות הוא לא יודע. תמיסת מי מלח הייתה עירוי טוב יותר והפגינה יעילות רבה במצבים מסוימים, אבל עדיין לא הייתה תחליף לדם אמיתי.

קבוצות דם

מי שהביא לפריצת הדרך היה האוסטרי קארל לנדשטיינר. קארל הייקה היה חומר קפדן ורציני, והדיוק המתודתי של ניסוייו היה המפתח להצלחתו. הוא הראה שניתן לחלק את בני האדם לארבע קבוצות, בהתאם לסוג הדם שלהם.

אל קבוצה A משתייכים אלה שבדמם ניתן למצוא מולקולת סוכר מסוימת המכונה 'סמן מסוג A'. בקבוצה B נמצאים מי שדמם מכיל סמן מסוג B.

כאן מגיעה הנקודה הקריטית: בדמם של אנשי קבוצה A ישנו נוגדן, חומר שתוקף באופן פעיל את הסמן של אנשי קבוצה B. המשמעות היא שאם נזריק לגופו של אדם מקבוצה A דם מקבוצה B- הנוגדים של A יהיו משוכנעים שדם B הוא אוייב אכזרי שחייבים לחסלו ויתקפו אותו בדם קר. נוגדנים לא נוטים להסכמי שלום, והתוצאה היא גושים ומוות. התמונה הזו חוזרת על עצמה גם בדמם של אנשים מקבוצה B: להם יש נוגדן שפוגע בסמן של קבוצה A, וכל ניסיון לערבב בין השניים יביא לאסון.

יש גם אנשים בעלי סוג דם AB: יש להם סמן מסוג A וגם סמן מסוג B- אבל אין להם נוגדנים כלל. מכאן שאם נזריק להם דם, לא משנה מאיזה סוג, אין להם נוגדנים שיתחילו במלחמה. בעלי סוג דם AB מוגדרים כ'מקבלים אוניברסליים': הם יכולים לקבל דם מכל קבוצה אחרת, אבל לא לתרום דם- שהרי יש להם סמנים מכל הסוגים, קורבנות פוטנציאלים לכל סוגי הנוגדנים.

קבוצת דם O, לעומת זאת, היא ה'תורם האוניברסלי': לדם זה אין כלל סמנים, לא מסוג A ולא מסוג B. מכאן שלאף נוגדן אין סיבה להלחם בהם. אך בבד בבד, יש להם את הנוגדנים לשתי הקבוצות האחרות- ולכן הם לא יכולים לקבל דם מאף אחד, פרט כמובן מאנשים בעלי סוג דם O אף הם.

לנדשטיינר זכה בפרס נובל על תגלית זו, שחוללה מהפכה בתחום עירוי הדם, וכמה עשרות שנים מאוחר יותר אף גילה סיווג נוסף לקבוצות דם, המכונה Rh. כעת היה בידי הרופאים כלי אמיתי שאיפשר להם לנטרל את הסכנה שבעירוי עוד לפני שתוקעים את המחט בתוך הוריד. בשלב ראשון ניתן היה לערבב את דמם של התורם והמטופל במבחנה ולראות בעין אם נוצרים גושים. בשלב מאוחר יותר, ניתן היה לבדוק את סוג הדם במעבדה ולסמן את מנת הדם בהתאם.

כולם הבינו את החשיבות העליונה שבידיעת סוג הדם, ובמיוחד במצבי מצוקה. חיילי ה-SS הנאצים במלחמת העולם השניה קיעקעו על גופם את סוג הדם שלהם. הקעקוע היה במקום מוסכם: מתחת ליד, קרוב לבית השחי. באופן זה, גם אם החייל הפצוע היה מחוסר הכרה, ניתן היה לזהות את סוג הדם שלו ולהערות לגופו את הדם המתאים. כשנגמרה המלחמה הפך הקעקוע לצרה צרורה עבור אנשי ה-SS: אם היה לך קעקוע כזה, סימן שיש לך דם על הידיים. הקעקוע היה הרשעה דה-פקטו בפשעי מלחמה, ועילה להוצאה להורג. כנראה שלכל מטבע יש שני צדדים.

מנגנון הקרישה

הייתה עוד בעיה קשה אחת לפתור, כדי לאפשר עירוי דם מוצלח באמת: הקרישה. דם שנחשף לאוויר נקרש בתוך זמן קצר להפליא, ואז הופך לחסר תועלת. המשמעות הייתה שהתורם והחולה היו חייבים להיות באותו החדר ממש, מכיוון שלא ניתן היה לשמר את הדם במצב נוזלי לאורך זמן.

במשך זמן רב, הקרישה הייתה גורם מגביל מאוד: כל עירוי דם היה מירוץ נגד השעון. בחלק מהמקרים הרופאים פתרו את הבעיה בכך שחיברו, פשוטו כמשמעו, את התורם והחולה באמצעות תפירה של כלי הדם שלהם זה לזה. זה לא יכל להיות פתרון מעשי לטווח ארוך, כמובן, אלא אם לאחד מהשניים יש עורקים ארוכים במיוחד.

מנגנון הקרישה הוא אחד מהמורכבים שמתרחשים במחזור הדם. יחד עם תאי הדם האדומים והלבנים, צפים בפלאסמה גופיפים זעירים, קטנים אפילו ביחס לתאי הדם עצמם, המכונים 'טסיות'. הטסיות, כמו תאי הדם, נוצרים בתאי מח העצם, אבל בתהליך לא שגרתי: התאים שמייצרים אותם מתנפחים לגודל מפלצתי, ואז מתפרקים ומתפוצצים לחתיכות קטנות- והחתיכות הללו הן, למעשה, טסיות הדם. בשגרה, הטסיות נעות בזרם הדם בחוסר מעש ולא עושות דבר. כשכלי דם מתבקע ונפרץ, נחשפים לפתע חלבונים שבדרך כלל חבויים מאחורי דפנות העורקים והורידים. אחד מאותם חלבונים הוא הקולגן. כשהטסיות פוגשות בקולגן, הן מבינות שמשהו השתבש- אחרת הוא לא אמור להיות שם. הפסקה מיידית של איבוד הדם היא צורך קריטי של הגוף, אם ברצונו לשרוד. לכן, כתגובה חירום, הטסיות נצמדות אל הקולגן ונערמות עליו כדי לנסות ולחסום את הפצע. בבד בבד, הן משחררות כימיקלים שמעוררים תגובת שרשרת כלל מערכתית: עוד טסיות נקראות להגיע אל האזור הפגוע, וחלבונים אחרים מכווצים את התאים שסביב הפצע ומקשיחים את האטימה. סיבי חלבון בשם 'פיברין' חוסמים את הפצע ומהווים מעין פיגום שעליו נתפסות טסיות נוספות ותאי דם נוספים. התוצאה היא הפקק שאנחנו מכירים בתור דם קרוש.

תגובת שרשרת זריזה זו יכולה להציל את חיינו, אבל היא גם עשויה להיות מסוכנת ביותר. אם תגובת השרשרת של הקרישה מופעלת בטעות בתוך כלי דם תקין, הפקק שנוצר יכול לחסום את זרימת הדם. במצב כזה, רק המזל העיוור יקבע איזה נזק יגרם לרקמות: אם קריש הדם חוסם כלי דם במוח, התוצאה היא שבץ. אם החסם הוא בשרירי הלב, נקבל התקף לב.

גילויו של תרכובת בשם טריסודיום ציטרט ב-1916 הזריק דם חדש לתחום עירוי הדם. יחד עם קירור הדם לאחר שהוצא מהגוף, הטריסודיום ציטרט איפשר לשמור את מנת הדם למשך מספר ימים. בתוך זמן קצר הוקם בנק הדם הראשון- מאגר של מנות דם מוכנות לעירוי, ששימש את פצועי מלחמת העולם הראשונה שבה, כזכור, הדם זרם כמים. מכאן כבר הייתה הדרך סלולה להפיכת עירוי הדם להליך רפואי פשוט ונפוץ מאוד.

שני תפקידים נוספים

לפני סיום, עוד שני תפקידים שיש לדם בגוף ושלרוב אינם מקבלים את תשומת הלב הראויה להם.

הראשון הוא שמירה על חום הגוף. תגובות כימיות רבות רגישות מאוד לשינויי טמפרטורה, כפי שאנחנו מגלים בכל חורף מחדש כשהשפעת מכה בנו: כשחום הגוף מטפס אפילו במעלה או שניים בסך הכל, אנחנו כבר מרגישים את זה. שינוי של ארבע מעלות עשוי להיות קטלני. מערכות מסוימות בגוף, כגון השרירים והמוח, מייצרים כמויות אדירות של חום במהלך פעולתן, חום שאותו צריך לפזר- כשיש עודף ממנו- או להעביר אל שאר הגוף כשמזג האוויר מתקרר סביבנו.

יחד עם מנגנונים משלימים כגון הזעה, רעידות שרירים ועור ברווז, הגוף נעזר במחזור הדם כדי לבקר ולווסת את חום הגוף. כשחם לנו, אנחנו נעשים אדומים: זו אינדיקציה לכך שנימי הדם נדחפו למעלה אל פני השטח, שם הדם מאבד את חומו בדומה לאופן שבו רדיאטור, מצנן, מקרר את המים ברכב. כשהטמפרטורות צונחות, הדם נדחף אל פנים הגוף, רחוק מהאוויר הקר ומחבק את האיברים הפנימיים הרגישים.

התפקיד החשוב השני הוא בתחום ההידראוליקה. כן, אני מדבר על הזיקפה הגברית- אבל לא רק: גם הפטמות והדגדגן מסוגלים להתקשח ולהזדקר, אם כי שם התופעה פחות בולטת כמובן. במקרה של הפין, איתותים עצביים מאפשרים לדם לזרום לתוך כלי הדם ולמלא גוף ספוגי. התרחבותו של הגוף הספוגי, שלפתע מכיל פי שישה יותר דם מאשר מקודם, גורמת לחסימה של הורידים שמסלקים את הדם מתוך הפין, ומותירים את הדם כלוא בתוך הפין. איתותים עצביים אחרים שמגיעים (בשאיפה) בזמן הנכון, פותחים את החסימה ומאפשרים לדם להסתלק ולזיקפה להעלם. הטריק הזה, דרך אגב, אינו ייחודי לבני האדם: ישנו סוג של עכביש שמסוגל להזרים דם במהירות אדירה לתוך רגליו, מה שמאפשר לו לקפוץ לגובה של עד פי שמונים מאורך גופו. אני מניח שיש למפתחים של ויאגרה מה ללמוד מהעכביש הזה, אבל פי שמונים מאורך הגוף?….זה כבר קצת יותר מדי.