[עושים היסטוריה] 266: למה אנחנו מקללים?

קללות הן חלק בלתי נפרד מהווייה האנושית, בכל שפה ובכל תרבות. מדוע אנחנו מקללים, והיכן נמצאות הקללות במוח? מה קורה כשמנסים לצנזר קללות, ומהי 'שפת המאט'?…

הורד את הקובץ (mp3)

קללות הן חלק בלתי נפרד מהווייה האנושית, בכל שפה ובכל תרבות. מדוע אנחנו מקללים, והיכן נמצאות הקללות במוח? מה קורה כשמנסים לצנזר קללות, ומהי 'שפת המאט'?…
האזנה נעימה,
רן

אהבתם את הפרק?

לחצו על הכוכבים כדי לדרג את הפרק.

דירוג ממוצע 3.5 / 5. מספר מדרגים 6

אין הצבעות עד כה. הייה הראשון לדרג את הפרק.


דף הבית של הפודקאסט

הרשמה לפודקאסט:

דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת


למה אנחנו מקללים?

כתב: רן לוי

פעם, לא חקרו קללות. זה לא שאנשים לא קיללו: קללות, ככל הידוע לנו, הן חלק מרפרטואר הדיבור האנושי מאז ומעולם – ולזה עוד נגיע בהמשך. אבל מכיוון שקללות הן – מעצם הגדרתן – מילים אסורות, מילים שהן טאבו – הממסד האקדמי הישן התייחס אליהן באותו האופן שבו התייחסו למיניות וסמים פסיכודליים, למשל: נושאים 'נמוכים' ווולגאריים שאינם ראויים למחקר מדעי רציני. המעטים שכן ראו בקללות נושא ראוי למחקר ניצבו בפני אתגר נוסף, והוא העובדה שקללות נושקות למגוון רחב של דיסיפלינות מדעיות – פסיכולוגיה, סוציולוגיה, נוירולוגיה, בריאות הנפש, וזו רק רשימה חלקית. כשמשהו שייך לכולם, הוא לא שייך לאף אחד – ומכאן שגם חקר הקללות נחשב למעין 'בן חורג' בנוף המדעי.

אבל המחצית השניה של המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת הביאו עימן רוחות חדשות באקדמיה. מיניות וסמים – נושאים שבעבר נחשבו מוקצים מבחינת הממסד המדעי – הפכו להיות נושאי מחקר לגיטימיים – וגם הקללות עברו שינוי דומה. בהיפוך מוחלט של הלך הרוח מלפני שמונים שנה, הפסיכולוגים בימינו רואים בקללות חלון שמאפשר הצצה נדירה למנגנונים נוירולוגיים ותת-הכרתיים שלא קיבלו תשומת לב רבה לאורך השנים. הפסיכולוג האמריקני פרופ' טימותי ג'יי (Jay), שכתב מספר ספרים על הפסיכולוגיה של הקללות, אמר כי –

"אם אתה לא חוקר [קללות], אתה מפספס חלק גדול ממה שהופך אותנו לבני אדם."

לפני שנפתח את תיבת הפנדורה הזו שנקראת 'קללות', אולי כדאי קודם כל לשאול – מהי בכלל 'קללה'? על פניו, שאלה פשוטה: קללה היא מילה אסורה, מילה שהיא 'טאבו'. כולנו יודעים לזהות קללה כשאנחנו שומעים אותה – אפילו אם אנחנו, באופן אישי, לא נוטים לקלל הרבה. אבל דווקא המילה הזו, 'כולנו', היא החלק המאתגר בהגדרה – כי אין דבר כזה באמת 'כולנו'. ההגדרה של מילה אסורה היא במידה רבה תלויית תרבות – מה שאומר ש'כולנו' בישראל של 2019 זה לא אותו הדבר כמו 'כולנו' של ישראל מלפני מאה שנה, למשל. לדוגמה, באחד הפרקים הקודמים של עושים היסטוריה סיפרתי לכם על ההתנגדות בקרב מחדשי השפה העברית למילה 'עגבניה', כיוון שהיא לקוחה מהמילה 'לעגוב' – במובן של 'פרי התשוקה'. לפני מאה שנים 'לעגוב' הייתה מילה גסה – אבל היום היא נחשבת ללשון גבוהה, מילה 'נקייה' שיותר סביר להניח שנשמע אותה מיונית לוי בחדשות של שמונה בערב מאשר במוסך.
זאת ועוד, 'קללה' היא יותר מאשר התוכן המילולי של מילה – אלא גם הצליל שלה, המרקם, הטון והקצב. כשפולי מהגשש החיוור מתלונן ששייקה וגברי 'הכניסו לו את כל האלמנט' במערכון 'המוסך', אנחנו מבינים מיד באיזה אלמנט מדובר ולאיפה הכניסו אותו – למרות שעל פניו, לא נאמרה במערכון אף מילה גסה.

ובכל זאת, אפשר למצוא מוטיבים אוניברסליים בקללות. ראשית – בכל שפה שאי פעם דוברה בכדור הארץ היו קללות, ללא יוצא מן הכלל. שנית, כמעט בכל התרבויות ובכל הזמנים, קללות היו קשורות בקשר הדוק למספר נושאים ספציפים: מין, תחושות גועל – בדרך כלל מהפרשות גוף – חלוקות אתניים ומגדריות – וכמובן, דת. למעשה, המילה האנגלית Profanity, 'קללה', היא צירוף של המילים הלטיניות 'פרו' – לפני, ו'פאנום' – מקדש: דהיינו, דברים שאפשר לומר אך ורק מחוץ למקום קדוש. האוניברסליות הזו מרמזת על כך שקללות מבוססות על מנגנונים עמוקים ובסיסיים מאד במוח האנושי – או במילים אחרות, כפי שאומר טימותי ג'יי – הן חלק בלתי נפרד ממה שהופך אותנו לבני אדם.

מדוע אנחנו מקללים?

אם כן, בואו ונתחיל לפרק את החבילה המורכבת הזו, והצעד הראשון הוא להבין מדוע אנחנו מקללים. הסיבה הראשונה והמובנת מאליה היא כדי להעליב או לפגוע במי שאנחנו מקללים אותו – אבל אולי תופתעו לגלות שזו אינה הסיבה העיקרית כלל וכלל. רוב הזמן – כשני שליש מהקללות שאנחנו פולטים ביום ממוצע – אנחנו מקללים מסיבות הרבה יותר מעשיות ובנאליות. הנוירולוג והסופר סטיבן פינקר (Pinker) הגדיר עוד שלוש סיבות שבגללן אנשים מקללים.

הסיבה הראשונה היא כדי להדגיש משהו שאנחנו אומרים, למשוך אליו תשומת לב ולהביע עליו דיעה – ולא תמיד דיעה שלילית: למשל – 'אחי, הייתי בסופר וקניתי עגבנייה משהו בת של יצאנית.' מדוע אנחנו מרגישים צורך עז להמציא לעגבנייה שורשים משפחתיים מפוקפקים כדי להלל אותה? מכיוון שביחס למילים אחרות, קללות נושאות עימן אלמנט רגשי חזק ומודגש מאד. בנג'מין ברגן, פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת סן דייגו שבקליפורניה הגדיר זאת כך –

"[השפה שבה אנחנו משתמשים] כדי להעביר רעיונות בזמן ובמרחב, היא בעלת רוחב פס מוגבל. אנחנו נעזרים בה כדי להעביר עובדות – אבל גם כדי להעביר מידע רגשי. [לקללות] יש את המטען הרגשי החזק ביותר."

במילים אחרות, במקום 'לבזבז' שלוש דקות בתיאור מפורט של טעמה המתוק של העגבניה, המרקם המשובח שלה ואיזו תחושה נפלאה היא משאירה כשהיא מחליקה במורד הגרון – אתה פשוט מעליב את אמא שלה וכולם מבינים למה אתה מתכוון. באופן דומה, נשתמש בקללות גם כדי להעביר רגשות אחרים – תסכול, כעס, הפתעה וכדומה.

סיבה נוספת שבגללה אנחנו מקללים היא כסימן לידידות וחברות לא-פורמלית עם מי שאנחנו משוחחים איתו, בבחינת – 'אנחנו חברים כל כך טובים, שאני אפילו מרגיש בנוח לרמוז שאמא שלך עוסקת במקצוע העתיק בעולם'.
העובדה הזו שיחקה לטובתו של דונלד טראמפ, למשל, שבמהלך מסע הבחירות שלו נחשף סרטון שבו הוא מספר כמה הוא אוהב לתפוס חתולים של דוגמניות. מתנגדי טראמפ ראו בשפה הגסה שלו עדות לאישיות בעייתית – אבל בקרב תומכיו של טראמפ, הגסות הזו נתפסה דווקא כביטוי לכנות ולאמינות שלו, מישהו שלא מפחד 'ללכלך את הידיים' ולדבר 'בשפת פשוטי העם'. במובן הזה, לקללות יש תפקיד חברתי חשוב: מחקרים שנערכו במקומות עבודה הראו בברור שקבוצות שבהם העובדים מרגישים בנוח לקלל אחד בנוכחות השני – עובדות טוב יותר, ורמת האמון בין החברים בקבוצה גבוהה יותר מאשר בקבוצות שבהם הקשרים החברתיים הם פורמליים ונוקשים יותר והעובדים צריכים לחשוב פעמיים על כל מילה שהם מוציאים מהפה. אגב, התפיסה הזו אינה שיוויונית בין גברים ונשים: המחקר מראה גבר שמקלל ייתפס כ'גברי' ומאצ'ואיסטי יותר – בעוד שנשים נתפסות כמקללות מתוך סערת רגשות ואיבוד שליטה ולכן יתקבלו לרוב באופן שלילי יותר.

הסיבה השלישית שבגללה אנחנו מקללים היא בתגובה לכאב – כמו למשל, אחרי שנכנסת עם הראש במשקוף או דרכת ברגליים יחפות על קוביית לגו שהשאירו הילדים בסלון. למעשה, עצם קיומה של חברת הצעצועים 'לגו' והעובדה שהחברה מצליחה ומשגשגת למרות שמיליוני הורים מקללים אותה, את המייסד שלה ואת העץ המשפחתי שלו בכל לילה – היא העדות המוחשית ביותר לכך שקללות הן בסך הכל מילים ולא לחשים מטא-פיזיים שמתגשמים במציאות.

על קללות וכאב

הנטייה המובהקת שלנו לקלל בתגובה לכאב פיזי או נפשי מעלה שאלה מעניינת.
כאב, וזו עובדה ידועה, הוא לא עניין אבסולוטי, אלא תלוי מאד באיך אנחנו תופסים אותו באותו הרגע, בהתאם לנסיבות חיצוניות ובמבנה האישיות שלנו. גברים, למשל, ידווחו על כאב נמוך יותר – אם מי ששואלת אותם היא אישה.
במשך שנים רבות הדיעה המקובלת בקרב רופאים ופסיכולוגיים שלקלל בתגובה לכאב זה דבר שלילי: התנהגות שגורמת לנו לחוות את הכאב כחמור וגרוע יותר מכפי שהוא. המקור לסברה הזו היא תופעה פסיכולוגית בשם 'קטסטרופיזציה': הנטייה לתפוס אירוע שלילי מינורי יחסית כאירוע נורא ואיום, הרבה יותר קטסטרופלי מכפי שהוא באמת. למשל, 'הבוסית שלי בעבודה לא אהבה את המצגת שעשיתי – עכשיו אין לי שום סיכוי לקבל את הקידום שכל כך רציתי!'. קטסטרופיזציה כזו של אירועים טריוויאלים יחסית גורמת לתחושות של כעס וחוסר אונים ועלולה לפגוע במוטיבציה שלנו וביחסים החברתיים שלנו. גם קללות בתגובה לכאב נתפסו כסוג של קטסטרופיזציה: דהיינו, אם אני מקלל אחרי שנכנסתי עם האצבע הקטנה של הרגל בשולחן – אני מעצים את תחושת הכאב שלי, ולכן קשה לי יותר להתמודד עימו.

פרופ' ריצ'ארד סטיבנס (Sthephens), פסיכולוג מאוני' קיל (Keele) הבריטית, הכיר את ההשערה הזו – אבל משהו בה נראה לו לא הגיוני. אם לקלל היא תגובה שלילית ומזיקה לכאב – מדוע היא כה נפוצה? אפשר לקבל את זה שחלק מהאוכלוסייה ייטה להתנהגות כלשהי גם אם היא מזיקה בטווח הארוך – אבל כאן מדובר בתגובה כמעט אוניברסלית אצל בני אדם. נדמה שיש כאן סתירה מובהקת בין התנהגות שהיא מזיקה מחד, אבל נפוצה מאד מאידך.

כדי לבחון את העניין הזה, ערכו סטיבנס ועמיתיו ניסוי פשוט למדי – ניסוי שגם אתם יכולים לחזור עליו בקלות בבית. החוקרים אספו קבוצה של נבדקים, גברים ונשים, וביקשו מהם לבחור שתי מילים: הראשונה היא הקללה שהיו משתמשים בה אם, לדוגמה, נכנסו עם הראש במשקוף. השניה היא מילה שבה היו מתארים שולחן. לאחר מכן הציבו בפני הנבדקים דלי מלא במי קרח קפואים, וביקשו מהם להכניס את הידיים לדלי ולהחזיק אותן שם כמה זמן שיצליחו. בזמן שהם עם הידיים בתוך המים הקפואים, חצי מהנבדקים נתבקשו לחזור בקול רם על המילה ה'נייטרלית' שבחרו לתיאור שולחן, והחצי השני – על הקללה שבחרו. אם השערת ה'קטסטרופליות' נכונה, אזי הנבדקים המקללים אמורים להרגיש יותר מסכנים וכואבים ביחס ללא-מקללים, ומכאן שהם צפויים להחזיק מעמד פחות זמן עם הידיים בתוך הדלי.

תוצאות הניסוי היו חד משמעיות: הנבדקים המקללים החזיקו את הידיים במי הקרח בממוצע ארבעים שניות יותר מאלה שלא קיללו. זאת אומרת, לא רק שלקלל לא גורם לך לחוות כאב בצורה חמורה יותר – אלא להפך, קללות מפחיתות את תחושת הכאב.
מה פשר התופעה? סטיבנס ועמיתיו משערים שהסיבה היא שקללות מפעילות אצלנו את תגובת Flight Or Fight – 'ברח או הלחם': מנגנון הישרדות אינסטנקטיבי שהאבולוציה הטמיעה בנו עוד בימים שבהם האיום הגדול ביותר עלינו בלילה חשוך לא הייתה קוביית לגו אלא טיגריס, ואם קיללנו זה כנראה בגלל שהזנב הסתבך לנו בענפים. הם מבססים את ההשערה הזו על העובדה שקללות משפיעות לא רק על התפיסה הסובייקטיבית של כאב במוח אלא גם גורמות לשינויים פיזיולוגיים ברורים בגוף, כגון עלייה בקצב הדופק ומוליכות העור – תופעות הקשורות בקשר הדוק להפרשת אדרנלין. אם מישהו מקלל אותנו מתוך כעס, זה אומר שיש סיכוי שתיכף תהיה כאן גם אלימות – ובתגובה, הגוף מכין אותנו לקרב: הוא מפריש אדרנלין שמעלה את הדופק, מצמצם את זרימת הדם לכלי הדם הקטנים מתחת לעור – וגם, אולי, מפריש חומרים כימיים שעוזרים לגוף להתמודד עם כאב ולהדחיק אותו. מכאן שכשאנחנו מקללים בתגובה לכאב כמו מכה ממשקוף, אנחנו מפעילים את מנגנון ההשרדות הזה באופן יזום כדי להקל על עצמנו – אולי בדומה לאופן שבו ילד מוצץ אצבע כדי להרגע.

אגב, הקומיקאים תפסו את העניין הזה כבר לפני הרבה שנים. הומור, מטבעו, הוא משחק על הגבול העדין שבין בניית מתח ואי נוחות – והרפייה של המתח הזה. אנחנו רואים את מיסטר בין חוטף מכות, נכנס לצרות ועושה בושות – ואנחנו צוחקים רק כי אנחנו יודעים ששום דבר מזה לא באמת יזיק לו: אם היינו רואים מישהו באמת חוטף מכות ברחוב, כנראה שזה לא היה משעשע אותנו במיוחד. גם קללות יוצרות את אותן תחושות של מתח ואי נוחות – ויש הרבה קומיקאים שמשתמשים בהן בהופעות. זו בדיוק הסיבה, אגב, שג'רי סיינפלד למשל לא מוכן להשתמש בקללות בהופעות שלו: הוא, וקומיקאים רבים אחרים, רואים בקללות צורה נחותה של קומדיה – Cheap laughs, כפי שסיינפלד מכנה אותן: דרך קלה לגרום לקהל לצחוק בלי באמת להתאמץ.

הקוף שידע לקלל

אם קללות הן תוצר טבעי של מנגנונים אבולוציוניים, היינו מצפים למצוא אותן גם אצל בעלי חיים אחרים – ובמיוחד יונקים, שחולקים איתנו הרבה מן המשותף. הבעיה, כמובן, היא שבני האדם הם היצורים היחידים המסוגלים לדבר: אנחנו יודעים שלווייתנים, למשל, מסוגלים לתקשר אחד עם השני, אבל אם שירת הלוויתן כוללת ביטויים כמו 'אתה יכול לדחוף את זה לחור הנשימה שלך' – עוד לא גילינו את זה. למרבה המזל, יש בעלי חיים שמסוגלים ללמוד לדבר: שימפנזות. אמנם מבנה הגרון והלסת שלהם לא מאפשר להם להשמיע צלילים כמו שאנחנו מסוגלים להפיק, אבל הם בהחלט מסוגלים ללמוד ולהשתמש בשפת הסימנים.

אחד הניסויים המעניינים שנערכו בתחום הזה הוא 'פרוייקט Washoe', בשנות השישים של המאה הקודמת. וואשו היה שמה של שימפנזה שאומצה בגיל צעיר על ידי בני אדם, גדלה בסביבה אנושית – ולמדה את שפת הסימנים. בטבע, שימפנזים משתמשים בצואה כדי לסמן טרטוריה ומשליכים צואה אחד על השני כדי להפגין תוקפנות. כחלק מהחינוך 'האנושי' שקיבלה וואשו, היא למדה לא לגעת בצואה – ורכשה את אותו 'טאבו' שאנחנו מעבירים לילדינו: הרעיון שצואה זה מגעיל ומלוכלך ואסור להתעסק עם זה. בשפת הסימנים שלמדה וואשו, אגרוף מתחת לסנטר פירושו 'מלוכלך', וזה גם הסימן המוסכם לצואה. במרוצת הזמן החוקרים שמו לב שכשוואשו התעצבנה על קוף אחר, היא סימנה לו עם יד מתחת לסנטר – זאת אומרת, היא קיללה אותו 'קוף מלוכלך' או אולי 'יא חתיכת צואה של שימפנזה'. הפרט המעניין הוא שהשימוש בסימן ל'צואה' כקללה היה יוזמה מקורית של וואשו: אף אחד לא לימד אותה שאפשר להשתמש במילה הזו כקללה – זה בא לה טבעי.

אם קללות הן תוצר של תהליכים אבולוציוניים וקיימות אצל כל בני האדם, השאלה המתבקשת היא – היכן הן נמצאות במוח? זו יותר מאשר רק שאלה מסקרנת: יש לה גם השלכות רפואיות ברורות. ישנן תסמונות נוירולוגיות שקללות משחקות בהן תפקיד משמעותי. הלוקים בתסמונת טורט, למשל, מפגינים מגוון רחב של 'טיקים' גופניים וקוליים – ואצל חלק מהלוקים בתסמונת, כשמונָה עד שלושים אחוזים מהם, הטיקים האלה לובשים צורה של קללות בלתי נשלטות. רבים מהחולים מגדירים את הביטוי הסצפיפי הזה של התסמונת כקשה והמשפיל ביותר שלה מבחינה חברתית.

לחוקרים במאות הקודמות היו רק מעט מאד כלים לחקור את המורכבות האדירה של המוח, אבל כבר אז היו חוקרים שהבחינו שקללות שונות מדיבור רגיל. למשל, אחד המקרים המפורסמים במאה ה-19 הוא של אדם שלקה בשבץ מוחי ואיבד את יכולת הדיבור שלו. הוא לא יכל לומר מילים ולקרוא לאנשים בשמות – אבל היכולת לקלל נותרה תקינה. המקרה הזה היה אפילו עוד יותר טרגי, כיוון שהבחור המסכן היה כומר. חולי אלצהיימר רבים מאבדים בהדרגה את יכולת הדיבור, אבל שומרים על היכולת לקלל. מקרים אלה ואחרים מרמזים על כך שדיבור רגיל וקללות נעשים בשני מסלולים שונים במוח האנושי: שני מנגנונים מוחיים שחולקים ביניהם את אותו איבר בגוף – הפה ומערכת הדיבור – אבל מפעילים אותו בצורה עצמאית ונפרדת, כל אחד לצרכיו. ליתר דיוק, עושה רושם שדיבור רגיל מעובד באונה השמאלית של המוח, בעוד שקללות מגיעות מהאונה הימנית – ובפרט, מהאזורים העמוקים והעתיקים ביותר במוח שלנו, אזורים שקשורים לתגובות רגשיות, פחדים וחרדות – עובדה שמתיישבת עם המטען הרגשי הגדול שיש לקללות ביחס למילים רגילות.

זאת ועוד, עושה רושם שעיבוד של קללות במוח נעשה בצורה בלתי רצונית. יש ניסוי פסיכולוגי פשוט שמראה זאת בצורה יפה. מראים לאנשים רשימה של מילים – המילה 'צהוב' כתובה בטקסט צהוב, 'ירוק' בצבע ירוק, 'אדום' בצבע אדום וכו' – ומבקשים מהם לקרוא אותן בקול. כל אחד עושה את זה בקלות. עכשיו מערבבים את הצבעים: המילה 'צהוב' תהיה כתובה באדום והמילה 'אדום' תהיה בצבע כחול. כעת, כשמבקשים מהנבדקים לקרוא את המילים בקול רם – זה הרבה יותר קשה: הם מתבלבלים ומגמגמים. מדוע? כיוון שהחלק במוח שמבין את תוכן המילה, והחלק במוח שמזהה את הצבע של הטקסט הם שני חלקים נפרדים שעובדים במקביל ו'מושכים' כל אחד לכיוון שלו. כעת, אם נחליף את המילים 'צהוב', 'ירוק' ו'אדום' בקללות ושוב נבקש מהקוראים לומר באיזה צבע כתובה כל קללה – זה עדיין יקח להם יותר זמן מאשר במקרה הראשון, עדות לכך שאנחנו לא מסוגלים 'לכבות' באופן רצוני את החלק במוח שמפענח מילה כקללה. מאידך, ברור שבכל זאת יש לנו מידה מסוימת של שליטה על מנגנון הקללות, שהרי רובנו מסוגלים להתאפק ולא לקלל בסיטואציות חברתיות רגישות, וגם כשאנחנו מקללים מישהו בסערת רגשות אנחנו בדרך כלל לא בוחרים קללה אקראית כלשהי – אלא בוחרים קללה שאנחנו מעריכים שתפגע ותעליב אותו באופן אישי, בדרך כלל על פי מגדר, מאפיין גופני חיצוני או השתייכות אתנית. מידת השליטה שיש לנו על הרצון לקלל תלויה במידה רבה במבנה האישיות שלנו: המחקר מעלה שטיפוסי אישיות מוחצנים ודומיננטיים נוטים לקלל הרבה יותר מאחרים.

ממה שסיפרתי לכם עד כה ברור שקשה מאד למנוע מבני אדם לקלל: קללות הן באמת חלק ממה שהופך אותנו למי שאנחנו. עובדה זו לא מנעה מכמעט כל תרבות אנושית, בהווה ובעבר, לנסות ולצנזר במידה מסוימת את השימוש בקללות וביטויים אסורים. למעשה, שליטה בשפה היא סממן מובהק של עוצמה וסמכות, ואם אתה רוצה לדעת מי מחזיק את המושכות בחברה כלשהי – אחת הדרכים הבדוקות היא לבדוק מי מגדיר מהי 'מילה אסורה' באותה חברה: האם זו התקשורת, אנשי דת, בית המשפט או הממשלה.

שפת המאט

ומה קורה כשאנחנו כן מנסים לצנזר באינטנסיביות מילים אסורות? ובכן, אחת התופעות המעניינות מבחינה זו היא השפה הרוסית. הרוסית ידועה כשפה עשירה ומתוחכמת מאד: רק לשם השוואה, מילון רוסי מקיף יכיל כמאה וחמישים אלף מילים, לעומת שלושים עד חמישים אלף מילים בסך הכל בעברית. עובדה פחות ידועה – לפחות למי שאינו דובר רוסית, ואני בטוח שמאזינים דוברי רוסית יסכימו איתי – היא שרוסית היא גם אחת השפות העשירות והמתוחכמות ביותר מבחינת קללות. רפרטואר הקללות ברוסית הוא כה עשיר, עד שיש לו שם משלו: 'שפת המאט'.

לשפת המאט יש ארבעה עמודי תווך בסיסיים: ארבע קללות בסיסיות שדוברי רוסית יכולים להוסיף להן הטיות, תחיליות וסופיות כדי ליצור מהן עושר נפלא של אלפי קללות. מהן אותן ארבע מילים? כפי שהבטחתי בפתיח, אני לא אומר קללות בפרק – חוץ מהמילה האחרונה בפרק, שהיא תהיה קללה. אם אתם ממש סקרנים, אני מזמין אתכם לבקר במחלקת ה-IT של חברת הייטק טיפוסית, להכנס לחדר השרתים ולשלוף כבל אחד באקראי. שלושים שניות אחר כך תהיו הרבה יותר משכילים בעניין הזה.

'שפת המאט' הרוסית היא יותר מאשר אוסף של קללות: היא סוג של 'מוסד' בתרבות הרוסית, במיוחד בחברות בעלות נטיה גברית מובהקת כמו יחידות צבאיות ומפעלי תעשיה. שורשיה של שפת המאט נעוצים בעבר הרחוק, בימי הביניים ואולי קודם לכן. אפילו מקורה של המילה 'מאט' לא ידוע בוודאות: סביר להניח שהיא מגיעה מהמילה הרוסית ל'אמא' – מטעמים מובנים, אני מניח – אבל אנחנו לא יודעים זאת בוודאות.

רוסיה לא ידועה, בלשון המעטה, כמדינה ליברלית עם מסורת של שמירה על חופש הביטוי – וגם שפת המאט הייתה מאז ומתמיד על הכוונת של גופי השלטון: מהצארים ועד הקומוניסטים, כולם ניסו לצנזר את שפת המאט ולמנוע מהציבור להשתמש בה בספרים, הצגות, כלי תקשורת וכדומה. בשנים האחרונות המגמה הזו אפילו החריפה עוד יותר, כיוון שהחופש לקלל נתפס אצל השמרנים כעוד סממן לתרבות המערבית הקלוקלת החותרת תחת התרבות הרוסית האותנטית, בדומה לסממנים מערביים אחרים כמו זכויות להומוסקסואלים וחופש העיתונות. הנשיא פוטין, למשל, חתם ב-2014 על צו נשיאותי האוסר על השמעת קללות בתיאטראות ובסרטים.

אבל זה לא עובד. בדיחה רוסית מפורסמת מהתקופה הקומוניסטית מספרת על פקח שהגיע לבחון את ביצועיו של מפעל מסויים: הבדיקה עברה בציונים גבוהים, פרט להערה אחת – הפועלים, התלונן הפקח, מנבלים את הפה יותר מדי. הנהלת המפעל לקחה את ההערה ברצינות ואסרה על הפועלים לקלל. בביקורת הבאה, הביצועים של המפעל היו גרועים מאד. למה? כי כל השמות של כלי העבודה היו בשפת המאט, ובלעדיה הפועלים לא הצליחו להבין אחד את השני…
שפת המאט היא חלק כל כך אינטרלי מהתרבות הרוסית שמה שלא מנסים השמרנים לעשות – לא מצליח להם. פושטין, דוסטוייבסקי, צ'כוב – כל הסופרים הגדולים של הרוסית שילבו אותה ביצירותיהן. אפילו פוטין נתפס במצלמות מקלל בשפת המאט. ההפך הוא הנכון: כל הסימנים מראים ששפת המאט רק הולכת ותופסת אחיזה בציבור הרחב, גם מחוץ לשכבות הנמוכות של האוכלוסיה, הצבא וכו'.

לשפת המאט יש תכונה מרתקת נוספת שקשורה גם היא בצנזורה. כפי שציינתי קודם, רוב הקללות בשפות השונות בעולם מגיעות מביטויים שקשורים למין, דת והפרשות גוף שונות. שפת המאט, לעומת זאת, היא מקרה ייחודי: היא מבוססת באופן מובהק על מין בלבד. יש בה קללות שקשורות גם לדת ולהפרשות – אבל הן מיעוט מבוטל, לעומת קללות שמבוססות על איברי מין ואקטים מיניים. מדוע? אחת התאוריות המובילות היא הטאבו העתיק שקיים בחברה הרוסית לגבי עיסוק במין ובהפרשות גופניות. הסקסולוג הרוסי איגור קון (Kon) הסביר את הטאבו הזה במילים הבאות:

"ראשית, הפער שבין התרבות הגבוהה ה'רשמית' והתרבות הנמוכה היומיומית של האנשים הפשוטים היה גדול בהרבה ברוסיה מאשר במערב. התרבות הגבוהה הרשמית אומצה על ידי הכנסייה הנוצרית והייתה אנטי-סקסואלית במהותה, בעוד שהתרבות הנמוכה של פשוטי העם הייתה חיובית יותר כלפי מיניות, בדומה לכלל התרבויות האירופיות בימי הביניים. שנית, אמנות אירוטית מורכבת הופיעה ונתקבלה [בציבור הרוסי] הרבה יותר מאוחר מאשר במערב."

קון מצביע כאן על מסורת בת מאות שנים של טאבו והדחקה של עיסוק במיניות. ומה התוצאה של ההדחקה והצנזורה הקפדנית הזו? שפת קללות עשירה, מורכבת ומשוכללת מאין כמותה שעוסקת כמעט כולה – במיניות.

צנזורה באינטרנט

אבל בואו לא נהייה פסקניים. נכון שקשה – ואולי אפילו בלתי אפשרי – לצנזר את שפת היום-יום, אבל יש מקום אחד שאולי כן אפשר להכיל עליו צנזורה מעשית יותר: האינטרנט. הרי המידע שעובר באינטרנט נתון כל הזמן לפיקוח ומניפולציה של תוכנות משוכללות שאף פעם לא מתעייפות, מתייאשות או מעלימות עין משימוש בקללות ומילים אסורות. ואכן, כמעט מהרגע שנכנסה רשת האינטרנט לחיינו – הופיעו גם הפילטרים שמצנזרים מילים גסות. הבעיה המסורתית של הפילטרים האלה היא שהם לא מספיק מתוחכמים בכדי להתמודד עם המורכבות העשירה של השפה האנושית. אחת הדוגמאות המפורסמות היא סיפורה של העיירה הבריטית Scunthorpe. סקאנת'ורפ היא עיירה קטנה, אפורה ומשעממת למדי המכילה ריכוז גבוה במיוחד של מפעלים לייצור פלדה וריכוז נמוך במיוחד של כל דבר שקשור בכיף. סקאנת'ורפ הגיעה לכותרות העיתונים פעמיים: פעם אחת ב-2013, כשזכתה בתואר המפוקפק 'המקום הכי פחות רומנטי באנגליה', ופעם אחת ב-1996 כשתוכנת סינון הקללות של ספקית שירותי האינטרנט AOL החליטה למנוע מתושבי העיירה לפתוח חשבונות אי-מייל. הסיבה? המילה הגסה שמסתתרת בתוך שמה של סקאנת'ורפ – ארבע אותיות שהן ביטוי סלנג לאיבר המין הנשי. AOL מיהרה להתנצל בפני התושבים, שנאלצו לשנות באופן זמני את שם העיירה שלהם ל Sconthorpe, עם O במקום U.
אותו הסיפור התרחש שוב ושוב ושוב, אינספור פעמים, בהיסטוריה של האינטרנט. המגזין הקנדי Beaver – על שמו של הבונה, החיה שהיא עבור הקנדים מה שהמנורה בעלת שבעת הקנים היא עבורנו הישראלים – נאלץ להחליף את שמו לפני מספר שנים ל Canada's History כיוון ש Beaver הוא גם כינוי רומז לאיבר מין ותוכנות סינון באינטרנט היו מונעות מהגולשים להגיע אליו. אתר אמריקני לכל המשפחה חגג ב-2008 את זכייתו במדליה אולימפית של האצן טייסון 'הומוסקסואל' – או בשמו המוכר יותר והלא מפולטר טייסון גיי (Gay). הגדיל לעשות מוזיאון ההיסטוריה הבריטי הורנימן, שאפילו תוכנת המיילים שלו עצמו החליטה לחסום את עצמה. אלו רק דוגמאות ספורות מתוך מגוון כמעט אינסופי של טעויות וחסימות שגויות של פילטרים לא חכמים.

אבל זה לא אומר שתוכנות סינון קללות תמיד יהיו טיפשות ולא יוצלחות. בשנים האחרונות אנחנו עדים לפריחתן של תוכנות בינה מלאכותית שמבינות את השפה האנושית – המדוברת והכתובה – טוב יותר בסדרי גודל מהתוכנות של הדורות הקודמים. יותר מזה – המהנדסים שמפתחים את התוכנות האלה יודעים שכדי שבינה מלאכותית תוכל להבין אותנו היטב, היא צריכה להיות מסוגלת להבין גם את הרגשות המסתתרות בתוך המילים – ואת זה אי אפשר לעשות אם אתה לא מלמד את התוכנה לזהות קללות. סביר להניח, אם כן, שנראה את תוכנות סינון הקללות הולכות ונעשות טובות יותר ויותר ככל שעובר הזמן. כמובן שהמשתמשים מנסים כל הזמן לעקוף את התוכנות האלה: פעם, עשינו את זה על ידי החלפה של אותיות במספרים או הכנסה של שגיאות כתיב מכוונות. היום אנחנו עושים את על ידי אמוג'ים של חציל ואפרסק. המלחמה הזו לא תיגמר לעולם, כנראה.

היכולת הטכנולוגית ההולכת ומשתפרת שלנו לסנן קללות בתקשורת הדיגיטלית לא עונה, כמובן, על שאלה בסיסית: האם אנחנו צריכים לסנן קללות? הקונצזנוס הכללי, עושה רושם, הוא שצנזורה של מילים אסורות היא דבר הכרחי: אם לא אצל מבוגרים, אז לכל הפחות אצל ילדים. אני מגדיר את עצמי כאדם מאד פתוח וליברלי, אבל גם אני סגרתי את הטלוויזיה בבית כשהדיירים בבית האח הגדול התחילו להרעיף מחמאות צבעוניות אחד על השני.

אבל האם הקונזצוס הזה מגובה בראיות מדעיות? כנראה שלא. המחקר הפסיכולוגי לא מראה קשר מובהק בין חשיפה לקללות לנזק אובייקטיבי כלשהו אצל הילדים, במובן של נטייה מוגברת להפרעות שינה, הפרעות חרדה או תופעות דומות. יכול להיות שאנחנו רוצים להגן על נפשם הרכה של הילדים מפני 'זיהום מוסרי' בכלי התקשורת, אבל העובדה העגומה היא שכמעט כל הקללות שילד לומד הן לא מהתקשורת – אלא מהבית. כשילדים לומדים להבין שפה, אין להם מושג אילו מילים הן מילים גסות או אסורות: הם מגלים את הידע הזה מתוך התגובות שלנו, המבוגרים. כשהילד אומר 'יש לי קקי', אנחנו מגיבים אחרת מאשר כשהוא אומר 'רן הוא קקי' – והתגובה הזו מלמדת את הילד ש'קקי' יכולה להיות מילה לגיטימית בהקשר אחד, אבל מילה אסורה בהקשר אחר. במילים אחרות, ילדים מקבלים כמעט את כל לקסיקון הקללות שלהם – לפחות עד גילאי הגן ובית הספר – מההורים שלהם ולא מהטלוויזיה או מיו-טיוב. לנו, כהורים, אין אפילו שיקול דעת בעניין הזה, שהרי כבר ראינו שהתגובה שלנו לקללות היא תגובה אינסטנקטיבית, בלתי מודעת ובלתי ניתנת לשליטה.

הפרדוקס של הקללות

אז מה המסקנה? אולי כדאי להרים ידיים, להתייאש ולתת לבוב ספוג ודרדסאבא לנבל את הפה חופשי בשעה ארבע אחרי הצהריים? אם תשאלו אותי – אני חושב שלא. נכון, צנזורה כזו היא משימה סיזיפית, מלחמה שאי אפשר לנצח בה, כמעט בהגדרה – אבל יש סיבה טובה להמשיך ולהלחם את המלחמה הזו בכל זאת: הצנזורה הזו היא זו שמעניקה לקללות את כוחן מלכתחילה. אם נקבל את הקללות כחלק לגיטימי של השפה ונרשה לכולם לקלל בטלוויזיה בכל שעה ובכל תוכנית – הקללות יאבדו את המטען הרגשי שלהן ויהפכו לבנאליות. יקרה להן מה שקרה לעגבניה, שפעם הייתה מילה מסעירה ומרגשת שמי שאמר אותה בקול רם הרגיש את הדופק שלו עולה ואת העור מדגדג…והיום? היום היא סתם ירק. השפה שלנו צריכה קללות. שפה בלי קללות היא שפה משעממת ויבשה. לפעמים, כשאתה דורך יחף על קוביית לגו באמצע הלילה, אתה רוצה להיות מסוגל לברך את אבות אבותיו של ממציא הלגו בברכות שיגרמו גם לעגבניה להסמיק, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. זה הפרדוקס של הקללות: בשביל שנוכל להמשיך לקלל, אנחנו צריכים לצנזר את עצמנו. זו גם הסיבה שהחלטתי מראש לא להכניס אף קללה מפורשת לפרק הזה: יכולתי להזהיר אתכם בתחילת הפרק שזה פרק לא לילדים וכל זה, ואז לנבל את הפה כאוות נפשי – אבל מה הכיף בזה? איפה ההתרגשות? הרי כל הקסם שבלקלל הוא להתאפק, להחזיק את הכל בבטן במשך ארבעים דקות ארוכות, ורק אז, במילה האחרונה האחרונה של הפרק, לומר אותה: קללה.

ביבליוגרפיה ומקורות נוספים

https://www.psychologicalscience.org/observer/the-science-of-swearing

https://www.smithsonianmag.com/science-nature/science-swearing-180967874/

https://psychcentral.com/blog/why-do-we-swear/

https://www.scienceabc.com/eyeopeners/why-do-we-swear.html

http://time.com/4602680/profanity-research-why-we-swear/

https://www.bioestadistica.uma.es/baron/bioestadistica/articulos/swearingPain.pdf

https://news.nationalgeographic.com/2018/01/science-swearing-profanity-curse-emma-byrne/

https://www.wired.com/story/the-science-of-why-swearing-physically-reduces-pain/

https://www.sfgate.com/news/article/Cursing-is-a-normal-function-of-human-language-2567316.php

https://www.newsweek.com/swearing-profanity-cognitive-science-language-benjamin-bergen-518390

http://www.openculture.com/2012/08/steven_pinker_explains_the_neuroscience_of_swearing.html

https://web.stanford.edu/class/linguist1/Rdgs/jay00.pdf

https://en.wikipedia.org/wiki/Scunthorpe_problem

http://www.langston.com/Fun_People/1996/1996ASK.html

https://motherboard.vice.com/en_us/article/ezpawp/internet-filters-tried-to-get-us-to-stop-swearing-but-shit-finds-a-way

https://www.psychologytoday.com/us/blog/hide-and-seek/201205/hell-yes-the-7-best-reasons-swearing

https://www.psychologytoday.com/us/blog/some-assembly-required/201801/profanity-can-be-therapeutic-af

https://www.newyorker.com/magazine/2003/09/15/dirty-words-2

https://www.lonweb.org/links/russian/cult/032.htm

http://www.russki-mat.net/e/mat_VEvrofeyev.htm

https://www.newyorker.com/news/news-desk/putins-four-dirty-words

http://factsanddetails.com/russia/People_and_Life/sub9_2i/entry-5021.html

[עושים היסטוריה] 257: עמק המוזרוּת – או, מדוע אנחנו מפחדים מאנדרואידים

"קריפי", "מטריד" – אלו הן המילים בהן אנחנו משתמשים, בדרך כלל, כדי לתאר רובוטים דמוי-אדם ודמויות אנימציה אנושיות ריאליסטיות. מדוע אנחנו נגעלים כל כך מדמויות כמעט-אנושיות? 'עמק המוזרוּת' הוא השם שניתן לתופעה על ידי מסאהירו מורי (Mori) היפני כבר לפני חמישים שנה, אבל רק בעשרים השנים האחרונות נתקלו בה האנימטורים ומעצבי הרובוטים במלוא עוזה.

הורד את הקובץ (mp3)

"קריפי", "מטריד" – אלו הן המילים בהן אנחנו משתמשים, בדרך כלל, כדי לתאר רובוטים דמוי-אדם ודמויות אנימציה אנושיות ריאליסטיות. מדוע אנחנו נגעלים כל כך מדמויות כמעט-אנושיות? 'עמק המוזרוּת' הוא השם שניתן לתופעה על ידי מסאהירו מורי (Mori) היפני כבר לפני חמישים שנה, אבל רק בעשרים השנים האחרונות נתקלו בה האנימטורים ומעצבי הרובוטים במלוא עוזה.
האזנה נעימה,
רן.

אהבתם את הפרק?

לחצו על הכוכבים כדי לדרג את הפרק.

דירוג ממוצע 4 / 5. מספר מדרגים 2

אין הצבעות עד כה. הייה הראשון לדרג את הפרק.


דף הבית של הפודקאסט

הרשמה לפודקאסט:

דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת



תמלול הפרק: עמק המוזרוּת – או, מדוע אנחנו מפחדים מאנדרואידים

כתב: רן לוי

בשנת 1988 הייתה פיקסר (Pixar) חברה צעירה וקטנה יחסית. היום אנחנו מכירים את פיקסר כאולפן שמאחורי הצלחות קולנועיות פנומנליות כדוגמת 'צעצוע של סיפור' ו'משפחת סופר-על' אבל אז, בשלהי שנות השמונים, אנימציה ממוחשבת הייתה עדיין בחיתוליה והחברה התמודדה עם קשיים כלכליים לא קלים.

מנהליה של פיקסר חשו שהם חייבים להוכיח לעולם את הפוטנציאל הגלום באנימציה ממוחשבת, ולשם כך הגו רעיון לסרטון אנימציה קצרצר בשם Tin Toy – 'צעצוע בדיל', בתרגום חופשי – ובמרכזו שתי דמויות, בובת צעצוע קטנה ותינוק קטן בשם בילי. לעלילת הסרטון אין משמעות רלוונטית: Tin Toy היה סרטון הדגמה לטכנולוגיית האנימציה הממוחשבת החדישה של פיקסר, שיועד להיות מוקרן בכנס מקצועי בפני מהנדסים ומדענים מתחום הגרפיקה הממוחשבת. סטיב ג'ובס, בעליה של פיקסר, אישר תקציב חריג של 300 אלף דולר לשם הפקת הסרטון – ולכולם היה ברור שעתידה של החברה מותנה ביכולתו של הסרטון להרשים את באי הכנס.

אנשיה של פיקסר עבדו ימים ולילות על הסרטון – מילולית, הם ממש ישנו במשרד – ועדיין הצליחו להשלים רק כשני שליש מהסרטון בזמן לכנס. בכל זאת, Tin Toy היה הצלחה מסחררת. בימינו, אנחנו כבר רגילים לפלאי האנימציה הממוחשבת ול'קסם' של פיקסר – אבל עבור באי הכנס, הייתה זו הפעם הראשון שחזו בגרפיקה כה מתקדמת. כשהסתיימה ההקרנה, נעמד הקהל על רגליו והריע בתשואות רמות ומחיאות כפיים סוערות.

היה רק יוצא דופן אחד: התינוק. כולם קראו לו 'בילי', למרות ששמו לא מוזכר כלל בסרטון עצמו. כמעט כל מי שצפה בסרטון העיר שבילי נראה רע. ממש רע. זה לא שהאנימטורים של פיקסר לא ידעו להנפיש דמויות כמו שצריך – ההפך: איש הצעצוע הקטן היה עשוי נפלא, והקהל הוקסם מתנועותיו והבעות פניו. היה זה בילי התינוק שבאופן ספציפי משך אליו את כל האש. אחד הצופים כינה אותו – 'פיסת האנימציה המפחידה והמטרידה ביותר בהיסטוריה של האנימציה'. זו תגובה מפתיעה מאד, בהתחשב בעובדה שבילי היה גם פיסת האנימציה האנושית המתוחכמת והמדוייקת ביותר בהיסטוריה של הגרפיקה הממוחשבת עד אותו הרגע. תווי הפנים שלו, שרירי הגוף – האנימטורים של פיקסר עמלו והזיעו על כל פיקסל ופיקסל של בילי. אז מדוע בילי הטריד כל כך את הצופים?…

עמק המוזרוּת

התשובה לשאלה זו, כך מסתבר, נתגלתה כבר שמונה עשרה שנים קודם לכן, בצידו השני של העולם. מסאהירו מורי (Masahiro Mori) הוא פרופסור יפני לרובוטיקה. החיבה היפנית לרובוטים, ובפרט רובוטים בעלי חזות אנושית מאד, היא עובדה ידועה – אבל אולי תופתעו לשמוע שבשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, היפנים לא התייחסו ברצינות לרובוטיקה. מורי, שב-1970 היה פרופסור להנדסה במכון טוקיו לטכנולוגיה, נחשב ל'עוף מוזר' בקרב אנשי האקדמיה היפנים בגלל העיסוק האובסיסי שלו ברובוטים – ותודו שזה הישג לא מבוטל בהתחשב במוזרות הכללית של העם היפני.

באחד הימים נתבקש מורי לכתוב מאמר למגזין טכנולוגי יפני, לגיליון בנושא הקשר שבין פילוסופיה ורובוטיקה. מורי חיפש נושא מעניין לכתוב עליו, ונזכר במשהו שחווה בילדותו.

"מאז שהייתי ילד, מעולם לא אהבתי בובות שעווה. הן תמיד נראו לי קצת קריפיות. באותו הזמן [שנתבקשתי לכתוב את המאמר] פותחו הזרועות התותבות האלקטרוניות הראשונות, והן גרמו לי לאותה התחושה."

מורי מכוון בדבריו לידיים תותבות שמסוגלות לנוע בתגובה לאותות ממערכת העצבים של הגוף, ובפרט לניסיון לשוות להן מראה אנושי טבעי: לצבוע אותן בצבע עור, עם פלומת שיער, רמזים של כלי דם וכדומה. ניסיונו של מורי לימד אותו שדווקא הניסיון הזה לתת לידיים התותבות מראה טבעי כל כך גרם באופן פרדוקסלי לדחייה גדולה יותר אצל אנשים שנגעו בתותבת והרגישו את המרקם הפלסטי הלא-טבעי שלה. הניסיון הזה הביא את מורי לכתוב מאמר למגזין, תחת הכותרת 'עמק המוזרוּת' (Uncanny Valley), ובו העלה השערה מרתקת וחדשנית לגבי קשר אפשרי בין מידת הריאליזם של רובוט דמוי-אנוש (אנדרואיד), ומידת המשיכה או הדחייה שחשים מי שצופים בו.

השם 'עמק המוזרוּת' מגיע מהאנלוגיה שבה בחר מורי כדי להסביר את רעיונותיו. דמיינו לעצמכם שאתם הולכים ובשביל ופוגשים בדרך דמויות אנושיות או כמו-אנושיות: רובוטים, צעצועים אנושיים וכדומה. השביל מתחיל בגובה פני הים, והגובה שלו בכל נקודה בדרך מייצגת את מידת המשיכה או 'הקשר הרגשי החיובי' שלכם אל אותן דמויות. למשל, אתם מתחילים בטיפוס ומיד פוגשים בזרוע רובוטית, כזו שאפשר למצוא במפעל להרכבת מכוניות. הזרוע הרובוטית היא בברור מכונה: היא עשויה ממתכת מבריקה, יש לה כמה וכמה מפרקים ובמקום אצבעות יש לה מלחם. במילים אחרות – היא נראית לגמרי כמו מכונה ואין סיכוי להתבלבל בינה ובין זרוע אנושית. השביל שלנו עדיין מישורי, פחות או יותר – ובאנלוגיה, הקשר הרגשי שלנו אל הזרוע הרובוטית הוא ניטרלי לחלוטין, אותו קשר רגשי שיש לנו לטוסטר שלנו בבית.

אנחנו ממשיכים ללכת בשביל ופוגשים ברובוט צעצוע קטן: זרועות, רגליים, ראש קטן עם עיניים מצוירות. זה בברור רובוט…חמוד. אם היינו ילדים קטנים, כנראה שהיינו משחקים איתו ואפילו נותנים לו שם. אנחנו מסתכלים סביב, ומגלים שהשביל הביא אותנו לגבעה קטנה – משמע החיבור הרגשי שלנו אל הצעצוע החמוד מתחיל להיות משמעותי.

השביל ממשיך ומטפס לגובה, ואנחנו פוגשים את צמד הרובוטים המפורסמים ביותר בגלקסיה: R2D2 ו C3PO מסדרת מלחמת הכוכבים. השניים האלה הם בברור רובוטים: אפילו C3PO, שיש לו צורה כללית אנושית – הוא בעל עור מתכתי בוהק ופנים קבועות ובלתי משתנות. אבל אף על פי כן, יש בשניים האלה משהו שונה שגרם למיליוני מעריצי 'מלחמת הכוכבים' להתאהב בהם: אולי זה האופי המרדני והעיקש של R2D2 או המלנכוליות המבוהלת של C3PO. הם "מרגישים" לנו מאד אנושיים, ולכן אנחנו אוהבים אותם. השביל שלנו ממש גבוה, משהו כמו פסגת הר החרמון.

ואז אנחנו משפילים את עינינו, ורואים על הקרקע גופה. אדם מת. חיצונית, הגופה נראית שלמה, ללא סימני אלימות או משהו דומה – אבל העור שלה חיוור, השפתים כחולות והעיניים הפקוחות בוהות באוויר, ללא מיקוד. ראיתם פעם אדם מת? אני ראיתי, כמה פעמים. זה לא מראה שקל לשכוח. ההשפעה הפסיכולוגית של מפגש כזה היא עמוקה ומטלטלת מאד, ובעיקר אנחנו מוצאים את עצמנו מנסים להתרחק מהגופה, לא לגעת בה אם לא חייבים. לפתע אנחנו כבר לא על ההר – השביל שלנו הוביל אותו לתוך עמק תלול וצר, שמסמל את מידת הדחייה והסלידה שלנו מהגופה: זהו 'עמק המוזרוּת'.

אבל אנחנו עדיין לא בתחתיתו של עמק המוזרות. קצת קדימה ולמטה, בתחתית הנקיק, אנחנו רואים מחזה איום – עוד גופה, אבל הגופה הזו…זזה. הידיים החיוורות מתקשחות ורוטטות, השפתיים הכחולות נפתחות ונסגרות, העיניים הלא-מפוקסות זזות אנה ואנה בתוך הארובות שלהן, ולא ממצמצות אפילו פעם אחת. זה החומר שממנו עשויים סיוטים, והבסיס לכל סרטי הזומבים שאי פעם צפיתם בהם. הסלידה והפחד שאנחנו חשים בתוך עמק המוזרות מגיעים לשיא.

אנחנו מרימים את מבטנו קדימה ומעלה: השביל ממשיך אל צידו השני של עמק המוזרות, מטפס ועולה מעלה מעלה – עד שהוא מגיע אל ראש פסגת האוורסט. שם, גבוה גבוה, על פסגת ההר – עומד אדם. אדם רגיל, בריא. הילד שלנו, בן הזוג, הורה או חבר – מישהו שאנחנו יכולים להתחבר אליו רגשית, והחיבור הרגשי הזה הוא אולי החיבור הרגשי הגבוה שבני אדם מסוגלים להגיע אליו.

ההחלטה הנכונה של Pixar

מה ניסה לומר לנו מסאהירו מורי במאמרו? הרעיון פשוט: ככל שיצור כלשהו ייראה אנושי יותר – כך אנחנו מסוגלים לחוש כלפיו חיבה ואמפתיה בקלות רבה יותר, אבל עד גבול מסוים. רובוט שנראה דומה מאד לבן אדם, כמעט כמעט אנושי, אבל לא לגמרי – יעורר בנו סלידה וחלחלה עמוקה. זרוע תותבת אלקטרונית שנראית, חיצונית, כמו זרוע מכנית – לא תעורר בנו תחושות שליליות במיוחד: אולי לא נתאהב בה, אבל גם לא נסלוד ממנה. לעומת זאת, זרוע תותבת שנראית כמעט אנושית – למשל, יש לה צבע עור שנראה כמעט טבעי אבל לא בדיוק, או יש לה מפרק אחד יותר מדי… זה כבר סיפור אחר. את הזרוע הזאת אנחנו מצפים לראות בקולנוע, מחוברת כנראה לגופו של נבל-על כזה או אחר. אם תלחץ יד למישהו בעל זרוע כזו בלילה חשוך, כנראה שתקפוץ בבהלה ואולי תפלוט איזו צעקה.

הרעיון של מורי מפתיע בחדשנותו, במיוחד לנוכח העובדה שבאותה התקופה לא היו עדיין רובוטים אנושיים, ומורי ביסס את ההשערה שלו אך ורק על סמך ניסיונו המוגבל עם זרועות מכניות ובובות שעווה. אין פלא, אם כן, שאף אחד לא התייחס למאמר שלו, ומורי לא קיבל עליו אפילו תגובה אחת מעמיתיו באקדמיה. אבל בחלוף שמונה עשרה שנים, הגרפיקאים של פיקסר מצאו את עצמם פוסעים בלא יודעין היישר לתוך עמק המוזרות של מורי. בילי התינוק בסרט Tin Toy היה זומבי. פיקסר לא התכוונו לעשות אותו זומבי, אבל בהינתן הטכנולוגיה הראשונית שעמדה לרשותם – הדמות שהם יצרו הייתה תינוק אנושי…אבל רק כמעט. הבעות פניו של בילי משכנעות למדי, אבל העור שלו לא נראה כמו עור טבעי אלא כמו משהו שהיינו מצפים לראות על בובה. התנועות שלו לא בדיוק אנושיות, רק כמעט, והחיתול שלו מרגיש כמו יציקת בטון. התוצאה, בדיוק כפי שחזה מורי כמעט עשרים שנה קודם לכן, היא תחושה כבדה של מועקה וחלחלה אצל הצופים. הדמות השניה בסרטון, בובת הצעצוע, יוצרת תחושה שונה לגמרי: היא חמודה, מתוקה, והבעות הפנים שלה מעוררות חיבה אצל הקהל – בדיוק מכיוון שהיא מזכירה בן אדם אבל לא מנסה לחצות את עמק המוזרות ולשכנע אותנו שהיא באמת בן אדם. יש לה רגליים וידיים מעץ, עיניים מצוירות ופה שהוא לא יותר מקו מתעקל.

למרות שמאמרו של מסאהירו מורי היה עדיין בלתי מוכר לחלוטין, תגובת הקהל ל-Tin Toy הביאה את פיקסר לקבל את המסקנה הנכונה: מאותו הרגע לא ניסו יותר הגרפיקאים של פיקסר ליצור בסרטיהם דמויות ממוחשבות ריאליסטיות באנושיותן – אלא הסתפקו בדמויות שיש להן אופי אנושי מובהק אבל אי אפשר לטעות ולחשוב שהן אנושיות: כך קיבלנו את וודי מ'צעצוע של סיפור', וואלי הרובוט, ונמו הדג. אפילו כשישנן דמויות אנושיות בסרט של פיקסר, כמו ב'משפחת סופר-על' למשל, הן עדיין נראות יותר כמו קריקטורות – כמו הסנטר המוגזם של אבי המשפחה, למשל, שנראה יותר כמו ישראל כ"ץ ופחות כמו אדם אמיתי.

פיקסר לא היו היחידים שנתקלו ב'עמק המוזרות' של מסאהירו מורי. אנדי ג'ונס, במאי האנימציה של הסרט Final Fantasy, תיאר את התופעה בכתבה של המגזין Wired בשנת 2002:

"זה יכול להעשות מטריד. ככל שאתה דוחף את הדמויות הלאה והלאה [לכיוון הריאליזם האנושי], זה מתחיל להרגיש גרוטסקי. אתה מתחיל להרגיש כאילו אתה מושך בחוטים של גוויה."

אחת האנימטוריות של אולפני DreamWorks תיארה באותה הכתבה תחושה דומה שחוותה בעת העבודה על הסרט שרק (Shrek): היא וצוותה נאלצו להפחית במכוון מהריאליזם של דמותה של הנסיכה פיאונה, כי ככל שהדמות נעשתה מציאותית יותר – תחושות האי-נוחות של הצוות הלכו וגברו. השכיחות ההולכת וגוברת של תופעת עמק המוזרות בעקבות התקדמות עולם האנימציה הממוחשבת הביאה לגילויו מחדש של המאמר הנשכח של מאסהירו מורי. המאמר המקורי תורגם מיפנית לאנגלית, זכה לתהודה נרחבת – והחוקר היפני פורץ הדרך זכה סוף סוף להכרה הבינלאומית שהגיעה לו.

אבל תהיה זו טעות לומר שהיה קונצנזוס מיידי לגבי השערת 'עמק המוזרות' של מורי. ההפך הוא הנכון: היו לא מעט חוקרים שתהו אם אכן יש כאן תופעה פסיכולוגית-נוירולוגית אמיתית, או שמדובר באוסף של אנקדוטות מקריות אצל כמה אנשים בודדים. באמצע שנות האלפיים המחקר המדעי לגבי 'עמק המוזרות' היה עדיין רק בחיתוליו, אבל עולם הטכנולוגיה, כפי שאתם ודאי יודעים, היה באותו הזמן בעיצומה של תנופה אדירה. כלי התוכנה והמחשבים הלכו והתפתחו במהירות מסחררת, לבמאים ולאנימטורים לא הייתה כוונה להמתין לאף אחד.

רוברט זמקיס

רוברט זֶמֶקיס (Zemeckis) נחשב בעיני רבים לאחד הבמאים המוצלחים שיצאו מהוליווד. באמתחתו כמה מהלהיטים הגדולים ביותר של שלושים השנים האחרונות, כדוגמת הסדרה 'בחזרה לעתיד', 'מי הפליל את רוג'ר ראביט' ו'פורסט גאמפ' – קלאסיקה קולנועית בכיכובו של טום הנקס, שהביאה לזמקיס אוסקר על הבימוי. זמקיס גם נחשב לבמאי פורץ דרך כל הנוגע לשימוש באפקטים מיוחדים בקולנוע. למשל, בסרט 'בחזרה לעתיד 2' (1989) הוא נעזר בגרפיקה ממוחשבת כדי לאפשר לכוכב הסרט, מייקל ג'י פוקס, לגלם שלוש דמויות שונות בו זמנית על המסך, או כדי להציג כריש הולוגרפי – כביכול מהסרט 'מלתעות 19'. גם ב'פורסט גאמפ' עשה זמקיס שימוש בלא מעט גרפיקה ממוחשבת, כדי להכניס את טום הנקס לסצינות היסטוריות שונות, ביניהן מפגש עם הנשיא המנוח ג'יי אף קנדי. אין פלא, אם כן, שזמקיס מצא את הרעיון של דמויות אנושיות ממוחשבות לחלוטין מפתה כמו שירתה של הסירנה.

ב-1997 הקים זמקיס אולפן סרטים עצמאי בשם ImageMovers, ובמסגרתו ביים מספר סרטים מצליחים. ב-2004 החליט זמקיס לפצוח בפרוייקט שאפתני במיוחד: סרט ילדים בשם 'רכבת לקוטב' (Polar Express) שיהיה עשוי כולו באנימציה ממוחשבת בעזרת הטכנולוגיה פורצת הדרך בזמנה של 'לכידת תנועה' (Motion Capture). לכידת תנועה הוא תהליך שבו מקליטים את התנועה של השחקן האנושי ו'מלבישים' אותה על דמות מצוירת. השילוב של איור ממוחשב מציאותי ומדויק, יחד עם תנועות גוף ומשחק אמין של שחקנים אנושיים היה אמור להפיק דמויות אנושיות קרובות יותר מאי פעם לבני אדם אמיתיים.

אני מניח שבשלב הזה אתם כבר מבינים לאן נוסעת הרכבת הספציפית הזו. לו היה רוברט זמקיס מתעמק במאמרו של מאסהירו מורי משנת 1970, היה מגלה שם השערה מטרידה נוספת. מורי כתב שמניסיונו, לתנועה יש השפעה דרמטית על 'עמק המוזרות'. היא מקצינה אותו: הפסגות נעשות גבוהות יותר, והעמק עמוק יותר. למשל, זרוע רובוטית חסרת תנועה לא תחולל אצלנו תחושה מיוחדת – אבל אם תחל הזרוע לנוע באופן שמזכיר מאד תנועה אנושית, אנחנו חיש מהר נפתח כלפיה חיבה מסוימת, כמו אל חיית מחמד. וגם ההפך הוא הנכון: גוויה חסרת תנועה תעורר אצלנו חלחלה ותחושות לא נעימות, אבל הגוויה תתחיל לזוז – החלחלה עשויה להפוך חיש מהר לאימה ופחד של ממש. במילים אחרות, לא רק שהדמויות האנושיות בסרט 'רכבת לקוטב' יהיו מציאותיות מאד מבחינה חזותית – שזה כבר מביא אותן קרוב מאד לעמק המוזרות – הוספת האלמנט של לכידת תנועה ריאליסטית איים להפוך את 'רכבת לקוטב' לפיאסקו בסדר הגודל של השקת קו הרכבת ירושלים-תל אביב.

אבל זמקיס, שכאמור היה מאז ומתמיד פורץ דרך בשילוב טכנולוגיה בסרטיו, רץ קדימה. התקוות מהסרט היו גבוהות: עם זמקיס זוכה האוסקר כבמאי וטום הנקס הגדול בתור הכוכב הראשי, אין סיבה שהצמד המוכשר הזה לא ישחזר את ההצלחה האדירה של 'פורסט גאמפ'.

זה לא מה שקרה. 'רכבת לקוטב', שהפקתו עלתה כ-165 מיליון דולר, הכניס רק 23 מיליון דולר בשבוע הראשון להקרנתו. לשם השוואה, 'משפחת סופר-על' של פיקסר, שעלה לאקרנים שבוע קודם לכן, גרף פי ארבע יותר בשבוע הראשון שלו. רכבת לקוטב לא היה כשלון מוחלט: בכל זאת, הוא הכניס כ-316 מיליון דולר בסך הכל, שזה סכום לא מבוטל, והיו מבקרים ששיבחו את זמקיס על התעוזה והיצירתיות של הסרט. אבל הדיעה הרווחת הייתה שהסרט אינו מוצלח במיוחד, בעיקר מכיוון שהתסריט היה בינוני למדי – פסק דין מאכזב למדי בהתחשב בתקוות הגבוהות שתלו כולם בבמאי ובכוכב הסרט.

טענה אחת שחזרה שוב ושוב בכל טור ביקורת קולנוע שנכתב על 'רכבת לקוטב', הייתה שחלק גדול מהבעיה של הסרט הייתה בדמויות האנושיות שבו. למשל, אחד המבקרים כתב –

"העובדה העצובה היא שהדמויות ב'רכבת לקוטב' של רוברט זמקיס – שנוצרו באמצעות גרפיקה ממוחשבת והטכנולוגיה החדשה של לכידת תנועה […] הן, בקיצור, קריפיות. כשצפיתי בנוסעי הרכבת בעלי העיניים המתות ובתנועות ה'טבעיות' כביכול שלהן, זה גרם לי לחשוב יותר על גולום בשר הטבעות מאשר על משהו שקשור בחג המולד. רכבת הקוטב היא רכבת של זומבים."

למרות הביקורות הפושרות, זמקיס לא התייאש. בסופו של דבר, הגרפיקה הממוחשבת ולכידת התנועה היו עדיין טכנולוגיות ראשוניות ובוסריות, והעובדה ש'רכבת לקוטב' כשל בניסיונו להביא למסך דמויות משכנעות אין פרושו שאי אפשר לעשות זאת כלל. ואכן, הסרט הבא של זמקיס – 'באוולוף' (Beowulf), עיבוד מודרני של פואמה עתיקה – שיצא לאור ב-2007, זכה להצלחה גדולה יותר. אמנם הסרט לא הרוויח הרבה בקופות אבל הביקורות היו חיוביות למדי. גם כאן נשמעו טענות לגבי האמינות והמראה הכללי של הדמויות האנושיות המונפשות, אבל עושה רושם שהתסריט היה מוצלח מספיק כדי לפצות על קשיי האנימציה.

זמקיס ניגש לסרטו הבא: סרט ילדים נוסף בשם 'דרושות אמהות במאדים' (Mars Needs Moms). הפעם זמקיס לא היה הבמאי אלא רק המפיק, אבל ברוח סרטיו הקודמים גם בסרט הזה נעשה שימוש מאסיבי בטכנולוגיית לכידת התנועה. הפעם, לא שיחק לו מזלו: התסריט בכללותו, אודות ילד בן תשע שאימו נחטפת על ידי בני מאדים, היה כל כך גרוע ולא אמין, שלא היה לו שום סיכוי לטשטש את העובדה המצערת שהדמויות בסרט נפלו עמוק עמוק לתוך עמק המוזרות. "כל בני האדם בסרט נראים קצת כמו קופים," כתב מבקר אחד, "כאילו שהאבולוציה נעצרה איפה שהוא באמצע הדרך!". "…הדמויות ב'דרושות אמהות במאדים' נראות כמו בובות שעווה, התנועה שלהן משונה והעיניים שלהן מתות כמו בובות של חלון ראווה.' כתב מבקר אחר. הביקורות על הסרט היו כה קטלניות והכשלון הקופתי כה מהדהד – שבעה מיליון דולר בלבד בשבוע הראשון – עד שחברת דיסני, שעד אז שיתפה פעולה עם ImageMovers, אולפן הסרטים של זמקיס, החליטה לסיים את העבודה המשותפת עוד באותה השנה.

חשיבותה של תופעת עמק המוזרות

בואו נהיה הוגנים לרגע עם רוברט זמקיס: הוא פורץ דרך, וכמו כל פורץ דרך לפניו – מקולומבוס ועד ניל ארמסטרונג – הוא הלך בדרך חדשה ולא נועדת ונפל לתוך בורות לא מוכרים. אבל האם הטכנולוגיה החדשה של לכידת תנועה היא הסיבה לכישלון? במבט לאחור, ברור שלא. היו לא מעט סרטים שעשו שימוש בטכנולוגיה זו בהצלחה מרשימה – בתנאי שהדמויות המדוברות לא היו דמויות אנושיות ריאליסטיות. למשל, גולום בסרטי 'שר הטבעות' או הנאבי בסרט 'אוואטר'.

כיום, אחרי כמעט עשרים שנים של הצלחות וכשלונות, ישנה הסכמה כללית בקרב אנשי המקצוע ש'עמק המוזרות' היא תופעה פסיכולוגית אמיתית שיש לקחת בחשבון, ויהיה קשה מאד ליצור דמויות אנושיות ריאליסטיות שיהיו מסוגלות לדלג אל הצד השני של העמק. הנטייה העכשווית בקרב בימאי הסרטים – נכון לזמן כתיבת פרק זה, כמובן – היא לא ליצור סרטים מונפשים לגמרי, כמו סרטיו של זמקיס – אלא לשלב את הדמויות האנושיות המונפשות בסצינות מצולמות רגילות, ובכך לטשטש את הגבול בין אנימציה וצילום. למשל, בסרט ""רוג אחת", מסדרת מלחמת הכוכבים, רק שתי דמויות הן מונפשות לחלוטין: הראשון הוא טארקין, מפקד כוכב המוות, והשניה – הנסיכה ליאה. בשני המקרים, לא היו ליוצרים הרבה ברירות: הסיפור של Rouge One מתרחש לפני העלילה של 'מלחמת הכוכבים' המקורי, ולכן היה עליהם להציג את דמותה של קארי פישר – הנסיכה ליאה – כפי שהייתה לפני ארבעים שנה. פיטר קושין (Cushing), השחקן שגילם את טארקין בסרט המקורי, הלך לעולמו לפני שנים. בשני המקרים הקפיד הבמאי לשמור את דקות המסך של שתי הדמויות הממוחשבות למינימום האפשרי.

בשלב זה של סיפורנו, ייתכן ואתם שואלים את עצמכם – אז מה? אוקי, אז קשה ליצור דמויות אנושיות ריאליסטיות בסרטים. So What. את מי זה מעניין, ולמה זה חשוב? זו שאלה לגיטימית, ואולי זו גם הסיבה שאף אחד לא לקח את המאמר של מסאהירו מורי ברצינות במשך די הרבה זמן.

שתי תשובות עקרוניות עולות בתגובה לשאלה הזו. הראשונה היא שבמציאות הטכנולוגית שלנו, תופעת עמק המוזרות הולכת ומקבלת חשיבות רבה יותר משנה לשנה ובתחומים הרבה יותר חשובים ומהותיים – ויסלחו לי כל חברי מהברז'ה התל-אביבית – מקולנוע ואנימציה. הרובוטיקה, שבשנות השבעים הייתה קוריוז של מדע בדיוני, הופכת יותר ויותר רלוונטית לעולם האמיתי: רובוטים מתוחכמים ובעלי בינה מלאכותית מתקדמת הולכים ונכנסים לשימוש במפעלים, צבא, בתי חולים ואפילו לבתים. היפנים, בפרט, שהאוכלוסיה שלהם הולכת ומזדקנת במהירות – עובדים במרץ על אנדרואידים שיסייעו לקשישים במטלות היום יום. אם נרצה שהציבור הרחב יקבל בברכה את שליטנו הרובו…אר…זאת אומרת, את העוזרים הרובוטיים, ולא ידחה אותם בשאת נפש, כדאי שנדע כיצד לעצב אותם נכון.

התשובה השניה היא שהבנה טובה של תופעת עמק המוזרות עשויה לסייע לנו להבין טוב יותר את מוחנו שלנו והמנגנונים השולטים באינטראקציה עם סביבתנו. ישנם חוקרים הסבורים שיש קשר בין עמק המוזרות ובין תופעות המזכירות אותו: למשל, הפחד שלנו מליצנים, או הרתיעה שמפגינים חלק מהאנשים מטרנסג'נדרים. זאת ועוד, יתכן שיש קשר בין עמק המוזרות ומחלות נוירולוגיות שונות, כדוגמת תסמונת קפגרס (Capgras): הפרעה נפשית שבה החולה חש שחבר, בן זוג או קרוב משפחה הוא למעשה מתחזה שהוחלף במישהו אחר שדומה לו בדיוק או אפילו ברובוט אנושי. הבנה טובה יותר של עמק המוזרות עשויה לשפוך אור גם על תופעות שכאלה.

ההסבר הראשון: אבולוציה

מהם, אם כן, ההסברים שמעלים החוקרים לגבי תופעת עמק המוזרות? נכון להיום, לא נערכו המון מחקרים בנושא, וגם מאלה שכן נעשו קשה להסיק מסקנות חד-משמעיות. תופעת עמק המוזרות היא סובייקטיבית מאד ותלויה לא רק בדמות שאנחנו מראים – אלא גם באדם שצופה בה: החוקרים הראו בברור שתחושת הגועל והחלחלה של עמק המוזרות חזקה יותר אצל אנשים שחשים אי נוחות גם במצבים אחרים כגון הליכה בבית קברות או שינה במיטה של מישהו שהלך לעולמו. זאת ועוד, קשה להגדיר במיוחד מהי אותה תחושת 'מוזרות' שאנחנו מנסים למדוד: האם מדובר בגועל, או עצבנות, או אולי פשוט דחיה אסטתית? מכאן שנכון להיות אין לנו תשובות של ממש אלא בעיקר השערות.

הסברה הנפוצה ביותר היא שעמק המוזרות הוא תוצר של האבולוציה שלנו. מיליוני שנות ברירה טבעית לימדו את מוחנו לזהות אצל אנשים אחרים סימנים המעידים על בריאות לקויה שמצביעים, אולי, על מחלה מדבקת או פוריות נמוכה. אם אנחנו מזהים סימנים שכאלה, הם יוצרים אצלנו תגובת רתיעה אינסטינקטיבית זהה באופיה לתגובת הגועל למראה מזון מקולקל. יכולת זו משוכללת במיוחד בכל מה שקשור לאינטראקציה עם בני אדם ומינים של בעלי חיים הקרובים לנו מאד מבחינה גנטית, שמסוגלים להדביק אותנו במחלות וטפילים שלהם. מסיבה זו מוחנו מסוגל לקרוא ולהבחין, גם ברמה התת-הכרתית, בשינויים מזעריים בהבעות פנים ובמבנה הפנים. השערה זו יכולה להסביר מדוע כל כך קשה לאנימטורים לחצות את עמק המוזרות וליצור דמות מונפשת מושלמת. רק לשם הדוגמא, כשהשפתיים שלנו נפתחות לשם דיבור – הן לא נפתחות באופן מושלם: טיפות רוק זעירות בקצות השפתיים גורמות לשפתיים להדבק מעט זו לזו כך שהפתיחה אינה מלאה, כמו אליפסה. זו תנועה זעירה, תת-מילימטרית, שסביר להניח שמעולם לא חשבתם עליה – אבל האנימטורים יודעים שאם לא ידמו את ההדבקה הזערורית הזו בקצות השפתיים, הצופים יחושו בהבדל. אנחנו כנראה לא נבין מה לא בסדר בדמות שאנחנו רואים מולנו – אבל משהו בה יהיה 'לא בסדר' בכל זאת.

ההשערה הזו מקבלת משנה תוקף בעקבות ניסוי שנערך באוני' פרינסטון שבארצות הברית, בשנת 2009. בניסוי הראו לקופים שלוש תמונות: אחת צילום של קוף אמיתי, השנייה הדמיה תלת מימדית לא מציאותית של קוף, והשלישית – הדמייה תלת מימדית מציאותית של קוף. הקופים שהשתתפו בניסוי העדיפו להתבונן בתמונה האמיתית ובהדמיה הלא מציאותית, אבל לא אהבו להתבונן בהדמייה המציאותית שלו. התוצאות האלה עומדות בקנה אחד עם תופעת עמק המוזרות האנושית: הדמיה לא מציאותית נמצאת לפני עמק המוזרות, ותמונה של קוף אמיתי נמצאת אחרי עמק המוזרות. הדמיה מציאותית נופלת בדיוק לתוך עמק המוזרות. הניסוי הזה מחזק את ההשערה שמקורה של התופעה הוא אבולוציוני וביולוגי.

ההסבר השני: נוירולוגיה

הסבר נוסף לעמק המוזרות נוטה לכיוון הנוירולוגי. מוחנו נוטה לחלק את כל מה שהוא רואה סביבו לקטגוריות ברורות, כדי להקל על המאמץ המנטלי שכרוך בקבלת החלטות. 'כללי האצבע' המנטליים האלה משרתים את האינטרס ההשרדותי שלנו. למשל, אם אתה רואה משהו שחור, קטן ובעל הרבה רגליים הולך על הרצפה לידך, המוח מייד מכניס אותו לקטגוריה של 'עכביש ארסי' ומפעיל מנגנוני פחד ורתיעה – ולא משנה אם שניה אחר כך נבין שזו בעצם חיפושית קטנה ובלתי מזיקה. בנוסף, פסיכולוגים יודעים מזה זמן רב שבני אדם לא אוהבים קונפליקטים קוגניטיביים, מצבים שבהם המוח מתקשה להכניס משהו לתוך קטגוריה ברורה ומובהקת. למשל, אם אנחנו אוהבי חיות ורגילים לסווג אוהבי חיות אחרים כאנשים טובים – יהיה לנו קשה להתמודד עם תמונה של אדולף היטלר משחק בחביבות עם בלונדי, הכלב שלו. האהבה העזה שמפגין היטלר לכלבו לא מתיישבת עם כל שאר הדברים שאנחנו יודעים עליו.
ההשערה, אם כן, היא שדמויות כמעט-אנושיות יוצרות אצלנו מצוקה נפשית כיוון שמוחנו מתקשה להכניס את הדמות שהוא רואה מולו לקטגוריה מובהקת. כל עוד הרובוט או הדמות המצוירת נראים שונים מספיק מבן אדם אמיתי, המוח מתייחס אליהם כ'לא אנושי' ומנתח אותם בצורה סלחנית כביכול. הוא לא מצפה מהזרוע הרובוטית להתנהג ולהראות כאנושית ולכן אין כאן קונפליקט. אך ברגע שהדמות הופכת להיות ריאליסטית מאד, המוח מכניס אותה לקטגוריה של 'יצור אנושי' ומתייחס אליה בהתאם – אבל כיוון שעדיין אפשר להבחין בכך שלא מדובר בבן-אדם אמיתי, נוצר דיסוננס קוגניטיבי ובעקבותיו מצוקה רגשית. אנלוגיה מוצלחת לתופעה הזו היא האהבה שאנחנו מפגינים כלפי גורי כלבים חמודים בגלל שהם קצת מזכירים לנו תינוקות אנושיים: ראש גדול יחסית, עיניים גדולות, התנהגות שובבית… אבל מצד שני, ברור כשמש שתינוק אנושי בעל תכונות כלביות יעורר אצלנו חלחלה עמוקה.

אם כן, המדע עדיין מתמודד עם חידת עמק המוזרות. מה אפשר לעשות בינתיים? אם תשאלו את מאסהירו מורי, שתפיסת העולם שלו שואבת את ההשראה שלה מהפילוסופיה הבודיהיסטית, התשובה ברורה.

"אני תמיד אומר להם לעצור [לפני עמק המוזרות]. למה אתה חייב לקחת את הסיכון לנסות להתקרב כל כך לצד השני? […] קח לדוגמא פסל עץ של בודהה: המגע האחרון של הסכין בפסל העץ יכול להרוס את הפסל כולו. יש רק מקום זעום מאד לטעות. זה אפילו לא מעניין לפתח רובוט שנראה בדיוק כמו בן אדם, לדעתי. […] אני חושב שרובוטים צריכים להיות שונים מבני אדם. "

אבל המציאות מוכיחה לנו שלבמאים, אנימטורים ומתכנני רובוטים אין שום כוונה לשעות לעצתו של מורי. כמו לכל אורך ההיסטוריה האנושית, הדחף הטבעי שלנו למתוח את גבולות האפשר ולראות מה נמצא מעברו השני של האוקיינוס גובר על כל שיקול אחר. למעשה, הנוהג המקובל בתעשיית הסרטים היום הוא לסרוק ולצלם את גופו של כוכב הסרט באופן מלא ומדוקדק לפני תחילת הצילומים, כדי שאפשר יהיה להנפיש אותו במידה והבמאי ירצה להוסיף סצינות מאוחר יותר – או אם חלילה השחקן ילך לעולמו במהלך הצילומים, כפי שקרה לא פעם. במילים אחרות, סביר להניח שנמשיך לראות על המסך ובעולם האמיתי יותר ויותר דמויות מונפשות אנושיות, ואולי גם רובוטים אנושיים.

קרדיטים

https://www.youtube.com/watch?v=YXNa55fecU0

[עושים היסטוריה] 243: הצצה מאחורי הקלעים – תוצאות סקר המאזינים 2018

אני, דני טימור ועדי שריד מ'מכון שריד', יושבים לשיחה על המשוב שאתם, המאזינים, נתתם לנו בסקר השנתי. מה דעתכם על הפודקאסטים החדשים ברשת? מה אתם חושבים על הפרסומות בתוכנית? מה אנחנו עושים בסדר, ומה אנחנו חייבים לשפר? כל התשובות, בפרק מיוחד זה.

הורד את הקובץ (mp3)

אני, דני טימור ועדי שריד מ'מכון שריד', יושבים לשיחה על המשוב שאתם, המאזינים, נתתם לנו בסקר השנתי. מה דעתכם על הפודקאסטים החדשים ברשת? מה אתם חושבים על הפרסומות בתוכנית? מה אנחנו עושים בסדר, ומה אנחנו חייבים לשפר? כל התשובות, בפרק מיוחד זה.

האזנה נעימה!
רן.

אהבתם את הפרק?

לחצו על הכוכבים כדי לדרג את הפרק.

דירוג ממוצע 0 / 5. מספר מדרגים 0

אין הצבעות עד כה. הייה הראשון לדרג את הפרק.


דף הבית של הפודקאסט
הרשמה לפודקאסט:
דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת

 

 

 


[עושים היסטוריה] 242: קוגניציה גופנית ומציאות מדומה, או איך הגוף והמוח חושבים יחד

בתוך עולם של מציאות מדומה, כל אחד מאיתנו יכול לחיות בתוך גוף אחר: גבר הופך לאישה, מבוגר הופך לילד. אך בעשורים האחרונים חושפים החוקרים קשרים בלתי צפויים בין הגוף והמוח: נדמה שלגופנו יש השפעה גדולה בהרבה על תהליכי החשיבה שלנו משנדמה היה. לתגלית זו השלכות מרתקות על מחקר הבינה המלאכותית, רובוטיקה וחינוך.

הורד את הקובץ (mp3)

בתוך עולם של מציאות מדומה, כל אחד מאיתנו יכול לחיות בתוך גוף אחר: גבר הופך לאישה, מבוגר הופך לילד. אך בעשורים האחרונים חושפים החוקרים קשרים בלתי צפויים בין הגוף והמוח: נדמה שלגופנו יש השפעה גדולה בהרבה על תהליכי החשיבה שלנו משנדמה היה. לתגלית זו השלכות מרתקות על מחקר הבינה המלאכותית, רובוטיקה וחינוך.

אורח בפרק: רותם בנט, דוקטורנט בפקולטה לחינוך בטכניון, חבר במעבדה למציאות מדומה ומדדים מוחיים של פרופ' מרים ריינר.

האזנה נעימה!
רן.

אהבתם את הפרק?

לחצו על הכוכבים כדי לדרג את הפרק.

דירוג ממוצע 4 / 5. מספר מדרגים 3

אין הצבעות עד כה. הייה הראשון לדרג את הפרק.


דף הבית של הפודקאסט

הרשמה לפודקאסט:

דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת


 

 

להמשיך לקרוא [עושים היסטוריה] 242: קוגניציה גופנית ומציאות מדומה, או איך הגוף והמוח חושבים יחד

[עושים היסטוריה] 205: למידה עמוקה (Deep Learning) – המחשב והמוח, חלק 2

בשנים האחרונות הפכה 'למידה עמוקה' ל-Buzzword בעולם הטכנולוגיה, וכל חברה שניה מתאמצת לשלב את רשתות הנוירונים המלאכותיים במוצריה. אך האם למידה עמוקה היא פריצת דרך מהותית, או רק התלהבות אופנתית וקצרת מועד? בפרק זה נשמע על התגלית שאפשרה את הזינוק המטאורי בתחום הבינה המלאכותית, ועל האתגרים שמולם ניצבת טכנולוגיה מרתקת זו.

הורד את הקובץ (mp3) | קרא
הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

בשנים האחרונות הפכה 'למידה עמוקה' ל-Buzzword בעולם הטכנולוגיה, וכל חברה שניה מתאמצת לשלב את רשתות הנוירונים המלאכותיים במוצריה. אך האם למידה עמוקה היא פריצת דרך מהותית, או רק התלהבות אופנתית וקצרת מועד? בפרק זה נשמע על התגלית שאפשרה את הזינוק המטאורי בתחום הבינה המלאכותית, ועל האתגרים שמולם ניצבת טכנולוגיה מרתקת זו.

האזנה נעימה,
רן

אהבתם את הפרק?

לחצו על הכוכבים כדי לדרג את הפרק.

דירוג ממוצע 5 / 5. מספר מדרגים 3

אין הצבעות עד כה. הייה הראשון לדרג את הפרק.


(פרסומות)

הפרק בחסות General Motors, המגייסת מפתחים ומהנדסים במגוון רחב של תחומים.

ג'נרל מוטורוס היא אחת מחברות הרכב המובילות בעולם וב-2008 הקימה בישראל מרכז מחקר ופיתוח לטכנולוגיות בחזית הידע של התעשייה האוטומוטיבית. צוותי הפיתוח של GM מובילים פיתוחים מתקדמים בתחומים כגון חיישני ראדאר מתקדמים לרכבים אוטונומיים, מערכות ראייה ממוחשבות, תקשורת בין רכבים ואבטחת מידע. ג'נרל מוטורס מקימה קבוצות פיתוח והנדסה חדשות ומגייסת למגוון רחב של תחומים לרבות מהנדסי תוכנה, מהנדסי מערכת, מפתחי אלגוריתמים, Machine Learning וחוקרים בתחומי הבינה המלאכותית, הראדאר, אופטיקה ותקשורת. הגישו את קורות החיים שלכם.

 

הפרק בחסות Istra Research, המגייסת מהנדסי תוכנה, מתמטיקאים ופיסיקאים מצטיינים.

איסתרא מפתחת אלגוריתמי מסחר מהירים שיודעים לחזות את כיוון השוק בזכות טכנולוגיה מהירה ומתקדמת, ומודלים מתמטיים חכמים. באיסתרא מתמודדים עם האתגרים הסופר-קשים של עולם האלגוטריידינג – אתגרים של data mining ו machine learning על very big data לצד אתגרים של low latency ו high performance. אם אתם אוהבים בעיות קשות מאוד ורוצים להיות חלק מחברה מצליחה וצומחת, איסתרא יכולה להתאים לכם. שלחו את קורות החיים ל – careers@istraresearch.com.

 

הפרק בחסות Cybereason, סטארט-אפ בתחום הסייבר המגייסת מפתחים בתחומים שונים.

סייבריזן גייסה קרוב לתשעים מיליון דולר, והיא החברה הישראלית בעלת קצב הצמיחה המהיר ביותר. יש לה משרדים בטוקיו ובבוסטון, ומרכז הפיתוח נמצא בתל אביב. בואו לעבוד עם מומחי ה-Cyber Security וה-System Internals המובילים בעולם! סייבריזן מגייסת מפתחים במגוון תחומים: מ-Machine Learning ו-C++ ועד תשתיות ועיצוב גרפי. הגישו את קורות החיים שלכם היום.

כתובות מייל של המגייסות (לפניה ישירה): מעיין ברוש – maayan@cybereason.com , יעל יבזורי – yael.yivzori@cybereason.com  .

 


לחצ/י כאן כדי להרשם לרשימת התפוצה ולקבל עדכונים על פרקים חדשים.

התחברו אלינו ברשתות החברתיות: פייסבוק, גוגל+,טוויטר ויו-טיוב


פרקים קודמים בנושאים דומים:


בביליוגרפיה

http://www.nytimes.com/2012/11/24/science/scientists-see-advances-in-deep-learning-a-part-of-artificial-intelligence.html?_r=0
http://www.newyorker.com/news/news-desk/is-deep-learning-a-revolution-in-artificial-intelligence
http://www.kdnuggets.com/2014/02/exclusive-yann-lecun-deep-learning-facebook-ai-lab.html
https://www.thestar.com/news/world/2015/04/17/how-a-toronto-professors-research-revolutionized-artificial-intelligence.html
https://www.microsoft.com/en-us/research/publication/deep-learning-methods-and-applications/
http://www.nytimes.com/2012/06/26/technology/in-a-big-network-of-computers-evidence-of-machine-learning.html
http://www.asimovinstitute.org/neural-network-zoo/
http://www.nextplatform.com/2016/09/14/next-wave-deep-learning-applications/
http://www.thecritique.com/articles/the-computational-theory-of-mind-alan-turing-the-cartesian-challenge/
http://brain.mada.org.il/segev1.html
http://plato.stanford.edu/entries/computational-mind/
https://ecommons.cornell.edu/bitstream/handle/1813/18965/Rosenblatt_Frank_1971.pdf;jsessionid=4896F3469B3DA338CC28C46405E93DD7?sequence=2
http://csis.pace.edu/~ctappert/srd2011/rosenblatt-congress.pdf
https://web.csulb.edu/~cwallis/artificialn/History.htm
http://web.media.mit.edu/~minsky/papers/SymbolicVs.Connectionist.html
https://www.technologyreview.com/s/546116/what-marvin-minsky-still-means-for-ai/
http://www.kdnuggets.com/2016/09/9-key-deep-learning-papers-explained.html/3
http://www.iep.utm.edu/connect/
http://plato.stanford.edu/entries/connectionism/
http://nautil.us/issue/40/learning/is-artificial-intelligence-permanently-inscrutable
https://intelligence.org/2013/08/25/transparency-in-safety-critical-systems/
http://playground.tensorflow.org/
http://blog.kaggle.com/2014/12/22/convolutional-nets-and-cifar-10-an-interview-with-yan-lecun/
https://plus.google.com/+YannLeCunPhD/posts/Qwj9EEkUJXY
https://www.reddit.com/r/MachineLearning/comments/25lnbt/ama_yann_lecun
http://spectrum.ieee.org/automaton/robotics/artificial-intelligence/facebook-ai-director-yann-lecun-on-deep-learning
https://www.technologyreview.com/s/540001/teaching-machines-to-understand-us/
http://www.macleans.ca/society/science/the-meaning-of-alphago-the-ai-program-that-beat-a-go-champ/
http://www.andreykurenkov.com/writing/a-brief-history-of-neural-nets-and-deep-learning/
http://science.sciencemag.org/content/287/5450/47.full
http://www.blutner.de/NeuralNets/NeuralNets_PastTense.pdf
http://thesciencenetwork.org/programs/cogsci-2010/david-rumelhart-1

[עושים היסטוריה] 204: למידה עמוקה (Deep Learning) – המחשב והמוח. חלק 1 (מתוך 2)

האם ניתן ללמד מחשב…ללמוד? צמד המילים 'למידה עמוקה' מלווה כמעט כל פריצת דרך טכנולוגית בשלוש השנים האחרונות – מטכנולוגיית זיהוי הפרצופים של פייסבוק ועד המכונית האוטונומית של גוגל. בפרק זה נשמע על ההיסטוריה של רשתות נוירונים מלאכותיים, ונבין את העקרונות שמאחורי למידה עמוקה. [נותני חסות: מדולה, פועלים-הייטק]

הורד את הקובץ (mp3) | קרא
הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

האם ניתן ללמד מחשב…ללמוד?
צמד המילים 'למידה עמוקה' מלווה כמעט כל פריצת דרך טכנולוגית בשלוש השנים האחרונות – מטכנולוגיית זיהוי הפרצופים של פייסבוק ועד המכונית האוטונומית של גוגל. בפרק זה נשמע על ההיסטוריה של רשתות נוירונים מלאכותיים, ונבין את העקרונות שמאחורי למידה עמוקה.

האזנה נעימה,
רן

אהבתם את הפרק?

לחצו על הכוכבים כדי לדרג את הפרק.

דירוג ממוצע 5 / 5. מספר מדרגים 4

אין הצבעות עד כה. הייה הראשון לדרג את הפרק.


(פרסומות)

הפרק בחסות מדולה, המספקת שירותי השמה בתחום ההייטק.

אבטחת מידע היא אחד התחומים המבוקשים ביותר בהייטק כיום, והשכר בו גבוה מהממוצע בתחום זה. מדולה היא חברת ההשמה המובילה בגיוסים לעולם אבטחת המידע, ועובדת בבלעדיות עם החברות הגדולות והחשובות בתחום – כמו גם עם Startups רבים. אם יש לכם ניסיון בתחום אבטחת המידע, או אם מעוניינים להכנס לעולם זה, שלחו את קורות החיים שלכם ל-kinneret@medulla.co.il, או בקרו ב-medulla.co.il.

 

הפרק בחסות פועלים הייטק, המלווה את קהילת היזמים בישראל ומציעה חשבון מיוחד המותאם לסטארטאפים.

פועלים היי-טק היא הגוף הבנקאי שמציע לסטארט-אפים בדיוק את השירותים להם הם זקוקים, ללא ניירת מיותרת וטרטור מייגע. הזמינו פגישה אישית עם אחד מהבנקאים המומחים של בנק הפועלים – והוא יגיע עד אליכם, ללא התחייבות. פנו אל פועלים היי-טק.

 


לחצ/י כאן כדי להרשם לרשימת התפוצה ולקבל עדכונים על פרקים חדשים.

התחברו אלינו ברשתות החברתיות: פייסבוק, גוגל+,טוויטר ויו-טיוב


פרקים קודמים בנושאים דומים:

[עושים היסטוריה] 134: זיגמונד פרויד והפסיכואנליזה

הפסיכואנליזה היא יותר משיטת טיפול: פרויד ניסה לבנות הסבר שלם ורציונלי למתחולל בנפש האדם – ממחלות נפש ועד פליטות פה. האם פיצח פרויד את מסתורין התת-מודע?

הפסיכואנליזה היא יותר משיטת טיפול: זיגמונד פרויד ניסה לבנות הסבר שלם ורציונלי למתחולל בנפש האדם – ממחלות נפש ועד פליטות פה. האם פיצח פרויד את מסתורין התת-מודע?

  • 0731: פרויד מגלה את ההיפנוזה, וג'וזף ברויאר נתקל ב'תרופת הדיבור'…
  • 1220: מודע ולא-מודע – וגם, ספא דגים!…
  • 2150: הדחקה, והקשר בינה ובין 'היסטריה נשית',
  • 3800: הביקורת על הפסיכואנליזה, והתמכרותו של פרויד לקוקאין.

תודה לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית ועל הרעיון לפרק. תודה לנועם קופרשטיין על האיור לפרק.

בשורה טובה למתעניינים בהזדמנויות פרסום בעושים היסטוריה: דני טימור- יזם טכנולוגי, גורו שיווקי ומאזין ותיק של הפודקאסט – הצטרף אלי ומנהל את תחום הפרסום בתוכנית. ידעתם שכשבעים אחוזים ממאזיני התוכנית הם בעלי תואר ראשון ומעלה? אם המותג או השרות שלכם צמא לקהל איכותי, כדאי לכם לשקול את הפודקאסטינג כמדיה האלטרנטיבית לבאנרים המשמימים של האינטרנט… 🙂 צרו עימי קשר במייל – ran@ranlevi.com – ואקשר אתכם עם דני, שיסייע לכם להגיע לקהל שאתם מחפשים.

ספר חדש שלי בסדרת 'סבא בני', סדרת ספרי המדע לילדים, יצא לאור! "סבא בני בקוטב הצפוני". גרסאות בעברית, אנגלית ורוסית (את הגרסא העברית אני מדובב בעצמי).


זיגמונד פרויד והפסיכואנליזה

כתב: רן לוי

הרשו לי לפתוח בסיפור.

אנטון סאוורואלד (Sauerwald) היה קצין בצבא גרמניה במלחמת העולם השניה, וחבר במפלגה הנאצית. הוא לא היה חייל קרבי, אך לתפקיד שמילא הייתה חשיבות רבה עבור הרייך השלישי. כחלק מהרדיפות האנטישמיות בימים שלפני "הפיתרון הסופי", טענו הנאצים שכל היהודים בעלי הממון צברו את הונם על גב העם הגרמני – ועל כן יש לגרמנים הזכות ואף החובה לעקל את כספי היהודים לטובת המולדת והמאמץ המלחמתי. קצינים ופקידים מונו לחקור משפחות יהודיות עשירות ולחשוף חשבונות בנק סודיים, ניירות ערך ואוצרות דומים. כשסיפחה גרמניה את אוסטריה בשנת 1938 החלו הנאצים לעקל את נכסי היהודים גם שם. אנטון סאוורואלד הוצב בווינה, והמשפחה שאת סודותיה הכלכליים היה אמור לחשוף הייתה משפחת פרויד.

בתחילה היה סאוורואלד כל מה שניתן לצפות מקצין נאצי: הוא נהג בבני המשפחה המפוחדים בקשיחות בלתי מתפשרת, שלעתים גבלה בהתעמרות של ממש. לא נדרש לו זמן רב כדי לגלות שזיגמונד פרויד מחזיק מיליוני פרנקים בחשבונות בנק בשוויץ. לסאוורואלד היה שוט משמעותי שאותו יכול היה לנופף מעל הפסיכולוג: פרויד רצה להבריח את משפחתו מאוסטריה לבריטניה, אך לא יכול היה לעזוב את המדינה ללא אישורו של הקצין הבודק.

אך אז התחולל דבר משונה: סאוורואלד החל לשנות את גישתו כלפי פרויד ומשפחתו. הוא הפסיק להתעמר בהם, ולאורך זמן אף החל לנהוג בהם בכבוד ובהתחשבות. השינוי המפתיע בהתנהגותו של הקצין הנאצי הגיע לשיאו כשחתם סאוורואלד על אישור היציאה מאוסטריה, ופרויד ובני משפחתו עזבו לבריטניה – מבלי שהכסף בחשבונות השוויצריים עוקל.

כשנסתיימה המלחמה נעצר אנטון סאוורואלד על ידי בעלות הברית והועמד למשפט בחשד לפשעי מלחמה – אך עדים ממשפחת פרויד סיפרו על העזרה המפתיעה שהגיש להם. בעדותו הסביר אנטון את הסיבה לשינוי שחל בו. כחלק מהמחקר שערך כדי לחשוף את חשבונות הבנק הסודיים, קרא הקצין הנאצי את ספריו של זיגמונד פרויד, ספרים שעסקו בפסיכואנליזה וחקרו את צפונותיה הכמוסים ביותר של הנפש האנושית. סאוורואלד הנפעם החליט שיהיה זה פשע בלתי נתפס להזיק לגאון שכתב אותם. זאת ועוד, לפני המלחמה למד סאוורולאד כימיה באוניברסיטת וינה תחת פרופ' יהודי בשם יוסף הרציג, שסאוורואלד העריך מאוד. כשגילה שפרויד והרציג ידידים קרובים, גמלה בלב הקצין הנאצי החלטה: הוא אסף את כל המסמכים המעידים על קיומם של חשבונות הבנק והחביא אותם בכספת שבדירתו. הוא דיווח לממונים עליו שלפרויד אין ממון שניתן לעיקול, וחתם על אישורי ההגירה. הוא זוכה במשפט, ויצא לחופשי.

אנטון סאוורואלד לקח על עצמו סיכון לא מבוטל. לו היו הנאצים מגלים שעזר ליהודי 'לגנוב' כסף שהיה שייך למולדת, קרוב לוודאי שהיה מואשם בבגידה. העובדה שעשה זאת מתוך שכנוע עצמי בלבד ולא כדי לקחת את הכסף לעצמו מלמדת על עצמתם האדירה של רעיונותיו של זיגמונד פרויד. גם כיום, למעלה ממאה שנים לאחר שהגה אותם, רעיונות אלה ממשיכים להדהד בשיח העכשווי. בפרק זה אספר על פועלו של פרויד וחייו, על רעיונותיו המהפכניים ועל הוויכוח הסוער שמתחולל סביבם – ויכוח שמסרב לדעוך גם בימינו.

מאבולוציה לפסיכואנליזה

זיגיסמוד פרויד נולד בשנת 1856 למשפחה יהודית, באזור שהיה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית וכיום שייך לצ'כיה. אביו, יעקב פרויד, היה סוחר. אמו, עמליה, הייתה אשתו השלישית של יעקב וצעירה ממנו בכעשרים שנה. לזיגיסמוד – שמאוחר יותר שינה את שמו לזיגמונד – היו תשעה אחים ואחיות, והמשפחה הייתה נתונה במאבק כלכלי מתמיד. אף על פי כן, הוריו של זיגמונד זיהו את הפוטנציאל האינלקטואלי הטמון בבנם ולא חסכו ממנו את החינוך הטוב ביותר שיכלו להרשות לעצמם. כשהיה פרויד כבן ארבע עברה המשפחה לגור בווינה, העיר שבה היה עתיד לבלות את מרבית חייו.

בצעירותו הושפע פרויד מרעיונותיו של צ'רלס דרווין, ומספרו 'מוצא המינים' שיצא לאור כעשרים שנה קודם. תאוריית האבולוציה של דרווין הייתה מושתתת על הנחת היסוד שלפיה האדם אינו שונה באופן מהותי משאר היצורים שבטבע: הוא אמנם מורכב ומתוחכם יותר, אך אינו 'אלוהי' או בלתי ניתן להבנה. פרויד דגל בגישה זו וביקש לחקור את טבע האדם: במיוחד היה סקרן בעניין המוח האנושי והמנגנונים הביולוגיים השולטים בו. בשנת 1873 החל פרויד ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה, והתמחה בניורולוגיה. במסגרת לימודיו הכיר חוקר מבריק בשם ג'וזף ברויאר (Breuer): היכרות זו הייתה עתידה, מאוחר יותר, לשנות את חייו מקצה לקצה.

כשסיים את לימודיו קיווה פרויד למצוא עבודה כחוקר בתחום הנוירולוגיה, אך מוצאו היהודי והעובדה שבלאו הכי לא היו הרבה משרות פנויות בתחום הכריחו אותו להתפשר ולהצטרף לבית חולים מקומי כרופא מן המניין. פרויד לא אהב את התפקיד – על אף שהיה רופא בהכשרתו, פרויד ראה עצמו כמדען יותר מאשר כרופא מטפל.

התפנית בחיי פרויד התחוללה בשנת 1885, כשנסע לפריז להשתלם אצל נוירולוג בשם ז'אן שארקו (Charcot). שארקו היה מפורסם ברחבי אירופה בזכות תגליות פורצות דרך בחקר המוח ובמערכת העצבים, וכן בשל היותו חלוץ בחקר ההיפנוזה. פרויד נכח בכמה הדגמות מרשימות של טכניקות היפנוטיות שערך שארקו, ואלו שכנעו אותו שלהיפנוזה יש פוטנציאל כלכלי שעשוי לאפשר הצצה אל המסתורין של המוח האנושי – הצצה שהייתה בלתי אפשרית בכל דרך אחרת שעמדה לרשות הנוירולוגים באותם הימים. כשחזר פרויד לווינה בשנת 1886 החליט לעזוב את בית החולים. הוא הקים קליניקה פרטית לטיפול בבעיות מוח ועצבים, והתמקד בטיפולי היפנוזה.

כזכור, בזמן לימודיו באוניברסיטה הכיר פרויד את ג'וזף ברויאר – נוירולוג שעסק, בין היתר, בחקר מחלת נפש מסתורית, אך נפוצה מאוד, בשם 'היסטריה'. תסמיניה של ההיסטריה היו מגוונים בצורה יוצאת דופן. חלקם היו התנהגותיים כגון עצבנות, רגזנות והתנהגות פרועה, וחלקם היו גופניים: החל מהיעדר תיאבון ובעיות שינה ועד להתעלפויות ולהפרעות שרירים. המחלה תקפה בעיקר נשים, ועל כן כונתה לעתים 'היסטריה נשית'. הנשים שסבלו ממנה היו, ברוב המקרים, בריאות בגופן – והרופאים שיערו שהסיבה למחלה עשויה להיות בעיה נפשית כלשהי.

אנה או

בשנת 1880 פנתה אל ברויאר ברתה פפנהיים, בחורה בת 21 אשר סבלה ממקרה חמור במיוחד של היסטריה. תסמיניה של ברתה – או בשם הבדוי שנתן לה ברויאר 'אנה או' (Anna O) – כללו, בין היתר, הזיות, שינוי מצב רוח פתאומיים, שיתוק חלקי בגפיים, שכחה זמנית, פזילה, שיעול וכאבי ראש איומים. מדי פעם הייתה אנה שוכחת כיצד לדבר בגרמנית, שפת אמה, ועוברת לדבר באנגלית או בצרפתית.

ברויאר ואנה או נפגשו באופן כמעט יומי, והיא סיפרה לו אודות משבר נפשי קשה שחוותה לא מזמן. אביה, שהיה דמות דומיננטית בחייה, חלה וגסס לאורך תקופה ארוכה, ואנה סעדה אותו. באחד המפגשים הבחין ברויאר בתופעה מעניינת. אחד התסמינים של ברתה היה סירובה לשתות מים מכוס: את הנוזלים שהייתה צריכה יכלה לקבל רק מאכילת פרות עשירים במים, כמו מלון. במהלך השיחה ביניהם, אנה סיפרה לו על אירוע טראומתי שגרם לה להתרחק מכוסות מים. זו הייתה שיחה רגשית וחושפנית מאד, אך בסיומה היא הושיטה את ידה – ולגמה מכוס שהייתה על השולחן.

ברויאר הבין שייתכן והדיבור על הטראומה שחוותה, שיחרר אצל אנה מעצור נפשי כלשהו. הוא עודד אותה לשתף אותו במחשבותיה הפרטיות וברגשותיה הכמוסים ביותר, ואט אט ובהדרגה החלו שאר התסמינים המעיקים להיחלש ולהיעלם. תהליך ההחלמה של אנה או, לא היה מושלם והיא אושפזה בבתי חולים פסיכיאטריים גם בימים שלאחר הטיפול, אך מצבה השתפר באופן מובהק והיא המשיכה לנהל חיים נורמטיביים ואף הפכה ללוחמת למען זכויות הנשים בגרמניה. שניהם, החולה והרופא כאחד, היו נפעמים מהאפקטיביות של מה שאנה כינתה 'תרופת הדיבור' – אך מסיבה לא ידועה החליט ברויאר שלא לפרסם את פרטי המקרה במאמר רפואי רשמי.

כשחזר זיגמונד פרויד מפריז והקים את הקליניקה הפרטית שלו, הוא חידש את הקשר עם ג'וזף ברויאר, וזה שיתף אותו בסיפורה של אנה או. פרויד זיהה את החדשנות הטמונה בהצלחתו של ברויאר. אמנם רופאים משוחחים עם מטופליהם כל העת, אך מטרתן של שיחות אלה היא לאפשר לרופא לברר מהו הטיפול הטוב ביותר לחולה. ברויאר, לעומת זאת, הדגים כי לפחות במקרים מסוימים השיחה עצמה עשויה להוות טיפול יעיל. פרויד החליט לרדת לשורש העניין ולבחון עד כמה יעילה יכולה להיות 'תרופת הדיבור', ובאלו מקרים. הוא וברויאר שתפו פעולה במשך מספר שנים, ומשיתוף פעולה זה צמחה הפסיכואנליזה.

כשאנחנו מדברים על פסיכואנליזה, התמונה שעולה לרובנו בראש היא זו של מטופל ששוכב על ספה ומאחוריו יושב פסיכולוג, מחזיק בידיו מחברת ועפרון, ומבקש (בחיקוי גרוע של מבטא יקי) 'ספר לי על אמא שלך'… במילים אחרות, פסיכואנליזה כשיטת טיפול, טכניקה פסיכולוגית. הפסיכואנליזה היא אכן שיטת טיפול, אבל גם – ולא פחות חשוב – תאוריה שמנסה להסביר באופן רציונלי את אופן פעולתו של המוח והאופן שבו אירועים שונים במהלך חייו של המטופל משפיעים על התנהגותו.

שכבות של מודעות

הנחת היסוד של הפסיכואנליזה היא שמוחנו, או תודעתנו, אינה מערכת אחת, שלמה ומאוחדת – אלא מחולקת למה שניתן לדמות כ'שכבות של מודעות'. השכבה העליונה היא ה'מודע': אלו הן המחשבות, הרגשות והרעיונות שאנחנו מודעים אליהם, כמו שמחה, עצבות, אהבה וכדומה. השכבה השנייה היא ה'תת-מודע', או 'לא מודע'. בשכבה זו מסתתרים דחפים ורגשות בעלי עוצמה והשפעה לא פחותה מאלו שאנו מודעים אליהם, אך הם חבויים מתחת לפני השטח וסמויים מהעין.

לפני שארחיב על מודל השכבות – חשוב להבהיר שתי נקודות מהותיות. הראשונה היא שמדובר במודל מופשט בלבד: המוח אינו מחולק לשכבות של תודעה במובן הפיזיולוגי. אמנם אפשר לזהות בו חלקים שאחראים על פעילויות מוגדרות כמו ראיה, שמיעה או זיכרון – אך המוח מורכב מכדי שניתן יהיה להפריד אותו לחלוקות גסות שכאלה. מצד שני, החלוקה הגסה ל'מודע' ול'לא מודע' מסייעת לנו לפשט את המורכבות הזו כדי שניתן יהיה להגיע למסקנות בעלות משמעות מעשית. הנקודה השנייה היא שפרויד לא חשש לשנות את דעותיו לאורך השנים: הוא תיקן, שינה ועידכן את רעיונותיו לא אחת. חלק מרעיונותיו הם תוצאה של תהליך מתמשך של תיקונים ורביזיות, ולא הברקות שצצו כתאורים מושלמים של נפש האדם.

מקובל לדמות את סידור השכבות של המודע והלא-מודע לקרחון שרובו מסתתר מתחת למים, אבל בואו נודה על האמת – כמה מאיתנו בישראל ראו קרחון במו עיניהם? צימרים, לעומת זאת, יש לנו, והרבה. מוחנו, אם כן, הוא כמו ג'קוזי: ה'מודע' הוא כמו שכבה דקה של קצף על פני השטח, המסתירה מתחתיה שכבה עבה ועמוקה יותר של מים.
ההקבלה שעשיתי בין הנפש לג'קוזי הולמת במיוחד, כיוון שעל פי המודל הפסיכואנליטי, שכבת הלא-מודע אינה סטטית ובלתי משתנה, כי אם דינאמית, סוערת ועשירה בזרמים ובכוחות נפשיים- כמו סילוני המים שמתחת לקצף. מקור הזרמים הוא בדחפים אנושיים אינסטיקטיביים שאין לנו שליטה עליהם: למשל, הרצון לאכול או התשוקה המינית. דחפים אלה, והצורך המתמיד למצוא להם סיפוק, הם חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי ומשפיעים על כל פעולה ומחשבה שלנו גם אם איננו מודעים להם – כמו אדוות זעירות בשכבת הקצף של הג'קוזי שמסגירות את המערבולות שמתחתן.

לדידו של פרויד, לכל פעולה, מחשבה ורגש אנושי ולו השוליים ביותר, יש סיבה – בין אם היא מודעת ובין אם לאו. פליטות פה, טעויות הקראה, שיכחה זמנית של שמות ואפילו זמזום סתמי של מנגינות היו קשורים, לטענתו, לתהליכים נפשיים לא-מודעים. באותו האופן, גם לתוכן החלומות שאנו חולמים יש קשר ישיר ללא מודע שלנו – "חלומות," טען פרויד, "הם דרך המלך אל הלא-מודע." הרצון החופשי הוא במקרה הגרוע אשליה גמורה ובמקרה הטוב מושפע מאוד מתהליכים שאיננו מודעים אליהם כלל.

הנדבך השלישי בתיאוריה של פרויד הוא זה שמוביל אל התופעות הנפשיות והגופניות שבאות לידי ביטוי בהיסטריה הנשית ובמחלות נפש אחרות. נדבך זה מכונה 'המודל הטופוגרפי' והוא מפריד את האישיות לשלושה חלקים מוגדרים: ה'סתמי' (Id, בלעז), ה'אני' (Ego) וה'אני-העליון' (Super Ego).

ה'סתמי' הוא החלק שממנו מגיעים כל אותם דחפים אינסטיקטיביים כמו רעב, מין ואלימות. ה'אני העליון' הוא המצפון שלנו: החלק באישיות שלנו שדורש מאיתנו לעמוד בסטנדרטיים אידיאליים כלשהם שהושתו עלינו בגיל צעיר על ידי הורינו ומחנכנו ואנחנו מפנימים אותם כחלק מתהליך ההתבגרות. אם לא נעמוד בסטנדרטים אלה, נחוש רגשות אשם או נחיתות. הסתמי והאני העליון נמצאים בקונפליקט תמידי: הסתמי מנסה לגרום לנו להתנהג באופן שיביא סיפוק מיידי לדחפים החייתים, והאני העליון מתנגד לו. אם להמשיך את האנלוגיה לג'קוזי, אזי הסתמי הוא המתרחץ שכל הזמן מנסה לערבב ולערבל את המים, והאני-העליון הוא המתרחץ שמנסה למנוע ממנו להשפריץ החוצה וללכלך את כל הצימר. להתנגדות זו חלק חיוני ביכולתנו לחיות לחיות בחברה 'מתורבתת', שהרי אם לא נשלוט בדחפים שלנו לא נצליח להסתדר עם בני אדם אחרים בסביבתנו.

החלק השלישי בפאזל הזה הוא ה'אני', המנגנון השואף לפשר בין שני הניצים. האני הוא החלק באישיות שמודע למציאות שסביבו ומנסה למצוא לקונפליקט הפנימי פתרון שיאפשר סיפוק הולם לדחפים הפנימיים מחד, ויעמוד בדרישות החברה והאידיאלים האישיים מאידך.
יש מגוון של פתרונות אפשריים העומדים בפני האני בבואו לפתור את הקונפליקט הפנימי שבתוכנו. הוא יכול, למשל, להחליט לתת דרור ליצרים ולדחפים הפנימיים – ולהסתכן בתגובה לא נעימה מצד החברה – או שהוא יכול לתעל את הדחפים לאפיקים שנחשבים מועילים: לדוגמא, יצירת אמנות, עבודה קשה או השקעה בתחביבים.

פיתרון אפשרי נוסף הוא זה המכונה 'הדחקה': האני 'דוחף' את הסתמי משכבת המודעות ולא נותן לדחפים ולמחשבות הפרועות להגיע אל פני השטח. באופן זה, אנחנו כלל איננו מודעים לכך שהם קיימים בתוכנו. ההדחקה היא, באופן עקרוני, מנגנון חיובי ומועיל: בעצם העובדה שאיננו מודעים לדחפים ולקונפליקט הפנימי שנוצר בעקבותיהם, נמנע מאתנו הסבל הנפשי שהיה נובע מהמאבק התמידי בהם – מאבק שוודאי מוכר היטב לכל מי שעושה דיאטה, למשל.

היסטריה ו-וויברטורים

אך הדחקה אינה פתרון קסם. פרויד היה מעורה מאוד במדע של תקופתו, והושפע מרעיונותיו של הפיזיקאי הרמן פון הלמהולץ בעניין מה שקרוי היום 'חוק שימור האנרגיה'. אנרגיה, גרס הלמהולץ, אינה נוצרת או נעלמת: היא רק משנה את צורתה – למשל, האנרגיה הכימית שבעץ מומרת לאנרגיית חום במדורה בוערת. הלמהולץ, בעצמו רופא, האמין שגם גוף האדם הוא מערכת פיזיקלית המצייתת לעקרון שימור האנרגיה.
פרויד לקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה ויישם אותו גם על מה שכינה 'אנרגיה נפשית'. האנרגיה שבבסיס הדחפים והמאווים אינה נעלמת כשמדחיקים אותם: היא ממשיכה לרחוש ולבעבע מתחת לפני השטח ולנסות ללא הרף לפרוץ אל התודעה בצורות ובדרכים אחרות. רובנו חווים את הפריצות הזעירות האלה באקראי בחיי היום-יום, כמו למשל במקרים של 'פליטת פה פרוידיאנית' – משפט או מילה שנאמרים בלי כוונה ומעידים על מחשבות סוטות… זאת אומרת, סמויות.

הבעיה נוצרת כשהלחץ הנפשי כתוצאה מהקונפליקט בין הסתמי והאני-העליון הוא כה גדול, עד שהוא פורץ אל התודעה בדרכים הרבה פחות נעימות. פרויד שיער שהתסמינים הנפשיים והגופניים של ההיסטריה הנשית – מפוביות ודיכאון ועד שיתוק שרירים וקשיי נשימה – הם תוצאה של לחצים נפשיים לא מודעים שעוברים 'המרה' ובאים לידי ביטוי בדרכים עקיפות.
קל למצוא את ההיגיון שבהשערותיו של פרויד, כשבוחנים את מצבם של הנשים האירופיות בימיו. הנשים היו נתונות תחת לחץ חברתי כבד מאוד: אסור היה להן ללמוד, לפתח קריירה או להגשים את עצמן בדרכים שאינן קשורות למשפחה ולגידול ילדים. לחצים גדולים במיוחד הופעלו עליהן בכל מה שקשור למין: באירופה של העידן הוויקטוריאני השמרני, נשים היו אמורות להיות צנועות וחסודות: מין היה כלי לצורך רבייה, ולא פעילות שנעשית לשם הנאה. הרופאים ידעו שאחת הדרכים הבדוקות לשפר את מצבן של החולות בהיסטריה נשית היא… להביא אותן לאורגזמה. למעשה, הויברטור הומצא בשלהי המאה ה-19 כמכשיר רפואי לכל דבר, שבא לסייע לרופאים להביא את המטופלות שלהם להרפייה במהירות וביעילות.

לאור השמרנות שהייתה מקובלת באירופה באותם הימים, דיבורים על דחפים מיניים נחשבו לשערורייתים ובלתי מקובלים, ורעיונותיו של פרויד לא התקבלו על ידי הממסד הרפואי. אם מישהו מעמיתיו של פרויד הזכיר אותם – היה זה רק כדי לבקר אותם ולהראות עד כמה הם הזויים ומטופשים. אך פרויד לא עצר כאן: הוא לקח את התיאוריה הפסיכואנליטית של הנפש צעד נוסף קדימה, והגה את מה שנחשב אולי לרעיון השנוי ביותר במחלוקת שלו – המודל הפסיכוסקסואלי של התפתחות הילד.

המודל הפסיכוסקסואלי של התפתחות הילד

פרויד טען שדחפים מיניים אינם מוגבלים לבוגרים בלבד, אלא קיימים גם אצל ילדים – ואפילו תינוקות שאך נולדו. ההבדל בין ילד ומבוגר, במישור זה, הוא באיבר הגוף שבו ממוקדת ההנאה המינית ושם היא באה על סיפוקה.
אינסטינקט המציצה הוא דחף שטמון בנו מרגע לידתנו, והוא נועד בראש ובראשונה כדי לאפשר לתינוק להשיג מזון מפטמת האם. אבל תינוקות לא מוצצים רק כדי לאכול: הם שואבים סיפוק גם מיניקה של מוצץ רגיל. פרויד הסיק מכך שבשנת החיים הראשונה הדחפים הגופניים מתרכזים סביב הפה, וכינה את השלב הזה בשם 'השלב האוראלי'. בשנה השניה עיקר ההתעסקות וההנאה מתרכזת סביב פעולות הקשורות בצרכים – זהו 'השלב האנאלי'. הילד מטפס בסולם השלבים עד גיל ההתבגרות, בו מתבצעת הקשירה הסופית בין הדחפים המיניים והתשוקה המינית הגופנית.

פרויד טען שבעיות נפשיות בגיל מבוגר קשורות לחוויות שאנחנו עוברים בכל אחד מהשלבים האלה, ובפרט חוסר בסיפוק או סיפור יתר של הדחפים המיניים הילדותיים. למשל, אם ההורים היו מחמירים וקפדנים מדי בחינוך שלהם לעשיית צרכים, הילד יגדל להיות טיפוס עקשן, קפדני ובלתי מתפשר – במילים אחרות, 'טיפוס אנאלי'.

פרויד גרס עוד כי כל הילדים חווים כחלק מתהליך ההתפתחות הטבעי שלהם משיכה חזקה אל ההורה בן המין השני: זהו 'תסביך אדיפוס' המפורסם אצל בנים, ו'תסביך אלקטרה' אצל בנות. פרויד גרס שהבן, לדוגמא, מרגיש שהוא מתחרה מול אביו על אהבתה של אמו ולכן רואה בו אויב. הדחפים האלה מתאזנים על ידי הפחד שחש הילד מאביו החזק – פחד מסירוס – ואהבה שהוא רוכש לו מעצם היותו אביו. קונפליקט הזה נפתר, כמעט תמיד, באופן תקין על ידי כך שהילד מפתח הזדהות עמוקה עם אביו ורוצה להיות כמוהו. רק במקרים שבהם הקונפליקט אינו פתור באופן מושלם, עלולה להיווצר בעיה נפשית.

בנקודה זו ראוי לציין לפרויד ולאשתו, מרתה, היו שישה ילדים – אך רעיונותיו של פרויד לא התפתחו בעקבות תצפיות שערך עליהם. מרתה אמנם כיבדה את בעלה ועבודתו, אבל לא נתנה לו להתקרב אליהם…אף על פי כן – ואולי בזכות זאת – אנה פרויד, בתו של זיגמונד, גדלה להיות בעצמה פסיכולוגית מפורסמת ורבת השפעה.

אפילו במונחים של פרויד, המודל הפסיכוסקסואלי של התפתחות הילד היה מרחיק לכת ושערורייתי במיוחד, ועל כן עמד עמד בשורש מחלוקת שהתפתחה בין פרויד וג'וזף ברויאר. ברויאר לא קיבל את התיאוריה הפסיכוסקסואלית, וכעבור מספר שנים נפרדו דרכיהם ופרויד המשיך לפתח את תורת הפסיכואנליזה בכוחות עצמו.

המקרה של אנה או לימד את פרויד שחשיפת הקונפליקטים והרגשות הכמוסים של המטופל יכולים לסייע לו להתמודד עם דחפים מודחקים. הדיבור מאפשר למטופל לתעל את האנרגיה הנפשית שלו לכיוונים חיוביים יותר, כמו קיטור הנפלט מסיר לחץ. מטרת הטיפול באמצעות הדיבור, אם כן, היא להביא ל'קטרזיס': 'פורקן נפשי' שלאחריו המטופל חש בהקלה אדירה והסימפטומים הנפשיים והגופניים של הקונפליקט הפנימי נעלמים. בתחילה, ניסה פרויד להעזר בהיפנוזה כדי לאפשר למטופליו להגיע לפורקן נפשי בקלות רבה יותר.

מהי היפנוזה? היפנוזה היא מצב שבו אדם מתמקד בדבר אחד בלבד וחוסם גירויים חיצוניים אחרים. רובנו חווינו אותה בשלב זה או אחר בחיינו: היזכרו בסרט מותח במיוחד שראיתם, או ספר שעלילתו הייתה כה מוצלחת עד שמצאתם את עצמכם 'נשאבים' אל העולם הסיפורי ושוכחים לגמרי מהעולם שבחוץ – זהו המצב ההיפנוטי שבו המיקוד והקשב שלנו מרוכזים כל כולם בנקודת מוקד אחת. תחת היפנוזה, ההגנות הפנימיות שלנו – אותן הגנות שמסייעות לנו להדחיק זכרונות טראומתיים מהילדות, למשל – עוברות למצב 'נינוח' יותר. כשהיפנט פרויד את מטופליו, הסופר-אגו שלהם היה משוחרר מספיק כדי לאפשר להם להיזכר בזיכרונות מודחקים ולשוחח על רגשות סמויים, ובכך נוקזה האנרגיה הנפשית המעיקה.

אך עד מהרה גילה פרויד שהיפנוזה אינה התשובה שחיפש: תוצאות הטיפולים לא היו החלטיות וחולים רבים חזרו לסבול מבעיות נפשיות במועד מאוחר יותר. פרויד הבין שלמעשה, ההיפנוזה חותרת תחת הצלחתו של הטיפול במקום לסייע לו.

אסוציאציות חופשיות

שורש הבעיה אצל המטופלים, הסיבה שגללה הם סובלים מלכתחילה, היא קונפליקט שנוצר בנקודת המפגש שבין הדחפים הפנימיים וההגנות הנפשיות. לא כל מה שמתרחש בתת מודע הוא בעייתי או מזיק לנו: לכולנו יש דחפים וכולנו נאבקים בהם בכל שעה וכל דקה. מטרת המטפל היא לאתר את הקונפליקטים המזיקים, אלה שמחביאים מאחוריהם את הטראומות שמהן נובעות כל צרות המטופל. במילים אחרות, הפסיכואנליטיקן אינו שואף לעקוף את ההגנות, אלא ההפך: לאתר דווקא את ההגנות הגבוהות ביותר, את החומות הבצורות ביותר שמקים המטופל בתוך נפשו, שמאחוריהן יימצאו הטראומות, הזכרונות והרגשות המודחקים שמהם הוא סובל. אך הנינוחות הרגועה של המצב ההיפנוטי, כמו ערפל סמיך האופף מבצר עתיק, מטשטשת את ההגנות הנפשיות ומחלישה אותן, ובכך הפריעה לפרויד לשים את האצבע על הקונפליקטיים הבעייתים אותם חיפש.

אך הויתור על ההיפנוזה טמן בחובו פרדוקס לא פשוט. ההגנות הנפשיות, מעצם טבען, מונעות מהפסיכואנליטיקן להגיע אל מה שמאחוריהן. פרויד גילה שמוח המטופל מסוגל להפעיל אין ספור מניפולציות וטקטיקות התחמקות – כולן לא מודעות מצדו של החולה, כמובן – כדי למנוע מהמטפל לחדור דרכן. המטופלים היו מתעקשים לשוחח על נושאים אחרים, 'חשובים יותר', שוכחים אירועים מהותיים או פשוט מסרבים לשוחח על העניין הרגיש – כמו משחק 'חתול ועכבר' שבו העכבר מסרב להודות בעצם היותו עכבר… פרויד הבין שהוא חייב למצוא דרך חדשה כדי להתגבר על ההגנות הנפשיות מחד, מבלי לאבד את היכולת לזהות אותן מאידך.

הפיתרון של פרויד היה שימוש באסוציאציות חופשיות. הוא הנחה את מטופליו לדבר על כל דבר שעלה במוחם ללא סדר, היגיון או שיפוט כלשהו. רעיון סתמי, מילה שנזרקה לאוויר, זיכרון חסר חשיבות – כולם היו נקודות התחלה טובות לשיחה. פרויד האמין שאם מטופל ירגיש חופשי לומר כל מה שעולה בדעתו, ללא חשש מביקורת חיצונית, ההגנות הנפשיות יונמכו והשיחה תנווט את עצמה באופן טבעי אל הדברים שבאמת מטרידים את המטופל, גם אם הוא אינו מודע להם. המטפל יוכל לשים את האצבע על הבעיות והקונפליקטים ולדרבן את המטופל לדבר עליהן במצב נפשי רגיל, ולא היפנוטי.

אגב, הגישה הזו אחראית גם לאחד מסימני ההיכר המזוהים ביותר עם הפסיכואנליזה – הספה שעליה שוכב המטופל. פרויד השכיב את מטופליו על הספה כדי שיהיו נינוחים ורגועים ככל שניתן להגיע ללא היפנוזה של ממש, וישב מאחורי ראשיהם כדי שהבעות פניו לא יעוררו חשש משיפוטיות וביקורת מצדו – ובכך יפריעו לשטף הרצוי של אסוציאציות חופשיות.

כאמור, בתחילה נחשבו רעיונותיו של פרויד לקיצוניים מדי בעיני הממסד הרפואי ולא נתקבלו בזרועות פתוחות. פרויד לא ויתר: הוא כתב ספרים רבים, רובם בשפה קלה וברורה, בהם שטח את המודלים והתיאוריות הפסיכואנליטיות שהגה. פרט לטיפול בחוליו, עסק פרויד במקביל גם במחקר עצמי נוקב: ניתוח פסיכואנליטי שלו ושל רגשותיו. תוצאות מחקריו על עצמו שימשו אותו בחלק מהתאוריות שלו, והוא לא התבייש לחשוף אותן במאמריו. למשל, הוא סיפר על המשבר הנפשי שחווה כשאביו הלך לעולמו, וכיצד האנליזה העצמית הובילה אותו לגלות שאהבתו לאביו הייתה מהולה בקנאה, כחלק מהמשיכה האדיפלית שחש כלפי אמו.

מותו של פרויד

אט אט החלו ספריו ורעיונותיו של פרויד לחלחל אל הממסד המדעי. בשנת 1902 מונה לפרופסור באוניברסיטת וינה, והחל לגבש סביבו קבוצה של פסיכולוגים שכולם היו מאמינים נלהבים בתורתו. חברי הקבוצה, וביניהם קרל יונג (Jung) ואלפרד אדלר (Adler) שברבות הימים יהפכו לפסיכולוגים מפורסמים בפני עצמם, נפגשו מדי שבוע ושוחחו על הפסיכואנליזה ועל דרכי הטיפול שהיא מציעה. לכל אורך העשור הראשון של המאה העשרים הלכה תהילתו של פרויד והתעצמה. רופאים בכל רחבי העולם נשבו בקסמיה של הפסיכואנליזה ויישמו אותה כדי להילחם לא רק בהיסטריה הנשית, אלא גם בשורה ארוכה של הפרעות נפשיות: מאובססיות ומחשבות טורדניות ועד לפוביות. וינה הפכה למרכז העולמי של הפסיכואנליזה, ופרויד זכה למוניטין של גאון, הוגה דעות שבודדים כמותו קמים למין האנושי בכל מאה.

כשהשתלטה התנועה הנאצית על גרמניה, ספריו של פרויד היהודי היו מבין הראשונים לעלות באש. פרויד העיר על כך בעוקצנות: "ראו עד כמה התקדמנו. בימי הביניים היו מעלים אותי על המוקד: היום הם מסתפקים בלשרוף את ספריי." אך כשכבשו הנאצים את וינה, פרויד לא לקח את הסיכון ועזב עם משפחתו לבריטניה.

בשלב זה כבר הייתה בריאותו של פרויד בן ה-82 רעועה מאוד. שש עשרה שנים קודם לכן אובחן אצלו סרטן הלסת, והוא עבר כשלושים ניתוחים לא קלים כדי להסיר אותו. למרות הכאבים המייסרים, פרויד לא היה מוכן לוותר על האהבה הגדולה וסמל ההיכר המפורסם שלו: הסיגרים. כולם מסביבו האיצו בו להיגמל מעישון, אך פרויד טען בעקשנות כי –

"אני מאמין שאני חייב לסיגר את יכולתי לעבוד כל כך קשה, ואת המשמעת העצמית שלי. המודל שלי הוא אבי, שהיה מעשן כבד לכל אורך ימי חייו."

בזמן גלותו באנגליה הפכו כאביו של פרויד לקשים מנשוא. הוא ידע כי המאבק כנגד הסרטן הוא קרב אבוד, וכי הוא סובל לחינם. הוא פנה לחבר שהיה גם רופא וביקש ממנו שישים קץ לחייו. החבר הסכים, וב-23 בספטמבר, 1939, הלך זיגמונד פרויד לעולמו כתוצאה ממנת יתר של מורפיום.

קוקאין ופילוסופיה מדעית

במשך שלושים השנים הבאות נותר פרויד האורים והתומים של עולם הפסיכולוגיה, אך בשנות השבעים החל מעמדה של הפסיכואנליזה להישחק בהתמדה ורעיונותיו של פרויד ספגו ביקורות קטלניות – ובמיוחד התיאוריה על שלבי ההתפתחות בילדות. מתנגדיו של פרויד טוענים שהוא לקח את התחושות האישיות שלו לגבי חשיבותם של דחפים מיניים בשלב הילדות רחוק מדי, וכי אין די ראיות אמפיריות שמוכיחות כי לחוויות בגיל הינקות יש השלכה ממשית על ההתנהגות בגיל מבוגר.

גם שיטת הטיפול הפסיכואנליטית כבר לא נחשבת לתרופת פלא. מבדקים מבוקרים הראו שאחוז המטופלים שהבריאו בעקבות טיפול פסיכואנליטי אינו שונה באופן מהותי מאחוז המטופלים שהבריאו בעקבות טיפולים בשיטות אחרות. יש חוקרים שטוענים שפרויד פשוט טעה בפרשנות שלו לגבי מטופליו כמו, למשל, במקרים של היסטריה נשית. במבט לאחור ובעזרת הידע הרפואי המודרני, אפשר לנחש כי לפחות חלק מהנשים שאובחנו כסובלות מהיסטריה נשית על רקע לחץ נפשי היו, למעשה, חולות אפילפסיה, סכיזופרניה או מחלות דומות שהרקע להן ביולוגי.

ההתקפות על תורתו של פרויד גלשו אפילו אל המישור האישי, והיו מי שטענו שפרויד הגה את רעיונותיו מרחיקי הלכת תחת השפעת סמים.
כמו בכל מיתוס, גם בסיפור הזה יש גרעין של אמת. הקוקאין נחשב כיום לסם 'קשה' ומסוכן, אך בימיו של פרויד היה עדיין חומר חדש ובלתי מוכר. פרויד נחשף אל הקוקאין והשפעותיו הממריצות כשהיה סטודנט לרפואה, והתלהב מאד מהפוטנציאל הטמון בו: הוא שיער שהקוקאין יוכל לשמש כתרופה כנגד דיכאון, ואולי אפילו לטיפול בבעיות בדרכי העיכול ובמחלות אחרות. פרויד ניחש שקוקאין יכול לשמש כחומר מאלחש בזמן ניתוח, וצדק.

הנחת היסוד של פרויד הייתה שבניגוד למורפיום, שגם לו השפעות מרחיקות לכת על הגוף, הקוקאין אינו ממכר. על כן הוא לא הסתפק בפרסום מאמרים שבהם הילל ושיבח את יתרונות הקוקאין, אלא גם השתמש בעצמו ואף חילק מנות ממנו למכריו וחבריו. אך בתוך מספר שנים טפחה המציאות על פניו והתחוור לו שהקוקאין דווקא כן ממכר, ובעל השפעות שליליות מאד על הגוף. הוא הפחית את השימוש בקוקאין באופן משמעותי, וב-1896 הפסיק לצרוך אותו לגמרי.

האם הייתה לקוקאין השפעה על רעיונותיו של פרויד? פרויד כתב שהקוקאין סייע לו להשתחרר ולדבר על מחשבותיו ורגשותיו באופן שוטף יותר, וסייע לו גם לזכור ולפענח את חלומותיו טוב יותר. בפועל, עם זאת, מרבית ספריו נכתבו מ-1896 ואילך, כשכבר לא היה תחת השפעת הסם. קשה לדעת בוודאות עד כמה הושפעו רעיונותיו המוקדמים מההתמכרות לקוקאין, אך אם הייתה השפעה כזו – כנראה שהיה משוחרר ממנה במשך רובה המוחלט של הקריירה שלו.

ביקורת נוספת וחריפה במיוחד על הפסיכואנליזה מגיעה מהכיוון הבלתי צפוי של הפילוסופיה של המדע. הפילוסוף קרל פופר, הנחשב כאחד ההוגים הגדולים במאה העשרים בתחום המחשבה המדעית, טען שתאוריה יכולה ליהחשב כ'מדעית' רק אם ניתן להפריך אותה, ולו באופן עקרוני. לדוגמה, תורת היחסות גורסת כי לא ניתן לנוע במהירות גבוהה יותר ממהירות האור: אם נצליח לגרום לעצם מסוים לנוע במהירות העולה על מהירות האור, הרי זו תהיה סתירה ישירה לתורת היחסות שתוכיח שאינה נכונה. אמונה דתית, להבדיל, אינה ניתנת להפרכה: כל תופעה וכל ארוע, מהקטן ועד הגדול, ניתן להסביר באמצעות התערבות אלוהית כלשהי. מעצם העובדה שאפשר לנסות ולהפריך את תורת היחסות, נגזר שהיא תאוריה מדעית תקפה ואינה דת.

הפסיכואנליזה, טוענים מתנגדיו של פרויד, אינה עומדת בקריטריון זה. אי אפשר למדוד 'דחפים', ואי אפשר להצביע על חלק מסוים במוח ולומר – 'זה קונפליקט'. כל מה שאנחנו מסוגלים למדוד ולראות הוא את התוצאות של אותם דחפים וקונפליקטים פנימיים. כיוון שכך, אפשר למצוא הסבר פסיכואנליטי לכל תופעה נפשית – מפליטות פה פרוידיאניות ועד שיתוק שרירים חמור. במילים אחרות, אי אפשר להגדיר תופעה או מחלה שאם אנחנו נתקלים בה, הרי שהיא מפריכה את הפסיכואנליזה – כיוון שאין תופעה שאי אפשר להסביר אותה כצירוף כלשהו של דחפים, קונפליקטים או חוויות ילדות מודחקות… במובן זה, הפסיכואנליזה קרובה יותר לדת מאשר לתאוריה מדעית.

מכל ההתקפות כנגד הפסיכואנליזה, זו אולי הביקורת שהייתה המכאיבה ביותר לפרויד לו היה בחיים. פרויד, כזכור, ראה את עצמו כמדען: המטרה שהציב לעצמו בפיתוח רעיונות הפסיכואנליזה לא הייתה לטפל פרטנית בהיסטריה הנשית או בכל מחלה אחרת – אלא לחשוף את המנגנונים החבויים בנפש האדם. הוא קיווה שהתאוריה שלו תוכל לסייע לחוקרים אחרים למצוא חוקיות וסדר בכאוס השורר מתחת לעצם הגולגולת שלנו, באותו האופן שבו תורת הכבידה של ניוטון סייעה לאסטרונומים להבין את מסלול תנועתם של גרמי השמיים. ההשוואה בין הפסיכואנליזה לדת אינה השוואה מחמיאה כלל, והיא גם יכולה להסביר מדוע כבר בימיה הראשונים של הפסיכואנליזה בשנות העשרים של המאה העשרים היו פסיכולוגים שהעניקו לאותן תצפיות וסיפורי מקרים פרשנויות שונות מאד מאלו שהציע פרויד. קרל יונג, למשל, שהיה אחד מתלמידיו הנלהבים של פרויד, הסתכסך עימו כשטען שההתנהגות שלנו כבוגרים מושפעת לו רק מחוויות אישיות שלנו כילדים – אלא גם מחוויות קולקטיביות של המין האנושי כולו, שעוברות מדור לדור לאורך ההיסטוריה. רעיונות מאין אלה פיצלו את הפסיכואנליזה לזרמים ותתי-זרמים שונים ומשונים, כמו כתות שונות של אותה הדת.

הפסיכואנליזה, אם כן, כבר אינה נחשבת לאמת מדעית שאין לערער עליה. הטכנולוגיה המודרנית נותנת לחוקרי המוח כלים טובים בהרבה מכל מה שפרויד היה יכול אפילו לחלום עליו, והיום אנחנו מבינים שלתופעות כמו דיכאון או סכיזופרניה ישנם לעתים מקורות ביולוגיים ואפילו גנטיים, ולא תמיד הן תוצאה של חוויות ילדות טראומטיות. אבל בין אם פרויד טעה מעט או טעה הרבה בפרשנות שלו לגבי המתחולל בנפש האדם, אין ספק שלרעיונותיו הייתה השפעה עצומה על הפסיכולוגיה המודרנית. שיחה גלויה היא כיום הבסיס לכמעט כל אחת מעשרות הטכניקות המקובלות של טיפול נפשי, מטיפול נפשי קלאסי ועד דמיון מודרך.

לא פחות חשוב, פרויד גרם לנו לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים את חולשותינו. אם פעם היו רבים שחשבו שבעיות נפשיות הן לא יותר מאשר 'חולשות אופי' שניתן להתגבר עליהן באמצעות כוח הרצון, חינוך נוקשה או התעמקות בכתבי הקודש – היום אנחנו יודעים שלא תמיד יש בנו היכולת להתגבר עליהן ללא עזרה. כתוצאה מכך, אינספור אנשים שפעם היו נידונים לחיות חיי בושה, סבל וייסורים עצמיים על 'חולשות אופי' דמיוניות – מרגישים היום בטוחים בעצמם מספיק בכדי לפנות לטיפול פסיכולוגי ולבקש עזרה. בזכות פרויד, רבים יותר מאי פעם מקבלים הזדמנות להיות מאושרים..


יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

http://www.youtube.com/watch?v=J-qoaioG2UA
http://www.youtube.com/watch?v=V92OBNsQgxU
https://soundcloud.com/dawn-patrol/the-apparent-mysterious
https://soundcloud.com/royalbassrecords/toksik-hypnosis-original-mix
https://soundcloud.com/atomd/bowsers-sad-story
https://soundcloud.com/tomruijfrok/the-updates-perfect-day

מקורות ומידע נוסף:

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13480
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13475
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13537&kwd=6899
http://www.thejc.com/lifestyle/lifestyle-features/26526/how-a-nazi-saved-sigmund-freud
http://www.nndb.com/people/736/000029649/
http://qjmed.oxfordjournals.org/content/98/6/465.full
http://www.freud.org.uk/education/topic/10575/subtopic/40017/
http://www.hadassah.org.il/medical-care/clinics/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%99%D7%90%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%94/%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96-%D7%94%D7%99%D7%A4%D7%A0%D7%95%D7%96%D7%94.aspx
http://www.health.gov.il/Services/Committee/hypnosis/Treatment/Pages/WhatisIt.aspx
http://www.pbs.org/wgbh/aso/databank/entries/bhfreu.html

Freud, Sigmund


http://www.bbc.co.uk/history/historic_figures/freud_sigmund.shtml
http://www.freud.org.uk/education/topic/10572/subtopic/10581/
http://www.pbs.org/newshour/bb/health/july-dec11/addiction_10-17.html
Sigmund Freud's cocaine problem

http://www.yovell.co.il/UserFiles/Image/media_medicin_0707.jpg
http://www.yovell.co.il/UserFiles/Image/media_haaretz_291106.jpg
http://www.yovell.co.il/UserFiles/Image/media_haaretz_270505_2.jpg
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%A4%D7%99%D7%94
http://www.psycho-analysis.co.il/%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C_%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99
http://www.betipulnet.co.il/lexicon/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%94/

[עושים היסטוריה] 121: על הקשר שבין קסמים וטכנולוגיה

לקסמים וטכנולוגיה קשר עתיק יומין. כיצד מסייעים הקוסמים לחוקרי המוח, והאם תשרוד אמנות עתיקה זו גם בעידן הקדמה הטכנולוגית?

לקוסמים וקסמים קשר הדוק אל עולם המדע והטכנולוגיה מאז הפכה אמנות עתיקה זו למקצוע. ז'אן רובר-אודן, מי שנחשב לגדול הקוסמים של המאה ה-19, עשה שימוש פורץ דרך בחשמל ומגנטיות בקסמיו. קוסמים מובילים בימינו, כמו הצמד פן וטלר, משתפים פעולה עם פסיכולוגים ונוירולוגים ומסייעים להם לחשוף מנגנונים חבויים כמוח האנושי, כגון תשומת לב, רצון חופשי ועוד.

01:00 דיוויד קופרפילד מעלים את פסל החירות!
04:54 ז'אן רוברט-אודן, גדול הקוסמים במאה ה-19, ושליחותו המפתיעה לאלג'יריה
14:22 הקוסם רועי יוזביץ' על הקשר בין מדע וקסמים
18:40 פן וטלר חושפים קסמים, ויוצאים מזה בשלום
22:55 מחקרים מדעיים בעזרת קסמים: על תשומת לב, כפייה פסיכולוגית ועוד
29:57 על החוק השלישי של ארתור סי. קלארק, ודני רופ

תודה לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית, ולרועי יוזביץ שהתארח בפרק. פרט להופעותיו כקוסם, רועי גם מעביר הרצאות העשרה ומוטיבציה לעסקים, וכתב ספר באותו הנושא בשם 'ראש גדול'. פרטים נוספים על רועי תמצאו באתר הבית שלו, www.RoiMagic.com.


מדהים כמו דני רופ: על הקשר שבין קסמים וטכנולוגיה

כתב: רן לוי

 

בשנת 1983, בשעת ערב מאוחרת, התכנסו כמה מאות צופים על אי קטן מול חופי ניו-יורק. הצופים ישבו על כיסאות למרגלות במה שמעליה התנשא פסל החירות המפורסם. זרקורים רבי עצמה האירו את הפסל הגדול. בקצה הבמה הזדקרו שני עמודים גדולים, וביניהם עמד דיוויד קופרפילד – אמן אשליות מוכשר וכריזמתי, ואחד הקוסמים הידועים בעולם. קופרפילד נתן את הסימן המתאים, ווילון רחב נמתח בין שני העמודים והסתיר את פסל החירות. הקוסם עצם את עיניו בריכוז רב, כאילו מתאמץ לסלק את המונומט הענק בכוח המחשבה בלבד – ואז קם על רגליו. הווילון הגדול נפל – ופסל החירות… נעלם! במקום שבו עמד פעם הפסל, חלפו כעת קרני הזרקורים באין מפריע.

רשת CBS שידרה את ההופעה המדהימה הזו בספיישל טלוויזיוני מיוחד שזכה למיליוני צופים. אם למישהו מהצופים בבית היו ספקות שמא מדובר באפקטים קולנועיים מיוחדים – נוכחתו של הקהל החי סילקה את הספקות הללו. האנשים שישבו על הכיסאות מול הבמה נפעמו ונדהמו בדומה לצופים שבבית.

כיצד 'העלים' דיוויד קופרפילד את פסל החירות? קוסמים אינם נוטים לחשוף את הטריקים שמאחורי קסמיהם, אבל במקרה זה נחשף הקסם במספר כלי תקשורת. קופרפילד, מסתבר, הציב את כל הצופים – ואת מצלמות הטלוויזיה – על במה מסתובבת. בזמן שיריעת הבד והאורות המסנוורים הסתירו את פסל החירות, הבמה הסתובבה סביב צירה באטיות בלתי מורגשת, וזוג העמודים הגבוהים עמה יחד. קופרפילד הסיר את הבד והדליק זוג זרקורים חדש, שכעת פילחו את חשכת הלילה הריק.

רוברט אודן

למילה 'קסם' שני מובנים מקובלים. הראשון הוא כישוף: לחשים, פולחנים וקמעות שמנסים לגרום לאירועים על-טבעיים. השני הוא קסם-במה: פעלול או טריק שעושה קוסם. לקסמי הבמה, שבהם עוסק פרק זה, קשר מרתק אל עולם המדע והטכנולוגיה. לקשר זה שני רבדים: הראשון הוא שקוסמים רבים, כמו דיוויד קופרפילד בקסם שבו פתחתי את הפרק, עושים שימוש באמצעים טכנולוגיים כדי להשיג את מטרתם. הרובד השני הוא האופן שבו מנסים נוירולוגים ופסיכולוגים להעזר באשליות שמבצעים הקוסמים כדי לחשוף מנגנונים חבויים במוח האנושי, כגון תשומת לב וחופש בחירה. יש מי שמכנה את תחום מחקר זה, שצמח רק בעשורים האחרונים, בשם “NeuroMagic”- נוירולוגיה של קסמים, בתרגום חופשי.

עד אמצע המאה ה-19 בערך, מופעי קסמים היו בידור זול לפשוטי העם, וקוסמים היו מופיעים בפסטיבלים, בירידים ובשווקים על במות מאולתרות. האיש שהכניס את מופעי הקסמים לאולמות התיאטרון ולהיכלים הגדולים היה ז'אן יו'גין רוברט-אודן, שנחשב כיום ל'אבי הקסם המודרני'. אודן נולד בצרפת בשנת 1805. שם משפחתו המקורי היה רוברט בלבד, ואת השם 'אודן' נטל מאוחר יותר משם משפחתה של אשתו. אביו של אודן היה שען מומחה, אך לא רצה שבנו ילך בדרכו: הוא שלח את אודן ללימודי משפט, בתקווה שבנו יצליח להתקדם במעלה הסולם החברתי בצרפת. אך השענות, לפחות במקרה זה, עברה בדנ"א המשפחתי. אודן הצעיר אהב להתעסק במכונות זעירות ובגלגלי שיניים קטנים, ואפילו כשעבד כשוליה במשרד עורכי דין, את רוב זמנו בילה בבניית שעונים ומנגנונים קטנים ופירוקם. לבסוף פוטר ממשרד עורכי הדין, והפך להיות שען במשרה מלאה.

כשהיה כבן עשרים, הזמין אודן ספר על שענות מחנות ספרים מקומית. במקום הספר שהזמין קיבל אודן ספר שעסק בקסמים מדעיים. טעות אקראית זו שינתה את חייו של אודן לנצח: הוא אמנם המשיך להיות שען ואף בנה כמה מכונות מתוחכמות כמו ציפור מכנית ובובה שידעה לצייר, אך בילה יותר ויותר מזמנו בלימוד ובתרגול קסמים חדשים. הוא לקח שיעורים פרטיים אצל קוסם מקומי והופיע בירידים ובמסיבות ערב פרטיות של בני אצולה.

בשנת 1845, כשהיה כבר בן ארבעים, החליט אודן להעז ולהפוך את התחביב למקצוע. קוסמים באותה התקופה, כזכור, הופיעו ברחובות ובירידים- אך אודן הלך בדרך אחרת. בהשראת מסיבות הערב הנוצצות שהופיע בהן, הוא שכר אולם גדול והסב אותו לתאטרון אלגנטי ומעוצב, בעל וילונות מרשימים וריהוט יוקרתי. על הבמה ניצב אודן, לבוש חליפה אלגנטית וכובע ג'נטלמני. למעשה, אודן הוא הסיבה שכובע הצילינדר וחליפת הטוקסידו מזוהים כל כך בימינו עם אמנות האשליה.

להופעה הראשונה של אודן בתיאטרון החדש הגיעו כמאתיים איש. אודן אולי כתוצאה מההיענות הגבוהה, נלחץ ונתקף בפחד במה משתק. הוא דיבר בקול מהיר ומונוטוני, וכמעט שלא היה מודע למעשיו. ההופעה הייתה כשלון חרוץ, ואודן המאוכזב החליט לפרוש ולחזור אל חנות השעונים. כשסיפר על החלטתו לחבר, החבר הסכים עמו: נכון, זו הייתה שטות, עדיף שתחזור להיות שען. להסכמה הזו הייתה, מסתבר, השפעה פסיכולוגית הפוכה. אודן התעצבן על החבר והחליט להמשיך ולהופיע בכל זאת. מאותה הנקודה הקריירה המקצועית שלו כקוסם הלכה וצברה תאוצה, וקהל רב נהר להופעותיו ערב אחר ערב. עשר שנים לאחר מכן כבר נחשב לקוסם המפורסם ביותר באירופה, ואולי בעולם כולו.

פרט לאלגנטיות ולאסטתיות שהכניס אודן לעולם הקסמים, הוא זכור גם כקוסם שעשה שימוש נרחב בטכנולוגיה וברעיונות המדעיים המתקדמים ביותר של זמנו. אודן הרבה להתייעץ עם מדענים כדי לשמוע מהם על תגליות חדשות וכדי לקבל השראה לקסמים חדשים, אולי תודות לרקע הטכני הקודם שלו כשען מומחה. אחת הדוגמות המרתקות לשימוש שעשה אודן בטכנולוגיה מתקדמת בקסמיו היא אשליה המכונה 'תיבה קלה-כבדה', שהודגמה בהצלחה מרובה בתיאטרון שלו, ואף במסגרת שליחות דיפלומטית בלתי שגרתית.

בשנת 1856 פנתה ממשלת צרפת אל אודן וביקשה את עזרתו. אלג'יריה הייתה אז תחת כיבוש צרפתי, ומרידות פרצו מדי פעם פעם נגד השלטון הקולוניאלי. בפרט, הצרפתים חששו מרופאי אליל ומשמאנים מקומיים שהיו אוכלים זכוכית ומעלימים פצעים כדי להתסיס את התושבים ולשכנע אותם שיש בידיהם את הכוח להתמודד כשווים מול שווים נגד הטכנולוגיה המערבית המתקדמת. נציגי הממשלה ביקשו מאודן להפליג לאלג'יר, ולהוכיח למקומיים שלצרפת יש לא רק רובים, אלא גם מכשפים חזקים משלה.

אודן, פטריוט צרפתי, הסכים בשמחה. מארחיו באלג'יר ארגנו לו מספר מופעים מול נכבדים וראשי שבטים. כך תיאר אודן אחד מן המופעים בספר זכרונותיו. טון הדברים, כפי שניתן אולי לצפות מרוח התקופה, מתנשא וקולוניאליסטי במיוחד.

"כמעט ופרצתי בצחוק, אני מודה, כשעליתי לבמה ושרביט קסמים בידי, כמו מכשף אמתי. אף על פי כן התאפקתי, שכן לא הייתי כאן רק כדי לשעשע את הציבור, אלא כדי להפתיע ולהפחיד אותם – לשחק תפקיד של שמאן צרפתי.
[אודן מבצע כמה קסמים שגרתיים, וממשיך לקסם מרשים במיוחד שאותו השאיר לסיום ההופעה].
אחזתי בידי קופסה והתקדמתי למרכז הבמה. "כעת אדגים בפניכם כיצד ביכולתי לגזול את כוחותיו של הצופה החזק ביותר!"
ערבי בגובה ממוצע אך שרירי ובנוי לתלפיות עלה לבמה, בטוח בעצמו.
"האם אתה חזק?" שאלתי אותו.
"הו, כן!" הוא השיב מייד.
"ואתה בטוח שתמיד תישאר כזה?"
"בטוח למדי."
"אתה טועה! בתוך דקה אגזול ממך את כוחותיך ואהפוך אותך לחלש כמו ילד קטן. הרם את הקופסה הזו."
הערבי הרים את הקופסה ושאל, "זה הכול?"
"חכה!" עניתי. הרמתי את השרביט ורעמתי בקולי – "ראה! אתה חלש יותר מאישה! הרם את הקופסה שוב."
האיש אחז בידית ומשך אותה בחוזקה אבל הפעם הקופסה התנגדה לו ועל אף כל נסיונותיו המאומצים, לא זזה ולו אינץ'. לפתע החלו שריריו מתכווצים בפראות, והוא נפל על ברכיו בזעקת כאב.
"אלוהים! אלוהים!" הוא זעק, אחוז אימה, ואז קם על רגליו וברח מהאולם.
מהקהל שמעתי מלמולים מהוסים. "הוא שטן! שד!"…."

הקסם שהפחיד כל כך את האלג'יראים היה, למעשה, הדגמה של תופעה מדעית שנתגלתה שנים לא רבות קודם לכן, ועדיין לא הייתה מוכרת לציבור הרחב: האלקטרומגנטיות.

בשנת 1820 גילה מדען דני בשם הנס כריסטיאן אורסטד גילה שהמצפן במעבדה שלנו מתחיל 'להשתגע' כאשר זרם חשמלי עובר בחוט בקרבתו. התגלית הזו הובילה להבנה שזרם חשמלי יוצר שדות מגנטיים: קשר מפתיע בין החשמל והמגנטיות, שתי תופעות שעד אז נראו כלא קשורות זו לזו. מדענים אחרים גילו שאם מלפפים את חוט החשמל סביב מוט ברזל, עוצמת השדה המגנטי שנוצר סביב ה'אלקטרומגנט' גוברת מאד, ומאפשרת להניף אפילו גושי ברזל השוקלים מאות קילוגרמים. האלקטרומגנט פעיל רק כל עוד זורם זרם דרך החוט המלופף: ברגע שמפסיק הזרם, המגנטיות נעלמת איתה.

אודן ניצל את התופעה הזו היטב. בתחתית הקופסא הייתה חבויה פלטת ברזל, ומתחת לבמה ניצב אלקטרומגנט רב-עוצמה. עוזר שעמד מאחורי ה קלעים הפעיל את האלקטרומגנט ברגע המתאים, ופלטת הברזל שבקופסא נצמדה אל הבמה בכוח ששום אדם, חזק ככל שיהיה, לא יכל לו. כשכיבה העוזר את הזרם החשמלי, השדה המגנטי נעלם והקופסא חזרה להיות קלה.

קוסמים רבים הלכו בדרכו של אודן ולמדו להעזר במיטב השכלולים הטכנולוגיים של זמנים במופעי הקסמים. הודיני, שקרא לעצמו על שמו של אודן, נעזר בטכניקות מתוחכמות של צילום בחשיפה כפולה כדי ליצור 'רוחות רפאים' שיקשטו את הכרזות למופעים שלו. קוסמים אחרים נעזרו במקרני שקופיות חבויים, וכיום קוסמים עושים שימוש במשדרים אלחוטיים ועוד.

אך עם זאת, רוב הקסמים שאנחנו רואים בהופעות לא מבוססים על טכנולוגיה מתקדמת, כי אם על טכניקות ותיקות ובדוקות שקוסמי הבמה עושים בהן שימוש במשך מאות, לא אלפי שנים: זריזות ידיים, אשליות חזותיות, הטעיות ועוד. עובדה זו הביאה לכך שבשנים האחרונות נוצר חיבור מפתיע בין מדענים וקוסמים, ובמיוחד חוקרים מתחומי הנוירולוגיה והפסיכולוגיה. חוקרים אלה מנסים לענות על שאלה שאולי נשמעת, על פניו, טריוויאלית: מדוע קסמים עובדים? אילו חולשות, ליקויים במנגנוני המוח שלנו, מנצלים הקוסמים כדי ליצור בפנינו אשליה אמינה של מטבע שמופיע יש מאין או שפן שנשלף מכובע?

כדי להתחקות אחר הקשר שבין מדע לקסם, הזמנתי לתכנית אורח שהוא בעיניי התגלמותו המושלמת של החיבור בין שני התחומים.

"אז לי קוראים רועי, רועי יוזביץ'. אני אפילו יכול לאיית את זה – רי"ש ו"ו עי"ן יו"ד. – רועי יוזביץ' זה שם במה גם כן – מבחינתך – או שבחרת איזשהו שם יותר…קוסמי? – יוזביץ' רועי…זה מה שבחרתי (צחוק)."

…רועי הוא קוסם:

"אני שייך לתחום של עולם הקסמים והטלפתיה ולא אכפת לי אם תקרא לי 'קוסם', 'אומן טלפתיה', 'ליצן'…זה לא באמת קריטי, העיקר שהצ'ק מגיע בזמן…אתה מכיר את 'שוטף פלוס נצח', 'שוטף פלוס בוא נישאר חברים'…? (צחוק)"

בעוד שמכובע האחד רועי שולף שפנים ויונים, בכובע האחר שלו הוא נטוע עמוק בעולם הטכנולוגיה:

"המקצוע שלי זה באמת אומן טלפתיה, אבל יש לי גם תחביב, כי אי-אפשר מקצוע כל הזמן. אז בתחביב אני מסיים עכשיו תואר שני ומתחיל דוקטורט בהנדסת אלקטרוניקה."

שאלתי את רועי על הקשר שבין קסמים למוח. תשובתו הייתה נחרצת: לא רק שיש קשר כזה, השניים הם – בעצם – אותו הדבר.

"קסמים – אני מזכיר לך – זה דבר שקורה לא מול המראה. קסמים ב'בילד-אין' שלה זה פעולה פסיכולוגית. הרי מה קורה בקסמים? אתה רואה איזה משהו שאתה לא מבין. המוח הרציונלי שלך מנסה מפה, מנסה משם, מנסה מפה, מנסה מפה, מנסה מפה, מנסה מפה; ברגע שהוא עומד חסר אונים – אגב, אם אתה עושה קסמים טוב – התהליך הזה יכול לקרות במשך חצי שנייה. ברגע שהוא עומד חסר אונים, בעצם הוא משחרר את המושכות – וכמו שאחד מגדולי הקוסמים בעולם, חואן טמריז, אומר: 'סוסי התדהמה מתחילים לרוץ קדימה'."

עדות מובהקת לכך שקסמים מתרחשים לא רק על הבמה אלא גם – אולי בעיקר – בתוך ראשינו, היא הנטייה המוכרת של קוסמים לשמור את הטריקים והטכניקות שלהם בסוד. כפי שמסביר רועי, כדי להרוס קסם לא צריך אפילו לגלות איך הוא נעשה: מספיק שהצופה חושב שהוא מבין איך הקסם נעשה, כדי שההנאה שהוא מפיק ממנו – תיעלם.

"קסמים זה תהליך של אלימינציה. אני אתן לך דוגמה – אולי הכי קלאסית: נניח שאני בא אליך הביתה ואומר לך – 'תיקח קלף, תשים אותו על השולחן, אני לא מסתכל'. ואז, אתה מקבל טלפון, אתה יוצא מהחדר, חוזר, ואני אומר לך – 'תקשיב רן, אני נשבע לך – באמת – לא הסתכלתי בקלף. הקלף שלך הוא 8 תלתן'. אתה תגיד 'וואו, מגניב'. אני אגיד לך – 'רן, אני מבטיח, לא הסתכלתי בקלף'. אני אקח אותך למכונת אמת! תהיה מוכן לשלם כסף או להמר בכסף שלא הסתכלתי על קלף – כי ברציונל אתה מאמין לי – אבל אתה לא תהיה מופתע. למה? כי יכול להיות שכן הסתכלתי בקלף. זאת אומרת שתהליך האלימינציה הזה מקבל איזשהו פתרון – יכול להיות שהוא הסתכל בקלף – נגמר. שלום על ישראל. זאת אומרת, אני צריך – כשאני בונה את הדבר הזה – לבנות את זה שכל ההסברים הרציונליים שלך ייפלו – טק-טק-טק-טק-טק. הדבר הזה לא רק קורה בעולם של טריקים: כאשר צופה מסתכל על קסם, ויש לו פתרון אחד – הוא עולה על פתרון, אפילו אם הפתרון שגוי – הוא כבר עלה. הוא כבר לא ימשיך לחפש."

ניורו-קסם

עדות מובהקת לכך שקסמים מתרחשים לא רק על הבמה אלא גם- ואולי, בעיקר- בתוך ראשנו, היא הנטייה המוכרת של קוסמים לשמור את הטריקים והטכניקות שלהם בסוד. כדי להרוס קסם לא צריך אפילו לגלות איך הוא נעשה: מספיק שהצופה *חושב* שהוא מבין איך הקסם נעשה, כדי שההנאה שהוא מפיק ממנו תיעלם. קוסמים מוכשרים יכולים לנצל אפילו את התופעה הזו כדי להפוך את הקסמים שלהם למשובחים יותר.

דוגמה טובה היא הצמד פן וטלר, זוג קוסמים שמופיעים יחד על הבמות מאז אמצע שנות השבעים של המאה העשרים. קשה לדמיין שני אנשים שונים יותר: פן גי'לט הוא אדם גבוה, רחב, פטפטן ובעל אישיות מוחצנת. טלר – ללא שם משפחה – הוא אדם נמוך, רזה, אינו מוציא מילה בהופעות ומופנם גם בחייו הפרטיים. מחוץ לבמה, השניים כמעט ואינם מבלים יחד- אך כשהם על הבמה, עפים ניצוצות… המופע שלהם הוא אחד המופעים המצליחים ביותר בלאס וגאס, הספרים שכתבו הפכו לרבי מכר וסדרות הטלוויזיה שבהן השתתפו זוכות לשבחים רבים, ואחת מהן אף הייתה מועמדת לשלושה עשר פרסי אמי.

פן וטלר ידועים בכך שהם חושפים קסמים. בהופעותיהם הם מבצעים קסם מסוים, ואז מבצעים אותו שוב אבל הפעם בשעה שפן הדברן מסביר בפירוט כיצד בדיוק מתרחש הקסם. לכאורה, ברגע שנחשף הקסם ההנאה ממנו אמורה לפוג!! כאשר קוסמים אחרים חושפים את הסוד מאחורי קסם כלשהו, לרוב הם סופגים ביקורת קטלנית ונידוי מעמיתיהם למקצוע. פן וטלר, לעומת זאת, מצליחים לצאת בשלום מחשיפת הקסמים: הקהל ממשיך ליהנות מכל רגע, ושאר הקוסמים מעריכים ומעריצים אותם.
כיצד הם עושים זאת? ראשית, הם חושפים אך ורק קסמים מקוריים שלהם או קסמים פשוטים וותיקים מאוד. שנית, ואולי חשוב יותר, פן וטלר חושפים את הקסמים כך שבאופן פרדוקסלי ההנאה מהם דווקא גוברת.

הנה דוגמא מייצגת: פן וטלר מבצעים קסם עתיק יומין המכונה 'כוסות וכדורים', אשר בוצע כבר בתקופת האימפריה הרומית ואולי אף בימי מצרים העתיקה, לפני למעלה מארבעת אלפים שנה. טלר מניח שלוש כוסות פלסטיק אדומות הפוכות על השולחן, ועליהן שלושה כדורים כסופים, בעוד פן מסביר לקהל את המתרחש. טלר לוקח בידו את אחד הכדורים שהיה על הכוס, מרים את הכוס- והכדור מתגלה מתחתיה. הם מבצעים זאת שוב ושוב: טלר לוקח כדור מעל הכוס, שמתגלה שניה מאוחר יותר- באורח פלא- בתוך הכוס. לסיום, תפוח אדמה מופיע יש מאין מתחת לאחת הכוסות.

כעת חוזרים פן וטלר על אותו הקסם- אך הפעם בשקיפות מלאה…תרתי משמע: טלר מחליף את כוסות הפלסטיק האטומות בכוסות שקופות, והקהל יכול כעת לראות כיצד בדיוק הקסם נעשה: פן וטלר פועלים בתיאום מושלם, כמו שני רקדנים במופע בלט, שולפים כדורים מכיסיהם ושרווליהם ומגניבים אותם אל מתחת לכוסות. מאכזב? ההפך. ההצצה הזו אל 'מאחורי הקלעים' של הקסם מרתקת הרבה יותר מהקסם המקורי: המיומנות וזריזות הידיים שמפגינים שני הקוסמים היא מאלפת, מעוררת יראה ממש. הקטע שאתם שומעים ברקע זמין לצפייה ביו-טיוב: אני צפיתי בו לפחות עשר פעמים, ואני עדיין לא מצליח להבין מאיפה, לכל השדים והרוחות, שולף טלר את תפוח האדמה?!

יש קוסמים שחוששים שבעידן שבו מידע זורם באופן חופשי, וכל אחד יכול למצוא באינטרנט את כל הסודות שמאחורי קסמים מפורסמים, האומנות הוותיקה תגווע ותיעלם. רועי יוזביץ' אינו מוטרד כלל, ואפילו להפך:

"כאשר ב-1876, אנג'לו לואיס כתב את הספר "Modern Magic", שבאמת גילה חלק נכבד מהסודות – אגב, כל הסודות של הסרט Illusionist נמצאים בספר הזה – הרבה מאוד קוסמים אמרו שזהו, זה הסוף. זה הסוף – יותר לא יהיו קסמים, אין – כולם כבר מכירים את הכול. כתיבת הספר הזאת מבטאת היום מבחינה הסטורית – מציינת היום בוודאות – את ההתחלה של ה-golden era of magic. את הרנסנס של הקסמים. עכשיו, מה זה רנסנס של קסמים? אולי אני אקמט את זה למילים. המופע של תרסטון, שהיה מופע אילוזיות, היה הדבר הכי חם בשואו-ביזנס בארה"ב בשנות העשרים. זה כמו 'גנגאם-סטייל' היום. ובדיוק אותו הדבר קורה היום. א', המציאו דברים חדשים. דבר שני, יותר אנשים מתעניינים. דבר שלישי, יותר אנשים פיתחו דברים. דבר רביעי, זה הדליק את המוחות של המון אנשים. כולם שואלים…אתה יודע, אני מדבר עם אנשים, הם אומרים: 'כן, אבל היה הקוסם במסכה'. כולם זוכרים שהיה הקוסם במסכה, אף אחד לא זוכר מה הוא עשה! אף אחד לא זוכר איזשהו טריק אחד….לא. אף אחד לא זוכר כלום. ברגע שידע יוצא החוצה – בכל תחום – יש רנסנס. יש פריחה."

גם המחקרים המדעיים שנעשים בשנים האחרונות על הקסמים ובעזרתם, אינם מצליחים לפגום בהנאה שלנו מהם, אלא דווקא חושפים תעלומות מרתקות ומפתיעות עוד יותר.

ניקח, כדוגמה, קסם ותיק ומוכר בשם 'הכדור הנעלם'. בקסם זה הקוסם אוחז בידו כדור קטן. הוא זורק אותו באוויר ותופס. זורק באוויר, ותופס. זורק באוויר, ותופס. זורק ו… הכדור נעלם באוויר. אם לא ראיתם את הקסם הזה עד כה, חפשו אותו ביו-טיוב, ודאי תמצאו הדגמה שלו בקלות. קסם זה מתבסס כולו על זריזות ידיים ושפת גוף: בזריקה האחרונה הקוסם מחביא את הכדור בכף ידו, בעודו מבצע את אותן התנועות בדיוק כמו בזריקות הקודמות- כולל מעקב מדומה בעיניו אחר הכדור הלא-קיים.

מדוע נדמה לנו שבזריקה האחרונה הכדור עזב את ידו של הקוסם ואז נעלם כלא היה, בעוד שבפועל הכדור לא עשב את היד? החוקרים שיערו שעינו של הצופה מנסה לצפות היכן יהיה הכדור בעוד זמן קצר, ולכן ממשיכה את התנועה כלפי מעלה בניסיון לעקוב אחריו. להפתעתם הם גילו שהעין שלנו לא נופלת בפח: מערכת הראיה שלנו מזהה את העובדה שהכדור נותר בכף ידו של הקוסם. מדוע, אם כן, הצופים כמעט נשבעים שהם ראו את הכדור עוזב את היד ונעלם? ייתכן והסיבה לכך היא בכל זאת ניסיון לעקוב אחר תנועת הכדור, אבל ברמה עמוקה או גבוהה יותר מרמת מערכת הראיה. חוקרי המוח יודעים זה מכבר שאנחנו למעשה 'חיים בעבר' כיוון שלמידע שנקלט ברשתית העין נדרשים בערך מאה מילישניות כדי להגיע מהרשתית אל מרכזי הראיה במוח. ייתכן שהמוח מנסה לפצות על עיכוב זה בכך שהוא מנסה לנחש, על סמך ניסיון העבר, כיצד תיראה התמונה בעוד מאה מילישניות. ברוב המקרים הפיצוי המנטלי יתאים למידע שמתקבל מהעין אך במקרה זה, בתוך זמן קצר נוצר דיסוסנס בין המידע שהגיע מהעין- הכדור לא עזב את ידו של הקוסם- והנחת העבודה של המוח, לפיה הכדור עלה מעלה. התוצאה היא כדור שעוזב את היד, ואז נעלם כלא היה.

לקוסמים שהמציאו את קסם זה ודומיו לא היתה, סביר להניח, השכלה אקדמאית בתחום הנוירולוגיה. כתחליף, היו להם אינטואיציה חזקה לגבי חולשות אנושיות ומאות ואף אלפי שנים של מחקרים 'לא רשמיים'. ניסיון מעשי מצטבר שהראה להם מה עובד, ומה לא. לנוירולוגים יש מושג די ברור היכן נמצאים מרכזי הראיה, השמיעה והתנועה במוח – אבל הם מקווים להיעזר באינטואציה ובניסיון של הקוסמים כדי לפענח מנגנונים נסתרים וחמקמקים יותר, כמו תשומת לב והכרה.

דוגמה נוספת לשיתוף פעולה מעניין שכזה הוא מחקר שערך הנוירולוג, הד"ר סטפן מקניק (Macknik) בסיוע קוסם בשם אפולו רובינס. רובינס החל את הקריירה שלו כפושע – כייס שרוקן אינספור ארנקים. הוא הצטיין בכך כל כך, עד שהחליט לחזור למוטב ולרתום את זריזות הידיים המופלאה שלו לטובת מופעי בידור, ייעוץ לחברות אבטחה ומחקרים מדעיים. רובינס סיפר לד"ר מקניק שהייתה לו שיטה בדוקה לכייס אנשים: יד אחת הייתה נשלחת אל הכיס, בזמן שהיד האחרת – היד החופשית – ביצעה תנועה אטית ומעגלית בכיוון השני. למעגליות של תנועת היד החופשית הייתה השפעה קריטית על הצלחת הגניבה: אם התנועה הייתה מעגלית מספיק, הכיוס היה מצליח בכל פעם.

ד"ר מקניק ביקש מרובינס להדגים את הטכניקה שלו על מתנדבים, ובחן את הפעילות המוחית שלהם בעזרת סורק. הוא גילה שאופיה של תנועת היד משפיע באופן מהותי על האופן שבו המתנדבים עוקבים אחריה. אם אפולו הניע את ידו בתנועה מהירה בקו ישר, הנבדקים הצליחו להקדים במבטם את היד ולהסיט את מוקד תשומת הלב שלהם למקום הנכון עוד לפני שהיד הגיעה אליו בפועל. אם, לעומת זאת, התנועה הייתה מעגלית – הנבדקים לא היו מסוגלים להקדים את תנועת היד, אפילו אם הייתה אטית יחסית, והיו מוכרחים לעקוב אחריה באופן רציף ולהקדיש לה תשומת לב רבה. מעקב רציף זה העסיק את המוח במשך זמן ארוך ונתן לרובינס שהות מספיקה כדי לכייס אותם בידו השניה. מדוע מסוגל המוח לעקוב בקלות ואף לחזות תנועה ישרה, אך מתקשה לעקוב אחר תנועה מעגלית? אין תשובה ברורה לשאלה זו, אך המחקר הראה בברור שבזמן מעקב אחר תנועה מעגלית מופעלים במוח נוריונים מסוימים אשר באופן אקטיבי מונעים ממנו להתרכז בארועים המתרחשים ברקע. גם להומור, אגב, יש אותה ההשפעה. אם הצופה רואה משהו שמצחיק אותו, תשומת הלב שלו מוסחת והוא לא יראה את הפעולה שמבצע הקוסם – גם אם היא נעשית לנגד עיניו ממש.

לא פחות מסקרנות הן טכניקות ההטעייה שפועלות לאו דווקא ברמה הפיזית, למשל זריזות ידיים, אלא ברמה ההכרתית, דהיינו, הטעיות פסיכולוגיות. למשל, טכניקה המכונה 'כפייה', Forcing, המבוססת על מה שמכונה 'אחד מהסודות האפלים ביותר של הפסיכולוגיה'. אם ניתנת לאדם אפשרות בחירה, הוא יאמין שפעל מרצונו החופשי, גם אם חופש הבחירה היה אשליה בלבד.

דוגמה קלאסית היא קסם שבו פורס הקוסם חפיסת קלפים בפני המתנדב ומבקש ממנו לבחור קלף, מבלי לשלוף אותו בפועל מהחפיסה. הקוסם מערבב את החפיסה, ושולף ממנה בדיוק את הקלף בו בחר המתנדב. בחפיסת קלפים ישנם חמישים ושניים קלפים מהם יכל המתנדב לבחור: כיצד הצליח הקוסם לנחש את הקלף הנכון? חופש הבחירה של המתנדב היה, כפי שאולי ניחשתם, אשליה. החפיסה שמחזיק הקוסם בידיו אינה חפיסה רגילה: יש בה קלף אחד שמופיע הרבה יותר פעמים מכל שאר הקלפים. המתנדב יכול לקחת רק מבט חטוף בחפיסה, ואינו מבחין באנומליה זו- או ליתר דיוק, לא ברמה ההכרתית. הוא משוכנע שהבחירה שלו נעשתה מרצונו החופשי, אך תת-ההכרה שלו הבחינה בקלף המיוחד שהופיע מספר פעמים, ותרגמה את המידע לבחירה באותו קלף, בחירה שנכפתה על המתנדב.

זווית התבוננות מעניינת נוספת על הקשר שבין קסמים וטכנולוגיה קשורה לאמרה מפורסמת מאד שטבע סופר המדע הבדיוני ארתור סי. קלארק. קלארק, שמוכר לרבים בזכות '2001: אודיסיאה בחלל', אמר כי כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק, אינה ניתנת להבחנה מקסם. למשל, אם היינו מחזירים את דני רופ במכונת זמן אלפיים שנה אחורה, כנראה שכולם סביבו היו סוגדים לו כסוג של מכשף רב עוצמה: הרי הוא 'שולט' במזג האוויר, ויודע לומר בודאות כמעט גמורה אם יירד גשם בעוד שלושה ימים או לא.

האמרה הזו של קלארק מעלה שאלה מעניינת: כולנו אוהבים לרדת על החזאים מדי-פעם, כשהם מפספסים בתחזיות שלהם, אבל בואו נהיה כנים: מעטים בינינו מבינים איך החזאים יודעים את מה שהם יודעים. גם אם הייתם נותנים לי דפים על-גבי דפים של נתונים מטאורולוגיים עדכניים ביותר, לא הייתי מסוגל לזהות טורנדו מתקרב – גם אם המשפך היה מתהווה מעל ראשי ברגעים אלו ממש. מדוע, אם כן, אנחנו מפהקים מול המרקע כשדני רופ מספר לנו כמה מעלות בדיוק יהיו במישור-החוף בעוד ארבעה ימים, אבל מתלהבים כמו ילדים כשצמד קוסמים גורם לכדורים כסופים להופיע בתוך כוסות פלסטיק אדומות? לקוסם רועי יוזביץ' יש תשובה:

"יש איזה קוסם יהודי שקוראים לו סיימון אהרונסון, שאמר משפט כל-כך יפה. הוא אמר: 'יש הבדל אדיר בין לא לדעת איך דבר מבוצע, לבין לדעת שהדבר הזה לא יכול להיות מבוצע'. אני לא יודע איך עובד הפלאפון – בינינו – אבל אני יודע שמישהו יודע. אתה מבין? זו הסיבה שרוב האנשים לא מתפלאים מטכנולוגיה – זה לא מפתיע אותם. תאמין לי, אני חוקר GPS-ים בתזה: GPS זה נס גלוי. ממש. זה פשוט נס ברמה הרבה יותר מפתיעה מרוב הקסמים – אם לא כל הקסמים – שאני מכיר. אבל מכיוון שלכולם יש GPS, אתה מניח שמישהו יודע איך זה עובד – אז זה לא באמת מפתיע. ולכן, אם אני אומר לך 'תחשוב על מספר' ואני אומר לך '17' – אתה הרבה יותר מתלהב מזה שהאייפון שלך מתקשר על לוויינים בגובה 20 קילומטר, בו-זמנית, בזמן-אמת."

במילים אחרות, אנחנו לא מתלהבים מתחזית מזג-האוויר, מכיוון שבסופו של דבר, אנחנו יודעים שהחיזוי הוא אפשרי, ושדני רופ – או מישהו – יודע איך לעשות את זה. קסמים מרתקים אותנו מכיוון שאנחנו יודעים שהם בלתי-אפשריים, למרות שברור לנו שמדובר באשליות. עושה רושם שאלו בשורות טובות לעולם הקסמים: לא משנה כמה תתקדם הטכנולוגיה או לאילו גבהים ינסוק המדע המודרני, קסמים – ולו קסמים פשוטים של זריזות-ידיים והטעיות – ימשיכו לגרום לנו הנאה רבה, מכיוון שהם – בהגדרה – מבצעים דברים שהמדענים עצמם אומרים שהם בלתי-אפשריים.

וכעת, נסיים בקסם. הנה העוזרת היפהפייה שלי, אותה אחצה לשניים בעזרת מסור חשמלי. היכנסי לארון, גברתי. כן, מעולה. זהירות על הראש. וכעת, לקסם עצמו…(קולות ניסור, צרחות) אוי, אוי, כמה דם! אוי, אני מאוד מתנצל. אני מאוד…אני אמרתי שאני מתאמן? איזה ברוך, אלוהים…היד הזאת. לא פשוט באמת. אויש, איזה ברוך…


יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

http://soundcloud.com/dj-doocut/she-was-lost-in-thought
http://soundcloud.com/idmforums-collective/03-concierge-weetr-landing

קישורים ומקורות נוספים:

http://www.popcrunch.com/12-famous-magic-tricks-and-illusions-exposed/
http://www.straightdope.com/columns/read/1512/how-did-david-copperfield-make-the-statue-of-liberty-vanish
http://www.nature.com/nrn/journal/v9/n11/full/nrn2473.html
http://www.wired.com/science/discoveries/magazine/17-05/ff_neuroscienceofmagic?currentPage=all
http://www.smithsonianmag.com/arts-culture/Teller-Reveals-His-Secrets.html
http://www.telegraph.co.uk/culture/theatre/7881171/Penn-and-Teller-interview.html
http://www.youtube.com/watch?v=J5x14AwElOk&feature=youtu.be
http://discovermagazine.com/2012/sep/10-use-the-force-magicians-control-your-decisions#.UPiEiyeE23t
http://www.sciencedaily.com/releases/2005/08/050824081237.htm
http://www.mindpowernews.com/Magicology.htm
http://www.youtube.com/watch?v=EMKx0-eK528&feature=youtu.be
http://www.pbs.org/wgbh/amex/houdini/peopleevents/pande03.html
http://www.geniimagazine.com/magicpedia/Jean_Eug%C3%A8ne_Robert-Houdin
http://afflictor.com/2011/08/21/old-print-article-a-remarkable-magician-in-algeria-brooklyn-daily-eagle-1857/
http://www.magicexhibit.org/story/story_robertHoudin.html
http://www.pbs.org/wgbh/nova/body/psychology-magic.html
http://www.youtube.com/watch?v=BPyvAtQYVok