[עושים רפואה] המדריך לגולשים במערות האף – שירות לציבור מטעם חברת סאנופי

פודקאסט עושים רפואה

הורד את הקובץ (mp3)

האף שלנו הוא מסוג האיברים שאנחנו לא מרבים לחשוב עליהם – עד לרגע שמשהו בו משתבש. רק כשהאוויר אינו זורם בנחיריים וממלא את הריאות, אנחנו מבינים עד כמה נשימה תקינה חיונית לאיכות חיינו. את הפרק הזה נקדיש למסע במערות האף שלנו, בין כל הדברים שעלולים להשתבש. אורח הפרק דר' מאיר ורמן, מומחה לאף אוזן גרון וניתוחי ראש צוואר. מוגש כשירות לציבור מטעם חברת סאנופי.

האזנה נעימה!

יובל ועידן.


דף הבית של התכנית
רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'אנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר


קרדיטים :
Zombie Chase Kevin MacLeod (incompetech.com)
Licensed under Creative Commons: By Attribution 3.0 License

[עושים היסטוריה] 310: נשים באושוויץ – פרק מיוחד של 'עושים זכרון' לרגל יום השואה 2020

הפודקאסט עושים היסטוריה
מנקודת המבט של גרמניה הנאצית, הדרך אל המוות בשואה הייתה זהה עבור נשים וגברים. מעדויות רבות של ניצולות שואה אנחנו מבינים שהמסלול שעברו נשים וגברים בדרך למותם היה שונה במהותו: משלב הסלקציה והפרידה מהילדים, דרך התמודדות עם הלם קשה ותנאי היגיינה ירודים ועד פפגיעה בזהות הנשית והעצמית כאחד. בפרק מיוחד זה מתוך הפודקאסט 'עושים זיכרון' נשוחח עם ד"ר נעמה שיק מיד ושם על החוויה הנשית באושוויץ.
 
האזנה נעימה,
רן.
 

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link



[עושים היסטוריה] 309: האם הקומונה מתה?

הפודקאסט עושים היסטוריה
אחרי שהקיבוצים קרסו ובריה"מ התמוטטה, נדמה שהתפכחנו מהחלום האוטופי על חיים מאושרים בקומונה שיתופית. האם הקומונות באמת פסו מן העולם, ואם כן – מה זה אומר על עלינו ועל היכולת שלנו לשתף פעולה זה עם זה כדי להקים ישובים, חברות וארגונים?
אורחים בפרק: פרופ' יעקב עובד, ויעקב לזר – לשעבר מזכיר קיבוץ נחשון. תודה לנתן פוזניאק על הסיוע בתחקיר ובראיונות.
 
האזנה נעימה,
רן.
 

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link



פרק 309: האם הקומונה מתה?

שלום. לפני שנתחיל, הערה קטנה – הפרק מכיל התייחסויות מיניות מסוימות. שום דבר בוטה במיוחד, אבל אולי כדאי לכם להאזין לפרק לבדכם, לפני שתשמיעו אותו לקטנים, אם יש כאלה. האזנה נעימה. 

בשנת 1950, על גבעת טרשים לא רחוק מהעיר מודיעין של ימינו, הקימו קבוצה של נערים ונערות, בוגרי תנועת השומר הצעיר, את קיבוץ נחשון. את הציונות שפיעמה בעורקיהם אפשר לחוש בקטע הבא, מתוך 'מגילת העלייה על הקרקע' שהוקראה בטקס ההקמה של היישוב: 

"אנו חברי 'גבולות', בוגרי השומר הצעיר […] פותחים היום תלם ראשון באדמתנו, לעדות כי כאן נבנה בית איתן, הפתוח לקבל פני גאולים. […] דמי אחינו אשר מסרו נפשם על שחרור ירושלים זועקים מן האדמה הזו, נדרנו נדר להיות ראויים לזכרם. עדה האדמה הזאת ועדים י"ח אביבינו, כי לא נשקוט עד יישב ישראל לבטח בעולם משוחרר. היום כרתנו ברית עם הגבעה הזאת." 

הטקס הסתיים, האורחים עזבו – וכפי שכתבה אחת מהמייסדות בזכרונותיה: 'נותרנו בודדים בלב שומקום: ללא חשמל, ללא מים, ללא טלפון, ללא תחבורה וללא שירותים מינימליים." 

השנים הראשונות בנחשון היו קשות, והחברים עסקו במגוון עבודות מפרכות – מנטיעת עצים ועד סיקול אבנים בשדות. חלקם עזבו את הקיבוץ – אבל הרוב נשארו, וברבות הימים הפכו את נחשון לקיבוץ מפואר ומצליח. לזמן מה, בכל אופן.

"[יעקב לזר] אני יעקב לזר,  חבר קיבוץ נחשון מ-1965, מזכיר קיבוץ נחשון בין השנים 2003-2012, והאיש שהעביר בנחשון את השינוי."

כמו מרבית הקיבוצים, גם נחשון היה ישוב שיתופי. 

"[יעקב לזר] אחד מעקרונות היסוד של הקיבוץ השיתופי היה המשפט 'לכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו', שהפרוש [המעשי] שלו היה שהחבר נותן לקיבוץ מה שהוא יכול, ומקבל מהקיבוץ מה שהוא צריך. ההכנסה הכספית שהייתה לך במשך היותך חבר קיבוץ נכנסה לקיבוץ, ואתה קיבלת תקציב לפי גודל המשפחה. ז"א, לא היה שום קשר בין רמת ההכנסה לתקציבים שקיבלת מהקיבוץ, הם נגזרו מגודל המשפחה. זה התאים לקבוצה האידיאולוגית שהקימה את הקיבוץ, זה מאוד לא התאים לאחר מכן לבני קיבוץ ואחרים."

אני לא חושב שאני צריך להיכנס לפרטי פרטים של מה קרה לקיבוץ נחשון בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. אחרי הכל, הסיפור של נחשון חזר על עצמו בכמעט כל אחד מהקיבוצים בישראל. 

"[יעקב לזר] בשלב מסוים התווסף לזה גם הנושא של המשבר הכלכלי, שפרץ במלוא עוצמתו בשנת 1985 ומעלה, אחרי האינפלציה של ה-400 אחוז בתקופה של מרידור, נכון? ואחר כך פרס ומודעי שעשו שינוי. אבל הקיבוצים נכנסו למשבר כלכלי מאוד גדול, עם חובות אדירים ונחשון ב-2002 היה חוב גדול מאוד. עשרות רבות של מיליוני שקלים.

[נתן] ממה זה נבע?

[יעקב לזר] זה נבע…הסיבה המרכזית שהתפיחה את החוב היה המשבר של 1985, האינפלציה האדירה ותוכנית ההבראה שהכריחה את הקיבוצים לקחת הלוואות נוספות כדי לקיים את השוטף. הם נכנסו לסחרור של הלוואות ותשלומים, וצברו חובות אדירים. אבל זה גם, צריך להודות, נבע משיטה שהייתה די בזבזנית. יכול להיות מהחלטות ניהוליות לא מוצלחות, כפי שקורה בכל מיני מקומות."

"[יעקב לזר] למשל אחת הדוגמאות הכי מובהקות זה נושא החשמל. חבר קיבוץ שיתופי לא שילם על הוצאות החשמל שלו. אז מצד אחד כשאתה לא משלם, אין לך תמריץ לחסוך. אחת הבדיחות הייתה שח'ברה שיוצאים למילואים בקיץ משאירים את המזגן דולק, שהחדר יחכה להם קריר ונעים כשהם חוזרים. לא בטוח שזה נכון, אבל זה מדגים. ברגע שהתחילו לשלם על החשמל, הייתה ירידה דרמטית של למעלה משלושים אחוז על הוצאות החשמל.

אותו הדבר עם גז. אצלנו בקיבוץ חיממו את המים עם גז. היו צוברים מרכזיים וחיממו את המים עם גז, והיה לך מים חמים כמה שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה, הכל בסדר. ברגע שחברים התחילו לשלם על הגז, התחילו לצוץ דודי שמש על הגגות כפטריות אחרי הגשם. לא חושב שנשארה משפחה אחת שמחוברת לגז בתחום החימום."

קריסתם של הקיבוצים – אולי מקור גאוותה הגדול ביותר של מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה – נתפסת היום בעיני רוב הציבור כתוצאה כמעט בלתי נמנעת של האידיאולוגיה השיתופית שבסיס הרעיון הקיבוצי. באותו האופן שבו הקומוניזם הסובייטי הפסיד, בסופו של דבר, לקפיטליזם המערבי – לשיתופיות הקיבוצית לא הייתה תוחלת בעולם שבו כלכלה יעילה היא המפתח להישרדות ארוכת טווח.

מאז אותה קריסה מפוארת של הקיבוצים וההתמוטטות הרועשת של ברית המועצות, עושה רושם שהקונצנזוס בקרב הציבור הישראלי, ואולי אפילו בעולם המערבי כולו, הוא שהרעיון של 'קומונה' – חיים בקבוצה שבה כל אחד נותן לפי יכולתו ולוקח לפי צרכיו – נכשל כישלון חרוץ. בפרק הזה אני מבקש לבחון את השאלה – האם באמת הקומונה והרעיונות השיתופיים שמאחוריה פסו מן העולם? ואם כן – מה זה אומר עלינו, בני האדם, ועל היכולת שלנו לשתף פעולה זה עם זה כדי להקים ישובים, חברות וארגונים? 

הרעיון העקרוני של חיים בקומונה מלווה את האנושות עוד משחר ההיסטוריה. הקומונה הראשונה המוכרת לנו היא זו שהקים סביבו פיתגורס, הפילוסוף היווני, בקרוטון שבדרום איטליה של ימינו. חברי הקבוצה שאפו לחיות חיים אידיאליים ברוח המתמטיקה הגבוהה אותה העריצו: הם היו צמחונים, חלקו את רכושם בין חברי הקבוצה והנהיגו שיוויון מלא בין גברים ונשים. קומונה היסטורית מפורסמת נוספת צמחה ממש כאן, לחופי ים המלח. 

"[יעקב עובד] הקומונה המפורסמת המוקדמת ביותר שנזכרת בספרי ההיסטוריה וידועה לכלל היא הקומונה של האיסיים בעמו, שהיו בסך הכל כת קטנה שישבה לחופי ים המלח וקיימה שם חיי שיתוף. הייתה כת קטנה מאוד, אבל למרות זאת יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון החשוב של תקופת בית שני, דאג לספר עליה ואפילו לכלול אותה בין שלוש הכתות שקיימות בעם ישראל: הפרושים, הצדוקים והאיסיים. הפרושים והצדוקים אלו היו כתות משמעויות, האיסיים הייתה קבוצה קטנה – אבל הוא כתב עליה, וזה סימן שהיא עוררה את סקרנותו ואורח החיים השיתופי, הנזירי, היה מאוד מעניין. מי שעוד כתב עליהם זה היה הפילוסוף היהודי פילון אלכסנדרוני שגם הוא כתב עליהם, ועוד היסטוריון רומי – פליניוס הזקן – כתב גם הוא משהו עליהם."

זהו פרופ' יעקב עובד, אחד המומחים המובילים בעולם בתחום חקר הקומונות. פרופ' עובד מספר שלמרות שבתקופת האיסיים היהדות הייתה פורצת דרך באימוץ החיים הקומונליים – הלפיד עבר מהר מאוד אל הנצרות. את פרופ' עובד, כמו גם את יעקב לזר, ראיין נתן פוזניאק. 

"[יעקב עובד] אם היהדות לא שמרה על המסורת הקומונלית – הנצרות כן שמרה. לפי אחד מספרי האוונגליון, סיפור מעשי השליחים מספר כי חסידיו של ישו, לאחר שנצלב ועלה השמיימה, התגבשו לקהילה סגורה ושיתופית. כפי שכתוב בספר מעשי השליחים, הם היו 'לב אחד וכל אשר היה להם היה לנחלת כולם ואף אחד לא אמר על שלי כי שלו הוא'. בקיצור, עדות על קבוצה שיתופית שביטלה את הקניין הפרטי וחייתה יחד. המסורת הזו התקדשה בנצרות, והפכה למסורת של הנצרות האפוסטולית, של השליחים. הנצרות הקדומה וזה היה הביטוי של החיים הנוצרים השלמים ביותר ועבר מדור לדור."

מאז המאה הרביעית לספירה הוקמו בכל רחבי אירופה מאות עד אלפי קומונות שונות – כמו למשל המנזרים הנוצרים – עובדה המעידה על עוצמת המשיכה שהייתה לרעיון האוטופי של שיתוף מלא וחיים בצוותא. יש סוציולוגים ואנתרופולוגים הגורסים כי חיים בקהילות קטנות הם המצב הטבעי לבני האדם, באותו האופן שבו ציפורים בונות קנים, למשל. אחרי הכל, מספר הקשרים החברתיים שאדם ממוצע יכול ליצור ולשמר הוא כמה מאות בודדות בסך הכל. אבל למרות המשיכה הזו, ברור שרובם המוחלט של בני האדם בחרו שלא לחיות בקומונות כאלה, והעדיפו לחיות בערים ובישובים אחרים שבהם אורח החיים היה הרבה יותר אינדיבידואלי. 

מדוע? מן הסתם כיוון שהרעיון של שיתוף מלא ברכוש לא קסם לכולם במידה שווה. בנוסף, לאורך רוב ההיסטוריה וברוב המקומות, הממסד הדתי והחילוני לא חיבב את הקהילות העצמאיות האלה, וראה בהן איום על ההגמוניה שלו. 

"[יעקב עובד] אבל, הכנסייה שרצתה להיות כנסייה כללית, לא הטיפה שזו תהיה הדרך שלה. המסורת הזו התקיימה בקבוצות שפרשו מהכנסיה. בקבוצות הכופרות. אני רק אציין קבוצה אחת שהיא משמעותית, כיוון שזו קבוצה שהתקיימה זמן רב -בעצם עד ימינו אנו – וזו קבוצה שהופיעה במאה ה-16 בדרום-מרכז אירופה, ונקראה 'הוטרים', על שם מנהיגם שייסד אותם, יעקב הוטר. הוא היה המנהיג והמורה הרוחני שלהם. הקבוצה הזו פרשה מהכנסיה כיוון ששללה את הטבילה של התינוקות, כי לדעתם טבילת תינוקות היא לא משמעותית. הטבילה צריכה להיות בגיל מבוגר. המתנגדים קראו להם 'אנאבבטיסטים', ז"א טובלים בשנית – כי לא יכול שלא טובלים… זה השם שנשתמר, אנאבבטיסטים. המיוחד אצל חסידי יעקב הוטר, שהוא הכניס את האלמנט שאפשר להטהר מהחטא הקדמון רק אם חיים בקומונה. רק אם מבטלים את היצר של הקניין הפרטי וחיים באחווה, בקהילה וכו'. מה שמייחד אותה הוא שהם נרדפו על ידי הקתולים והפרוטסטנים, ולא נעלמו. הם נדדו ממקום למקום, הגיעו לרוסיה, ולאורך כל הדורות העיקרון שהמאמין צריך לחיות חיי קומונה נשמר אצלם."

"[יעקב עובד] התפנית חלה במאה ה-18, כאשר נפתחו להתיישבות האזורים בצפון אמריקה. כך נפתח הזרם אל ארה"ב, והיא הפכה להיות ארץ מקלט לכמה מן הקומונות שנרדפו באירופה, ולאט לאט הפכה למדינה שפותחת את שעריה לכתות נרדפות, או כתות עם אורח חיים מיוחד והשתקיימו כקהילות נפרדות בארה"ב. ואפשר לומר שמאז המאה ה-18, המדינה שהפכה להיות יותר מכל מדינה אחרת בעולם מקום שבו פרחו קומונות – הייתה ארה"ב. מסיבות שונות ובתקופות שונות, אבל ארה"ב כזו עד ימינו." 

אם כן, בארצות הברית הצעירה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, נפתחה האפשרות לאנשים שמעוניינים לחיות בקהילות קומונליות לעשות כן ללא שום התנגדות והצקות מצד השלטון. הזדמנות נהדרת לפילוסופים ואנשי חזון אחרים להוכיח שהחיים בקהילה מצומצמת יחסית, תחת רעיונות אידיאולוגיים נכונים – היא הדרך לחיים מאושרים ומלאי סיפוק. 

אחד מאותם אנשי חזון היה תעשיין סקוטי בשם רוברט אוון (Owen). אוון עשה את הונו ממפעלי טקסטיל בתקופת המהפכה התעשייתית – אבל לא אהב את תנאי העבודה האיומים והניצול המחפיר של העובדים, חלקם ילדים קטנים, שהיו נהוגים באותה התקופה. אוון, שהיה איש חזון מרשים בכל קנה מידה, האמין שהמדע והחינוך הם המפתח לשינוי חברתי גורף שיביא שוויון בין המעמדות השונים וסוף לעוני ולבורות. 

בחיפושיו אחר מקום בו יוכל להגשים את חזונו הגיע רוברט אוון לארה"ב ב-1824, שם נתקל בהזדמנות עסקית מצויינת. מספר שנים קודם לכן התיישבה באינדיאנה קבוצה של נוצרים אדוקים מגרמניה, והקימו קומונה בשם הרמוני (Harmony). הנוצרים הקימו בתים, צריפים ומפעלי תעשייה זעירים – אבל כעבור כעשר שנים בלבד החליטו לפנות את הישוב בעקבות חיזיון נבואי כלשהו שחווה מנהיגם. אוון ניצל את ההזדמנות הבלתי צפויה ורכש את הרמוני, על בתיה ומפעליה. הוא שינה את שם הישוב לניו-הרמוני, ושם תכנן להקים את קהילה אוטופית על בסיס עקרונות השוויון, החירות האישית והמדע המתקדם ביותר של תקופתו. 

אחרי שרכש את השטח, חזר אוון לחוף המזרחי של ארצות הברית כדי לגייס מצטרפים לקומונה החדשה, והשאיר בניו-הרמוני את אחד מבניו שינהל אל המקום בהעדרו. כשחזר, הופתע לגלות שכשמונה מאות איש ואישה כבר מצאו את דרכם לקומונה שלו! הייתה זו כמות גדולה מעל ומעבר למה שהיישוב הקטן היה מסוגל לאכלס, הן מבחינת מגורים והן מבחינת אספקת המזון. 

ופרט לאתגרים הלוגיסטיים, רוברט אוון ניצב בפני בעיה שעדיין לא היה מודע לה כלל בשלב זה. הזרם הגדול של אנשים שהגיעו לניו-הרמוני מנע כל אפשרות של סינון כלשהו של המצטרפים לקומונה. חלק מהאנשים היו דתיים אדוקים, וחלק חילונים גמורים. חלק דגלו בשותפות מלאה וחלק צידדו בשמירה על רכוש פרטי. המגוון הגדול של מצטרפים הביא לכך שכמעט מיד פרצו ויכוחים סוערים בין החברים לגבי החוקים והתקנות שיש להכיל בקומונה. 

ניו-הרמוני הייתה צריכה מנהיג. רוברט אוון עלה על הבמה בכיכר המרכזית של הישוב, ונשא נאום תקיף שבו הסביר שהמעבר מחברה רגילה לחברה אוטופית לא יקרה מהיום למחר, ושהוא מבקש מכולם שיתאזרו בסבלנות וימנעו מויכוחים עד שהניסוי החברתי שלהם יזכה ליציבות מסוימת. תחת שרביטו של אוון, ניסחו חברי הקומונה חוקה שבה נקבע כי כל החברים חייבים להשקיע את כספם בתוך הישוב. כל חבר יעבוד בעבודה שיבחר בה, אבל איש לא יקבל משכורת. במקום זאת, כולם יקבלו קרדיט בהתאם לתפוקתם ולשעות העבודה שלהם – קרדיט אותו יוכלו לממש בחנות המקומית. עוד נכתב בחוקה כי – 

"כל חברי הקהילה יהיו כשמשפחה אחת, ואף אחד לא ייחשב כנחות או עליון על מישהו בגלל המקצוע שלו… לכולם יהיה את אותו מזון, ביגוד וחינוך… כולם יחיו בבתים דומים, וכל חבר ישרת את טובת הכלל כמיטב יכולתו."

ניסוח החוקה הביא לרגיעה מסויימת במתחים ששררו בניו-הרמוני. בפעם הראשונה מאז שהגיעו למקום, חשו החברים החדשים שיש מישהו שמתווה דרך ברורה לקומונה שלהם, ושהם סוף סוף פוסעים על השביל לקראת הקמתה של החברה האוטופית עליה חלמו כולם. מרוצה מההתקדמות, עזב אוון את ניו-הרמוני בשנית כדי לגייס מצטרפים חדשים ולמכור את הנכסים שלו בסקוטלנד. 

אבל האופוריה ששררה בניו-הרמוני התפוגגה במהירות ופינתה את מקומה למציאות היום-יומית האפורה של יישוב צפוף שחבריו נאבקו כדי לשרוד. בנו של רוברט שלח לו מכתבים ובהם הפציר באביו שלא יגייס מצטרפים נוספים לניו-הרמוני, שכן בלתי אפשרי יהיה לספק להם מגורים ומזון. ואם כבר מגיעים חברים חדשים, כתב הבן, אז לפחות שיהיו בעלי מקצוע: בניו-הרמוני היה מחסור משווע בנגרים, בנאים, טבחים וכובסות. הנוצרים האדוקים שבנו את המקום השאירו מאחוריהם מתקנים רבים – מנפחיות ועד טחנות קמח – אבל לא היה מי שיפעיל אותם. 

אך רוברט אוון לא שעה לתחינותיו של בנו. ב-1826 הוא אסף קבוצה של מדענים, אמנים ומחנכים בולטים שהתלהבו מהחזון שלו, ויחד הפליגה הקבוצה המכובדת על נהר האוהיו אל ניו-הרמוני בספינה שהפכה ברבות הימים לאייקונית בתולדות ההתישבות בארצות הברית. שמה הרשמי של הספינה היה 'הפילנטרופיסט' – אבל הכינוי הבלתי רשמי שלה היה The BoatLoad of Knowledge, דהיינו 'הספינה המלאה בידע'. היו עליה גיאולוגים, חוקרי טבע, ציירים, פסלים, ועוד אנשי חינוך ומדע ממגוון תחומים, וכולם נחתו בניו-הרמוני והחלו לפעול במרץ. 

השמועה על הישוב האוטופי והמתפתח עשתה לה כנפיים, ומבקרים רבים הגיעו לניו-הרמוני כדי לחזות במו עיניהם בניסוי החברתי המרתק. אחד מהם היה אציל גרמני שהתארח בניו-הרמוני במשך מספר ימים, ותיעד ביומנו את שראה. המבקר הגרמני התרשם מאוד מהצניעות של התושבים, מהמנהיגות שהפגינו רוברט ובנו ומחלוקת העבודה השיוויונית – אבל גם הבחין בתחלואים והבעיות הקשות ששררו בניו הרמוני מתחת לפני השטח. למשל, הוא ציין שלמרות אידיאל השוויון, המעמדות השונים ביישוב לא התערבבו זה עם זה. במסיבות הריקודים, למשל, נשים שהגיעו מרקע מעמדי גבוה סירבו בדרך כלל לרקוד עם גברים שהגיעו מרקע נמוך יותר. גם הקשיים הכלכליים היו גלויים: בארוחת ערב שהוזמן אליה סעדו כולם – יותר מעשרה איש – תרנגול הודו בודד. 'אני לא יכול להתלונן על בטן מלאה מדי,' כתב האציל באירוניה, 'כשאצא מכאן סוף סוף, אני מתכוון להרוג את עצמי מרוב אכילה של סוכר ועוגות." עוד כתב האציל כי כמעט כל מי ששוחח עמו סיפר לו שהוא מתכוון לעזוב את ניו-הרמוני במוקדם או במאוחר. 

ואכן, בתוך חודשים ספורים החלה ניו-הרמוני להתפורר. הויכוחים בין התושבים לגבי מי מקבל יותר או פחות קרדיט ממי, ואיך בדיוק צריך לנהל את הקומונה ולפי אלו אידיאלים, היו כמו תחרות משיכת חבל למאה כיוונים שונים. חוקת הישוב שונתה, ואז שונתה שוב, ושוב שונתה – אבל בסופו של דבר החל הישוב להתפרק תחת הלחצים החברתיים, וקבוצת חברים עזבה את הגוש המרכזי והתנחלה בפינה מבודדת של ניו-הרמוני, כדי לנהל את עצמה בנפרד מהשאר. 

רוברט אוון, שבילה את רוב זמנו מחוץ לניו-הרמוני במסעות גיוס והסברה, הבין שהמצב הולך ומתדרדר. הוא ניסה להפוך את הלימון ללימונדה והציע לחברים להקים עוד תתי-קומונות שכל אחת מהן תתנהל בהתאם לאמונות ולאידיאלים של חבריה – אבל המצב הכלכלי העגום הכריע את הכף. באפריל 1827 הכריז רוברט אוון על כשלון הניסוי. בנאום הסיכום שלו בפני הקהילה אמר – 

"הגעתי לכאן נחוש בדעתי לנסות ולרפא את האנשים מאמונות טפלות והדרדרות מנטלית, וקיוויתי שאם הניסוי יצליח הוא יהווה דוגמה שאחרים ילכו בעקבותיה. .. נתתי אדמה, בתים ומימון – אבל הניסיון מוכיח שהניסיון לאחד קבוצה של זרים שלא חונכו מבעוד מועד למטרה זו, ולגרום להם לחיות יחד כמשפחה אחת – הקדים את זמנו."

כך הסתיים לו הניסוי הפנטסטי של ניו-הרמוני. רוברט, שאיבד את רוב כספו בגלל הפרויקט הכושל, נאלץ לחזור לסקוטלנד – שם בילה את שארית חייו. רוב החברים נפוצו לכל עבר, פרט לכמה עשרות בודדות שהמשיכו לחיות בניו-הרמוני, אבל כעת כישוב ככל הישובים, ללא העקרונות האוטופיים שהתווה מייסדה. כיום חיים בניו-הרמוני כשמונה מאות איש אשר בין היתר משמרים את זכרו את המקום המיוחד הזה כמעין 'מוזיאון חי'. 

הניסוי החברתי של ניו-הרמוני לא היה כישלון מוחלט. כמה מהמדענים ואנשי החינוך שהגיעו לשם בעקבות אוון זכו להצלחות מרשימות: למשל, בית הספר של ניו-הרמוני היה בית הספר הציבורי הראשון בארצות הברית בו למדו בנים ובנות יחד. בניו של רוברט אוון הפכו למדענים ומנהיגים מובילים: אחד מהם היה הגאולוג הראשי של ארצות הברית, ואחר היה חבר בבית הנבחרים ואפילו ייסד את מוזיאון הסמיתסוניאן המפורסם. 

אבל ברור שמבחינה חברתית, ניו הרמוני לא הצליחה לעמוד בציפיות הרבות שתלו בה. החוקרים שכתבו על הניסוי בשנים מאוחרות יותר היו כמעט תמימי דעים: השגיאה המשמעותית ביותר של רוברט אוון הייתה שלא סינן את המצטרפים לקומונה שלו. ההיסטוריה מוכיחה כי קהילות שחבריהן חולקים את אותן האמונות והתפיסות התרבותיות זוכות להצלחה רבה יותר, כמו במקרה של קהילת ההוטרים שהזכרתי קודם. זה לא כל כך משנה מהי התשתית האידיאולוגית עליה נוסדה הקומונה – בין אם מדובר בנצרות, יהדות, רוחניות בסגנון הניו-אייג' או אפילו תפיסות חברתיות חילוניות למהדרין – כל עוד מרבית החברים חולקים אותן. 

וכמובן, לקשיים הכלכליים היה תפקיד נכבד בכישלון: בניו-הרמוני היו הרבה יותר מדי פילוסופים, מחנכים ואנשי חזון – ומעט מדי נגרים, טבחים ונפחים. אבל גם אילו היה איזון מוצלח יותר של הכישורים המקצועיים בניו-הרמוני המחקר ההיסטורי מלמד אותנו שבכמעט כל המקרים, לא הקשיים הפיזיים של ייבוש ביצות וחיים בספר הם שגורמים לקומונות להיכשל – כי אם מחסור במימון ומחלוקות על רכוש וחלוקת המשאבים, בדיוק אותן הבעיות שהכשילו גם את הקיבוצים בישראל. האירוניה הגדולה היא שבמקרים רבים, המחלוקות על כסף ורכוש שממוטטות את הקומונות – הם בדיוק החוליים החברתיים שמייסדי הקומונות מקווים לרפא באמצעות הקמת הקהילות האוטופיות שלהם… 

שלא נטעה: רבים מהאנשים שמצטרפים לקומונות הם בעלי מוסר עבודה גבוה בצורה יוצאת דופן – אנשים שמאמינים באמת ובתמים בערך המוסרי והחברתי של עבודה קשה. אבל המציאות מוכיחה שקהילות קטנות סובלות כמעט תמיד מבעיות כלכליות כרוניות שנובעות באופן ישיר מרצונן לנהל את חייהן בנפרד – הן חברתית והן כלכלית – משאר האוכלוסיה. גולש אנונימי שהגיב על כתבה שעסקה בסיבות לכישלונן של קומונות רבות ניסח את הבעיה הזו בצורה נהדרת:

"עושה רושם שאחת הבעיות הגדולות של הקהילות האלה היא הדגש שלהן על הסתמכות-עצמית. הן לא מאפשרות לחברים להסתמך על מערכות קיימות שיעילותן מוכחת. אחד מעקרונות היסוד מאחורי רבות מהקומונות האוטופיות הוא – 'השיטה, כפי שהיא כעת, לא עובדת.' כשלוקחים את העקרון הזה לקיצון, זה מוביל לדחייה של דברים שדווקא כן עובדים כמו שצריך – כמו גישה נוחה למים, מזון, חשמל וכדומה. במילים אחרות, הקהילה מתחילה עם קבוצה של אנשים שהבחינו בכך שחלק מהמערכות הקיימות בחברה לוקות בחוסר יעילות או בעיות אחרות כלשהן – אבל רק מאוחר יותר הם מבינים שלמעשה, המערכות הקיימות הן תוצאה של מאות שנים של קידמה ושבעצם, הן הרבה יותר טובות ממה שהיה קודם. להרוס את כל המערכות הקיימות ולהתחיל מאפס מתברר כרעיון גרוע מאוד."

 פרופ' יעקב עובד כותב על ניו-הרמוני בספרו 'מאתיים שנות קומונה בארצות הברית' – 

"בניו-הרמוני, העסק היחיד ששיגשג היה בית המלון המקומי, שאירח את התיירים והמבקרים הרבים שבאו לראות במו עיניהם את הניסוי החברתי המפורסם של רוברט אוון."

ואכן, גם היום, תיירות היא מקור ההכנסה העיקרי – שלא נאמר, כמעט בלעדי – של קומונות רבות ברחבי העולם. למשל, קהילת Freetown Chrisitana שבדנמרק מצליחה להחזיק מעמד מאז תחילת שנות השבעים לא מעט בזכות גידול ויצוא של קנאביס, אבל בעיקר בזכות חצי מיליון המבקרים שפוקדים את הקהילה בכל שנה כדי ל'טעום' מאורח החיים הקהילתי והאוטופי לסוף שבוע קצר או סדנא של שבוע – רגע לפני שהם חוזרים לעולם הקפיטליסטי והאינדיבידואלי שלהם. ההסתמכות על תיירות כמקור הכנסה היא בדרך כלל לא הבחירה הטבעית של חברי הקהילות, שלרוב הקימו את הישובים שלהם בדיוק כדי להמלט מהשאון וההמולה ועכשיו מוצאים את עצמכם נדרשים לשעשע אלפי תיירים שמסתובבים להם בין הרגליים. אף אחד לא אוהב את העיסוק בתיירות, אבל עושה רושם שזה אחד ממקורות ההכנסה היציבים הבודדים שעומדים לרשותן של הקומונות בעולם המודרני. 

אתם יודעים מה? עזבו לרגע אידיאלים ועבודה קשה. מה לגבי סקס? כולם אוהבים סקס, לא? אז אולי אם מין הוא דחף אנושי כל כך חזק – אפשר להתגבר על כל הקשיים שציינתי באמצעות שבירת טאבואים עתיקים ומתן האפשרות לחברי הקהילה להנות ממין חופשי, עם מי שהם רוצים ומתי שהם רוצים? הייתה תקופה אחת ספציפית במאה העשרים שבה אפשר היה לבחון את הרעיון הזה בצורה רצינית. 

"[יעקב עובד] התופעה המרשימה ביותר הייתה הקומונות של שנות השישים, של ילדי הפרחים. קומונות ההיפים. מה שהיה בקומונות של שנות השישים – הן ביטאו מציאות של דור מסוים, דור שגדל לתוך חברת השפע שקמה בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, והתחילה בקרב הצעירים מרידה נגד תרבות השפע והתרבות הממוסדת. עוד לפני הקומונות היו ההיפים, ועוד לפני זה היו הביטניקים, שהיו מרדנים שחיפשו חופש ולא את התרבות הממוסגרת של ארה"ב. צמח הרצון של האנשים To Drop Out, לצאת מהציוויליזציה. להקים קהילות של אסקפיסטים. יש בארה"ב הרבה אפשרויות של אדמה פנויה וכו', ואז קם גל גדול מאוד של קומונות. זה היה באמצע שנות השישים, גל שממש הביא לפריחה עצומה של קומונות היפיות. הן התאפיינו בזה שהן היו ספונטניות. זה היה דבר מוזר שהאינדיווידואליזם שלהם הוא זה שדחף אותם לחיות יחד! כל אחד רצה לעשות מה שהוא רוצה בכל התחומים: סמים חופשי, אהבה חופשית ויחסים חופשיים, משטר חופשי. אז זה יופי כביטוי של חופש ומרד, אבל זה לא יכול ללכת מעבר לכמה זמן. איך הייתה בדיחה, שחלק מהקומונות של ההיפים התקיימו על פי גודל הכיור, כי לא שוטפים כלים. מי יגיד לי לשטוף כלים? אני אוכל ושם. זה כמובן בדיחה, אבל…זה לא הצליח להתמסד. זה היה ספונטני, וספונטניות זה לא מתכון לקיים אורח חיים קומונלי."

הייתה קומונה אחת שהייתה יוצאת דופן אפילו ביחס למגוון הגדול של קהילות היפיות שצמחו באותה התקופה. 

"[יעקב עובד] נודע לי על קיומה של קומונה מיוחדת, שצמחה מיד לאחר העלמות קומונות ההיפים, אבל היא קומונה היפית במובהק, מפני ששם יש התמודדות עם מוסד המשפחה המונוגמית. קומונת קריסטה (Kerista)." 

את קהילת קריסטה (Kerista) הקים ג'ון פרסמונט (Presmont), וטרן של מלחמת העולם השניה שב-1956 שמע קול אלוהי שהודיע לו שעליו להקים חברה אוטופית ומתקדמת. פרסמונט שינה את שמו ל'האח ג'אד' (Brother Jud), והקים בניו-יורק קהילה קטנה שהתגבשה סביב דמותו הכריזמטית. אחד החברים בקהילה תיאר את ג'אד –

"היה לו שיער אפור, ארוך ושופע, וזקן עבות. הוא היה יכול בקלות לשחק את משה בכל הפקת תיאטרון."

"[יעקב עובד] הוא מספר שהייתה לו הארה, שהוא עתיד לייסד דת חדשה של חופש והנאה. הוא נדד בכל מיני מקומות, בעיקר באמריקה המרכזית, וב-1971 הצליח לאגד סביבו כמה בחורים ובחורות שאימצו את הגישה שלו ויצרו מעין משפחה, שהעיקרון שהנחה אותה הוא נאמנות למשפחה. הם קראו לזה PolyFidelity. "

היו המון קומונות שצצו בשנות השישים על בסיס עקרונות השיוויון, האחווה ואהבה שאימצו ילדי הפרחים – אבל קריסטה הייתה מושתת על כל אלה, פלוס מנה הגונה – מה זה הגונה, כפולה ומשולשת! – של הדוניזם מוחלט וחסר עכבות. המוטו של האח ג'אד היה 'חייה את הרגע', והוא וחבריו חיו את הרגע הזה כמו שאפשר לחיות אותו רק בקליפורניה: מוזיקה, סמים – וסקס. המון סקס. 

"[יעקב עובד] זו לא אהבה חופשית, זו אהבה מוסדרת. שלילת הזוגיות אלא יחסים של כולם. הם גם קראו לזה Poly-Intimicy. אבל אם אפשרות ליצור כמה קבוצות בתוך הקהילה הזו. יש להם שיתוף והם רואים בזה אוטופיה של חיי משפחה מסוג חדש. הם התמקמו בהייאט-אשבורי, זה פרבר של סן פרנסיסקו שכל הזמן היו שם היפים."

הסידור בקריסטה היה חלוקה של הקומונה ל"משפחות" של שישה עד שמונה אנשים, כשבכל משפחה מספר שווה של גברים ונשים. בכל לילה היו חברי המשפחה עושים רוטציה, כך שבכל לילה כל אחד ישן עם מישהו אחר. בהתחשב בעובדה שחברים עזבו והצטרפו מדי פעם, ושפה ושם היו משפחות שהתפרקו והחליפו חברים עם משפחות אחרות – לכל חבר בקומונה היו לא מעט פרטנרים, לאורך הזמן.

[יעקב עובד] באחת הנסיעות שלי לסן פרנסיסקו ביקרתי שם פעם ראשונה, ואחרי זה פעם שניה. 

בפעם השניה הם הזמינו אותי, אפילו שילמו את עלות הטיסה ממזרח למערב – כי הייתה להם סוכנות נסיעות. וזה היה בתקופה של שנת 1990, שהם היו בשיא פריחתם הכלכלית. הם הצליחו לעלות על נושא שהכניס להם הרבה כסף: הם הפכו לסוכני מקינטוש באזור מפרץ סן-פרנסיסקו, וסוכנות ומעבדה…זה היה מפעל שהכניס להם הרבה כסף, וגם סוכנות נסיעות.

אז באתי אליהם, ושוב קיבלו אותי ובאתי ל-24 שעות. אירחו אותי, אבל כמובן שלא הייתי שוטף ב… [צוחק] אבל אחד הדברים החשובים שאני מודה להם עליו… הם אמרו לי – אם אתה רוצה להכיר את האווירה שאנחנו גדלנו בה, בוא איתנו לקונצרט של הגרייטפול דד. אמרתי – וואו!.. זה משהו. הייתי בקונצרט של הגרייטפול דד, זה היה בדרום סן-פרנסיסקו, בתיאטרון גדול. היה מלא, ואני הרחתי ריח מיוחד… שאלתי מה זה, והם חייכו [צוחקים] היה קונצרט יוצא מן הכלל. היה אז ג'רי גרסייה הגיטריסט, שאחרי זה מת. אבל היה גדול. אמרו, זו התרבות שלנו."

אני לא חושב שאני צריך להרחיב במילים לגבי המשיכה שיש לרעיון של קומונה שמבוססת על סקס, סמים ורוקנרול – אבל זו תהיה טעות לשרטט את קריסטה אך ורק במונחים האלה. אחרי הכל, היו לא מעט קומונות באותה התקופה שדגלו באהבה חופשית, למשל, אבל רובן המכריע – כמו תמיד – קרסו ונעלמו. במקרים רבים, היעדרה של המונוגמיה הביא דווקא לתוצאה שלילית: קנאה, מאבקי כוח וריבים שפירקו את הקומונות מבפנים. הסוד של קריסטה היה לעשות בדיוק את ההפך ממה שעשה רוברט אוון בניו-הרמוני מאה וחמישים שנים קודם לכן: בחינה וסינון קפדניים ביותר של כל חבר שמצטרף לקומונה, כדי לוודא שהוא או היא מתאימים לה במדויק. כך תיארה זאת אווה, אחת מהחברות הראשונות של הקהילה, בראיון לתוכנית טלוויזיה: 

"זה עובד מצוין. זאת אומרת, אנחנו חושבים על עצמנו כעל החברים הכי טובים. למעשה, אנחנו קוראים למשפחות שלנו BFIC – קיצור של Best Friend Identity Cluster. לוקח לנו הרבה זמן עד שאנחנו מאשרים למישהו להצטרף אלינו, וזה מאד סלקטיבי. אני חושבת שזה אפילו יותר סלקטיבי מחתונה (מונוגמית) כיוון שאצלנו חייבת להיות התאמה בין כל החברים, ולא רק בין שני בני זוג." 

אווה לא מגזימה בתיאור שלה לגבי הסלקטיביות של תהליך הבחירה. כל מצטרף היה חייב לקבל את אישורם של כל חברי המשפחה, משני המינים, ובמקרה של גברים – היה עליהם לעבור ניתוח לקשירת צינור הזרע, וסקטומי בלעז. דרישות אלה, בשילוב הדרישות ה'סטנדרטיות' יותר של שיתוף מוחלט בכסף ורכוש, הביאו לכך שלמרות הביקוש הרב לאורך השנים – קריסטה הכילה לרוב לא יותר מכמה עשרות חברים בכל נקודת זמן. 

וקריסטה החזיקה מעמד הרבה זמן! למעלה משלושים שנה, למעשה – הרבה בזכות ההצלחה הכלכלית שתיאר פרופ' עובד. 

ובכל זאת, כמו תמיד, מתחת לפני השטח התפתחו גם בקומונת קריסטה לחצים חברתיים לא פשוטים. 

הצרות הפנימיות של קריסטה נבעו משיטת הניהול וקבלת ההחלטות שקבע ג'אד עוד בימיה הראשונים של הקומונה. לקריסטה לא היה מנהיג. זאת אומרת, לא מנהיג מוצהר: מישהו שיש לו את הסמכות לקבוע דברים ולקבל החלטות בשמם של שאר חברי הקבוצה. לאף אחד – אפילו לאח ג'אד עצמו – לא היו סמכות או כוח ניהולי גדולים יותר מלאחרים. החלטות בקריסטה התקבלו אחרי שיחות קבוצתיות ממושכות, שבעקבותיהן נערכה הצבעה גלויה של החברים. 

אבל כפי שקורה לא פעם, מה שנשמע טוב בתיאוריה – לא כל כך עובד במציאות. אמנם על הנייר, לאח ג'אד לא היה מעמד מיוחד על פני חבריו לקומונה – אבל מעצם היותו מייסד הקבוצה, מבוגר ומנוסה יותר מכולם – ובעיקר, בזכות הכריזמתיות והלהט האידיאולוגי שלו, הוא זה שמשך ברוב החוטים. מכיוון שלא היה לו את הכוח הפורמלי להשפיע על החלטות הקבוצה, עיקר ההשפעה שלו הייתה באמצעות מניפולציות פסיכולוגיות והפעלה של מנופי לחץ חברתיים על החברים. למשל, הוא השליט את התחושה שמי שמערער באופן כלשהו, ולו ברמז, על עקרונות החיים המשותפים בקומונה – הוא בוגד בעקרונות האלה ויש לגרש אותו מהקהילה לאלתר. אפילו אווה עצמה הודתה בכך בראיון שנערך איתה אחרי שקריסטה הגיע לסופה.

"כל אקס-קריסטה ששוחחתי עימו זוכר מקרים רבים שבהם הוא הלך עם רוח הקבוצה בנושא כלשהו, במקום לעמוד על שלו. […] רבים זכרו מקרים שבהם עשינו למישהו חיים קשים רק בגלל שאמר, חשב או עשה משהו שלא הסתנכרן עם הדוקטרינה הנוכחית של קריסטה, או מקרים שבהם ישבנו והבטנו מהצד בזמן שאנשים בעלי השפעה בשבט שלנו הפעילו אלימות מילולית כלפי מישהו אחר בשם הכנות, הצמיחה האישית ורדיפה אחר צדקת הדרך, או משהו דומה."

"השתתפתי בשיחה שלהם [כדי לראות את] הדמוקרטיה. אחת הבחורות אמרה משהו שלא היה…לפי התקן. אז הוא השתיק אותה. היא התקפלה והוא דיבר."

הטהרנות המוגזמת הזו חתרה תחת הכוונה להפוך את קריסטה למודל של 'משפחה לא-מונוגמית', וגרמה לכולם להיות חשדניים אחד כלפי השני.

"עמוק בפנים, כולם היו מודאגים כל הזמן אם איזו הערה סתמית או שתיקה שלא במקום […] תגרום להם לאבד את ביתם, משפחתם, העבודה והחברים שלהם. ומכיוון שאם לא דאגת שאחרים יהיו 'טהורים' זה היה סימן שאתה בעצמך לא טהור – כולם היו עסוקים כל הזמן בלוודא שכל האחרים טהורים."

סוציולוג שחקר את הדינמיקה הקבוצתית של קריסטה כינה את התהליך הזה 'מלכודת ההרמוניה': הרצון המשותף לשמור על אחדות והרמוניה מושלמים מביא לכך שבעיות מטואטאות מתחת לשטיח בשם האחדות הזו – והכעסים והמתחים הולכים ומתחזקים עד שהפער בין האידיליאה והמציאות הופך להיות גדול מנשוא. בקריסטה, הנקודה הזו הגיעה בתחילת שנות התשעים. כל עוד חנות המחשבים המשותפת צמחה ושיגשגה – אפשר היה לטאטא את כל המחלוקות מתחת לשטיח, אבל בתחילת שנות התשעים החל מעמדה של אפל כמובילה בעולם הטכנולוגיה להתערער, והעסק המשפחתי של קריסטה החל להתנדנד אף הוא. הלחצים הכלכליים הובילו למחלוקות פנימיות ועימותים בתוך הקומונה לגבי אופן ניהול העסק. 

"מתברר, הייתי שם ביוני 1991. בנוב' העסק הזה התפרק. זה התפרק מפני שהוא עזב כי היו הרבה חילוקי דיעות איתו והוא הבין שהוא לא יכול להשתלט עליהם. הפולי-פידליטי לא נשאר. לפי האינפורציה שלי הוא מת ב-2009. הוא היה כבר די מבוגר. זו הייתה תופעה די מיוחדת של קומונה שונה מאוד מהקומונות האחרות שהכרתי."

אם כן, נדמה שאם יש משהו שאפשר ללמוד מכל הדוגמאות ההיסטוריות שסקרנו עד כה, הוא שאין דבר כזה 'חברה אוטופית' – גם לא בקבוצות קטנות של אנשים. כל התופעות השליליות שאנחנו מכירים בחברה האנושית הכללית – מאבקי כוח, חשדנות, פערי מעמדות וכדומה – קיימות גם בקומונות, פשוט בקטן. 

אבל אם קומונות לא שונות בהרבה מקבוצות אנושיות גדולות ומיינסטרימיות – זה נכון לשני הכיוונים. ביל מטקלף (Bill Metcalf), חוקר אוסטרלי שבחן קומונות רבות לאורך שלושים שנה, הגיע למספר מסקנות שאולי יפתיעו אתכם. 

למשל, מטקלף טוען שהסיכוי של קומונה ממוצעת להיכשל ולהתפרק לא שונה הרבה, מבחינה סטטיסטית, מסיכויי ההצלחה של כל עסק קטן ממוצע. רוב הקומונות לא מצליחות לעבור את שלב התכנון הראשוני. מתוך אלו שקמות בפועל, חצי נסגרות בתוך פחות משנתיים, וכמחצית מאלה ששרדו ייסגרו בתוך חמש שנים. זה נשמע המון – אבל זו המציאות גם בתחום העסקים: למשל, מתוך 500 החברות שהופיעו ברשימת Foutune 500 ב-1955, רק כשישים חברות שרדו עד לימינו אנו. זאת ועוד, קומונה ששרדה למעלה מחמש שנים, סביר להניח שתשרוד במשך המון זמן – כמו במקרה של קהילת Sabbathday Lake בארצות הברית שנוסדה ב-1783, או אפילו קבוצת דגניה אצלנו, שחוגגת את שנתה ה-111. 

גם שיעור התחלופה של אנשים בתוך הקומונה – מספר החברים שעוזבים ושמצטרפים, לא שונה משמעותית משיעור התחלופה בתחומי עשייה אחרים. מחקרים הראו ששיעור התחלופה של אחיות בבתי חולים ועובדים במפעלי תעשיה, למשל, גבוה יותר מזה של הקומונה הממוצעת. ולבסוף, גם מצבם הכלכלי של חברי הקומונה לא גרוע משמעותית מזה של האוכלוסיה הכללית. אמנם מחקרו של מטקלף מעלה שההכנסה הממוצעת של חבר קומונה נמוכה יותר וחברי קומונה נעזרים בקצבאות ממשלתיות קצת יותר מהמקובל – אבל השיתופיות בקומונה מפצה על כך, ברוב המקרים: לחברים יש גישה ליותר משאבים משותפים, דבר שמאפשר להם לשמור על רמת חיים גבוהה יחסית על אף הקצבאות והמשכורות הנמוכות.

ולבסוף, העובדה שאולי הכי תפתיע אתכם. פתחתי את הפרק עם ההנחה שבעקבות כשלון הקומוניזם נוצרה תחושה כאילו הקומונות נעלמו מן העולם. לא רק שההנחה הזו לא נכונה – המציאות הפוכה לגמרי. 

"[יעקב עובד] אני מוכרח לומר שעל פי מה שאני מוצא, אני רואה התפתחות מרשימה בעולם הזה. בזמנו, כאשר היה המשבר בתנועה הקיבוצית בשנות השמונים, כשעברו להפרטה קיצונית והיו קיבוצים שהיו על סף משבר – הדיעה הרווחת הייתה שהעולם השיתופי הולך ומתפרק. ההערכה הזו הייתה לא מדוייקת. הייתי משיב עליה כמו במאמר השנון של מארק טווין – 'הידיעות על מותי היו מוקדמות ומוגזמות.' מוקדם היה להספיד את התנועה הקיבוצית, ומוקדם היה להספיד את העולם הקומונלי. 

התנועה הקיבוצית אמנם עדין לא יצאה לגמרי מהמשבר, אבל מבחינה דמוגרפית היא לא בנסיגה אלא להפך, בעליה. בעולם של הקומונות לא רק שאין נסיגה, אלא שיש עליה מרשימה! לפי האינפורמציה בספרות, יש לפחות 4000 קומונות ברחבי העולם בכשמונים מדינות, כשהמדינה המובילה היא עדיין ארה"ב, שבה יש קרוב ל-1500. כל מי שעסק בנושא הזה אומר שהנתונים האלה הם מינימליים – יש המון דברים שלא מתפרסמים."

הקומונה לא מתה. היא רק החליפה שם. 

"[יעקב עובד] דחקו את המושג 'קומונה' מהספרות והכניסו במקום זה את המושג  Intentional Communities, 'קהילת יעוד.' כך תרגמנו את זה לעברית. 

הקומונה הפכה להיות לאחת מהצורות החברתיות שהם דנים בהן. בין היתר קראתי בכל מיני מקומות, זה הרצון שלהם להשתחרר מהמושג 'קומונה' מכיוון שהמושג הזה מעורר אסוציאציות בעייתיות. הם רצו להשתחרר מהדימוי של ההיפים. זה כבר לא קהילת שיתוף שבורחת מהציוויליזציה, אלא קהילת שיתוף שמעורבת. זה לא קהילת שיתוף של הפקרות, וחופש וסמים – אלא קהילת שיתוף שחי באורח חיים מקביל לאורח הכללי. הם רצו ליצור דימוי שונה לעולם השיתופי. זה מושג שכולל את הקומונות, את הקהילות האקולוגיות, של השיתוף החלקי, את הקהילות של תורות רוחניות בנוסח הניו-אייג' ומגוון שלם של קהילות שהתלכדו על יסוד מטרה מסויימת, והמטרה היא צדק חברתי, שותפות, אקולוגיה, קיימות ושמירה על הטבע, סולידריות, פתיחות לעולם ואמונה בתרבות הקואופרטיבית."

גם הרעיון הקומונלי עצמו עבר שינוי דרמטי והתאים את עצמו לחיים עירוניים וחילוניים. 

"[יעקב עובד] יש כל מיני קהילות ולא אכנס לכולן, אבל אחת אני רוצה לדבר עליה כי היא מאוד משמעותית לדעתי גם בארץ: קהילת הדיור השיתופי, Co Houseing. זה הפך להיות משנות השמונים, לדבר שמתפשט במהירות. אנשים מתלכדים יחד כדי לארגן קהילה שמתוכננת כשהעקרונות הן שלכל אחד יש דירה קטנה משלו, ובאמצע יש מרחב ציבורי שמשרת את כולם: יכולים לאכול בחדר אוכל, מבנים ציבוריים שמשרתים את כל הקהילה. ואז הדירות של כל אחד הן קטנות כי יתר הדברים הציבוריים יותר – חדר כביסה, גם מכוניות שמשרתות את הציבור – העיקרון הוא של בניית יחידה קטנה עם מרחב ציבורי שעומד לרשות כולם. כאשר זה מטפח את חיי הקהילה, כי הם עוברים שלבים שונים של התלכדות. בהתחלה הם מתכננים, אחר כך שוכרים מהנדס שבונה את זה, וכך הולכת ונבנית קהילה שהיא עירונית-שיתופית, עם דרגות שונות של שיתוף על פי החלטותיהם. הדבר מתנהל באורח דמוקרטי לפי כל הקהילה, זו לא תופעה של גורו והיפים. הם עונים על כמה צרכים חשובים של הציבור העירוני, כמו למשל מסגרת של אנשים שאתה מכיר, מסגרת של אנשים שיכולים להזדקן ולמצוא סעד. מסגרת שעונה על הבעיות של הניכור, שמאוד קריטיות בעולם האחר, כי אתה בתוך הקהילה. חינוך ילדים, בייביסיטר…השירותים שאתה מוצא בתוך קהילה שבנויה לחיי קהילה."

גם בישראל, למרות הניסיון הכואב של הקיבוצים, הרעיון הקיבוצי לא מת: הוא רק החליף צורה. את הקיבוצים המקוריים עם הרפת והגורן החליפו עשרות רבות של 'קיבוצים עירוניים': קהילות קטנות שמנהלות חיים שיתופיים בתוך ערים גדולות יותר. הקיבוצים העירוניים הראשונים בישראל הוקמו עוד בשלהי שנות השבעים – קיבוץ 'בראשית' שבירושלים, 'תמוז' בבית שמש ו'מגוון' בשדרות – והיום, על פי ההערכות, חיים בישראל כעשרים אלף איש ב-215 מסגרות שכאלה. ישנן קהילות של אמנים, קהילות דתיות, יש קהילות המאוגדות סביב פעילות התנדבותית ואחרות על עשייה חינוכית. המגוון גדול ומרשים. 

אפילו הקיבוצים הותיקים – או חלקם, בכל אופן – מתחילים להתאושש ולהדליק מחדש את הניצוץ הקהילתי שקצת הלך לאיבוד בעקבות המשבר. כך קורה, למשל, בקיבוץ נחשון שעימו פתחנו את הפרק. הנה שוב יעקב לזר, מזכיר הקיבוץ לשעבר. 

"[יעקב לזר] אני רוצה להגיד לגבי קיבוץ נחשון, שהגיע דור חדש של בני קיבוץ ובני זוגם שהצטרפו לא מעט, והם מחדשים את היחד. השנה פעם ראשונה בנחשון, אחרי למעלה מעשר שנים שלא חגגו את הפסח יחד – היה צוות שהרים חג פסח משותף. ארוחת ליל שבת פעם בחודש משותפת, פעם ראשונה הייתה לפני שבוע. קיבוץ נחשון הייתה תקופה שלפחות עשור של שקיעת היחד, ועכשיו יש התעוררות מחדש שכמובן תלויה באנשים שמפעילים אותה." 

קהילות היעוד המודרניות סובלות מאותן בעיות ואותם הקשיים מהן סבלו קומונות לאורך כל ההיסטוריה: מאבקי כוח, קשיים כלכליים, בעיות ניהול ומה לא. אבל מצד שני, נדמה שהחדשנות הטכנולוגית מזרימה בהן דם חדש. 

פרופ' יעקב עובד מספר שהמסע האישי שלו לחקר הקומונות החל בניסיון שלו לגלות האם ישנן ברחבי העולם עוד קבוצות שמתמודדות עם הקשיים שהוא וחבריו חוו בקיבוץ שלהם. אז, בשנות החמישים, הקומונות היו מבודדות זו מזו וכל אחת מהן נאלצה להתמודד עם הקשיים והאתגרים שלה לבדה. בישראל, שבה המדינה תמכה ועזרה וחלק גדול מהקיבוצים היו מאוגדים תחת 'התנועה הקיבוצית', היה אולי קל יותר ללמוד מקהילות אחרות מה עובד ומה לא ואיך אפשר לפתור בעיות שונות בדרכים מקוריות – אבל ברוב העולם, הקומונות היו כל אחת לעצמה. 

"[יעקב עובד] המניע שהביא אותי לעסוק בקומונות שבעולם…אני בשנת 1949 הייתי שותף לקבוצה שייסדה את קיבוץ פלמחים, ומאז אני חבר קיבוץ פלמחים. כבר בראשית דרכי עניין אותי מאוד לדעת האם יש לנו אחים בעולם? האם אנחנו היחידים שמנסים להתמודד עם חברה שבה אין רכוש פרטי ויש שותפות מלאה. והסתקרנתי מאוד להכיר אם יש קבוצות כאלה בעולם. זה היה המניע שדחף אותי לקרוא ולהתעניין."

ביל מטקלף מציין שני מאפיינים חשובים של קהילות שמצליחות לשרוד הרבה זמן: חזון משותף לכלל החברים, וגמישות שמאפשרת להן להתמודד עם אתגרים כלכליים וחברתיים. האינטרנט והגלובליזציה מעניקים לקהילות הייעוד המודרניות כלים רבי עוצמה בשני המישורים האלה. מצד אחד, הם מאפשרים לחברי קהילות היעוד לתקשר זה עם זה בקלות: לשאול שאלות, להתייעץ ולגלות דרכים חדשות להתגבר על אתגרים מוכרים. במילים אחרות, כבר לא צריך להמציא את הגלגל מחדש בכל פעם, וקל יותר ללמוד מטעויותיהם של אחרים. בנוסף, אתרי אינטרנט כמו ic.org, שמחזיק רשימה של אלפי קהילות ייעוד בכל רחבי העולם, עוזרים למי שרוצים להצטרף לקהילה למצוא את הקהילה שמתאימה בדיוק להם. ב-ic.org, למשל, אפשר לסנן את הרשימה לפי מגוון של פרמטרים: אורח חיים שיתופי יותר או שיתופי פחות, אורבני או חקלאי, דתי או חילוני, צמחוני או קרניבורי ומה לא. יחד עם סינון נכון של המצטרפים, אתרים כאלה מעלים את הסיכוי שחברי הקבוצה יחלקו את אותם עקרונות ואת אותו החזון – והסבירות להצלחה של הקהילה עולה בהתאם. 

אז האם הקומונה מתה? לא, ממש לא. למרות הקשיים והכשלונות – הרעיון הקומונלי אף פעם לא מת, וההבטחה לאידיליה אוטופית עדיין מושכת ומפתה עבור אנשים רבים, בדיוק כמו בעבר. את השדות החקלאיים החליפה האורבניות, והמחרשות הן היום מחשבים ניידים – אבל קיבוץ אורבני הוא עדיין קיבוץ. סוג של… ההבדל הוא שהטכנולוגיה המודרנית נותנת בידי קהילות היעוד כלים שאף פעם לא היו להן, ואולי משפרת את הסיכוי שלהן לשרוד ואפילו לשגשג ולפרוח. האם זה המפתח להרמוניה וחיים מאושרים? ימים יגידו. 

[עושים היסטוריה] 308: פרופ' גליה רהב – קורונה, מבט אל העתיד (פרק של 'לעומק הרפואה')

הפודקאסט עושים היסטוריה
לפני זמן קצר התבשרנו שפרופ' גליה רהב, מנהלת היחידה למחלות זיהומיות בשיבא ומי שניהלה את הקמת מערך הקורונה הייעודי בבית החולים, נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות הקרוב. פרופ' רהב היא גם האורחת שלנו בפרק זה של 'לעומק הרפואה', שירות לציבור של חברת סאנופי. מה צופן לנו העתיד לגבי וירוס הקורונה? האם נצליח למצוא לו חיסון בקרוב, והאם יש סיכוי שיעלם באותה המהירות שבה הופיע?
האזנה נעימה,
רן.

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link


[עושים רפואה] בדיקת מעבדה

פודקאסט עושים רפואה

בדיקות המעבדה הן חלק מהשגרה השוטפת בעולם הרפואי, אולם רק בעקבות הקורונה הגיע התחום הזה – שבדרך-כלל נמצא מאחורי הקלעים – היישר אל קדמת הבמה. בפרק זה נאיר על בדיקות המעבדה, נבין איך עובד המכשיר שחולל מהפכה בתחום, וכמובן נתייחס לזווית של בדיקות המעבדה על מגפת הקורונה.

בפרק ראיינו את ליאור שיין, מנהל המעבדה באסותא ראשון, וד"ר יובל גפן, מנהל המעבדה המיקרוביולוגית ברמב"ם.

[עושים היסטוריה] 307: גלי מוח, חלק ב' – מה תפקידם של גלי המוח?

כשאנחנו רואים כוס כחולה, איך מחבר מוחנו את האובייקט 'כוס' אל הצבע 'כחול'? שאלה זו, המוכרת כ'בעיית הקישור' (The Binding Problem) דירבנה את חוקרי המוח להעלות השערה מסקרנת לגבי טבעם ותפקידם של גלי המוח, השערת 'קישור באמצעות סינכרון'.
 
האזנה נעימה,
רן.
 

[ratemypost]


רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link



פרק 307: מה תפקידם של גלי המוח? – חלק ב'

בפרק הקודם עקבנו אחרי סיפורו של ה – EEG: מכשיר שמאפשר לחוקרים ולרופאים 'להציץ' לתוך הנעשה מתחת לעצם הגולגולת, ולמדוד את השינויים בשדה החשמלי שמייצר המוח שלנו בעת פעילותו. סיפרתי לכם על התגלית המפתיעה של 'גלי מוח': שינויים מחזוריים בשדה החשמלי של המוח, שמופיעים ונעלמים באזורים שונים של המוח ובמצבי תודעה שונים, כמו למשל עירות, שינה, חשיבה מאומצת וכדומה. ישנם כמה וכמה גלי מוח בעוצמות ובתדרים שונים, והחוקרים נתנו להם שמות לפי סדר האלפבית היווני – אלפא, בטא, גמא וכדומה. 

האתגר הראשוני של חוקרי המוח היה לעשות סדר בבלאגן הגדול של גלים שונים ומשונים שמתגלגלים בתוך המוח בו זמנית, נקלטים יחדיו באלקטרודות של ה EEG ומסתירים ומכסים זה את זה. מי שתרמה רבות לפתרון הבעיה הזו הייתה 'התמרת פוריה' – כלי מתמטי רב עוצמה המאפשר לנו להפריד את האות הכיאוטי שנקלט ב EEG למרכיביו השונים. טכניקה זו הפכה את ה EEG למכשיר רפואי שימושי מאוד, שמסייע לרופאים לאבחן שורה ארוכה של מחלות ותופעות נוריולוגיות – מאפילפסיה ועד שבץ – מבלי שיצטרכו לפתוח את מכסה הגולגולת ולחשוף את רקמת המוח העדינה. 

כיום אנחנו יודעים לומר שמקורם של גלי המוח הוא בעובדה שהנוירונים במוח מאוגדים לקבוצות של אלפי עד מיליוני נוירונים, והנוירונים בתוך כל קבוצה מסונכרנים ביניהם – דהיינו, פולטים או קולטים אותות חשמליים בזמנים מסויימים ומשתתקים בזמנים אחרים, כמו מקהלה תחת שרביטו של מנצח קפדן.

אבל כמו תמיד במדע, ההבנה הזו רק סייעה לחשוף שאלה חשובה ועמוקה יותר: מה תפקידו של הסנכרון הזה במוח? אפשר לדמות את חוקרי המוח לחייזרים שנתקלו בפעם הראשונה במנוע של מכונית, ומאזינים לרעש שפולטות הבוכנות. מתוך הרעש המחזורי, החייזרים מסיקים שכל ארבעת הבוכנות במנוע מסונכרנות זו עם זו – כשאחת עולה, השניה יורדת וכן הלאה – אבל כעת הם מנסים להבין אם לסנכרון הזה יש משמעות קריטית לאופן פעולתו של המנוע. ואכן, כפי שנגלה מיד, נדמה שכפי שהסנכרון בין הבוכנות הוא קריטי לפעולה תקינה של מנוע מכונית – כך גם לסנכרון החשמלי בין הנוירונים יש תפקיד חשוב במוח. למעשה, נדמה שאלמלא הסנכרון הזה, לא היינו חווים את מה שאנחנו מכנים בשם 'תודעה' או 'הכרה'. 

אקדים ואומר שהשאלה הזו היא קרוב לוודאי אחת השאלות המורכבות והקשות ביותר במדע המודרני. אנחנו בקושי מבינים איך פועל מוחה של תולעת זעירה, ועל אחת כמה וכמה שאנחנו לא מבינים מה קורה במוח שלנו, על עשרות מיליארדי הנוירונים שבו. ובכל זאת, בעשרות השנים האחרונות השתפרו הכלים שבידי החוקרים באופן דרמטי. ה EEG שפיתח הנס ברגר בשנות השלושים מסוגל למדוד את גלי המוח ברזולוציה של מיקרושניות, אבל רק כשמדובר בגלים חזקים יחסית – כאלה שמסוגלים לעבור דרך עצם הגולגולת – וברזולוציה מרחבית נמוכה יחסית: דהיינו, קשה לדעת במדויק מאיזה איזור במוח מגיעים הגלים. בזמן שחלף מאז ברגר זכינו בשורה של מכשירי מדידה שמפצים, כל אחד בדרכו, על חולשותיו של ה EEG. ה MEG, למשל, הוא מכשיר שמודד את גלי המוח באמצעות השפעתם על השדה המגנטי של המוח, בניגוד לשדה החשמלי שמודד ה EEG. הוא אמנם יקר, גדול ומורכב יותר מ EEG, אבל הוא נותן לחוקרים תמונה הרבה יותר מדוייקת לגבי מיקום הגלים השונים בתוך המוח. גם האלקטרודות שבהם משתמשים כדי למדוד את הפעילות החשמלית בתוך רקמת המוח השתפרו מאוד, וכיום חוקרים שעובדים עם חיות מעבדה מסוגלים למדוד את הזרמים החשמליים העדינים אפילו ברמה של הנוירון הבודד – טכנולוגיה המכונה Local Field Potential (או LFP, בקיצור).

אז מה מגלים לנו מכשירי המדידה החדשים האלה על תפקידם של גלי המוח בתוך המכונה האדירה והמורכבת הזו שיושבת לנו בין האוזניים? כדי להתחיל לענות על השאלה הזו, אנחנו קודם כל צריכים להבין איך מיוצג מידע בתוך המוח, וכיצד הנוירונים השונים מדברים זה עם זה. 

הצעדים הראשונים לקראת פתרונה של החידה הזו נעשו עוד במאה ה-18: לואיג'י גלוואני האיטלקי היה הראשון להבין שהמידע במערכת העצבים מועבר באמצעות אותות חשמליים. מחקרים שנעשו במחצית הראשונה של המאה העשרים חשפו את המנגנון המדוייק של האותות האלה – מנגנון המכונה 'פוטנציאל פעולה'. 

סיפרתי לכם בהרחבה על פוטנציאל הפעולה בפרקים שעסקו בניתוחי לב ולכן אחזור כאן רק על עיקרי הדברים. לכל נוירון יש אקסון, שהוא מעין ענף ארוך וצר שבוקע מתוך גוף התא. פוטנציאל הפעולה הוא פולס חשמלי – ספייק, בשמו המקובל – שנע במהירות לאורך האקסון כמו ילד שמתגלש במגלשה. בקצה האקסון ישנה סינפסה, שהיא נקודת החיבור אל הנוירון הבא בשרשרת: כשהספייק החשמלי מגיע אל קצה האקסון הוא גורם לסינפסה להפריש כימיקלים מסויימים, ואותם כימיקלים משפיעים על הנוירון הבא ויכולים לגרום גם לו להפיק ספייק חדש, וכן הלאה. כך עובר מידע מנוירון אחד לנוירון שני. 

אבל זה לא סוף הסיפור. ספייק בודד לא מכיל הרבה מידע: כל מה שהוא יכול להגיד לנוירון הבא בתור זה 'כן' או 'לא', 'יש' או 'אין'. ברובם המוחלט של המקרים, כמובן, זה לא מספיק – למשל, כשאור נופל על הרשתית שבעין, אנחנו רוצים לדעת לא רק אם 'יש אור' או 'אין אור', אלא כמה אור נופל על הרשתית, או במילים אחרות – מה מידת הבהירות של האור. 

ספייק בודד לא מספיק לשם כך, ולכן הנוירון שולח באקסון שלו כמה ספייקים בזה אחר זה – מה שמכונה 'רכבת ספייקים'. המידע שרוצה להעביר הנוירון מיוצג על ידי קצב שליחת הספייקים – דהיינו, כמה ספייקים נשלחים בכל יחידת זמן. לשם ההסבר, נניח שאני וחבר שלי נמצאים בגן השעשועים עם הילדים שלנו: אני נמצא למעלה, בראש המגלשה, והחבר בתחתית המגלשה. נאמר שסיכמנו מראש שהחבר מביא לי כל שעה בירה צוננת, ואני צריך לומר לו כמה בירות אני רוצה – אבל, אסור לנו שהנשים שלנו, שיושבות בצד, יידעו שאנחנו מדברים על בירה, אחרת זה ייראה בטעות כאילו אנחנו לא סובלים, וכל אבא מתחיל יודע שזה אסור בתכלית האיסור. אז מה אפשר לעשות? אני והחבר תיאמנו קוד סודי. אם אני רוצה בירה אחת – אני שולח במגלשה ילד אחד. אם אני רוצה שתי בירות – אני שולח למטה שני ילדים בזה אחר זה, וכן הלאה. במילים אחרות, העברתי לחבר את המידע לגבי מספר הבירות שאני רוצה, מקודד בתור מספר הילדים שיורדים במגלשה בכל יחידת זמן. 

ניסוי קלאסי שנערך עוד ב-1926 הדגים את הקידוד הזה בצורה נאה: החוקרים תלו משקולת על שריר של צפרדע, ובחנו את הספייקים שנשלחו מהשריר אל המוח. ככל שהמשקולת הייתה כבדה יותר, כך גדל קצב הירי של הספייקים ומספרם בתוך כל 'רכבת ספייקים' שכזו. אם כן, באמצעות שינוי קצב ירי הספייקים, מסוגלים הנוירונים לקודד ביעילות מידע מגוון ומשתנה, מרמת הבהירות של האור שנופל על הרשתית, דרך מידע על ריח מסויים שהתקבל בנחיריים ועד תדר הצליל שנתקבל באוזן. 

מנגנון רכבת הספייקים הוא ללא צל ספק אחת ה"המצאות" – אם אפשר לכנות זאת כך – המדהימות ביותר של הטבע. האבולוציה יצרה כאן, הלכה למעשה, מכניזם של תקשורת דיגיטלית באמצעות 'חומרה' ביולוגית: הספייקים שיורים הנוירונים הם המקבילה של הטבע לביטים שעוברים בקווי התקשורת של המחשבים שלנו. הם גם מקנים למוח את אותם היתרונות שאנחנו מקבלים מתקשורת דיגיטלית, כמו הגמישות בהעברת סוגים מגוונים של תוכן וחסינות גבוהה להפרעות כתוצאה רעשים חיצוניים. 

אבל על כל מעלותיו, מנגנון רכבת הספייקים להעברת מידע – לא מספיק כדי להסביר במלואה את המורכבות האדירה של המוח. חוקרי המוח מבינים כבר מזה כמה עשרות שנים שישנן תופעות שכדי להסביר אותן, צריך למצוא מנגנון נוסף – או אולי מנגנונים נוספים – שישלימו את מנגנון רכבת הספייקים. 

אחת התופעות המאתגרות הללו היא זו המכונה The Binding Problem, 'בעיית הקישור' בתרגום חופשי. 

לשם ההסבר, נניח שאתם רואים על השולחן מולכם כוס כחולה. המידע שמגיע אל העין הוא בסך הכל אוסף של פוטונים, ועל המוח מוטלת המשימה לפענח את המידע הזה ולהעניק לו משמעות. זאת אומרת, המוח צריך להיות מסוגל לסנן מתוך שטף הפוטונים קבוצה ספציפית של פוטונים, להגדיר אותה כ'כוס' – ולהצמיד לאובייקט החדש הזה את כל אוסף התכונות שקשורות אליו, כמו למשל הצבע שלה, החומר ממנו היא עשויה וכדומה. 

אבל כאן יש בעיה. אנחנו יודעים שהמידע שמגיע למוח מהחושים מעובד במספר איזורים שונים במקביל: זאת אומרת, יש איזור במוח שתפקידו לזהות את קווי המתאר של הכוס, ואיזור אחר שאחראי על זיהוי הצבע שלה. שני החישובים האלה מתבצעים בו זמנית באיזורים שונים של המוח, והתוצאות שלהם 'מאוחדות' לכדי תפיסה או הבנה שעל השולחן ישנה 'כוס בצבע כחול'. 

השאלה המתבקשת היא – כיצד מתבצע האיחוד הזה? במילים אחרות, אנחנו יכולים להניח שהמידע אודות צורת הכוס והצבע שלה מיוצג במוח באמצעות רכבות ספייקים שעוברות בין הנוירונים השונים – אבל מי הגורם שמחבר בין הכוס והצבע שלה במוח? מי יוצר את הקישור בין התכונות השונות של כל עצם? כל שאנחנו יודעים לומר, אין איזור אחד מרכזי ש"שולט" על שאר האיזורים ומוריד להם פקודות בנוסח 'אתה, האיזור שזיהה כוס – תעביר את המידע שלך לאיזור שזיהה את הצבע הכחול." המוח לא עובד ככה. איך שהוא, התזמורת המורכבת שמנגנת לנו בתוך הראש מצליחה לתפקד גם בלי מנצח. 

וזה עוד לא הכל. מה יקרה אם נניח על השולחן שלנו, לצד הכוס הכחולה – צלחת צהובה. כעת המוח צריך ליצור שני ייצוגים שונים של שני עצמים שונים, שלכל אחד מהם תכונות שונות. דהיינו, עכשיו יש לנו 'כוס', 'צלחת', 'כחול' ו'צהוב', והמוח צריך להפריד בין הכוס והצלחת, והצמיד לכל אחד מהעצמים את הצבע הנכון. איך יודע המוח לנתב את המידע שמעבירים את הנוירונים כך שבסופו של דבר אנחנו רואים את הכוס ככחולה, ולא צהובה? 

וזה רק על קצה המזלג. בעולם האמיתי, לכל עצם יש אינספור מאפיינים ותכונות – מה שאומר שישנן עשרות אם לא מאות קבוצות שונות של נוירונים שכל אחת מהן אחראית על עיבוד חלק מהמידע המתקבל. חלק מהמידע הזה מגיע מהחושים –  צבע, מרקם, ריח – וחלק מהזכרון שלנו: למשל, האם הכוס המדוברת היא כוס חד-פעמית שקניתי בסופר, או כוס מיוחדת שהעניקה לי סבתי האהובה. כל פריט מידע כזה משפיע על התפיסה שלי של האובייקט ועל האינטראקציה שלי איתו. 

זו , אם כן, בעיית הקישור: איך מצליח המוח לחבר את כל פריטי המידע השונים והמשונים שמסתובבים להם בין קבוצות הנוירונים השונות – וליצור מהם חוויה אחת ויחידה, מאוחדת במרחב ובזמן – חוויה שאנחנו נוהגים לכנות אותה בשם 'הכרה' או 'תודעה'? 

תשובה אפשרית אחת היא שישנם נוירונים מיוחדים במוח, שזה תפקידם: לקשר בין קבוצות שונות ולאחד את המידע המופק מהן. ואכן, יש נוירונים מיוחדים כאלה ועושה רושם שהם מבצעים לפחות חלק מפעולת הקישור הזו – אבל מעטים מדי. ככל שאנחנו מבינים היום, כמות נוירוני הקישור במוח לא מספיקה כדי להתמודד עם האתגר הזה: יש יותר מדי סוגי מידע וקישורים שהמוח צריך לבצע ביניהם, ופחות מדי נוירונים מיוחדים כדי לעשות את זה. מה שאנחנו מחפשים היא ככל הנראה מערכת דינמית: מערכת שמסוגלת לשנות את צורתה או את הקונפיגורציה שלה כדי להתמודד עם עושר המידע שהמוח מתמודד מולו. אפשר לדמות מערכת כזו לרובוטריק: כשהוא צריך לנסוע בכביש, הרובוטריק לובש צורה של רכב – וכשהוא צריך להלחם בשקרניקים הוא מחליף צורה  למשהו שמזכיר בן אדם. 

אבל כאן בדיוק טמונה הצרה. הנוירונים במוח מסוגלים להשתנות: הם יכולים ליצור חיבורים חדשים ביניהם ולנתק חיבורים קיימים שכבר לא מועילים. אבל השינויים האלה לוקחים ימים, שבועות ואפילו שנים – ואילו המוח צריך לעבד את המידע שמגיע אליו בתוך שברירי שניה. אז מה עושים? איך בונים מערכת עיבוד מידע שמסוגלת להשתנות ולהסתגל למצבים חדשים כהרף עין? 

במשך שנים רבות, מאז נתגלתה העובדה שנוירונים מעבירים ביניהם מידע כ'רכבת של ספייקים', חוקרי המוח התמקדו במספר הספייקים שעוברים בכל רכבת, ובקצב שלהם. הם לא כל כך התעניינו בתזמון של הספייקים. לשם ההסבר, נניח שהחוקרים צופים בתחנת רכבת וברכבות שיוצאות ממנה. מה שעניין אותם היה כמה רכבות עוזבות את התחנה בכל רגע נתון, וכמה קרונות יש בכל רכבת. השאלה האם רכבת מסויימת יצאה בשעה חמש ודקה או בחמש ושתי דקות – לא נראה כל כך רלוונטית. כולם הניחו שמכיוון שהמוח שלנו הוא רקמה ביולוגית וכאוטית, ולא מכונה מדוייקת ומתוכננת בקפידה כמו מחשב אלקטרוני – התזמון המדויק של רכבות הספייקים האלה הוא אקראי למדי, כך שזה לא ממש משנה מתי בדיוק נוירון יורה את רכבת הספייקים שלו, כל עוד הוא עושה את זה בתוך חלון זמן רצוי כלשהו. יש בזה הרבה הגיון, ולראייה – גם התזמון של הרכבות של רכבת ישראל נראה די אקראי רוב הזמן, ובכל זאת אנשים שאין להם שום ברירה אחרת משתמשים בה, כי אין להם שום ברירה אחרת. 

אבל אתגרים כמו בעיית הקישור דירבנו את החוקרים לחשוב מחדש על הנחת היסוד הזו, ובשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת הציעו מספר מדענים השערה חדשה בשם 'קישור באמצעות סינכרון' – שבבסיסה עומד הרעיון שלתזמון של רכבות הספייק דווקא יש חשיבות מכרעת לתפקוד התקין של המוח. 

בואו ניזכר לרגע באופן שבו נוצרים גלי המוח. כפי שהסברתי בפרק הקודם, הגלים שאנחנו מודדים ב EEG הם תוצאה של העובדה שלכל נוירון יש פרקי זמן מוגדרים שבהם הוא פעיל מבחינה חשמלית. בזמנים מסויימים הנוירון פעיל – ובאחרים, הוא מושבת. ההשבתה הזו נכונה ליציאה של הנוירון – וגם לכניסות שלו: דהיינו, אם הנוירון מקבל מידע באחת הכניסות בזמן חצי המחזור שבו הוא מושבת – הנוירון יתעלם מהמידע הזה, הוא לא יתייחס אליו. 

איך עשויה ההתנהגות הזו של הנוירונים לתרום לניתוב נכון של המידע בתוך המוח? ובכן, בואו נניח לשם הדוגמה שישנה קבוצת נוירונים שזיהתה את הצבע הכחול. המידע על הזיהוי צריך לעבור לקבוצה אחרת של נוירונים – למשל, לנוירונים שאחראים על יצירת אובייקט ה'כוס' במוח. אבל הנוירונים של הצבע הכחול לא יודעים לאיפה הם צריכים לשלוח את המידע שלהם: הם בסך הכל מעבירים אותו הלאה לנוירונים הבאים בשרשרת, וזה הכל. אם לא נעשה שום דבר, המידע על הצבע הכחול עשוי להגיע בטעות לקבוצת הנוירונים שאחראית על יצירת אובייקט הצלחת, ואז נתפוס את הצלחת ככחולה. לא טוב. 

אבל מה יקרה אם קבוצת הנוירונים של הצבע הכחול וקבוצת הנוירונים של הכוס יהיו מסונכרנות ביניהן? זאת אומרת, דפוס הפעילות המחזורי שלהן יהיה כזה שבזמן שלנוירונים של הצבע הכחול מותר להוציא מידע, לנוירונים של הכוס מותר לקבל מידע – אבל, וזה הקטע הקריטי, הנוירונים של הצלחת לא מסונכרנים לאותו התדר. דהיינו, כשהנוירונים של הצבע הכחול פולטים את המידע שלהם, הנוירונים של הצלחת 'חירשים' ולא מסוגלים לקלוט מידע. יצרנו כאן, הלכה למעשה, נתיב שרק בו המידע יכול לעבור – ואין לו אפשרות אחרת. שימו לב שלא מדובר בנתיב פיזי של חיבוריות בתוך המוח, אלא בנתיב שמושתת על תזמון. המידע שפולטים הנוירונים של הצבע יכול להגיע, פיזית, גם לנוירונים של הכוס וגם לנוירונים של הצלחת – אבל מכיוון שרק הנוירונים של הכוס נמצאים במצב 'האזנה' בעוד שהנוירונים של הצלחת נמצאים במצב של 'התעלמות', דה פקטו המידע זורם רק לנוירונים של הכוס. הדבר דומה למקלט רדיו כמו שיש לנו ברכב: בכל רגע נתון האנטנה קולטת שידורים מעשרות תחנות רדיו שונות – אבל המקלט ישמיע לנו רק את התחנה שבחרנו בה, ויתעלם מכל השאר. 

היופי של הרעיון הזה, קישור באמצעות סנכרון, הוא בגמישות שהוא מעניק למוח. בכל רגע נתון אפשר לחבר קבוצות שונות של נוירונים באמצעות סנכרון זמני של היציאות והכניסות שלהם – וברגע שאין צורך יותר בחיבור כזה, מפסיקים את הסנכרון. זה דומה למצב שבו יש לנו מערכת מסועפת של כבישים שבהן מכוניות יכולות עקרונית לנוע לכל מקום ובכל כיוון – אבל באמצעות שליטה על רמזורים ושלטי הכוונה הבקרים במרכז השליטה יכולים להכווין את התנועה רק לנתיבים הרצויים, בלי צורך להקים ולהסיר מחסומים פיזיים. 

ואכן, ניסויים רבים שנערכו במרוצת שלושים השנים האחרונות מצביעים על כך שגלי המוח הם האחראים – במידה כזו או אחרת – על ניתוב ועיבוד המידע במוח. בפרט, גלי גמא בתדר של ארבעים הרץ הם אלה שמקשרים בין קבוצות שונות של נוירונים שמעבדות סוגים שונים של מידע חושי במקביל. 

לדוגמה, ישנו ניסוי קלאסי שבו נותנים לנבדקים להתבונן בדפוס של נקודות שחורות על רקע לבן. במבט ראשון, עושה רושם שהדפוס של הנקודות השחורות אקראי לחלוטין – אבל אם מסתכלים עליו מספיק זמן, מבינים שבעצם מדובר בתמונה של כלב דלמטי על רקע דומה מאוד. ברגע שהנבדק מבין שמה שהוא רואה זה בעצם כלב דלמטי – הוא צריך ללחוץ על כפתור. ב EEG אפשר לראות ששלוש מאות עד חמש מאות מילישניות לפני הלחיצה על הכפתור, מופיע במוחו של הנבדק פרץ פתאומי של גלי גמא. אם השערת הקישור באמצעות סנכרון נכונה, אזי יכול להיות שפרץ גלי הגמא הזה מציין את הרגע המדוייק שבו הצליח המוח לאחד את המידע אודות הנקודות השחורות – מידע שהיה מפוזר במוח על פני אזורים שונים של עיבוד – לכדי אובייקט אחד ויחיד, שהוא הכלב. זה הרגע שבו הרעיון של 'כלב' הופיע בתודעה שלנו. 

השערת הקישוריות באמצעות סינכרון עשויה להסביר מגוון רחב של תופעות מעניינות שאנחנו רואים במוח – כמו, למשל, בזמן שינה. 

מחקרים רבים הראו שבזמן שינה עמוקה מופיעים במוח פרצים של גלים בתדרים של שבעה עד ארבעה עשר הרץ – גלים המכונים 'כישורי שינה' (Sleep Spindels בלעז). הגלים האלה מופיעים בתלמוס, שהוא האזור במוח שאחראי על עיבוד מרבית המידע החושי והתנועתי שלנו.  מה תפקידם של כישורי השינה, ומה הם עושים בתלמוס, סציפית? ובכן, תפקיד אפשרי אחד הוא שהסנכרון החדש בדמות כישורי השינה 'שובר' את הסנכרון שקיים בדרך כלל בין הנוירונים שאחראים על הקלט החושי ובין שאר האיזורים במוח. באופן זה, כישורי השינה מונעים מהקלט החושי להפריע לנו ולהעיר אותנו משנתו. זאת אומרת, האוזניים ממשיכות לקלוט גלי קול, לדוגמה – אבל הנוירונים שמעבדים את המידע הקולי לא מסונכרנים עם הנוירונים הבאים אחריהם בשרשרת, וכך המוח מתעלם מרעשים. 

תפקיד אפשרי נוסף של כישורי השינה הוא ליצור סנכרון חדש בין שני איזורים חשובים נוספים במוח: ההיפוקמפוס (hippocampus) ,שאחראי על הזכרון, והניאו-קורטקס (Neo-cortex) שאחראי על פונקציות 'גבוהות' כגון תודעה, התמצאות במרחב וכדומה. הסנכרון הזה מאפשר להיפוקמפוס להעביר מידע שהצטבר אצלו במהלך שעות הערות, אל הניאוקורטקס – ואולי זה מסביר איך אנחנו מעבדים בזמן השינה מידע חדש שלמדנו במהלך היום, ואיך מידע שנשמר בזכרון לטווח קצר עובר לאחסון בזכרון לטווח ארוך. ניסויים הראו כשהנבדק לומד משהו חדש במהלך היום, יהיו יותר כישורי שינה, יותר פרצים של גלי מוח – במהלך השינה. 

נקודה מעניינת נוספת קשורה בעובדה שכפי שציינתי, יש לנו מגוון של גלים שונים במוח שנבדלים בתדר ובמיקום שלהם. למשל, למשל, גלי האלפא שגילה הנס ברגר הם בעלי תדר של שמונָה עד עשרה הרץ ומופיעים באזורים נרחבים יחסית של המוח, בעוד שגלי גמא הם בעלי תדר גבוה יותר ומופיעים באזורים ממוקדים וקטנים יותר. מה פשר ההבדלים האלה? 

מילת המפתח היא 'היררכיה'. בדוגמה של הכוס הכחולה אמרנו שישנם כמה איזורים שונים שאחראים על עיבוד היבטים ספצפייפים של הקלט החושי: איזור שאחראי על צבע, איזור שאחראי על זיהוי צורה, איזור שאחראי על מרקם החומר וכן הלאה וכן הלאה. בגל של ארבעים הרץ, זמן המחזור – זאת אומרת, הזמן שחולף מרגע תחילת הגל ועד שהוא מסתיים – הוא בערך עשרים וחמש אלפיות השניה. דהיינו, למידע יש בערך עשרים וחמש אלפיות השניה לעשות את הדרך מנוירון אחד לשני. כשמדובר בקבוצות נוירונים קרובות יחסית אלה לאלה – זה עשוי להספיק, אבל כשהנוירונים רחוקים מדי זה מזה זמן המחזור צריך להיות ארוך יותר כדי לאפשר למידע להספיק להגיע בזמן ליעדו. גל אלפא, שהתדר שלו נמוך יותר ובהתאמה זמן המחזור שלו ארוך יותר – עשוי להיות המכניזם שמאפשר לסנכרן איזורים מרוחקים יחסית של המוח, וזה גם עשוי להסביר מדוע גלי האלפא משתרעים על פני אזורים נרחבים יחסית. הסברה המקובלת היא שגלי אלפא יוצרים מבנה היררכי של שכבות עיבוד, כשגלי המוח המהירים אחראים על עיבוד ראשוני של המידע וגלי האלפא האיטיים מסייעים לאגד את המידע המעובד לכדי תפיסה קוהרנטית ושלמה יותר. 

הקישוריות באמצעות סנכרון עשויה להסביר גם מגוון של הפרעות ומחלות נוירולוגיות שונות. לסינכרון, כפי שראינו, יש יתרונות – אבל מצד שני, גם לחוסר סנכרון יש תפקיד חשוב: הוא מונע ממידע להגיע למקומות שהוא לא צריך להגיע אליהם, וכך מאפשר לאיזורים השונים במוח לבצע את תפקידיהם בנפרד, בלי להפריע זה לזה. ומה קורה כשיש סנכרון-יתר? ובכן, מחלת הנפילה – 'אפליפסיה'- היא תופעה כזו של סנכרון-יתר במוח: במקום שרק קבוצות מסויימות של נוירונים יסתכרנו ביניהן, בהתקף אפילפטי כמעט כל המוח נכנס לפעילות מסונכרנת בו זמנית. סנכרון-יתר מביא לכך שהשליטה על זרימת המידע נפגעת, ההכרה נעלמת – והמוח מפסיק לתפקד כשורה. זו גם הסיבה שאנחנו יכולים לאבחן אפילפסיה בקלות באמצעות מדידת גלי המוח בזמן התקף. מחקרים אחרים הצביעו גם על קשר בין סכיזופרניה, אוטיזם, דיכאון והפרעה דו-קוטבית – להפרעות שונות בסנכרוניות התקינה של המוח. 

חשוב להדגיש ש'קישוריות באמצעות סינכרוניות' היא בסופו של דבר רק השערה – וההסבר שהיא מעניקה לפעולת המוח הוא במקרה הטוב חלקי בלבד. למשל, היא אולי מסבירה איך המידע מנותב בתוך המוח – אבל היא עדיין לא מסבירה מדוע המידע מנותב כפי שהוא מנותב. דהיינו, איך המוח יודע אילו אזורים צריכים לדבר זה עם זה כדי שהמידע יעובד בהצלחה. סביר להניח שככל שחקר המוח יתקדם, נגלה עוד מנגנונים נסתרים שאחראים על עיבוד וזרימת המידע במוח. המכשול העיקרי, מבחינה זו, הוא שעיקר הניסויים הפולשניים והמדידות המדוייקות בתוך המוח נעשות על בעלי חיים – שלא יכולים לספר לנו על החוויה ההכרתית שלהם. 

לסיכום, המצאת ה EEG ומכשירי המדידה הנוספים שבאו בעקבותיו, אפשרו לנו להבחין בתופעה מוחית חשובה שעד אותו הרגע – הייתה נסתרת לחלוטין: גלי מוח, שינויים זעירים בשדה החשמלי שמייצרת הפעילות החשמלית של המוח. התגלית הזו פתחה פתח לתגלית נוספת ודרמטית: דרך חדשה ולא מוכרת שבה מידע מנותב ומעובד בתוך המוח. וכמו תמיד, גם הגילוי החדשה הזה הביא בעקבותיו אלף שאלות ותעלומות חדשות. מי יודע כמה עוד מנגנונים חבויים ומפתיעים שכאלה מסתתרים בתוך המכונה המופלאה שיצר עבורנו הטבע?… 

רשימת מקורות וביבליוגרפיה

The What and Why of Binding: Review The Modeler's Perspective

https://web.archive.org/web/20181122145033/http://rsfs.royalsocietypublishing.org/content/royfocus/8/4/20180021.full.pdf

https://www.cell.com/neuron/fulltext/S0896-6273(00)80822-3?_returnURL=https%3A%2F%2Flinkinghub.elsevier.com%2Fretrieve%2Fpii%2FS0896627300808223%3Fshowall%3Dtrue

Binding by synchrony

Consciousness and the Binding Problem

Binding and the Phenomenal Unity of Consciousness

Visual Binding Through Reentrant Connectivity and Dynamic Synchronization in a Brain-based Device

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC3591697/

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/19715175

https://medschool.ucla.edu/body.cfm?id=1158&action=detail&ref=1471

http://www.bri.ucla.edu/nha/ishn/ab24-2002.htm

http://www.brainmaster.com/tfc/index_files/Publications/535-027%20theory%20and%20evolution%20of%20electroencephalographic.pdf

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/books/NBK390351/

http://www.brainmaster.com/tfc/index_files/Publications/535-027%20theory%20and%20evolution%20of%20electroencephalographic.pdf

https://www.cns.nyu.edu/wanglab/publications/pdf/wang.ecs2003.pdf

http://greymattersjournal.com/neural-oscillations/

https://neuroscience.stanford.edu/news/getting-brain-waves-history-and-resources

https://www.medicine.mcgill.ca/physio/vlab/biomed_signals/eeg_n.htm

http://www.measurement.sk/2002/S2/Teplan.pdf

https://biology.stackexchange.com/questions/44955/why-is-fast-fourier-transform-applied-to-raw-eeg-data

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC4823270/

https://www.mitpressjournals.org/doi/pdf/10.1162/thld_a_00080

https://econtent.hogrefe.com/doi/full/10.1027/0269-8803/a000192

https://sciencebeta.com/pyramidal-neurons/

https://scholars.huji.ac.il/sites/default/files/razyirmiya/files/2b._neurophysiology_-_synaptic_transmission.pdf

https://www.tuck.com/sleep-spindles/

https://www.hindawi.com/journals/np/2016/7328725/

https://www.psychologytoday.com/us/blog/the-athletes-way/201504/alpha-brain-waves-boost-creativity-and-reduce-depression

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC3084194/

https://www.researchgate.net/publication/8490406_Neuronal_Oscillations_in_Cortical_Networks/link/00b4952bb0ac8f4185000000/download

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC3740477/

https://www.researchgate.net/publication/328615252_A_Study_on_Mental_State_Classification_using_EEG-based_Brain-Machine_Interface

https://www.sciencealert.com/brain-to-brain-mind-connection-lets-three-people-share-thoughts

http://web.mit.edu/hst.722/www/Topics/StudentProposals/Gamma%20Oscillations.pdf.

https://en.wikipedia.org/wiki/Binding_problem

https://www.frontiersin.org/articles/10.3389/fncom.2018.00048/full

Distributed processing and temporal codes in neuronal networks

[עושים היסטוריה] 306: באגים, מזוודות וסוכני FBI- על משבר התכנה (ש.ח.)

הפודקאסט עושים היסטוריה
אם המכונית שלנו מתקלקלת אחת לכמה שבועות, אנחנו מחליפים אותה. אך העובדה שמערכות הפעלה ותכנות מורכבות דומות קורסות מדי פעם בפעם – הפכה לעובדה שלמדנו לחיות עימה, בלית ברירה. האם נוכל אי פעם להפטר לגמרי מבאגים ושגיאות תוכנה?
האזנה נעימה,
רן.

[ratemypost]


רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link


פנדה מזרנים

[עושים היסטוריה] 305: גלי מוח, חלק א' – המצאת ה EEG

הפודקאסט עושים היסטוריה
סערה חשמלית סוערת וכיאוטית אופפת את מוחנו בכל רגע נתון: גלי אלפא, בטא ורבים אחרים. בפרק זה נשמע על סיפור גילויים של גלי המוח ועל המכשיר הרפואי המזוהה עימם, ה- EEG, ונבין כיצד נוצרים הגלים ומה הם מגלים לנו על האופן שבו מתקשרים הנוירונים במוח זה עם זה.
האזנה נעימה,
רן.

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link



גלי מוח חלק א' – המצאת ה-EEG

הסיפור שלנו מתחיל באיש שנפל מסוס. 

הנס ברגר (Berger) החל את הקריירה האקדמית שלו כסטודנט למתמטיקה באוניברסיטת ג'נה שבגרמניה. הוא היה סטודנט מבריק וסקרן – אבל בתוך מספר חודשים גילה שמתמטיקה זה לא בשבילו.  הוא החליט לעזוב את הלימודים ולהתגייס לצבא. השנה הייתה 1892: לא היו עדיין טנקים או מכוניות – רק סוסים וכרכרות, וכך מצא את עצמו ברגר בחיל הפרשים. 

באחד הימים, תוך כדי תרגיל צבאי, נבהל סוסו של ברגר והתרומם על שתי רגליו האחוריות. ברגר, הפרש הטירון, הועף מהאוכף – ונחת על השביל, ממש במסלולה של כרכרה גדולה שהובילה תותחי ארטילריה. ברגר המבוהל כבר ראה את המוות לנגד עיניו, אבל ממש ברגע האחרון הצליח הנהג לעצור את הסוסים הדוהרים ולבלום את הכרכרה. ברגר ניצל בנס, אבל המפגש הקרוב עם המוות הותיר אותו מזועזע. 

ואז, ימים מספר לאחר מכן, קיבל ברגר טלגרמה ממשפחתו. זו לכשעצמה הייתה הפתעה, כי הוא אף פעם לא קיבל טלגרמות מאביו ואמו. אבל תוכן המכתב היה אפילו עוד יותר מפתיע: אחותו, שהייתה קרובה מאוד אליו כשהיו צעירים, הרגישה שמשהו לא בסדר איתו וביקשה מאביהם לשלוח לו טלגרמה כדי לוודא שהוא בריא ושלם. 

המכתב הותיר את ברגר מהורהר ומלא במחשבות. איך ידעה אחותו, ממרחק של מאות קילומטרים, שמשהו לא בסדר איתו? האם חשה, באופן כלשהו, את הפחד והבהלה שהרגיש כשכמעט נדרס על ידי הכרכרה? האם מדובר ב…טלפתיה? 

היום, בעידן המודרני, היינו מבטלים את השאלה של הנס ברגר בהינף יד: אלפי מחקרים הוכיחו ללא צל של ספק שאין דבר כזה טלפתיה. אבל אז, בשלהי המאה ה-19, השאלה הזו הייתה עדיין פתוחה יחסית – ובפרט אחרי שהפיזיקאים חשפו את דבר קיומה של הקרינה האלקטרומגנטית: שדות חשמליים ומגנטיים המתפשטים במרחב ומעבירים מידע ממקום למקום במהירות עצומה, כפי שהוכיחה ההמצאה הטריה של הרדיו. מחקריהם של לואיג'י גלווני ואחרים העלו שגם בגוף החי מתרחשות תופעות חשמליות, כמו למשל האותות החשמליים השולטים על פעולת השרירים. ברגר שאל את עצמו אם יכול להיות שתופעות חשמליות המתרחשות בתוך המוח שלנו מייצרות גם כן שדות אלקטרומגנטיים, מעין 'גלי רדיו' המסוגלים להעביר מידע ממוח אחד למוח אחר באותו האופן שבו שדה מגנטי שפועל על חוט מתכת גורם לזרם חשמלי לנוע בתוך החוט. מי יודע, אולי ההעברה הטלפתית הזו של מידע מוחי מתרחשת רק במקרים קיצוניים מאוד, כמו סכנת המוות שבה היה נתון ברגר כשנפל מהסוס, ורק בין אנשים שמבנה המוח שלהם דומה – כמו בין שני אחים קרובים. 

התקרית הזו שינתה את מסלול חייו של ברגר. כשסיים את שירותו בחיל הפרשים הוא חזר לאקדמיה, אבל הפעם לעולם הפסיכיאטריה וחקר המוח. כצפוי, המחקרים שלו לגבי הטלפתיה לא העלו דבר – אבל כפי שקרה לא פעם בדברי ימי המדע, הם הובילו את ברגר לאחת התגליות החשובות ביותר בתולדות הרפואה, ואולי אפילו יובילו את החוקרים המודרניים לפתרונה של אחת החידות העמוקות, המסקרנות והחשובות ביותר במדע: חידת התודעה האנושית, ואיך המוח שלנו יוצר את מי שאנחנו. 

שורשי תגליתו של הנס ברגר טמונים במחקר שערך מדען אחר, האנגלי ד"ר ריצ'רד קטון (Caton). קטון היה איש אשכולות במלוא מובן המילה: הוא היה רופא מומחה ברפואת ילדים, מחנך מוערך שהקים את מוסדות ההשכלה הגבוהה הראשונים בליברפול – ואפילו כיהן כראש העיר של ליברפול בין השנים 1907-1908. שלושים שנה קודם לכן, כשהיה עדיין מדען צעיר, חקר קטון את מוחותיהם של בעלי חיים קטנים כמו חתולים, ארנבים וקופים. כמו גלווני לפניו, גם קטון ביקש לבדוק אם ישנן תופעות חשמליות המתרחשות בתוך המוח. 

ציוד המדידה שבו השתמש קטון במחקריו היה גס מאוד: למעשה, זה היה ציוד ששימש במקור לתקשורת טלגרף ובקושי היה מסוגל להגיע לרזולוציות המדידה הנדרשות כדי לגלות את התופעות החשמליות החלשות המתרחשות בתוך רקמת המוח העדינה. למרות זאת, קטון הצליח לבצע מדידות אמינות יחסית – בעיקר בזכות העובדה שכיוון שעבד עם בעלי חיים, היה מסוגל לפתוח את מכסה הגולגולת שלהם ולהחדיר את אלקטרודות המדידה לתוך המוח עצמו. 

ניסוייו של קטון הראו לו שהמוח עשיר בפעילות חשמלית סוערת ומגוונת. 

"זרמים חלשים בכיוונים משתנים זורמים דרך מכשיר המדידה כשהאלקטרודות מוצבות בשני מקומות שונים על פני רקמת המוח, או כשאלקטרודה אחת מונחת על החומר האפור והאלקטרודה השניה על פני עצם הגולגולת."

"הזרם נמצא בדרך כלל בשינוי מתמיד: התנודות הנמדדות הן לרוב קטנות… בזמנים אחרים נמדדו שינויים גדולים [בתנודות] שמדי פעם באות במקביל לתנועות של השרירים, או לשינויים במצב המנטלי של החיה."

ה"תנודות" שתיאר ריצ'ארד קטון הן מה שאנחנו מכנים היום בשם 'גלי מוח', או Neural Oscillations בעגה המקצועית. הגלים האלה אינם גלים 'פיזיים', במובן שבו אנחנו מכירים גלים בים למשל: שום דבר במוח לא זז ממקום למקום. מדובר בגלים של מתח חשמלי. 

כדי להבין מהם גלי מוח, בואו נדמיין סוללה רגילה. המתח בסוללה הוא לרוב 1.5 וולט – או במילים אחרות, אם אני לוקח מכשיר מדידה עם שתי אלקטרודות ומצמיד אלקטרודה אחת להדק השלילי של הסוללה ואלקטרודה נוספת להדק החיובי, מכשיר המדידה שלי יראה שהפרש המתחים בין שני ההדקים הוא 1.5 וולט. באותו האופן, כשחיבר קטון אלקטרודה אחת לשכבות הפנימיות של המוח, ואלקטרודה שניה לחלק החיצוני של המוח – הוא ראה הפרש מתחים. אמנם הרבה יותר קטן מזה של סוללה ממוצעת – כמה אלפיות הוולט בסך הכל – אבל עדיין, הפרש מתחים ברור כמו זה שקיים, עקרונית, בסוללה. 

אבל בעוד שהמתח בסוללה הוא קבוע – זאת אומרת, אם הסוללה לא מתרוקנת, תמיד נמדוד הפרש מתחים של 1.5 וולט בין ההדקים – הפרש המתחים במוח משתנה כל הזמן, ואף פעם לא נשאר קבוע. רגע אחד נמדוד 10 מיליוולט, ורגע אחר כך – 20 מיליוולט. לפעמים נמדוד אפילו מינוס 10 מיליוולט – דהיינו, המתח בקליפת המוח יהיה נמוך יותר מהמתח בשכבות העמוקות של שלו, כאילו התהפכו ההדקים של הסוללה ועכשיו הפלוס הפך למינוס והמינוס לפלוס. במילים אחרות, בעוד שהמתח החשמלי שמייצרת הסוללה הוא קבוע ובלתי משתנה, המתח החשמלי שנמדוד במוח יהיה סוער ודינמי כמו משבי רוח פתאומיים בעת סופה. 

ריצ'ארד קטון לא היה מסוגל לפענח את המדידות שלו ולחלץ משמעות כלשהי משינויי המתח הכאוטיים שמדד במוח – אבל הוא כן הצליח להבחין בשינויים ברורים בדפוס הפעילות של המוח בזמן שבעל החיים הזיז שריר כלשהו, או כשהפעיל על החיה גירוי חושי כמו למשל אור בוהק, רעש חזק או ריח של אוכל. 

קטון פרסם את תוצאות מחקריו ב-1875, אבל הן לא משכו יותר מדי תשומת לב מצד המדענים באנגליה ובארצות הברית. רק ברוסיה ובמזרח אירופה היו חוקרים שהמשיכו את עבודתו – אבל גם הם לא הציגו פריצות דרך משמעותיות, בעיקר מכיוון שציוד המדידה שעמד לרשותם באותם ימים לא היה רגיש מספיק. בפרט, הפרשי המתחים במוח הם זעירים כל כך עד שאי אפשר היה למדוד אותם מבלי לפתוח את הגולגולת ולהכניס את האלקטרודות ממש לתוך המוח עצמו – עובדה שהגבילה מאוד את אפשרויות המחקר, וכמובן מנעה כל אפשרות של מחקר בבני אדם. 

כשהחל הנס ברגר את מחקריו בשלהי המאה ה-19, הוא בכלל לא חשב בכיוון של מדידות חשמליות: הוא התמקד במדדים אחרים של פעילות מוחית, כמו שינוי בזרימת הדם ורמת החמצן בדם בתגובה לגירויים שונים. היום אנחנו יודעים שמדידות כאלה יכולות, עקרונית, לספק לנו המון מידע על הנעשה במוח – זה העקרון שעליו מבוססים סורקי fMRI מודרניים, למשל – אבל בזמנו של הנס, גם ציוד המדידה עבור המדדים האלה לא היה רגיש מספיק. ברגר ערך המון ניסויים שונים ומשונים, כמו למשל למדוד את שינויי לחץ הדם במוח בתגובה לרעש של ירי מאקדח או הסנפה של קוקאין – אבל כל הניסויים האלה לא הובילו אותו לשום מקום. ברגר החליף את מדידות לחץ הדם במדידות של שינויי טמפרטורה על פני המוח – אבל גם כאן, יוק. 

בלית ברירה, פנה ברגר – שהכיר את תוצאות מחקריו הקודמים של קטון – אל הפעילות החשמלית. היו לו כמה וכמה אתגרים אדירים שניצבו בדרכו. הראשון הייתה העובדה שברגר הרופא היה חסר כל הכשרה בסיסית בחשמל. הוא לא הבין באלקטרודות, זרמים או שדות ואת כל מה שהיה צריך ללמוד לשם הניסויים שלו, למד פחות או יותר בכוחות עצמו. 

האתגר השני היה שבניגוד לקטון, ברגר ביקש לחקור בני אדם ולכן לא יכול היה להחדיר את אלקטרודות המדידה לתוך המוח – אלא רק להצמיד אלקטרודות לחלק החיצוני של הגולגולת. אמנם בעשורים שחלפו מאז ימיו של קטון הטכנולוגיה השתפרה משמעותית – אבל השינויים הזעירים בשדה החשמלי של המוח היו עדיין ממש בקצה גבול היכולת של ציוד המדידה. למעשה, המדידות היו כל כך רגישות להפרעות ולרעשים חיצוניים, עד שברגר היה צריך לכבות את כל המכשירים החשמליים בסביבה, כדי שלא יפריעו לניסויים שלו – כולל מכונות כביסה ומכונות לצילום רטנגן שהיו בבניינים אחרים.

ברגר גייס מתנדבים רבים לניסוייו, ביניהם גם את הבן שלו. הוא ניסה מגוון של אלקטרודות שונות מחומרים שונים כדי לגלות מי מהן ניחנת ברגישות הגבוהה ביותר – ולבסוף, ב-1924, הצליח לבודד מתוך הרעש החשמלי הכיאוטי של המוח דפוס ברור ורפטטיבי: גלים עולים ויורדים בתדירות של שמונה עד שניים עשר הרץ – דהיינו, שמונה עד שניים עשר מחזורים בכל שניה – שברגר העניק להם את השם 'גלי אלפא'. 

בהמשך גילה גם גלים בתדר גבוה יותר, שניים עשר עד שלושים הרץ – להם נתן את השם 'גלי בטא'. 

על אף התגלית המרתקת, ברגר לא מיהר לפרסם את ממצאיו. הוא היה מודאג שמא מדובר בסך הכל במדידה שגויה: הוא לא סמך על ציוד המדידה שלו, ולא סמך על הכישורים הטכניים שלו עצמו. במשך חמש שנים תמימות המשיך ברגר לערוך ניסויים שונים, לשפר את ציוד המדידה ולצבור עוד ועוד מדידות – עד שב-1929 חש מספיק בטוח בעצמו כדי לפרסם את תוצאות הניסויים, בסדרה של עשרים ושלושה מאמרים מפורטים. הוא כינה את הטכניקה שהמציא כדי למדוד את פעילות המוח על פני הגולגולת בשם 'אלקטרו-אנצפלו-גרם' – EEG בקיצור – מילה שמשמעותה המילולית היא 'רישום הפעילות החשמלית במוח'. 

אבל למרות הזהירות המופלגת של ברגר – אף אחד לא האמין לו. חלק מעמיתיו באוניברסיטה התעלמו מהתגלית לחלוטין, וחלק אפילו לגלגו עליו בפומבי. מדוע? בגלל צירוף של מספר סיבות. ראשית, אף אחד כמעט לא האמין שאפשר לחלץ מתוך הרעש החשמלי הכאוטי והפרוע של המוח מידע קוהרנטי שיעניק לנו תובנות בעלות משמעות. 

הסיבה השניה הייתה הנס ברגר עצמו. מדען אמריקני שביקר במעבדתו של ברגר מספר שנים לאחר מכן תיאר אותו במילים הבאות – 

"[ברגר] לא נחשב בעיני עמיתיו מקרב חוקרי המוח הגרמניים כמדען מהשורה הראשונה – כיוון שהיה לו מוניטין של תמהוני, או שרלטן. נראה לי שהוא טיפוס צנוע ומכובד, ניחן בחוש הומור מפותח […] – אבל הייתה לו חולשה קטלנית אחת: הוא היה בור גמור לגבי הבסיס הטכני והפיזיקלי של עבודתו. הוא לא ידע כלום על מכניקה או חשמל."

זאת ועוד, הנס ברגר היה טיפוס מסוגר שנטה לעבוד לבדו, ולא שיתף פעולה עם חוקרים אחרים. כל אלה הביאו לכך שבמשך שנים מספר לאחר שפרסם את מאמריו – אף אחד לא לקח אותם ברצינות. חמש שנים חלפו, ורק ב-1934 החליט חוקר בריטי בשם אדגר אדריאן (Adrian) לנסות ולשחזר את ניסוייו. אדריאן, בניגוד לברגר, היה מדען בעל שם: שנתיים קודם לכן זכה בפרס נובל על מחקריו לגבי מערכת העצבים, ובהמשך חייו כיהן כראש החברה המלכותית הבריטית למדע. רק כשאיששו ניסוייו של אדריאן את תוצאותיו של הנס ברגר הסכימו מדענים נוספים לבחון את ה EEG ברצינות – עוד באותה השנה הדגימו חוקרים כיצד ניתן לאבחן אפילפסיה – 'מחלת הנפילה' – באמצעות השוואת גלי המוח של חולי אפליפסיה לגלי מוח של אנשים בריאים. הממסד המדעי קיבל את המצאתו של הנס ברגר בזרועות פתוחות, ומעבדות מחקר רבות אימצו את הטכנולוגיה החדשה. 

הנס ברגר זכה, סוף סוף, להכרה מצד הממסד המדעי, וגלי האלפא שגילה מכונים גם 'גלי ברגר', על שמו. אבל במישור האישי, סיפורו של ברגר הסתיים דווקא באורח טרגי: הוא התאבד בתליה ב-1941. קשה לדעת מדוע החליט ברגר לשים קץ לחייו שנים ספורות בלבד לאחר שחגג את ההצלחה המקצועית הגדולה ביותר שמדען יכול לייחל לה. יש האומרים שסבל מדיכאון עקב מחלת עור קשה שלקה בה, או שאולי הסתכסך עם המפלגה הנאצית ששלטה בגרמניה באותה התקופה ואיימה לחסל את הקריירה שלו – אבל אין לנו עדויות חד משמעיות לכאן או לכאן. 

אם כן, בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים הייתה בידי החוקרים טכנולוגיה שבפעם הראשונה איפשרה להם לבחון את התהליכים החשמליים המתרחשים במוח מבלי לפתוח את מכסה הגולגולת. בשנים שאחר כך השתכללו מכשירי ה – EEG, ונעשו קלים, רגישים ואמינים יותר. אבל בעיה אחת נותרה עדיין בעינה, אותה הבעיה שהטרידה אפילו את ריצ'רד קטון שישים שנים קודם לכן: פענוח קריאות ה – EEG. הפלט של מכשיר ה EEG דומה מאוד לפלט של קריאות אק"ג של הלב: דף נייר ועליו מודפסות מדידות המתח החשמלי שקולטות האלקטרודות, לאורך ציר הזמן – זאת אומרת, כל נקודה בגרף מציינת מדידת מתח ברגע מסוים. אבל בעוד שגרף של אק"ג נראה 'ברור' יחסית – פולס ואז שקט, ואז שוב פולס ושוב שקט וכן הלאה – הגרף של ה EEG הוא ברדק אחד גדול. האות הנקלט עולה ויורד, פעם נמוך ופעם גבוה, פעם לאט ופעם מהר – ורק אנשי מקצוע מיומנים יכולים לאתר בתוך הכאוס הזה את הסימנים הקלושים של גליות מסודרת ומאורגנת. ב-1938 הצליחו חוקרים אחרים לזהות גל מוח נוסף, גמא, בעל תדירות של 30 עד 150 הרץ. הגילוי הזה רמז על כך שבמדידות ה EEG הכאוטיות מסתתרים, כנראה, עוד גלים מסוגים שונים. איך ניתן לפענח את המדידות האלה ולחלץ את הדפוסים החשמליים שמסתתרים בהן? 

כדי להתחיל לענות על השאלה הזו, עלינו ראשית להבין איך בדיוק נוצרים הגלים בתוך המוח – ולשם כך, אנחנו צריכים להכיר את אבן הבניין המרכזית שלו, הנוירון. 

הנוירון – או 'תא עָצָב' בעברית – הוא ברמת העיקרון מכונה שיש לה המון המון כניסות המכונות 'דנדריטים', ויציאה אחת בודדת המכונה 'אקסון'. אם אתם רוצים לדמיין נוירון, הוא קצת מזכיר מטאטא: האקסון הוא גליל צר וארוך, כמו מקל המטאטא, ומהצד השני ישנם המוני דנטריטים קצרים וצפופים שאפשר לדמות אותם לשערות המטאטא. כמה המון? עד מאה אלף דנטריטים, או מאה אלף כניסות לנוירון אחד. אם לוקחים בחשבון שמוח אנושי ממוצע מכיל כשמונים ושישה מיליארד נוירונים, אני חושב שאתם מתחילים לקבל מושג לגבי על רמת המורכבות המדהימה של המכונה שפועלת לנו בין האוזניים.

הבה ניקח, לצורך ההסבר, שני נוירונים בלבד – ונחבר אותם זה לזה: דהיינו, ניקח את היציאה של נוירון אחד – האקסון – ונחבר אותה לאחת הכניסות של הנוירון השני, לדנטריט. נקודת החיבור בין האקסון לדנדריט מכונה 'סינפסה'. כעת שני הנוירונים יכולים להתחיל ל'שוחח' זה עם זה, והם מנהלים את השיחה הזו באמצעות אותות חשמליים: הנוירון הראשון שולח פולס חשמלי מהיר שעובר דרך האקסון, מדלג דרך הסינפסה ועובר אל הדנדריט. הפולס החשמלי הזה יוצר שינוי, הפרעה בשדה החשמלי שעוטף את הנוירונים – וההפרעה הזו מתפשטת במרחב עד שהיא מגיעה אל האלקטרודה שצמודה אל הגולגולת, ונקלטת בה. שימו לב שבשלב הזה, אין לנו עדיין גל שעולה ויורד בצורה הדרגתית ומתונה כמו אדווה על פני אגם – אלא פולס בודד ופתאומי, שיותר דומה באופיו ליריית אקדח. 

ועוד דבר: האות החשמלי שעובר באקסון או בדנטריט יחיד הוא עדיין חלש מדי מכדי שניתן יהיה לקלוט אותו באלקטרודה שמרוחקת כמה מ"מ או ס"מ מהנוירון – במיוחד בהתחשב בעובדה שעצמות הגולגולת מנחיתות את האות החשמלי ומחלישות אותו עוד יותר. כדי שתוכל האלקטרודה לקלוט אותו, על האות להיות חזק וברור יותר – משמע, צירוף של פולסים מכמה וכמה נוירונים שונים. והפולסים האלה חייבים להיות מסונכרנים, דהיינו – שכל הנוירונים בקבוצה ירו את הפולסים שלהם יחדיו, באופן מתוזמן. מדוע? זה קצת כמו לעמוד מחוץ לאיצטדיון כדורגל: אם כל צופה באיצטדיון מדבר על משהו אחר ובזמן אחר, מישהו שעומד בחוץ ישמע רק רחש כללי שכזה, רעש חסר משמעות. אבל אם יציע שלם צועק בבת אחת 'גול!' – גם מישהו שנמצא קילומטר מהאיצטדיון ירגיש כאילו המשחק מתרחש אצלו בסלון, ואני אומר את זה בתור מישהו שגר כמה שנים טובות ליד אצטדיון קרית אליעזר בחיפה. העובדה שאנחנו מסוגלים למדוד את הפעילות החשמלית של המוח בעזרת EEG פרושה שישנן קבוצות של אלפי עד מיליוני נוירונים שמסיבה כלשהי מסונכרנים אחד עם השני ופועלים יחד, כמעט כגוף אחד. 

וכיצד הופך הפולס המסונכרן הזה, שדימיתי אותו קודם ליריית אקדח חדה ופתאומית – לגל שעולה ויורד באופן מתון? משפט המפתח כאן הוא 'כמעט כגוף אחד'. אם כל הנוירונים בקבוצה היו יורים את הפולס החשמלי בדיוק באותו הזמן – היינו מקבלים פולס חזק, אבל עדיין פולס חד ומהיר. בפועל, הסנכרון בין הנוירונים הוא הרבה פחות נוקשה ומוחלט: יש חלון זמן מסוים שבו לנוירון מותר לירות את הפולס שלו, אבל חלק מהנוירונים ירו בתחילת חלון הזמן, חלק באמצע וחלק בסוף. זה קצת מזכיר מטווח צבאי: מנהל המטווח צועק 'אש' – ומהרגע הזה כל חייל במטווח יורה בזמנו החופשי. באופן טבעי, נקבל מעט פולסים בתחילת חלון הזמן ובסופו, ורוב הנוירונים יירו את הפולסים שלהם איפשהו במרכז חלון הזמן. מנקודת מבטה של האלקטרודה שמודדת את כל זה, הפולסים יוצרים מעין גל – מעט פולסים בהתחלה ואז יותר ויותר פולסים באמצע, ואז דעיכה, פחות ופחות נוירונים שיורים פולסים, עד שכל הניורונים משתתקים לגמרי, ואז שוב מתחיל המחזור מחדש. כך נוצר גל מוח, כשקבוצה של המוני נוירונים יורים את האותות החשמליים שלהם באופן מסונכרן או מסונכרן-למחצה. 

אבל זו לא התמונה המלאה, שהרי כפי שסיפרתי לכם מקודם – האות שנקלט בפועל באלקטרודות הוא לא גל יפה ומסודר שעולה ויורד בצורה ברורה, כי אם אות מבולגן וכאוטי כמו גלי ים בזמן סופה חזקה. מה פשר הכיאוטית הזו? 

ובכן, היזכרו בתגליתו של הנס ברגר. השדה החשמלי שמדד ברגר ממוחם של הנבדקים שלו היה גם כן כיאוטי ומבולגן, אבל הוא בכל זאת הצליח לזהות בתוך הכאוס הזה שני גלים ספציפיים – גלי אלפא וגלי בטא – שכל אחד מהם בעל תדירות שונה. המשמעות היא שבמוח יש יותר מקבוצה אחת של נוירונים מסונכרנים: למעשה, ישנן אינספור קבוצות נוירונים כאלה – חלקן נמצאות במיקום ספציפי, דהיינו כל הנוירונים בקבוצה קרובים זה לזה – ובאחרות, הנוירונים מפוזרים באזורים שונים בכל רחבי המוח. חלק מהקבוצות מכילות מספר קטן יחסית של נוירונים, ואחרות מכילות המון נוירונים. כל קבוצה כזו יכולה להסתנכרן סביב תדר מסוים, שונה מהקבוצות האחרות שסביבה – ואפילו אם יש שתי קבוצות נוירונים שפועלות באותו התדר, הן יכולות להיות שונות זו מזו בפאזה של מחזור הגל: דהיינו, כשקבוצה אחת נמצאת בשיא הפעילות החשמלית, הקבוצה השניה תהיה דווקא בתקופה השקטה של המחזור שלה, ולהפך. כל הגלים השונים והמשונים האלה פועמים בתוך המוח בו זמנית ונקלטים יחד באלקטרודות. והתוצאה? 

דמיינו לעצמכם שאתם במשחק כדורגל בין בית"ר ירושלים והפועל תל אביב, ומציבים מיקרופון במרכז האיצטדיון. בצד אחד של המגרש נמצאים האוהדים של הפועל ששרים יחד ובסנכרון מלא שיר נאצה נגד בית"ר. בצד השני נמצאים האוהדים של בית"ר, שמקללים ביחד את הפועל.  המיקרופון הבודד שלנו קולט את שני השירים בו זמנית, ולמי שמאזין להקלטה קשה מאוד להבין מי בדיוק בן-*זונה ומי בדיוק נמצא על ה*ין של מי. באותו האופן, האלקטרודה שמודדת את שינויי השדה החשמלי במוח קולטת את כל הגלים השונים והמשונים בו זמנית – והתוצאה היא הקלטה כיאוטית ומבולבלת, שקשה מאוד לפענח אותה. 

אז מה עושים? למרבה המזל, מדידות EEG אינן הסיגנלים הכאוטים היחידים שמהנדסים צריכים להתמודד עימם. יש מגוון רחב מאוד של תופעות טבעיות ומלאכותיות שמפיקות גם כן סיגנלים מבורדקים, והצורך בכלים להתמודד עם אותות שכאלה עלה הרבה מאוד שנים לפני שמישהו אפילו דמיין לעצמו את האפשרות למדוד תופעות חשמליות במוח. ז'אן בפטיסט ג'וזף פורייה (Fourier) הצרפתי נתקל בצורך הזה עוד בראשית המאה ה-19, במסגרת עבודתו על על חקר זרימת חום בגופים שונים. כדי להתמודד עם האתגר הזה הוא פיתח כלי מתמטי רב עוצמה הקרוי על שמו: 'התמרת פורייה'. 

הרעיון שבבסיס התמרת פורייה הוא העברה של האות שלנו – 'או 'התמרה' בעברית יפה, מלשון 'תמורה', שינוי – ממרחב הזמן למרחב התדר. נכון, אני יודע – זה לא אומר לכם כלום. אם זה מעודד אתכם, אני ישבתי סמסטר שלם בקורס 'מבוא להתמרות פורייה', מבלי להבין מילה ממה שאמר המרצה. אז הנה האנלוגיה שהייתה חסרה לי לפני עשרים שנה כדי להבין במה מדובר. 

נאמר שאני אופה עוגה. אני  לוקח קערה ושופך לתוכה חלב, סוכר, ביצים, קמח ועוד כל מיני דברים שתכלס אין לי מושג מה הם כי בחיים שלי לא אפיתי עוגה. אני מערבב את כל המצרכים ויוצר מהם בצק – אבל אז לפתע אני שואל עצמי: כמה ביצים שמתי בפנים? שלוש או ארבע? אני לא מבין בעוגות, אבל נראה לי שזה חשוב. היה נחמד מאוד אם הייתי יכול להתבונן על הבצק ולראות כמה ביצים וכמה קמח הוא מכיל – אבל אי אפשר: כל המצרכים כבר מעורבבים, ואי אפשר להפריד בין הביצים, הקמח, הסוכר וכל השאר. זה גם המצב של מדידות ה EEG שלנו, שהן ערבוב של כל גלי המוח השונים שקולטות האלקטרודות. 

למרבה המזל, מכיוון שאני מודע לחוסר היכולת הגסטרונית שלי, הכינותי מראש את מניפולטור האנרגיה הבין-יקומית שהזמנתי מעלי אקספרס. זאת אומרת, הזמנתי שניים אבל אחד הלך לאיבוד בדואר. אני לוקח את קערת הבצק, ובעזרת המניפולטור אני פותח שער בין יקומי ועובר אל יקום אחר שנכנה אותו 'יקום העוגה'. ביקום העוגה הפיזיקה עובדת קצת אחרת מאצלנו: שם הבצק נפרד בחזרה למרכיבים שלו בקלי קלות! זה גם מצוין לדיאטה, אני ממש ממליץ. אני מביט על המרכיבים ורואה שבאמת שמתי פחות מדי ביצים, אז אני חוזר בחזרה ליקום שלנו, שבו הבצק חוזר להיות מעורבב כמו מקודם – ומוסיף את הביצה החסרה. 

עכשיו, ברור לגמרי שזו דוגמה בדיונית והזויה: הרי במציאות, אין סיכוי שאני אנסה לאפות עוגה. אה, וגם אין דבר כזה מניפולטור בין יקומי שפותח שער ליקום העוגה. אבל במתמטיקה יש דבר כזה: הוא נקרא 'התמרת פורייה' והוא לא פחות קסום וגאוני ממניפולטור בין יקומי שכזה. 

מדידות ה EEG הן כאמור 'במרחב הזמן' – שזו בסך הכל דרך מסובכת ומרשימה לומר שבגרף של ה EEG הציר האופקי – ציר ה X, כפי שאנחנו מכנים אותו בדרך כלל – הוא ציר הזמן, והגרף מראה מה גובה המתח החשמלי שמדדנו בכל נקודה על הציר. זאת אומרת, בשניה הראשונה מדדנו עשר מיליוולט, בשניה השניה מדדנו עשרים מיליוולט וכן הלאה. 

התמרת פורייה מאפשרת לנו, באמצעות חישוב מתמטי מסוים שלא נכנס לפרטיו כרגע, להפוך את הגרף המקורי – זה שהציר האופקי שלו הוא ציר הזמן – לגרף חדש שהציר האופקי שלו הוא ציר תדר. זאת אומרת, במקום שניה ראשונה, שניה שנייה וכן הלאה, הציר מציין תדרים: אחד הרץ, שני הרץ, שלושה הרץ וכן הלאה. ההתמרה לוקחת את האות המקורי והמבולגן ומסדרת אותו מחדש על ציר התדר – כך שעכשיו אנחנו רואים את אותו האות, אבל מופרד למרכיביו השונים. דהיינו, אם האות המקורי בציר הזמן היה מורכב מגל אלפא, גל בטא וגל גמא שכולם מעורבבים זה עם זה כמו מרכיבים בבצק של עוגה – אחרי התמרת הפורייה, האות הזה מופרד לתדרים השונים ואנחנו מקבלים גרף חדש שבו רואים שלושה קווים נפרדים: קו אחד בתדר של שמונה הרץ – גל אלפא –  קו אחד בתדר של שניים עשר הרץ – גל בטא – ועוד קו בתדר של שלושים הרץ – גל גמא. עכשיו קל להבין מה באמת מתרחש בתוך האות הכיאוטי המקורי, באותו האופן שבו היה לי קל להבין אילו מרכיבים הכנסתי לתוך הבצק. 

אני מקווה שעכשיו אתם מבינים את עוצמתה של התמרת פורייה: טכניקה שמאפשרת לנו לקחת בעיה קשה מאוד לפיתרון ביקום אחד, להעביר אותה ל'יקום אחר' – מרחב התדר במקרה שלנו – שם אפשר לפתור אותה בקלי קלות. אני זוכר את התגובה שלי כשהבנתי בפעם הראשונה מה היא באמת התמרת פורייה ואיזו עוצמה יש לה: ישבתי מול השולחן כמה דקות טובות, בהיתי באוויר ומלמלתי לעצמי 'וואו…זה כל כך עמוק…' מזל שעדיין לא המציאו את טלגראס באותה התקופה, אחרת היו חושדים בי במשהו אחר לגמרי. 

בימינו רותמים המהנדסים את התמרת פורייה למגוון של צרכים ומשימות, כמעט בכל תחום בעולם המדע והטכנולוגיה. למשל, האקולייזר שאפשר למצוא בנגני אודיו שונים: זו הפונקציה בנגנים שמאפשרת לכם להגביר את עוצמת הבס של המוזיקה, למשל, או להנמיך את הבס ולהגביר את התדרים הגבוהים יותר. אי אפשר לעשות את זה על אות המקורי של המוסיקה, זה שבמרחב הזמן, מאותה הסיבה שאי אפשר לשלוף רק את הביצים מתוך הבצק. לכן הנגן מעביר את האות המקורי למרחב התדר באמצעות התמרת פורייה, מסנן את תדרי הבס או מגביר את התדרים הגבוהים יותר – ומחזיר את האות בחזרה ליקום שלנו, מרחב הזמן. תודו שלא היה לכם מושג שבתוך הרדיו הפשוט של הרכב שלכם מסתתר מניפולטור בין יקומי שכזה….

בכל אופן, ברגע שרתמו החוקרים את התמרת פורייה העוצמתית לאנליזה של מדידות ה EEG, עולם חדש נגלה בפניהם. ההתמרה אפשרה להם לזהות עוד ועוד גלי מוח, חלשים ושקטים יותר, שהסתתרו בתוך הכאוס החשמלי שיוצר המוח. פרט לאלפא, בתא וגמא, נתגלו גם גלי תטא בתדר של ארבעה עד שמונה הרץ, גלי דלתא באחד עד ארבעה הרץ, גלי מיו (Mu) בתדרים של שבעה וחצי הרץ עד שניים עשר וחצי הרץ – וממש לאחרונה נחשפו גם גלים בתדרים גבוהים הרבה יותר, אלפיים הרץ ומעלה, עושר אדיר של גלים בעוצמות שונות ובתדרים שונים. 

הטכנולוגיה החדשה גם איפשרה ל EEG להיות הרבה יותר שימושי במרפאות ובתי חולים, וכיום ה EEG הוא כלי מרכזי בארגז הכלים של הרפואה המודרנית: ניתן לאבחן בעזרתו מקרים של שבץ מוחי, הפרעות שינה, וגידולים סרטניים במוח, להעריך את חומרתן של פציעות ראש – ואפילו לעקוב אחר תפקוד מוחו של מנותח בזמן אמת, תוך כדי ניתוח מוח פולשני. 

כעת, אחרי שהבנו איך עובד EEG ואיך הוא מודד ומנתח את גלי המוח שלנו, השאלה המתבקשת היא – מה תפקידם של הגלים האלה? או אם לדייק, יש כאן שאלה אפילו עוד יותר עמוקה: האם הסנכרון הנוירוני שיוצר את גלי המוח הוא בסך הכל תוצר לוואי של הפעילות המוחית – זאת אומרת, הוא כמו הרעש שפולט מנוע של מכונית שאפשר בהחלט להסתדר גם בלעדיו – או שהסנכרון הזה הוא בורג חיוני במערכת ההפעלה של המוח שלנו, באותו האופן שבו הצילינדרים בתוך מנוע המכונית חייבים להיות מסונכרנים זה עם זה אחרת המנוע לא יעבוד כמו שצריך. 

זו תהיה השאלה שבה יעסוק הפרק הבא, חלקו השני של הפרק הזה. נדבר על הקשר בין גלים מסוגים שונים ומצבים מנטליים מסויימים כגון שינה, מדיטציה או ריכוז מקסימלי בעת ביצוע משימה מורכבת כלשהי, ונגלה איך עוזרים הגלים למוח שלנו ליצור תמונה קוהרנטית של המציאות סביבנו – למשל, איך המוח מסנכרן בין המראה הויזואלי של שתי כפות ידיים שנוגעות זו בזו והקלט הקולי של רעש פתאומי, ויודע לשייך את שני הקלטים השונים האלה לארוע אחד ויחיד, מחיאת כף. כל זאת ועוד, בפרק הבא של עושים היסטוריה.