[עושים היסטוריה] 139: משבר הסאב-פריים ואנרכיה עות'מאנית – על הסודות שמאחורי המשכנתא

הפודקאסט עושים היסטוריה

כולם יודעים שעל ריבית המשכנתא חובה להתמקח…אבל מעטים שואלים את עצמם מדוע מגביל בנק ישראל את גובה המשכנתא לאחוז מסוים משווי הנכס, או מדוע מכונה האגף לניהול מקרקעין במדינת ישראל בשם 'טאבו' – שמו של מוסד בירוקרטי עות'מאני בן למעלה מ-150 שנה. בפרק זה נדון בהיסטוריה המפותלת והכמעט ייחודית במינה של המשכנתא הישראלית.

  •  0440: על 'אפקט ההדבקה' והטעות העסקית שהפילה את חברת 'האחים ליהמן', וכמעט שמוטטה את המשק האמריקני כולו.
  • 1810: על האנרכיה ששררה בא"י בתחום הנדל"ן בימי האימפריה העות'מאנית, וכיצד הצליח פקיד מכס דרום-אוסטרלי (שהפך לראש ממשלה לשלושים יום) לפתור אותה?
  • 3605: על מיפוי קרקעות, וכיצד יכולים הגיאודזים להעלות את ישראל לשלב הבא בגביע אירופה בכדורגל? (רמז: הם לא. אף אחד לא יכול.)

תודה לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית, ולנתן פוזניאק שסייע לי בתחקיר.

קמפיין מימון ההמונים של עושים היסטוריה עדיין בעיצומו: נכון לכתיבת שורות אלה, 320 משקיעים תרמו למעלה מחמישים אלף ש"ח, כשבעים אחוזים מסכום היעד שלנו: שבעים אלף ש"ח. תודה לכולכם! הכסף שאנו עושים יאפשר לי להעסיק עורך קול ותחקירן, וכך להשיג מטרה כפולה: לשדרג את איכות ההפקה של התוכנית מחד, ומאידך להוציא יותר פרקים – פרק חדש בכל שבועיים. אם גם אתם מעוניינים לתת יד ולתרום לקמפיין, אתם מוזמנים לבקר בדף הקמפיין באתר 'מימונה'. ישנם כמה וכמה מדרגות תרומה – מעשרים וחמישה שקלים ומעלה – וכל מדרגה מזכה את התורם בתשורה כלשהי. למשל, מי שיתרום מאה וחמישים שקלים יוזמן להרצאה מיוחדת שאערוך לכבוד התורמים – ומי שיתרום אלף ושמונה מאות שקלים, יוכל להצטרף אלי לאולפן בביתי, ולקחת חלק פעיל כשדרן לכל דבר בהקלטת פרק…  


משבר הסאב-פריים ואנרכיה עות'מאנית: על הסודות שמאחורי המשכנתא

כתב: רן לוי

כשהייתי חייל טירון, אי שם לפני קרוב לעשרים שנה, מילואימניק ששירת עמי באותו הבסיס אמר משפט חכם: 'תחשוב טוב לפני שאתה בוחר את המסלול הצבאי שלך. שלוש שנים של שירות חובה עוברות מהר, אבל מילואים אתה ממשיך לעשות גם בגיל ארבעים.' נזכרתי במשפט הזה לפני מספר חודשים, כשבפעם הראשונה בחיי קניתי דירה. החתימה על חוזה הרכישה הייתה עניין של כמה דקות, אבל המשכנתא שלקחתי כדי לשלם על הדירה תלווה אותי במשך שנים רבות, קרוב לוודאי.

לטובת ברי המזל שטרם הספיקו להכיר את פקיד המשכנתאות של הבנק באופן אישי, נסביר כי משכנתא היא סוג של הלוואה שנועדה לאפשר רכישת דירה. הבנק (או גוף כלכלי אחר) מלווה ללקוח סכום כסף גדול, והלקוח מתחייב להחזיר לבנק את הכסף בתשלומים הנפרסים על פני שנים רבות, בתוספת ריבית – רווח הבנק מההלוואה. כדי להגן על עצמו מפני אפשרות שהלקוח לא יצליח להחזיר את הלוואה במלואה, הבנק 'משעבד' את הבית או הדירה כערובה להחזרת החוב. במילים אחרות, אם הלקוח לא ישלם את ההלוואה, הבנק יוכל למכור את הדירה ולקחת את דמי המכירה לעצמו. מקורה של המילה הלועזית mortgage, 'משכנתא', מרמז על אופייה של הלוואה זו. בצרפתית, mort  פירושו מוות ו-gage היא 'התחייבות' – דהיינו, משכ נתא  היא 'התחייבות עד מוות': היא מסתיימת ('מתה') כאשר סכום ההלוואה מוחזר במלואו או כאשר הנכס מעוקל לטובת הבנק, ומכאן שהוא 'מת' עבור בעליו הקודמים.

יש לא מעט אתרי אינטרנט שבהם אפשר למצוא עצות, טיפים והמלצות בענייני משכנתאות: החל מאלו מסלולי הלוואה לבחור, וכלה בשפת הגוף שעליה כדאי להקפיד בעת המשא ומתן הקשוח מול הבנק על גובה הריבית. בפרק זה לא תמצאו עצות וטיפים שכאלה. אינני חושב שיש לי מה להוסיף על הררי המילים שכבר נכתבו בנושאים האלה ברשת, ובנוסף יש לי תחושה חזקה שגם אם תלבשו הבעת הפנים קשוחה כשל קלינט איסטווד בזמן דו-קרב אקדוחנים במערבון ספגטי – זה לא ממש יעזור. פקידת המשכנתאות מנהלת חמישה משאים ומתנים כאלה לפני ארוחת הצהרים: היא תקמט אותך כמו כרטיס אשראי שפג תוקפו.

בפרק זה בחרתי לעסוק בשאלות עמוקות יותר, באותן הנחות יסוד ונהלים מקובלים שכל מי שלקח משכנתא נתקל בהם – אך קרוב לוודאי קיבל אותן כעובדות גמורות. נדון במגבלות שמטיל בנק ישראל על הבנקים בבואם להעניק הלוואות משכנתא ללקוחותיהם, בחוקים המפותלים שעל פיהם נקבעת הבעלות על הקרקע – ובחלוקת הקרקעות בישראל לגושים ולחלקות. כל אחד מנושאים אלה מסתיר מאחוריו היסטוריה מרתקת, שתאיר באור חדש את ההלוואה המפורסמת וההכרחית כל כך, שכל אחד מאתנו אוהב לשנוא.

בנק ישראל

נפתח במגבלות שמטיל בנק ישראל על הלוואות משכנתא. באתר האינטרנט של בנק ישראל, תחת סעיף 'אודות', מתוארים שלושת תפקידיו העיקריים של הבנק המרכזי: שמירה על יציבות מחירים, תמיכה במדיניות הכלכלית של הממשלה – למשל, צמצום פערים חברתיים – ותמיכה ביציבות המערכת הפיננסית. גם מי שאין לו תואר מתקדם בכלכלה יכול לשער לעצמו שאלו אינן מטרות קלות להשגה. כלכלה בקנה מידה של מדינה היא מערכת מורכבת ובלתי צפויה. מיליוני בני אדם מחליפים ביניהם כסף באינספור עסקאות קטנות וגדולות, כמו המוני נמלים שנפגשות באקראי בתוך נחיל ענק. כיצד יכול בנק ישראל, ונגיד הבנק העומד בראשו, לשלוט ולייצב מערכת כה כאוטית?

המשכנתא היא אחד מהכלים המרכזיים העומדים לרשות בנק ישראל לשם מטרה זו. משכנתא היא 'כסף גדול': בהלוואה טיפוסית מחליפים ידיים מאות אלפי שקלים, אם לא יותר. באמצעות האיסורים והמגבלות שמטיל בנק ישראל על הבנקים המסחריים, הוא שולט על אחוז ניכר מהפעילות הכלכלית היומית במדינה.

למשל, לבנק המרכזי שליטה על שיעורי הריבית שגובים הבנקים על הלוואות בכלל, ועל המשכנתא בפרט: זו 'ריבית בנק ישראל' שעליה אנו שומעים מדי פעם בפעם בחדשות. כשנגיד הבנק מחליט על העלאת הריבית, לשם הדוגמא, הוא גורם לכך שההחזר החודשי של המשכנתא מתייקר – ובכך גורם ללווים הפוטנציאליים לחשוב פעמיים לפני שהם נוטלים הלוואות בסכומים גדולים. כשלרוכשי הדירות אין כסף רב, המוכרים חייבים להתגמש ומחירי הדירות אמורים לרדת. בחרתי במילה 'אמורים' כיוון שבכלכלה כמו בכלכלה, גורמים רבים משפיעים על רמות המחירים – וגובה הריבית הוא רק אחד מהם.

אחת המגבלות העקרוניות והמעיקות שכל מי שמבקש ליטול משכנתא נתקל בהן כבר בראשית התהליך, היא המגבלה על אחוז המימון המקסימלי של הלוואת המשכנתא מתוך סך כל שווי הדירה. למשל, אם הדירה עולה מיליון שקל – בנק ישראל מאפשר לבנק המסחרי להעניק ללווה משכנתא בגובה של חמש מאות או שש מאות אלף שקל בלבד. את כל שאר הכסף הרוכש יהיה חייב להשיג בעצמו ממקורות אחרים.

על פניו, זו נראית כמו מגבלה דרקונית וחסרת צידוק. מה אכפת לבנק ישראל אם אני, אזרח אחראי ובעל עבודה קבועה ומסודרת, בוחר לממן אחוז גבוה יותר מסכום הרכישה באמצעות הלוואת משכנתא? לכל היותר, אפרוס את ההלוואה הגבוהה על פני שלושים שנה במקום עשרים שנה, וזה הכל. המגבלה שמטיל בנק ישראל מכריחה אותי לבחור בדירה קטנה יותר או במיקום גרוע יותר, כיוון שאינני יכול להרשות לעצמי לממן את ארבעים או חמישים האחוזים הנותרים של העסקה.

כדי להבין את ההיגיון שעומד מאחורי מגבלה זו, נשוב להגדרת תפקידי בנק ישראל: אחד מהם, נזכיר, הוא שמירה על יציבות המערכת הפיננסית בישראל. בפרט, יותר מכל דבר אחר, בנק ישראל מנסה למנוע את מה שמכונה 'תופעת ההדבקה'– Banking Contagion – המוכרת גם בשם 'אפקט הדומינו'. הסיפור הבא ידגים את תופעת ההדבקה, ועד כמה היא עלולה להיות הרסנית.

קריסתה של האחים ליהמן

חברת 'האחים ליהמן' החלה את דרכה כחנות למוצרי כותנה שהקימו שלושה אחים – הנרי, עמנואל ומאייר – בשנת 1850. מאה וחמישים שנה מאוחר יותר הפכה חנות הכותנה הקטנה לענק פיננסי גלובלי שעסק במגוון רחב של פעילויות כלכליות – ממסחר בניירות ערך, דרך ניהול השקעות, וכלה בבנקאות עסקית ופרטית. האחים ליהמן שרדה אינספור משברים ותהפוכות כלכליות במרוצת שנותיה – אך החלטה עסקית אחת וחסרת מזל הביאה לאובדנה.

בזמנו, זו נראתה כמו החלטה מוצלחת. בשנת 2003 רכשה החברה חמישה ארגונים שהתמחו במתן משכנתאות – בפרט, משכנתאות מסוג 'סאב-פריים': הלוואות משכנתא שניתנו ללקוחות מעוטי יכולת: מובטלים, או שכירים שהרוויחו משכורות נמוכות יחסית. באותם הימים שוק הדיור בארצות הברית היה בתנופה, וחברת האחים ליהמן הרוויחה עשרות מיליארדי דולרים בזכות הרכישה המוצלחת.

בשנת 2007 חלה תפנית. משבר הסאב-פריים הוא נושא מרתק ומורכב הראוי לפרק שלם, אך לטובת העניין שלנו די אם אסביר כי מסיבות שונות לווי המשכנתאות – שמלכתחילה, נזכיר, היו במצב פיננסי לא מזהיר – לא הצליחו לעמוד בהחזריים החודשיים. לגופים שנתנו להם את ההלוואות הנדיבות לא נותרה ברירה אלא לעקל את הבתים המשועבדים ולנסות למכור אותם כדי להציל את כספם. גם חברת האחים ליהמן ניסתה לעשות כן, אך היקפו האדיר של המשבר הביא לכך ששוק הנדל"ן האמריקני 'הוצף' בבתים מעוקלים שהועמדו למכירה, וההיצע הרב הביא לירידה דרסטית במחירי הדירות. התוצאה הייתה שחברת האחים ליהמן, כמו בנקים אחרים, לא הצליחה לגייס מספיק כסף באמצעות מכירת הבתים כדי לכסות את ההפסד על המשכנתא.

מנהליה של האחים ליהמן ניסו להציג בפני הציבור חזות מעודדת ומלאת ביטחון עצמי, אך מחיר המנייה של החברה צנח בחדות כשעוד ועוד בתי השקעות ובנקים פשטו את הרגל סביבה. ביוני 2008 דיווחה החברה על הפסד של כמעט שלושה מיליארד דולר והכריזה על שורה של צעדי ייעול וקיצוצים. אלפי עובדים פוטרו, ונכסים לא הכרחיים נמכרו במחירי חיסול. אף על פי כן, בתשעה בספטמבר דיווחה החברה על הפסד נוסף של כמעט עשרה מיליארד דולר. סך כל נכסיה של ליהמן עמד על 639 מיליארד דולר– לשם השוואה, מדובר בכמעט פי שישה מתקציב מדינת ישראל לשנת 2013. זה נשמע כמו הרבה כסף – אבל סך כל חובותיה של החברה עמד על יותר משבע מאות מיליארד דולר. בקופת המזומנים של החברה היו, בשלב זה, פחות ממיליארד דולר.

ניסיון של הרגע האחרון למצוא חברה גדולה אחרת שתיקנה את האחים ליהמן ותכסה את חובותיה כשל. בחמישה עשר בספטמבר 2008 הגישה חברת האחים ליהמן לבית המשפט בקשה רשמית לפשיטת רגל: הייתה זו פשיטת הרגל הגדולה ביותר בהיסטוריה, במרווח של יותר מפי שישה מפשיטת הרגל הגדולה שקדמה לה.

מיליוני ברוקרים, משקיעים וכלכלנים צפו בחלחלה בדיווחי חדשות שהראו עובדים לשעבר של האחים ליהמן עוזבים את משרדיהם, חפציהם בתוך ארגזי קרטון אישיים. משבר הסאב-פריים כבר היה בעיצומו וכולם הכינו את עצמם לטלטלות פיננסיות עזות – אבל לא רבים האמינו שחברה בסדר הגודל של האחים ליהמן מסוגלת לפשוט את הרגל, ויותר מכך – שממשלת ארצות הברית תיתן לחברה כל כך גדולה ליפול.

כשגוף פיננסי בסדר גודל של האחים ליהמן פושט את הרגל, יש לכך השפעה כלל עולמית. עשרות אלפי בנקים, עסקים ובתי השקעות אחרים עמדו בקשרים עסקיים עם האחים ליהמן: פשיטת רגל של החברה הגדולה פירושה שגם אלה איבדו את כספם. אם ההפסד הכספי גדול מספיק, גם חברות אלה עשויות לפשוט את הרגל – ואז לקוחותיהם מפסידים את כספם, וכן הלאה וכן הלאה. מקובל לדמות את תאונת השרשרת הפיננסית הזו לשרשרת של קוביות דומינו המפילות זו את זו, אבל יכול להיות שהדימוי הראוי יותר במקרה זה הוא רעידת אדמה בארצות הברית – שיצרה גל צונאמי כלל עולמי. המשבר שיצרה קריסת האחים ליהמן התפשט בתוך שעות ספורות אל שווקים כלכליים בכל העולם והביא לירידות שערים חדות בבורסות מאנגליה ועד המזרח הרחוק.

חמור עוד יותר, אפקט הדומינו המדבק כתוצאת מפשיטת הרגל הגדולה לא היה מוגבל אך ורק לארגונים שעמדו בקשרים עסקיים עם האחים ליהמן:  גם בנקים ובתי השקעות שלא היו קשורים כלל אל החברה הושפעו באופן עקיף. קריסת האחים ליהמן יצרה פניקה אצל משקיעים ובנקים רבים, כיוון שלאיש לא היה מושג ברור כמה כסף הייתה חייבת החברה הגדולה ולמי. כל ארגון ניסה להגן על עצמו ועל לקוחותיו, בכל מחיר. למשל, הבנק מורגן סטנלי לא ספג מכה קשה בעקבות משבר הסאב-פריים ונחשב ליציב ובריא מבחינה פיננסית – אך כמה בתי השקעות אמריקנים גדולים שאיבדו עשרות מיליארדי דולרים בעקבות קריסת האחים ליהמן, החליטו שלא לקחת סיכון ולמשוך את הכסף שהחזיקו במורגן סטנלי: 128 מיליארד דולר. המשיכה הבהולה רוקנה את רזרבת המזומנים של מורגן סטנלי והביאה גם אותו אל סף פשיטת רגל: רק הלוואת חירום ממשלתית הצילה את מורגן סטנלי מקריסה ברגע האחרון, וזאת למרות שהבנק, כאמור, לא סבל מחוסר יציבות קודם לכן.

בכל רחבי המערכת הפיננסית האמריקנית חזרה אותה התמונה על עצמה, מוגברת פי אלפי מונים. בנקים הפסיקו להעניק הלוואות לעסקים ולגופים פיננסיים אחרים, כיוון שלא היו בטוחים על מי ניתן לסמוך שיחזיר את ההלוואה ומי עתיד לפשוט רגל למחרת. 'קיפאון האשראי' הזה, Credit Crunch בלעז, גרם גם לארגונים פיננסיים אחרים כדוגמת מריל לינץ' וגולדמן-סאקס להגיע לסף פשיטת רגל.

אנשי משרד האוצר וה-Federal Reserve, הבנק המרכזי האמריקני, הבינו שהם ניצבים בפני סכנה מוחשית לכלכלת ארצות הברית כולה. הקשרים העסקיים ההדוקים בין גופים פיננסיים וההשפעה של הפסיכולוגיה האנושית הביאו ל'אפקט הדומינו' המדבק, שבו קריסה של גוף פיננסי אחד מביאה לקריסתם של בנקים וארגונים רבים אחרים סביבו. אם מספיק בנקים ועסקים פושטים את הרגל, המדינה כולה עלולה להיכנס לסחרור כלכלי שכולל אבטלה גואה, עוני ואינפלציה דוהרת. ביום חמישי, שלושה ימים לאחר ההכרזה על פשיטת הרגל של האחים ליהמן, נפגשו שר האוצר האמריקני ונגיד הבנק המרכזי עם חברי קונגרס כדי לשכנע אותם להעניק סיוע חירום בסך 700 מיליארד דולר למערכת הבנקאות הפרטית. על פי דיווחים עיתונאים, נגיד הבנק בן ברננקי הזהיר את המחוקקים ש-

'אם לא נעשה את זה, יכול להיות שביום שני בבוקר לא תהייה לנו יותר כלכלה.'

הסיוע ניתן, והמשבר החריף חלף – במחיר סיוע כלכלי מסיבי שעוד יכביד על משלמי המסים האמריקניים במשך שנים רבות בעתיד.

המקרה של האחים ליהמן מסביר לנו מדוע מטיל בנק ישראל מגבלות על גובה המשכנתא שיכולים הבנקים להלוות ללקוחותיהם. גם אם תיקלע ישראל למיתון, ולווים רבים לא יוכלו לעמוד בהחזרי המשכנתאות שלהם – הבנקים המלווים לא יעמדו בסכנה כמו זו שהביאה לנפילתה של חברת האחים ליהמן. אם גובה המשכנתא הוא רק חמישים עד שישים אחוזים משווי הנכס, אזי גם אם שוק הנדל"ן ייקלע למשבר ושווי הדירות יירד בצורה חדה – עדיין ישנו סיכוי גדול שהבנק יצליח למכור את הנכס במחיר שיכסה את ההלוואה הכושלת, והבנק לא יפסיד את הכסף. אמנם מגבלת אחוז המימון פוגעת במידה מסוימת בלקוחות שהיו מעוניינים לרכוש דירות יקרות יותר – אבל בנק ישראל רואה בשמירה על יציבות המערכת הבנקאית ומניעת אפקט דומינו מטרה חשובה ומשמעותית יותר לעין שיעור.

הטאבו

נמשיך אל אחד המנגנונים הממשלתיים שכל מי שרוכש דירה נתקל בהם במוקדם או במאוחר: אגף רישום והסדר המקרקעין – המוכר יותר בשמו השני, ה'טאבו'. הרוכש פונה אל האגף כדי לקבל 'נסח טאבו': מסמך המאשר כי המוכר הוא אכן בעליה החוקיים של הדירה או הקרקע, ומגדיר במפורש את גבולות החלקה העומדת למכירה. גם במסגרת תהליך בקשת המשכנתא, הבנק דורש כי ברישום הטאבו תופיע 'הערת אזהרה': סעיף שמעיד על כך שהדירה משועבדת כערבון להלוואה.

החובה לפנות לאגף הרישום נתפסת בעיני רבים כנטל מתסכל ומרגיז. לא רק שהוצאת נסח טאבו ורישום האזהרה כרוכים בתשלומים יקרים, גם לגוף הממשלתי עצמו יש מוניטין של 'הבירוקרטיה בהתגלמותה': אינספור כללים ונהלי רישום מסובכים ולא ברורים, שרק עורך דין מנוסה מסוגל לנווט ביניהם אל חוף מבטחים. באופן טבעי עולה השאלה – מדוע קיים הטאבו? מה הצורך בכל הבירוקרטיה הממשלתית הזו?

צורך זה נעשה ברור יותר כשבוחנים את ההיסטוריה של חוקי הבעלות על קרקעות בארץ ישראל. נועם קופרשטיין, הגרפיקאי שיוצר את האיורים המלווים את פרקי עושים היסטוריה, נתקל לא מעט, במסגרת עיסוקיו השונים, במוסדות הבירוקרטיים השונים שעוסקים בנדל"ן ומקרקעין. הוא נתן לי הגדרה קולעת לטאבו: מה שנדמה לרבים כמשרד בירוקרטי מבולגן, הוא למעשה תל ארכאולוגי פעיל – אוסף של חוקים ותקנות מסובכים שנוצרו במשך מאות שנים של התיישבות וכיבוש בארץ ישראל.

בשנת 1517 כבש הסולטן סלים הראשון את ארץ ישראל מידי הממלוכים, וצירף אותה אל האימפריה העות'מאנית המתעוררת שמרכזה היה בטורקיה של ימינו. העות'מאנים החזיקו בפלשתינה במשך כארבע מאות שנים. במשך רובה המכריע של תקופה ארוכה זו שררה בארץ ישראל אנרכיה מוחלטת בכל הקשור לבעלות על קרקעות: לא היה שום רישום מרכזי מסודר שהגדיר למי שייכת קרקע מסוימת, וגם לא תיעוד של עסקאות מכירה וקניית נדל"ן. עסקאות הנדל"ן התנהלו באופן בלתי רשמי: הקונה והמוכר החליפו ביניהם שטרי בעלות, ללא ידיעתו של השלטון המרכזי והתערבותו.

האנרכיה נבעה בחלקה מהעובדה שהאימפריה העות'מאנית כולה לא הייתה מופת של התנהלות ארגונית, בלשון המעטה – וגם, ואולי בעיקר, כיוון שפלשתינה הייתה אחד האזורים המפגרים והנידחים ביותר באימפריה. המוטיבציה העקרונית של השלטון לנהל רישומי עסקאות נדל"ן הייתה גביית מסים מהעסקאות – אבל ההתיישבות בפלשתינה הייתה דלילה מאוד, והפלאחים שעיבדו את הקרקע היו ברובם עניים מרודים ולא היו יכולים לשלם מיסים גבוהים – כך שהטרחה שבהקמת מנגנון רישום שכזה לא השתלמה לעות'מאנים. לאף אחד באינסטנבול לא היה ממש אכפת ממה שמתרחש כאן.

לקראת אמצע המאה התשע עשרה התחוללה מהפכה משמעותית באימפריה העות'מאנית. המעצמות האירופיות בגבולותיה המערביים של האימפריה הלכו והתחזקו, וההנהגה העות'מאנית הבינה שאם האימפריה הוותיקה מבקשת לשרוד במציאות החדשה עליה לאמץ את הקדמה והמודרניות המערבית. העות'מאנים יזמו רפורמה נרחבת שהקיפה תחומי חיים רבים: הם הקימו מערכת ממשלתית מודרנית, ייסדו פרלמנט, סללו מסילות רכבת, הקימו מערכת דואר, טלגרף, הדפיסו שטרות נייר חדשים ועוד ועוד. מטרת הרפורמה הייתה לחזק את השליטה המרכזית של המדינה על פני כל שטח האימפריה הגדולה.

הרפורמה הובילה גם לחקיקת חוקים חדשים. החשוב מביניהם, לעניינינו, הוא 'חוק הקרקעות' שנחקק בשנת 1858. מטרת חוק הקרקעות הייתה להסדיר בצורה טובה יותר את הגדרת הבעלות על הקרקע, כדי שהשלטון יידע כמה מסים הוא יכול לגבות מהתוצרת החקלאית ומעסקות הנדל"ן, וממי לגבות אותם. החוק הגדיר מספר סוגים בסיסיים של קרקעות, ואת זכויות בעליהן וחובותם. למשל, קרקע מסוג 'מירי' הייתה קרקע חקלאית בבעלות המדינה: החקלאי שעיבד אותה נהנה מפירותיה, אך אם לא שילם את מסיו או שהזניח את הקרקע במשך מספר שנים – המדינה הייתה יכולה לקחת ממנו את הקרקע ולהעניק אותה לחקלאי אחר. קרקע מסוג 'מולכ' (Mulk), להבדיל, הייתה קרקע בבעלות פרטית לחלוטין, שלשלטון לא הייתה זכות להפקיע אותה מבעליו ללא פיצוי. היו גם אדמות 'וואקף' שניתנו למוסדות דתיים, וסיווגי אדמות נוספים.

השלב ההכרחי הבא ברפורמת הקרקעות היה להגדיר בפועל עבור כל חלקת קרקע לאיזה סוג היא שייכת – מירי, מולכ וכו' – ומי בעליה הנוכחיים. לשם כך הוקם מנגנון רישום קרקעות ממשלתי בשם 'טאפו', שהיה אחראי על ניהול הרישומים וחלוקת מסמכי בעלות על הקרקע – 'קושנים'. כיוון שדוברי ערבית התקשו לבטא את האות פ', המילה טאפו התגלגלה עם הזמן להיות 'טאבּו'.

עד כאן התאוריה. בפועל, העות'מאנים נתקלו בקשיים רבים ביישום חוק הקרקעות בפלשתינה. הפלאחים המקומיים לא ששו, בלשון המעטה, לשתף פעולה עם פקידי הטאבו, ולא פנו אל המשרדים הממשלתיים כדי לרשום את עצמם כבעליהן החוקיים של הקרקעות שאותן עיבדו.

הסיבות לכך מגוונות. ראשית, בחברה הכפרית המסורתית לא היה צורך בניירות רשמיים כדי להוכיח בעלות על הקרקע: כולם בכפר הכירו את כולם, וכל אחד ידע מה שייך לו ומה שייך לשכנו. שנית, רוב האיכרים לא ידעו קרוא וכתוב – כך שאפילו אם היו בידיהם מסמכים כתובים, כנראה שלא היו מוצאים בהם תועלת רבה. שלישית, רישום הבעלות על הקרקע גרר אחריו מיסוי – ואף אחד אינו אוהב מסים. רביעית, האיכרים חששו שאם שמם יופיע ברישומים הממשלתיים, העות'מאנים יכריחו אותם להתגייס לצבא – והתנאים בצבא העות'מאני היו גרועים כל כך, עד שאפילו עבודה קשה בשדה מצאת החמה ועד צאת הנשמה נראתה כמו האלטרנטיבה הטובה יותר… במילים אחרות, לפלאחים בפלשתינה לא הייתה כל מוטיבציה ליידע את פקידי האימפריה שהם בעלי קרקעות. הם התעלמו מהטאבו, והמשיכו לנהל את עסקאות הנדל"ן שלהם באופן פרטי ובלתי רשמי. גם יותר מחמישים שנה לאחר שנחקק חוק הקרקעות, רק חמישה אחוזים מכלל הקרקעות בפלשתינה הופיעו ברישומי הטאבו העות'מאנים.

כשכבשו הבריטים את ארץ ישראל מידי העות'מאנים בשנת 1917, הם החליטו להותיר על כנו את חוק הקרקעות העות'מאני. נוסף לחוקים ולנהלים בני עשרות השנים, הבריטים ירשו גם את האנרכיה והכאוס ששררו בנושא בעלות על קרקעות. חקלאים ערבים, עולים יהודים מארצות אירופה ונתיני מעצמות אירופאות ניהלו כל אחד בכפרו ועירו רישומי בעלות ועסקאות נדל"ן – רישומים שגם אם היו מסודרים ומתועדים היטב, לא היה להם תוקף חוקי. סכסוכי קרקעות פרצו חדשות לבקרים, ותדלקו את השנאה והאיבה ששררה בלאו הכי בין הלאומים השונים. כדי לסבך את המצב עוד יותר, פקידי הטאבו העות'מאנים שנמלטו מהארץ בזמן הכיבוש הבריטי לקחו עמם את מרבית הרישומים המועטים שבכל זאת נעשו בעשרות השנים האחרונות…

הבריטים החליטו לאסור באופן גורף על קניית נדל"ן ומכירתו, עד שתימצא הדרך לעשות סדר בבלגן. המפתח להשתלטות על האנרכיה הנדל"נית ששררה באזור הייתה שיטה שהומצאה דווקא בצדו האחר של העולם, באוסטרליה.

שיטת טורנס

רוברט טורנס (Torrens) נולד באירלנד, וב-1839 היגר למדינת דרום-אוסטרליה, אחת המדינות החברות בפדרציה האוסטרלית. מיד עם הגיעו ליבשת המרוחקת מונה לתפקיד בכיר למדי – פקיד מכס ראשי. ייתכן והסיבה למינוי הזריז הייתה העובדה שאביו, קולונל רוברט טורנס האב, היה אחד ממייסדי מדינת דרום אוסטרליה. אם ייחוסו המשפחתי אכן סייע לטורנס הבן בימיו הראשונים כמהגר, הרי שההשפעה המגוננת פגה עד מהרה כשעמיתיו החדשים נחשפו לאופיו העיקש והבלתי מתפשר. טורנס לא היה אדם נוח לבריות: הוא הסתכסך עם המלחים בנמלים ועם עובדי המכס שעבדו תחתיו, החליף מהלומות עם עיתונאי שפירסם עליו כתבה לא מחמיאה ואפילו הסתבך עם ה-Govenor, המקבילה הדרום-אוסטרלית לנשיא המדינה שלנו.  אף על פי כן, טורנס הצליח להתקדם בהתמדה בסולם הממשל המקומי, וב-1856 שימש כשר האוצר. תפקידו הבכיר איפשר לו לדחוף ולקדם הצעת חוק שהייתה מבוססת על רעיון שהסתובב במוחו בעשרים השנים האחרונות.

באותם הימים הדרך המקובלת להוכיח בעלות על קרקע מסוימת – באנגליה, באוסטרליה ובמרבית מדינות אירופה – הייתה להחזיק בידך מסמך חתום על ידי בעליה הקודמים של הקרקע, המאשר כי מכר לך את השטח כדת וכדין. הבעיה הייתה שמסמך כזה אינו מספיק, עקרונית, כדי להוכיח את הבעלות מעבר לכל ספק: אחרי הכל, מי אמר שבעליה הקודמים של הקרקע – זה שחתום על המסמך שבידך – היה בעצמו בעליה החוקיים קודם לכן? הפתרון פשוט: עליך להחזיק גם את שטר המכירה הקודם, שמוכיח שהבעלים הקודמים רכש בעצמו את השטח ממישהו אחר. וגם את שטר המכירה שקדם לו. ואת זה שלפניו. ואת זה שלפניו, ואת זה שלפניו, ואת זה שלפניו… במילים אחרות, כדי להוכיח בעלות על הקרקע, כל בעל קרקע נאלץ לשמור את כל מסמכי המכירה הקודמים עד לטביעות כפות ידיים פרהיסטוריות על קירות המערה, או לפחות עד אותה הנקודה שבה המידע על הבעלות אבד בערפילי הזמן. כיוון שרוב האנשים מתקשים לשמור על ניירת מסודרת במשך חמש מאות שנים רצופות – בואו נודה על האמת, רובנו מתקשים לשמור על ניירת מסודרת במשך חמישה שבועות רצופים – סכסוכים משפטיים בנושאי בעלות על קרקעות סיפקו פרנסה בשפע לעורכי הדין. זאת ועוד, נוכלים ורמאים זייפו מסמכי בעלות שכאלה ללא קושי, והשתלטו על קרקעות לא להם.

הקושי שבהוכחת בעלות על הקרקע גם סירבל את תהליך מתן הלוואות משכנתא. הקרקע, כזכור, משמשת ברוב המקרים כערבון להלוואה. בשיטה הקיימת, הדרך המקובלת לבצע שעבוד של הקרקע לטובת הערבון הייתה להעביר את הקרקע לבעלותו המלאה של הבנק: דהיינו, הבנק שהלווה את הכסף הפך להיות בעליה החוקיים של הקרקע – ממש כאילו עיקל אותה. רק אם שולם החוב במלואו, הקרקע עברה בחזרה לבעליה המקוריים. במילים אחרות, תהליך השיעבוד כלל שתי עסקאות העברת בעלות מלאות – על כל הקשיים והסיבוכים המשפטיים שעסקאות כאלה גוררות עמן. העיכוב בתהליך השעבוד עיכב את מתן האשראי הבנקאי, והפריע להתפתחות כלכלית ויזמות עסקית.

שלא כמו באנגליה המבוגרת, אוסטרליה הייתה מדינה צעירה יחסית, כך שבעלי הקרקע שם לא היו צריכים לשמור על ניירת בת מאות שנים. אף על פי כן, התפתחותה המהירה של המדינה הביאה לכך שקרקעות רבות החליפו ידיים, וריבוי מסמכי המכירה והקנייה יצר אותן הבעיות בדיוק – בעיות שרוברט טורנס החליט לפתור, ויהי מה.

השיטה שהציע טורנס הייתה פשוטה – אך שונה מאוד מכל מה שקדם לה. כל המידע הרלוונטי להוכחת הבעלות על חלקת קרקע יימצא במקום אחד: משרד ממשלתי שייתמחה בכך. משרד זה ינהל פנקס ובו יתועדו במרוכז כל העסקאות שנעשו סביב חלקת הקרקע: מי קנה, מי מכר ומתי. המידע בפנקס רישום המקרקעין יהיה המידע היחיד שיכול לשמש כהוכחה חוקית וחותכת לגבי בעלות על הקרקע. כל מסמך אחר, חתום ומסודר ככל שיהיה, ייחשב כחסר תוקף לחלוטין. במילים אחרות, נטל הוכחת הבעלות יוסר מעל כתפי בעל הקרקע, ויעבור לאחריות המדינה.

במבט לאחור, קל לראות את היתרונות הגלומים בשיטה של טורנס. במקום שכל אזרח ינהל ארכיון פרטי של מסמכים חשובים, תעשה זאת המדינה באופן מרוכז ומסודר. העברת בעלות על הקרקע תהפוך להיות עניין פשוט ומהיר הרבה יותר, כיוון שכל הסימוכין לבעלות – וכל שעבוד על הקרקע – יירשם בפנקס אחד. נוכלים ייתקשו מאוד לזייף בעלות על חלקה, שכן לא תהיה להם גישה חופשית לפנקס הרישום. אך על אף יתרונותיה של השיטה, טורנס נתקל בהתנגדות עזה מצד עורכי דין שהתמחו בעסקאות נדל"ן. הם טענו שהפתרון שהוא מציע פשטני מדי ולא יעמוד במבחן המציאות, שכן טורנס אינו עורך דין ואינו מבין דבר וחצי דבר במשפט ובענייני נדל"ן.

טורנס לא נכנע לביקורת והמשיך לדחוף את רעיונותיו. ב-1857 מונה ל'פרמייר' – המקבילה לראש הממשלה אצלנו – אך ממשלתו החזיקה מעמד שלושים יום בלבד לפני שנפלה בהצבעת אי אמון. על אף הקדנציה הקצרה הוא המשיך במאמצי החקיקה, ובעזרת תמיכה מאסיבית של דעת הקהל הצליח להעביר את 'חוק רישום הבעלות על קרקעות' בפרלמנט הדרום-אוסטרלי בשנת 1858.

טורנס קיווה שבעזרת השיטה החדשה העברת בעלות על קרקע תהיה קלה ומהירה, כמו קניה ומכירה של כל מוצר רגיל אחר. בדיעבד, זו הייתה ציפייה מוגזמת מדי – אך שיטתו נתגלתה בכל זאת כדרך יעילה ונוחה הרבה יותר מקודמותיה לניהול הבעלות על קרקעות. עסקאות נדל"ן התבצעו במהירות וללא סיבוכים משפטיים מרובים, וכן רישום שעבודים לטובת משכנתאות. בעקבות הצלחתה, התפשטה שיטת טורנס בכל רחבי העולם, מאנגליה ועד סינגפור – וגם, כפי שאולי כבר ניחשתם, הגיעה לארץ ישראל.

בשנת 1920 החליט השלטון הבריטי לפתוח מחדש את משרדי הטאבו בפלשתינה, הפעם תחת השם 'משרד ספרי האחוזה'. שמונה שנים לאחר מכן הוחלט על יישום שיטת טורנס במלואה בארץ, ועד שנת 1947 נרשמו בפנקס המקרקעין רובן המכריע של הקרקעות בתחומי הקו הירוק.

כשהוקמה מדינת ישראל, היא ירשה את השיטה הבריטית של רישום מקרקעין – שכאמור הייתה מושתתת בחלקה על הטאבו, אותה מערכת בירוקרטית מקורית שהפעילו העות'מאנים. התערובת המשונה של חוקים איסלמיים מהעידן שלפני הרפורמה העות'מאנית, חוקי קרקעות עות'מאנים ונהלים בריטיים מודרניים יותר, המשיכה להיות המשפט התקף בישראל עד לשנת 1969, אז עבר בכנסת 'חוק המקרקעין' שהחליף את חוקים אלה בחוקים חדשים ו'ישראליים למהדרין'. ועדיין, כפי שמעיד עצם השימוש במילה 'טאבו', חלק מאותה היסטוריה עתיקה ממשיך ללוות אותנו גם היום – בצורת אותו 'תל ארכיאולוגי פעיל' של חוקי קרקעות מסובכים.

ביהודה ושומרון, אגב, המצב חמור בהרבה. הבריטים מעולם לא הספיקו להרחיב את רישום הקרקעות לאזורים שמעבר לקו הירוק, ושם המשיכה להתקיים אותה אנרכיה קרקעית גם בתקופת השלטון הירדני – וגם בימים שלאחר מלחמת ששת הימים. סכסוכים מקומיים סביב בעלות על קרקעות, בתוספת הגוון הנפיץ שמעניק הסכסוך היהודי-ערבי בחבל הארץ הזה, הופכים את שאלת הבעלות על הקרקע לבוץ טובעני וסמיך מאוד.

הקדסטר

נקודה עקרונית וחשובה מאוד לעניין קביעת הבעלות על הקרקע היא שאלת מיפוי הקרקעות וקביעת גבולותיהן. לא הזכרתי אותה בדיון הקודם שכן היא ראויה להרחבה בפני עצמה.

אחת השגיאות העיקריות שעשו העות'מאנים בבואם לממש את רפורמת חוק הקרקעות של 1858 הייתה העובדה שלא הקפידו על מיפוי מדויק ומסודר של גבולות החלקות השונות. תיאור גבולות חלקה שהופיע בקושאנים העות'מאנים היה מבוסס ברובו על תוואי שטח קיימים כמו 'השביל שליד הגבעה' או 'תל האבנים הדרומי'. תיאורים שכאלה  מעורפלים מטבעם ונקודות הציון המאולתרות עשויות להשתנות עם השנים.

כשהחליטו הבריטים ליישם את שיטת טורנס בארץ ישראל היה ברור להם מהרגע הראשון שאי אפשר לנהל רישום מקרקעין מסודר מבלי למפות את גבולותיהן של החלקות: כל שטח אדמה שאינו משויך בוודאות לחלקה כלשהי פותח פתח לסכסוכי שכנים ומאבקים משפטיים ששיטת טורנס ביקשה למנוע. הנציב הבריטי הורה להקים מחלקת מיפוי ומדידות שמנהליה היו בריטים, ועובדיה היו יהודים, ערבים, ארמנים וכדומה. לבריטים  היה הידע המקצועי והם קבעו את התקנים הרלוונטים, ואילו המקומיים ביצעו את המדידות בשטח.

מטרת המדידות הייתה קביעה מדויקת של נקודות ציון שבהן אפשר להיעזר בתהליך מיפוי וקביעת גבולות החלקות. אם יש עמוד נטוע בקרקע בנקודה ידועה ומוגדרת על המפה, ניתן להגדיר גבולות שטח כלשהו באופן חד משמעי ביחס לאותו עמוד. לדוגמא, 'הפינה הצפונית של השטח נמצאת במרחק של שלושים וארבע וחצי מטרים צפונית לנקודת הציון'. כמובן שנקודת ציון אחת אינה מספיקה כדי למפות מדינה שלמה: יש צורך באלפי נקודות ציון, שכל אחת מהן נמצאת במרחק וכיוון ידועים ביחס לנקודות הציון האחרות.

האתגר שמולו ניצבו המודדים היה, אם כן, מדידה מדויקת של המרחק והכיוון שבין נקודות הציון. קל לעשות זאת אם שתי נקודות הציון – שני עמודים, לצורך הדוגמא – נמצאים במרחק כמה מטרים זה מזה: לוקחים סרט מדידה ומצפן טוב, מודדים את המרחק והזווית ביחס לצפון, וזה הכול. אבל מה יקרה אם שני העמודים נמצאים במרחק קילומטר זה מזה? סרט מדידה סטנדרטי אינו מספיק. אם מתאמצים, אפשר עדיין למדוד את המרחק והכיוון בדיוק גבוה בעזרת כלים אחרים – אבל זה לא קל, ומדידת אלפי נקודות ציון על פני מדינה שלמה תהפוך למשימה ממושכת וכמעט בלתי מעשית. הגיאודזים – המהנדסים המתמחים במיפוי קרקעות – מתגברים על האתגר הזה בשיטה מחוכמת ואלגנטית המכונה 'טריאנגולציה'.

טריאנגולציה

נניח, לצורך ההסבר, שאנחנו מעוניינים למפות את מגרש הכדורגל שבאיצטדיון רמת גן, כדי לשרטט על מפה את מיקום עמודי השער. מי יודע, אולי זה מידע זה יעזור לנבחרת ישראל לעלות לשלב הבא באליפות אירופה – אבל לא באנו לדבר על מדע בדיוני.

הצעד הראשון למיפוי באמצעות שיטת הטריאנגולציה הוא מדידה ידנית ומדויקת של הקו הרוחבי המסמן את מחצית המגרש. נבקש מאחד השחקנים שימדוד את המרחק באמצעות סרט מדידה ארוך, ואת הכיוון באמצעות מצפן. כעת, אנחנו מעוניינים למפות את מיקומו המדויק של אחד מעמודי השער ביחס לקו זה. אפשר לבקש מהשחקן שיפרוס את סרט המדידה כל הדרך ממרכז המגרש אל עמוד השער – אבל זו תהיה עבודה קשה, וכאן זה לא אירופה. למזלנו, יש דרך חכמה יותר לעשות זאת.

במבט מהיציע, נראה כי קו מחצית המגרש ועמוד השער יוצרים משולש דימיוני: קו החצי הוא בסיס המשולש, והעמוד הוא קודקודו. נבקש מהשחקן שיעמוד ליד עמוד השער, וימדוד את הזוויות בינו ובין כל אחד מקצוות קו הבסיס.  הגיאודזים מודדים זוויות באמצעות 'תאודוליט' – חצובה בעלת שלוש רגליים שעליה מצפן מדויק.

על פי חוקי הגיאומטריה, אם ידוע לנו אורך בסיס המשולש ושניים מהזוויות שלו – ניתן לחשב בדיוק מושלם את אורכי שתי הצלעות האחרות. במילים אחרות, על ידי מדידת אורך קו החצי, והזוויות בין עמוד השער לכל אחד משני הקודקודים האחרים של המשולש – קיבלנו 'בחינם' את המרחק שבין עמוד השער לכל אחד מקצוות קו החצי. ידיעת המרחק והזווית מאפשרת לנו לסמן על המפה את מיקום עמוד השער באופן חד משמעי – מבלי שנאלץ לבצע מדידה ידנית ומפרכת של מרחקים אלה. זאת ועוד, כל אחת מצלעות המשולש הדימיוני שלנו יכולה כעת לשמש בעצמה כ'קו בסיס' של משולש חדש. אם נרצה למדוד את מיקומו של דגל הקרן, למשל, נוכל לעשות זאת באמצעות מדידה של זוויות בלבד אל אחת מהנקודות האחרות שכבר מיפינו. למעשה , המדידה הראשונה שביצענו בין שני דגלי הקרן הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה נאלץ השחקן שלנו להוציא את סרט המדידה מהתיק: מכאן והלאה, אין יותר מדידות מרחק – רק חישובים.

אותו העיקרון בדיוק שימש את אנשי מחלקת המדידות המנדטורית כדי למפות את ארץ ישראל. הם הציבו שתי נקודות ציון לא רחוק מקיבוץ אורים שבדרום הארץ, ומדדו באופן ידני את המרחק ביניהן: 4730 מטרים ושישים ס"מ. קו זה היה 'קו הבסיס', ושימש כצלע הבסיס ברשת הולכת ומתרחבת של משולשים שנפרשה על פי הארץ כולה: אלפים רבים של נקודות ציון שהמרחק והכיוון ביניהן חושב בדייקנות. עוד שני קווי בסיס נמדדו באזורים אחרים של ארץ וישראל לשם שיפור הדיוק, ובאמצעות נקודות הציון האלה יצרו הבריטים 'קדסטר' – רישום מסודר של גבולותיהן ומיקומן של חלקות הקרקע השונות בארץ ישראל.

גם הקדסטר הבריטי אומץ במלואו על ידי מדינת ישראל הצעירה שהחליפה את השלטון המנדטורי. מחלקת המדידות הבריטית הייתה הגרעין שסביבו התגבש המרכז למיפוי ישראל, הגוף הממשלתי שאחראי על כל הפעילות הגיאודזית בישראל. חלוקת הקרקעות לגושים ולחלקות מבוססת על אותן מדידות ראשוניות שביצעו הבריטים בראשית המאה העשרים. כיום מחליפים כלים מודרניים כגון מיפוי אווירי, GPS ומדידות באמצעות לייזרים את שיטת הטריאנגולציה הוותיקה, אך אפשר עדיין לראות מדי פעם מודדי קרקעות המשתמשים ב'תאודוליט' כדי למפות שטחים באמצעות טריאנגולציה.

ראינו, אם כן, שמשכנתא היא יותר מסתם הלוואה בנקאית רגילה. מחד, המשכנתא היא חלק מהותי מהמארג הפיננסי העדין של הכלכלה הלאומית ויכולה לתרום ליציבותה של הכלכלה או לשבש אותה באופן קטסטרופלי. מאידך, המשכנתא קשורה בקשר הדוק אל הקרקע, ובעלות על קרקעות היא נושא רגיש וסבוך מבחינות משפטיות ולאומיות. מי יודע, אולי הידע הזה יעזור לכם במשא ומתן הקשוח מול פקידת המשכנתאות של הבנק. כשהפקידה תבקש מכם להביא נסח טאבו, תוכלו להביט בה ישר בעיניים, להוציא את הסיגר מזווית הפה, ליישר את כובע הבוקרים ולומר לה – 'טאפו, גברת..טאפו.'

יצירות בהן נעשה שימוש במהלך הפרק

https://soundcloud.com/joey-lee-taylor/sennacherib-instrumental-short
https://soundcloud.com/supradarky/supradarky-professor-spaceton-and-the-mysterious-planet
https://soundcloud.com/stevenobrien/four-experiments-for-piano-2?in=stevenobrien/sets/mood-agitated

מקורות ומידע נוסף

http://www.nytimes.com/2008/10/02/business/02crisis.html
http://congres.afse.fr/docs/2010/836939dp2010_lehman.pdf
http://www.imes.boj.or.jp/cbrc/cbrc-03
http://www.telegraph.co.uk/finance/recession/3917584/Lehman-Brothers-collapse-How-the-worst-economic-crisis-in-living-memory-began.html
http://dealbook.nytimes.com/2013/09/09/what-might-have-been-and-the-fall-of-lehman/?_php=true&_type=blogs&_r=0
http://www.bloomberg.com/news/2013-09-10/banks-seen-at-risk-five-years-after-lehman-collapse.html
http://www.austlii.edu.au/au/journals/UTasLawRw/1992/12.pdf
http://adb.anu.edu.au/biography/torrens-sir-robert-richard-4739
http://books.google.co.il/books?id=b_qdfmHlB6cC&pg=PA175&dq=robert+torrens+biography&hl=en&sa=X&ei=ifMIU_2OIsLOtAb2zYCQAQ&ved=0CFcQ6AEwCQ#v=onepage&q&f=false
https://www.isc.ca/About/History/LandTitles/TorrensSystem/Pages/default.aspx
http://www.dtpli.vic.gov.au/property-and-land-titles/land-titles
http://www.encyclopedia.chicagohistory.org/pages/1262.html
http://www.mass.gov/courts/courtsandjudges/courts/landcourt/lchist3.html
http://geography.huji.ac.il/.upload/STUDIES/TETVAV8Irit%20Amit.pdf
http://mauricioeretzisrael.wordpress.com/category/%D7%94%D7%94%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94/21-%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%95%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%94/
http://www.icsm.gov.au/cadastral/Fundamentals_of_Land_Ownership_Land_Boundaries_and_Surveying.pdf
http://www.context.org/iclib/ic08/gilman1/
http://www.beki.org/landlaw.html
http://foundingdocs.gov.au/item-did-7.html
http://www.clb.ac.il/journal/aly_mishpat/b1&2/zandberg.pdf
http://searchlink.com.au/land-titles/the-history-of-australian-torrens-land-titles-and-procedures/
http://www.dtpli.vic.gov.au/property-and-land-titles/land-titles/150-years-of-torrens-title-in-victoria-1862-2012
http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m02012.pdf
http://www.hss.caltech.edu/~jlr/events/Briggs-EMGV.pdf
http://law.uoregon.edu/org/olrold/archives/87/knoll.pdf
http://www.themarker.com/realestate/1.2119841

[עושים היסטוריה] 138: מימון המונים, מיקרו-מימון ופילנטרופיה

קל להשיג מימון להקמת עסק רווחי – אבל מה לגבי מיזמים מעט יותר איזוטריים -למשל, פסל על אי נידח או בלון בצורת ראשו של ליונל ריצ'י?… בשנים האחרונות פורחות אלטרנטיבות לאשראי הבנקאי: מימון המונים ומיקרו-מימון, והן יעמדו במרכז פרק זה.

  • 0820: הברון רוטשילד נחלץ לעזרתה של ראשון לציון – אך האיכרים דווקא מתמרדים…
  • 2250: מוחמד יונוס מנסה לעזור לכמה נשים עניות בבנגלדש, ומשיק את מהפכת המיקרו-מימון.
  • 3700: בעזרת מימון המונים, הכל אפשרי: מתא טלפון בחלל ועד בלון ענק בצורת ליונל ריצ'י….

תודה לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית, לנועם קופרשטיין על האיור (בקרו בגלריית האיורים שלו!) ולשי קאופמן על הסיוע בתחקיר. תודה גם לנתן פוזניאק. 

מי ששמע את הפרק הקודם, ודאי ניחש שבחירת נושא הפרק הזה לא הייתה מקרית. בעוד שבועות ספורים אני מתכוון לצאת בקמפיין מימון המונים עבור עושים היסטוריה: גיוס כספים שמטרתו לאפשר לי לבנות צוות מקצועי שיסייע לי בהפקת התוכנית.

שני מתנדבים כבר התגייסו לטובת הקמפיין, והם עובדים מאחורי הקלעים ברגעים אלה ממש: גד קולטון הוא גרפיקאי מוכשר שאחראי על הבאנרים והגרפיקות, ואסף בן עמי הוא איש הוידיאו המנוסה שיביים ויפיק את הסרטון שילווה את הקמפיין. תודה על העזרה! 🙂 

כאמור, נשיק את הקמפיין באופן רשמי בעוד מספר שבועות: פרטים מלאים לגבי האופן בו ניתן לתרום יופיעו באתר, בכל הרשתות החברתיות, במיילים וערוצי תקשורת אחרים.

הנה קישור אל חידת מירוץ ויקיפדיה שהופיעה בפרק: ממימון המונים אל משפחת המלוכה…פתרונות, בפורום


על מימון המונים, מיקרו-מימון ופילנטרופיה

כתב: רן לוי

במאה ה-19 היו ארצות־הברית וצרפת ידידות אמיצות. שתי הדמוקרטיות חרטו על דגלן את עקרון החירות, והצרפתים אף סייעו לאמריקנים במלחמת העצמאות שלהם כנגד בריטניה. בשנת 1865 הגה פוליטיקאי צרפתי בשם רנה לבולאייה (Laboulaye) רעיון בלתי שגרתי: להקים בארצות הברית פסל גדול שיסמל את הידידות. הוא הצליח לסחוף אחריו מספר תומכים רב, ופָּסל שיתכנן ויבנה את המונומנט הענק.

פסל עשוי נחושת בגובה של כמעט חמישים מטרים אינו עניין זול, כמובן, ומישהו צריך היה לממן את הפרויקט. לבולאייה רצה שהמימון יבוא מהאזרחים עצמם, ולא מהממשלות – כחלק מאידיאל הידידות בין העמים. הוא ועמיתיו האמריקנים הגיעו להסכמה עקרונית: העם הצרפתי יממן את בניית הפסל, ואזרחי ארצות הברית ישלמו על כן האבן הגדול שעליו יעמוד הפסל לכשיושלם.

הצרפתים עמדו בדיבורם. לבולאייה ותומכיו ניהלו קמפיין מוצלח וגייסו תרומות מאזרחים וממועצות אזוריות רבות ברחבי צרפת כולה. הצרפתים ערכו הגרלות, מכרו דגמים מוקטנים של הפסל המתוכנן, וב- 1880 הצליחו לאסוף כשני מיליון פרנק. לבולאייה תכנן להקים את הפסל על אי קטן ושכוח-אל מול חופיה של העיר ניו־יורק.

בצידו השני של האוקיינוס, עם זאת, העניינים לא התקדמו כמצופה. דווקא הניו־יורקרים, שהפסל היה אמור להיות מתנה עבורם, לא גילו אותה התלהבות כזו של חבריהם האירופים. העשירים לא מיהרו לשלוח ידם אל כיסיהם. בעלי טורים בעיתונים תהו בקול רם מדוע על האמריקנים לבזבז כסף על פסלים, בעוד שהכלכלה המקומית מדשדשת במקום. הצרפתים שלחו לארצות הברית חלק מהפסל ההולך ונבנה – יד המחזיקה לפיד בוער – כדי להרשים את האמריקנים, אך אפילו הדגמה זו לא הצליחה לגרום לאנשי ניו-יורק לשלוף את ארנקיהם.

לבולאייה חשש שמא הפרויקט כולו נידון לכישלון, כשלפתע הופיעה הישועה. ג'וזף פוליצר, מוציא לאור אמריקני שרכש שנים ספורות קודם לכן את המגזין New York World, החליט להתגייס למאמץ. ייתכן וראה בכך דרך לעורר עניין במגזין שלו, או אולי באמת בערה בו רוח פטריוטית – כך או כך, הוא פרסם שורה ארוכה של מאמרי מערכת וטורים שדירבנו את האמריקנים לתרום להקמת הכן.

"עלינו לגייס את הכסף! […] בני העם הצרפתי גייסו 250,000 אלף דולר: בני המעמד העובד, הסוחרים, המוכרות בחנות, האמנים… זו אינה מתנה מהמיליונרים של צרפת למיליונרים של אמריקה, כי אם מתנה מאזרחי צרפת לכל אזרחי ארצות הברית."

פוליצר הבטיח כי שמו של כל מי שיתרום – ולו הסכום הזעום ביותר – יופיע מעל דפי העיתון, ועמד בדיבורו. מדי יום הופיעו בעיתון עדכונים בסגנון – 'קבוצת ילדי גן שלחו דולר אחד, במקום ללכת לקרקס' או 'דולר נוסף נשלח על ידי אישה מבוגרת וערירית.' הוא הצליח לסחוף אחריו את קוראי העיתון, ולגייס כמאה אלף דולר מעשרות אלפי אנשים. הכן הוקם, הפסל הועמס על אניה, ובשנת 1886 נחנך פסל החירות המפורסם שהפך מאז לסמלה של ארצות הברית, וליווה אינספור מהגרים נרגשים במסעם אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

סיפורו של פסל החירות מדגים לנו עד כמה לעתים קשה להשיג מימון למיזם או לפרויקט – אפילו אם בדיעבד מתברר שהיה זה רעיון מעולה. אפיקי המימון המקובלים – כסף ממשקיעים עשירים, הלוואות מהבנק או מימון ממשלתי – מתאימים בדרך כלל לסוגים מסוימים מאוד של מיזמים: הרחבת מפעל רווחי, למשל, או הקמת תשתיות אזרחיות חיוניות. רעיונות בלתי שגרתיים – כמו הקמת פסל גדול באמצע נמל – אינם רווחיים מספיק מחד, ואינם חיוניים מספיק מאידך, כדי להצדיק השקעה קפיטליסטית או ממשלתית. האנשים שמאמינים ברעיונות אלה ודוחפים אותם זקוקים למקורות מימון אלטרנטיביים.

כמו בתחומים רבים אחרים של העשייה האנושית, צורך בוער מוליד פתרונות יצירתיים: ישנן אינספור דרכים ושיטות לגייס כסף. בפרק זה נדון בשלושה אפיקי מימון אלטרנטיביים – פילנטרופיות, מיקרומימון ומימון המונים – שחווים בשנים האחרונות פריחה יוצאת דופן בזכות שילוב של גורמים חברתיים, כלכליים וטכנולוגיים. נבחן את היתרונות שהם מציעים, ואת הצדדים השליליים והמוכרים פחות.

פילנטרופיה

פילנטרופיה – תרומות מבעלי ממון פרטיים – היא מקור מימון ותיק ומקובל מאד: אין כמעט אוניברסיטה ישראלית, בית חולים או מוסדות דומים שאינם תלויים במידה זו או אחרת במימון מאנשים פרטיים ורחבי לב.
על אף שתרומה היא ביסודה מעשה של נדיבות ורוחב לב, היא אינה בהכרח מעידה על אופיו של התורם ומטרותיו האמתיות. פאבלו אסקובר (Escobar), למשל, היה אחד הפילנטרופים הגדולים ביותר בתולדותיה של קולומביה. הוא מימן הקמת שיכונים לעניים, מועדוני כדורגל, כנסיות, בתי חולים ובתי ספר רבים מספור, וזכה למוניטין של 'רובין הוד'. במקביל, אסקובר גם היה אחד מסוחרי הסמים הידועים ביותר לשמצה בקולומביה: הוא רצח עשרות בני אדם, מאזרחים פשוטים ועד שופטי בית המשפט העליון, ושיחד או איים אינספור פקידים ושוטרים… אסקובר הגיע מרקע של חיי עוני ומצוקה, ולא שכח מאין הגיע גם כשהפשע הפך אותו לאדם עשיר. אך אי אפשר לומר עליו שהיה אדם 'טוב', במובן המוסרי של המילה. גם פילנטרופים מפורסמים אחרים כדוגמת ג'ון ד' רוקפלר ואנדרו קרנגי, שעל שמם נקראים אינספור מוזיאונים וספריות ברחבי ארצות הברית, היו תעשיינים קשוחים שלא היססו לנקוט בטקטיקות עסקיות מכוערות כשעלה הצורך בכך.

הדוגמה המוכרת ביותר לפילנטרופיות בהיסטוריה היהודית והציונית היא זו של הברון אדמונד בנימין דה רוטשילד. שמו של רוטשילד מוכר לנו היום בעיקר בזכות ההשפעה החיובית האדירה שהייתה לו על בניין ארץ ישראל בסוף המאה ה-19 – אבל פעילותו של הברון היא גם דוגמה טובה לחסרונות הנובעות מהסתמכות בלעדית על נדיבות לבם של בעלי הון.

הברון רוטשילד והמרד בראשון לציון

ראשון לציון הוקמה בשנת 1882 על ידי קבוצה של יהודים שעלו מרוסיה, במה שמכונה היום 'העלייה הראשונה.' בני העלייה הראשונה נמלטו מרוסיה בעקבות פרעות והתנכלות השלטונות, וקיוו להתבסס כחקלאים בארץ ישראל. המציאות היכתה בפניהם באכזריות חסרת רחמים. בדומה ליהודים רבים בגולה, גם המתיישבים החדשים לא הבינו דבר וחצי דבר בחקלאות. לא היו להם מספיק בהמות וכלי עבודה כדי לזרוע את השדות, ואפילו מים לא הצליחו למצוא. בתוך שבועות ספורים הבינו המתיישבים בראשון לציון כי הם עומדים בפני קטסטרופה, והחליטו לשלוח לאירופה נציג – יוסף פיינברג – כדי שיגייס תרומות מיהודים עשירים.

בפריז התקבל פיינברג אצל אדמונד דה רוטשילד. משפחת רוטשילד הייתה ידועה בקרב הציבור היהודי בשל תרומות ומעשי צדקה – ואדמונד לא היה יוצא דופן. למרות שלא היה ציוני במובן קידום התחייה הלאומית, הברון אדמונד גילה להט יוצא דופן בעניין הצורך ביישוב ארץ ישראל והפרחת השממה שבה. פיינברג שב לראשון לציון כשבכיסו עשרים וחמישה אלף פרנק שרוטשילד תרם בעילום שם – ומכאן הגיע כינויו של אדמונד בא"י: 'הנדיב הידוע.'

ראשון לציון לא הייתה המושבה היחידה שבה תמך הברון. גם ראש פינה וזמרין (זכרון יעקב של ימינו) היו על סף קריסה מוחלטת וניצלו ברגע האחרון בזכות נדיבותו של רוטשילד. אף על פי כן, רוטשילד הקדיש תשומת לב מיוחדת לראשון לציון כיוון שראה בה אבן בוחן לגבי ההתיישבות כולה. הוא האמין שאם יצליח להעמיד את המושבה הצעירה על רגליה, יראו היהודים בגולה כי חזון ההתיישבות הוא בר קיימא, ויעלו לארץ ישראל.

"אני מודה כי אנשי ראשון לציון ברובם אינם מעניינים ביותר. אך לא למענם אלא למען השאלה העקרונית ולמען העתיד אני נושא בקרבנות שהטלתי על עצמי, ושיוכלו להיות לתועלת להבאים אחריהם, אשר יהיו ראויים לכך יותר מהם."

המשפט האחרון, 'אשר יהיו ראויים לכך יותר מהם', רומז על הסיבה לצרות שבהן ייתקל הברון בהמשך. רוטשילד, בדומה ליהודים רבים במערב אירופה, לא העריך במיוחד את אופיים ויכולותיהם של היהודים ממוצא מזרח אירופי. הוא ראה במתיישבים בני העלייה הראשונה בורים, אנשים פשוטים וחסרי מרץ, אלו שצריך לדרבן אותם ולנהוג בהם ביד חזקה כדי להביא אותם לתוצאות הרצויות. לשם כך גייס רוטשילד פקידים יהודים, רובם ממוצא צרפתי, שישגיחו על הנעשה במושבות וינהלו את חלוקת הכספים – שיטה המכונה 'שיטת האפוטרופסות'.

כשהוקמה ראשון לציון, ייסדו המתיישבים ועד שהיה אחראי על ניהול חיי היום יום וקביעת החוקים במושבה. שיטת הפקידות עיקרה מתוכן את פעילות הוועד. הפקיד הראשי היה – מתוקף שליטתו בכספי הברון – בעל המאה, ולכן גם בעל הדעה: הוא זה שקבע מה מותר לעשות ומה לא, אלו גידולים ייזרעו ואלו לא, ובסופו של דבר – גם מי יגור במושבה ומי לא.

אחת הביקורות הקבועות כנגד הפילנטרופיות באופן כללי היא שהיא משקפת את רצונות בעל הממון ושאיפותיו – ולעתים אינה תואמת את צרכיהם האמתיים של מי שמקבלים את הכסף. הברון, בפרט, לא התכוון לאפשר למתיישבים לבחור באופן עצמאי את תחומי עיסוקם. הוא רצה שכל המתיישבים יעסקו בחקלאות, ולא בשום דבר אחר. כפי שכתב במכתב לאחד מפקידיו:

"אבקשך להודיע למתיישבים האלה כי אין אני מתכוון שיעסקו באיזה עניין שהוא מחוץ לעבודת האדמה, וכי אל להם לסמוך על שום עזרה להקמת תעשיות שהם רוצים לייסד."

החלוצים הצעירים, מצידם, עלו לארץ ישראל ממניעים אידיאליסטיים – חלקם, לפחות. התלות האבסולוטית בכספי הברון והיעדר היזמה הפרטית הייתה מנוגדת לחלוטין לחזונם ולדימוי העצמי שלהם. היא גרמה להם למרירות ולמפח נפש – במיוחד כיוון שבמקרים רבים הועסקו במושבות פועלים זרים שעבדו את האדמה במקום האיכרים עצמם.

ב-1883, שנה אחת בלבד לאחר שהחל רוטשילד לתמוך במושבה, פרץ מרד בראשון לציון. האיכרים ערכו אספה כללית ובה החליטו לשלוח מכתבים למנהיגים יהודים באירופה כדי להתלונן על מצב המושבה. רוטשילד החזיר להם מכתב תגובה תקיף שאינו משתמע לשני פנים:

"אני רוצה לאמץ ולעודד ידי עובדים – אבל לא מבקשי נדבות. היכנעו, שמעו בקול השליחים שלי; ומי שלא יקיים, לא יהנה מטובי ויגורש מהבתים שבניתי."

למתיישבים לא היו אשליות. הם ידעו שהם תלויים ברוטשילד תלות מוחלטת. יוסף בלקינד, אחד מראשי המתיישבים, גורש מהמושבה, והמרד הוגר. לפחות על פני השטח.

השקט התעשייתי איפשר לברון להתרכז בפעילות המעשית. בסיוע יועצים מומחים שהביא, הצליחו המתיישבים להקים כרמים משגשגים ותעשיית יינות מרשימה. הוא ייבא עופות, עזים ובקר מזנים משובחים והקים תחנות ניסוי חקלאיות במקומות שונים. כשפגעו מחלות מקומיות בכרמים, הביא זנים חדשים ועמידים יותר. הוא רכש מכונות חקלאיות משוכללות, הקים בתי ספר, בתי כנסת ובתי חולים. מצבן של המושבות, ובפרט מצבה של ראשון לציון, הלך והשתפר בהתמדה.

אך מצב האיכרים עצמם לאו דווקא השתפר באותה המידה. ביקורת קבועה נוספת כנגד הפילנטרופיות היא שהיא מעודדת תלות אצל מי שמקבלים את הכסף. במקרה זה, המתיישבים קיבלו קצבות חודשיות קבועות מהברון, ללא קשר לאיכות עבודתם או התנובה שהפיקה אדמתם. במרוצת השנים נוצרה במושבות תרבות של עצלות ומוסר קלוקל. הסופר אחד העם היה אחד המבקרים החריפים של המצב שנוצר במושבות:

"אין צריך לאמר המשכילים, אלא גם האנשים הפשוטים שביניהם אינם אוהבים הרבה את העבודה בשדה… והרי הם יושבים ומחכים להכנסותיהם העתידות לבוא. […] עבדות ושנוררות בארץ ישראל… זה כל מה שרכשנו בעבודת עשרים שנה."

רבים מהמתיישבים לא אהבו את המצב שאליו התדרדרו. הם לא אהבו לעמוד בתור בבית־הפקידות בכל האחד בחודש כדי לקבל את הקצבה החודשית שלהם, כמו קבצנים. חוסר שביעות הרצון ביעבע בתוכם כמו סיר ובו מים רותחים, ורתיחה זו הגיעה לשיאה השני בשנת 1886, בעקבות החלטת הברון למנות פקיד חדש בראשון לציון: יהושע אוסביצקי.

בתחילה שררו בין המתיישבים ואוסביצקי יחסים נהדרים, והוא התקבל במושבה בזרועות פתוחות. בניגוד לשאר הפקידים, אוסביצקי לא הגיע מצרפת כי אם מרוסיה: הוא דיבר בשפתם של האיכרים ומצא עמם לשון משותפת. ירח הדבש הסתיים בחודשים ספורים, כשהחל אוסביצקי לנצל לרעה את מעמדו כשליטה המוחלט של המושבה. הוא העניק זכויות יתר למי שמצאו חן בעיניו, העניש בחומרה את אלו שלא, ודרש מהאיכרים ציות מוחלט.

בתגובה, החליטו כמה מהאיכרים להקים אגודה עצמאית בשם 'רודפי שלום', שתסייע למתיישבים בתחומים שונים ותחזיר להם חלק מעצמאותם – אם לא ברמה הכלכלית, אזי לפחות בענייני פעילות חברתית והתנדבותית. אחד מראשי האגודה היה יוסף פיינברג, אותו שליח שנפגש עם רוטשילד בפריז שנים ספורות קודם לכן. בתחילה הצטרף אוסביצקי לאגודת 'רודפי שלום', אך עד מהרה הבין כי מדובר באיום סמוי על מעמדו כשליטה האבסולוטי של ראשון לציון. הוא פרש מאגודת 'רודפי שלום', והקים אגודה מתחרה בשם 'אגודת רעים.'

האווירה בראשון לציון הייתה מתוחה ונפיצה – והניצוץ שהדליק את הבעירה היה צעיר בשם מיכאל הלפרין. הלפרין היה יהודי ממוצא רוסי בעל דיעות סוציאליסטיות ונטייה מובהקת למהפכנות ולאידיאליזם חסר פשרות. למרות שהיה עשיר מאוד בזכות ירושה גדולה שקיבל מאביו, הוא הגיע לראשון לציון בשנת 1887 כפועל פשוט וסייע להקים את אגודת 'רודפי שלום'. הלפרין היה ממתנגדיו הבוטים ביותר של אוסביצקי, והלה החליט לסלק אותו מהמושבה. הוא אסר על האיכרים להשכיר חדר להלפרין, ושלח אנשים שהשליכו את חפציו, וחפציהם של פועלים אחרים, לרחוב.

בתגובה פרצו מתנגדי אוסביצקי לבית הפקידות ותבעו שיבטל את הוראותיו. אוסביצקי לא ויתר: הוא שלח שליח למושל הטורקי ביפו וביקש ממנו סיוע צבאי כדי למגר את המרד. החיילים הגיעו וכבר עמדו מול המתיישבים ברובים טעונים, מוכנים לירות בהם, כשהצליחו מנהיגי הישוב להרגיע את הרוחות ולפזר את המהומה.

אוסביצקי עשה טעות מרה כשפנה למושל הטורקי. בעיני המתיישבים הייתה זו בגידה שאין עליה כפרה, והם לא הסכימו שיישאר במושבה ויהי מה. הברון רוטשילד אכן הדיח את אוסביצקי – אך אם חשבו האיכרים שהמאבק על עצמאותם הוכרע, הם גילו בתוך זמן קצר את טעותם. כחודש לאחר מכן הגיע רוטשילד לביקור בראשון לציון. הוא מינה פקיד חדש, וציווה לגרש מהמושבה את יוסף פיינברג, מראשי המרד. בתחילה התנגד פיינברג וסירב לעזוב, אבל לחץ אדיר הופעל עליו מכל הכיוונים. ראשי ההתיישבות חששו שאם ימרה פיינברג את פיו של הברון, יחליט רוטשילד להסיר את תמיכתו מכל המושבות בארץ ישראל. לבסוף נכנע פיינברג, ועזב את המושבה.

הפקידים חזרו לשלוט בראשון לציון ביתר שאת. על התושבים נאסר להתאסף לאגודה שלא אושרה על ידי הפקיד, לנטוע עצים ללא אישור ואפילו לארח אנשים בביתם – אלא אם הפקיד מרשה זאת, כמובן. מי שלא ציית להוראות נענש בקנסות עד כדי מניעה מוחלטת של מקור ההכנסה. גם המרד השני, אם כן, נכשל באופן מוחלט.

בשנת 1899 החל רוטשילד לרמוז כי ברצונו להפסיק את ניהול החיים במושבות. קשה לדעת מה הביא אותו לנטוש את שיטת האפוטרופוסות שבה נקט במשך קרוב לעשרים שנה, אך סביר להניח שלביקורות הבלתי פוסקות כנגד השיטה הייתה השפעה לא מבוטלת על כך. בשנת 1900 העביר הברון את ניהול התמיכה במושבות לחברת יק"א – 'החברה היהודית להתיישבות'. הוא המשיך להעביר כספים ולתמוך במושבות דרך יק"א – אך כעת, באמצעות שיטה כלכלית נבונה יותר שלפיה על האיכר מוטלת החובה לרווחיות ולהצלחה מחד, ולמושבות יש הזכות לעצמאות מאידך. המושבות 'התבגרו' והפכו לעצמאיות וליציבות יותר.
על אף מגרעותיה, הפילנטרופיה היא אפשרות מימון טובה, בסופו של דבר. בסיכומו של דבר, למרות המרידות והביקורת שספג רוטשילד על אופן ניהול המושבות, לא תהיה זו הגזמה לומר שהיסודות שהניח הברון רוטשילד בפועלו הם אלו שעליהן הוקמה, עשרות שנים מאוחר יותר, מדינת ישראל. ישנם אתגרים ומצוקות, עם זאת, שקשה לפתור באמצעות תרומות נקודתיות או אפילו תמיכה מתמשכת כמו זו שהנהיג רוטשילד. אלו בעיות שכדי לפתור אותן דרושים פתרונות יסודיים יותר.

מוחמד יונוס ומהפכת המיקרו-מימון

העוני במדינות העולם השלישי הוא בעיה מורכבת שכזו. על פי הערכות הבנק העולמי, כשניים וחצי מיליארד בני אדם ברחבי העולם מתקיימים על פחות משני דולר ביום. עבור אותם שניים וחצי מיליארד איש, האפשרות להיעזר במנגנוני המימון המקובלים כדי לנסות ולחלץ את עצמם מהעוני – אינה קיימת כלל. הם לא מסוגלים, למשל, לקחת הלוואה מהבנק כדי לממן את לימודי הילדים – ולא בגלל שאין סניפי בנקים בכפרים הנידחים במדינות עולם שלישי. גם אם היה סניף בנק מעבר לרחוב, ממש מול ביתו של האיש העני – הוא עדיין היה בלתי נגיש עבורו כאילו היה במדינה אחרת. את העובדה הזו גילה על בשרו פרופסור לכלכלה, שלפני ארבעים שנה ניסה לרתום את כישוריו לטובת קבוצת נשים בכפר קטן בבנגלדש. וגילוי זה הוביל למהפכה שקטה שמתחוללת בכלכלה העולמית בימים אלה ממש: מהפכת ה'מיקרומימון'.

מוחמד יונוס נולד ב-1940 בכפר קטן בבנגלדש – אז עדיין קולוניה בריטית בחלקה הצפוני מזרחי של תת היבשת ההודית. כשהיה עדיין ילד עברה משפחתו לעיר צ'יטאגונג (Chittagong), שם הצליח יונוס באופן מרשים במבחני הקבלה לבית הספר המקומי. הוא המשיך לתואר ראשון ושני בכלכלה, ובשנת 1965 זכה במלגה עבור לימודי דוקטורט בארצות הברית.

לאחר שזכתה בנגלדש בעצמאותה בשנת 1971 שב יונוס למולדתו ומונה לראש המחלקה ללימודי כלכלה באוניברסיטת צ'יטאגונג. הכסף שהרוויח בארצות הברית ומעסקים פרטיים שהקים בבנגדלש, הבטיח לו חיים נוחים למדי.

אך לא כך היה בשאר המדינה. ב-1974 היכו שטפונות קשים את בנגלדש, הרסו יבולים והשמידו כפרים. מאות אלפי בני אדם מתו ברעב ומחלות, ומיליונים אחרים איבדו את כל רכושם. מוחמד יונוס לא היה מסוגל להתעלם מהסבל שסביבו.

"ב-1974 מצאתי את עצמי מתקשה ללמד תאוריות כלכליות אלגנטיות בכיתה באוניברסיטה, כשברקע מכה רעב קשה את בנגלדש. לפתע חשתי בריקנות של תאוריות אלה אל מול העוני והרעב. רציתי לעשות משהו מיידי כדי לסייע לאנשים שסביבי, אפילו לאדם אחד בלבד, לעבור עוד יום ללא סבל."

יונוס יצא לשוטט בכפרים שמסביב לצ'יטאגונג כדי להכיר מקרוב את המציאות שבה חיו אזרחיה העניים והנחשלים של בנגלדש. המציאות שבה פגש לא נעמה לו כלל.

בהעדר תשתית כלכלית מודרנית כגון חשבון בנק, ניירות ערך, תכניות חסכון ושירותים פיננסיים אחרים שאנחנו בעולם המערבי לוקחים כמובנים מאליהם, הכפריים שפגש יונוס למדו להסתדר באמצעים פורמליים פחות. למשל, קבוצת נשים שהכיר יונוס לקחה הלוואה של 27 דולר בשוק האפור, לכל אחת מהנשים. במונחים שלנו, 27 דולרים הם סכום פעוט, אך לא עבור אותן נשים. בסכום זה הן יכולות לעמוד בהוצאות בלתי צפויות כמו טיפולים רפואיים או תיקון ציוד, או להרחיב עסק זעיר ולשדרג את אפשרות ההכנסה שלהן. הצורך בהלוואה היה משמעותי דיו כדי שהנשים יסכימו לתנאים דרקוניים שהעמיד בפניהם המלווה. בתמורה להלוואה, המלווה קיבל את הזכות לרכוש את כל המוצרים שייצרו או גידלו הלוות – ובמחיר שהוא יחליט עליו.

מבחינתו של יונוס, הלוואה בתנאים שכאלה לא הייתה הלוואה כלל, כי אם סוג של עבדות מודרנית. הוא החליט לשלם את חובן של הנשים מכיסו הפרטי, ולנסות למנוע מקרים דומים בעתיד. שורש הבעיה, במקרה של קבוצת הנשים, היה אי יכולתן לקבל הלוואה בתנאים הוגנים מהבנק – עובדה שהכריחה אותן לפנות אל השוק האפור. אם בסך הכל מדובר על הלוואה של 27 דולר, שאל יונוס את עצמו, מדוע שלא ילוו את הכסף מבנק מסחרי רגיל שמחויב, על פי כללי הרגולציה, לתנאים הוגנים?

כשחזר יונוס אל האוניברסיטה, ניגש אל סניף הבנק שהיה ממוקם בקמפוס והציע למנהל הסניף לאשר הלוואה לקבוצת הנשים. מנהל הבנק השיב בשלילה מוחלטת. זו אינה שאלה של כסף, הסביר לפרופסור – אלא עניין עקרוני. הבנק אינו מוכן להלוות – או אפילו לפתוח חשבון בנק – לאנשים כה עניים.

ההגיון הכלכלי שעל פיו פועל הבנק יציב ושריר. דמיינו לעצמכם מצב שבו אתם נוסעים לעבודה ברכב, ועלות הדלק בכל נסיעה שכזו היא מאה שקלים. אם השכר מיום העבודה הוא 95 ש"ח, אין שום היגיון בנסיעה לעבודה שהרי רק תפסידו ממנה כסף. באותו האופן, גם לבנק יש עלויות משלו. ניהול החשבון, מעקב אחרי החזר ההלוואות, מתן שירותים כלכליים שונים – כל אלה עולים לבנק כסף, משכורות שהוא משלם לעובדיו. העלות הזו מכתיבה שלבנק לא משתלם להלוות סכומים זעירים – דהיינו, 'מיקרו-הלוואות' או 'מיקרו-מימון' – שכן הוצאות ניהול ההלוואה ינגסו ברווח של הבנק מהריבית עליה.

נוסף על כך, מנהלי הבנק העריכו שהלוואה ללקוחות עניים היא הלוואה מסוכנת מאוד. על פניו, זו הערכה סבירה. אם גם טייקונים עשירים לא תמיד מצליחים להחזיר את ההלוואות שלקחו, על אחת כמה וכמה שאנשים שמרוויחים פחות מדולר ליום ייכשלו בכך. אם מוסיפים את רמת הסיכון הזו לעלויות הקבועות של ניהול החשבון, קל לראות שלבנק אין תמריץ להלוות כסף ללקוחות עניים.

מוחמד יונוס לא ויתר. הוא נלחם והתעקש, ובסופו של דבר הצליח לשכנע את הבנק להלוות כסף לנשות הכפר. התנאי שהציב הבנק היה שהוא, יונוס, יהיה ערב להלוואה באופן אישי. "תגיד שלום לכסף שלך," אמר לו מנהל הבנק, "בגלל שאתה לא תראה אותו יותר." יונוס השיב לו – "אני אקח את הסיכון."

הסיכון, כך התברר, היה נמוך בהרבה מששיער מנהל הבנק: כל הנשים שקיבלו את ההלוואות החזירו אותן במועד. יונוס החליט להרחיב את התוכנית ולאפשר לעוד ועוד משפחות לקבל מימון בנקאי, ולשם כך התווה כמה עקרונות מנחים להענקת ההלוואות. החשוב מביניהם היה שרק נשים היו זכאיות להלוואה, ולא גברים. כפי שניתן לשער, החלטה זו גררה ביקורת חריפה נגד יונוס, אפילו מצד גברים שנשותיהם קיבלו את ההלוואה. גברים רבים חשו מושפלים במידה מסוימת, כאילו סמכותם כראש המשפחה התערערה בעקבות ההחלטה. גם מנהיגים דתיים התנגדו לרעיון, וטענו שהלוואת כסף לנשים מנוגדת לרוח האיסלם.

יונוס הדף את כל הטענות האלה בתוקף. ניסיונו לימד אותו שיעור חשוב: אם הכסף הגיע דרך האישה, הייתה סבירות גבוהה יותר שינוצל למטרות טובות. הגברים, בהכללה גסה, נטו לבזבז את הכסף על מוצרי צריכה סתמיים – בעוד שהנשים ניצלו אותו כדי לאפשר לילדים השכלה טובה יותר ולשפר את מצב המשפחה כולה. נשים, טוען יונוס, מנהלות את הכסף טוב יותר, ובסבירות גבוהה יותר יצליחו להחזיר את ההלוואה.

יונוס העמיד עוד מספר עקרונות מנחים – למשל, רק מי שהחזיר את ההלוואות שלקח בעבר במלואן יהיה זכאי לבקש הלוואה חדשה בעתיד. ההקפדה על עקרונות אלה הביאה לכך ששיעור החזר ההלוואות עמד על 99 אחוז, שיעור מעולה לכל הדעות. אך למרות התוצאות הנהדרות, התקשה עדיין יונוס להתגבר על ההתנגדות והדעות הקדומות, ולשכנע את הבנקים להעניק הלוואות לעניים.

בשנת 1976 הצליח לקבל סוף סוף לקבל הלוואה ממשלתית לתכניתו, ולהרחיב אותה לעוד ועוד כפרים ואזורי ספר בבנגלדש. בשנת 1983, כשקרוב לשלושים אלף איש כבר היו חברים בתוכנית המיקרו-מימון, החליט יונוס שהגיע הזמן להפסיק ולחזר אחר הבנקים כדי שיסכימו להעניק הלוואות לעניים. הוא הקים בנק חדש, 'גראמין בנק' (Grameen, בתרגום חופשי – 'בנק הכפר') שישרת את עניי בנגלדש ויסייע להם לצאת מהעוני שבו הם נתונים.
כיום, בנק גרמין הוא הצלחה מרשימה בכל קנה מידה. יש לו שמונה מיליון חברים – כמעט כולן נשים – וסך כל ההלוואות שחילק עומד על כשישה מיליארד דולר. שיעור החזר החובות נותר כ-99%, והבנק מניב רווחים באופן עקבי. על פי הנתונים שמציג בנק גרמין, 58 אחוז מלקוחותיו הצליחו לשפר את מצבם הכלכלי באופן מהותי, ולחצות את הקו העוני. עסקי הבנק התרחבו מאוד, וכיום הוא מספק גם שירותי תקשורת סלולרית, פיתוח תשתיות ועוד שירותים חיוניים בכפרים.

מוחמד יונוס ובנק גרמין זכו בפרס נובל לשלום בשנת 2006, והצלחתם דירבנה יזמנים אחרים להקים תוכניות ומוסדות דומים בעשרות מדינות ברחבי העולם. על פי וויקיפדיה, למעלה מחצי מיליארד איש נהנים כיום משירותי מיקרו-מימון. עם הזמן היו מבקרים שהטילו ספק ברעיון העקרוני שלפיו מתן הלוואה בלבד יכול לשפר את מצבם של העניים לאורך זמן ולסייע להם לצאת מהעוני. בתגובה לביקורות אלה, התרחבה התפיסה המקורית של רעיון המיקרו-מימון גם אל שרותים פיננסיים נוספים. שירותי חסכון, למשל, חשובים לא פחות ואולי יותר מהלוואות: הם מאפשרים ללווים להתגבר בכוחות עצמם על מצבים בעלי פוטנציאל הרסני: בצורת, שריפה, מחלה וכדומה. בנוסף, ארגונים רבים מעבירים הדרכות בכפרים ובשכונות עניות בנושאי ניהול נכון של כסף, יזמות וכדומה.

חדשנות פיננסית וטכנולוגית

הצלחתו של מוחמד יונוס נבעה משני גורמים. הראשון הוא האמון הבסיסי שנתן בעניים: הוא ראה בעוני תוצר של תנאי פתיחה גרועים, ולא תוצאה של חוסר יכולת מהותי שטמון בעניים ומונע מהם לשפר את מצבם. יונוס האמין בכך בכל לבו, עד שיזם תוכנית הלוואות אפילו למקבצי נדבות. במילותיו שלו –

"אין שום דבר לקוי באנשים עניים. החברה לא נתנה להם את ההזדמנות לצמוח. כל מה שדרוש בשביל לאפשר לאנשים עניים לצאת מהעוני, הוא ליצור עבורם סביבה תומכת. כשיוכלו העניים לנצל את האנרגיה והיצירתיות שלהם, העוני ייעלם במהירות."

הנדבך השני של ההצלחה הוא החדשנות. ניסיונו של יונוס לימד אותו שבנקאות מסורתית מתקשה להתמודד עם אתגרי המיקרו-מימון. מנגנוני מימון רגילים – אשראי בנקאי או שוקי הון – דורשים רמת סף מינימלית של כסף ש'יזרום בצינור', כביכול, סף שכמעט שני שליש מאוכלוסיית העולם אינה מסוגלת לעמוד בו. כדי לשחרר את החסימה שבצינור, על העוסקים במיקרו-מימון לזנוח הנחות יסוד פיננסיות מסוימות ולחשוב מחוץ לקופסה.

למשל, אחד האתגרים הוא צמצום העלות שבנתינת הלוואה. כדי לאשר הלוואה, על הבנק להקצות איש מקצוע שיבחן את מצבו הפיננסי של הלווה, את הסבירות שיצליח לעמוד בהלוואה וכדומה. איש מקצוע שכזה עולה לבנק כסף, ולכן הלוואה בסכומים זעירים לאדם בודד אינה משתלמת לבנק מבחינה עסקית. ארגוני מיקרו-מימון ברחבי העולם מצאו פתרון אחר: הם מלווים לקבוצות. חברות הקבוצה – נאמר, כמה נשים מאותו הכפר – מחלקות את סכום ההלוואה ביניהן, כך שעלות מתן ההלוואה נשמרת נמוכה. חברות הקבוצה גם ערבות זו לזו, כך שללווות יש גם מוטיבציה חברתית להחזיר את ההלוואה.

מישור נוסף של חדשנות הוא זה הטכנולוגי. יוזמות בתחום המיקרו-מימון וסיוע לשכבות החלשות קיימות כבר מאז המאה ה-18 – אבל כלים מודרניים כגון מיחשוב נייד ותקשורת דרך האינטרנט מאפשרים לצמצם באופן משמעותי את עלויות השירותים הבנקאיים, ומאפשרות לתחום המיקרו-מימון לפרוח. למשל, בשנים האחרונות צצו כמה וכמה אתרי אינטרנט – kiva.org, לדוגמא – המאפשרים לאנשים פרטיים להלוות סכומי כסף קטנים ליזמים ולנזקקים במדינות מתפתחות. החדשנות הטמונה ב-kiva היא יצירת קשר רגשי בין המלווה ללווה: הגולש באתר יכול לראות תמונה של האדם הזקוק להלוואה ולקרוא את סיפורו האישי. את הרווח הכספי מחליף, במקרה הזה – רווח מסוג אחר לגמרי: תחושת הסיפוק שהלווה מקבל כשהוא יודע שעשרים וחמש הדולר שלו סייעו לסוסיק, חקלאית מבוגרת מהכפר Tatev שבארמניה, לקנות פרה ומזון לכבשים שלה. עבור אנשים מסוימים, סיפוק זה שווה יותר מאחוז כזה או אחר של תשואה על ההלוואה – והוא זה שמאפשר לאתרים כמו kiva להחליף את מערכת התיווך הבנקאית המקובלת.

מימון המונים

האינטרנט נותן רוח גבית גם לסוג נוסף של מימון: 'מימון המונים', Crowd Funding – שיתוף פעולה של אנשים רבים שתורמים מכספם כדי לממן מטרה משותפת.

בדומה למיקרו-מימון ולפילנטרופיות, גם הרעיון העקרוני שמאחורי מימון ההמונים ותיק למדי. איסוף תרומות מהציבור לשם מטרות צדקה או מיזמים דתיים היה מקובל בנצרות וביהדות כבר לפני אלפי שנים, והתרחב בהמשך גם למטרות תרבותיות אחרות. למשל, עוד במאה ה-18 היו מלחינים פונים אל קהל חובבי המוזיקה ומבקשים את תמיכתם: המלחין היה מצהיר על כוונתו לכתוב יצירה חדשה, וסוכני מכירות היו אוספים כסף ממעריציו. פרט לסיוע הכלכלי גרידא, למימון המונים שכזה היה יתרון נוסף בכך שהיה מאפשר למלחין וסוכניו 'לגשש' את מצב השוק ולהבין טוב יותר אם יש ביקוש ממשי ליצירותיו.

עליית האינטרנט איפשרה לאמנים להגיע לקהל רחב הרבה יותר, ולצמצם באופן משמעותי את תפקיד המתווכים בתהליך גיוס הכסף. להקת הרוק הבריטית 'מריליון' הייתה חלוצה בתחום זה: בשנת 1997 גייסו מעריצי הלהקה כשישים אלף דולר ומימנו סיבוב הופעות בארצות הברית, ובהמשך מומנו באופן דומה גם מספר אלבומים שהוציאה הלהקה. בישראל, הזמר דיוויד ברוזה היה מבין החלוצים בתחום זה וב-2011 גייס שישים וחמישה אלף דולר לשם הפקת אלבומו 'השפה השלישית'.

מהמוזיקה התפשט רעיון מימון ההמונים גם לאמנויות אחרות – ספרים וסרטים, לדוגמא – ומשם למיזמים מכל סוג. ברשימת הקמפיינים המוצלחים ביותר, מבחינת כמות התרומות שנאספה מהקהל, אפשר למצוא כמה וכמה משחקי מחשב וקונסולות משחק, שעון חכם שמתחבר באופן אלחוטי לטלפון הנייד, וכמה מדפסות תלת-מימדיות חדשניות: כל אחד מהם גייס מאות אלפים עד עשרות מיליוני דולרים.

אין מגבלה או סף כלשהו שמגביל יזמים שמעוניינים לבקש את עזרת הקהל בשיטת מימון המונים. המדד היחיד הוא התשובה לשאלה – 'האם אנשים מוכנים לממן את הפרוייקט.' כך, למשל, ב-2013 הציעה חברת הפקה קטנה מארצות הברית לשלוח לחלל דגם מוקטן של תא טלפון ציבורי ועליו מצלמה. לא צריך להיות מדען טילים כדי להבין שאין שום סיבה מתקבלת על הדעת לשלוח לחלל תא טלפון – אבל למעלה מ-3000 מעריצים של תוכנית הטלוויזיה הבריטי 'Dr. Who' תרמו יותר משמונים אלף דולר, רק כדי שהאסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית יגרדו את ראשם כשיביטו בחלון וישאלו את עצמם אם יכול להיות שהם באמת ראו כרגע תא טלפון חולף ליד התחנה. מאתיים ומשהו אנשים אחרים תרמו עשרת אלפים ליש"ט לקבוצת אמנים שהבטיחה לבנות דגם ענק של ראשו של הזמר השחור ליונל ריצ'י, ובתוכו טלפון. כשמבקר בתוך הדגם ירים את השפופרת, הוא יוכל לשמוע את ריצ'י שואל בקולו המלטף – Hello…is it me your’e looking for?

קיים מגוון אתרי אינטרנט, בארץ ובעולם, המאפשרים להקים קמפיין מימון המונים. כל אחד מהם מציע גרסה משלו לתהליך גיוס התרומות, אבל רובם חולקים מספר עקרונות בסיסיים. יוזם הקמפיין מקים דף ובו הוא מסביר, במלל, בתמונות או בסרטון וידאו, את מהות הפרויקט ואת הסיבה שבגללה הוא זקוק לכסף. הקהל יכול לבחור באחת מבין דרגות קבועות של תרומה: למשל, 25 שקלים, 50 שקלים, 200 שקלים או אלף שקלים. בניגוד למקובל בעולם המיקרו-מימון שתיארתי קודם, כאן אין מדובר בהשקעה פיננסית, כי אם בתרומה ממש: התורם אינו מצפה לקבל את כספו בחזרה, אלא לכל היותר להנות מהמוצר שאותו עזר לממן. כל תורם זכאי, בדרך כלל, לתשורה כלשהי בהתאם לדרגת התרומה שבחר. אם, בהמשך לדוגמה הקודמת, תרמת תשע ליש"ט למיזם ראשו של ריצ'י, תקבל מסיכה בדמות פניו של האמן הנערץ. שלושים ליש"ט יזכו אותך בחולצת טי חגיגית – ותמורת אלף ליש"ט תוכל אפילו לישון לילה שלם בתוך ראשו של ריצ'י. נכון לעכשיו, איש לא בחר באפשרות זו. ייתכן שאפילו למעריציו של ריצ'י יש גבולות, אם כי סביר יותר להניח שהם מעדיפים 'לרקוד על התקרה' במקום לישון על הרצפה…

התיווך שמציעים אתרי מימון ההמונים מועיל ליזמים ולקהל כאחד. יוזם הקמפייין נהנה מפלטפורמה שמאפשרת לו לגבות תשלומים בכרטיסי אשראי, לקבל תגובות מהקהל ולעדכן אותם בהתפתחויות. התורמים נהנים ממידה מסוימת של ביטחון מעצם העובדה שהם משלמים באתר מוכר ומכובד, וחלק מהאתרים (כמו Kickstarter למשל) גובים את התשלום בפועל אך ורק במידה והיזם הצליח לגייס את כל הכסף שביקש: במידה והקמפיין נכשל, התרומה מבוטלת. הצבת רף כזה מעלה את הסבירות שהמיזם אכן ייצא לפועל, בסופו של דבר, והיא מועילה במיוחד במקרים שבהם התורמים לא בהכרח מכירים את היזם מבעוד מועד ואינם בטוחים ביכולותיו.

מימון המונים הוא היום אחד התופעות המצליחות ביותר באינטרנט. על פי ההערכות, בשנת 2013 לבדה נאספו למעלה מחמישה מיליארד דולר, בעשרות אלפי קמפיינים גדולים וקטנים. על אף ההצלחה, יש לזכור שגם למימון המונים יש חסרונות משלו. למשל, איש אינו מבטיח לתורמים שאכן יזכו לראות את המוצר או היצירה שאותה הם מממנים קורמים עור וגידים – אפילו אם היזם הצליח לגייס את סכום הכסף שאותו ביקש. קיימות עשרות רבות של דוגמות לפרוייקטים שנכשלו: מוצרים טכנולוגיים שלא הבשילו, משחקים שפיתוחם הופסק וכדומה.

מצדו של היזם, החסרון המשמעותי ביותר הוא הכורח לחשוף את רעיונותיו לקהל לפני שמימש אותם בפועל. החשיפה היא חלק בלתי נפרד מגיוס המימון – שהרי אין דרך אחרת למשוך את הקהל התומך – אבל אם חשפת ברבים רעיון מבריק של שעון יד שמתחבר לטלפון חכם, לצורך הדוגמה, עליך לשאת בסיכון שיזם אחר יגנוב את הרעיון, ייממש אותו וייצא לשוק לפניך.

ישנו גם, כמובן, הסיכון שבכישלון הקמפיין. כשם שהצלחת קמפיין עשויה להעניק ליזם רוח גבית ועידוד, פומביות הכישלון יכולה להביך אותו מאוד. אחת הדוגמאות המשובחות למבוכה כזו היא קמפיין מימון המונים שיזם סופר אמריקני בשם גלן פליישמן (Fleishman), עבור ספר שתיכנן לכתוב. שמו של הספר? "מימון המונים: המדריך למה שעובד ולמה." פליישמן הצליח לגייס רק 4000 דולר מתוך 35 אלף שקיווה להשיג, והפך מטרה לאינספור בדיחות והלצות מצד בלוגרים ועיתונאים ברשת שחגגו על האירוניה שבכשלון. טוב, לפחות עכשיו הוא יודע בוודאות מה *לא* עובד.

עלייתו לגדולה של רעיון מימון ההמונים מציבה אתגר גם בפני הרגולטרים – אותם גופים ממשלתיים שמפקחים על הבנקים, בתי השקעות ומוסדות דומים שאמורים לטפל בכסף שלנו ביושר. מי מבטיח לנו, התורמים הנלהבים, שאתר האינטרנט שמנהל את קמפיין מימון ההמונים באמת גובה את העמלות שהוא אמור לגבות? מי מבטיח שהכסף ינוהל בשקיפות הראויה? באפריל 2013 חתם הנשיא אובמה על חוק בשם JOBS Act שמטרתו להסדיר את שוק המימון החלוצי הזה: הוא יגדיר את הדרישות מאתרי מימון כדוגמת Kickstarter, ואת מידת הפיקוח הממשלתי עליהם. לא כולם מרוצים מהחוק: רבים טוענים שהרגולציה הצפויה מסובכת ומורכבת מדי, ותכריח את אתרי המימון לשכור את שירותיהם של עורכי דין יקרים, דבר שייקר את עלויות המימון ויביא לכך שחלק גדול מדי מהתרומות יזרום לכיסיהם של עורכי דין במקום אל האמנים והיזמים.

ראינו, אם כן, שיש חלופות לאשראי בנקאי ושוק ההון, אפיקי המימון הוותיקים והמקובלים. בעבר, פילנטרופיות הייתה חלופה מקובלת ונפוצה – אך חדשנות טכנולוגית ופיננסית מביאות עמן אלטרנטיבות חדשות ומסעירות: מיקרו-מימון ומימון המונים. כפריים שפעם היו יכולים רק לחלום על הלוואות וחסכונות, מוזיקאים שנאלצו לעבוד בשלוש עבודות כדי להגשים חלום ואפילו אנשים שמפטנזים על לילה מפנק בתוך ראשו של ליונל ריצ'י, יכולים היום לנצל את כוחה של האינטרנט כדי להשיג את הכסף לו הם זקוקים. אף אחת מאפשרויות המימון האלה אינה חפה מחסרונות, אבל 'יש כסף' עדיף מ'אין כסף', ובעסקים כמו בעסקים – השורה התחתונה היא זו הקובעת…


יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

https://soundcloud.com/cypherchallenge/nas-ny-state-of-mind
http://www.youtube.com/watch?v=u6TsYR9Mmbc
https://soundcloud.com/cis-minor/she-said-dark-clouds-passing
https://soundcloud.com/marcalexandre/seul-au-monde-sad-melancholy
https://soundcloud.com/szyba/szyb-final-step
https://soundcloud.com/prsnt/tense

מקורות ומידע נוסף:

http://en.wikipedia.org/wiki/Bangladesh_famine_of_1974
http://www.israelcrowdfunding.org/%D7%9E%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%A8-%D7%A2%D7%9E%D7%93%D7%94/
http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_highest_funded_crowdfunding_projects
http://www.kickstarter.com/projects/daveglass/lionel-richies-head-bestival-2013
http://www.kickstarter.com/projects/573935592/were-putting-a-tardis-into-orbit-really
http://kickfailure.com/2013/05/15/2173/
http://kickfailure.com/2013/03/20/strap-crap/
http://www.entrepreneur.com/article/229423
http://thenextweb.com/entrepreneur/2012/09/30/irony-finest-kickstarter-project-explaining-fund-kickstarter-projects-fails/#!sWub4
http://www.businesslaw.co.uk/Blog/business-as-usual/10-facts-about-crowdfunding.html
http://www.statista.com/topics/1283/crowdfunding/
http://mashable.com/2011/09/15/crowdfunding-history/
http://books.google.co.il/books?id=Sh6CxOxNEGwC&lpg=PA69&ots=D7ADLkuKos&dq=public%20fundraising%20history&pg=PA91#v=onepage&q&f=false
http://www.worldbank.org/en/news/press-release/2013/05/29/financial-inclusion-plays-vital-role-in-reduction-of-poverty-inequality-and-stimulation-of-job-creation
http://www.cgap.org/topics/credit
http://www.muhammadyunus.org/index.php/professor-yunus/nobel-peace-prize/the-nobel-prize-lecture
http://edition.cnn.com/2007/WORLD/asiapcf/11/05/talkasia.yunus/index.html?utm_source=feedburner&utm_medium=feed&utm_campaign=Feed%3A+rss%2Fcnn_latest+(RSS%3A+Most+Recent)
http://www.globalenvision.org/library/4/1051
http://www.nytimes.com/2012/12/27/business/smallbusiness/why-the-sec-is-likely-to-miss-its-deadline-to-write-crowdfunding-rules.html?pagewanted=all
http://books.google.co.il/books?id=9sFEdVbQ1MUC&lpg=PA124&dq=Prenumeration&pg=PA124#v=onepage&q=Prenumeration&f=false
http://www.fundable.com/crowdfunding101/history-of-crowdfunding
http://www.nytimes.com/roomfordebate/2012/11/27/are-charities-more-effective-than-government/voters-not-tycoons-should-set-priorities
http://www.nytimes.com/roomfordebate/2012/11/27/are-charities-more-effective-than-government/more-independence-greater-results
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=4471
http://www.libertystatepark.org/statueofliberty/sol3.shtml
http://history1800s.about.com/od/immigration/f/statuelibertypaid.htm
http://avot.cet.ac.il/research.aspx?pid=6#S3,19275,22634,22635,22636,22638
http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_9.1.pdf

[עושים היסטוריה] 135: תצפית על המוות – על ההיסטוריה של הפנסיה

כולנו רוצים להזדקן בכבוד, ומקווים שנוכל לכלכל את עצמנו ביום שלאחר הפרישה מהעבודה. אך שינויים דמוגרפיים בקנה מידה גלובלי מאיימים על למעלה ממאה שנות קדמה ורווחה חברתית – ועל הפנסיה של כל אחד מאיתנו…כיצד נוצרה הפנסיה המודרנית, ומה יהיה עתידה?

  • 0420: על ה'טונטין' – השקעה שיכולה להניב פרות נדיבים…אם תשאר בחיים, זאת אומרת.
  • 1147: ג'ון גראונט מגלה מדוע מתו תושבי לונדון בימי הביניים…
  • 2630: אוטו פון ביסמארק מנסה להלחם בסוציאליזם, אך במקום זאת מפיץ אותו ברחבי העולם.
  • 3028: משבר קרנות הפנסיה של ההסתדרות, ומדוע נשלם כולנו את המחיר גם בעוד שלושים וחמש שנים…

תודה לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית, לנועם קופרשטיין על האיור לפרק ולאופיר ר. ורון י. שסייעו לי בתחקיר. 

תחרות חדשה יצאה לדרך! עצבו סטיקר (למכוניות) עבור עושים היסטוריה, וזכו בפרס – אחד מספריי לבחירתכם, בהקדשה אישית. אלפי מאזינים יישמחו להדביק את היצירה שלכם על השמשה האחורית שלהם…פרטים מלאים וגרפיקות לשימושכם כאן.

מפגש מאזינים של הפודקאסט 'קטעים בהיסטוריה' יתקיים  ב -1.12.13, שעה 20:00 בבר 'פולי' שבשד' רוטשילד 60, תל אביב. אם אתם מאזינים קבועים של הפודקאסט המצוין הזה, אל תחמיצו את המפגש!


תצפית על המוות – על ההיסטוריה של הפנסיה

כתב: רן לוי

אם תשאלו מהנדס אלקטרוניקה כיצד ייראה עולמנו בשנת 2050, הוא ודאי יספר לכם על מחשבים מתוחכמים בעלי אינטליגנציה מלאכותית. אם תשאלו ביולוג, הוא ידבר על על חיידקים מהונדסים. אם תשאלו מהנדס אווירונאוטיקה, הוא יספר לכם על חלליות אזרחיות הטסות למאדים. אם תשאלו כלכלן, יש סיכוי לא רע שהוא יספר לכם על… זקנים.

כן, זקנים. זה לא משהו שתראו בסרטי מדע בדיוני. קשה לדמיין את קפטן קירק עם גב תפוס או את האן סולו שוכח היכן הניח את המפתחות של החללית.. אבל מכל העתידים האפשריים, זהו ככל הנראה העתיד הסביר ביותר. כיום, אחד מכל עשרה ישראלים הוא בן 65 וחמש ומעלה: על פי תחזית לטווח ארוך שהכינה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2012, בשנת 2050 היחס צפוי להיות אחד לחמישה. באירופה, למרות כל גלי ההגירה מאפריקה, היחס צפוי להיות אחד לשלושה.

השינוי הדמוגרפי הדרמטי הזה מדיר שינה מעיני הכלכלנים. הגימלאים העתידיים יצפו, ובצדק, לקבל פנסיה – קצבה חודשית קבועה שתבטיח להם רמת חיים סבירה ויכולת להזדקן בכבוד. אך אם חמישית או יותר מהאוכלוסיה אינה עובדת ואינה משלמת מסים – מאין יבוא הכסף עבור הפנסיה? הבעיה הזו צריכה להדיר שינה גם מאתנו, שהרי רבים ממי שמאזינים לתכנית – וגם אני – הם אלה שעומדים להיות הפנסיונרים של 2050. כן, ידידיי – אנחנו הבעיה, ואנחנו גם אלה שנצטרך לפתור אותה.

הפנסיה, כפי שהיא מוכרת לנו היום, היא חלק מתפיסה תרבותית וחברתית מקובלת שלפיה לאנשים מבוגרים שעבדו כל חייהם יש זכות בסיסית לשמור על רמת חיים נאותה גם כשכבר אינם מסוגלים עוד לפרנס את עצמם. העיקרון הבסיסי של הפנסיה – סכום כסף שמשולם בתדירות קבועה, מדי חודש או מדי שנה – קיים עוד מימי קדם, אך הרעיונות החברתיים שמלווים אותו הם המצאה מודרנית לחלוטין. פה ושם היו יוצאי דופן, כמובן: למשל, כבר ברומא העתיקה הקימו הלגיונות עמותות לעזרה הדדית ששילמו קצבאות לחיילים שפרשו בגיל מבוגר או לאלמנותיהם של חיילים שפרשו לעולם שכולו טוב… אך ככלל, העוני נחשב לבעייתו הבלעדית של העני. אם לא יכולת לעבוד מסיבה כלשהי, הרי שהצטרכת להיות תלוי במשפחתך או בקהילה שסביבתך.

גרוע מכך, היו מקומות שבהם העוני נחשב לעבירה מוסרית: אם אתה עני, סימן שאתה עצלן, בזבזן או חלש אופי. גישה זו אינה תורמת רבות למידת הרחמים, ובאנגליה בימי הביניים, למשל, היו חוקים נוקשים מאוד כנגד מקבצי נדבות: מי שנתפס מתחנן לכסף היה מושלך לבית הסוהר לכמה ימים, ולאחר מכן מגורש מהעיר. על סיוע כלשהו מטעם המדינה – גם אם לא יכולת לעבוד בגלל מחלה, נכות או סיבה מוצדקת אחרת כלשהי – לא היה על מה לדבר.

פאודליזם וטונטינים

בימינו, למילים 'קצבה' ו'גמלה' יש קונוטציה של סעד חברתי לשכבות אוכלוסיה חלשות – אך עד לפני מאות שנים ספורות, לקצבאות הייתה קונוטציה כמעט הפוכה. הקצבה הקבועה מכשיר פיננסי בידיהם של העשירים והאצילים, חלק מאסטרטגיית השקעה לעשיית רווח כספי או גיוס הון.

למשל, על פי השיטה הפאודלית שהייתה נפוצה באירופה בימי הביניים, האדמה הייתה שייכת לאצילים והאיכרים היו צריכים לשלם להם תמורת 'הזכות' לעבד את האדמה. התשלום הועבר בצורת גמלה שהאיכר היה מעלה לאציל בכל חודש או מדי שנה. הקצבה הקבועה שהעבירו האיכרים הייתה משענת כלכלית נוחה עבור האצילים, אך אם פרצה לפתע מלחמה – ובימי הביניים היו מלחמות רבות – היה על בעל הטירה לגייס נשק ושכירי חרב. לשם כך היה האציל זקוק לסכומי כסף גדולים ונזילים באופן מיידי – ולא לקצבאות קטנות המשולמות לאורך זמן. הפיתרון המקובל, במקרה כזה, היה למצוא סוחר עשיר או אציל אחר שהיה מוכן להלוות את הכסף הגדול במזומן ובאופן מיידי – ובתמורה, לשעבד על שמו את הקצבאות ששילמו לך האיכרים למשך שנים רבות בעתיד. עבור המלווה הייתה זו השקעה נהדרת – במיוחד כיוון שעל פי הנצרות הקתולית הלוואה בריבית נחשבה לחטא חמור מאוד, ולא הייתה כמעט שום דרך אחרת להשיג תשואה חיובית על הכסף שהחזקת בבנק.

דוגמה נוספת לשימוש בעקרון הקצבה הקבועה לשם עשיית רווח הוא ה'טונטין' (Tontine), כלי פיננסי שהיה נפוץ במיוחד במאה ה-18, ושייחודו בכך שהיה בחלקו גם משחק הימורים. הוגה השיטה היה לורנצו טונטי (Tonti), רופא והרפתקן מאיטליה. באותם הימים, אמצע המאה ה-17, מצבה הפיננסי של צרפת היה בכי רע: בשנת 1660 פנה טונטי אל הממשלה הצרפתית והציע לה דרך מקורית לגייס כסף.

השיטה של טונטי הייתה מבוססת על רעיון שלפיו כל אזרח שביקש להשתתף בטונטין שילם למדינה, באופן חד פעמי, סכום כסף גדול. המדינה הייתה משקיעה את הכסף שאספה מכל המשתתפים, ואת הריבית שהרוויחה מהשקעה חילקה להם בחזרה כקצבה שנתית לכל ימי חייהם. בנוסף – וכאן טמון הטוויסט המבריק בהצעה – בכל פעם שמישהו מהמשתתפים האחרים בטונטין הלך לעולמו, הקצבה שהייתה אמורה ללכת אליו חולקה בין כל שאר המשתתפים שהיו עדיין בחיים. באופן זה, ככל שחייך היו ארוכים יותר – גדלה גם הקצבה השנתית שלה היית זכאי, והמשקיע שנותר אחרון מבין כל מי שהשתתפו בטונטין היה זוכה בכל הקופה ומשלשל לכיסו את סך כל הקצבאות ששילמה המדינה.

השיטה שהציע טונטי הייתה טובה מאד למדינה: כשהלך אחרון המשתתפים לעולמו ולא היה עוד צורך לשלם את הקצבאות מהריבית, יכלה המדינה לאסוף את הקרן לעצמה ולנצל אותה לצרכיה. אך אף על פי שלטונטין היה הפוטנציאל לחלץ את הצרפתים מהבוץ הפיננסי שאליו נקלעו, תככים פוליטיים בפרלמנט ובחצר המלך מנעה מהצעתו של טונטי להתקבל.

היו אחרים, עם זאת, שראו את הפוטנציאל שברעיונותיו של טונטי: ב-1670 הציעו מספר ערים בהולנד תכניות טונטין לתושביהן, והצליחו לגייס סכומי כסף מרשימים מאד לפרויקטים גדולים. המשקיעים אהבו את הטונטין בזכות השילוב המוצלח של השקעה סולידית ולא מסוכנת מחד, ומאידך בעלת סיכוי מסוים לעושר מופלג. הממשלה הצרפתית הבינה שהיא מפספסת מכרה זהב פוטנציאלי, ומיהרה לקפוץ על הסוס ולהציע טונטינים מצליחים מיוזמתה.

למרבה האירוניה, טונטי עצמו לא זכה להנות מפירות עמלו. שנה קודם לכן, בזעמו על הדחייה הצרפתית, פרסם טונטי עלון ובו דברי ביקורת חריפים במיוחד כנגד שר האוצר הצרפתי. זו התבררה כשגיאה פטאלית מצדו של האיטלקי חם המזג: ב-1669 הוא הושלך לכלא הבסטיליה, שם בילה למעלה מעשרים שנים עד שהלך לעולמו ב-1695 כשהוא עני ומסכן.

הטונטינים המשיכו להיות פופולריים לאורך המאה ה-18, ועם הזמן למדו המשקיעים איך 'לשחק את המשחק' והמציאו קומבינות מתוחכמות כדי להגדיל את הסיכוי לצאת ברווח. למשל, בחלק מהטונטינים היה מותר למשקיע לקשור לתכנית מישהו אחר: לדוגמא, הקצבה הייתה משולמת כל עוד אשתו של המשקיע הייתה בחיים, ולא הוא עצמו. היו משקיעים שקשרו לטונטין את חיי המלך המקומי, או אישיות מפורסמת אחרת: לגישה זו היה יתרון בכך שחייו של המלך היו אמורים להיות מוגנים – לפחות במישור התאורטי – טוב יותר מחיי האדם הפשוט וכך ימשיך המשקיע לקבל את הקצבה לאורך זמן ארוך יותר… קומבינות מעין אלה, בשילוב הקושי הטכני שבניהול שוטף של טונטינים בעלי עשרות אלפי משתתפים, הביאו לכך שבמאה ה-19 דעכה הצלחתם של הטונטינים עד שנעלמו לגמרי מהנוף הפיננסי.

אם תכניות השקעה שמבטיחות קצבה לכל החיים, כמו הטונטין, היו מוכרות ושכיחות כבר במאה ה-17, מדוע חלפו מאות שנים עד שהופיעה הפנסיה בצורתה המודרנית? כדי לענות על שאלה זו, יש להבין קודם כל את מטרתה העקרונית של הפנסיה: להגן עלינו מפני הסיכון שבחיים ארוכים.

'הסיכון שבחיים ארוכים' נשמע כמו ביטוי הסותר את עצמו אפילו יותר משמו של ביטאון הרשות לעתיקות, 'חדשות הארכיאולוגיה' – אך יש בו היגיון. כולנו רוצים לחיות עד מאה ועשרים שנה לפחות, אך האמת המרה היא שככל שאנו מזדקנים וממשיכים לבזבז את הכסף שבחסכונותינו, גובר הסיכון שהכסף יאזל ואנחנו נמשיך לחיות, עניים ורעבים ללחם. הכלכלנים מכנים זאת 'הסיכון שבחיים ארוכים' (Risk of Longevity). הפנסיה מאפשרת לנו, באופן עקרוני, להעביר את הסיכון אל הארגון שמכר לנו את הפנסיה – ולישון בשקט בידיעה שיש בידינו התחייבות מפורשת לקבל גמלה חודשית לכל ימי חיינו.

אך עד תחילת המאה ה-18 לערך, לא היו בידי הכלכלנים כלים מתמטיים או מידע סטטיסטי אמין שאיפשר להם להעריך במידה גבוהה של ודאות את תוחלת החיים הצפויה לאדם ממוצע. בלעדי כלים אלה לא יכלו אנשי העסקים להציע ללקוחותיהם מוצרים פיננסיים כמו פנסיה או ביטוח חיים: אם אחוז ניכר ממקבלי קיבצת הפנסיה יחיו מעבר לתוחלת החיים הצפוייה, קרן הפנסיה תאלץ לשלם יותר כסף משתכננה, ואולי גם יותר משיש לה בפועל – או במילים אחרות, היא עלולה לפשוט את הרגל.

האסטרונום ומוכר הסדקית

הראשון שניסה לפתור את חידת תוחלת החיים בכלים מתמטיים כלל לא היה מתמטיקאי, או אפילו מדען. ג'ון גראונט (Graunt) נולד באנגליה בשנת 1620, והיה בעל חנות לחפצי סדקית: כפתורים, סרטי בד ומצרכים דומים. על אף שזכה לחינוך נאות ואף כיהן כקצין במה שהיה אז המקבילה למשמר האזרחי של לונדון, גראונט לא למד מתמטיקה באופן מסודר ולא היה חלק מהממסד המדעי. את מה שהיה חסר לו בחינוך רשמי, השלים גראונט באמצעות אינטואיציה חזקה מאד שצמחה מאהבתו לסטטיסטיקה ושנים של התעסקות בה כתחביב צד.

בשנת 1661 נתקל גראונט במאגר מידע מעניין. 127 שנים קודם לכן התגבשה קבוצת סוחרים מלונדון שביקשו לבחון את מצב האוכלוסיה בעיר, ובפרט את שיעור הגידול באוכולוסייתן של שכונות שונות. מחלות ומגיפות השתוללו תדיר בעיר הבירה הצפופה, והיו שנים שבהן מספר התושבים הצטמק באופן ניכר. הסוחרים רצו לדעת אלו שכונות מאבדות תושבים ואלו צומחות, כדי שיוכלו לפתוח חנויות בשכונות המשגשות. הם שכנעו את רשויות העיר לפתוח במבצע חסר תקדים שמטרתו איסוף נתוני לידות ומיתות לאורך מספר שנים.

המידע נאסף, אך במשך למעלה ממאה שנים שכב כאבן שאין לה הופכין – ומסיבה טובה. מי שניהלו את הרישומים היו הכמרים שבכנסיות השונות שברחבי העיר, ולכל כומר הייתה שיטת תעוד משלו. התוצאה הייתה אלפי חוברות, ספרים ויומנים עמוסים ברישומים שנעשו בכתב יד ללא שום סדר או יד מכוונת – בלגן שאיש לא מצא בו את הידיים והרגליים, וודאי שלא יכול היה לחלץ ממנו מסקנות סטטיסטיות. אך גראונט, כזכור, אהב סטטיסטיקה ולא היה אכפת לו לבלות ערבים פנויים וסופי שבוע בנבירה אינסופית ברישומי האוכלוסין הישנים.

פרט לחוסר הסדר ששרר בנתונים, האתגר הגדול ביותר שניצב בפני גראונט היה העובדה שהכמרים – מסיבותיהם שלהם – לא תעדו את הגיל שבו מתו חברי קהילתם, אלא רק את סיבת המוות. אי אפשר לחשב תוחלת חיים ממוצעת מבלי לדעת את הגיל שבו הלך הנפטר לעולמו, ועל כן נאלץ גראונט להפעיל חשיבה יצירתית. הוא החליט לנחש את גיל המוות המשוער על פי סיבת המוות, מתוך ההנחה הסבירה שמי שמתים ממחלות ילדות הם בעיקר ילדים, ומי שמתים ממחלות זקנה הם זקנים.

במקרים מובהקים פחות, נאלץ גראונט לנחש את גיל המוות על פי הנסיבות – וזה לא היה קל. התאורים שרשמו הכמרים לגבי נסיבות המוות היו לעתים מעורפלים מאוד: למשל, תשעה אנשים מתו מפחד, אחד מת מגירוד, עוד כמה מתו מצער, אחד מת 'לפתע', ושני אנשים מתו כתוצאה משתיית יתר של אלכוהול – מספר זעום להפליא בהתחשב בצריכת הבירה של האזרח הלונדוני הממוצע בימי הביניים…בקצה השני של הסקאלה היו מחלות שקטלו אלפי תושבים מכל הגילאים: למשל, שלושים אלף איש מתו משחפת בשנה אחת בלבד – מספר מדהים, שמהווה עשרה אחוזים תמימים מאוכלוסיית לונדון כולה. עוד עשרת אלפים איש מתו מדבר, וארבע עשרה אלף מתו כתוצאה מהדבקות בתולעים ובטפילים אחרים. במילים אחרות, החיים בלונדון בימי הביניים היו סוג של ספורט אתגרי עממי.

ההברקה הגדולה של גראונט הייתה האופן שבו ארגן את הנתונים הסטטיסטיים שדלה מתוך הרישומים. הוא חילק את תושבי לונדון לקבוצות גיל – למשל, בני 7 עד 16, 17 עד 26 וכולי – ורשם טבלה שבה ניתן למצוא את הסבירות שאדם ממוצע יזכה להגיע לקבוצת גיל כלשהי. למשל, אחד מתוך ארבע תינוקות יזכה לחיות עד גיל 27, ורק אחד מכל מאה יגיע לגיל המופלג של 77 שנה.

ההנחות והניחושים הביאו לכך שהמידע היה ברשותו של גראונט לא היה מדויק במיוחד, אך אף על פי כן הוא הצליח לחלץ מתוכו כמה תובנות מרתקות: למשל, שנשים חיות בממוצע יותר מגברים. תובנות אחרות היו, איך נאמר – מצמררות. למשל, שלושים ושישה אחוזים מהילדים מתו לפני שהגיעו לגיל שש…אחד מכל שלושה ילדים.  הסיכוי של אדם בן עשרים למות בשנה הקרובה היה זהה, כמעט, לסיכוי של אדם בן חמישים למות באותו פרק זמן- עובדה שמעידה על כך שמגיפות ומחלות היו דומיננטיות יותר בקרב האוכלוסיה מאשר מחלות זקנה.

ג'ון גראונט פירסם את תוצאות מחקרו במאמר בשם 'תצפיות על נתוני תמותה', שהפך כמעט מיד לשיחת היום ונחשב לאחד מהמאמרים החשובים ופורצי הדרך בהיסטוריה של הסטטיסטיקה. צ'רלס מלך אנגליה, התרשם כל כך מהעבודה יוצאת הדופן, עד שדרבן את החברה המלכותית – אגודת המדענים היוקרתית – לקבל את גראונט לשורותיה למרות שלא הייתה לו השכלה מדעית רשמית.

על אף פריצת הדרך שלו, בסופו של דבר לא הצליח גראונט להתגבר על הבדלי המעמדות והדעות הקדומות שהיו חלק בלתי נפרד מהחיים באנגליה באותה התקופה. חברי האגודה לא אהבו לראות סוחר פשוט וחסר השכלה מסתובב במסדרונות החברה המלכותית. הם ניצלו מחלה קשה שהעסיקה את המלך צ'רלס, והדיחו את גראונט כעבור ארבע שנים בלבד. מצבו של גראונט הורע עוד יותר כשהחליט להמיר את דתו לדת הקתולית, דווקא בימים שבהם גאתה בלונדון החשדנות והטינה כנגד המיעוט הקתולי. אחרי השריפה הגדולה שכילתה חלקים גדולים מלונדון ב-1666, הואשם גראונט שמנע מהכבאים גישה למיכל מים גדול כדי להעצים את נזקי השריפה. ההאשמות השקריות האלה החתימו את המוניטין של גראונט ופגעו בעסקיו, והוא הלך לעולמו ב-1674 עני וחסר כול.

כאמור, הטכניקה שיישם גראונט הייתה פורצת דרך: טבלאות החיים שהגה הם כיום אחד מכלי העבודה העיקריים של האקטוארים – אלו שמיישמים שיטות מתמטיות לפתרון בעיות כלכליות, כמו חישובי פנסיה וביטוח. אך חישוביו של גראונט היו מסורבלים מדי והמידע עליו נסמך היה לא מדויק דיו כדי שאפשר יהיה להשתמש בטבלה שלו לחישובים מעשיים בעולם העסקים. מי שהתגבר על המכשול הזה היה הפיזיקאי והאסטרונום אדמונד האלי (Halley).

האלי נולד בשנת 1656, וגדל להיות אחד מעמודי התווך של קהילת המדענים באנגליה. התגלית המפורסמת ביותר שלו הייתה קשורה לכוכב שביט שנקרא על שמו – 'השביט של האלי' – לאחר שהאסטרונום חישב את חזרת השביט לכדור הארץ כל שבעים ושש שנים. נוסף על כך, היה זה האלי שדרבן ודחף את אייזיק ניוטון לכתוב את מה שנחשב כאחד מספרי המדע החשובים ביותר בהיסטוריה, ה'פרינקיפיה מתמטיקה', הספר שהציג לעולם את תורת הכבידה של ניוטון. האלי היה  עורך הספר ואף שילם את עלויות הוצאתו לאור.

האלי היה אדם רב פעלים, אך סטטיסטיקה לא הייתה אחד מעיסוקיו הקבועים. הוא נגע בנושא זה רק פעם אחת בלבד, כשקיבל מכומר פולני רישומי לידות ומיתות של העיירה ברסלואו. הנתונים עוררו את סקרנותו כיוון שהיו מדויקים ומסודרים בכמה רמות מעל לנתונים שהיו ברשותו של גראונט שלושים שנים קודם לכן. הוא החליט לנתח אותם ולהציג את התוצאות במאמר שפורסם במגזין המדעי שהוא היה העורך שלו. יש האומרים שהאלי היה מודאג מכך שבמגזין המדובר לא היו מספיק מאמרים באכות גבוהה, ולכן החליט לכתוב מאמר בעצמו – ולא חשוב באיזה תחום…

כדי להתגבר על הצורך בחישובים מייגעים ומועדים לטעויות, הניח האלי כמה הנחות יסוד לגבי הנתונים שנאספו בברסלואו – למשל, שמספר הלידות קבוע בכל שנה, וכך גם מספר המיתות. למרבה המזל, בחמשת השנים שבהם נערכו הרישומים היה מספר התושבים בברסלואו קבוע למדי, עובדה שמנעה מההנחות המקילות שלו לשבש את דיוק התוצאות במידה ניכרת.

טבלת החיים שפרסם האלי בשנת 1693 הייתה מוצלחת בהרבה מזו של גראונט. האלי לא הסתפק בקבוצות גיל, אלא חישב את סיכויי התמותה עבור כל גיל בנפרד – דהיינו, מה הסיכוי של אדם בגיל כלשהו למות לפני יום ההולדת הבא שלו. בעזרת הטבלה של האלי אפשר היה להעריך את תוחלת החיים הממוצעת לגברים ונשים באופן מדויק יותר מאי פעם.

העבודה על טבלת החיים הכניסה את האלי למצב רוח פילוסופי משהו. בהערות שבסוף המאמר הוא הוסיף כמה מילים בנימה אישית:

"פרט למסקנות שרשמתי קודם, ייתכן וניתן להסיק מהטבלאות שאל לנו להצטער על חיינו הקצרים, ולראות את עצמנו מרומים אם לא הגענו לגיל מופלג – שכן כפי שניתן לראות, מחצית מכל מי שבא לעולם מת לפני גיל 17. על כן, במקום שנתלונן על חיינו הקצרים, עלינו לקבל בסבלנות ובסלחנות את חיינו השבריריים, ולברך על כך שהצלחנו לשרוד אל מעבר לגיל שאליו מחצית מהאנושות לא מצליחה להגיע כלל."

טבלת החיים המשופרת של האלי הייתה קו פרשת המים בקשר שבין המתמטיקה לכלכלה. יותר ויותר מדענים החלו לגלות עניין בבעיות כלכליות, ביניהם מתמטיקאים דגולים כמו גודפריד לייבניץ', ניקולס ברנולי ואברהם דה-מואבר. חלפו  מספר שנים עד שעולם העסקים אימץ את השיטות הסטטיסטיות של האלי, אך משעשו כן החלו הסוחרים להציע ללקוחותיהם מוצרים כלכליים שעד אז נחשבו למסוכנים מדי בשל הקושי שבהערכת תוחלת החיים – כמו למשל, ביטוח חיים. כבר בשנת 1759 הוקמה בארצות הברית – אז עדיין קולוניה בריטית – עמותה שמכרה ביטוח שכזה לטובת אלמנותיהם  כמרים באזורי ספר וילדיהם. בשנת 1815 נוסדה 'קרן האלמנות הסקוטיות' שהציעה אף היא ביטוח חיים וביטוח פנסיוני – ומאוחר יותר הרחיבה את מעגל לקוחותיה גם אל מעבר לחוג המצומצם של אלמנות ויתומים. מאתיים שנים מאוחר יותר, קרן האלמנות הסקוטיות ממשיכה לעשות חיל גם בימינו עובדה שמעידה יותר מכל על תרומת גראונט והאלי ליציבותם של ארגונים כלכליים שכאלה. פרט לשמה, השריד היחידי למקורותיה ההיסטוריים של קרן האלמנות הסקוטיות הוא דמותה של האלמנה שמככבת בפרסומותיה. ואני מוכרח לציין שאם כל האלמנות הסקוטיות נראות כמו הדוגמניות בפרסומת, יכול להיות שהגברים הסקוטיים עשו בכל זאת עסקה לא רעה.

הבסיס המתמטי האיתן העלה לגדולה את פנסיית הזקנה. הראשונים שהציעו פנסיה שכזו היו חברות הרכבות בארצות הברית, במחצית השנייה של המאה ה-19. לחברות הרכבות,  הארגונים העסקיים הגדולים ביותר באמריקה באותה התקופה, הייתה מוטיבציה גבוהה להציע לעובדיהן תכניות פנסיה: החברות היו זקוקות לידיים עובדות כדי לסלול פסי רכבת לרוחב היבשת, והפנסיה הייתה הטבה שסייעה להם למשוך עובדים. נוסף על כך, היא גם סייעה להם לשמר את העובדים הטובים ולמנוע מהם לעזוב – כיוון שרק מי שעבדו בחברה עשרים או שלושים שנה היו זכאים לפנסיה.

הצלחת פנסיות חברות הרכבות דירבנה ארגונים גדולים אחרים בארצות הברית להציע תכניות דומות לעובדיהם, למשל פנסיות לכבאים, למורים ולשוטרים. היה זה צעד חיובי מאוד לטובת העובדים, ללא ספק, אך תכניות הפנסיה הפרטיות היו עדיין בעלות צביון עסקי מובהק, ולא חלק ממדיניות חברתית כלשהי. כמעט כל החוקים שחלו על הפנסיות הללו היו מוטים בברור לטובת המעסיק: החברה הייתה יכולה לשנות את גובה קצבת הפנסיה או אף להפסיק אותה לגמרי מכל סיבה שהיא, ובכל זמן. אם הגימלאי הלך לעולמו לפני שהספיק לקבל את הכסף שהגיע לו, משפחתו לא זכתה בפיצוי כלשהו. השינוי במדיניות הפנסיה לטובת מה שנחשב כ'צדק חברתי' החל מעבר לים, באירופה, בזכותו של מדינאי שלמרבה האירוניה התנגד ל'צדק חברתי' בכל כוחו.

קאנצלר הברזל

אוטו פון ביסמארק (Bismark) היה ראש ממשלת פרוסיה – גרמניה של ימינו – מ 1862 ועד 1890. הוא נודע כאחד המדינאים הקשוחים ביותר ביבשת וזכה לכינוי 'קאנצלר הברזל'. דורסנותו התקיפה והבלתי מתפשרת אפשרה לביסמארק לאחד את הנסיכויות הגרמניות המפולגות למדינה אחת, והציבה את גרמניה על מסלול פריחה ושגשוג כלכליים.

המאה ה-19 עמדה בסימן עלייתן של תנועות חברתיות וסוציאליסטיות באירופה, שחבריהן ביקשו למוטט את הסדר החברתי הישן, למחוק את הבדלי המעמדות ולכונן משטרים שהטיבו עם המעמדות הנמוכים. ביסמארק היה נציגו המובהק של אותו 'סדר ישן': הוא היה בן למשפחה עשירה, שמרן בדיעותיו ומתנגד חריף לכל רעיון שהדיף ניחוח דמוקרטי. ביסמארק נאבק בתנועה הסוציאליסטית באותה דורסנות שבה פעל בכל מישור אחר: הוא עצר את מנהיגיה, מנע אסיפות והפגנות והשליך רבים מחבריה לכלא.

אך התנועה הסוציאליסטית המשיכה לצבור פופולריות בקרב המעמדות הנמוכים, וביסמארק ידע שעליו להציע לגרמנים אלטרנטיבה מעשית לרעיונותיה המסוכנים. על כן ב-1881 דרבן את הקייזר לצאת בהכרזה כי –

"ריפוי הפצעים החברתיים [בפרוסיה] לא יוכל להעשות על ידי דיכוי בלבד של המורדים הסוציאליסטים… אלא גם צריך להיות מאוזן באמצעות דאגה לרווחת העובדים… ותמיכה באלה שאינם יכולים להרוויח את לחמם בגלל נכות או זקנה. לאלה יש זכות לגיטימית לבקש מהמדינה שתתמוך מהם יותר שעשתה עד כה."

בשנת 1889 אימצה גרמניה את המדיניות החברתית המתקדמת ביותר בעולם עד אז, וייסדה הלכה למעשה את רעיון 'מדינת הרווחה'. אחד הנדבכים המרכזיים של מדינת רווחה זו הייתה תכנית פנסיה שלה היו זכאים כמעט כל עובדי המדינה, ושמומנה מתשלומים שהפרישו העובד והמעסיק באופן משותף.

גיל הפרישה שקבע ביסמארק – 70 שנה, שמאוחר יותר תוקן ל-65 שנה-  הפך לתקן כלל עולמי שתקף גם בימינו. ישנה אגדה אורבנית לפיה ביסמארק בחר בגיל זה בגלל שהיה בעצמו בן 70 באותו הזמן – אך קרוב לוודאי שהיא אינה נכונה. לביסמארק היו שיקולים ציניים יותר, הוא ידע שתוחלת החיים של העובד הממוצע בגרמניה היא כזו שכמעט כל הזכאים לפנסיה ימותו בתוך שנים ספורות לאחר שיפרשו לגימלאות, ולא יהוו נטל כלכלי כבד מדי על המדינה.

צעדיו של ביסמארק נועדו, כאמור, לבלום את המהפכה הסוציאליסטית– אך בפועל הפכה המדיניות הגרמנית למודל לחיקוי עבור מדינות רבות וכך יישמה את הרעיונות הסוציאליסטיים בכל רחבי העולם. אפילו בארצות הברית, מעוז הקפיטליזם, התעוררה בשנות העשרים של המאה העשרים תנועה עממית רחבה שקראה לשיפור תנאי המחייה של אזרחים מבוגרים. תנועה  זו הביאה בסופו של דבר לייסוד תכניות חברתיות למשל Social Secruity – המקבילה האמריקנית לביטוח לאומי שלנו – וחוקי פטור ממס שדירבנו את כל המעסיקים להציע תכניות פנסיה לעובדיהם.

המחצית השנייה של המאה העשרים נחשבת ל'תור הזהב' של הפנסיה. עובדים שיצאו לגמלאות בתקופה זו – גם בישראל – זכו לקצבאות גדולות יחסית שאפשרו להם לשמור על רמת חיים סבירה. למרבה הצער, עושה רושם שתור הזהב הגיע לסיומו. ישנה תמימות דעים בקרב המומחים שקצבאות הפנסיה שנקבל בעתיד יהיו נמוכות בהרבה מאלו שקיבלו הורינו, ושגיל הפרישה מהעבודה יועלה לשבעים שנה ואולי אף לשמונים שנה – אם נוכל בכלל להרשות לעצמנו לפרוש. הסיפור הבא יבהיר את הסיבות לשינוי דרמטי זה.

משבר קרנות הפנסיה הוותיקות

הסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל – או בקיצור, 'ההסתדרות' – מייצגת ציבור עובדים גדול ודואגת לזכויותיו. הפנסיה היא, כמובן, חלק בלתי נפרד מזכויותיהם של העובדים ולכן הקימה ההסתדרות בשנות החמישים קרנות פנסיה משלה שבהן היו חברים מאות אלפי עובדים בחברות וארגונים שהיו בבעלותה של ההסתדרות: בנק הפועלים, כור, המשביר לצרכן, תנובה, סולל בונה ועוד עשרות רבות של חברות גדולות.

כבר בשנות השישים החלו נשמעים קולות בתוך ההסתדרות ומחוצה לה שהתריעו על בעיות בקרנות הפנסיה. היו מנהלים בהסתדרות שטענו כי רין מספיק פיקוח על הקרנות, ושאם לא יעשה בדק בית רציני עלולות להיות לכך תוצאות חמורות שיעמידו בסיכון את כספי הפנסיה של העובדים. אך באותה התקופה הייתה ההסתדרות בשיא כוחה, והקשר ההדוק בינה ובין מפא"י – מפלגת השלטון – סייע להשתיק את הביקורת.

כלפי חוץ, נדמה היה שהכל כשורה: קרנות הפנסיה של ההסתדרות המשיכו לשלם בכל חודש קיצבאות לעמיתים שיצאו לפנסיה. אין בעיה. אך המהפך הפוליטי ועלייתו של הימין לשלטון בסוף שנות השבעים הביאו, בהדרגה, לחשיפת מימדיו האמיתיים של המשבר: שמונה קרנות פנסיה של ההסתדרות היו בצרות צרורות.

המשבר אליו נקלעו קרנות הפנסיה מכונה 'גרעון אקטוארי': חוסר איזון בין הנכסים שבידיהם, להתחייבויות העתידיות שלהן. נניח, לשם ההסבר, שהבטחתי לבת שלי סוכריה כשאחזור מהעבודה. אני עוצר בחנות וקונה סוכריה – מצבי, כהורה, לא יכול להיות טוב יותר. אבל מה יקרה אם אכנס הביתה, עם הסוכריה ביד, ואמצא את הילדה בסלון – יחד עם שני האחים שלה…תאמינו לי, אין משבר גדול יותר מאבא שיש לו סוכריה אחת ביד ושלושה ילדים צמאי דם. עדיף להחזיק סטייק נא בתוך כלוב של אריות: לפחות המוות יהיה מהיר יותר.

נחזור אחורה בזמן, אל הרגע שבו הייתי בחנות וקניתי את הסוכריה – זה הרגע שבו הייתי בגרעון אקטוארי. סך כל הנכסים שבידי לא עמד בהתחייבות העתידיות שלי. זה גם היה מצבן של קרנות הפנסיה של ההסתדרות: סך כל ההתחייבויות שלהן לעמיתים שייצאו לפנסיה בעתיד היו גבוהות בעשרות אחוזים מהנכסים שברשותן – הפרש שהתבטא בחובות עתידיים של עשרות מיליארדי שקלים.

כיצד הגיעו קרנות הפנסיה למצב עגום זה?

מספר סיבות תרמו למשבר. הראשונה היא הטבות וזכויות מפליגות שהעניקה ההסתדרות למגזרים מסוימים – כמו עולים חדשים וועדי עובדים חזקים במיוחד. לא תמיד הובאו בחשבון ההשלכות העתידיות של ההתחייבויות האלה, במיוחד אם היו להטבות יתרונות פוליטיים בהווה.

הסיבה השניה, ואולי משמעותית יותר מקודמתה, קשורה לנסיבות שאיתן פתחתי את הפרק: עלייה בתוחלת החיים הממוצעת של האוכלוסיה. בשנת 1970 הייתה תוחלת החיים של האזרח הישראלי הממוצע כשבעים שנה. כיום, תוחלת החיים עומדת על 80 שנה לגברים ו-84 שנים לנשים – או במילים אחרות, תוספת של למעלה מעשר שנות חיים בממוצע לאחר גיל הפרישה. לשינוי זה הייתה השפעה דרמטית על ההתחייבויות העתידיות של קרנות הפנסיה של ההסתדרות: בהמשך לדוגמא הקודמת, זה כאילו שבעוד חצי שעה יגיעו לביקור גם בני הדודים של הילדים, וגם הם ירצו סוכריה.

זאת ועוד, הנחת היסוד של הקרנות הייתה שחלק ניכר מכספי הפנסיה של הגימלאים יגיע מהפרשות השכר של ציבור העובדים הצעיר יותר: במילים אחרות, הדור הצעיר יממן את הפנסיה של הדור המבוגר – וכשהדור הצעיר ייצא לגמלאות, הדור שיבוא אחריו יממן את הפנסיה שלו וכן הלאה. העקרון הזה עובד נהדר בצבא: כשאתה טירון, אתה טוחן שמירות ומטבחים בידיעה שביום מן הימים תהיה סמל ומישהו אחר יטחן במקומך…אך העלייה בתוחלת החיים טרפה את הקלפים לקרנות הפנסיה: אחוז הפנסיונרים מכלל האוכלוסיה הולך ועולה, ובהתאמה הולך ויורד אחוז העובדים הצעירים. מכאן שלדור הצעיר לא תהיה יכולת לממן את כספי הפנסיה של הדור המבוגר.

לכל אורך שנות השמונים נעשו נסיונות לפתור את המשבר באמצעות רפורמות בזכויות המבוטחים והעלאת התשלומים החודשיים שהפרישו העובדים לקרנות – אך כל אלה רק האטו את הצמיחה בגרעון ולא עצרו אותו. בשנת 1994 החליטה הממשלה כי כלו כל הקצין: אם לא יינקטו צעדים קיצוניים, קרנות הפנסיה יקרסו ומאות אלפי עובדים – רבים מהם מהשכבות החלשות באוכלוסיה – יאבדו את כל כספי הפנסיה שלהם. כצעד ראשון החליטה הממשלה לסגור את קרנות הפנסיה של ההסתדרות למצטרפים חדשים: מי שמבוטח בקרנות הוותיקות יישאר חבר בהן, אך כל עובד שיצטרף למעגל החסכון לפנסיה הופנה לקרנות פנסיה חדשות שהוקמו לצורך זה בשנת 1995.

ב-2003 יזמה הממשלה חקיקה שכונתה 'הסדר קרנות הפנסיה הגרעוניות'. במסגרת ההסדרף הולאמו הקרנות הותיקות והשליטה בהן עברה מההסתדרות למדינה. קרנות הפנסיה החדשות שהוקמו ב-1995 נמכרו לחברות ביטוח ובתי השקעה פרטיים – והכסף שנתקבל מהמכירה הוזרם לטובת כיסוי הגרעון. נקבעו תקנות שעזרו לייצב את הגרעון ושיפרו את יציבותן הפיננסית של הקרנות הותיקות. אך אפילו צעדים קיצוניים אלה לא הספיקו, ולמדינה לא הייתה ברירה אלא קחת את נטל חובן של הקרנות על כתפיה: הממשלה התחייבה להעמיד לרשות קרנות הפנסיה הותיקות סיוע בסך של 73 מיליארדי שקלים. נטל החוב הזה יעיק על משלמי המיסים במשך שלושים וחמש שנה.

המשבר החמור בקרנות הפנסיה הוותיקות הביא לשינויים דרמטיים בחוקי הפנסיה: למעלה מעשר 'רפורמות' ושינויי חקיקה בתוך עשור ומחצה. המשותף לרוב השינויים האלה הוא הרצון לדאוג ליציבותן של קרנות הפנסיה החדשות, כדי שלא יקרסו גם הן בעוד כמה עשרות שנים – ובמקביל, העברת האחריות על ניהול הפנסיה מידי הממשלה והמעסיקים לידיהם של העובדים עצמם.

אחד השינויים המהותיים בתחום הפנסיה הוא המעבר מפנסיה בשיטת 'קרן זכויות' לשיטת 'קרן צוברת'. קרן זכויות היא פנסיה שבה זכויות הגימלאי מובטחות לו מראש: למשל, גובה הגמלה החודשית יהיה כך וכך אחוזים מממשכורתו האחרונה. זו הייתה השיטה שבה פעלו קרנות הפנסיה הוותיקות, וזו גם הייתה אחת הסיבות המרכזיות לנפילתן: בשיטת קרן זכויות, אין קשר ישיר בין המחוייבויות של קרן הפנסיה ובין מצבה הפיננסי. האנלוגיה, בדוגמא הקודמת, היא מצב שבו אני מבטיח לילדים שלי שאביא לכולם סוכריות כשאחזור מהעבודה – בלי קשר לכמות הסוכריות שיש לי בפועל באותו הזמן. כפי שראינו במקרה של קרנות הפנסיה הותיקות, יציבותן של הקרנות אינה מובטחת והיא תלויה בגורמים דמוגרפיים וכלכליים שלאיש אין שליטה עליהם. גם אם גורמים אלה משתנים באופן ניכר ביחס להערכות המקוריות, ההתחייבויות של הקרן אינן משתנות – והיא עלולה להכנס לגרעון אקטוארי ולקרוס.

אי לכך, הפנסיה המקובלת במשק כיום היא פנסיה בשיטת 'קרן צוברת', או בשמה השני 'קרן תשואה'. בשיטה זו, הכסף שמפרישים העמית והמעסיק מהמשכורת החודשית נצבר לאורך השנים ואז, כשהעובד פורש לגמלאות, מחלקים את הסכום הצבור לפי מקדם המרה כלשהו – והתוצאה המתקבלת היא סכום הגמלה החודשית. לדוגמה, אם לאורך שנות עבודתו צבר העמית בקרן הפנסיה מיליון שקלים, ומקדם ההמרה הוא 200 – גובה הקבצה החודשית יהיה חמשת אלפים שקלים. במילים אחרות, קרן הפנסיה היא כמו ג'ריקן שהעובד ממלא אותו במשך חמישים שנה, כדי שיוכל למזוג ממנו כוסות מים בכל חודש לאחר הפרישה.

היתרון הגדול בשיטת קרן צוברת הוא החסינות המובנת שלה כנגד בעיות גרעון כמו אלה שפקדו את קרנות הפנסיה הוותיקות של ההסתדרות. הכסף שהעמית יקבל לעת זקנה הוא אותו הכסף שחסך בצעירותו, כך שהסכנה שקרן הפנסיה תיכנס לקשיים בעקבות החלטות כלכליות שגויות כאלה ואחרות הוא נמוך יותר. דהיינו, לקרן הפנסיה תמיד יהיה מהיכן לשלם את הגמלה לעמית, והמדינה לא תצטרך להתערב ולהציל אותה.

מאידך, חלק מהחלטות הממשלה עוררו ביקורת חברתית נוקבת. שיטת קרן צוברת נחשבת כפחות טובה לעובדים שכן היא נשענת על כמה הנחות יסוד שלא תמיד מתקיימות – ויש אומרים שכמעט ודאי שלא יתקיימו. למשל, רק אם עבדת קשה לאורך עשרות שנים תצליח לצבור מספיק כסף כדי שקצבת הפנסיה שלך תהיה בגובה סביר. לא כולם יכולים לעמוד בתנאים האלה: למשל, נשים שמקריבות את הקריירה שלהן לטובת השקעה במשפחה ובמשק הבית לא תצבורנה כסף רב בקרן הפנסיה – והגמלה שהן צפויות לקבל בגיל זקנה תהיה זעומה.

בנוסף, הרפורמות הביאו לשינויים באפיקים שבהם הושקעו כספי החסכונות הפנסיוניים. עד שנת 2003, 70% אחוזים מכספי הקרנות הושקעו באפיקים בטוחים ואמינים מאד, כמו אגרות חוב ממשלתיות, והשאר באפיקים שנחשבו מעט פחות בטוחים. בעקבות הרפורמה, המצב התהפך: רק 30% מכספי החסכונות מושקע באגרות חוב הממשלתיות והאמינות, ושאר הכסף הופנה להשקעות בשוק ההון, במסלולים בעלי דרגות שונות של סיכון. למשל, בחלק מהמקרים רכשו קרנות הפנסיה אגרות חוב של חברות מסחריות. כשנקלעו חלק מהחברות לקשיים כלכליים, קרנות הפנסיה ספגו הפסדים שפגעו בתשואה שהן אמורות להשיג עבור החוסכים.

מהצד השני, ראוי להזכיר כי הממשלה קיבלה גם כמה החלטות שיש להן השפעות חברתיות חיוביות: למשל, החל מ-2008 חלה החובה על כל מעסיק בישראל להפריש כספים לקרן פנסיה של עובדיו. זו לא תהיה, כנראה, פנסיה גבוהה, אך היא ללא ספק מיטיבה עם עובדים שלפני כן לא היו מכוסים כלל בביטוח פנסיוני.

תחום הפנסיה מורכב ועשיר בנהלים, חוקים ונוסחאות, אך מהשתלשלות האירועים שתיארתי קודם עולה תמונה ברורה גם למי שאינו כלכלן מנוסה. בניגוד לימים הטובים של 'תור הזהב', העובדים בימינו אינם יכולים להרשות לעצמם להניח שהפנסיה שלהם מובטחת ושאם רק ימשיכו להפריש בכל חודש חלק ממשכורתם לקרן הפנסיה באופן סדיר – יוכלו לפרוש לחיים נוחים בגיל מבוגר. האחריות על עתיד הפנסיה עברה לידיים שלנו: גובה ההפרשות החודשיות, דמי הניהול שגובים מאיתנו, רמת הסיכון שבה מושקע הכסף שחסכנו – כל אלה יקבעו מה תהיה רמת החיים שלנו כשנצא לפנסיה. לא בכדי ממליצים כל הכלכלנים להתחיל לחסוך לפנסיה בגיל צעיר ככל שאפשר, ולא למשוך את כספי הפיצויים בכל פעם שעוברים לעבודה חדשה: הכספים האלה הם, מילולית, כספי הפנסיה שלנו. מי שלא יקדיש תשומת לב לנעשה בקרן הפנסיה שלו עלול לגלות בעוד כמה עשרות שנים שהקצבה החודשית שלו נמוכה בעשרות אחוזים מהמשכורת שנהג להרוויח בזמן שעבד. ללא ספק יהיו כאלה שיגלו שהירידה בהכנסה החודשית שלהם היא כה דרסטית, עד שהם אינם יכולים להרשות לעצמם כלל לפרוש לגמלאות: במקום לטייל בחו"ל או ללכת לים כל יום, הם יהיו חייבים להמשיך ולעבוד גם בעשור השביעי והשמיני לחייהם.

פתחתי את הפרק בשאלה 'כיצד ייראה עולמנו בשנת 2050?'. לחלק מאתנו, העתיד יהיה מזהיר ללא ספק. לחלק אחר, עם זאת, העתיד עלול להראות באופן מדאיג כמו העבר: חזרה אל הימים שלפני אוטו פון ביסמארק, הימים שבהם הפרישה לחיים נוחים בגיל הזהב הייתה לא יותר מפנטזיה. יש סופרי מדע בדיוני ששיערו שבעתיד נמציא מכונת זמן… אינני חושב שזו המכונה שאליה התכוונו.


יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

https://soundcloud.com/engineeringsimon/chamber-of-mystery
https://soundcloud.com/rising_phoenix/blues-hip-hop-instrumental
https://soundcloud.com/joeyginther/mysterious-bass

מקורות ומידע נוסף:

http://ozar.mof.gov.il/hon/2001/pension/memos/plan2003_pres1.pdf
http://www.cbs.gov.il/publications/tec27.pdf
http://ozar.mof.gov.il/hon/2001/pension/2004-7237.asp
http://ozar.mof.gov.il/hon/2001/pension/memos/plan2003_main1.pdf
http://ozar.mof.gov.il/hon/2001/general/doch_2009/4pens.pdf
http://www.stat.rice.edu/stat/FACULTY/courses/stat431/Graunt.pdf
http://www.pension.org.il/page.cgi?why
http://www.economist.com/node/13900145
http://fac.comtech.depaul.edu/jciecka/Halley.pdf
http://www.history.com/news/17th-century-londoners-died-of-fright-itch-and-grief
https://www.google.com/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=9&ved=0CGIQFjAI&url=http%3A%2F%2Fwww.springer.com%2Fcda%2Fcontent%2Fdocument%2Fcda_downloaddocument%2F9780857291141-c2.pdf%3FSGWID%3D0-0-45-1022551-p174035273&ei=1RtkUtLHIKSK4wSU7ID4Bg&usg=AFQjCNHx4QGhxzO2gWsrBHoKeIgg4vsd3Q&sig2=RbhOU4xQcznh2pheBxwNkw&bvm=bv.54934254,d.bGE&cad=rja
http://cerebro.xu.edu/math/Sources/Graunt/graunt.html
http://www.stat.rice.edu/stat/FACULTY/courses/stat431/Graunt.pdf
http://ir.lawnet.fordham.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=1108&context=jcfl&sei-redir=1#search=%22fordham%20tontines%22
http://www.straightdope.com/columns/read/722/whats-with-tontines-the-odd-annuities-in-which-you-benefit-when-others-die
http://ozar.mof.gov.il/hon/2001/pension/memos/PSIP_c.pdf
https://hsp.org/sites/default/files/legacy_files/migrated/findingaid3101presbyministers.pdf
http://www.ipg-us.com/Home/uploads/HistoryofAnnuities.pdf
http://www.ssa.gov/history/age65.html
http://longevity.axa.com/pdf/Whitehouse_Life_expectancy_Sharing_the_burden.pdf
http://www.historyextra.com/feature/changing-times-was-there-ever-golden-age-retirement
http://www.economist.com/node/13888045
http://www.professionsfinancieres.com/docs/2013091431_200_vn_m_performance_and_analysis_of_oldest_mutual_fund.pdf
http://www.casact.org/pubs/proceed/proceed26/26225.pdf
http://www.forbes.com/sites/robertlaura/2013/09/30/the-real-reason-why-baby-boomers-are-so-far-behind-in-retirement-savings/
http://www.thinkadvisor.com/2006/04/01/the-history-of-retirement
http://www.pension.org.il/page.cgi?terms
http://www.adva.org/uploaded/pension%20savings%20in%20israel.pdf
http://www.themarker.com/career/oldisrael/1.1707262
http://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3553333,00.html
http://www.ssa.gov/history/towns5.html
http://www.bls.gov/mlr/1991/12/art3full.pdf
http://www.investopedia.com/university/annuities/
http://www.alljobs.co.il/ArticlePage.aspx?LinkWord=clal_pensions

[עושים היסטוריה] 134: זיגמונד פרויד והפסיכואנליזה

הפסיכואנליזה היא יותר משיטת טיפול: זיגמונד פרויד ניסה לבנות הסבר שלם ורציונלי למתחולל בנפש האדם – ממחלות נפש ועד פליטות פה. האם פיצח פרויד את מסתורין התת-מודע?

  • 0731: פרויד מגלה את ההיפנוזה, וג'וזף ברויאר נתקל ב'תרופת הדיבור'…
  • 1220: מודע ולא-מודע – וגם, ספא דגים!…
  • 2150: הדחקה, והקשר בינה ובין 'היסטריה נשית',
  • 3800: הביקורת על הפסיכואנליזה, והתמכרותו של פרויד לקוקאין.

תודה לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית ועל הרעיון לפרק. תודה לנועם קופרשטיין על האיור לפרק.

בשורה טובה למתעניינים בהזדמנויות פרסום בעושים היסטוריה: דני טימור- יזם טכנולוגי, גורו שיווקי ומאזין ותיק של הפודקאסט – הצטרף אלי ומנהל את תחום הפרסום בתוכנית. ידעתם שכשבעים אחוזים ממאזיני התוכנית הם בעלי תואר ראשון ומעלה? אם המותג או השרות שלכם צמא לקהל איכותי, כדאי לכם לשקול את הפודקאסטינג כמדיה האלטרנטיבית לבאנרים המשמימים של האינטרנט… 🙂 צרו עימי קשר במייל – ran@ranlevi.com – ואקשר אתכם עם דני, שיסייע לכם להגיע לקהל שאתם מחפשים.

ספר חדש שלי בסדרת 'סבא בני', סדרת ספרי המדע לילדים, יצא לאור! "סבא בני בקוטב הצפוני". גרסאות בעברית, אנגלית ורוסית (את הגרסא העברית אני מדובב בעצמי).


זיגמונד פרויד והפסיכואנליזה

כתב: רן לוי

הרשו לי לפתוח בסיפור.

אנטון סאוורואלד (Sauerwald) היה קצין בצבא גרמניה במלחמת העולם השניה, וחבר במפלגה הנאצית. הוא לא היה חייל קרבי, אך לתפקיד שמילא הייתה חשיבות רבה עבור הרייך השלישי. כחלק מהרדיפות האנטישמיות בימים שלפני "הפיתרון הסופי", טענו הנאצים שכל היהודים בעלי הממון צברו את הונם על גב העם הגרמני – ועל כן יש לגרמנים הזכות ואף החובה לעקל את כספי היהודים לטובת המולדת והמאמץ המלחמתי. קצינים ופקידים מונו לחקור משפחות יהודיות עשירות ולחשוף חשבונות בנק סודיים, ניירות ערך ואוצרות דומים. כשסיפחה גרמניה את אוסטריה בשנת 1938 החלו הנאצים לעקל את נכסי היהודים גם שם. אנטון סאוורואלד הוצב בווינה, והמשפחה שאת סודותיה הכלכליים היה אמור לחשוף הייתה משפחת פרויד.

בתחילה היה סאוורואלד כל מה שניתן לצפות מקצין נאצי: הוא נהג בבני המשפחה המפוחדים בקשיחות בלתי מתפשרת, שלעתים גבלה בהתעמרות של ממש. לא נדרש לו זמן רב כדי לגלות שזיגמונד פרויד מחזיק מיליוני פרנקים בחשבונות בנק בשוויץ. לסאוורואלד היה שוט משמעותי שאותו יכול היה לנופף מעל הפסיכולוג: פרויד רצה להבריח את משפחתו מאוסטריה לבריטניה, אך לא יכול היה לעזוב את המדינה ללא אישורו של הקצין הבודק.

אך אז התחולל דבר משונה: סאוורואלד החל לשנות את גישתו כלפי פרויד ומשפחתו. הוא הפסיק להתעמר בהם, ולאורך זמן אף החל לנהוג בהם בכבוד ובהתחשבות. השינוי המפתיע בהתנהגותו של הקצין הנאצי הגיע לשיאו כשחתם סאוורואלד על אישור היציאה מאוסטריה, ופרויד ובני משפחתו עזבו לבריטניה – מבלי שהכסף בחשבונות השוויצריים עוקל.

כשנסתיימה המלחמה נעצר אנטון סאוורואלד על ידי בעלות הברית והועמד למשפט בחשד לפשעי מלחמה – אך עדים ממשפחת פרויד סיפרו על העזרה המפתיעה שהגיש להם. בעדותו הסביר אנטון את הסיבה לשינוי שחל בו. כחלק מהמחקר שערך כדי לחשוף את חשבונות הבנק הסודיים, קרא הקצין הנאצי את ספריו של זיגמונד פרויד, ספרים שעסקו בפסיכואנליזה וחקרו את צפונותיה הכמוסים ביותר של הנפש האנושית. סאוורואלד הנפעם החליט שיהיה זה פשע בלתי נתפס להזיק לגאון שכתב אותם. זאת ועוד, לפני המלחמה למד סאוורולאד כימיה באוניברסיטת וינה תחת פרופ' יהודי בשם יוסף הרציג, שסאוורואלד העריך מאוד. כשגילה שפרויד והרציג ידידים קרובים, גמלה בלב הקצין הנאצי החלטה: הוא אסף את כל המסמכים המעידים על קיומם של חשבונות הבנק והחביא אותם בכספת שבדירתו. הוא דיווח לממונים עליו שלפרויד אין ממון שניתן לעיקול, וחתם על אישורי ההגירה. הוא זוכה במשפט, ויצא לחופשי.

אנטון סאוורואלד לקח על עצמו סיכון לא מבוטל. לו היו הנאצים מגלים שעזר ליהודי 'לגנוב' כסף שהיה שייך למולדת, קרוב לוודאי שהיה מואשם בבגידה. העובדה שעשה זאת מתוך שכנוע עצמי בלבד ולא כדי לקחת את הכסף לעצמו מלמדת על עצמתם האדירה של רעיונותיו של זיגמונד פרויד. גם כיום, למעלה ממאה שנים לאחר שהגה אותם, רעיונות אלה ממשיכים להדהד בשיח העכשווי. בפרק זה אספר על פועלו של פרויד וחייו, על רעיונותיו המהפכניים ועל הוויכוח הסוער שמתחולל סביבם – ויכוח שמסרב לדעוך גם בימינו.

מאבולוציה לפסיכואנליזה

זיגיסמוד פרויד נולד בשנת 1856 למשפחה יהודית, באזור שהיה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית וכיום שייך לצ'כיה. אביו, יעקב פרויד, היה סוחר. אמו, עמליה, הייתה אשתו השלישית של יעקב וצעירה ממנו בכעשרים שנה. לזיגיסמוד – שמאוחר יותר שינה את שמו לזיגמונד – היו תשעה אחים ואחיות, והמשפחה הייתה נתונה במאבק כלכלי מתמיד. אף על פי כן, הוריו של זיגמונד זיהו את הפוטנציאל האינלקטואלי הטמון בבנם ולא חסכו ממנו את החינוך הטוב ביותר שיכלו להרשות לעצמם. כשהיה פרויד כבן ארבע עברה המשפחה לגור בווינה, העיר שבה היה עתיד לבלות את מרבית חייו.

בצעירותו הושפע פרויד מרעיונותיו של צ'רלס דרווין, ומספרו 'מוצא המינים' שיצא לאור כעשרים שנה קודם. תאוריית האבולוציה של דרווין הייתה מושתתת על הנחת היסוד שלפיה האדם אינו שונה באופן מהותי משאר היצורים שבטבע: הוא אמנם מורכב ומתוחכם יותר, אך אינו 'אלוהי' או בלתי ניתן להבנה. פרויד דגל בגישה זו וביקש לחקור את טבע האדם: במיוחד היה סקרן בעניין המוח האנושי והמנגנונים הביולוגיים השולטים בו. בשנת 1873 החל פרויד ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה, והתמחה בניורולוגיה. במסגרת לימודיו הכיר חוקר מבריק בשם ג'וזף ברויאר (Breuer): היכרות זו הייתה עתידה, מאוחר יותר, לשנות את חייו מקצה לקצה.

כשסיים את לימודיו קיווה פרויד למצוא עבודה כחוקר בתחום הנוירולוגיה, אך מוצאו היהודי והעובדה שבלאו הכי לא היו הרבה משרות פנויות בתחום הכריחו אותו להתפשר ולהצטרף לבית חולים מקומי כרופא מן המניין. פרויד לא אהב את התפקיד – על אף שהיה רופא בהכשרתו, פרויד ראה עצמו כמדען יותר מאשר כרופא מטפל.

התפנית בחיי פרויד התחוללה בשנת 1885, כשנסע לפריז להשתלם אצל נוירולוג בשם ז'אן שארקו (Charcot). שארקו היה מפורסם ברחבי אירופה בזכות תגליות פורצות דרך בחקר המוח ובמערכת העצבים, וכן בשל היותו חלוץ בחקר ההיפנוזה. פרויד נכח בכמה הדגמות מרשימות של טכניקות היפנוטיות שערך שארקו, ואלו שכנעו אותו שלהיפנוזה יש פוטנציאל כלכלי שעשוי לאפשר הצצה אל המסתורין של המוח האנושי – הצצה שהייתה בלתי אפשרית בכל דרך אחרת שעמדה לרשות הנוירולוגים באותם הימים. כשחזר פרויד לווינה בשנת 1886 החליט לעזוב את בית החולים. הוא הקים קליניקה פרטית לטיפול בבעיות מוח ועצבים, והתמקד בטיפולי היפנוזה.

כזכור, בזמן לימודיו באוניברסיטה הכיר פרויד את ג'וזף ברויאר – נוירולוג שעסק, בין היתר, בחקר מחלת נפש מסתורית, אך נפוצה מאוד, בשם 'היסטריה'. תסמיניה של ההיסטריה היו מגוונים בצורה יוצאת דופן. חלקם היו התנהגותיים כגון עצבנות, רגזנות והתנהגות פרועה, וחלקם היו גופניים: החל מהיעדר תיאבון ובעיות שינה ועד להתעלפויות ולהפרעות שרירים. המחלה תקפה בעיקר נשים, ועל כן כונתה לעתים 'היסטריה נשית'. הנשים שסבלו ממנה היו, ברוב המקרים, בריאות בגופן – והרופאים שיערו שהסיבה למחלה עשויה להיות בעיה נפשית כלשהי.

אנה או

בשנת 1880 פנתה אל ברויאר ברתה פפנהיים, בחורה בת 21 אשר סבלה ממקרה חמור במיוחד של היסטריה. תסמיניה של ברתה – או בשם הבדוי שנתן לה ברויאר 'אנה או' (Anna O) – כללו, בין היתר, הזיות, שינוי מצב רוח פתאומיים, שיתוק חלקי בגפיים, שכחה זמנית, פזילה, שיעול וכאבי ראש איומים. מדי פעם הייתה אנה שוכחת כיצד לדבר בגרמנית, שפת אמה, ועוברת לדבר באנגלית או בצרפתית.

ברויאר ואנה או נפגשו באופן כמעט יומי, והיא סיפרה לו אודות משבר נפשי קשה שחוותה לא מזמן. אביה, שהיה דמות דומיננטית בחייה, חלה וגסס לאורך תקופה ארוכה, ואנה סעדה אותו. באחד המפגשים הבחין ברויאר בתופעה מעניינת. אחד התסמינים של ברתה היה סירובה לשתות מים מכוס: את הנוזלים שהייתה צריכה יכלה לקבל רק מאכילת פרות עשירים במים, כמו מלון. במהלך השיחה ביניהם, אנה סיפרה לו על אירוע טראומתי שגרם לה להתרחק מכוסות מים. זו הייתה שיחה רגשית וחושפנית מאד, אך בסיומה היא הושיטה את ידה – ולגמה מכוס שהייתה על השולחן.

ברויאר הבין שייתכן והדיבור על הטראומה שחוותה, שיחרר אצל אנה מעצור נפשי כלשהו. הוא עודד אותה לשתף אותו במחשבותיה הפרטיות וברגשותיה הכמוסים ביותר, ואט אט ובהדרגה החלו שאר התסמינים המעיקים להיחלש ולהיעלם. תהליך ההחלמה של אנה או, לא היה מושלם והיא אושפזה בבתי חולים פסיכיאטריים גם בימים שלאחר הטיפול, אך מצבה השתפר באופן מובהק והיא המשיכה לנהל חיים נורמטיביים ואף הפכה ללוחמת למען זכויות הנשים בגרמניה. שניהם, החולה והרופא כאחד, היו נפעמים מהאפקטיביות של מה שאנה כינתה 'תרופת הדיבור' – אך מסיבה לא ידועה החליט ברויאר שלא לפרסם את פרטי המקרה במאמר רפואי רשמי.

כשחזר זיגמונד פרויד מפריז והקים את הקליניקה הפרטית שלו, הוא חידש את הקשר עם ג'וזף ברויאר, וזה שיתף אותו בסיפורה של אנה או. פרויד זיהה את החדשנות הטמונה בהצלחתו של ברויאר. אמנם רופאים משוחחים עם מטופליהם כל העת, אך מטרתן של שיחות אלה היא לאפשר לרופא לברר מהו הטיפול הטוב ביותר לחולה. ברויאר, לעומת זאת, הדגים כי לפחות במקרים מסוימים השיחה עצמה עשויה להוות טיפול יעיל. פרויד החליט לרדת לשורש העניין ולבחון עד כמה יעילה יכולה להיות 'תרופת הדיבור', ובאלו מקרים. הוא וברויאר שתפו פעולה במשך מספר שנים, ומשיתוף פעולה זה צמחה הפסיכואנליזה.

כשאנחנו מדברים על פסיכואנליזה, התמונה שעולה לרובנו בראש היא זו של מטופל ששוכב על ספה ומאחוריו יושב פסיכולוג, מחזיק בידיו מחברת ועפרון, ומבקש (בחיקוי גרוע של מבטא יקי) 'ספר לי על אמא שלך'… במילים אחרות, פסיכואנליזה כשיטת טיפול, טכניקה פסיכולוגית. הפסיכואנליזה היא אכן שיטת טיפול, אבל גם – ולא פחות חשוב – תאוריה שמנסה להסביר באופן רציונלי את אופן פעולתו של המוח והאופן שבו אירועים שונים במהלך חייו של המטופל משפיעים על התנהגותו.

שכבות של מודעות

הנחת היסוד של הפסיכואנליזה היא שמוחנו, או תודעתנו, אינה מערכת אחת, שלמה ומאוחדת – אלא מחולקת למה שניתן לדמות כ'שכבות של מודעות'. השכבה העליונה היא ה'מודע': אלו הן המחשבות, הרגשות והרעיונות שאנחנו מודעים אליהם, כמו שמחה, עצבות, אהבה וכדומה. השכבה השנייה היא ה'תת-מודע', או 'לא מודע'. בשכבה זו מסתתרים דחפים ורגשות בעלי עוצמה והשפעה לא פחותה מאלו שאנו מודעים אליהם, אך הם חבויים מתחת לפני השטח וסמויים מהעין.

לפני שארחיב על מודל השכבות – חשוב להבהיר שתי נקודות מהותיות. הראשונה היא שמדובר במודל מופשט בלבד: המוח אינו מחולק לשכבות של תודעה במובן הפיזיולוגי. אמנם אפשר לזהות בו חלקים שאחראים על פעילויות מוגדרות כמו ראיה, שמיעה או זיכרון – אך המוח מורכב מכדי שניתן יהיה להפריד אותו לחלוקות גסות שכאלה. מצד שני, החלוקה הגסה ל'מודע' ול'לא מודע' מסייעת לנו לפשט את המורכבות הזו כדי שניתן יהיה להגיע למסקנות בעלות משמעות מעשית. הנקודה השנייה היא שפרויד לא חשש לשנות את דעותיו לאורך השנים: הוא תיקן, שינה ועידכן את רעיונותיו לא אחת. חלק מרעיונותיו הם תוצאה של תהליך מתמשך של תיקונים ורביזיות, ולא הברקות שצצו כתאורים מושלמים של נפש האדם.

מקובל לדמות את סידור השכבות של המודע והלא-מודע לקרחון שרובו מסתתר מתחת למים, אבל בואו נודה על האמת – כמה מאיתנו בישראל ראו קרחון במו עיניהם? צימרים, לעומת זאת, יש לנו, והרבה. מוחנו, אם כן, הוא כמו ג'קוזי: ה'מודע' הוא כמו שכבה דקה של קצף על פני השטח, המסתירה מתחתיה שכבה עבה ועמוקה יותר של מים.
ההקבלה שעשיתי בין הנפש לג'קוזי הולמת במיוחד, כיוון שעל פי המודל הפסיכואנליטי, שכבת הלא-מודע אינה סטטית ובלתי משתנה, כי אם דינאמית, סוערת ועשירה בזרמים ובכוחות נפשיים- כמו סילוני המים שמתחת לקצף. מקור הזרמים הוא בדחפים אנושיים אינסטיקטיביים שאין לנו שליטה עליהם: למשל, הרצון לאכול או התשוקה המינית. דחפים אלה, והצורך המתמיד למצוא להם סיפוק, הם חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי ומשפיעים על כל פעולה ומחשבה שלנו גם אם איננו מודעים להם – כמו אדוות זעירות בשכבת הקצף של הג'קוזי שמסגירות את המערבולות שמתחתן.

לדידו של פרויד, לכל פעולה, מחשבה ורגש אנושי ולו השוליים ביותר, יש סיבה – בין אם היא מודעת ובין אם לאו. פליטות פה, טעויות הקראה, שיכחה זמנית של שמות ואפילו זמזום סתמי של מנגינות היו קשורים, לטענתו, לתהליכים נפשיים לא-מודעים. באותו האופן, גם לתוכן החלומות שאנו חולמים יש קשר ישיר ללא מודע שלנו – "חלומות," טען פרויד, "הם דרך המלך אל הלא-מודע." הרצון החופשי הוא במקרה הגרוע אשליה גמורה ובמקרה הטוב מושפע מאוד מתהליכים שאיננו מודעים אליהם כלל.

הנדבך השלישי בתיאוריה של פרויד הוא זה שמוביל אל התופעות הנפשיות והגופניות שבאות לידי ביטוי בהיסטריה הנשית ובמחלות נפש אחרות. נדבך זה מכונה 'המודל הטופוגרפי' והוא מפריד את האישיות לשלושה חלקים מוגדרים: ה'סתמי' (Id, בלעז), ה'אני' (Ego) וה'אני-העליון' (Super Ego).

ה'סתמי' הוא החלק שממנו מגיעים כל אותם דחפים אינסטיקטיביים כמו רעב, מין ואלימות. ה'אני העליון' הוא המצפון שלנו: החלק באישיות שלנו שדורש מאיתנו לעמוד בסטנדרטיים אידיאליים כלשהם שהושתו עלינו בגיל צעיר על ידי הורינו ומחנכנו ואנחנו מפנימים אותם כחלק מתהליך ההתבגרות. אם לא נעמוד בסטנדרטים אלה, נחוש רגשות אשם או נחיתות. הסתמי והאני העליון נמצאים בקונפליקט תמידי: הסתמי מנסה לגרום לנו להתנהג באופן שיביא סיפוק מיידי לדחפים החייתים, והאני העליון מתנגד לו. אם להמשיך את האנלוגיה לג'קוזי, אזי הסתמי הוא המתרחץ שכל הזמן מנסה לערבב ולערבל את המים, והאני-העליון הוא המתרחץ שמנסה למנוע ממנו להשפריץ החוצה וללכלך את כל הצימר. להתנגדות זו חלק חיוני ביכולתנו לחיות לחיות בחברה 'מתורבתת', שהרי אם לא נשלוט בדחפים שלנו לא נצליח להסתדר עם בני אדם אחרים בסביבתנו.

החלק השלישי בפאזל הזה הוא ה'אני', המנגנון השואף לפשר בין שני הניצים. האני הוא החלק באישיות שמודע למציאות שסביבו ומנסה למצוא לקונפליקט הפנימי פתרון שיאפשר סיפוק הולם לדחפים הפנימיים מחד, ויעמוד בדרישות החברה והאידיאלים האישיים מאידך.
יש מגוון של פתרונות אפשריים העומדים בפני האני בבואו לפתור את הקונפליקט הפנימי שבתוכנו. הוא יכול, למשל, להחליט לתת דרור ליצרים ולדחפים הפנימיים – ולהסתכן בתגובה לא נעימה מצד החברה – או שהוא יכול לתעל את הדחפים לאפיקים שנחשבים מועילים: לדוגמא, יצירת אמנות, עבודה קשה או השקעה בתחביבים.

פיתרון אפשרי נוסף הוא זה המכונה 'הדחקה': האני 'דוחף' את הסתמי משכבת המודעות ולא נותן לדחפים ולמחשבות הפרועות להגיע אל פני השטח. באופן זה, אנחנו כלל איננו מודעים לכך שהם קיימים בתוכנו. ההדחקה היא, באופן עקרוני, מנגנון חיובי ומועיל: בעצם העובדה שאיננו מודעים לדחפים ולקונפליקט הפנימי שנוצר בעקבותיהם, נמנע מאתנו הסבל הנפשי שהיה נובע מהמאבק התמידי בהם – מאבק שוודאי מוכר היטב לכל מי שעושה דיאטה, למשל.

היסטריה ו-וויברטורים

אך הדחקה אינה פתרון קסם. פרויד היה מעורה מאוד במדע של תקופתו, והושפע מרעיונותיו של הפיזיקאי הרמן פון הלמהולץ בעניין מה שקרוי היום 'חוק שימור האנרגיה'. אנרגיה, גרס הלמהולץ, אינה נוצרת או נעלמת: היא רק משנה את צורתה – למשל, האנרגיה הכימית שבעץ מומרת לאנרגיית חום במדורה בוערת. הלמהולץ, בעצמו רופא, האמין שגם גוף האדם הוא מערכת פיזיקלית המצייתת לעקרון שימור האנרגיה.
פרויד לקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה ויישם אותו גם על מה שכינה 'אנרגיה נפשית'. האנרגיה שבבסיס הדחפים והמאווים אינה נעלמת כשמדחיקים אותם: היא ממשיכה לרחוש ולבעבע מתחת לפני השטח ולנסות ללא הרף לפרוץ אל התודעה בצורות ובדרכים אחרות. רובנו חווים את הפריצות הזעירות האלה באקראי בחיי היום-יום, כמו למשל במקרים של 'פליטת פה פרוידיאנית' – משפט או מילה שנאמרים בלי כוונה ומעידים על מחשבות סוטות… זאת אומרת, סמויות.

הבעיה נוצרת כשהלחץ הנפשי כתוצאה מהקונפליקט בין הסתמי והאני-העליון הוא כה גדול, עד שהוא פורץ אל התודעה בדרכים הרבה פחות נעימות. פרויד שיער שהתסמינים הנפשיים והגופניים של ההיסטריה הנשית – מפוביות ודיכאון ועד שיתוק שרירים וקשיי נשימה – הם תוצאה של לחצים נפשיים לא מודעים שעוברים 'המרה' ובאים לידי ביטוי בדרכים עקיפות.
קל למצוא את ההיגיון שבהשערותיו של פרויד, כשבוחנים את מצבם של הנשים האירופיות בימיו. הנשים היו נתונות תחת לחץ חברתי כבד מאוד: אסור היה להן ללמוד, לפתח קריירה או להגשים את עצמן בדרכים שאינן קשורות למשפחה ולגידול ילדים. לחצים גדולים במיוחד הופעלו עליהן בכל מה שקשור למין: באירופה של העידן הוויקטוריאני השמרני, נשים היו אמורות להיות צנועות וחסודות: מין היה כלי לצורך רבייה, ולא פעילות שנעשית לשם הנאה. הרופאים ידעו שאחת הדרכים הבדוקות לשפר את מצבן של החולות בהיסטריה נשית היא… להביא אותן לאורגזמה. למעשה, הויברטור הומצא בשלהי המאה ה-19 כמכשיר רפואי לכל דבר, שבא לסייע לרופאים להביא את המטופלות שלהם להרפייה במהירות וביעילות.

לאור השמרנות שהייתה מקובלת באירופה באותם הימים, דיבורים על דחפים מיניים נחשבו לשערורייתים ובלתי מקובלים, ורעיונותיו של פרויד לא התקבלו על ידי הממסד הרפואי. אם מישהו מעמיתיו של פרויד הזכיר אותם – היה זה רק כדי לבקר אותם ולהראות עד כמה הם הזויים ומטופשים. אך פרויד לא עצר כאן: הוא לקח את התיאוריה הפסיכואנליטית של הנפש צעד נוסף קדימה, והגה את מה שנחשב אולי לרעיון השנוי ביותר במחלוקת שלו – המודל הפסיכוסקסואלי של התפתחות הילד.

המודל הפסיכוסקסואלי של התפתחות הילד

פרויד טען שדחפים מיניים אינם מוגבלים לבוגרים בלבד, אלא קיימים גם אצל ילדים – ואפילו תינוקות שאך נולדו. ההבדל בין ילד ומבוגר, במישור זה, הוא באיבר הגוף שבו ממוקדת ההנאה המינית ושם היא באה על סיפוקה.
אינסטינקט המציצה הוא דחף שטמון בנו מרגע לידתנו, והוא נועד בראש ובראשונה כדי לאפשר לתינוק להשיג מזון מפטמת האם. אבל תינוקות לא מוצצים רק כדי לאכול: הם שואבים סיפוק גם מיניקה של מוצץ רגיל. פרויד הסיק מכך שבשנת החיים הראשונה הדחפים הגופניים מתרכזים סביב הפה, וכינה את השלב הזה בשם 'השלב האוראלי'. בשנה השניה עיקר ההתעסקות וההנאה מתרכזת סביב פעולות הקשורות בצרכים – זהו 'השלב האנאלי'. הילד מטפס בסולם השלבים עד גיל ההתבגרות, בו מתבצעת הקשירה הסופית בין הדחפים המיניים והתשוקה המינית הגופנית.

פרויד טען שבעיות נפשיות בגיל מבוגר קשורות לחוויות שאנחנו עוברים בכל אחד מהשלבים האלה, ובפרט חוסר בסיפוק או סיפור יתר של הדחפים המיניים הילדותיים. למשל, אם ההורים היו מחמירים וקפדנים מדי בחינוך שלהם לעשיית צרכים, הילד יגדל להיות טיפוס עקשן, קפדני ובלתי מתפשר – במילים אחרות, 'טיפוס אנאלי'.

פרויד גרס עוד כי כל הילדים חווים כחלק מתהליך ההתפתחות הטבעי שלהם משיכה חזקה אל ההורה בן המין השני: זהו 'תסביך אדיפוס' המפורסם אצל בנים, ו'תסביך אלקטרה' אצל בנות. פרויד גרס שהבן, לדוגמא, מרגיש שהוא מתחרה מול אביו על אהבתה של אמו ולכן רואה בו אויב. הדחפים האלה מתאזנים על ידי הפחד שחש הילד מאביו החזק – פחד מסירוס – ואהבה שהוא רוכש לו מעצם היותו אביו. קונפליקט הזה נפתר, כמעט תמיד, באופן תקין על ידי כך שהילד מפתח הזדהות עמוקה עם אביו ורוצה להיות כמוהו. רק במקרים שבהם הקונפליקט אינו פתור באופן מושלם, עלולה להיווצר בעיה נפשית.

בנקודה זו ראוי לציין לפרויד ולאשתו, מרתה, היו שישה ילדים – אך רעיונותיו של פרויד לא התפתחו בעקבות תצפיות שערך עליהם. מרתה אמנם כיבדה את בעלה ועבודתו, אבל לא נתנה לו להתקרב אליהם…אף על פי כן – ואולי בזכות זאת – אנה פרויד, בתו של זיגמונד, גדלה להיות בעצמה פסיכולוגית מפורסמת ורבת השפעה.

אפילו במונחים של פרויד, המודל הפסיכוסקסואלי של התפתחות הילד היה מרחיק לכת ושערורייתי במיוחד, ועל כן עמד עמד בשורש מחלוקת שהתפתחה בין פרויד וג'וזף ברויאר. ברויאר לא קיבל את התיאוריה הפסיכוסקסואלית, וכעבור מספר שנים נפרדו דרכיהם ופרויד המשיך לפתח את תורת הפסיכואנליזה בכוחות עצמו.

המקרה של אנה או לימד את פרויד שחשיפת הקונפליקטים והרגשות הכמוסים של המטופל יכולים לסייע לו להתמודד עם דחפים מודחקים. הדיבור מאפשר למטופל לתעל את האנרגיה הנפשית שלו לכיוונים חיוביים יותר, כמו קיטור הנפלט מסיר לחץ. מטרת הטיפול באמצעות הדיבור, אם כן, היא להביא ל'קטרזיס': 'פורקן נפשי' שלאחריו המטופל חש בהקלה אדירה והסימפטומים הנפשיים והגופניים של הקונפליקט הפנימי נעלמים. בתחילה, ניסה פרויד להעזר בהיפנוזה כדי לאפשר למטופליו להגיע לפורקן נפשי בקלות רבה יותר.

מהי היפנוזה? היפנוזה היא מצב שבו אדם מתמקד בדבר אחד בלבד וחוסם גירויים חיצוניים אחרים. רובנו חווינו אותה בשלב זה או אחר בחיינו: היזכרו בסרט מותח במיוחד שראיתם, או ספר שעלילתו הייתה כה מוצלחת עד שמצאתם את עצמכם 'נשאבים' אל העולם הסיפורי ושוכחים לגמרי מהעולם שבחוץ – זהו המצב ההיפנוטי שבו המיקוד והקשב שלנו מרוכזים כל כולם בנקודת מוקד אחת. תחת היפנוזה, ההגנות הפנימיות שלנו – אותן הגנות שמסייעות לנו להדחיק זכרונות טראומתיים מהילדות, למשל – עוברות למצב 'נינוח' יותר. כשהיפנט פרויד את מטופליו, הסופר-אגו שלהם היה משוחרר מספיק כדי לאפשר להם להיזכר בזיכרונות מודחקים ולשוחח על רגשות סמויים, ובכך נוקזה האנרגיה הנפשית המעיקה.

אך עד מהרה גילה פרויד שהיפנוזה אינה התשובה שחיפש: תוצאות הטיפולים לא היו החלטיות וחולים רבים חזרו לסבול מבעיות נפשיות במועד מאוחר יותר. פרויד הבין שלמעשה, ההיפנוזה חותרת תחת הצלחתו של הטיפול במקום לסייע לו.

אסוציאציות חופשיות

שורש הבעיה אצל המטופלים, הסיבה שגללה הם סובלים מלכתחילה, היא קונפליקט שנוצר בנקודת המפגש שבין הדחפים הפנימיים וההגנות הנפשיות. לא כל מה שמתרחש בתת מודע הוא בעייתי או מזיק לנו: לכולנו יש דחפים וכולנו נאבקים בהם בכל שעה וכל דקה. מטרת המטפל היא לאתר את הקונפליקטים המזיקים, אלה שמחביאים מאחוריהם את הטראומות שמהן נובעות כל צרות המטופל. במילים אחרות, הפסיכואנליטיקן אינו שואף לעקוף את ההגנות, אלא ההפך: לאתר דווקא את ההגנות הגבוהות ביותר, את החומות הבצורות ביותר שמקים המטופל בתוך נפשו, שמאחוריהן יימצאו הטראומות, הזכרונות והרגשות המודחקים שמהם הוא סובל. אך הנינוחות הרגועה של המצב ההיפנוטי, כמו ערפל סמיך האופף מבצר עתיק, מטשטשת את ההגנות הנפשיות ומחלישה אותן, ובכך הפריעה לפרויד לשים את האצבע על הקונפליקטיים הבעייתים אותם חיפש.

אך הויתור על ההיפנוזה טמן בחובו פרדוקס לא פשוט. ההגנות הנפשיות, מעצם טבען, מונעות מהפסיכואנליטיקן להגיע אל מה שמאחוריהן. פרויד גילה שמוח המטופל מסוגל להפעיל אין ספור מניפולציות וטקטיקות התחמקות – כולן לא מודעות מצדו של החולה, כמובן – כדי למנוע מהמטפל לחדור דרכן. המטופלים היו מתעקשים לשוחח על נושאים אחרים, 'חשובים יותר', שוכחים אירועים מהותיים או פשוט מסרבים לשוחח על העניין הרגיש – כמו משחק 'חתול ועכבר' שבו העכבר מסרב להודות בעצם היותו עכבר… פרויד הבין שהוא חייב למצוא דרך חדשה כדי להתגבר על ההגנות הנפשיות מחד, מבלי לאבד את היכולת לזהות אותן מאידך.

הפיתרון של פרויד היה שימוש באסוציאציות חופשיות. הוא הנחה את מטופליו לדבר על כל דבר שעלה במוחם ללא סדר, היגיון או שיפוט כלשהו. רעיון סתמי, מילה שנזרקה לאוויר, זיכרון חסר חשיבות – כולם היו נקודות התחלה טובות לשיחה. פרויד האמין שאם מטופל ירגיש חופשי לומר כל מה שעולה בדעתו, ללא חשש מביקורת חיצונית, ההגנות הנפשיות יונמכו והשיחה תנווט את עצמה באופן טבעי אל הדברים שבאמת מטרידים את המטופל, גם אם הוא אינו מודע להם. המטפל יוכל לשים את האצבע על הבעיות והקונפליקטים ולדרבן את המטופל לדבר עליהן במצב נפשי רגיל, ולא היפנוטי.

אגב, הגישה הזו אחראית גם לאחד מסימני ההיכר המזוהים ביותר עם הפסיכואנליזה – הספה שעליה שוכב המטופל. פרויד השכיב את מטופליו על הספה כדי שיהיו נינוחים ורגועים ככל שניתן להגיע ללא היפנוזה של ממש, וישב מאחורי ראשיהם כדי שהבעות פניו לא יעוררו חשש משיפוטיות וביקורת מצדו – ובכך יפריעו לשטף הרצוי של אסוציאציות חופשיות.

כאמור, בתחילה נחשבו רעיונותיו של פרויד לקיצוניים מדי בעיני הממסד הרפואי ולא נתקבלו בזרועות פתוחות. פרויד לא ויתר: הוא כתב ספרים רבים, רובם בשפה קלה וברורה, בהם שטח את המודלים והתיאוריות הפסיכואנליטיות שהגה. פרט לטיפול בחוליו, עסק פרויד במקביל גם במחקר עצמי נוקב: ניתוח פסיכואנליטי שלו ושל רגשותיו. תוצאות מחקריו על עצמו שימשו אותו בחלק מהתאוריות שלו, והוא לא התבייש לחשוף אותן במאמריו. למשל, הוא סיפר על המשבר הנפשי שחווה כשאביו הלך לעולמו, וכיצד האנליזה העצמית הובילה אותו לגלות שאהבתו לאביו הייתה מהולה בקנאה, כחלק מהמשיכה האדיפלית שחש כלפי אמו.

מותו של פרויד

אט אט החלו ספריו ורעיונותיו של פרויד לחלחל אל הממסד המדעי. בשנת 1902 מונה לפרופסור באוניברסיטת וינה, והחל לגבש סביבו קבוצה של פסיכולוגים שכולם היו מאמינים נלהבים בתורתו. חברי הקבוצה, וביניהם קרל יונג (Jung) ואלפרד אדלר (Adler) שברבות הימים יהפכו לפסיכולוגים מפורסמים בפני עצמם, נפגשו מדי שבוע ושוחחו על הפסיכואנליזה ועל דרכי הטיפול שהיא מציעה. לכל אורך העשור הראשון של המאה העשרים הלכה תהילתו של פרויד והתעצמה. רופאים בכל רחבי העולם נשבו בקסמיה של הפסיכואנליזה ויישמו אותה כדי להילחם לא רק בהיסטריה הנשית, אלא גם בשורה ארוכה של הפרעות נפשיות: מאובססיות ומחשבות טורדניות ועד לפוביות. וינה הפכה למרכז העולמי של הפסיכואנליזה, ופרויד זכה למוניטין של גאון, הוגה דעות שבודדים כמותו קמים למין האנושי בכל מאה.

כשהשתלטה התנועה הנאצית על גרמניה, ספריו של פרויד היהודי היו מבין הראשונים לעלות באש. פרויד העיר על כך בעוקצנות: "ראו עד כמה התקדמנו. בימי הביניים היו מעלים אותי על המוקד: היום הם מסתפקים בלשרוף את ספריי." אך כשכבשו הנאצים את וינה, פרויד לא לקח את הסיכון ועזב עם משפחתו לבריטניה.

בשלב זה כבר הייתה בריאותו של פרויד בן ה-82 רעועה מאוד. שש עשרה שנים קודם לכן אובחן אצלו סרטן הלסת, והוא עבר כשלושים ניתוחים לא קלים כדי להסיר אותו. למרות הכאבים המייסרים, פרויד לא היה מוכן לוותר על האהבה הגדולה וסמל ההיכר המפורסם שלו: הסיגרים. כולם מסביבו האיצו בו להיגמל מעישון, אך פרויד טען בעקשנות כי –

"אני מאמין שאני חייב לסיגר את יכולתי לעבוד כל כך קשה, ואת המשמעת העצמית שלי. המודל שלי הוא אבי, שהיה מעשן כבד לכל אורך ימי חייו."

בזמן גלותו באנגליה הפכו כאביו של פרויד לקשים מנשוא. הוא ידע כי המאבק כנגד הסרטן הוא קרב אבוד, וכי הוא סובל לחינם. הוא פנה לחבר שהיה גם רופא וביקש ממנו שישים קץ לחייו. החבר הסכים, וב-23 בספטמבר, 1939, הלך זיגמונד פרויד לעולמו כתוצאה ממנת יתר של מורפיום.

קוקאין ופילוסופיה מדעית

במשך שלושים השנים הבאות נותר פרויד האורים והתומים של עולם הפסיכולוגיה, אך בשנות השבעים החל מעמדה של הפסיכואנליזה להישחק בהתמדה ורעיונותיו של פרויד ספגו ביקורות קטלניות – ובמיוחד התיאוריה על שלבי ההתפתחות בילדות. מתנגדיו של פרויד טוענים שהוא לקח את התחושות האישיות שלו לגבי חשיבותם של דחפים מיניים בשלב הילדות רחוק מדי, וכי אין די ראיות אמפיריות שמוכיחות כי לחוויות בגיל הינקות יש השלכה ממשית על ההתנהגות בגיל מבוגר.

גם שיטת הטיפול הפסיכואנליטית כבר לא נחשבת לתרופת פלא. מבדקים מבוקרים הראו שאחוז המטופלים שהבריאו בעקבות טיפול פסיכואנליטי אינו שונה באופן מהותי מאחוז המטופלים שהבריאו בעקבות טיפולים בשיטות אחרות. יש חוקרים שטוענים שפרויד פשוט טעה בפרשנות שלו לגבי מטופליו כמו, למשל, במקרים של היסטריה נשית. במבט לאחור ובעזרת הידע הרפואי המודרני, אפשר לנחש כי לפחות חלק מהנשים שאובחנו כסובלות מהיסטריה נשית על רקע לחץ נפשי היו, למעשה, חולות אפילפסיה, סכיזופרניה או מחלות דומות שהרקע להן ביולוגי.

ההתקפות על תורתו של פרויד גלשו אפילו אל המישור האישי, והיו מי שטענו שפרויד הגה את רעיונותיו מרחיקי הלכת תחת השפעת סמים.
כמו בכל מיתוס, גם בסיפור הזה יש גרעין של אמת. הקוקאין נחשב כיום לסם 'קשה' ומסוכן, אך בימיו של פרויד היה עדיין חומר חדש ובלתי מוכר. פרויד נחשף אל הקוקאין והשפעותיו הממריצות כשהיה סטודנט לרפואה, והתלהב מאד מהפוטנציאל הטמון בו: הוא שיער שהקוקאין יוכל לשמש כתרופה כנגד דיכאון, ואולי אפילו לטיפול בבעיות בדרכי העיכול ובמחלות אחרות. פרויד ניחש שקוקאין יכול לשמש כחומר מאלחש בזמן ניתוח, וצדק.

הנחת היסוד של פרויד הייתה שבניגוד למורפיום, שגם לו השפעות מרחיקות לכת על הגוף, הקוקאין אינו ממכר. על כן הוא לא הסתפק בפרסום מאמרים שבהם הילל ושיבח את יתרונות הקוקאין, אלא גם השתמש בעצמו ואף חילק מנות ממנו למכריו וחבריו. אך בתוך מספר שנים טפחה המציאות על פניו והתחוור לו שהקוקאין דווקא כן ממכר, ובעל השפעות שליליות מאד על הגוף. הוא הפחית את השימוש בקוקאין באופן משמעותי, וב-1896 הפסיק לצרוך אותו לגמרי.

האם הייתה לקוקאין השפעה על רעיונותיו של פרויד? פרויד כתב שהקוקאין סייע לו להשתחרר ולדבר על מחשבותיו ורגשותיו באופן שוטף יותר, וסייע לו גם לזכור ולפענח את חלומותיו טוב יותר. בפועל, עם זאת, מרבית ספריו נכתבו מ-1896 ואילך, כשכבר לא היה תחת השפעת הסם. קשה לדעת בוודאות עד כמה הושפעו רעיונותיו המוקדמים מההתמכרות לקוקאין, אך אם הייתה השפעה כזו – כנראה שהיה משוחרר ממנה במשך רובה המוחלט של הקריירה שלו.

ביקורת נוספת וחריפה במיוחד על הפסיכואנליזה מגיעה מהכיוון הבלתי צפוי של הפילוסופיה של המדע. הפילוסוף קרל פופר, הנחשב כאחד ההוגים הגדולים במאה העשרים בתחום המחשבה המדעית, טען שתאוריה יכולה ליהחשב כ'מדעית' רק אם ניתן להפריך אותה, ולו באופן עקרוני. לדוגמה, תורת היחסות גורסת כי לא ניתן לנוע במהירות גבוהה יותר ממהירות האור: אם נצליח לגרום לעצם מסוים לנוע במהירות העולה על מהירות האור, הרי זו תהיה סתירה ישירה לתורת היחסות שתוכיח שאינה נכונה. אמונה דתית, להבדיל, אינה ניתנת להפרכה: כל תופעה וכל ארוע, מהקטן ועד הגדול, ניתן להסביר באמצעות התערבות אלוהית כלשהי. מעצם העובדה שאפשר לנסות ולהפריך את תורת היחסות, נגזר שהיא תאוריה מדעית תקפה ואינה דת.

הפסיכואנליזה, טוענים מתנגדיו של פרויד, אינה עומדת בקריטריון זה. אי אפשר למדוד 'דחפים', ואי אפשר להצביע על חלק מסוים במוח ולומר – 'זה קונפליקט'. כל מה שאנחנו מסוגלים למדוד ולראות הוא את התוצאות של אותם דחפים וקונפליקטים פנימיים. כיוון שכך, אפשר למצוא הסבר פסיכואנליטי לכל תופעה נפשית – מפליטות פה פרוידיאניות ועד שיתוק שרירים חמור. במילים אחרות, אי אפשר להגדיר תופעה או מחלה שאם אנחנו נתקלים בה, הרי שהיא מפריכה את הפסיכואנליזה – כיוון שאין תופעה שאי אפשר להסביר אותה כצירוף כלשהו של דחפים, קונפליקטים או חוויות ילדות מודחקות… במובן זה, הפסיכואנליזה קרובה יותר לדת מאשר לתאוריה מדעית.

מכל ההתקפות כנגד הפסיכואנליזה, זו אולי הביקורת שהייתה המכאיבה ביותר לפרויד לו היה בחיים. פרויד, כזכור, ראה את עצמו כמדען: המטרה שהציב לעצמו בפיתוח רעיונות הפסיכואנליזה לא הייתה לטפל פרטנית בהיסטריה הנשית או בכל מחלה אחרת – אלא לחשוף את המנגנונים החבויים בנפש האדם. הוא קיווה שהתאוריה שלו תוכל לסייע לחוקרים אחרים למצוא חוקיות וסדר בכאוס השורר מתחת לעצם הגולגולת שלנו, באותו האופן שבו תורת הכבידה של ניוטון סייעה לאסטרונומים להבין את מסלול תנועתם של גרמי השמיים. ההשוואה בין הפסיכואנליזה לדת אינה השוואה מחמיאה כלל, והיא גם יכולה להסביר מדוע כבר בימיה הראשונים של הפסיכואנליזה בשנות העשרים של המאה העשרים היו פסיכולוגים שהעניקו לאותן תצפיות וסיפורי מקרים פרשנויות שונות מאד מאלו שהציע פרויד. קרל יונג, למשל, שהיה אחד מתלמידיו הנלהבים של פרויד, הסתכסך עימו כשטען שההתנהגות שלנו כבוגרים מושפעת לו רק מחוויות אישיות שלנו כילדים – אלא גם מחוויות קולקטיביות של המין האנושי כולו, שעוברות מדור לדור לאורך ההיסטוריה. רעיונות מאין אלה פיצלו את הפסיכואנליזה לזרמים ותתי-זרמים שונים ומשונים, כמו כתות שונות של אותה הדת.

הפסיכואנליזה, אם כן, כבר אינה נחשבת לאמת מדעית שאין לערער עליה. הטכנולוגיה המודרנית נותנת לחוקרי המוח כלים טובים בהרבה מכל מה שפרויד היה יכול אפילו לחלום עליו, והיום אנחנו מבינים שלתופעות כמו דיכאון או סכיזופרניה ישנם לעתים מקורות ביולוגיים ואפילו גנטיים, ולא תמיד הן תוצאה של חוויות ילדות טראומטיות. אבל בין אם פרויד טעה מעט או טעה הרבה בפרשנות שלו לגבי המתחולל בנפש האדם, אין ספק שלרעיונותיו הייתה השפעה עצומה על הפסיכולוגיה המודרנית. שיחה גלויה היא כיום הבסיס לכמעט כל אחת מעשרות הטכניקות המקובלות של טיפול נפשי, מטיפול נפשי קלאסי ועד דמיון מודרך.

לא פחות חשוב, פרויד גרם לנו לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים את חולשותינו. אם פעם היו רבים שחשבו שבעיות נפשיות הן לא יותר מאשר 'חולשות אופי' שניתן להתגבר עליהן באמצעות כוח הרצון, חינוך נוקשה או התעמקות בכתבי הקודש – היום אנחנו יודעים שלא תמיד יש בנו היכולת להתגבר עליהן ללא עזרה. כתוצאה מכך, אינספור אנשים שפעם היו נידונים לחיות חיי בושה, סבל וייסורים עצמיים על 'חולשות אופי' דמיוניות – מרגישים היום בטוחים בעצמם מספיק בכדי לפנות לטיפול פסיכולוגי ולבקש עזרה. בזכות פרויד, רבים יותר מאי פעם מקבלים הזדמנות להיות מאושרים..


יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

http://www.youtube.com/watch?v=J-qoaioG2UA
http://www.youtube.com/watch?v=V92OBNsQgxU
https://soundcloud.com/dawn-patrol/the-apparent-mysterious
https://soundcloud.com/royalbassrecords/toksik-hypnosis-original-mix
https://soundcloud.com/atomd/bowsers-sad-story
https://soundcloud.com/tomruijfrok/the-updates-perfect-day

מקורות ומידע נוסף:

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13480
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13475
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13537&kwd=6899
http://www.thejc.com/lifestyle/lifestyle-features/26526/how-a-nazi-saved-sigmund-freud
http://www.nndb.com/people/736/000029649/
http://qjmed.oxfordjournals.org/content/98/6/465.full
http://www.freud.org.uk/education/topic/10575/subtopic/40017/
http://www.hadassah.org.il/medical-care/clinics/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%99%D7%90%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%94/%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96-%D7%94%D7%99%D7%A4%D7%A0%D7%95%D7%96%D7%94.aspx
http://www.health.gov.il/Services/Committee/hypnosis/Treatment/Pages/WhatisIt.aspx
http://www.pbs.org/wgbh/aso/databank/entries/bhfreu.html

Freud, Sigmund


http://www.bbc.co.uk/history/historic_figures/freud_sigmund.shtml
http://www.freud.org.uk/education/topic/10572/subtopic/10581/
http://www.pbs.org/newshour/bb/health/july-dec11/addiction_10-17.html
Sigmund Freud's cocaine problem

http://www.yovell.co.il/UserFiles/Image/media_medicin_0707.jpg
http://www.yovell.co.il/UserFiles/Image/media_haaretz_291106.jpg
http://www.yovell.co.il/UserFiles/Image/media_haaretz_270505_2.jpg
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%A4%D7%99%D7%94
http://www.psycho-analysis.co.il/%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C_%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99
http://www.betipulnet.co.il/lexicon/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%94/

[עושים היסטוריה] 98: על ההיסטוריה של האינפלציה

הפודקאסט עושים היסטוריה

להאזנה לפרק לחצו כאן

הפעם נספר על האופן שבו הומצא הכסף המודרני, נבין מדוע הופיעה האינפלציה בעוז במאה השנים האחרונות- ולמה זה צריך להפריע לנו…

-על רועה הצאן האינדיאני שגרם לאינפלציה בת מאה שנים באירופה…
-על ההיפר-אינפלציה המטורפת שפקדה את הונגריה לאחר מלחמת העולם השניה…
-ועל גיבור-על מסתורי והמטבע החדש שהמציא: ביטקוין.

כל זאת ועוד, בפרק שלפניכם. תודה לויקטור בן עזרא על העריכה הלשונית, לאופיר רוב על הצעת הנושא לפרק והסיוע בתחקיר, ולדן לדרמן על העזרה בצד המקצועי.

אם טרם שמעתם על ביטקוין, המטבע הוירטואלי החדש, תוכלו לשמוע עליו פרטים נוספים כאן. החל מלפני מספר שבועות, ניתן לרכוש את חבילת הפרקים הקודמים של 'עושים היסטוריה!' באמצעות ביטקוין- המהפכה כבר כאן…

פרק מאה של התוכנית הולך ומתקרב! אתם מוזמנים לשלוח אלי ברכות ואיחולים ואני אשלב אותם בפרק. רן שחם, מאזין ותיק, תרם שני פרסים שיוגרלו בין המברכים- חבילות כל הפרקים של התוכנית, להורדה ישירה. כדאי…כל מה שצריך לעשות הוא להוציא את הטלפון הנייד מהכיס, להקליט את עצמכם (כל טלפון מסוגל לעשות זאת היום) ולשלוח את ההקלטה ב-MMS אל המייל שלי: ran.levi@gmail.com

האזנה נעימה,
רן


ההיסטוריה של האינפלציה

כתב: רן לוי
תמלל: יוני שטרן

הסיפור שאספר לכם מיד נשמע כל-כך דמיוני, עד שאפשר לחשוב בטעות שמדובר באגדה. הוא בהחלט מזכיר כמה אגדות מוכרות, כמו הסיפור על עלי-באבא ומערת האוצר, למשל. אף-על-פי-כן, מדובר בסיפור אמיתי. למעשה, אתם יכולים לעלות על מטוס ולבקר במקום ההתרחשות בעצמכם. זאת ועוד, לאגדות כמו זו על עלי-באבא יש בדרך-כלל סוף טוב; לסיפור הזה, לעומת זאת, יש סוף עגום ומריר במיוחד.

בשנת 1543 יצא אינדיאני דרום-אמריקאי בשם דייגו חואלפה לרעות את עדר הלאמות שלו על מדרונותיו של הר הפוטוסי, בדרום בוליביה של ימינו. לפתע, הבחין דייגו ששתי לאמות התרחקו מהעדר, והחל לרדוף אחריהן. השעות נקפו, השמש החלה שוקעת מעבר להרים. לבסוף לא הייתה לו ברירה והוא נאלץ להישאר לישון על ההר. ישנן שתי גרסאות לאירועים שהתרחשו למחרת בבוקר: לפי הגרסא הראשונה, דייגו ניסה לצוד חיה כלשהי, כשלפתע החליק במדרון המשופע. הוא נאחז בשיח כדי לבלום את נפילתו, והשיח נעקר ממקומו. דייגו המופתע הבחין בגושי מתכת כסופים בין השורשים. לפי הגרסא השנייה, דייגו הבעיר מדורה כדי להתחמם בלילה, וכשקם בבוקר גילה נחל קטן של מתכת שהותכה בחום הלהבות. בדיקה מעמיקה יותר גילתה לדייגו שההר שעליו הוא עומד הוא – פשוטו כמשמעו – הר של כסף. כמעט בכל מקום שבו היכה במעדרו נצצה מאחור המתכת הכסופה.

דייגו החליט שלא במפתיע, לשמור על התגלית בסוד. דרום-אמריקה הייתה נתונה תחת שלטון הכיבוש הספרדי, והאירופאים היו ידועים לשמצה בתאוותם הבלתי-ניתנת-לסיפוק לזהב וכסף. דייגו קיווה למכור להם את הכסף שגילה, ולהתעשר. אבל לגורל היו תכניות אחרות. בשלב מסוים, הוא הכניס בסוד העניינים עוד מספר שותפים, כדי להקים יחד איתם את מכרה הכסף, אבל סכסוך על חלוקת הרווחים הביא לכך שאחד מהשותפים הלשין עליו לספרדים. זה היה הסוף לחלומות ההתעשרות של דייגו, ותחילתו של סיוט נוראי עבור העם האינדיאני.

כלכלת מתנות

לפני שאמשיך לתאר את קורותיו של הר הכסף, הרשו לי לחזור כמה אלפי שנים לאחור. מסחר הוא אחת מהפעילויות האנושיות הוותיקות ביותר, וכלכלות פרימיטיביות רבות היו מבוססות על בארטר, או סחר-חליפין. סחר-חליפין, עם זאת, הוא בעייתי מעצם טבעו, מכיוון שהוא מניח ששני הצדדים בעסקה מוכנים לקבל את הסחורה של הצד השני – וזה לא תמיד נכון. נניח, למשל, שאני כותב כתבה מדעית לאחד מאתרי החדשות הגדולים באינטרנט, ועורך האתר מוכן לשלם לי בכבשים. עקרונית, זה שדרוג רציני, כי עורכים לא כל-כך אוהבים לשלם, אבל עד כמה שזה נשמע מוזר ולא-טבעי, לא מתאים לי לקבל כבשה. לא מסתדרת לי, הכבשה. אני טיפוס עירוני, לא מבין בכלל בכבשים, מה אני צריך את הכאב-ראש הזה. צריך לסרק לה את הפרווה, להוציא אותה לעשות את הצרכים והנביחות שלה מעירות את השכנים בלילה. במילים אחרות: סחר-חליפין הוא לא יעיל. צריך להתגבר על קשיים לא מעטים כדי לממש אותו. שני הצדדים צריכים לרצות בדיוק את אותה הסחורה שיש לצד השני, ובדיוק באותו הזמן. הקשיים הללו הם הסיבה לכך שתרבויות רבות החליפו את שיטת הבארטר במה שמכונה "כלכלת מתנות" – מעין בארטר נטול התחייבויות. אני נותן לך קמח היום, כי יש לי הרבה ממנו, ואני סומך עליך שתיתן לי כבשה כשאצטרך. כלכלת מתנות היא אפשרות טובה, אבל רק בין חברים או קרובי משפחה. כדי לסחור עם זרים צריך למצוא שיטה אחרת.

הפתרון האוניברסלי לבעיית אי-היעילות של סחר-חליפין, כמעט בכל החברות האנושיות, היה המצאת המושג מטבע. המילה "מטבע" משמשת כאן במובן הרחב ביותר שלה: כל עצם פיזי שניתן להשתמש בו כדי לגלם ערך. למשל, בקהילות חקלאיות רבות, כבשים היו מטבע עובר לסוחר: אני הייתי נותן לך קמח ואתה היית נותן לי כבשה. אבל אני הייתי מחליף את הכבשה תמורת בגדים, והחייט היה מחליף אותה תמורת משהו אחר. במקומות אחרים, שקי תבואה היו המטבע הרשמי, או צדפים או חביות של רום. בבתי-כלא, כידוע לכול, סיגריות הן המטבע הלא-רשמי.

עם המצאת הכתב או הופעתן של האימפריות הגדולות הראשונות באזור מסופוטמיה כשלושת-אלפי שנים לפני הספירה, גדל גם נפח הפעילות הכלכלית ונפח המסחר. במצב כזה, חיטה וכבשים מפסיקים להיות מטבעות טובים. שקי חיטה הם גדולים וכבדים וקשה לאחסן אותם. כבשים לא מפסיקות לעשות לך תנועות מגונות על הרגל. למתכות יקרות, כמו זהב וכסף, לעומת זאת, יש את כל המאפיינים המוצלחים של מטבע יעיל: הם ניידים, הם לא מתקלקלים או מתים, קלים לאחסון, ניתן ליצוק אותם לכל צורה רצויה, והכי חשוב – הם נדירים. מכיוון שאין הרבה זהב וכסף, הדרך הכמעט-יחידה להשיג אותם היא באמצעות מסחר, וזו הסיבה העקרונית לכך שיש להם ערך. אם זהב היה גדל על העצים, לא היה טעם להשתמש בו כאמצעי תשלום. המטבעות הראשונים, אותם עיגולי מתכת בעלי גודל ומשקל אחיד, הופיעו בסביבות 600 לפנה"ס, באזור טורקיה ויוון של ימינו, והסיבה להופעתם הייתה מעשית בעיקרה: כל מטבע הכיל כמות מדודה וידועה של מתכת, וכך נחסך הצורך לשקול אותו מחדש בכל עסקה. הטבעת פניו של המלך או המושל המקומי על המטבע נועדה להגביר את אמונו של הציבור בשוויו של המטבע, שהרי זיוף המטבע אינו רק עבירה כלכלית, אלא גם סוג של פגיעה בכבודו של השליט. מטבעות עשויים מזהב וכסף היוו את עמוד-השדרה לכלכלתה של אירופה במשך אלפי שנים. זו הסיבה לכך שכששמעו הספרדים אודות ה"סרו-ריקו" – "הר העושר" שנתגלה בפוטוסי, הם היו מוכנים לעשות כל מה שיידרש כדי להניח את ידיהם על האוצר הזה.

הר העושר

בשנים הראשונות, שילמו הספרדים לאינדיאנים המקומיים תמורת העבודה במכרות הכסף, אבל עד מהרה החלו תנאי העבודה הגרועים לתת את אותותיהם. את שקי הכסף הכבדים, למשל, היה צריך להעלות ברגל מתחתית המכרה, עומק של 200 מטרים. הכורים מתו בהמוניהם בתאונות ומחלות, ותוך זמן קצר אף אחד לא היה מוכן לעבוד במכרה מרצונו. אבל הספרדים לא ויתרו. הם כפו על המקומיים בכוח לעבוד עבורם, ושערי המכרות של הסרו-ריקו הפכו להיות השערים לגיהינום. במשך 200 שנים, עד סוף המאה ה-18, מתו מיליוני אינדיאנים במכרות הכסף, רובם כתוצאה מהרעלה. תהליך הזיקוק של הכסף הגולמי דרש שימוש בכספית, והאינדיאנים היו אלה שנאלצו לדרוך על התערובת הרעילה ברגליים יחפות כדי לערבב אותה. תוחלת החיים הממוצעת של עובד במכרה הייתה פחות מחצי שנה. אחד הנזירים כתב ב-1638: "כל מטבע של פזו שהוטבע בפוטוסי עלה בחייהם של עשרה אינדיאנים שנהרגו במעמקי המכרות". מאוחר יותר, כשכמעט ולא נשארו אינדיאנים, הספרדים החלו מייבאים עבדים מאפריקה כדי לעבוד במכרות. רובם שימשו בתפקיד של חמורים אנושיים, מכיוון שהאתונות שסחבו את עגלות המכרות מתו, בדרך כלל, בתוך חודשיים. לפחות 30 אלף אפריקנים מתו בפוטוסי.

"הר העושר" אכן הפיק עושר אדיר לספרד. במרוצת השנים הועברו לאירופה קרוב לארבעים וחמישה אלף טונות של כסף טהור. הכסף מפוטוסי, בשילוב הזהב הרב שבזזו הספרדים מבני האינקה והמאיה, סייע לשמר את מעמדה הרם של ספרד באירופה. אבל הספרדים לא ידעו – או שאולי בחרו להעלים עין – מהסכנה שטמונה בהצפת השוק האירופאי בכמויות אדירות כל-כך של מתכת יקרה.

מחירי המזון באירופה היו פחות או יותר קבועים במשך כל ימי הביניים. מטבע כסף או זהב קנה כמות ידועה של סחורה, למעט בתקופות של מחסור זמני בעקבות אסונות או בצורות. הסיבה ליציבות המחירים ארוכת השנים היא שכמות הזהב והכסף שנכרתה מהאדמה תאמה, פחות או יותר, את קצב הגידול של האוכלוסייה: דהיינו, כמות מטבעות הזהב בארנק ממוצע לא השתנתה יותר מדי לאורך מאות שנים. בעקבות הצפת השוק בכסף הספרדי, היו לפתע הרבה יותר מטבעות, בהרבה יותר ארנקים. מה אנשים עושים עם הכסף שלהם? הם קונים סחורות, כמובן. ביקוש מוגבר לסחורות יוצר, באופן טבעי, עליית מחירים – וזו בדיוק ההגדרה של אינפלציה: מצב שבו יש יותר ויותר כסף שמנסה לקנות את אותה כמות הסחורה.
התוצאה הייתה שמחירי המזון באירופה זינקו פי שבעה בתוך מאה שנים, ועליית המחירים הזו נטרלה חלק גדול מהעושר שצברה האימפריה הספרדית: הספרדים נאלצו לבזבז פי שבעה יותר כסף כדי לקנות את אותה הכמות של סחורות שהם קנו מאה שנים קודם לכן. במילים אחרות, מיליוני האינדיאנים שמתו בפוטוסי, עשו זאת – פשוטו כמשמעו – כמעט לחינם.

שטרות רבותי, שטרות

עליית המחירים במאה ה-16 הייתה בהחלט חריגה ביחס לאותה התקופה. אבל במונחים של ימינו, עדיין מדובר באינפלציה נמוכה מאוד. אינפלציה של ארבעה אחוזים בשנה, שיעור מקובל למדי במדינות המערב, תביא לעליית מחירים של פי שבעה תוך חמישים שנה בלבד. למעשה, בניגוד לכל תקופה אחרת בהיסטוריה, האינפלציה כיום היא אחת הדאגות הגדולות ביותר של כל נגיד בנק מרכזי בעולם. מדוע הואץ קצב עליית המחירים במאה ה-20, ולמה זה אכפת לנו בכלל? התשובה לשאלות הללו טמונה בהתפתחויות מרחיקות-לכת, שהתרחשו החל מהמאה ה-17.

כפי שציינתי קודם, מתכות יקרות הן חומר מצוין עבור מטבעות, אבל גם להן יש חסרונות: שינוע כמות גדולה של מטבעות יכול להיות הימור מסוכן, במיוחד במקומות שבהם שודדים וגנבים אורבים לעוברים בדרך; אפשר לזייף מטבעות, או לשייף את קצותיהם ולהפחית מערכם האמיתי; בנוסף, לכל מדינה או עיר היה את המטבע המקומי שלה, והמרה בין המטבעות לא תמיד הייתה קלה ופשוטה. ב-1609 הוקם באמסטרדם שבהולנד מוסד פיננסי חדש בשם "בנק החליפין", שנועד לפתור את הבעיות המעשיות הללו. הסוחרים הפקידו בבנק את המטבעות היקרים שלהם, ובתמורה קיבלו מסמך המאשר את דבר ההפקדה. באמצעות הבנק, יכלו הסוחרים לשלם אחד לשני מבלי לגעת במטבעות הפיזיים בפועל. פקידי הבנק היו מעבירים את הבעלות על המטבעות שברשותם מחשבונו של סוחר אחד לחשבונו של סוחר אחר. השיטה ההולנדית הייתה הצלחה מסחררת, וכבשה את עולם הפיננסים בסערה. כל בנק החל להנפיק שטרות חוב משלו. במאה ה-19, למשל, היו בארצות-הברית לא פחות מ-5000 סוגים שונים של שטרות. שטרות החוב הללו שימשו את הציבור באופן דומה למדי לשימוש שאנו עושים היום בשטרות כסף. אנשים קנו ומכרו סחורות ושילמו בשטרות. אבל המגוון האדיר של שטרות סיבך לכולם את החיים: שטרי התחייבות של בנקים מכובדים ואמינים היו שווים יותר, כמובן, משטרות של בנקים קטנים ולא מוכרים – אבל איך אפשר לדעת מי עדיף על מי, ומהי רמת הסיכון שכל שטר מייצג? חידוש כלכלי נוסף ב-1694 פתר גם את הבעיה הזו.

"בראשיתה של המאה ה-18, בריטניה הלכה וביססה את מעמדה כאומה העשירה ורבת-העוצמה ביותר בעולם. שגשוג הוביל ליצירתו של בנק אנגליה – מקום אחסונו של עושרה של האומה."

הממשלה האנגלית הסמיכה את הבנק המרכזי שלה – Bank of England – להדפיס שטרות חוב שגובו במאגרי הזהב של המדינה עצמה.

"אני מרגיש כמו צ'רלי בממלכת השוקולד. מדף אחר מדף של שוקולד טעים, כולם עטופים בעטיפות זהב ומוכנים למכירה. אבל כמובן – זה לא ממש שוקולד, אתה תשבור את השיניים אם תנסה לאכול את זה. אלה מטילי זהב יצוקים. בשווי של 90 מיליארד פאונד, פשוט מדהים. אבל, זה מה שבאתי לראות: אלה האוצרות האמיתיים של בנק אנגליה, השטרות הקדומים ביותר – זה מתוארך ל-18 במאי 1700, והוא יצירת אומנות בפני עצמו. מודפס בצורה יפהפייה, בדיו כהה במיוחד, מכיוון שדיו שחורה הייתה קשה להשגה, מה שעזר למנוע זיופים, על-גבי נייר עבודת-יד. ובראשו חותם קטן של בריטניה – לא של השלטון המונארכי – רק ב-1960 הופיע ראשה של המלכה. שטרות שכאלה שינו מקצה לקצה את האופן שבו התנהלו החיים בבריטניה."

תקן הזהב

מכיוון שהמדינה נחשבת באופן מסורתי לגוף יציב ואמין יותר מכל בנק מסחרי, החליפו השטרות הממשלתיים עד-מהרה את כל מגוון השטרות המסחריים שהיו עד אז בשוק. במילים אחרות – נוצרו השטרות כפי שאנחנו מכירים אותם כיום. במקביל, הוחלפו גם מטבעות הזהב והכסף במטבעות שהיו עשויים ממתכות זולות יותר, כמו ברזל ונחושת, וגם הם ייצגו את מטבעות הזהב והכסף, באותו האופן שבו עשו זאת שטרות הנייר. כדאי לשים לב לעובדה הבאה: גם אחרי שבריטניה וכל העולם המערבי עברו לשטרות נייר ומטבעות נחושת, אותם שטרות ומטבעות עדיין ייצגו מאחוריהם מטבעות יקרות. למשל, על שטר נייר של דולר אמריקני הופיע המשפט הבא: "אני מבטיל לשלם למחזיק שטר זה סכום של 1 דולר. על החתום: שר האוצר של ממשלת ארצות-הברית". הדולר ששר האוצר הבטיח לשלם הוא מטבע של דולר מכסף, ממתכת יקרה. במילים אחרות – ממשלת ארה"ב לא הייתה יכולה להדפיס כמה שטרות של דולר שרק רצתה, מכיוון שהיא הבטיחה לאזרחיה במפורש שמאחורי כל שטר של דולר מסתתר מטבע אחד, כסוף ונוצץ. הבטחה זו היא שהעניקה לשטר הנייר ולמטבעות הזולים את ערכם הגבוה.

החל מהמאה ה-19, הקשר בין ערך המטבע וערך הזהב קובע בצורה מפורשת וברורה. בריטניה הייתה הראשונה שהכריזה שמטיל זהב במשקל של פאונד אחד, קצת פחות מחצי ק"ג, שווה ל-46 לירות סטרלינג וקצת. מדינות מערביות רבות חיקו אותה בתוך זמן קצר. הקיבוע הנוקשה הזה מכונה "תקן הזהב", והוא אכן היה נוקשה. יחס ההמרה בין הדולר לזהב, למשל, נקבע להיות 20 דולר ו-67 סנט לאונקיה של זהב, שזה בערך 20 גרם, והוא נותר ללא שינוי למשך מאה שנים תמימות: מ-1834 ועד 1933. לתקן הזהב היו יתרונות וחסרונות. כאמור, כל המטבעות החשובים היו מקובעים לזהב, וזהב היה משותף לכל המדינות. זה לא משנה אם החזקת ביד שטר של לירה בריטית, פרנק צרפתי או דולר אמריקני. לכולם היה ערך קבוע וידוע בזהב, כך שבאותה מידה אפשר לומר שהחזקת ביד כמות מסוימת של זהב. המשמעות בפועל הייתה שלכל המדינות היה מטבע משותף אחד – זהב – והמטבע המשותף יצר קשר הדוק מאוד – הדוק מדי – בין הכלכלות.

זה היה החיסרון העיקרי של תקן הזהב: משבר כלכלי מקומי במדינה אחת השפיע באופן חד מאוד על כל השאר. נניח, לשם הדוגמא, שבצרפת ישנה שנת בצורת, ואין מספיק מזון בחנויות. מחירי המזון בצרפת יעלו מאוד. המחירים הגבוהים יעודדו חקלאים בארה"ב למכור את הסחורה שלהם בצרפת, ובתמורה הם יקבלו זהב, או מטבע שווה-ערך לזהב, שזה אותו הדבר. כמויות גדולות של זהב יעזבו את צרפת ויוזרמו לארה"ב. הכלכלה האמריקנית תוצף בזהב, והאינפלציה הפתאומית הזו תגרום לעליית מחירים גם בארה"ב. תופעה כזו היא קצרת-טווח: בתוך תקופה קצרה המחירים בצרפת ובארה"ב ישתוו ויחזרו למצב המקורי שלהם. אבל למרות זאת, תנודתיות מחירים חריפה כל-כך, פי 17 ויותר מהמקובל בימינו, היא לא דבר רצוי. אבל בטווח הארוך, תקן הזהב היה מצוין לכולם. תחשבו על זה ככה: בימינו, יחס ההמרה בין הסטרלינג לדולר, למשל, משתנה כל יום, ועושה לסוחרים כאב ראש רציני. אתה חותם על חוזה היום, אבל אין לך מושג מה יהיה שווי המטבע בעוד שנה. בתקופת תקן הזהב, לעומת זאת, ידעת בדיוק כמה יהיה שווה הדולר לעומת הלירה גם בעוד 20 שנה, שהרי שניהם מיוחסים לזהב, וכמות הזהב בעולם כמעט ולא משתנה. ואכן, ימי תקן הזהב בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היו ימים של צמיחה כלכלית ומסחר שופע בין מדינות המערב.

אבל החסרונות של תקן הזהב באו לידי-ביטוי באופן הברור ביותר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כל המדינות הלוחמות היו זקוקות באופן נואש לכסף, כדי לרכוש נשק ותחמושת. עכשיו, ישנן שתי דרכים עקרוניות שבהן מדינה יכולה להשיג כסף: ללוות אותו ממישהו אחר או להדפיס שטרות חדשים. הלוואה, כפי שיודע כל מי שיש לו משכנתא, היא עניין יקר, במיוחד עבור מדינה שנמצאת במלחמה שאף אחד לא יודע כיצד תסתיים. גם הדפסת שטרות חדשים אינה אפשרית, מכיוון שמספר השטרות הכולל חייב להיות מוגבל ע"י כמות הזהב שמדינה מחזיקה במאגריה. אבל הרצון לנצח במלחמה גבר בסופו של דבר על כל שיקול אחר: כמעט כל מדינות אירופה ניתקו באופן חד-צדדי את המחויבות שלהן לתקן הזהב, והחלו מדפיסות שטרות חדשים של קצב בקצב מסחרר, כדי לשלם את הוצאות המלחמה. כמו בימי האימפריה הספרדית, כסף חדש הציף את השוק, והתוצאה לא איחרה לבוא: אינפלציה, כמובן.

לאחר מלחמת העולם השנייה נעשה ניסיון למצוא פשרה שתשמר את היציבות ארוכת-הטווח של תקן הזהב, ובכל זאת תענה על הצרכים הכלכליים של כל מדינה ומדינה. הפתרון שהוחלט עליו זכה לכינוי הסכם ברטון-וודס. על-פי הסכם זה, היחידה שתמשיך לשמור על תקן הזהב תהיה ארה"ב, המעצמה הכלכלית הגדולה ביותר בעולם, אבל התקן הזה יהיה תקף רק ביחסים שבין מדינות. זאת אומרת, אזרחים לא יוכלו להמיר שטרות לזהב, אבל אם ממשלת צרפת, למשל, תרצה לעשות זאת, היא תוכל לקבל זהב בתמורה לדולרים שברשותה. באופן זה יכלו כל המדינות השונות להעניק הלוואות ולשלם חובות זו לזו בדולרים ועדיין ליהנות מביטחון שלניירות המרשרשים שהן מעבירות יש ערך אמיתי: ערך של זהב.

הנחת היסוד של הסכם ברטון-וודס הייתה, כאמור, שארה"ב היא מעצמה כלכלית כל-כך חזקה ואיתנה, עד שאין לאף אחד סיבה לחשוש שממשלת ארה"ב תתחיל להדפיס דולרים חדשים ללא גיבוי של מטילי זהב. אבל בשנות ה-60 של המאה ה-20 הסתבכה ארה"ב במלחמת וייטנאם, מלחמה ממושכת ויקרה מאוד. כדי לממן אותה, ממשלת ארה"ב הדפיסה כסף חדש. שאר המדינות החלו לדאוג: האם יש לארה"ב מספיק זהב במאגריה כדי לתת כיסוי לכל מיליארדי הדולרים החדשים שהסתובבו ברחבי העולם? גרמניה המערבית הייתה הראשונה שמצמצה. במאי 1971 היא החליטה באופן חד-צדדי לנטוש את הסכם ברטון-וודס. כמעט מיד דרשה ממשלת שווייץ מארה"ב למלא אחר ההתחייבות שלה ולהמיר 50 מיליון דולר למטילי זהב. צרפת הייתה הבאה בתור: היא דרשה וקיבלה זהב בשווי 190 מיליון דולר. ארה"ב הייתה בבעיה. מאגרי הזהב שברשותה הלכו והצטמקו באופן מסוכן, ובקצב הזה כל הזהב שלה ייעלם וכמויות אדירות של דולרים יחזרו אליה מחו"ל – והאינפלציה תתחיל לטפס.

בשלב זה אתם אולי שואלים את עצמכם: למה אינפלציה כל-כך מסוכנת? מדוע היא מפחידה כל-כך את הכלכלנים? כדי להבין זאת, יש לזכור שכלכלה היא בראש ובראשונה תוצר של הפסיכולוגיה האנושית. מיליוני בני-אדם מקבלים החלטות פיננסיות בכל רגע נתון, וההחלטות האלה מושפעות ממה שהם רואים בחדשות, קוראים בעיתונים ושומעים מאנשים אחרים בשיחה על כוס קפה. האינפלציה היא גורם בעל השפעה רבת-עוצמה על החלטות כלכליות, וההשפעה שלה היא כמעט תמיד שלילית. נניח, למשל, ששכיר ממוצע שומע שהאינפלציה השנתית צפויה להיות גבוהה במיוחד, נאמר 20%. במילים אחרות, מכונית שעולה היום 100 אלף שקל תעלה בעוד שנה 120 אלף שקל. משכורתו של השכיר, לעומת זאת, לא תשתנה. לכן, יכול להיות שהוא יחליט שעדיף שיתנו לו המכונית היום, כל עוד הוא יכול להרשות אותה לעצמו, ולוותר על תכניות אחרות שאולי היו לו, כמו חסכון לילדים או השקעה בבורסה. זו דוגמה להחלטה כלכלית שנתקבלה תחת לחץ האינפלציה, שהוא לחץ מלאכותי לחלוטין, במקום שתתקבל משיקולים נכונים ואמיתיים יותר. בכלכלה תקינה ומתפקדת, החלטה בדבר קניית מכונית מושפעת מגורמים כמו איכות המכונית או הצורך בה, אבל כשהאינפלציה גבוהה, שיקולים כאלה נזרקים מהחלון. הלחץ האינפלציוני ישפיע באותו אופן גם על אלפי החלטות אחרות שמתקבלות בכל שעה בכל המדינה, כמו רכישת בית, חסכון, הקמת עסק ועוד. במילים אחרות – האינפלציה מעוותת את ההחלטות הכלכליות.

האינפלציה פוגעת באופן חמור גם במרקם היחסים העדין שבין לווים ומלווים, במיוחד כשהיא בלתי-צפויה. נניח שהלוויתי למישהו 100 אלף שקלים היום, והוא התחייב להחזיר לי אותם בתוספת ריבית בתוך שנה. אם במהלך השנה הזו הייתה אינפלציה גבוהה, כוח הקנייה של אותם 100 אלף שקלים פחת במידה ניכרת, ואני, המלווה, יצאתי בהפסדי. היה עדיף לי לקנות איתם מכונית בתחילת השנה. אם האינפלציה בלתי-צפויה, סביר להניח שאני אדרוש ריבית גבוהה מאוד על ההלוואה שאני אתן, כדי לכסות על הסיכון שאני לוקח. אולי אני אחליט שלא כדאי לי להלוות כלל. אם אני במקרה מנהל בנק, החלטה כזו עלולה להשפיע על מאות יזמים ועסקים שתלויים באשראי שלי.

בעיה נוספת שנוצרת כתוצאה מהאינפלציה קשורה בשכר ובמסים. עלייה באינפלציה שוחקת את כוח הקנייה של המשכורת, אבל גם אם העובד השכיר זוכה בהעלאת משכורת, הוא עדיין עשוי להפסיד. העלאת המשכורת עשויה להקפיץ אותו לדרגת מס-שולי גבוהה יותר, והוא ימצא את עצמו משלם מס הכנסה גדול יותר. באופן אירוני, אחד המפסידים הגדולים יותר מאינפלציה דוהרת היא המדינה עצמה, זו שיצרה את הבעיה מלכתחילה, כשהדפיסה שטרות כסף חדשים. שוב, נניח לצורך הדוגמא שאני צריך לשלם מס הכנסה בגובה מאה אלף שקלים. כשהאינפלציה גבוהה, כדאי לי לחכות קצת עם התשלום: בסוף השנה, אותם מאה אלף יהיו שווים הרבה פחות. גביית מסים היא מקור הכנסה חשוב לקופת המדינה, ואינפלציה גבוהה פוגעת במקור ההכנסה הזה באופן אנוש.

מי שמאמין לא מפחד

עכשיו, בחזרה למשבר שפקד את ארה"ב בתחילת שנות השבעים.

"אנחנו חייבים לשמור על מעמדו של הדולר האמריקני, כעמוד-תווך של יציבות כלכלית בכל העולם".

הנשיא ריצ'רד ניקסון ויועציו היו מודעים מאוד לכל האיומים האלה, וב-1971 הם החליטו לנקוט בצעד דרמטי וחסר-תקדים כדי למנוע את בריחת הזהב החוצה והצפת השוק האמריקני בשטרות.

"בשבועות האחרונים, ספסרים הכריזו מלחמה על הדולר האמריקני. עוצמת המטבע של אומה נשען על עוצמת הכלכלה של אותה אומה, והכלכלה האמריקנית היא – ללא תחרות – החזקה בעולם. לפיכך, הוריתי לשר האוצר לנקוט בפעולה ההכרחית כדי להגן על הדולר מפני הספסרים. הוריתי לשר קונלי להשעות, לפי-שעה, את האפשרות להמיר את הדולר לזהב, או כל נכסי עתודה אחרים, למעט בכמויות ותחת תנאים שייקבע לצורך היציבות הכספית ולטובתה של ארצות-הברית".

ב-15 למאי הודיע הנשיא ניקסון שארה"ב מבטלת באופן מיידי את תקן הזהב. זאת אומרת, הקשר בין הדולר והזהב נותק, וארה"ב לא תשלם יותר זהב תמורת דולרים לאף אחד. האמריקנים לא התייעצו עם אף גורם אחר לפני שהם החליטו להרוג את הסכם ברטון-וודס, ועל כן ההכרזה המפתיעה הזו מכונה היום "ההלם של ניקסון".

"החלטה זו לא תרכוש לנו ידידים בקרב חלפני-הכספים הבינלאומיים, אולם הדאגה העיקרית שלנו היא לפועלים האמריקנים ולתחרות הוגנת ברחבי העולם".

מאז ועד היום, כל המטבעות החשובים צפים. זאת אומרת, הערך שלהם נובע אך-ורק מהנכונות של כל אזרחי המדינה להאמין שלשטרות ולמטבעות שבידיהם יש ערך. אני אחזור על המשפט האחרון, כדי שתוכלו לעכל את המשמעות העמוקה ומרחיקת-הלכת שלה: הסיבה היחידה שלשטרות ולמטבעות שאתם מחזיקים ביד יש ערך היא בגלל שאתם מאמינים בזה שיש להם ערך. אם תפסיקו להאמין בהם, תגלו שכל מה שיש לכם בארנק הם כמה מלבני נייר ופיסות מתכת זולה. זו הסיבה לכך שחלק ניכר מהכסף שלנו היום הוא בכלל כסף וירטואלי: מספרים שמופיעים בדו"ח של בנק או על מסך המחשב. אם אמונה היא הבסיס לערך, אז אפשר לוותר בקלות על הניירות הקטנים והמצחיקים עם המספרים המודפסים. זה לא מקרה שהמילה "קרדיט" מגיעה מהמילה הלטינית "קרדו", שפירושה – "אני מאמין". ומה קורה כשהציבור מאבד אמון במטבע שלו? מה קורה כשעם שלם מחליט שהניירות הקטנים והמצחיקים שהוא מחזיק בידו הם בעצם…סתם ניירות קטנים ומצחיקים, חסרי-ערך, כמו כסף של מונופול? התוצאה, במילה אחת, היא קטסטרופה. ובשתי מילים: מדובר בהיפר-אינפלציה.

היפר-אינפלציה

הונגריה הייתה בעלת-הברית של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, והצבא הסובייטי שכבש אותה השמיד כמעט את כל המפעלים, הרכבות והתשתיות החיוניות של המדינה. בנוסף, הונגריה חויבה לשלם מאות מיליוני דולרים למעצמות הגדולות כפיצוי על נזקי המלחמה. התוצאה הייתה שבסוף שנת 1945, הממשלה ההונגרית ניצבה בפני משבר גדול: הכנסות המדינה היו רק 15% מסך ההוצאות שלה. היא לא הייתה מסוגלת להחזיר חובות, לשלם משכורות לעובדי המדינה, ובאופן כללי – היא הייתה על סף פשיטת רגל. הפתרון היחיד שעמד לנגד עיניהם של קברניטי המדינה היה להדפיס כסף, וזה מה שהם בחרו לעשות. בתוך חצי שנה בלבד, זינקה כמות השטרות שבידי הציבור, על פי הערכות ההיסטוריונים, פי 300 בערך.

בחודש יולי 1945, רגע לפני פרוץ המשבר, השטר בעל הערך הגבוה ביותר היה שטר של 1000 פנגו, המטבע ההונגרי. ערכו של השטר הזה היה כל-כך גבוה, עד שרוב ההונגרים לא נתקלו בו מימיהם. ששה חודשים מאוחר יותר, בינואר 1946, אלף פנגו כבר לא היו שווים כלום. הממשלה הכריזה על תקנה חדשה: שטר של 1000 פנגו יהיה נחשב כתקף רק אם הוצמד אליו בול מיוחד, שמחירו היה 3000 פנגו. זאת אומרת, על כל שטר של 1000 פנגו שהיה תקף, שלושה שטרות חזרו לידי המדינה. התקנה החדשה הזו הצליחה לבלום קצת את האינפלציה, אבל כעבור כמה ימים בלבד, חזרו המחירים לטפס בקצב מסחרר. עד כמה מסחררת הייתה ההיפר-אינפלציה בהונגריה?

בתחילת שנות השמונים, חוותה ישראל ישראל היפר-אינפלציה שהגיע לשיא של 445% בשנת 1984. ההיפר-אינפלציה של גרמניה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היא קרוב לוודאי המפורסמת ביותר: 330% בחודש, שמשמעותן – הכפלת מחירים בכל 15 יום בערך. אבל ההיפר-אינפלציה ההונגרית בשיאה, בחודש יולי 1946, הייתה בקנה מידה אחר לגמרי: 19,000 אחוזי אינפלציה בחודש בודד, או הכפלה של המחירים בכל 13 שעות! המספרים האלה הם מספרים ממוצעים בלבד. בפועל, היו ימים שבהם מחירים בערב היו גבוהים פי שלושה מהמחירים בבוקר. אם התיישבת לשתות קפה, יכול מאוד להיות שהמחיר שלו הוכפל בזמן שלקח לך לשתות אותו. עובד שכיר שקיבל משכורת בבוקר עזב מיד את מקום העבודה ורץ לחנות המכולת, כדי להספיק ולקנות אוכל לפני שהכסף שבידיו הופך לחסר-ערך. למעשה, השטר בעל הערך הנקוב הגבוה ביותר אי-פעם בהיסטוריה, הוא שטר של 100 קוונטיליון פנגו, או 10 עם 20 אפסים אחריו, וגם הוא לא היה שווה כלום. על-פי ההערכות, סך כל הפנגו שהיו בידי הציבור ההונגרי בחודש אוגוסט, 400 אוקטיליון פנגו, שזה 10 עם 29 אפסים אחריו, היו שווים פחות מעשירית של סנט אמריקני בודד! אין פלא, אם כן, שהציבור ההונגרי איבד לחלוטין את האמון בפנגו, וכשמדובר במטבע שאינו מקובע לתקן הזהב, אלו חדשות רעות מאוד. חלק גדול מהציבור נטש את השימוש בפנגו וחזר לשיטה הישנה של סחר-חליפין. כל המטבעות נעלמו מהשוק, מכיוון שהמתכת שלהם הייתה שווה הרבה יותר מהערך הנקוב שלהם, ואנשים העדיפו להתיך אותם ולהשתמש בהם כסחורה שעוברת מיד-ליד. אם מישהו הסכים לקבל בכל-זאת שטרות, היה זה רק דולרים או מטבע-חוץ אחר.

הונגריה נחלצה מהמשבר רק בסוף 1946, בעקבות רפורמה כלכלית מקיפה שנאכפה באמצעים נוקשים ודיקטטוריים-למחצה. הפנגו נזנח, והוחלף במטבע חדש בשם פלורינט, או פלורין, שערכו הוצמד לדולר ולזהב. המדינה הלאימה תעשיות רבות וכך היא הבטיחה לעצמה מקור הכנסה יציב. ההתאוששות הייתה הדרגתית, אבל בסופו של דבר, חזר הציבור ההונגרי להאמין שהשטרות שהוא מחזיק ביד הם בעלי-ערך.
היפר-אינפלציה היא תופעה מודרנית וייחודית מאוד. כלכלות שהיו צמודות לזהב ולכסף חוו, בדרך כלל, אינפלציה אפסית, אבל מאז שבוטל תקן הזהב, אירעו עשרות מקרים של היפר-אינפלציה בכל רחבי העולם. בזימבבואה שבאפריקה, למשל, הגיעה האינפלציה בשנת 2008 לכ-11 מיליון אחוזים בחישוב שנתי. הפתרון שלהם היה לבטל לחלוטין את השימוש במטבע המקומי ולהפוך את הדולר למטבע הרשמי של המדינה. מכיוון שהיפר-אינפלציה היא תופעה חדשה יחסית, הכלכלנים עדיין חוקרים אותה ומנסים למצוא מודל כלכלי שייתן לה הסבר ומענה מתאים. זה יכול לקחת להם זמן, אבל בינתיים יכול להיות שהישועה צמחה לנו ממקור בלתי-צפוי לחלוטין.

כסף העתיד?

בשנת 2009, פרסם סאטושי נקאמוטו מאמר שבו הציע לייסד מטבע מסוג חדש, בשם ביטקוין. כפי שמרמז שמו של המטבע, ביטקוין הוא כסף דיגיטלי שקיים בעולם המחשב בלבד, אבל זה אינו החידוש החשוב שבו, שהרי בימינו ניתן לבצע עסקאות אלקטרוניות בכל מטבע כמעט. ביטקוין שונה מכל מטבע אחר בכך שאין שום מדינה או בנק מרכזי ששולטים עליו. זה רעיון משונה ולא מוכר. הרי כל המטבעות שאנחנו מכירים היום נמצאים תחת פיקוח של גוף רשמי, כמו בנק ישראל, או ה Federal-Reserve האמריקני, למשל. מה הופך את חוסר הפיקוח למשמעותי כל-כך? מיד נבין.

ככה זה עובד: כדי להשתמש בביטקוין צריך להתקין על המחשב תוכנה קטנה, שפותחה במקור ע"י סאטושי נקאמוטו עצמו, וכיום היא מוגדרת כתוכנת open-source, כלומר, נתמכת ע"י קהילה של מתכנתים מתנדבים. לתוכנה שני תפקידים עיקריים. הראשון, הוא לשמש מעין ארנק אלקטרוני, שבו המשתמש שומר את כל הביטקוינז שלו. התפקיד השני הוא לצרף את המחשב לרשת חובקת-עולם שבה חברים כל מי שמשתמשים בביטקוין. כשמשתמש כלשהו רוצה להעביר מטבע ביטקוין מהארנק שלו לארנק של מישהו אחר, התוכנה משדרת את המידע אודות העסקה לכל שאר המחשבים ברשת. המחשבים האחרים מוודאים, באמצעות טכניקות שונות של הצפנה, שהעסקה היא לגיטימית. זאת אומרת – שהמטבע אכן היה ברשותו של המשתמש, ושהמשתמש לא מנסה להשתמש באותו מטבע פעמיים. המערכת מתוכננת כך שנוכל שינסה לרמות ייאלץ להתמודד מול כוח החישוב המשולב של כל המחשבים המחוברים לרשת. כבר היום, למרות שמספר החברים ברשת הביטקוין הוא זעום יחסית, המשימה הזו היא בלתי-אפשרית לכולם, פרט למחשבי-העל החזקים ביותר בעולם, והיא רק הולכת ונעשית קשה יותר, ככל שיותר ויותר משתמשים חדשים מצטרפים לרשת.

השאלה המתבקשת היא: מהיכן מגיעים המטבעות עצמם מלכתחילה? בכלכלה הישנה והמוכרת, המדינה היא זו שמדפיסה את השטרות. בביטקוין, עם זאת, אין גוף מרכזי ששולט על הכסף, כי אם רשת של המוני מחשבים, שכל אחד מהם פועל בנפרד. התשובה היא שביטקוינז חדשים נוצרים באופן אקראי וספונטני לחלוטין ברחבי הרשת. אתם יכולים לקרוא לזה…כסף שנופל מהשמיים. כאמור, כל המחשבים החברים ברשת מבצעים כל הזמן חישובי הצפנה שמטרתם לוודא שאף אחד אחר לא מנסה לרמות. בכל פעם שמחשב מבצע את החישוב הנדרש ישנה סבירות מסוימת, קטנה מאוד, שיצליח לפתור אותו לפני כל המחשבים האחרים ברשת. במקרה הזה, בעליו של המחשב זוכה בחמישים מטבעות ביטקוין – כסף חדש, טרי מבית הדפוס, אפשר לומר. המתמטיקה שמאחורי החישובים האלה היא כזו שהפרס על פתרון מוצלח של החישוב הולך וקטן עם הזמן. בסופו של דבר – בעוד שנים ספורות – לא ניתן יהיה לייצר ביטקוינז חדשים בכלל, והמספר הכולל של ביטקוינז ברשת יהיה 21 מיליון – ולא ביטקוין אחד יותר. זו הסיבה לכך שביטקוין חסין מפני אינפלציה: מספר המטבעות מוגבל. אף ממשלה לא תוכל להדפיס מטבעות חדשים כדי לממן מלחמה או צורך אחר, לערער את האמון של הציבור ביציבות של המטבע ולהיכנס לסחרור המטורף של היפר-אינפלציה.

לשיטה שהציע סאטושי נקאמוטו יש יתרונות נוספים. למשל, בכל עסקת ביטקוין ישנם רק שני צדדים: הקונה והמוכר. אין צורך בצד שלישי, כמו Paypal, או חברת אשראי שיתווכו ביניהם. הסיבה לכך היא שביטקוין שקול, בסופו של דבר, לעסקת מזומן בעולם האמיתי: שני אנשים שמחליפים ביניהם שטרות בידיעה הכמעט ודאית שהשטרות אינם מזויפים. יתרון נוסף הוא האנונימיות הכמעט-מוחלטת של עסקאות הביטקוין, אנונימיות המוגנת באמצעות הצפנה רבת-עוצמה. אמנם המידע אודות העסקאות השונות מתפשט ברחבי הרשת כולה, אבל אי-אפשר לקשור בין עסקה כלשהי לאדם בעולם האמיתי.

לביטקוין יש גם כמה חסרונות ידועים. הגדול מביניהם הוא שמדובר במטבע וירטואלי לחלוטין: אם אין חשמל, או אם המחשב מקולקל – אין כסף. דולרים ושקלים, לעומת זאת, טובים גם בחושך. חסרונות אחרים של הביטקוין נוגעים לעתיד הלא-ברור שלו. נכון להיום מדובר בפרוייקט קטן שחברים בו כמה מאות אלפי גיקים נלהבים; אי-אפשר לדעת האם הרעיון יצליח להתרומם ולהשיג אחיזה גם בציבור הרחב. הרי גם לאספרנטו, השפה הבינלאומית שהמציא ד"ר זמנהוף לפני שנים רבות ישנם יתרונות נפלאים ומאות אלפי תומכים נלהבים, ועדיין…אין עם מי לדבר – במובן המילולי של הביטוי. וגם אם ביטקוין יצליח בקרב הציבור הרחב, מי יודע איך יגיבו אליו מעצמות כלכליות כמו ארה"ב, סין והאיחוד האירופאי? האם הן יסכימו לוותר מרצונן על השליטה במטבע ולמנוע מעצמן את האפשרות להדפיס כסף חדש בכל זמן שירצו? קצת קשה להאמין. יכול להיות שהשימוש בביטקוין יהפוך ללא-חוקי בחלק מהמדינות.

וישנה גם שאלה אחת שהיא לא ממש רלוונטית לעוצמתו של המטבע החדש, אבל בכל-זאת היא מסקרנת מאוד: מי זה סאטושי נקאמוטו, האיש שיצר את ביטקוין? לאף אחד אין מושג. איש לא פגש אותו. איש מעולם לא ראה אותו, או אותה. כל מה שאנחנו יודעים עליו הוא כתובת המייל שלו וגם היא אנונימית לחלוטין ובלתי-ניתנת-למעקב. באחת ההזדמנויות הוא טען שהוא מיפן, אבל מקריאה של הודעות שהוא כתב בפורומים שונים ניתן שיש לו אנגלית מצוינת ותחביר ברמת שפת-אם. מה הייתה המוטיבציה של נקאמוטו שהגה את ביטקוין? האם הוא או משפחתו פשטו את הרגל בעקבות שטות פיננסית שעשתה מדינה כזו או אחרת? האם הוא מומחה מפורסם שלא רוצה להיחשף? האם הוא רואה את עצמו כסוג של גיבור-על, כמו באטמן במערה הסודית שלו, שמנסה לשמור עלינו מעצמנו? סאטושי נקאמוטו היה פעיל מרכזי בפרויקט ביטקוין מאז הקמתו, אבל בדצמבר 2010 הוא הכריז שהוא מפסיק להיות חלק מהפרויקט, ומשאיר את הבמה לשאר הקהילה. מאז ועד היום, לא נשמע ממנו דבר. מי יודע? אולי הוא מת. אולי הוא רק חזר למערה…

כך או כך, ביטקוין נמצא ביום בשלב מוקדם מדי של חייו מכדי להיחשב איום של ממש על העולם הפיננסי המסורתי. אמנם ניתן להמיר אותו לדולר או לאירו, אבל רק כמה מאות בתי עסק בעולם מוכנים לקבל אותו כאמצעי תשלום לגיטימי. רק בעוד מספר שנים לכל הפחות, נוכל לדעת אם מדובר בשעשוע גיקי בלתי-מזיק, או במהפכה דרמטית שתשפיע על העולם כולו. תחושת הבטן האישית שלי היא שביטקוין הוא תחילתה של מהפכה. האינטרנט משפיע על כל תחום בתרבות האנושית, ואין סיבה שהוא לא ישפיע גם על הכלכלה. היום אפשר לראות מטבעות וירטואליים נוספים צצים מכל-עבר, כמו הנקודות של X-Box, הקרדיטים של פייסבוק או מטבעות הזהב של World of Warcraft. המגמה הזאת הולכת ומתחזקת וחותרת תחת השיטה הכלכלית הקיימת כמו גאות איטית ובלתי-ניתנת לעצירה. יכול להיות שביטקוין לא יהיה המטבע של העתיד בסופו של דבר, אבל אין לי ספק שהעקרונות שנמצאים בבסיסו, אותם עקרונות שהתווה סאטושי נקאמוטו ימצאו את דרכם לכל מטבע עתידי, יהיה אשר יהיה. מי יודע? אולי בעוד 20 שנים מהיום ישב לו נקאמוטו בבית-קפה בטוקיו או בניו-יורק ויקשיב לקריין הטלוויזיה שמבשר על זכייתו בהעדרו בפרס נובל לכלכלה, בזכות תרומתו ליציבותו הכלכלית של העולם המודרני וחיסולה של מפלצת האינפלציה המאיימת. אולי הוא יחייך לעצמו, ייקח לגימה אחרונה מהכוס, יצא מבית-הקפה וייעלם בין הולכי הרגל שעל המדרכה. את הטיפ למלצרית הוא ישאיר – אולי – בביטקוין.


יצירות אשר שולבו בפרק:

Rendezvous – C Sharp
Rocavaco – Adagio teru
Duckett – 2 30 AM The Old Asylum
SiN9AM- Goldfinger Remix
קארח'אס-  אוחו אזולס

[עושים היסטוריה] 88: טעים כמו מדבקה של שרק- איך משכנעים אותנו לאכול ג'אנק פוד?

הפודקאסט עושים היסטוריה

הפעם נבחן את הדרכים שבהן יצרניות המזון מצליחות להתגבר על התדמית הבעייתית של המזון המהיר, ולגרום לנו להתאהב בו.

-על וולטר אנדרסון, האיש שהמציא את תעשיית ההמבורגרים בארצות הברית…
-על סיזאר בארבר שתבע את מקדונלד'ס ואחרות בתואנה שהן הביאו למצבו הבריאותי הקשה…
-ומה הסיבה לטעם המגעיל של כל משקאות האנרגיה?

שתי הערות :
לגבי הסרט SuperSize Me- המבקרים טענו שההשפעות הבריאותיות השליליות לאו דווקא נבעו מאכילת ההמבורגרים וכו', כי אם מעצם הכמויות הגדולות ועודף הקלוריות. במילים אחרות, יש סיכוי שגם מי שאוכל במקדונלד'ס יום אחרי יום, ישאר בריא.
לגבי התמכרות- למען הסר ספק, משחקי מחשב אינם ממכרים כמו סיגריות…אם בכלל. הכוונה הייתה לעשות אנלוגיה לשילוב אלמנטים של הנאה ומשוב חיובי על פעילות, ואין כאן התמכרות במובן הפיסיולוגי. תנו לילדים שלכם לשחק, הם יודו לכם על זה 🙂

תודה לויקטור בן-עזרא על הסיוע בהכנת הפרק. תודה גם לד"ר שרון מרקס שהציעה לי את הנושא לפרק ואף סייעה בתחקיר, ולחברי צוות ההפקה שסייעו אף הם בתחקיר: מרב הדר, יובל פרנק, איתי דפנר, רועי דוד, מיכאל פיינברג וגיא איל.
תחרות עיצוב הרקעים שלנו נמצאת בעיצומה! עצבו רקע מגניב למחשב סביב הרעיונות והתכנים של 'עושים היסטוריה!'- ותוכלו לזכות בדיסק התוכנית. בקרו בדף הרקעים כדי לראות מה עשו שאר המעצבים, ולהוריד את הלוגו.

ניר דהן יבדוק בחידתו הקבועה מדוע החליטו יצרניות הסיגריות להפסיק לפרסם את מוצריהן בטלוויזיה- ולא, זה לא בגלל הלחץ הציבורי…תשובות ופתרונות בפורום החדש.

האזנה נעימה,
רן


טעים כמו מדבקה של שרק- איך משכנעים אותנו לאכול ג'אנק פוד?

כתב: רן לוי

תרשו לי לפתוח בעובדה שתדהים אתכם. תחזיקו חזק- אתם עומדים ליפול מהכסא. זה מטורף. אתם מוכנים?

ג'אנק פוד…זה לא בריא.

 טוב, אז לא ממש הפתעתי אתכם. בשלושים השנים האחרונות אנחנו שומעים, פחות או יותר ללא הפסקה, שהשומן, הסוכר והמלח שבמזון מהיר ובחטיפים למיניהם מסוכנים לבריאותנו. כולנו יודעים שאחת הבעיות החמורות ביותר של העולם המערבי המודרני היא ההשמנה ותוצאותיה: מחלות לב, סוכרת וכולי. אם למישהו יש ספק לגבי השפעות השליליות שיש לג'אנק פוד, כדאי שיצפה בסרט הדוקומנטרי 'Super Size-me'. יוצר הסרט, מורגן ספורלוק, תיעד את עצמו אוכל אך ורק ג'אנק פוד במשך חודש שלם.

 גם אני יודע, כמובן, שמאוד חשוב לאכול בריא. אבל, אני אספר לכם סוד- ככה, רק בינינו- אחרי שראיתי את Super Size Me… נורא התחשק לי לאכול במקדונלד'ס. ואני חושב שאני לא היחיד. למרות התדמית השלילית שיש למזון מהיר, לא נראה שישנה ירידה במספר הפיצריות, דוכני הפלאפל ומסעדות ההמבורגרים- ואולי אפילו להפך. הם נמצאים בכל קניון ובכל מרכז קניות. למעשה, אם נמנע מאנשים גישה למזון מהיר- הם עשויים להתמרד כנגד הגזירה. את הלקח הזה למד על בשרו אחד השפים המפורסמים ביותר בעולם.

 ג'יימי אוליבר מוכר לצופי הטלוויזיה הבריטיים, וגם לנו הישראלים, בזכות תוכניתו 'השף העירום'. הוא נעזר בכשרון הבישול ובכריזמה הלא מבוטלת שלו, כדי להעלות לסדר היום הציבורי את חשיבותה של התזונה המאוזנת והמזון הבריא. הנה אוליבר בהרצאה שנשא לאחרונה בארצות הברית במסגרת כנס TED ובה הוא מותח ביקורת חריפה מאוד כנגד החלב הממותק שהילדים האמריקאים מקבלים בבית הספר. הוא זכה בפרס המרצה הטוב ביותר באותו הכנס.

 בשנת 2006 הצליח ג'יימי לשכנע את ממשלת בריטניה לסייע לו בניסוי מעניין. הוא בחר בית ספר כלשהו באזור יורקשייר, ויצר עבור הילדים תפריט חדש לארוחת הצהריים. חסל סדר צ'יפסים משמינים ופיצות עתירות סוכר! אין יותר מכונות שמוכרות פחיות של שתיה קלה ומתוקה. מעכשיו, רק אוכל בריא ומאוזן שכולל המון ירקות ואפילו מנה כפולה של פירות לכל תלמיד.

נשמע מצוין, לא? היו כמה ילדים שהתאכזבו לגלות שאין יותר פיצות וקולה לארוחת צהריים- אבל זה צפוי: בסופו של דבר, אלו ילדים. אבל המעניין הוא שגם חלק מההורים לא אהבו את השיטה החדשה שהנהיג השף הערום. הם הרגישו שהוא דוחף את האף שלו לצלחת של הילדים שלהם. מי הוא שיקבע עבורם מה לתת לילדים שלהם לאכול, ומה לא?

מספר אמהות התאגדו ועשו יד אחת כדי להכשיל את הניסוי של אוליבר. הן היו מגיעות אל בית הספר בסביבות השעה 11 בבוקר ואוספות מהילדים, דרך הגדר, הזמנות וכסף עבור ארוחת הצהריים. אחר כך הן היו הולכות למסעדות מזון מהיר בסביבה, קונות עבורם פיצות, המבורגרים, צ'יפסים ושתיה ומעבירות אותם לילדים. קשה לכמת את ההשפעה שהייתה לפעולה החתרנית הזו על הניסוי כולו, אבל היא מעידה בברור שיש לא מעט אנשים שלא מוכנים להפרד מהג'אנק פוד שלהם- אפילו כשמנסים להכריח אותם, לטובתם שלהם.

 מדוע, אם כן, אנחנו נמשכים כל כך למזון לא בריא? איך מצליחות החברות שמייצרות מזון כזה לגרום לנו להתעלם מכל הסכנות והאזהרות- ולהכניס לתוך פינו אוכל שאנחנו יודעים שיש סיכוי לא מבוטל שהוא עלול להרוג אותנו ביום מן הימים? כדי להבין איך זה קורה, הבה נחזור אחורה בזמן אל תחילת המאה העשרים- ימי ראשית תעשיית ההמבורגרים האמריקאית.

 המצאת ההמבורגר

האיש שאחראי, כמעט לבדו, לצמיחתה של התעשייה האדירה והמשגשגת הזו, היה צעיר משועמם וחסר מטרה בשם וולטר אנדרסון. אנדרסון נולד בשנת 1880 למשפחת מהגרים קשת יום. כשהיה כבן עשרים הוא הלך לקולג', אבל כבר אחרי סמסטר או שניים הבין שהאקדמיה היא לא בשבילו ועזב את הלימודים. במשך מספר שנים נדד ברחבי המיד-ווסט האמריקאי ללא שום מטרה ברורה בחייו, עבר מעיירה לעיירה והועסק מדי פעם כשוטף כלים או טבח לעת מצוא. הוריו של וולטר היו מודאגים מאוד. הייתה להם תחושה, מוצדקת למדי, שהבן שלהם הוא כלומניק. הם הוציאו כסף מחסכונותיהם וקנו לו, על חשבונם, מסעדה קטנה כדי שיוכל לנהל אותה- אבל אפילו זה לא עזר. אחרי פחות משנה אנדרסון מכר את המסעדה ובזבז את כל הכסף בניסיון להקים להקת תיאטרון נודדת. הניסיון הזה נכשל אחרי שלושה שבועות בלבד ואנדרסון מצא את עצמו- שוב-  טבח זוטר שנודד מעיר לעיר.

 בשנת 1912 אנדרסון הועסק כטבח במסעדה קטנה בוויצ'יטה, קנזס. בתפריט היו גם המבורגרים, אבל ההמבורגרים באותה התקופה- או 'בשר בנוסח המבורג', כפי שכונו לפעמים- היו שונים מאלו שאנחנו מכירים כיום. הם היו דומים יותר לקציצות בשר עגולות, והיו מוגשים בתוך פרוסת לחם. אנדרסון החל לשחק קצת עם ההמבורגרים. הוא שיטח אותם בכף גדולה וגילה שכך הם נצלים מהר יותר. הוא הוסיף למנה בצל מטוגן- וזה היה טעים. הוא החליף את הלחם בלחמניה- והלקוחות ממש התלהבו!

 וולטר היה רחוק מלהיות הטיפוס ה'יזמי', אבל ההצלחה של ההמבורגרים שלו דירבנה אותו לעשות מעשה. הוא קנה סנדלריה קטנה ודחוקה והפך אותה לדוכן לממכר המבורגרים. הסנדלריה- סליחה, המסעדה של וולטר- הייתה כל כך קטנה, שלא היה בה מקום ליותר משלושה לקוחות בכל רגע נתון. אבל על פי כל הסימנים, אפילו זה היה אמור להיות יותר מדי מכיוון שב-1912 התדמית הציבורית של ההמבורגר הייתה כה גרועה, עד שביחס אליה התדמית של ההמבורגר המודרני היא כמו זו של מעדן יוקרה. הציבור אף פעם לא חיבב בשר טחון: תמיד היו סימני שאלה לגבי מה בדיוק הוא מכיל. אז, כמו היום, לקוח שקנה בשר טחון לא יכל לדעת מאיזה חלק של החיה נלקח הבשר ומה איכותו. אצל הרבה אנשים קינן החשד שהבשר הטחון של ההמבורגרים עשוי מבשר נחות- ואולי אפילו מקולקל.

 ב-1906 צנחה התדמית של הבשר הטחון לשפל שלא נודע כדוגמתו בעקבות ספר שכתב עיתונאי בשם אפטון סינקלייר. סינקלייר התחזה במשך מספר חודשים לעובד במפעלים לייצור בשר טחון. הוא כתב ספר עלילתי בשם 'הג'ונג'ל' שהיה מבוסס על הממצאים שחשף בתחקיר שלו. התיאורים והסיפורים שהופיעו בספר היו כל כך נוראיים, עד שכמה הוצאות ספרים פשוט לא היו מוכנות להוציא את הספר לאור, וסינקלייר נאלץ להדפיס את העותקים הראשונים על חשבונו. אבל ברגע שהופיע הספר על המדפים, הוא הפך להיות רב מכר מיידי והציבור נחשף לתעשיית הבשר במערומיה הנוראיים ביותר. סינקלייר לא חסך בתיאורים על ההגיינה הזוועתית שבמטחנות, על העכברושים והעכברים שמטיילים בכל פינה ועל הפרות עצמן- שבמקרים רבים מתו משחפת לפני שהפכו לבשר טחון. סינקלייר אפילו תיאר כיצד עובדים שנפלו בטעות לתוך המטחנות….אתם יכולים לנחש בעצמכם.

 מה הפלא, אם כן, שהעסק הקטן של וולטר אנדרסון היה אמור להיות כישלון ידוע מראש. בכל זאת, אנדרסון החליט לקחת סיכון: הוא לווה בשר, כמה בצלים ולחמניות מחנות מכולת סמוכה- והבטיח לשלם באותו הערב מכסף שירוויח ממכירת ההמבורגרים.

במבט בדיעבד, הבחירה המאולצת של אנדרסון בסנדלריה הקטנה כמקום להקים בו את הדוכן שלו הייתה בחירה ברת מזל מאין כמותה. המרחב המצומצם הכריח את אנדרסון להכין את ההמבורגרים שלו ממש לעיני הלקוחות: הם יכלו לראות אותו טוחן את הבשר בעצמו, מטגן אותו ומכניס אותו ללחמניה עם הבצל. העובדה הזו סייעה להפחית את החששות שלהם מפני איכות הבשר, ובסופו של היום הראשון וולטר הצליח להרוויח מספיק כסף כדי להחזיר את החוב לבעל המכולת, ולרכוש את כל המצרכים הדרושים ליום המחרת.

 מחודש לחודש עלתה הפופולאריות של הדוכן של וולטר. ההמבורגרים הזולים שלו- רק חמישה סנט ליחידה- היו להיט אמיתי אצל עובדים קשי יום שחיפשו משהו טעים ולא יקר לאכול. בתוך שלוש שנים פתח אנדרסון עוד שני דוכנים ברחובות אחרים, וגם שם נמכרו ההמבורגרים שלו היטב. ובכל זאת, ההצלחה הזעירה הזו לא היתה מספיקה כדי לשנות את המוניטין הגרוע של ההמבורגר. אנשים מכובדים לא רצו שיראו אותם אוכלים המבורגרים, ואמהות חששו שאם ישלחו את הילדים שלהן לאכול המבורגרים- כולם יחשבו שהן אמהות גרועות.

ב-1920 וולטר רצה להקים חנות חדשה, וביקש לשכור מבנה שהיה פעם מרפאת שיניים. רופא השיניים לא היה מוכן להשכיר לו את המבנה כדי שיהפוך ממרפאה מכובדת לדוכן מפוקפק, ועל כן פנה וולטר לסוכן נדל"ן מוכר ומכובד בשם בילי אינגרם כדי שיתווך בעסקה. המוניטין הרציני והמהוגן של אינגרם סייע לו לסגור את העסקה- ותוך כדי העבודה הוא נחשף להצלחה המפתיעה של וולטר. ההתלהבות שהפגינו הלקוחות השפיעה עליו באופן כה עמוק, עד שהוא החליט למכור את סוכנות הנדל"ן שלו ולהצטרף לעסק של אנדרסון. כולם מסביב היו בטוחים שבילי אינגרם השתגע: מי עוזב מקצוע מכובד כמו סוכן נדל"ן, כדי להפוך להיות בעלים של דוכן פלאפל, פחות או יותר?!

 וולטר אנדרסון היה מאושר. הוא אף פעם לא אהב להתעסק בניהול השוטף של הדוכנים ושמח מאוד להשאיר את העניין בידיו של אינגרם ולהתמקד בענייני המזון. בילי אינגרם הבין, בחושיו העסקיים המחודדים, שהמשימה הדחופה והחשובה ביותר שלו היא שיפור תדמיתו של ההמבורגר. כל עוד קציצת הבשר נחשבת למאכל מוקצה ונחות, העסק שלהם לעולם לא יצליח. הצעד הראשון שלו היה לבחור שם לרשת המסעדות, שם שיבטא את התדמית החדשה. הוא בחר בשם 'וויט קאסל' – טירה לבנה. השלב הבא היה לעזוב את הסנדלריות הדחוקות והדוכנים הצרים, ולפתוח מסעדות אמיתיות, כאלה שהיו מקושטות מבחוץ בצריחים לבנים ובוהקים.

 גם בפנים התחוללה מהפכה דרמטית. הלקוחות הפוטנציאליים חששו מההיגיינה הלקויה של תהליך הכנת הבשר הטחון. אינגרם רכש את הבשר שלו מהיצרנים הטובים ביותר בכל האזור, אבל מעבר לכך לא הייתה לו השפעה אמיתית על איכותו של הבשר. מצד שני, הייתה לו אפשרות להשפיע על התדמית של הבשר- והוא ניצל את ההשפעה הזו עד תום. המסעדות של רשת וויט קאסל היו נקיות- ולא סתם נקיות: אינגרם הנהיג סטנדרטים חדשים של ניקיון שלא נראו עד אז באף מסעדה בארצות הברית. כל ס"מ במסעדה היה מצוחצח ומבריק. המטבח היה חשוף לעיני הלקוחות, וגם הוא היה נקי למשעי. העובדים עברו בדיקות רפואיות לפני תחילת ההעסקה והייתה להם תלבושת אחידה וסינרים לבנים.

אינגרם גם ידע שמספיק שמסעדה אחת מתוך הרשת כולה לא תעמוד בסטנדרטים הגבוהים, כדי שכל מגדל הקלפים התדמיתי הזה יתמוטט. על כן הוא הנהיג חידוש נוסף: כל הסניפים ברשת היו זהים לחלוטין זה לזה: אותו מטבח, אותם מוצרי יסוד, אותו התפריט, אפילו אותם המושבים.

 האסטרטגיה הזו עבדה באופן מושלם. כל מי שפסע לתוך מסעדה של וויט קאסל לא יכל שלא להתרשם מהרצינות התהומית שבה לקחה הרשת את נושא ההיגיינה. ההמבורגרים של וויט קאסל זכו בתדמית הפוכה לחלוטין מזו שהייתה להם רק לפני כמה שנים ספורות. וויט קאסל צמחה בקצב מהיר ובתוך 4 שנים בלבד כבר היו לרשת כמה עשרות סניפים בכל רחבי מרכז ארצות הברית. קמו לה לא מעט חייקנים כמו 'white tower', 'little castle' ואחרים- אבל לכל אורך שנות השלושים והארבעים וויט קאסל שלטה ללא עוררין בענף המזון המהיר. מעמדה של וויט קאסל החל להתערער רק בשנות החמישים והשישים, כשמתחרות חזקות כמו מקדונלד'ס ובורגר קינג חיקו את רעיונותיו של אינגרם בהצלחה רבה והצליחו לזכות בנתח שוק גדול יותר. כיום וויט קאסל היא רשת קטנה וכמעט בלתי מוכרת מחוץ לגבולות ארצות הברית, אם כי היא עדיין מחזיקה בקהל לקוחות נאמן ואוהד.

 פרסום

החטיפים, השתייה הקלה, המזון המהיר ושאר סוגי המזונות הלא-בריאים נמצאים היום במצב דומה למדי לזה שההמבורגר היה בו לפני כמאה שנים: התדמית הציבורית שלהם נמצאת בשפל המדרגה. ההבדל המשמעותי הוא שבידי יצרניות המזון ישנו היום כלי נשק רב עוצמה: הפרסום. הם מפנים את כלי הנשק הזה כנגד הגורם הפגיע ביותר בחברה שלנו: הילדים.

מקדונלד'ס הייתה ללא ספק החלוצה בתחום השיווק לילדים. רונלד מקדונל'דס, הליצן המפורסם, הופיע לראשונה על מסכי הטלוויזיה אי שם בשנות החמישים. המסר השיווקי באותן פרסומות ראשונות לא היה ממש סמוי, בלשון המעטה. הכובע שרונלד חובש לראשו הוא מגש עם כוס שתיה ואריזת המבורגר, והליצן והילדים שאיתו מטיילים יד ביד ב'מקדונלד-לנד': ארץ קסומה שבה המבורגרים מדברים צומחים מהרצפה. מאוחר יותר שכללה מקדונלד'ס את שיטות הפרסום שלה והוסיפה לתפריט את ה'Happy Meal': ארוחת ילדים שמכילה גם צעצוע כלשהו. החל משנות השבעים הצעצועים בארוחות הילדים היו קשורים תמיד לסרט או סדרת טלוויזיה שילדים אוהבים.

 כמעט כל חברות המזון נוקטות באמצעים דומים. על רוב האריזות של הקורנפלקסים לילדים, למשל, אפשר למצוא משחקים, עבודות יצירה ודמויות מצוירות כמו 'טוני הטיגריס' של קלוגס. כולן מפרסמות בעיקר בשעות שבהן ילדים צופים בטלוויזיה.

חוקרים מאוניברסיטת ייל הציגו לילדים בני 4 עד 6 שתי שקיות שהכילו את אותם המזונות בדיוק. על מחצית מהשקיות היו מדבקות עם דמויות מצוירות כמו דורה, שרק וכדומה- ועל המחצית השנייה לא היה דבר. כצפוי, שבעים אחוזים מהילדים העדיפו לקבל שקית עם מדבקות- אבל באופן מפתיע, יותר מחצי מהילדים טענו שהאוכל בשקיות עם המדבקות גם טעים יותר מהאוכל שבשקיות הפשוטות. ממצא זה ודומיו מדגימים את ההשפעה הפסיכולוגית האדירה שיש לפרסום על האופן שבו ילדים תופסים את המציאות.

הפנייה לקהל הצעיר משרתת שתי מטרות חשובות עבור חברות המזון. הראשונה היא ההשפעה על הילד עצמו: המפרסמים יודעים שאנחנו נקשרים באופן רגשי מאוד לטעמים שאנחנו חווים כילדים. אני מניח שכמעט לכל אחד מאיתנו ישנו איזה מאכל אהוב שהולך איתו עוד מימי הילדות- אולי זו גלידה מדהימה או ממתק מיוחד. אם הפרסומות יצליחו 'ללכוד' אותנו כילדים, יש סיכוי לא רע שנמשיך להיות לקוחות נאמנים של אותו יצרן גם כשנהיה מבוגרים.

הפרסום לילדים משרת מטרה נוספת. המפרסמים יודעים שלהעדפות של הילדים יש השפעה גדולה מאוד על רשימת הקניות של ההורים. באמצעות הפרסומות הם מסוגלים להחדיר 'סוכנים כפולים' לתוך התא המשפחתי ולהפעיל לחץ עקיף אבל רב עוצמה על אלו שמחזיקים את הכסף בפועל. למען הגילוי הנאות אני חייב לציין שלאחרונה גיליתי שני סוכנים כפולים של 'קינדר' אצלי בבית, שאחד מהם הוא גם סוכן כפול של קוקה קולה.

 בעולם המערבי מתנהל כיום מאבק אימתני בין חברות המזון לבין ארגוני הורים ובעלי מקצוע שמנסים לאסור או לצמצם באופן דרסטי את כמות הפרסומות שמופנות ישירות כלפי ילדים. הטענה העיקרית היא שהפרסומות לממתקים, חטיפים ומזון מהיר מתחרות באופן ישיר עם המאמצים שעושות הרשויות כדי ללמד את הילדים איך לאכול בריא יותר. עיקר המאבק מתרכז במה שמכונה 'קו פרשת המים': השעה תשע בערב. הארגונים תובעים מהמחוקקים לאסור על חברות המזון לפרסם בכלי התקשורת לפני השעה תשע בערב, מתוך הנחה שרוב הילדים כבר ישנים בשעה הזו.

חברות המזון מפעילות לחץ נגדי וטוענות, במידה לא מבוטלת של צדק, שתקנות כאלה לא יהיו הוגנות כלפיהן. הרי בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו רשאי להחליט מה הוא מסכים שהילדים שלו יאכלו ומה לא. הילדים לא משלמים על הפיצות והקולות מכספם: ההורים הם אלו שבוחרים לתת להם כסף כדי לקנות אותם. אם יש הורים שלא רוצים שילדיהם יאכלו ג'אנק פוד- שלא יקנו להם אותו, זה הכל.

 נכון לעכשיו נראה שידם של ארגוני ההורים על העליונה. בכמה מדינות, כמו בריטניה למשל, כבר חוקקו חוקים שאוסרים על פרסום של מזון מהיר לפני קו פרשת המים, וככל הנראה המגמה הזו תלך ותתחזק.

חברות המזון מנסות להתמודד עם מצב חדש זה, כל אחת בדרכה שלה. חלק מהחברות ממשיכות בשיווק האגריסיבי, אבל מפנות את עיקר המאמצים לרשת האינטרנט, שם אין שום רגולציה. חברות אחרות, כמו מקדונלד'ס, משתדלות ליצור לעצמן תדמית 'בריאה' יותר על ידי הכנסת פירות וירקות לארוחות הילדים וציון ברור של הערכים התזונתיים של כל מוצר על העטיפה. עצם העובדה שהמזון הנמכר הוא מטבעו לא-בריא, מביאה לעיתים למצבים אבסורדיים. חברת 'קדבורי', למשל, יצאה לאחרונה במבצע שנועד לעודד ילדים לפעילות גופנית: קניה של חטיפי שוקולד מתוצרת החברה מזכה את הילד בקופונים לרכישת ציוד ספורטיבי. הבעיה היחידה היא שכדי לזכות בכדורסל אחד, הילד יצטרך לאכול לא פחות מ-170 חטיפי שוקולד שומניים ונוטפי סוכר….לא ממש עסקה משתלמת.

 סיזאר בארבר

חברות המזון המהיר אולי רגילות לדברי הביקורת וההטפות כנגדן, אבל סביר להניח שמה שארע בשנת 2002 הפתיע גם אותן.

סיזאר בארבר הוא עובד תחזוקה אמריקאי בשנות הארבעים לחייו. כמו אמריקאים רבים בני גילו, גם בארבר סובל מעודף משקל משמעותי: גובהו קצת יותר ממטר ושישים סנטימטרים, ומשקלו למעלה ממאה ועשרים קילוגרמים. כמו רבים אחרים, גם הבריאות שלו היא לא משהו: הוא סובל מסכרת, לחץ דם גבוה, כולסטרול גבוה ומאחוריו כבר שני התקפי לב. אבל בניגוד לכל שאר האנשים השמנים והחולים, בארבר יודע מי האשם האמיתי בבעיות שלו: מקדונלד'ס, בורגר קינג, וונדיס' וקאנטקי פרייד צ'יקן.

ב-2002 סיזאר בארבר הגיש תביעה מתוקשרת מאוד כנגד ארבעת ענקיות המזון הללו. באמצעות עורכי דינו הוא טען שהמזון שהן מכרו לו גרם לו להשמין, ושהן צריכות לשלם על כך. כפי שאתם ודאי יכולים לשער, התביעה המשונה הזו עוררה תגובות רבות בתקשורת- וכמעט כולן היו מופנות כנגד בארבר. הנה ציטוט קצר מתוך מאמר פרשנות שהופיע באתר המגזין TIME-

 "עורך הדין של בארבר טוען כי ישנה כאן הטעייה מכוונת, כשמישהו אינו מציין במפורש שהמזון שהוא מוכר מסוכן לבריאות. נכון. ויש גם משהו קטן שנקרא טיפשות, כשמישהו מסרב לקחת על עצמו אפילו את האחריות הבסיסית ביותר למעשיו, ולא מוכן ללכת מטר אחד ברגל ולקרוא את הנתונים התזונתיים שכמעט כל מסעדות המזון המהיר מציגות בשילוט על הקיר."

 התגובה הזו מייצגת היטב את תחושותיהם של רוב האנשים ששמעו על התביעה הזו: זו תביעה מטופשת, שמציגה את את התובע באור מגוחך לחלוטין. הרי אף אחד לא הושיב את בארבר על כסא, קשר אותו והכריח אותו לאכול המבורגרים. עורך הדין שייעץ לסיזאר בארבר הוא כנראה אידיוט.

האמנם? אל תהיו כל כך בטוחים.

 עורכי הדין של סיזאר בארבר היו סמואל הירש וג'ון באנזהף. השניים הללו, ובמיוחד באנזהף, צברו ניסיון עשיר בקרבות משפטיים כנגד כמה חברות גדולות ועשירות מאד, שגם הן מוכרות מוצר מאד לא בריא: יצרניות הסיגריות. באנזהף הקים עוד ב-1967 ארגון אנטי-עישון, ומאז הוא ועורכי דין אחרים לא הפסיקו להציק ולהטריד את יצרניות הסיגריות בבתי המשפט. הטענה הבסיסית שלהם הייתה דומה להפליא לזו של סיזאר בארבר: לחברה שמייצרת מוצר לא בריא ישנה אחריות כלפיו, אפילו אם הצרכן יודע שהמוצר הזה מסוכן עבורו. ובמקרה הזה- הם הצליחו! ב-1998 הסכימו יצרניות הסיגריות הגדולות לשלם למעלה מ-200 מיליארד דולר כדי לפצות אנשים שחלו כתוצאה מעישון.

ההצלחה המדהימה הזו לא הגיעה בין לילה: נדרשו עשרות שנים של עבודת הכנה- אבל הרבה מאוד עורכי דין יצאו ממנה עשירים גדולים. כעת, המטרה הבאה כבר סומנה- חברות המזון המהיר…ג'ון באנזהף הגדיר זאת מצוין בעצמו כשאמר בראיון עיתונאי ש"עורכי הדין בהחלט מריחים דם במים".

עדות לכך שזו ככל הנראה האסטרטגיה העקרונית של הירש ובאנזהף אפשר למצוא בעובדה שלמעשה, התביעה של סיזאר בארבר מעולם לא הוגשה לבית המשפט באופן רשמי. זאת אומרת, אף אחד לא ניגש לדלפק, שילם שבעים וחמישה דולר והגיש את הניירת. כל העניין היה ונותר, מאז ועד היום, בגדר 'איום משפטי'.

הירש ובאנזהף יודעים בוודאות שאם יגישו את התביעה- הם יפסידו. ב-2003 בית המשפט זרק מכל המדרגות תביעה דומה שהוגשה כנגד חברות המזון המהיר על ידי כמה נשים בעלות טענות דומות. על ידי אי הגשת התביעה בפועל, עורכי הדין מסוגלים לשמור את העניין על סדר היום הציבורי בלי להסתכן ממש בעמידה מול שופט. יש להם סבלנות והם מוכנים לחכות עוד שלושים שנה עד שהכסף הגדול יגיע אליהם. היחיד שיצא אידיוט מכל הסיפור…הוא סיזאר בארבר.

 האם ג'אנק פוד ממכר?

אחת הדרכים שבהם עשויים באנזהף ועמיתיו להצליח בבית המשפט, היא אם יוכיחו במידה סבירה של ודאות שג'אנק פוד- כמו סיגריות- הוא ממכר. במילים אחרות, שללקוחות במסעדות המזון המהיר אין ברירה אלא לקנות עוד ועוד מזון שמזיק להם, ולכן הם אינם אחראים למעשיהם.

 האם ג'אנק פוד באמת ממכר? יש עדויות עקיפות לכך שיכול להיות שזה באמת מה שקורה. מחקר שנערך לאחרונה בקליפורניה הראה שעכברים שנתנו להם לאכול מזון עשיר בשומן וסוכרים פיתחו כלפיו התנהגות אובססיבית בעלת סממנים מובהקים של התמכרות. אחרי שבועיים של דיאטה עשירה בג'אנק פוד, הם סירבו לגעת באף מזון אחר והתעקשו לאכול את המזון המשמין גם כשידעו- מניסיון- שבכל פעם שהם מתקרבים אליו הם מקבלים שוק חשמלי מכאיב. בדיקה של מוחם הראתה ירידה משמעותית בפעילות של קולטני המוליך העצבי דופאמין, בדיוק אותה התופעה שמתרחשת גם במוחם של מכורים להרואין או קוקאין.

 אין ספק שגופנו מגיב בצורה נלהבת מאוד למזונות עשירים בשומן, מלח וסוכר: מיליוני שנים של אבולוציה לימדו אותנו שמזון עשיר בשומן יעזור לנו לשרוד את החורף. כנראה שמזון משמין לא ממכר באותה העוצמה כמו סם נרקוטי- אבל בניגוד לסמים, ישנם כמה גורמים סביבתיים וחברתיים שמסייעים ותומכים בה'התמכרות' הזו.

 למשל, פעם אנשים היו אוכלים בעיקר בבית, את מה שאמא בישלה עבורם. כיום- בארצות הברית, וגם במידה פחותה יותר כאן בישראל- חלק ניכר מהאמהות עובדות במשרה מלאה ואין להן את הזמן ואת הנכונות להשקיע בארוחות מגוונות ועשירות. למי שבישול אינו התחביב האהוב עליו, פיצה קפואה או עצירה בדרייב-אין הם פתרונות טובים, לפחות ליום או יומיים בשבוע.

ד"ר שרון מרקס, כימאית מהמכון למחקר ביולוגי שגם הציעה לי את הנושא לפרק הזה, העלתה גורם נוסף מתוך ניסיונה האישי. כאן בישראל מזון מהיר הוא יקר יחסית, אבל בארצות הברית הוא זול מאוד והרבה יותר משתלם כלכלית לקנות מזון מוכן מאשר לבשל לבד. ארוחה מוכנה למיקרוגל עולה דולר. המבורגר עולה דולר. כוס שתיה ענקית עם רי-פיל חופשי…בגרושים. קילו עגבניות טריות, לעומת זאת, עולה לפעמים גם 8 דולר…למה לבשל?

 סיבה נוספת למשיכה שלנו למזון המהיר- ואולי אפילו הגורם המשפיע ביותר- הוא הטעם: חייבים להודות- ג'אנק פוד הוא טעים, וכיף לאכול אותו. זה לא נראה לכם קצת מוזר? תחשבו על זה לרגע. סטייק אנטריקוט טרי שכרגע ירד מהמנגל…זה טעים. אבל המבורגר עשוי מבשר נחות, שנטחן במקרה הטוב לפני כמה ימים ושכב קפוא עד שצלו אותו בשמן במשך חמש דקות 'תמימות'…זה לא ממש נשמע טעים. למעשה, זה מזכיר לי מאוד את ההמבורגר-בנוסח-מילואים.

אז איפה הקסם? כיצד מצליחות מסעדות המזון המהיר להפוך חומרי גלם בינוניים לארוחות טעימות? כדי לענות על השאלה הזו, עלינו להבין טוב יותר מהו בעצם 'טעם'.

 חומרי טעם וריח

על הלשון ובחלל הפה יש לנו פקעיות המסוגלות לזהות חמישה טעמים בסיסיים: מלוח, חמוץ, מר, מתוק ו'אומאמי'- שהוא טעם שקצת קשה לאפיין אותו, אבל הוא זה שמעניק נפח ומרקם עשיר למזונות.

אם כל תחושת הטעם שלנו הייתה תלויה אך ורק בפקעיות, החיים היו מאבדים הרבה מטעמם: פקעיות הטעם נותנות לנו אבחנה גסה בלבד בין הטעמים השונים. התחושה כאילו חוש הטעם נמצא בפה או בלשון היא אשליה בלבד: חלק גדול מאד מעושר הטעמים שאנחנו מכירים מחיי היום יום נובע למעשה מחוש הריח שלנו. כשהמזון נלעס ונגרס בתוך הפה, הכימיקלים הנדיפים שבתוכו משתחררים ונשאבים אל חלל האף. יש לנו כשלוש מאות סוגים שונים של קולטני ריח, והמוח מצרף את המידע שמגיע מהקולטנים האלה אל המידע שמגיע מהלשון. ולא רק ריח: גם לצבע, למרקם ואפילו לזיכרונות ילדות ישנה השפעה ניכרת על תפישת הטעם שלנו. המוח לוקח את כל הנתונים והאותות הנקלטים, מערבב ומשלב אותם בדרכים נסתרות- ויוצר מהם טעם עשיר וייחודי.

 המשמעות הנובעת מכך היא שניתן בהחלט להפריד בין הטעם של מזון מסוים- והמזון עצמו. במילים אחרות, לא צריך ללעוס קציצת בשר מובחרת כדי להרגיש את הטעם של קציצת בשר מובחרת: מספיק למצות מהבשר המקורי את הכימיקלים הנדיפים, את הצבע והמרקם שלו- כדי לשכנע את מוחנו שהבשר המעובד, המופשר והנחות שאנו אוכלים, הוא למעשה יצירת מופת קולינארית. לאשליה הזו יש אפילו שם, ואתם יכולים למצוא את השם הזה כמעט על כל אריזת מזון שאתם קונים בסופר: 'חומרי טעם, ריח וצבע'.

 המילים 'חומרי טעם' ו'צבעי מאכל' בדרך כלל נמצאות בתחתית רשימת המרכיבים שעל האריזה, אבל בפועל יש להם חשיבות אדירה על ההצלחה של המוצר. לבשר טחון שעובד בצורה כל כך אינטנסיבית כמו קציצת המבורגר אין כמעט טעם ייחודי משל עצמו. הוא כמו דף חלק שמקבל את הטעם שיעניקו לו החומרים שיתווספו אליו. העיתונאי אריק שלוסר מתאר בספרו Fast Food Nation ביקור שערך במפעל לייצור חומרי טעם וריח. כשהגיעו לאחת המעבדות, הכימאי שליווה אותו הורה לו לעצום את עיניו. כעבור כמה שניות הריח אריק ניחוח מדהים של בשר על האש. העוצמה והעושר של הריח הזה היו כל כך חזקים, עד שאריק מספר שכמעט יכל לשמוע את מיצי הבשר תוססים על הגחלים הלוחשות. כשפתח את עיניו, הוא ראה רק את הכימאי- שהחזיק מתחת לאפו מקל קטן עם צמר גפן טבול בנוזל שקוף.

 על החשיבות של חומרי הטעם והריח במוצר הסופי מעידה העובדה שהחברות שמייצרות אותם שומרות על הנוסחאות הכימיות שלהן כמו על סוד צבאי. זו תעשיה שמגלגלת עשרות מיליארדי דולרים בכל שנה, אבל אף פעם לא זוכה לחשיפה ציבורית- ובמתכוון. יצרניות המזון לא רוצות שתדעו עד כמה המוצרים שלהם תלויים בתוספים המלאכותיים הללו, ועד כמה המזון שאנחנו אוכלים הוא מזון 'מהונדס'. הן רוצות לשמר את התחושה המוטעית שהמזון שאנחנו אוכלים הוא 'טבעי', בזמן שבפועל חומרי הגלם עוברים תהליכים על גבי תהליכים על גבי תהליכים…

הכימאים שיוצרים את חומרי הטעם והריח הם אמנים, לא פחות משהם אנשי מדע וטכנולוגיה. הם נעזרים במכשירי מדידה משוכללים כדי לפרק טעמים טבעיים כמו 'חמיצות מתקתקה של תפוז רענן' לרשימה ארוכה של כימיקלים ומולקולות- ובו בזמן לוקחים את המולקולות הללו, משלבים אותן בדרכים יצירתיות ויוצרים מהם טעמים נפלאים ומקוריים.

 זה מאוד לא פשוט לתכנן טעם שיהיה אהוב על ידי חלק גדול מהאוכלוסיה, ולא פעם הפסיכולוגיה האנושית המשונה מצליחה להפתיע גם את הכימאים המנוסים ביותר. אחת הדוגמאות המעניינות לכך היא זו של משקאות האנרגיה כמו רד-בול, בלו, XL ודומיהם. כל מי שטעם משקאות אנרגיה מכיר את הטעם המשונה שלהם- מין חמוץ מתוק מריר שכזה. אולי תופעתו לגלות שבמרבית המקרים אין שום סיבה אמיתית לכך שזה יהיה טעמו של משקה האנרגיה: אפשר באותה המידה לייצר אותו כך שיהיה בטעם תות או מרשמלו. אבל מסיבות כלשהן, הציבור התרגל לכך שלמשקה אנרגיה יש טעם מגעיל ודוחה: זה הטעם שנקשר במוחנו עם האנרגיה שבמשקה אנרגיה. לכן כל היצרניות מכניסות בשמחה למשקאות שלהם חומרי טעם וריח שאם היו מוכנסים לכל מוצר מזון אחר היינו יורקים אותו בגועל.

 גם האבחנה בין חומרי טעם 'טבעיים' לחומרי טעם 'מלאכותיים' היא אשליה פסיכולוגית ותו לו. אין שום הבדל בין חומר טעם מלאכותי או טבעי: מדובר תמיד באותה נוסחא כימית, זהה לחלוטין. השוני היחיד הוא בתהליך היצור: חומרי טעם וריח 'טבעיים' מיוצרים בשיטות פרימיטיביות ומפגרות- דהיינו 'כמו פעם'- והחומרים המלאכותיים מיוצרים על ידי מכונות מתוחכמות וחדשות.

 חשוב להבהיר כאן שאין שום דבר 'רע' או 'לא בסדר' בחומרי טעם וריח, והם גם לא מזיקים לבריאות. הם בסך הכל תוצרים של הנדסה טכנולוגית- כמו ששבב סיליקון הוא תוצאה של הנדסת מיקרואלקטרוניקה. הכימאים שעוסקים בתחום הזה מכנים את המזון שלתוכו מוחדרים חומרי הטעם והריח בשם 'אפליקציה'- ולא במקרה: מבחינתם, המזון הזה הוא מתוכנת ומהונדס בדיוק כמו אפליקציה של אייפון. נכון, אפשר להשתמש בטכנולוגיה הזו כדי לגרום להמבורגר טפל להיות טעים כמו סטייק אלוהי- אבל אפשר גם להשתמש בה כדי להעשיר את המזון שאנחנו אוכלים. למשל, ישנם חומרי טעם וריח שמאפשרים למסטיק לשנות את טעמו שלוש פעמים תוך כדי לעיסה…במקרים אחרים, כשרוצים להפוך מוצר מסוים לבריא יותר על ידי הסרה של סוכרים, שומנים ודומיהם, מאבדים גם חלק ניכר מהטעם הטעים שלו- וכאן אפשר להיעזר בחומרי טעם וריח כדי למלא את החסר.

 המסקנה מכל מה שסיפרתי לכם בחצי השעה האחרונה היא שג'אנק פוד לא שונה בהרבה מרוב המוצרים שאנחנו צורכים בעולם המערבי. יש בו אלמנטים תדמיתיים כמו לאייפון, רכיבים ממכרים כמו בסיגריות או משחקי מחשב, וחומרים מהונדסים לפרטי פרטים כמו מעבדים של אינטל.

 לדעתי, השאלה אם מזון מהיר הוא בריא או לא-בריא היא לא ממש רלוונטית. כמעט כל דבר בחיים שנעשה בצורה מופרזת או מוגזמת הוא לא בריא. נכון- מי שאוכל במקדונלד'ס כל יום וכל שבוע נמצא בצרה צרורה- אבל לאכול ביג מק וצ'יפס פעם בחודש זה לא מזיק ואפילו טעים.

 מה שחשוב כאן, לדעתי, הוא להבין את הכוחות שמשפיעים עלינו כשאנחנו מחליטים מה אנחנו רוצים לאכול. הרבה יותר קל להתנגד לפיתוי של טעם טוב כשיודעים שהטעם הוא אשליה בלבד, והרבה יותר קל לחנך את הילדים לאכול בריא אם מפסיקים את שטיפת המוח השיווקית שהם עוברים בכל פעם שהם צופים בטלוויזיה. זו אולי קלישאה, אבל ידע הוא כוח.


יצירות אשר הופיעו בפרק:

MotorCycle Start- SoundEffectsCapital
Smoking Gun- Kevin MacLeod
Sim Cain-Three
Private Eye- Kevin MacLeod
SuperSizeMe Trailer

[עושים היסטוריה] 65: הביריון עם הנבוט הוא בעצם משורר- על הטיות קוגניטיבות ובאגים במוח

הפודקאסט עושים היסטוריה

המוח האנושי הוא מכונה מתוחכמת, בכך אין כל ספק- אבל גם בו, כמו בכל מכונה, אפשר למצוא שגיאות ובאגים. בפרק זה נחשוף את האופן שבו טעויות החיווט במוח משפיעות על התנהגותנו.

-על קרבות אגו סוערים בין פסיכולוגים…
-על טעויות שטותיות של פרשנים פוליטיים…
-על היום שבו העולם לא הושמד בשיטפון גדול…
-והופעת אורח מפתיעה שאני בטח עוד אשלם עליה בעתיד.

תודה לויקטור בן עזרא על הסיוע בהכנת התוכנית.
אתר הבית שלנו עבר עיצוב מחודש לכבוד מאה אלף האזנות. מה דעתכם עליו? כיתבו לי את דעתכם.
חולצות 'עושים היסטוריה!' עולות על המדף. הצהרה אופנתית גיקית, או מגנט משיכה לבני המין השני? או לבני המין הזהה (אם אתם בקטע. היי, אנחנו פודקאסט ליברלי!)? בקרו בחנות שלנו כדי להתרשם מהעיצוב המשובח של אביב אור (לוגו) ונריה באריס (רעיון לצד האחורי).
בקרוב יתרחש פרק נוסף בשידור חי של שאלות ותשובות. שילחו את שאלותיכם כבר עכשיו אלי למייל!
בחידתו הקבועה ניר דהן מנסה לשכנע אתכם לעצור ולהביט בכוכבים המנצנצים…או שלא.

האזנה נעימה,
רן.


הבריון עם הנבוט הוא בעצם משורר: על הטיות קוגניטיביות ובאגים במוח

כתב: רן לוי

רנה בלונדלו היה פיזיקאי מכובד מאוד, חבר בכיר באקדמיה הצרפתית למדעים. בשנת 1903 הכריז רנה כי גילה סוג חדש של קרני רנטגן (קרני X, כפי שכונו אז). הוא קרא לקרינה החדשה 'קרני N' (N Rays). מדענים נוספים ניגשו, כמקובל, לשחזר את ניסוייו של בלונדלו.

זו לא הייתה משימה קלה. הדרך היחידה להבחין בקרני N הייתה באמצעות השפעתן על חומר זרחני: אם מעבירים את קרני ה-N דרך מנסרה, החומר היה זוהר באור חזק יותר. אף על פי כן, כמאה ועשרים חוקרים- רובם צרפתים- דיווחו כי הצליחו לשחזר את הניסוי של בלונדלו ולהבחין בשינוי בעוצמת ההארה של החומר הזרחני בתגובה להארה בקרני N.

אבל היו גם לא מעט מדענים- בעיקר גרמנים ואנגלים- שלא הצליחו לשחזר את הניסוי. כיצד יתכן הדבר? הרי הפיזיקה היא מדע מדויק, ושני ניסויים זהים אמורים להפיק את אותה התוצאה בכל פעם. המגזין המדעי הנחשב  'נייצ'ר' ביקש לרדת לשורש העניין. עורכי המגזין שלחו אל מעבדתו של בלונדלו פיזיקאי בשם רוברט ווד, שהיה לו מוניטין של אדם ספקן שאינו משתכנע בקלות.

ווד הצטרף לעוזר המחקר של בלונדלו כשזה ביצע את הניסוי ועד מהרה הבין במה מדובר. השינויים בעוצמת ההארה של החומר הזרחני היו כה מזעריים, עד שהיה קל מאוד לכל אדם לטעות ולשכנע את עצמו שהוא רואה שינוי כזה- כשבעצם לא מתרחש שום דבר. כדי להוכיח את תחושת הבטן שלו, ווד המתין עד שעוזר המחקר יביט לכיוון השני ואז סילק את המנסרה שהייתה הכרחית ליצירת קרני ה-N. השניים חזרו על הניסוי ועוזר המחקר דיווח על גילוי שגרתי של הקרניים- למרות שהדבר היה, כאמור, בלתי אפשרי. כעת החזיר ווד את המנסרה למקומה. הפעם עוזר המחקר הבחין בו, אבל היה משוכנע שווד פירק את המנסרה. השניים חזרו על הניסוי בשנית, אבל הפעם עוזר המחקר לא ראה שום שינויים בעוצמת ההארה- למרות שבפועל, המנסרה הייתה במקום וקרני ה-N היו אמורות להופיע כמתוכנן. ווד דיווח את תוצאות בדיקתו למגזין, וקרני ה-N נשכחו בין דפי ההיסטוריה.

מה בדיוק התרחש שם? בלונדלו לא היה רמאי. הוא היה פיסיקאי בעל מעמד בקהילה עם  כמה וכמה תגליות מוצלחות בעברו. באותה המידה קשה להאמין שכל מאה ועשרים המדענים שדיווחו על שחזורים מוצלחים של הניסוי היו רמאים או לא-יוצלחים. סביר להניח שמדובר בהטעיה עצמית. בלונדלו וחבריו חשבו שהם רואים את עוצמת ההארה של החומר הזרחני משתנה, בזמן שבפועל הייתה זו רק אשלייה- אשלייה שנבעה מהרצון העז שלהם לגלות את קרני ה-N.

הטייה קוגניטיבית

פסיכולוגים מודרניים מבינים היטב את האירועים של 1903. מדובר ב'הטייה קוגנטיבית': טעות בשיקול הדעת שנגרמת כתוצאה מחולשה פנימית בתהליך העיבוד וקבלת ההחלטות של המוח האנושי. המוח הוא כלי רב עוצמה, ובמובנים רבים עולה על כל מה שאפילו המחשבים החזקים ביותר שלנו מסוגלים לעשות- אבל הוא אינו מושלם. יש בו באגים: טעויות מובנות שאנחנו לא יכולים לעקוף אותן. אשליות אופטיות הן דוגמאות קלאסיות לבאג בחומרה של המוח: התמונה שנופלת על רשתית העין היא תמיד אותה התמונה- המוח, הוא זה שנותן להן את הפרשנות השגויה.

הטייה קוגנטיבית היא כמו אשליה אופטית, רק שהשפעתה עדינה יותר: היא משנה את האופן שבו אנחנו מבינים את העולם שסובב אותנו. בדוגמא הקודמת, המדענים שהבחינו בקרני ה-N היו מוטים לגלות אותן מכיוון שהושפעו מהמוניטין המכובד של רנה בלונדלו, מרצונם להרים את קרנו של המדע הצרפתי או שלל סיבות אחרות. זו אינה תופעה תרבותית אבסורדית ייחודית לצרפת, כמו משחק הפטנק למשל. כולנו, ללא יוצא מן הכלל, נופלים קורבן להטיות קוגניטיביות. חברות התרופות, לדוגמא, יודעות שחולה שיקבל כדור עגול, לבן וקטן, עשוי להבריא ממחלתו- למרות שבפועל מדובר בסך הכול בכדור סוכרזית. זו תופעת הפלאציבו- וכדי להוכיח שתרופה כלשהי באמת עובדת היא צריכה לא רק לשפר את מצבם של הנבדקים- אלא גם להיות יעילה יותר מכדור פלאציבו.

פול מל הוא פסיכולוג אמריקני שהלך לעולמו בשנת 2003. בשנות החמישים הוא היה מעורב בויכוח נוקב בתוך קהילת הפסיכולוגים, בין 'האקדמאים'- הפסיכולוגים שהריצו עכברים במעבדות האוניברסיטה- וה'קלינאים', אלו שעבדו בשטח עם החולים והמטופלים. האקדמאים טענו שהקלינאים מסתמכים יותר מדי על ניסיון מקצועי ותחושות בטן ואינם עובדים בשיטות מדעיות מספיק. הקלינאים טענו שהתאוריות היבשות אינן תחליף למומחיות המצטברת ולעשרות שנים של ישיבה על הספה ומעקב אחר חולים.

בשנת 1954 פירסם פול מל מחקר פורץ דרך. הוא הוכיח, על סמך מחקר מקיף, ששימוש בכלים מתמטיים וסטטיסטיים כדי לנבא את סיכויי ההחלמה של מטופל עדיף על פני הערכה שייתן מומחה עתיר ניסיון. במילים אחרות, תוכנת מחשב שמשלבת בתוכה את הידע המקצועי התיאורטי וגם את המידע הסטטיסטי שנאסף על ידי הקלינאים בשטח, תהיה מדויקת ועקבית יותר מפסיכולוג קלינאי מומחה.

הפסיכולוגים הקלינאים, כצפוי, מאוד לא אהבו את תוצאות המחקר. הם לא היו מוכנים לקבל את האפשרות ש'פקיד עם מחשבון' יוכל אי פעם להחליף פסיכולוג קשוח שכבר ראה הכל. ובכל זאת, מחקרו של פול מל תקף גם היום: פסיכולוגים מנוסים, רופאים מומחים, אינסטלטורים עתירי ניסיון וכל בעלי המקצועות האחרים, טועים בהחלטותיהם הרבה יותר משהם מוכנים להודות בכך. גם הם נופלים קורבן לכל אותן חולשות אנושיות כמו כולנו, וביניהן הערכת יתר של יכולותיהם שלהם. אחת הדוגמאות המשעשעות שנתן פול מל היא תופעה המכונה 'אפקט גם אני': כשפסיכולוג שומע פסיכולוג אחר מתאר התנהגות משונה של פציינט- למשל, פציינט שאוגר פנקייקים עודפים במחסן- הוא עשוי לטעון שההתנהגות הזו נורמלית לחלוטין, ושהוא זוכר את הדוד שלו ג'ורג עושה את אותו הדבר כשהפסיכולוג היה ילד קטן. האפשרות שהדוד ג'ורג היה קצת לא בסדר אפילו לא עולה בדעתו. ואם אפילו הפסיכולוגים, שמודעים יותר מכולם להשפעתן של ההטיות הקוגניטיביות, אינם מסוגלים להשתחרר מהן- מה זה אומר עלינו, האנשים הפשוטים?

מעניין לציין שאפילו פול מל עצמו, על כל מחקריו, נפל קורבן בעצמו להטיה קוגנטיבית. באוטוביוגרפיה שלו הוא מתאר כיצד בשנת 1959 פירסם מחקר שבו טען, בניגוד לספרו הקודם, שישנן תופעות פסיכולוגיות מורכבות שרק עין של מומחה יכולה לאתר. זמן מה לאחר מכן נתגלו כמה טעויות בסיסיות וחמורות במחקר הזה, ופול גנז אותו במבוכה. הסיבה לכשלון, הסביר, הייתה הרצון העז שלו לפייס את הקלינאים הכועסים, רצון שגרם לו לתת פרשנות שגויה לחלוטין למידע שנאסף במחקר.

אבל זה לא אומר שהטייה קוגניטיבית היא בהכרח דבר רע, או שאי אפשר לנצל אותה לתועלתנו. הפסיכולוגית בלומה זייגרניק בדקה בשנת 1927 את זכרונם של מלצרים במסעדה. מסתבר שהמלצרים זוכרים את המנות שהוזמנו מהם רק עד שהם מגישים אותן- ולא שניה אחת מאוחר יותר. המסקנה ממחקר זה הייתה שבני אדם נוטים לזכור טוב יותר משימות בלתי פתורות מאשר משימות שהושלמו. מורים, למשל, יכולים לעשות בהטייה הזו שימוש טוב: בסוף השיעור, ממש רגע לפני הצלצול, הם יכולים להעלות שאלה מסקרנת לתלמידים. זה מגביר את הסיכוי שהתלמידים יחשבו על החומר בבית ויזכרו את השיעור הקודם טוב יותר גם למחרת. התסריטאים של סדרות הטלוויזיה מכירים את הטריק הזה כבר שנים: כל פרק של '24' או 'אבודים' מסתיים תמיד, אבל תמיד, בקליף-האנגר, רגע מותח של חוסר ודאות שמשאיר אותנו על קצה הכסא, ומכריח אותנו לראות את הפרק הבא. אפקט זייגרניק הוא כל כך חזק, עד שאנחנו מושפעים ממנו גם במקרים שבהם כבר ראינו את הפרק הבא, ואנחנו יודעים כיצד כל הסיפור יסתיים.

הגורמים להטיות קוגניטיביות

אם יש משהו לא בסדר בחיווטים בתוך המוח שלנו, הבה ננסה להבין מה השתבש- מהם הגורמים להטיות הקוגניטיביות. הנה אפשרות אחת. הרבה הורים צעירים שמים במיטת התינוק מוניטורים מיוחדים למניעת 'מוות בעריסה': אם הדופק או הנשימה של התינוק מפסיקים, המוניטור משמיע אזעקה חזקה. המהנדסים שמתכננים את המוניטורים האלה צריכים להחליט מה תהיה רמת הרגישות של המכשיר. אם הוא יהיה רגיש מדי, אזי הוא עלול לצפצף גם כשהתינוק בסך הכל ישן שינה עמוקה ללא תזוזה. אם הוא לא יהיה רגיש מספיק, המוניטור עשוי לפספס מקרה חירום אמיתי. הבחירה ברורה: המחיר של טעות במקרה והמוניטור פספס מקרה חירום אמיתי הוא בלתי נסבל. עדיף שהמוניטור יהיה יותר מדי רגיש והאזעקה תצפצף מדי פעם גם כשהכל בסדר- לכל היותר, אבא יהיה זה שיאבד נשימה ודופק לכמה שניות. זה בסדר, הוא ישרוד.

ייתכן והאבולוציה כיווננה את המוח האנושי לפי אותם הקווים. יצאת מהמערה ואתה רואה מולך בריון גדול עטוי עור ברדלס ומחזיק בידיו נבוט. יכול להיות שהוא משורר עדין נפש שבא לספר לך על פרפר מקסים שראה בשדה. מצד שני, אתה לא רוצה לגלות שזו הערכה מוטעית רק כשהנבוט כבר בדרך אליך. אם חשדת בו לחינם לכל היותר פגעת ברגשותיו העדינים. זה בסדר, הוא ישרוד. המנגנון הזה יכול להסביר מדוע אנחנו, כבני אדם, כל כך מלאים בדעות קדומות, גזענות וסטאירוטיפים. אם האדם שמולך שונה ממך, המוח יניח שהוא מסוכן ויתנהג בהתאם- גם אם ההתראה משוללת יסוד, בסופו של דבר.

ב-1976 צילמה החללית ויקינג 1 קבוצה של גבעות באזור סידוניה, על מאדים. כמעט כל מי שבחן את התמונה ראה מיד שהגבעות יוצרות צורה ברורה של פנים אנושיות: עינים, אף, פה ושיער. 'הפנים על המאדים' משכו אליהם המון תשומת לב, ועד מהרה צצו התאוריות הרגילות לגבי חייזרים שמנסים לתקשר עם בני כדור הארץ, שרידים עתיקים של עיר נטושה וניסיונות של נאס"א להסתיר את האמת מכולנו. תמונות שצולמו מחלליות אחרות הראו בברור שמדובר בלא יותר מאשר גבעות רגילות. זו תופעה המכונה 'פארידוליה': נטייה לראות תבניות מוכרות בעצמים לא מוכרים. עובדה ידועה היא שחלק גדול באופן לא פרופרציונלי של המוח מוקדש לזיהוי ועיבוד פנים. מוחנו עסוק ללא הרף בחיפוש פנים, והרגישות המוגברת הזו עלולה לגרום לכך שאנחנו נמצא פנים גם אם הם אינם קיימים- רק כדי שלא נפספס פנים אמיתיות אם נראה כאלה.

היוריסטיקה

הסבר נוסף להטיות הקוגנטיביות שלנו העלו צמד החוקרים הישראלים דניאל כהנאמן ועמוס טברסקי בשנת 1972. מחקרם הושפע מאוד מזה של פול מל וגם הם ניסו להבין את האופן שבו אנשים, מומחים והדיוטות כאחד, שוגים בקבלת החלטות הגיוניות. המסקנות אליהן הגיעו זיכו את כהנאמן בפרס נובל בשנת 2002. סביר להניח שגם עמוס טברסקי היה זוכה בו אלמלא נפטר בשנת 1996.

'היוריסטיקה' היא קבלת החלטות לפי כללי אצבע, קיצורים והערכות כלליות. כהנאמן וטברסקי שיערו שחלק גדול מתהליך קבלת ההחלטות במוח האנושי הוא היוריסטי. ההסבר לכך הוא פשוט: אנחנו מופגזים ללא הרף במידע שמגיע מכמה חושים במקביל, ובנוסף נושאים בזכרוננו אינספור פרטים שצברנו מניסיון העבר. אם היינו צריכים לעבד את כל הררי המידע הזה באופן יסודי, שקול ומעמיק בכל פעם שהיינו צריכים לקבל החלטה- זה היה לוקח יותר מדי זמן. נכון, ההחלטות היו הרבה יותר טובות אם היינו עוצרים לשקול את כל המקרים שבהם נתקלנו בעבר, את כל הלקחים והמסקנות שצברנו לאורך השנים ואת כל המידע החושי שלנו. אבל לפעמים אם זה לבן, קטן ועושה קולות של ארנב- אז זה ארנב. וזהו. לא צריך להסתבך. אפשר להוריד את הנבוט ולקחת את האוכל למערה. מי שחושב יותר מדי גם כשלא צריך, הולך לישון רעב.

היוריסטיקה מאפשרת לנו לקבל החלטות זריזות שיהיו מדויקות ברוב המקרים ומוטעות רק לפעמים. כדי לקבל את ההחלטות הזריזות המוח מסתמך בעיקר על המידע הנגיש ביותר, המידע שזמין עבורו באופן מיידי מהזכרון. זו הסיבה שאנחנו מפחדים יותר מפיגועי טרור מאשר תאונות דרכים: הסיכוי למות בפיגוע נמוך בהרבה מהסיכוי להיות מעורב בתאונה- אבל מכיוון שכל פיגוע מקבל כותרות ראשיות בכלי התקשורת ונחקק עמוק יותר בזכרוננו, המוח מייחס למידע הזה חשיבות גדולה יותר ממה שמגיע לו.

הנה דוגמא נוספת להטיה שמקורה בטעות היוריסטית: 'כשל המהמר'. נניח שאנחנו יושבים בקזינו ומביטים במהמרים האחרים שמשחקים ברולטה. לפתע אנחנו מבחינים בעובדה מפתיעה: בכל עשרים הסיבובים האחרונים הכדור נעצר על הצבע השחור. נסערים, אנחנו מביטים סביבנו כדי לראות אם מישהו מהמהמרים האחרים הבחין בסטייה זו. לא, נראה שאף אחד לא שם לב. בנון-שלנטיות אדישה אנחנו מניחים עשרה ז'יטונים על הצבע האדום. הרי ברור לכולם שהסיכוי שהכדור יפול עשרים ואחת פעמים על הצבע השחור הוא אפסי- הסיבוב הבא מוכרח להיות אדום, אין שום ספק בכך! הדילר מסובב את הרולטה. הכדור מקפץ, מדלג ומתרוצץ…ונופל לתוך החריץ השחור.

מדוע הלך הכסף? מכיוון שהכדור והרולטה לא זוכרים מה קרה קודם. כל סיבוב הוא הגרלה חדשה, לא תלויה בעבר. הסיכוי לעשרים פעמים צבע שחור הוא באמת אפסי, אבל אין בכך כדי להשפיע על התנהגותו של הכדור בסיבוב העשרים ואחת. היוריסטיקה של מוחנו מטעה אותנו מכיוון שהיא גורמת לנו להניח שסדרה קצרה של אירועים שהתרחשו לאחרונה, מייצגת סדרה ארוכה של אירועים שמתרחשת כעת ובעתיד. זו הנחה נוחה יותר לעיבוד מאשר חישוב טרחני של ההסתברות הסטטיסטית של כל סיבוב וסיבוב של הרולטה. אגב, מהמרים מנוסים יודעים שאני מדבר שטויות: אם הכדור נפל עשרים פעמים על הצבע השחור, אז הרולטה הזו מזוייפת והקזינו מרמה אותנו.

ואם מהמרים יכולים לטעות בענייני הסתברות, על אחת כמה וכמה שפרשנים פוליטיים יכולים ליפול בפח. בניסוי שנערך בתקופת המלחמה הקרה נתבקשו כמה מומחי מדיניות להעריך את הסיכוי שבשנה הבאה ברית המועצות תפלוש לפולין, וארצות הברית תנתק את הקשרים הדיפלומטיים עימה. הסיכוי שנתנו הפרשנים להתרחשות הזו היה ארבעה אחוזים. כשנשאלו המומחים מה לדעתם הסיכוי שרק חלק מהתרחיש הזה יתממש- דהיינו, שברית המועצות תפלוש לפולין וזהו, ללא ניתוק הקשרים הדיפלומטיים עימה- הסיכוי שהם נתנו היה אחד אחוז בלבד. זה, כמובן, בלתי אפשרי. כדי להבין מדוע, נניח שהסיכוי לפלישה הוא חצי (ז"א, חמישים אחוזים), והסיכוי לניתוק היחסים בעקבותיה גם הוא חצי. הסיכוי ששני האירועים יתרחשו בזה אחרי זה הוא חצי כפול חצי, שזה רבע. אם אתם כמוני וסטטיסטיקה מביאה לכם צמרמורת, אל תשברו את הראש בחישובים: צריך רק להבין שהסיכוי ששני אירועים יתרחשו– הפלישה לפולין וניתוק היחסים- חייב להיות נמוך מהסיכוי שרק אחד מהם יתקיים. זהו 'הכשל הצירופי'.

גם כאן לכהנמן ולטברסקי היה הסבר היורסיטי מצוין: אנחנו נותנים משקל גדול יותר לאירועים שמוכרים לנו על פני אירועים פחות מוכרים. המומחים לא ממש ידעו מה התרחש במוחם של מנהיגי ברית המועצות והתקשו להעריך את הסיכוי לפלישה לפולין. את ארצות הברית, לעומת זאת, הם מכירים גם מכירים ויודעים מה תהיה התגובה הצפויה לפלישה סובייטית. מכאן הדרך לנפילה בפח ההסתברותי הייתה קלה במיוחד.

היוריסטיקה טובה במיוחד כשזה נוגע לסיבתיות. קל למצוא סיבה להתרחשות מסוימת: בדרך כלל זה עניין של ציר הזמן- אם שפכתי מים על המיקרופון ואחר כך התחשמלתי אזי הרטבת המיקרופון גרמה להתחשמלות. ברוב המקרים, כאמור, הגישה הזו עובדת מצוין- אבל לא תמיד. התרנגול קורא בבוקר. מייד לאחר מכן זורחת השמש. האם קריאת התרנגול גורמת לשמש לזרוח? אנחנו נותנים כאן יותר מדי קרדיט לעופות, לדעתי.

כשל רגרגסיה

ההסתמכות על הסיבתיות מביאה לסוג נוסף ונפוץ במיוחד של הטייה קוגניטיבית: כשל רגרסיה. אוהדי הספורט בארצות הברית יודעים שספורטאי שהופיע על שער המגזין Sports Illustrated הוא אבוד, הלך עליו. מכאן ואילך הביצועים שלו ילכו וירדו, הוא יפספס את הקליעות לסל, או את החבטות או את הט'אצדאונס. אפילו המגזין עצמו התייחס לג'ינקס הזה, כששם חתול שחור על השער בשנת 2002.

מהיכן מגיע הנאחס? כששחקן מופיע על שער ה-SI, הוא כמעט תמיד נמצא בשיא הקריירה שלו: הנצחונות מגיעים בזה אחר זה, הכדור נכנס לסל באחוזים מדהימים. אבל לכל שחקן יש ממוצע ביצועים, וחוקי ההסתברות מכריחים את הביצועים להתכנס- בטווח הארוך- לממוצע שלהם. סביר להניח שלאורך השבועות והחודשים שאחרי תמונת השער אחוזי הקליעה ישובו לכיוון הממוצע, והנצחונות לא ימשיכו לזרום בקצב הגבוה הקודם. זוהי ה'רגרסיה לכיוון הממוצע', וזהו כשל הרגרסיה: אנחנו רוצים להאמין שלפעולות שלנו יש השפעה על האירועים, גם אם למעשה הם אינם תלויים בנו כלל. כשקבוצת כדורגל מסוימת, למשל בני יהודה (בחירה אקראית לחלוטין) מפסידה כמה שבתות ברצף, ואז תרנגול חודר למגרש במקרה בדיוק כשהרגרסיה נכנסת לפעולה והקבוצה מנצחת סוף סוף- כולם בטוחים שהתרנגול אחראי לניצחון. כמו שאמרתי, אנחנו נותנים יותר מדי קרדיט לעופות.

גם לחצים חברתיים יכולים להביא להטיות קוגנטיביות. דוגמא מוכרת היא 'הטיית הפולריזציה של הקבוצה': כשקבוצה צריכה לקבל החלטה, ההחלטה שתתקבל תהיה תמיד קיצונית יותר מאשר ההחלטה שכל אחד מהחברים היה מחליט לו היה לבדו. מחקרים שנערכו בארצות הברית על מושבעים במשפטים אזרחיים הוכיחו זאת היטב: אם המושבעים נוטים להעניק פיצויים נרחבים לקורבן, הפיצוי הכספי שיוחלט עליו לאחר ההתדיינות המשותפת בחדר הסגור יהיה כמעט תמיד גבוה יותר מהסכום שכל מושבע חשב עליו לפני הדיון. זה נכון גם בכיוון ההפוך: אם הם נטו להעניק פיצוים נמוכים, הפיצוי הסופי יהיה אפילו נמוך עוד יותר. כשחושבים על התופעה הזו לעומק, מגלים שהיא מטרידה מאוד. אנחנו בדרך כלל נותנים כוח לממשלות ולא לשליטים בודדים מתוך הנחה שקבוצה של מנהיגים תהיה שקולה ומחושבת יותר מאשר מחליט יחיד. זו הסיבה שיש לנו ממשלה ולא שילטון דיקטטורי. והנה מסתבר שדווקא ההטייה הקוגניטיבית מביאה לכך שהדיון הקבוצתי הוא זה שגורם לקיצוניות גבוהה יותר. אני מניח שהפסיכולוגים של העתיד יגרדו את ראשם בתימהון כשהם יבחנו כמה מההחלטות של ממשלת ישראל מהשנים האחרונות…טיפ ממני: חפשו את הכשל הקוגניטיבי.

הגורם הרביעי והאחרון להטיות קוגנטיביות הוא, כנראה, החשוב מביניהם.

העולם עומד להיכחד

בוקר אחד, בשנת 1954, נתקלו שלושה פסיכולוגים בכתבה מסקרנת באחד העיתונים. מריון קייצ', עקרת בית משיקגו, טענה שקיבלה מסרים מכוכב קלאריון לפיהם העולם עומד להיכחד בשיטפון גדול. החייזרים נתנו למריון תאריך מדויק, ה-21 בדצמבר, והבטיחו להציל מההשמדה את מי שיטהר את נשמתו בזמן. על פי הכתבה מריון הצליחה לאסוף סביבה כמה עשרות מאמינים והם עסוקים בהכנות לקראת יום הדין: הם עזבו את בתיהם, התפטרו מעבודותיהם ומכרו את כל רכושם הארצי.

שלושת הפסיכולוגים- לאון פסטינגר, הנרי ריקן וסטנלי שאכטר- הבינו שעומדת בפניהם הזדמנות מחקר מצוינת. חברי קבוצתה של מריון היו מחויבים מאוד, במעשים ובמילים, לאמונתם. בהנחה הזהירה שיום הדין לא באמת יגיע ב-21 בדצמבר, מה תהיה התגובה בתוך הקבוצה? איך יפתרו המאמינים את הקונפליקט הנפשי שבין אמונתם החזקה והמציאות הבלתי ניתנת להכחשה? הפסיכולוגים החליטו להצטרף לקבוצה במסווה של מאמינים אמיתיים, ולעקוב אחר האירועים. הם העלו את קורות הקבוצה על הכתב בספרם "כשהנבואה נכשלת", אותו פרסמו ב-1956.

בלילה שבין ה-20 וה-21 בדצמבר הייתה התרגשות גדולה בקבוצה. בחצות הלילה הייתה אמורה להגיע הצלחת המעופפת שתאסוף אותם, שעות ספורות בלבד לפני השיטפון הגדול. לצורך העניין הסירו המאמינים את כל חפצי המתכת מגופם, כולל ריצ'-רצ'ים וכפתורים, והתרכזו בחדר אחד בתוך ביתה של מריון. הדקות נקפו. ההמתנה הייתה מתוחה.

שעת חצות הגיעה, ועדיין אין זכר לחייזרים. בחצות וחמש דקות הצביע מישהו על שעון נוסף שעמד בחדר, שמחוגיו הראו 11:55. חיוכים של הקלה: זו כנראה השעה האמיתית.

חצות ועשר דקות. ספירת מלאי: צלחת מעופפת- אין. הקבוצה ישבה בדממה, הלם אחז בחבריה. ארבע לפנות בוקר. דממה עדיין עטפה את חברי הקבוצה ההמומים. האם החייזרים הכזיבו אותם וגם הם עומדים למות בשיטפון הנורא? מריון החלה לבכות. ארבעים וחמש דקות מאוחר יותר היא קיבלה לפתע מסר נוסף מהחייזרים: המאמצים ההירואים שעשתה הקבוצה הקטנה שיכנעו את אלוהים לחוס על בני כדור הארץ, והשיטפון נמנע. חברי הקבוצה היו מאושרים..פרט לכמה בודדים שהבינו את המצב לאשורו. רובם המכריע של המאמינים חיבקו את המסר החדש בשתי ידיים והיו מרוצים ממנו מאוד. העולם ניצל, והכל בזכותם.

מה התרחש אצל המאמינים? מבחינה רציונלית, עצם העובדה שהעולם המשיך להסתובב בבוקר ה-21 בדצמבר הייתה אמורה לשכנע אותם שאמונתם הקודמת הייתה מוטעית, אבל זה לא מה שקרה. במילים אחרות, הם חוו 'דיסוננס קוגניטיבי': הבדל גדול ובולט בין תמונת העולם שציירו לעצמם לבין המציאות הממשית. הפתרון שלהם לבעיה הזו- מציאת הסבר אלטרנטיבי שמשתלב היטב באמונתם הקודמת- התאים לתאוריה של פסטינגר ושות' לגבי האופן שבו מתמודד המוח האנושי עם קונפליקטים קוגניטיביים דומים. המוח כמעט תמיד יעדיף את ההמשכיות הפנימית, את תמונת העולם המוכרת- על פני המציאות החיצונית. הוא יתעלם מעובדות מסוימות, יצבע עובדות אחרות בצבעים חדשים ובאופן עקרוני יעשה שמיניות באוויר- אבל ידבוק בשלו. ההתנהגות הזו בולטת במיוחד כשהאדם כבר מחויב ציבורית לעמדותיו הקודמות, וסטיה מהן עשויה להתפרש כבושה והודאה בכישלון.

תאוריית הדיסוננס הקוגנטיבי מסבירה היטב כמה מהאספקטים הלא-רציונליים בהתנהגות האנושית. לדוגמא: מחקרים רבים שנערכו בבתי ספר הראו שאם מספרים למורה שתלמידים מסוימים (שנבחרו באופן אקראי לחלוטין) הם טובים וחכמים יותר מאחרים ויש בהם המון פונטציאל בלתי מנוצל- התלמידים האלה אכן יקבלו לאחר מכן ציונים טובים יותר. זהו 'אפקט פיגמליון': הציפיות של המורה מהתלמיד משנות את ביצועי התלמיד. המורה יתאמץ וישקיע כדי להביא את ביצועיו של התלמיד קרוב יותר אל תמונת העולם של המורה. באותו האופן, אם אמרו למורה שתלמיד מסוים הוא לא טוב- ציוניו של התלמיד יירדו, מאותה הסיבה בדיוק.

הדיסוננס הקוגניטיבי מסביר גם את 'אפקט ההילה': תכונה או מאפיין בודד של אדם מוכלים על כולו. אנשי כוח-אדם יודעים שלפעמים מראיינים נוטים לשפוט מועמדים לעבודה באופן שגוי על סמך תכונה אחת חיובית או שלילית, שמשליכה על כל חוות הדעת עליהם. למשל, אדם שלובש משקפיים מקבל תדמית אינטלקטואלית. יש לחנך את המראיינים להמנע משגיאה זו כדי שלא לגייס אנשים לא מתאימים ולפספס מועמדים טובים.

הפסיכולוג ברטרם פורר ערך ניסוי מסקרן בשנת 1948. הוא נתן לנבדקים למלא שאלון אישיות מפורט: קורות חיים, אהבות, תחביבים, חיות מחמד ומה לא. ואז זרק את השאלון לפח וחילק להם- לכולם- את התיאור הבא על אישיותם:

"אתה זקוק לאהבה והערצה של אנשים אחרים, אבל אתה נוטה להיות ביקורתי ביחס לעצמך. למרות שיש לך כמה חולשות אנושיות, אתה מסוגל בדרך כלל לפצות עליהן. יש לך יכולות רבות שאינך עושה בהן שימוש ושלא ניצלת לתועלתך. למרות שכלפי חוץ אתה נראה בעל משמעת ושליטה עצמית- בתוכך אתה נוטה להיות מודאג וחסר ביטחון."

הנבדקים לא ידעו, כמובן, שלכולם יש את אותו הטקסט, שברטרם גזר ממדור האסטרולוגיה באחד העיתונים. הוא ביקש מהם לדרג את נכונותו בסולם של 1 עד 5. הדירוג הממוצע שנתנו הנבדקים לקשקוש הזה היה 4.2: התאמה טובה למדי לאישיות שלהם. בכל המחקרים שחזרו על הניסוי מאוחר יותר, הציון הממוצע הוא תמיד 4.2.

אפקט פורר

הנטייה הברורה של בני אדם לקבל תיאור אישיות שלהם כנכון אם הוא מחמיא להם, מכונה 'אפקט פורר'. אפקט פורר הוא דוגמא להטייה קוגניטיבית רחבה יותר, המכונה 'הטיית האישור': אדם נוטה לייחס חשיבות גדולה יותר לממצאים אשר תומכים בהשערה מסוימת שלו ולהתעלם מממצאים שמתנגדים לה. דוגמא נוספת להטיית האישור היא אפקט ה'טוב-יותר-מהממוצע': כשמבקשים מקבוצת סטודנטים לדרג את מידת הפופלאריות שלהם בחברה, תשעים וחמישה אחוזים מהם ידרגו את עצמם כפופולאריים מעל הממוצע- למרות שהדבר בלתי אפשרי, כמובן, מבחינה סטטיסטית. ההומוריסט דייב בארי רב האבחנה הגדיר זאת היטב: "אם יש משהו שמאחד את כל בני האדם, ללא קשר לדת, גזע ומין- זו התחושה שאנחנו נהגים טובים מעל הממוצע." האפקט הזה מסביר גם מדוע כל ההורים חושבים שהילדים שלהם מבריקים וחכמים יותר מכל שאר הילדים (חוץ מהילדים שלי, כמובן- הם באמת מבריקים!).

הרצון שלנו לצבוע את העולם בצבעים הפרטיים שלנו גורם לנו לשגות באופן עקבי בהבנת בני אדם אחרים. הפסיכולוגים מכנים זאת 'טעות הייחוס הבסיסית': כשאנחנו שופטים פעולות של בני אדם אחרים, אנחנו מעניקים משקל יתר לתכונות ולאופי שלהם (כפי שאנחנו רואים אותם, כמובן) על פני גורמים חיצוניים. למשל, אנחנו נוטים להאשים הומלסים שהם עצלנים ולא מוכנים למצוא לעצמם עבודה, ולא לוקחים בחשבון את נסיבות חייהם המיוחדות והעצובות שאולי הביאו אותם למצב הזה. התופעה הזו מתהפכת לחלוטין כשזה נוגע אלינו- זו 'ההטייה לטובת עצמי': אנחנו נוטים לייחס לכשלונות שלנו סיבות חיצוניות, גורמים שעליהם לא היה לנו שום שליטה ולכן הכישלון שלנו היה בלתי נמנע. הצלחות, לעומת זאת, אנחנו עדיין מייחסים לגורמי האופי הפנימיים שלנו, כמה מפתיע. אבל אל דאגה, ההטייה לטובת עצמי היא תופעה בריאה לגמרי: אנשים שלא מסוגלים לצבוע את המציאות בורוד כדי לרומם את האגו של עצמם נוטים לפתח דיכאונות.

אז מה המסקנה מכל זה? האם נגזר עלינו להתקיים עם מוח עתיר כשלונות וחסרונות, שמתעקש להוליך אותנו שולל בכל פעם שהמציאות לא מתאימה לו? כן. כולנו- גם אני, גם אתם- סובלים ונמשיך לסבול מהטיות קוגניטיביות. כדאי שנתרגל לזה ונתחיל לשאול את עצמנו איך אנחנו יכולים לנצל את המצב לתועלתנו- וזה בהחלט אפשרי. אי אפשר לסמוך על בני אדם שיקבלו החלטות רציונליות ונכונות באופן מושלם, אבל אפשר לסמוך עליהם שהם יטעו כל פעם לאותו הכיוון.

דן אריאלי, פרופסור ישראלי בארצות הברית, הגה את הניסוי הבא. הוא התגנב למעונות הסטודנטים באוניברסיטה שלו והניח במקרר שבמטבח המשותף צלוחית ועליה כסף מזומן. הוא חזר כעבור מספר ימים, והכסף היה עדיין בצלוחית. הוא החליף את הכסף המזומן בשישיית בירות. כשחזר כעבור מספר ימים הבירות נעלמו כלא היו. בניסוי זה ואחרים אריאלי הוכיח שהפיתוי לגנוב גבוה יותר ככל שהעצם הנגנב מרוחק יותר, מבחינה קונספטואלית, מכסף מזומן. בעבודה, למשל, אף אחד מאיתנו לא יעז לגנוב שני שקלים מהקופה הקטנה- אבל כמעט כולם לוקחים הביתה עט או מחדד מדי פעם, שגם הם שווים שקלים בודדים. מה אפשר לעשות עם ההטייה הזו? אפשר להכיר אותה ולתכנן את הפעילות בעסק שלנו בהתאם. רק האנשים הישרים והאמינים ביותר צריכים לקבל גישה למחסן, שם אפשר לגנוב מוצרים שאינם כסף מזומן. את השטרות המרשרשים נפקיד בידיהם של אלו שאנחנו סומכים עליהם פחות. נשמע אבסורדי? טוב, אני מהנדס חשמל, לא פסיכולוג. אל תבואו אלי לבקש החזרים כספיים.

ואם אם כבר אנחנו נשברים, נכנעים להטייה הקוגניטיבית ומשתכנעים שיש לנו סיכוי אמיתי לזכות בלוטו רק מכיוון שבכל שבוע יש מישהו שזוכה בלוטו, כדאי לפחות לנצל את חולשותיהם של אחרים. עובדה ידועה היא שאנשים נוטים שלא לסמן בלוטו מספרים שעלו בגורל בשבוע הקודם. הם מאמינים, כנראה, שכדורי הלוטו יודעים מה קרה בשבוע שעבר ולכן אין סיכוי שאותו המספר יופיע פעמיים. אנחנו דווקא נסמן את המספרים שיצאו בשבוע שעבר, וכך אם נזכה- לא נצטרך להתחלק עם הרבה אנשים בזכיה. אבל אם הטיפ שלי עוזר לכם לזכות- אתם תתחלקו איתי קצת, נכון? אל תהיו רעים.

 

[עושים היסטוריה] 55: שפוי, לא שפוי- על הניסויים החשובים ביותר של הפסיכולוגיה

הפודקאסט עושים היסטוריה
פרק זה מביא את סיפורם של כמה מהניסויים הדרמטיים והמשפיעים ביותר של מדע הפסיכולוגיה. חשבתם שפסיכולוגים טובים רק בלהקשיב? תחשבו שוב. כשזה מגיע לניסוי מעבדה, חלק מהפסיכולוגים ידעו גם לבצע.
-מדוע אילף פאבלוב את הכלבים שלו לשכב בשקט על שולחן הניתוחים?
-מה הקשר בין אדולף אייכמן, מכות חשמל במרתפי ייל ומקדונלד'ס?
-ומדוע נאלצו המתנדבים של רוזנהאן להתאמץ, אבל ממש להתאמץ, כדי להוכיח שהם אכן שפויים?
כל זאת ועוד בפרק שלפניכם. תודה רבה לשני רפאלי שסייעה לי רבות בתחקיר, ולויקטור בן עזרא שכרגיל סייע בהכנת הפרק. בפינת האורח שלנו: יובל מלחי, הקול והמוח שמאחורי 'קטעים בהיסטוריה', בחלקו השני של סיפור על מלחמה לאור נרות: על 'הצב', הצוללת המבצעית הראשונה.
ניר דהן, החידונאי שלנו, ינסה לשבור את חוק שימור האנרגיה באמצעות…קפיץ וחוט. אל תתנו לו לעשות את זה- חפשו את התשובות בפורום שלנו.
האזנה נעימה!
רן

מילגרם, אלברט הקטן ורוזנהן – הניסויים החשובים בפסיכולוגיה

 כתב: רן לוי

כולנו יודעים שניסויים הם הבסיס לכל המדע. אחד העקרונות החשובים של הקידמה המדעית, ואולי החשוב ביותר, הוא שעד שהתאוריה לא הוכחה בניסוי היא לא יותר מאשר השערה ושמספיק ניסוי אחד כדי למוטט תאוריה שעמדה איתנה במשך זמן רב. מילים כמו 'כימיה' ו'ביולוגיה' מיד מעלות אצלנו אסוציאציות של טכנאים בחלוקי מעבדה לבנים, רוכנים מעל למבחנות ומבערים.

אבל כשזה מגיע לפסיכולוגיה, 'ניסוי' אינה המילה הראשונה שקופצת לנו לראש. פסיכולוגיה, בסופו של דבר, אינה 'מדע מדויק'. הפסיכולוג אינו יכול לפתוח את הגולגולת ולבחון את גלגלי השיניים שמסתובבים בפנים- הוא יכול רק להתבונן, להקשיב, לשאול שאלות, להסיק מסקנות ולקחת כסף. הפסיכולוגית המעשית היחידה שאני מכיר היא הבת שלי. כדי לגרום לי לקנות לה ממתקים, היא מנסה באופן שיטתי ומתודי את כל טכניקות השכנוע האפשריות- החל מתחינה וחנופה זולה, דרך איום, ניצול רגשות האשם של אבא וכלה בהסתה כנגד ההורה השני.

ההנחה הזו, שפסיכולוגיה אינה מדע ניסויי, הייתה נפוצה בין הפילוסופים היוונים הקדומים. אריסטו וחבריו האמינו שפסיכולוגיה היא חלק מהפילוסופיה. על חוקר הנפש להתהלך הלוך ושוב בחצר האקדמיה כשמבט חמור סבר על פניו, לחשוב מחשבות עמוקות על החיים וטבע האדם ומתוך ההתבוננות הפנימית הזו להסיק מסקנות על הנפש. הבת שלי כבר הבינה שמחשבות עמוקות על טבע האדם לא יביאו לה סוכריות, ולשאר המדע נדרשו עוד אלפיים שנה כדי לתפוס את הפרינציפ.

ווילהלם וונדט היה רופא גרמני שחי ופעל לקראת סוף המאה ה-19. הוא נחשב לאחד מאבות הפסיכולוגיה המודרנית, ולמי שביסס את מעמדה כמדע נפרד מהפילוסופיה.  וונדט הגיע מעולם המדעים המדויקים, ואפילו היה עוזרו של הרמן פון הלמהולץ– הרופא שהיה גם פיסיקאי, וניסח את חוק שימור האנרגיה. עם רקע שכזה, קל להבין מדוע האמין וונדט שתיאור מושלם של ההכרה האנושית אפשרי אך ורק דרך ניסויים ברורים וחדים. החשיבה והרגש, כתב וונדט בעשרות מאמרים וספרים, הן פעילויות מוחיות מוגדרות– ולא תוצאה של ערפל ערטילאי שהמיסטיקנים נוהגים לכנות בשם 'נשמה'.

וונדט הקים את המעבדה הראשונה בעולם למחקר פסיכולוגי ושם ביקש לחקור את הנפש כמו שחוקרים תופעות פיזיקליות. היו גם מתנגדים לגישה זו. הרי כל גירוי חיצוני הוא בסך הכל השפעה על מערכת העצבים, על החומר עצמו. כשאנחנו מעבירים זרם חשמלי דרך רגל של צפרדע מתה, הרגל מקפצת- אבל לקפיצה הזו אין שום קשר ל'חוויה הפנימית' של הצפרדע שבכלל נמצאת אי שם בביצה הגדולה שבשמיים. אז איך אפשר, שאלו המבקרים, להפריד בין הנפש והמוח?

אך וונדט טען שאם הגירויים יהיו פסיכולוגיים לגמרי, ולא פיסיים- דהיינו, דיבורים וגירוי חושי במקום מכות חשמל- נוכל ללמוד על התהליכים המתרחשים בתוך החומר האפור טוב יותר מאשר עם סכין חדה. גישתו זו זכתה להצלחה רבה, ומעבדות רבות קמו במקומות אחרים. וונדט אף ייסד את הירחון הראשון למחקר פסיכולוגי, מגזין שריכז מאמרים ודיווחים מעולם המחקר והפגיש רעיונות וחוקרים מכל קצוות תבל.

איבן פאבלוב

אחד מאותם חוקרים היה איבן פטרוביץ פאבלוב הרוסי, שפעל בראשית המאה העשרים. כמו וונדט, גם פאבלוב הגיע אל הפסיכולוגיה כמעט במקרה, דרך הרפואה.

ההתמחות של פאבלוב הייתה חקר מערכת הדם ומערכת העיכול, ואת עיקר מחקריו ביצע על כלבים. אפשר לחשוב שאין קשר בין קיבה של כלב למוחו של אדם, אבל תסמכו על הפסיכולוגים שאם ישנו קשר כזה הם כבר יגלו אותו. לפאבלוב הייתה גישה מרעננת לניסויים בבעלי חיים- הוא רצה את חיות הניסוי שלו בריאות, עירניות ושמחות. לכן הוא אילף את הכלבים שלו לשכב בשקט על שולחן הניתוחים, ופיתח את יכולת הניתוח שלו לדרגת מיומנות שאיפשרה לו לחתוך את העור במינימום כאב כדי להחדיר את הצינורות הנדרשים. הגישה הזו השתלמה לו ביותר: הוא זכה בפרס נובל על כמה גילויים חשובים בתחום הפרשות מיצי העיכול והרוק, בזכות יכולתו לעקוב אחר שינויים פיסיולוגיים בזמן אמת אצל בעלי החיים.

כל בעלי הכלבים יודעים שכשהם ניגשים למלא את קערת המזון, הכלב מזהה בבירור שהאוכל בדרך ולרוב יקפוץ וינבח בשמחה. גם פאבלוב שם לב שעצם ראיית המזון תגרום מייד לפעילות מוגברת של בלוטת הרוק אצל הכלב. לכאורה אילו שני פנים של אותה התופעה- אבל אין זה כך. קפיצות ונביחות הם תגובה מודעת אצל הכלב, תוצאה של חשיבה מסוימת. הפרשת רוק, מאידך, היא תגובת רפלקס שלכלב אין עליה שליטה. עובדה זו עוררה אצל פאבלוב שאלה מעניינת שחרגה מתחום מיצי הקיבה ועברה אל הפסיכולוגיה: האם ניתן לאלף את התגובות הבלתי-רצוניות של הגוף? זאת אומרת, האם ניתן ללמד את הגוף להגיב באופן נשלט גם בתגובות שאין לו עליהן שליטה?

הניסוי של פאבלוב

לצורך בחינת העניין הזה תכנן פאבלוב את הניסוי שהפך להיות מזוהה ביותר עם שמו. הוא ביקש לנטרל את השפעתם של גירויים מוכרים על הכלב, כדי שתוצאות הניסוי יהיו אוביקטיביות לחלוטין ולא קשורות באופן כלשהו להיסטוריה של הכלב- למשל, לסוג מזון שהוא אולי אוהב במיוחד. על כן הוא החליט שהגירוי בניסוי יהיה גירוי 'ניטרלי', כזה שביום יום אין לו שום משמעות מיוחדת עבור הכלב: למשל, זמזום או צלצול בפעמון. בכל פעם שהוגש לכלבים מזון, פאבלוב הפעיל את הגירוי הניטרלי- במילים אחרות, צלצל בפעמון. אחרי עשרים פעמים כאלה, הכלבים החלו להפריש רוק כאשר שמעו את הצלצול בלבד, אפילו ללא המזון.

התגובה הזו היא למעשה למידה: הכלבים למדו לקשר בין הגירוי הניטראלי של הפעמון לתגובה הלא-רצונית של הפרשת הרוק. תהליך זה מכונה היום 'התנייה פאבלובית', או 'התנייה קלאסית', והוא מראה לנו שניתן ללמד את הגוף להגיב גם בדרכים שלכאורה לגוף אין שליטה עליהן. לרעיון הפשוט הזה ישנן השלכות מרחיקות לכת בעולם הפסיכולוגיה והרפואה. תפתחו את הטלוויזיה על אחד הערוצים המסחריים וחכו לפרסומות- לא, על תעברו לערוץ השני. בעצם, אתם יכולים לעבור, גם שם יש פרסומות באותו הזמן. הביטו בפרסומת ותראו את ההתנייה הפאבלובית בפעולה: הקופירייטר מנסה ליצור במוחנו קשר ברור בין המותג שלו לתחושות ורגשות לא-רצוניות. כפית סוכר וכמה צבעי מאכל בתוך פחית של משקה קל מתחברים אל האושר האידילי של החופש ורוח הנעורים. מדוע? כי בכל פעם שאתם שומעים את שמו של המשקה, אתם רואים חבורה של צעירים קופצים מעל מרפסות ורוקדים במסיבה. למי שפיספס את האנלוגיה אז תרשו לי לאיית אותה במפורש: אנחנו הכלבים של פאבלוב, רק שאותנו מאביסים במזון קצת פחות איכותי. לגילוי של פאבלוב ישנן גם השלכות לגבי חקר מערכת העצבים ואופן השליטה של המוח עליה.

ג'ון ווטסון וביהביוריזם

מי שלקח את תוצאות הניסוי של פאבלוב אל הקצה המרוחק שלהם היה ג'ון ווטסון, חוקר באוניברסיטת שיקגו. באותה התקופה, ימי ראשית המאה העשרים, הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד זכתה להצלחה מרובה והייתה הזרם הדומיננטי ביותר בפסיכולוגיה. ווטסון לא אהב לשמוע את הדיבורים על דחפים בלתי מודעים וקונפליקטים נסתרים בתוך נפש האדם: אלו דברים שאי אפשר למדוד ואי אפשר להוכיח. הוא האמין שצריך להתייחס אל המוח כאל 'קופסא שחורה'- לא במובן ההתרסקותי של מטוסים, אלא במובן המקורי שלה במדעים המדוייקים: תיבה אטומה שאין לדעת מה מתרחש בתוכה, ואפשר רק לבחון את הקלט שלה (דהיינו, הגירויים החיצוניים) והפלט שלה (ההתנהגות והתגובות האנושיות.) הגישה הזו כונתה 'ביהייביוריזם' (מהמילה Behavior, התנהגות), והיא זכתה לפופלאריות אצל פסיכולוגים רבים שביקשו לתת למדע שלהם אופי 'מדעי' יותר ממה שפרויד וקישקושי רורשאך שלו יכלו לספק להם.

ספציפית, ווטסון האמין שבאמצעות סדרה מתאימה של גירויים חיצוניים הוא מסוגל לשלוט באופן אבסולוטי על ההתנהגות האנושית. במילים אחרות, הוא ביקש להכליל את ההתנייה הפאבלובית על כל ההתנהגות האנושית, ולא רק על תגובות מסוימות פה ושם. במילותיו של ווטסון:

"תנו לי שניים עשר תינוקות בריאים שאוכל לגדל אותם בעולם שאגדיר בעצמי, ואני מבטיח לקחת כל אחד ולאמן אותו להתמחות בכל דבר שאבחר: דוקטור, עורך דין, אמן, סוחר, שודד וגנב- בלי קשר לנטיותיו, יכולותיו והגזע של אבותיו."

זו הייתה הצהרה פרובוקטיבית ביותר, במיוחד בתקופה שבה למעמדות עדיין היה תפקיד משמעותי מאוד בתרבות המערבית. אם ווטסון צודק, אזי אין שום הבדל אמיתי בין האציל בטירה לסרסור בקרן הרחוב- פרט לעובדה שאחד מרוויח את כספו תוך כדי ניצול של אחרים, והסרסור לפחות שומר על הבנות שלו מפני לקוחות אלימים במיוחד. ווטסון טען שהאציל והסרסור הם תוצאה של חינוך וסביבה, ולא תורשה גנטית או דם כחול. כמובן שאי אפשר היה באמת לגדל ילדים לאורך זמן ולבחון את הטענה במציאות, אז ווטסון נאלץ להסתפק בניסוי פשוט יותר- אבל לא פחות פרובוקטיבי.

ניסוי 'אלברט הקטן'

בשנת 1920 לקחו ווטסון ועוזרת המחקר שלו, רוזלין ריינר, תינוק בן עשרה חודשים בשם אלברט ונתנו לו לשחק עם חולדה קטנה וחמודה. לאלברט הקטן לא הייתה שום סיבה לפחד מהחולדה, והוא אכן ליטף אותה- או לפחות נתן לה את הצביטות והמעיכות שתינוקות בני עשרה חודשים מחשיבים כליטופים אוהבים.

בשלב הבא של הניסוי ווטסון השמיע רעש חזק ולא נעים בכל פעם שהכניסו את החולדה לחדר. אלברט נבהל מהרעש והחל לבכות- וכעבור זמן מה החל לבכות גם כשהוכנסה החולדה מבלי שהשמיעו לו את הרעש המפחיד. זאת ועוד, אלברט הפגין פחד גם מבעלי חיים אחרים שיש להם פרווה דומה לזו של חולדה- כלומר ארנב או חתול. התוצאה הזו הוכיחה, לפחות באופן מצומצם, את טענותיו של ווטסון- שהוא מסוגל לגרום להתנהגות מסוימת אצל בני אדם באמצעות סידרה של גירויים חיצוניים. הוא רצה להשלים את הניסוי ולבטל אצל אלברט את ההתנהגות החדשה באמצעות חשיפה לגירויים הפוכים- אבל אלברט הוצא מבית החולים לפני שווטסון הספיק להמשיך בניסוי.

חשיבותו של ניסוי 'אלברט הקטן' הייתה בכך שהפריכה חלק מהרעיונות הפרואידיניים והראה שלא כל ההתנהגויות נובעות מתוך התרחשויות בתת-מודע האנושי. ניתן בהחלט לשלוט בהתנהגות של בן אדם באמצעים פשוטים וברורים הרבה יותר. מאז כבר גילינו שהפסיכולוגיה האנושית מורכבת הרבה יותר ממה שווטסון והביהביוריסטים רצו להאמין, אבל ניתן לעשות שימוש בחלק מהרעיונות הללו במקרים מסוימים כגון טיפול בפוביות.

לניסוי של ווטסון התלוותה עוד שערוריה מעניינת. הסיבה לא הייתה בעקבות הניצול של תינוק קטן לצרכי מחקר (האתיקה הרפואית לא הייתה כה מפותחת אז), אלא בעקבות רומן שהתפתח בין ווטסון לרוזלין ריינר, העוזרת הצעירה שלו. אישתו של ווטסון גילתה מכתב אהבה ששלחה ריינר אל ווטסון והבינה במה מדובר- אבל כדי לקבל הסדר גירושים טוב יותר, היא הייתה זקוקה למכתב אהבה שווטסון שלח לריינר. באופן אירוני, הזוג ווטסון היו מכרים טובים של הוריה של רוזלין ריינר- עובדה שיכולה ללמד גם על הפרשי הגילאים בין ווטסון והעוזרת שלו. בזמן ארוחת ערב אצל ההורים של ריינר, אישתו של ווטסון התנגבה לחדר השינה של רוזלין ומצאה שם מכתבי אהבה של בעלה. העניין התפוצץ באופן מכוער במיוחד בכל כותרות העיתונים, כולל הדלפות של מכתבי האהבה, והסתיים בפיטוריו של ווטסון מהאוניברסיטה בה לימד. למרות זאת ווטסון יצא ברווח מכל הפרשה: הוא התחתן עם רוזלין, ועבר לעבוד בתעשיית הפרסום- שם ניצל את הידע שלו בפסיכולוגיה האנושית לעשיית כסף רב.

ניסוי מקדונלד'ס

שני הניסויים האחרונים עליהם דיברתי, של פאבלוב וווטסון, מעלים שאלה מעניינת. ניסויים בתנאי מעבדה זה טוב ויפה, אבל מה קורה בעולם האמיתי? בכימיה, אתה יכול להיות בטוח שהתגובה הכימית תתרחש בטבע בדיוק כפי שהתרחשה במבחנה- אבל האם ניתן לומר את אותו הדבר גם על הניסויים הפסיכולוגיים? התשובה היא כן, והנה דוגמא מצויינת לכך.

בתשיעי באפריל, 2004, צלצל הטלפון בסניף מקדונלד'ס בעיירה מאונט וושינגטון, קאנטקי. דונה סומרס, סגנית מנהלת הסניף, הייתה במשמרת והרימה את השפורפרת. על הקו היה אדם שהזדהה כשוטר. איתו על הקו השני, אמר השוטר, נמצא מנהל הסניף והם מטפלים בעניין פלילי חשוב: אחת העובדות, צעירה בשם לואיז, נחשדת כי גנבה ארנק מאחד הלקוחות.

השוטר נתן לדונה תיאור מדויק של לואיז, ולא היה ספק כי היא החשודה בגניבה. בקול תקיף ובוטח הוא הורה לדונה לכלוא את לואיז במשרד הסניף עד שיגיעו כוחות המשטרה המקומיים לעצור אותה. דונה עשתה כן, ואז פקד עליה השוטר להפשיט את לואיז ולבצע חיפוש בבגדיה כדי לאתר את הארנק הגנוב. לואיז מחאה בתוקף וטענה שאין לה מושג במה מדובר, אבל דונה החליטה לציית להוראותיו של השוטר. היא הכריחה את לואיז להתפשט ולקחה את בגדיה.

הדקות חלפו ורכבי המשטרה טרם עצרו מול הסניף, אך השוטר בטלפון הבטיח לדונה שהם בדרכם. סגנית המנהלת הסבירה לו שהיא מוכרחה לטפל בלקוחות, והשוטר הסכים שארוסה של דונה- בחור בשם וולטר ניקס– ישמור על החשודה. וולטר נטל את השפורפרת מדונה ונותר בחדר הסגור עם לואיז.כאן כבר החלו העניינים לצאת משליטה. השוטר הורה לוולטר להכריח את לואיז לרקוד בעירום מולו, ווולטר שיתף פעולה ברצון. לואיז הייתה מפוחדת עד אימה, בוכה ורועדת לסירוגין. בהמשך הכריח אותה וולטר, בהוראות השוטר, לשבת על ברכיו ולנשק אותו- ולבסוף גם לבצע בו מין אוראלי. כל אותו הזמן הייתה דונה מחוץ למשרד וטיפלה בלקוחות, כך שלא הייתה מודעת למתרחש מאחורי הדלת הסגורה.

כעבור כשלוש שעות הזדמן עובד נוסף של הסניף אל המקום, ודונה ביקשה ממנו שיעזור לה ולארוסה בפיקוח על העצורה. העובד סירב לשתף פעולה- כל העניין נשמע לו מופרך לחלוטין. סניף המשטרה המקומי נמצא במרחק של מאות מטרים ספורים מהם- איך יכול להיות שלוקח לשוטרים שעות להגיע למקום?

לפתע נדלקו במוחה של דונה נוריות אזהרה מהבהבות. סוף סוף החליטה להתקשר אל מנהל הסניף- כשזכור היה אמור להיות על הקו השני בשיחה עם השוטר- ולקבל ממנו הנחיות נוספות. היא התקשרה אל המנהל, אבל הוא לא היה בשום שיחה: הוא ישן שנת ישרים בכל שלוש השעות האחרונות. דונה הבינה שמישהו עבד עליה. היא הרימה את השפורפרת לדבר עם 'השוטר'- אבל הוא ניתק מייד. כעת כבר הייתה דונה בהיסטריה מוחלטת. היא התקשרה למשטרה- המשטרה האמיתית, הפעם- ומיהרה לשחרר את לואיז המפוחדת ולהחזיר לה את בגדיה. השוטרים הגיעו למקום, עצרו את וולטר ניקס וגבו עדות מכל המעורבים.

אני מניח שלרוב המאזינים הסיפור הזה נשמע הזוי לחלוטין. כיצד יכול להיות שסגנית מנהל הסניף, בחורה אחראית וישרה, הייתה כה נאיבית? איך הפך סניף שליו של מקדונלד'ס לסצינה שנדמה כאילו נלקחה היישר מתוך ספר של סטיבן קינג? אך במסגרת החקירה נתברר כי המתיחה הטלפונית האכזרית היא אחת מתוך עשרות מתיחות זהות שנעשו בעשר השנים האחרונות. במקרים רבים הייתה התוצאה דומה: האחראים במשמרת הפשיטו והתעללו בעובדים ה'חשודים' כביכול, לפי הוראות טלפוניות בלבד. האם יש משהו לא בסדר בתהליך קבלת העובדים של מקדונלד'ס, או שאולי אנחנו רואים כאן רק את קצהו הבוהק של קרחון גדול הרבה יותר?

ניסוי מילגרם

זאת הייתה שאלה שהטרידה גם את סטנלי מילגרם, פסיכולוג שעבד באוניברסיטת ייל שבארצות הברית בשנת 1961. אצלו התעוררה השאלה הזו בעקבות פתיחת משפטו של אדולף אייכמן, כאן בישראל. אייכמן טען שהוא בסך הכל היה בורג קטן במערכת הנאצית הגדולה, ושאין לו אחריות גדולה מהאחרים לגבי השמדת מאות אלפי יהודים. מילגרם ביקש לבחון את העניין הזה: האם יכול להיות שאנשים נורמטיביים ורגילים לחלוטין יבצעו מעשים אכזריים ומנוגדים למצפונם- רק מכיוון שמישהו אחר אומר להם שזה מה שעליהם לעשות? במילים אחרות, האם האכזריות הנאצית היא תוצאה של משהו לקוי בחינוך הגרמני, או שהשואה של העם היהודי יכולה הייתה להתרחש בכל עם, בכל מקום ובכל זמן?

הניסוי שתיכנן מילגרם לצורך העניין היה מצמרר באופן יוצא דופן. הוא הזמין כמה עשרות נבדקים, אנשים רגילים לחלוטין, להשתתף בניסוי בתחום הלמידה. הנבדק היה מגיע אל מרתפי האוניברסיטה, ושם פוגש שני אנשים נוספים. אחד היה נבדק נוסף כמוהו- שלמעשה היה שחקן שתול של מילגרם- והשני היה פסיכולוג בחלוק מעבדה בוהק ולוח כתיבה רשמי. הפסיכולוג הסביר לנבדק ולשחקן השתול את מהלך הניסוי: המטרה הייתה לבחון את התאוריה לפיה בני אדם לומדים טוב יותר תחת השפעת כאב. אחד מהם היה 'המורה' והשני 'התלמיד'. המורה היה צריך ללמד את התלמיד לשנן זוגות של מילים, ואם התלמיד נכשל בבחינה- לתת לו שוק חשמלי. עוצמתו של ההלם החשמלי הלכה והתגברה ככל שהמשיך התלמיד להכשל בבחינה. כדי שיבינו במה מדובר, קיבלו הנבדקים הדגמה- הלם חשמלי קטן שיבהיר להם שאכן מדובר בכאב מוחשי ואמיתי. החוגה שקבעה את עוצמת ההלם החשמלי הייתה על חמש עשרה וולט, העוצמה הנמוכה ביותר. בקצה השני של הסקאלה בחוגה, 450 וולט, היה שלט מאיר עיניים ובו כתוב בברור: "סכנה, מכת חשמל חמורה!".

לאחר מכן נערכה הגרלה (מזויפת שתוצאותיה היו ידועות מראש) שבה זכה הנבדק תמיד להיות המורה, והשחקן השתול היה התלמיד. התלמיד עבר אל החדר השני, נסתר מעיניו של המורה, ונקשר לאלקטרודות. הניסוי החל. הנבדק, בתפקיד המורה, החל מקריא באוזני התלמיד זוגות מילים, ואז בוחן אותו עליהן. התלמיד טועה- והמורה לוחץ על הכפתור. זעקת כאב נשמעת מהחדר הסמוך.

בשלב זה מרבית הנבדקים זזו בכסאותיהם בחוסר נוחות ושאלו את התלמיד אם הוא בסדר. הם לא ידעו זאת, אבל הזעקות היו מוקלטות מראש. התלמיד השיב שהוא בסדר, ורק כואב לו קצת. הניסוי המשיך.

בטעויות הבאות עוצמת ההלם החשמלי עולה למאה וחמישים וולט. הזעקות של התלמיד עם כל חישמול מקפיאות דם, והוא מבקש להפסיק את הניסוי. כאן מתערב הפסיכולוג שכיכול מנהל את הניסוי בחלוק הלבן- 'אסור לך להפסיק," הוא מסביר לנבדק, "זה ניסוי חשוב מאוד, ומכות החשמל אינן מזיקות כלל. תמשיך, בבקשה.' רוב הנבדקים ניסו להתווכח ולהתעקש- האם באמת חשוב להמשיך במכות החשמל? אולי כדאי לבדוק מה שלומו של התלמיד? אך מנהל הניסוי התעקש. לא, אסור להפסיק כעת- הזמן יקר כאן, ואין צורך לדאוג. הכל יהיה בסדר. האחריות, הסביר הפסיכולוג, היא עלי- אני זה שמנהל את העיניינים. אתה רק תמשיך להקריא זוגות של מילים.

מעטים בלבד התעקשו בשלב זה להפסיק את הניסוי. רובם המכריע של הנבדקים ממשיך בניסוי בשלב זה, למרות שברור לחלוטין שהתלמיד בחדר השני סובל כאבים עזים. כשהחוגה נמצאת על 350 וולט, התלמיד משמיע צווחה מקפיאת דם ומשתתק. הפסיכולוג מורה לנבדק להתעלם מכך ולהמשיך בניסוי. רובם של הנבדקים נמצאו כעת במצב של מצוקה רגשית אמיתית. חלקם בכו, חלקם צחקו ללא שליטה. אחרים כעסו והזיעו- אבל לא הפסיקו את הניסוי. חלק קטן מהנבדקים החליטו לנסות ולעבוד על הפסיכולוג, ורק להעמיד פנים שהם נותנים את השוק לתלמיד, אבל בסיכומו של דבר עשרים ושישה נבדקים מתוך ארבעים- שישים וחמישה אחוזים מסך כל הנבדקים- העניקו לתלמיד את עוצמת החישמול המקסימלית, 450 וולט.

לפני שביצע את הניסוי, מילגרם פנה אל עמיתיו באוניברסיטה ושאל אותם מה, לפי דעתם, יהיה אחוז הנבדקים שיסכימו לתת את מכת החשמל המקסימלית. התשובות שקיבל נעו סביב אחוז ומחצה לערך. העובדה הזו מאירה את התוצאה הסופית, שישים וחמישה אחוזים, באור מצמרר במיוחד.

מילגרם ביצע גרסאות נוספות של הניסוי שלו. הוא נתן לנבדקים לצפות בתלמיד בזמן ההתחשמלות- אבל שיעורי הציות לא פחתו באופן משמעותי. כאשר הנחה מילגרם שהנבדקים לא יהיו אלה שלוחצים על כפתור החישמול בעצמם, אלא רק ינחו משתתף אחר בניסוי מתי ללחוץ עליו- שיעורי הציות זינקו לשלושים ושבעה נבדקים מתוך ארבעים. ברור, אם כן, שככל שהאדם רואה את עצמו כבורג קטן יותר במכונה- כך גוברת המוכנות שלו לציית להוראות, גם בניגוד ברור למצפונו.

השלכות הניסוי

מה משמעותו של הניסוי שביצע מילגרם, ומה ניתן ללמוד ממנו? ברור שבני האדם מוכנים להתכופף בפני סמכות, או בפני מה שנדמה בעיניהם כסמכות- גם אם מדובר בסך הכל בחלוק לבן או מעיל צבאי, או אפילו קול תקיף דרך שפורפרת הטלפון במקרה של דונה ממקדונלד'ס. מילגרם חשב שהסיבה לכך היא שהנבדק חש שהוא רק כלי למימוש רצונו של אדם אחר, ולכן תחושת האחריות האישית שלו נדחקת לפינה. פסיכולוגים אחרים נתנו הסברים נוספים כגון כניעה ללחצים של הירארכיה קבוצתית, או כניעה בפני מי שנראה כמומחה בתחומו.

הניסוי הזה עורר סערה אדירה בעולם הפסיכולוגיה וגם מחוצה לו. אגודת הפסיכולוגים האמריקאנית דחתה את קבלתו של מילגרם לשורותיה מכיוון שעבר על כללי האתיקה המקצועיים: הוא העמיד את הנבדקים שלו בלחץ נפשי כבד מאוד. הנבדקים עצמם, אגב, דווקא העידו מאוחר יותר שהם שמחים מאוד שלקחו חלק בניסוי: הוא לימד אותם משהו על עצמם שלא יכלו ללמוד באף דרך אחרת. אחד מהנבדקים אף החליט בעקבות הניסוי לעשות מעשה- הוא השתמט באופן אקטיבי ממלחמת וייאטנם, אותה ראה כמנוגדת למצפונו.

הסערה הגדולה יותר פרצה בין היהודים ניצולי השואה. אם מילגרם צודק, אזי אייכמן, מנגלה וחבריהם אינם מקרה מיוחד בהיסטוריה האנושית- אלא אנשים רגילים שנכנעו לחולשות אנושיות, ולא יותר. טרבלינקה ואוושוויץ יכולות היו להתקיים, בנסיבות אחרות, בניו-יורק או בלוס אנג'לס. קשה לנו אפילו להעלות את המחשבה בראשנו, אבל העובדה שרוב הנבדקים בניסוי הסכימו להכאיב כל כך לאנשים אחרים רק מכיוון שמישהו בעל סמכות ביקש זאת מהם עשויה להעיד שמקדונלד'ס בקאנטאקי של שנות האלפיים, תל-אביב של ההווה וברלין של שנות השלושים הרבה יותר קרובות זו לזו מאשר אנחנו היינו רוצים להודות. במילותיו של מילגרם עצמו:

"אנשים רגילים, כאלה שפשוט עושים את עבודתם ללא שום עויינות מיוחדת מצידם, יכולים להפוך לסוכניו של רוע נוראי. זאת ועוד, גם כשההשפעות ההרסניות של עבודתם נעשות ברורות לעיני כל והם מתבקשים לבצע פעולות שנוגדות באופן בסיסי את היסודות הבסיסיים ביותר של המוסר, מספר קטן יחסית של אנשים יגייסו את כוחות הנפש הנדרשים כדי להתנגד לסמכות."

ציות לסמכות הוא נורמה חברתית מקובלת, ואין ספק שמי שנוהג להתנגד באופן עקבי לנורמות החברתיות עשוי להחשב כלא שפוי. ביום קיץ חם במיוחד הרבה יותר נעים- ואולי הרבה יותר הגיוני מבחינה רציונלית- להתהלך ברחוב ערום לגמרי, אבל מי שישבור את הנורמה החברתית הברורה הזו עשוי למצוא את עצמו בבית משוגעים. אז מי הוא השפוי ומי המשוגע? האם השפוי הוא זה שעושה את המעשה הרציונלי הנכון ביום קיץ חם, או הרוב שמתעקש ללכת עם בגדים?

הניסוי של רוזנהן

ההבחנה בין שפוי ולא שפוי סיקרנה גם את הפסיכולוג האמריקאני דיוויד רוזנהן. בשנת 1972 הוא החליט לבחון את יכולתה של המערכת הרפואית לעשות את ההבחנה הזו. מי שבורר בין השפויים והמשוגעים הם הפסיכיאטרים והפסיכולוגים, אבל גם הם לוקים באותן חולשות אנושיות כמו כולנו. כשרופא פנימי טועה באבחנה ואומר לפציינט שיש לו סרטן כשהוא למעשה בריא לגמרי- זו טעות לא נעימה, אבל לרוב לא קריטית. אם הטיפולים הכימותרפיים המיותרים לא גרמו לנזק ארוך טווח, הפציינט יכול לחזור לחיות חיים נורמליים לחלוטין אחרי שהטעות מתגלה. לא כן לגבי אבחנה פסיכיאטרית. מי שמוגדר כלא-שפוי יישא על עצמו את התווית הזו לכל חייו, שכן אין תרופה אמיתית למחלת נפש.

הניסוי שביצע רוזנהן היה זה. הוא בחר שמונה מתנדבים- רופא, פסיכיאטר, שלושה פסיכולוגים, סטודנט , צייר ועקרת בית- ושלח אותם לבתי חולים לחולי נפש. כל אחד מהם נתבקש לספר סיפור זהה: "אני שומע קול, והוא אומר לי את המילים 'חלול', 'ריק' ו'חבטה'." רוזנהן בחר במילים הללו מכיוון שפסיכיאטר עשוי להסיק מהם שהנבדק סובל מתחושת ריקנות בשילוב דחפים אובדניים, וגם מכיוון שאין שום מקרה מתועד בספרות הרפואית של מחלת נפש בעלת סימפטומים שכאלה. פרט לכך הונחו המתנדבים לספר את כל האמת לגבי חייהם ותחושותיהם, והם נתבקשו להתנהג באופן נורמלי לחלוטין. למעשה, הם היו חייבים להתנהג באופן רגיל לחלוטין כדי לשכנע את הצוות הרפואי לשחרר אותם- מכיוון שרוזנהן לא התכוון לשחרר אותם בעצמו: אם הם רוצים לחזור הביתה, המתנדבים היו חייבים להיות נורמלים באופן משכנע במיוחד.

הניסוי החל, והמתנדבים הגיעו לבתי החולים. כולם, ללא יוצא מין הכלל, אושפזו במקום ואובחנו כחולים בסכיזופרניה או מאניה-דפרסייה. ניתנו להם תרופות לטיפול במצבם-  שהמתנדבים ירקו מייד בשירותים, כמובן- אך פרט לכך הצוות התעלם מהם לחלוטין. כשהם ניגשו לאחיות ושאלו 'מתי אשתחרר מכאן' קיבלו תשובות כלליות או מבטלות. גם כשהמתנדבים הודיעו שהם כבר לא שומעים את הקולות בראשם, אף אחד לא ממש התרגש.

זאת ועוד, רוזנהן גילה שכזה מגיע למחלת נפש, הצוות הרפואי המיומן פגיע לאותה הסטיגמה שמשפיעה על שאר האוכלוסיה. כל התנהגות של המתנדבים, גם הנורמלית והטבעית ביותר, התפרשה אצל האחיות והרופאים כסימפטום של חוסר השפיות. כשאחד החולים התהלך במסדרון הלוך ושוב כדי למתוח את רגליו ולהפיג את השעמום, האחות שאלה אותו אם הוא מרגיש עצבנות- ואז רשמה לו מינון גבוה יותר של תרופות כדי לטפל בעצבנות הזו. כשמתנדב אחר סיפר שמדי פעם הכניס קצת משמעת בילדיו באמצעות מכות קלות בישבן- הרופא המטפל רשם בתיק האישי שהנבדק 'סובל מהתקפי אלימות כלפי הילדים'. כשהנבדקים ישבו וכתבו את חוויותיהם במחברת (הם כתבו בחופשיות מלאה, מכיוון שאף אחד מהצוות לא הביע עניין כלשהו במה שהם עושים)- הרופאים פירשו זאת ככתיבה קומפלוסיבית. מעניין לציין שדווקא מבין שאר החולים היו כאלה שחשדו במתנדבים שהם מתחזים…

רק כעבור מספר שבועות שוחררו המתנדבים מהאשפוז, כשהסיבה לשיחרור הייתה 'נסיגה במחלה'. שימו לב להגדרה הזו שכן היא חשובה במיוחד- התווית של 'חוסר שפיות' לא הוסרה מהם, גם לאחר שהצוות הרפואי כבר לא ראה שום טעם בהמשך הטיפול. האם אפשר להסיק מכך שכל החלוקה ל'שפויים' ו'לא שפויים' היא חסרת בסיס מיסודה? לא בטוח. כדאי לזכור שלפסיכיאטרים ישנה עבודה לא קלה: הם צריכים לאבחן את המתרחש בתוך נפשו של אדם בהסתמך על רמזים מועטים בלבד, בדרך כלל. כפי שיודע כל רופא, אם כבר אתה טועה- כדאי שתטעה לצד הנכון: עדיף לאבחן אדם בריא כחולה, מאשר לאבחן אדם חולה כבריא ובכך למנוע ממנו טיפול ולהחמיר את מצבו.

אם הניסוי של רוזנהן מלמד אותנו משהו, זה שכולנו- גם הפסיכולוגים וגם ההדיוטות- סובלים מאותם החולשות וההטיות האנושיות, ושאסור לקחת שום דבר כמובן מאליו. שני רפאלי, מי שסייעה לי רבות בתחקיר לפרק זה, הציעה מסקנה מקורית משלה שאולי קולעת בדיוק לנקודה: "אם תשאלו אותי כולנו לא שפויים. ומי שמוגדר כלא שפוי, זה סך הכול מי שפחות טוב בלהסתיר את חוסר השפיות שלו."