הפודקאסט עושים היסטוריה

[עושים היסטוריה] 321: על שביטים ומטרי מטאורים

 
באוגוסט הקרוב יש לנו הזדמנות לצפות במחזה שמיימי נאה: מטר מטאורים בשם 'מטר הפרסאידים.' כיצד נוצרים מטרי מטאורים, מה הקשר שלהם לכוכבי שביט – והאם שביט 'סוויפט-טאטל', השביט שאחראי למטר הפרסאידים, עשוי לפגוע בכדור הארץ בפעם הבאה שיחלוף באיזורנו?…
הפרק בשיתוף סוכנות החלל הישראלית במשרד המדע והטכנולוגיה והמועצה המקומית מצפה רמון, המזמינים אתכם להצטרף לתצפית שטח ופעילויות הקשורות למטר פרסאידים הקרוב.
 
האזנה נעימה,
רן.

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link


פרק 321: על שביטים ומטרי מטאורים

 

בלילה של השניים עשר בנובמבר, 1799, ישן אנדרו אליקוט (Elicotte) בחדרו על סיפונה של ספינה לא הרחק מחופיה של פלורידה שבדרום ארצות הברית. אליקוט היה אחד מבכירי הגיאוגרפים של המדינה הצעירה שרק לפני שנים ספורות זכתה בעצמאותה, ומטרת ההפלגה הייתה למפות ולשרטט את הגבול הדרומי של ארצות הברית בינה ובין שטחים של האימפריה הספרדית. 

בשעה שתיים לפנות בוקר התעורר אליקוט למשמע דפיקות נמרצות על דלת חדרו. 'בוא מהר!' צעק לו אחד המלחים. אליקוט המבוהל זינק ממיטתו. כשהגיח מבטן הספינה אל הסיפון הפתוח והרים את מבטו אל שמי הלילה, ראה מחזה שלא ישכח כל ימי חייו. אלפי מטאורים פילחו את הרקיע, מותירים מאחוריהם פסים לוהטים ומבריקים. 

"הייתה זו תופעה מדהימה – ומפחידה." כתב אליקוט ביומנו מאוחר יותר, "היה זה כאילו כל השמיים הוארו ברקטות שטסו לכל הכיוונים, ואני חששתי שמא בכל רגע יפלו כמה מהם על כלי השייט שלנו."

מטאורים – או בשמם השני 'כוכבים נופלים' – הם תופעה מוכרת מאוד, כמובן – אבל באותו לילה מול חופיה של פלורידה, אלפי מטאורים האירו את השמיים בכל רגע, כמו מופע זיקוקים ענק: כמעט מאה אלף מטאורים בלילה אחד! אין פלא שאליקוט ועמיתיו על הספינה היו מבועתים מרוב פחד, ונרגעו רק כשעלתה השמש והכוכבים הנופלים נעלמו. מה פשר מבול הכוכבים הנופלים הזה, שאל את עצמו אליקוט, איש המדע. וכך כתב ביומנו:

"הרבה תיאוריות חכמות הועלו כדי להסביר את פשר המטאורים הבהירים והבוערים האלה, אבל היחידה שנראית לי מספקת דיה היא זו של הכימאי המהולל [אנטואן] לבואז'יה, שהציע שאולי האטמוספירה של כדור הארץ מורכבת מכמה שכבות של גזים שונים, כשהגז הקל ביותר נמצא בשכבה העליונה. אם הגז הזה נפיץ, אז אולי במגע עם האורורה בוראליס (זוהר הקוטב) – נוצרים אותם מטאורים לוהטים."

ההשערה הזו של לבואז'יה הייתה רק אחת מני רבות. היו מי שחשבו שאולי מדובר בגזים נפיצים שנפלטו מצמחים מרקיבים, או אולי מטען חשמלי שהצטבר בשכבות העליונות של האטמוספירה ונפרק בסדרה של ברקים זוהרים. אבל אם כוכבים נופלים הם תופעה אטמוספרית – מה פשר המבול הפתאומי של מטאורים שהקפיץ את אליקוט ממיטתו באישון לילה? מה השתנה באטמוספירה שגרם לתופעה המשונה הזו? לאיש לא היה מושג. 

מטר הליאונידים

חלפו קצת יותר משלושים ושלוש שנים, ובנובמבר 1833 שוב התעוררו לחיים שמי הלילה מעל אמריקה הצפונית וחלקים מאירופה, במטר מטאורים שהיה אפילו עוד יותר גדול ומרשים מזה שראה אנדרו אליקוט. הפעם צפו במחזה הזה מאות אלפי בני אדם, ולמחרת בבוקר היו דפי העיתונים מלאים בעדויות נרגשות של אנשים שהתעוררו משנתם בעקבות הבזקי האור החזקים. 

מטר המטאורים המתוקשר של 1833 היה נקודת מפנה בהיסטוריית המחקר של תופעת הטבע המרשימה הזו. הדמיון בין המטר של 1833 והמטר שתיאר אליקוט ב-1799 שלח את המדענים אל ספרי ההיסטוריה – ואכן, החוקרים מצאו עשרות ומאות דיווחים של אותה התופעה בדיוק, מכל העולם ובכל התרבויות, באלפיים השנים האחרונות לפחות. למשל, ההיסטוריון המוסלמי אל-דהאבי (Al Dhahabi) כתב כך ב-1202:

"הכוכבים לא היו שקטים [הלילה], ועפו בשמיים כמו נחילי ארבה. הדבר המשיך עד אור הבוקר, ואנשים רבים היו מבועתים ומיהרו ליפול על ברכיהם ולהתפלל לאלוהים."

מאה וחמישים שנה מאוחר יותר, ב-1366, תיאר היסטוריון פורטוגזי את מטר המטאורים שפקד את ארצו:

"הייתה זו תנועה של כוכבים שכמותה איש לא ראה קודם לכן. מחצות הלילה והלאה, כל הכוכבים החלו לנוע […] חלק בכיוון אחד, וחלק בכיוון אחר. והם נפלו מהשמיים במספרים כה גדולים ובכזו צפיפות […] שנדמה שהשמיים כולם כאילו עלו בלהבות. מי שראו את המחזה הזה נמלאו פחד וחרדה, והיו משוכנעים שהם עומדים למות ושהעולם הגיע לקיצו."

מאיסוף העדויות ההיסטוריות עלה שהתופעה הזו חוזרת על עצמה בדייקנות מפתיעה כל שנה, בחודש נובמבר – ושפעם בשלושים ושלושה וחצי שנים לערך, עוצמתו של מטר המטאורים הזה גדֵלה באופן דרמטי, כפי שהראו השיאים המרשימים של 1799 ו-1833. זאת ועוד, חוקר בשם דניסון אולמסטד (Olmsted) שאסף עדויות רבות מכל רחבי העולם, זיהה מכנה משותף מעניין ביניהן: עושה רושם שעשרות אלפי המטאורים שלוקחים חלק במטר המטאורים המחזורי של נובמבר, נראים כאילו הם 'בוקעים' מאזור מסוים בשמים: קבוצת הכוכבים 'אריה' (Leo, בלעז). העובדה הזו העניקה למטר המטאורים המחזורי של נובמבר את שמו: מטר הליאונידים. 

העובדה שמטר הליאונידים מתרחש באותו התאריך בכל שנה הובילה את אולמסטד לשער שאולי התופעה הזו קשורה, איך שהוא, לתנועתו המעגלית של כדור הארץ סביב השמש, ושמקורם של המטאורים כלל אינו בכדור הארץ – אלא מחוצה לו, בחלל. מטאורים, הציע אולמסטד, הם למעשה סלעים בגדלים שונים שמרחפים בחלל, ומדי פעם חודרים לאטמוספירה של כדור הארץ: המפגש עם האטמוספירה גורם להם להתלהט ולהשאיר מאחוריהם את אותו שובל ארוך ואופייני. ברוב המקרים, המטאור הוא לא יותר מאשר גרגיר או סלע קטנטן – ואז הוא נשרף ומתפורר לגמרי באטמוספירה. אבל אם מדובר בסלע גדול יותר, המטאור עשוי להגיע עד לקרקע – אז הוא מקבל את השם 'מטאוריט'. 

מפגשים אקראיים עם סלעים חלליים שכאלה הם נפוצים למדי. אבל מטר של מאות ואלפי מטאורים, עם זאת, הוא מאורע נדיר יותר, ואולמסטד הציע שהוא מתרחש כשכדור הארץ חולף דרך ענן של המוני סלעים קטנים שכאלה שחודרים לאטמוספירה בקצב מהיר. ההשערה הזו גם מסבירה מדוע נדמה שכל המטאורים במטר הליאונידים נראים כאילו הם בוקעים מאותה נקודה בשמיים: זו הנקודה שבה פוגשת האטמוספירה שלנו את הענן, כמו השמשה הקדמית של מכונית שחולפת דרך נחיל של ברחשים.

אבל כמו שקורה תמיד במדע, התשובה הזו יצרה המון שאלות חדשות – ובראשן שאלת מקורו של ענן החלקיקים החללי. מאין מגיע ענן האבק הזה, ומדוע נדמה שהוא 'מתחדש' ומתעצם בכל שלושים ושלוש שנים? יחלפו עוד כמה עשרות שנים עד שיגלו החוקרים את התשובה לשאלה הזו. 

שביטים

שביט – Comet, בלעז – היא תופעה אסטרונומית מרתקת ומרשימה המוכרת לבני האדם מאז שחר ימי ההיסטוריה. מדי פעם בפעם הופיעו בשמיים כוכבים חדשים וזוהרים – חלקם אפילו בהירים מספיק כדי שניתן יהיה לראות אותם בשעות היום – שהותירו אחריהם זנב ארוך ומעוקל. אותו זנב הוא המקור לשמה של התופעה: Kome, ביוונית, הוא 'שיער ארוך'. 

כמו מטאורים, הסברה המוקדמת הייתה ששביטים הם תופעה אטמוספרית מקומית – אבל כבר במאה ה-16 הוכיח האסטרונום הדני טייכו ברהה (Brahe) ששביטים נמצאים מחוץ לאטמוספירה, וב-1705 נעזר המדען הבריטי אדמונד היילי (Halley) ברעיונותיו של אייזיק ניוטון לגבי השפעת הכבידה על גופים אסטרונומים כדי לחשב את מסלולו של כוכב שביט ספציפי – שהיום קרוי על שמו, 'כוכב השביט של היילי'. 

הקשר בין שביטים ובין מטרי מטאורים נתגלה ב-1866, בעקבות גילויו של מטר מטאורים נוסף בשם 'מטר הפרסאידים'. 

מטר הליאונידים המרהיב של 1833 הביא אסטרונומים רבים להתעניין ולחקור את התופעה המסתורית הזו, ואחד מהם היה האסטרונום והמתמטיקאי הבלגי אדולף קטלה (Quetelet). קטלה הכיר אמונה תפלה ותיקה שהיתה נפוצה בקרב המאמינים הקתולים באנגליה ובגרמניה, לפיה בכל עשרה באוגוסט מופיעים בשמי הלילה כוכבים נופלים, שכונו "הדמעות של לורנס הקדוש." על פי המסורת הנוצרית, לורנס – אחד מהנוצרים המוקדמים – הועלה על המוקד בגלל אמונתו, והכוכבים הנופלים הם גיצי המדורה שמופיעים בכל שנה בתאריך שבו עלה לורנס אל השמיים. קטלה בחן עדויות היסטוריות והבין שהדמעות של לורנס הקדוש הן למעשה מטר מטאורים מחזורי נוסף, שונה ממטר הליאונידים. הנקודה בשמים שממה בוקעים המטאורים האלה היא קבוצת הכוכבים פרסאוס – ומכאן העניק קטלה למטר המטאורים החדש שגילה את שמו.

כמה עשרות שנים לאחר מכן, ב-1862, נתגלה שביט חדש בשמי הלילה: שביט סוויפט-טאטל, על שם זוג מגליו. אסטרונום איטלקי בשם ג'ובאני סקיאפארלי (Schaparelli) חישוב את מסלולו של שביט סוויפט-טאטל, וגילה שהוא חולף לא רחוק ממסלולו של כדור הארץ. למעשה, מצא סקיאפארלי, בכל שנה, בסביבות חודש אוגוסט, חולף כדור הארץ דרך השובל שמשאיר אחריו שביט סוויפט-טאטל. 

ג'ובאני סקיאפארלי עשה אחד ועוד אחד, והבין שחייב להיות קשר בין מטר הפרסאידים – והשובל הערפילי שמשאיר אחריו שביט סוויפט-טאטל. החישובים של סקיאפארלי לא היו מדויקים דיים כדי להוכיח את הקשר בין השביט ומטר הפרסאידים מעבר לכל ספק  – אבל חוקרים שבאו אחריו איששו את תחושת הבטן שלו: הכוכבים הנופלים של מטרי המטאורים, הם למעשה גרגירי האבק שנפלטים מכוכב השביט בזמן שהוא מתקרב אל השמש.  שביט סוויפט-טאטל הוא האחראי למטר הפרסאידים, ושביט אחר – טאטל-טמפל (Tempel) – הוא הגורם למטר הליאונידים. 

'העצם המסוכן ביותר המוכר לאנושות'

השביטים, אם כן, הם אלה שבזכותם אנחנו נהנים מהמחזה עוצר הנשימה של מטרי מטאורים. אבל מאחורי העובדה התמימה הזו מסתתרת תובנה הרבה פחות נעימה והרבה יותר מסוכנת. אם לא זיהיתם את התובנה הזו בעצמכם עד כה, אני לא מאשים אתכם. לפני המון שנים, כשהייתי בטירונות בבסיס צבאי מדברי כלשהו, יצאנו למסע אלונקות לילי. לפתע, תוך כדי הצעידה, האירו את שמי הלילה עשרות פסי אור בוהקים, אדומים ולבנים, חולפים מעל ראשנו. אנחנו, הטירונים, נעצרנו והבטנו לשמיים, מוקסמים. המ"מ היה זה שהתעשת ראשון. 'מטומטמים!' הוא צעק עלינו, 'תשכבו על הרצפה! יורים עלינו!'. מסתבר שיחידת טנקים ערכה מטווח לילי, ואנחנו נכנסנו לתוך שטח האש שלהם. רק בנס לא נהרגנו. 

מטרי המטאורים הם כמו הנותבים בסיפור הטירונות שלי. עצם העובדה שאנחנו רואים אותם – פירושה שאנחנו חולפים דרך המקום שבו היה קודם לכן שביט. ואם מסלולם של כדור הארץ ושל השביט חוצים זה את זה, מכאן שעלולה להיות נקודה בזמן שבה השביט וכדור הארץ ימצאו את עצמם באותו המקום – באותו הזמן…מפגשים כאלה, כפי שאתם יכולים לנחש – אף פעם לא נגמרים טוב: תשאלו את הדינוזאורים. 

מכל השביטים שאנחנו מכירים כיום, שביט אחד ספציפי מסתמן כאיום המוחשי ביותר על כדור הארץ. זהו שביט סוויפט-טאטל, השביט שאחראי למטר הפרסאידים.

ב-1862, בעקבות תצפיותיהם של לואיס סוויפט והוראס-טאטל, החלו עשרות אסטרונומים לעקוב אחר מסלולו של שביט סוויפט-טאטל. מטרתם הייתה לנסות ולחשב את מסלולו של השביט, כדי לזהות את זמן המחזור שלו ואת המרחק שבו יחלוף מכדור הארץ בפעם הבאה שיתקרב אלינו. המדידות האלה, ובפרט תצפיות שנערכו במצפה הכוכבים 'קייפ' (Cape) בדרום-אפריקה, הצביעו על תופעה משונה ומטרידה. 

כוכבי שביט נעים, בדרך כלל, במסלולים יציבים מאוד וניתן לחזות את תנועתם בדיוק מרשים – אבל כשצפו האסטרונומים של מצפה קייפ בסוויפט-טאטל, הם הבחינו שסוויפט-טאטל שינה את מסלולו. לעיניים לא מקצועיות, השינוי במסלול נדמה כזעום – רק עשר שניות המעלה, לא משהו שאני ואתם היינו שמים אליו לב, כנראה. אבל כשמדובר במסלול באורך כולל של מיליארדי קילומטרים, אפילו לשינוי זעום שכזה יכולה להיות השפעה דרמטית. ב-1862, סוויפט-טאטל חלף במרחק של כחמישים מיליוני קילומטרים מכדור הארץ: לשם השוואה, זהו פחות או יותר המרחק הקרוב ביותר בין מסלוליהם של כדור הארץ ומאדים – מרחק בטוח למדי בכל קנה מידה. אבל הסטייה המפתיעה במסלולו של סוויפט-טאטל עשויה לגרום לכך שבפעם הבאה שיחזור לאזורנו, הוא יכול להיות הרבה יותר קרוב… מתי, אם כן, יחזור סוויפט-טאטל?  

ההערכה הראשונית הייתה שזמן המחזור של סוויפט-טאטל הוא כ-120 שנה, ומכאן שיחלוף בקרבתנו בסביבות 1981-1982. כשהגיעה 1981, כיוונו האסטרונומים את הטלסקופים שלהם אל הרקיע ו…כלום. סוויפט-טאטל לא היה שם. 

אסטרונום בריטי בשם בריאן מארסדן (Marsden) חזר אל ספרי ההיסטוריה, בחן עדויות לתצפיות מוקדמות יותר של השביט, חישב מחדש את מסלולו של השביט – והגיע למסקנה כי זמן המחזור האמיתי שלו צריך להיות בסביבות 133 שנה, ולא 120 שנה. על סמך מסקנה זו חזה מארסדן כי סוויפט-טאטל יחזור ב-1992 – ואכן, השביט הסורר נתגלה מחדש באותה השנה. אבל אליה וקוץ בה: הסתבר כי התאריך שבו הגיע סוויפט-טאטל למרחק הקצר ביותר שלו מהשמש – מה שמכונה ה'פֵּריהֶליון' (Perihelion) של השביט – היה שבעה-עשר יום מוקדם יותר מהחזוי. שוב, שגיאה שנראית לנו קטנטונת וחסרת חשיבות ביחס לזמן מחזור של למעלה ממאה שנים – אבל שגיאה דרמטית מאוד עבור האסטרונומים. מדוע? מכיוון שסוויפט-טאטל עתיד לשוב ל'שכונה' שלנו בשנית ב-2126, ואם גם אז נגלה שגיאה של חמישה עשר יום – כאמור, שגיאה דומה לזו שנתגלתה ב-1992 – אזי מסלולו של שביט סוויפט-טאטל עשוי להביא אותו למרחק קרוב מאוד לכדור הארץ: קרוב יותר, אולי, אפילו מהמרחק אל הירח. במרחק כזה, תחת השפעות הכבידה של כדור הארץ והירח, הכל יכול לקרות… 

וסוויפט-טאטל אינו שביט קטן. להפך: קוטרו של גרעין השביט הוא למעלה מעשרים קילומטר. על פי ההערכות, אם יתנגש סוויפט-טאטל בכדור הארץ, עוצמת הפיצוץ תהיה גדולה פי כמה עשרות מונים מזו שיצר האסטרואיד או השביט שחיסל את הדינוזאורים. יש סיכוי סביר מאוד שהיצורים היחידים שישרדו התנגשות כזו הם חיידקים ווירוסים. 

'קרח מלוכלך'

כעת אתם מבינים מדוע יש מי שמכנים את סוויפט-טאטל 'העצם המסוכן ביותר המוכר לאנושות ביקום כולו.' הסכנה שמציבים לנו השביטים היא סיבה טובה – אחת מני רבות – שבעטייה האסטרונומים מעוניינים ללמוד ולהכיר את תכונותיהם של כוכבי השביט. אם כן, בואו נצלול גם אנחנו אל נבכי השביטים – וננסה לגלות האם סוויפט-טאטל אכן מסוכן לנו כל כך, כפי שהעריך בריאן מארסדן ב-1992. 

 

"[שי] זה כנראה משהו שהתחיל מאוד מאוד כשהייתי צעיר, והסיפורים של אמא שלי זה ששאלו אותי בגיל ארבע או חמש מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדול, אז אמרתי שאני רוצה להיות מדען.

[רן] יפה, לא נהג אוטו זבל כמוני [צחוק]

[שי] בדיוק, והיא אומרת שאף אחד לא הבין מאיפה בכלל אני מכיר את המילה הזאת בתור ילד בן ארבע או חמש, אז באיזשהו מקום תמיד היה לי הרצון לסקרנות, לדעת על כל מיני דברים כל מיני דברים, ואסטרונומיה זה תחום מרתק."

ד"ר שי כספי הוא חוקר במחלקה לאסטרופיזיקה באוניברסיטת תל-אביב, ועיקר עיסוקו בחקר חורים שחורים סופר-מאסיביים, כמו אלה שנמצאים במרכזי גלקסיות. 

"[שי] ובמסגרת הזאת גם התפקיד שלי הוא להיות המנהל הטכני של מצפה הכוכבים של האוניברסיטה, מצפה הכוכבים ע"ש וייז שנמצא במצפה רמון."

ביקשתי מד"ר כספי שיסביר לנו על ההבדל העקרוני בין שביטים, ובין סוג אחר ומוכר מאוד של 'סלעים חלליים': אסטרואידים. 

"[שי] אוקי. אז בעצם ההבדל העיקרי זה שהאסטרואיד בנוי מחומר שרובו ככולו מוצק, יש בו מעט מאוד מים: אולי בפנים, אבל החומר עצמו הוא מוצק. זה יכול להיות אסטרואיד שהוא כולו גוש אחד של מוצק, כמו איזה הר שמסתובב בשמיים, וזה יכול להיות גם גוש של הרבה מאוד אבני חצץ שמחוברות ביחד ומסתובב בשמיים. אבל בעיקרון זה הרוב שמה מוצק, וכמעט שאין שמה מים. בשביטים יש יחסית הרבה מים יחסית לכמות החומר שיש בהם. 

[רן] ז"א זה בעיקר ההרכב שלהם שעושה את עיקר ההבחנה.

[שי] כן. עכשיו השביט זה גוף מ… אמרנו מים, בעצם זה לא מים זה קרח, ז"א במקום שהשביט נמצא בו בחלל כל כך קר שזה בעצם קרח, וזה קרח מלוכלך. כלומר הוא מעורב בהמון גרגירי אבק וחצץ וחתיכות חומר." 

אחד המאפיינים הייחודיים של שביטים הוא המסלול האליפטי שלהם. המסלולים שבהם מקיפים כדור הארץ ושאר כוכבי הלכת את השמש הם מסלולים כמעט מעגליים: דהיינו, המרחק בין כוכב הלכת והשמש נשאר פחות או יותר קבוע. מסלוליהם של השביטים, לעומת זאת, מאורכים מאוד וההבדל בין הנקודה הקרובה ביותר לשמש לנקודה הרחוקה ביותר במהלך המסלול הוא דרמטי: הנקודה הקרובה ביותר לשמש של שביט סוויפט-טאטל, כפי שכבר ציינתי, היא פחות או יותר באזור מסלולו של כדור הארץ – אבל הנקודה הרחוקה ביותר מביאה אותו לקצה מערכת השמש, לאזור מסלולו של פלוטו. על פי ההערכות, באזור הזה – המכונה 'חגורת קָייפר (Kuiper)' – ישנם המוני שביטים קפואים שנעים סביב השמש במסלולים מעגליים יחסית, ומדי פעם גורם כוח המשיכה שמפעילים נפטון, אורנוס, שבתאי וצדק לכמה מאותם שביטים קפואים לשנות את מסלולם ו'ליפול' לכיוון השמש. 

ואפילו חגורת קייפר לא נחשבת לרחוקה "באמת", בקנה מידה קוסמי. סוויפט-טאטל, עם מחזור הקפה בן 133 שנה, מכונה שביט 'קצר מחזור'. לחלק מהשביטים שמגיעים לאיזורנו יש זמני מחזור שנמדדים באלפי ואפילו עשרות אלפי שנים. השביטים האלה מגיעים, ברוב המקרים, מאזור המכונה 'עננת אורט' (Oort). 

"[שי] אז עננת אורט זו […] עננה שיש בה כזה חומרים, או אסטרואידים ושביטים, שהם כמו מה שיש בחגורת קויפר, אבל נמצאים במרחקים שהם מסדר גודל של פי אלף ויותר, מאשר חגורת קויפר. ז"א אם חגורת קויפר היא אמנם מחוץ למערכת השמש, בשוליים של מערכת השמש, באזור של פלוטו אמרנו – אז חגורת אורט נמצאת פי אלף יותר רחוק משם. זה בעצם מרחקים שהם כבר בסדר גודל של המרחקים בין הכוכבים ב… כוכבי השבת בשמיים, כן? ז"א יש אומרים שאפילו עננת אורט מגיעה עד כדי חצי המרחק לכוכב הכי קרוב, לאלפא קנטאוריס, אז מדובר כאן על […] מרחקים עצומים. סדר גודל של שנת אור אפילו, או משהו כזה.

[…]

[רן] ועננת אורט, אם אני מבין נכון, בניגוד לחגורה של קויפר – היא מקיפה את השמש 360 מעלות.

[שי] נכון.

[רן] כמו ממש כדור שמקיף….

[שי] זה בדיוק ענן או כדור שמקיף.

[רן] זה אומר שגם השביטים מגיעים מכל הכיוונים למעשה?

[שי] כן. ואז אלה יהיו שביטים שיגיעו מכל מיני כיוונים. אם השביטים של חגורת קויפר יגיעו פחות או יותר במישור פלוס עניין של כמה עשרות מעלות מהמישור של.. מישור המילקמה מה שנקרא, ז"א המישור שבו נעים כוכבי הלכת – אז השביטים מה שנקרא ארוכי המחזור יגיעו מכל מיני כיוונים."

כשהשביט נמצא בקצה הרחוק של מסלולו, היכן שהשמש היא בקושי נקודת אור חיוורת, הטמפרטורה שלו היא בסך הכל כמה עשרות מעלות מעל לאפס המוחלט והקרח המלוכלך שלו נותר קפוא. אבל כשמסלולו של השביט מביא אותו קרוב יותר אל השמש והטמפרטורה מתחילה לטפס – הכל משתנה. 

"[שי] ואז כשהוא מתקרב אל השמש למרחק מספיק קרוב, כמו בערך המרחק של המאדים מהשמש או משהו כזה, הוא מתחמם והקרח בפנים מתחיל להמריא ולהפוך לגז. הוא הופך לגז, והגז הזה משתחרר מהשביט. משתחרר, לוקח איתו גם -כמה שהוא מצליח- את החלקיקים היותר קטנים, מעלה אותם למעלה, ובעצם נוצרת מין הילה כזאת שנקראת קומה, מין אטמוספירה כזאת מסביב לגרעין של השביט." 

ה'קומה' היא מעין ענן של אבק וחלקיקי סלע זעירים שמקיף את השביט כמו כדור. לשביטים יש כוח משיכה זעום מאוד – ולכן ענן הקומה יכול להתפשט ולהתרחב למרחק אדיר: ישנם שביטים שהקומה שלהם גדולה יותר מהשמש! עובדה מרתקת, בהינתן שלרוב, קוטר הגרעין של שביט הוא לא יותר מכמה עשרות קילומטרים.

הקומה הענקית מלווה את השביט במהלך התקרבותו של אל השמש, עד שהוא מגיע לסביבות מסלולו של מאדים. במרחק הזה, אור השמש מתחיל להשפיע על הקומה והכדור העגול-למחצה הופך לזנב באורך של עשרות מיליוני קילומטרים שנמתח מאחורי השביט. למעשה, אולי תופתעו לגלות, לא מדובר בזנב יחיד – אלא בשני זנבות. 

"[שי] בעצם שני הזנבות נובעים משתי תופעות שונות שקורות כשהחומר יוצא מהשביט. […] תופעה אחת זה בעצם המצב שבו האור של השמש, מעבר לזה שהוא דוחף את החומר ואת הגזים שנמצאים שם ואת האטומים שנמצאים בקומה, אז חלק מהאור של השמש גם מיינן את האטומים. בעצם הופך אותם למה שנקרא יונים, כלומר נגיד מסלק מהם אלקטרונים או משהו כזה, ואז החומר הופך להיות חומר טעון חשמלית. […] ואז נוצר מצב שבו היונים נעים בכיוון שהוא תמיד מהשמש והחוצה. 

[רן] ז"א כמו דגל… אם הייתי נותן את האנלוגיה, ז"א זה כמו דגל שמתנפנף תמיד נדחף על ידי הרוח, והוא עכשיו מהשמש והלאה.

[שי] בדיוק." 

הזנב השני של השביט הוא הזנב שנוצר על ידי חלקיקי האבק שבקומה. 

"[שי] חלקי האבק […] הם יותר כבדים מהחלקיקים, וגם לא מושפעים מהשדה המגנטי, ולכן הם כאילו נשארים טיפה מאחור. אם לשביט יש כיוון מסויים, אז הם מעבר לזה שהם נדחפים מהשמש והלאה, אז יש להם גם קצת מה…נקרא לזה – מהמומנטום שהיה להם מהשביט. ואז הם…

[רן] ז"א הם עוקבים גם אחר המסלול האליפטי…

[שי] כן.

[רן] …של השביט.

[שי] כן. ולכן רואים מין סהר כזה, ז"א שנראה בשמיים כמו סהר. משהו שהכיוון שלו מושפע משני גורמים, ז"א גם מהדחיפה מהשמש והלאה, וגם קצת מכוחות כבידה מסויימים. ולכן הם בזווית טיפה יחסית לאותם יונים שנעים באופן ממש ישר מהשמש. ואלה בעצם שני […] הזנבות שרואים. הזנב הזה של היונים הוא בדרך כלל באור כחלחל יותר, והזנב של האבק הוא בעצם זנב שמחזיר את האור של השמש, אז אנחנו רואים את אור השמש, ז"א שמוחזר.

[רן] אה, ז"א אנחנו בדרך כלל מה שרואים בשמיים אם רואים שביט זה בד"כ את זנב האבק שלו, אתה אומר.

[שי] כן, את האור הכחלחל קצת קשה…[…] קשה מאוד לראות את הזנב היוני. אפשר לראות אותו בטלסקופים ששמה בעצם הצילומים שיש הם צילומים מטלסקופים וכו', בשביל שתוכל לראות את הזנב היוני בעין אז זה צריך להיות שביט מאוד גדול מאוד חזק עם הרבה מאוד יונים."

הארמדה של האלי

במשך שנים רבות, מקור הידע הכמעט יחידי שהיה לאסטרונומים אודות הנעשה בתוך גרעין השביט – היה מדידת האור שנפלט מהקומה והזנב של השביט, שהרי הגרעין עצמו הוא נקודה זערורית וכמעט בלתי נראית ביחס לשתי התופעות הכבירות והמרשימות האלה. מדידות אלה הראו ששביטים מכילים קרח של מים וקרח של גזים קפואים כמו מתאן ואמוניה – אבל אלו היו מדידות חלקיות בלבד. כדי להבין מה *באמת* קורה בתוך גרעין השביט, היה צריך להתקרב אליו. 

"[שי] ובעצם אחד היתרונות שיש -נקרא לזה- בחקר של שביטים לעומת גופים אחרים בחלל כמו חורים שחורים או כוכבים, שלשביטים אנחנו יכולים להגיע עם חלליות, ואז אפשר לשלוח. והתחילו עם זה כבר בסוף שנות ה60

[רן] כי הם מגיעים אלינו, לאזור שלנו.

[שי] בדיוק, הם מגיעים לאזור שלנו ועם חלליות אפשר להגיע לשם. אז בסוף שנות ה70 תחילת שנות ה80 התחילו לשלוח חלליות לנסות לחקור את השביטים ממש מקרוב. ממש מקרוב זה אומר להגיע לזנב, לאסוף חומרים מהזנב, ולנתח אותם במכשירים שהיו שמה על החללית, ואז לזהות בדיוק איזה חומרים יש בצורה הרבה יותר טובה מאשר להסתכל על החתימות הספקטרליות שלהם."

במילים אחרות, אותה תכונה שהופכת שביטים כמו סוויפט-טאטל למסוכנים כל כך – הקרבה שלהם למסלולו של כדור הארץ – פירושה גם שניתן לשלוח אליהם חלליות בקלות יחסית. אני אומר 'יחסית', כיוון שלמרות שקל יותר להגיע לגרם שמיימי קרוב מאשר לגוף מרוחק כמו פלוטו, למשל – אבל בכל זאת, מדובר באחת המשימות ההנדסיות הקשות ביותר שניתן לדמיין. הסיפור הבא ידגים זאת היטב. 

השביט של האלי חולף באזורנו אחת לשבעים וחמש או שבעים ושש שנה, והפעם האחרונה שהתקרב אלינו הייתה ב-1986. מכיוון שמועד הגעתו של האלי היה ידוע עשרות שנים מראש, כמה וכמה סוכנויות חלל – סוכנות החלל האירופאית, הסובייטית, הצרפתית והיפנית – שיגרו במקביל חמש חלליות שנועדו להתקרב אל השביט ולחקור אותו. קבוצת החלליות הזו זכתה לכינוי 'הארמדה של האלי.'

החלליות הראשונות שהגיעו אל האלי היו צמד חלליות סובייטיות, שהתקרבו למרחק של כשמונת אלפים קילומטרים מגרעין השביט. המרחק הזה היה גדול מכפי שניתן יהיה לבצע מדידות מדעיות מועילות במיוחד, אבל החלליות הסוביטיות כן הצליחו למדוד באופן מדויק יותר את מיקומו של גרעין השביט. המדענים הסובייטים העבירו את המידע החשוב הזה לאנשי סוכנות החלל האירופאית שהחללית שלהם – גיוטו (Giotto) – הייתה הבאה שאמורה הייתה להתקרב לשביט. בזכות המיקום המדויק, הצליחו החוקרים האירופאים לכוון את החללית שלהם כך שתחלוף במרחק של כשש מאות קילומטרים בלבד מהגרעין. 

אבל כאן יש בעיה. במרחק כל כך קרוב לגרעין, הקומה של השביט – אותו ענן אבק כדורי – נעשה צפוף מאוד. גיוטו והאלי נעו זו לקראת זה במהירות יחסית של כמעט שבעים קילומטרים בשניה. במהירות כזו, כל גרגיר אבק הופך להיות מעין 'כדור רובה': אפילו חלקיק במשקל של עשירית הגרם – פחות מגרגיר חול – יחפור בור של שמונה ס"מ בתוך גוש אלומיניום מוצק. 

מגן עבה וכבד לא בא בחשבון כשמדובר בחללית קטנה ומהירה כמו גיוטו: המשקל העודף של מגן כזה יהפוך אותה ללא מעשית מכל בחינה. על כן השתמשו מהנדסיה של גיוטו בפיתרון מחוכם המכונה 'מגן וויפל' (Whiple Shield), על שם המדען האמריקני שהציע אותו. מגן וויפל עשוי משתי שכבות דקיקות יחסית: שכבת אלומיניום בעובי של מילימטר אחד, ובמרחק של עשרים ושלושה ס"מ ממנה – שכבה נוספת של בד קוולר חזק בעובי של שניים עשר מילימטרים. עקרון הפעולה של מגן וויפל הוא גאוני בפשטותו: כשגרגיר אבק פוגע בשכבת האלומיניום החיצונית, הוא חולף דרכה בלי בעיה – אבל עוצמת הפגיעה גורמת לו להתאדות, וכך מה שפוגע בשכבת הקוולר הפנימית הוא לא גרגיר אחד וקשה, כי אם ענן של גז לוהט ומפוזר שהקוולר החזק מסוגל לספוג בקלות יחסית. הרעיון המבריק הזה מאפשר למגן וויפל להתמודד אפילו עם פגיעת חלקיקים במשקל של עד גרם אחד. השאלה שכולם שאלו את עצמם הייתה – האם זה יספיק?… 

בשלושה עשר במרץ, 1986, התקרבה גיוטו אל השביט של האלי. כ-122 דקות לפני זמן החליפה המשוער, החלו חלקיקי אבק מהקומה של האלי להפגיז את הגשושית הקטנה. התמונות שצילמה הגשושית הפכו למטושטשות יותר ויותר, עדות לעוצמת הפגיעות – אבל המגן שלה התמודד עימם בגבורה. החללית הלכה והתקרבה במהירות אל גרעין השביט – ואז, שבע שניות בלבד לפני הנקודה הקרובה ביותר אליו, המסכים במרכז הבקרה חשכו לפתע.

כל מי שצפה בשידור החי של נחיתת 'בראשית' על הירח, לפני שנה, יכול להזדהות עם התחושות והמחשבות שחלפו במוחם של המדענים והמהנדסים של גיוטו. מאמץ של מיליוני שעות אדם עמד לרדת לטימיון שניות ספורות לפני רגע האמת…

עשרים דקות מתוחות חלפו, דקות שבהן איש לא ידע לומר מה עלה בגורלה של גיוטו. אבל אז – הודעה מאוסטרליה: מרכז התקשורת שם קלט אות חלש. גיוטו שרדה! גרגיר במשקל של גרם, ממש על קצה גבול ההגנה של המגן, פגע בחללית בעוצמה, הכניס אותה לסחרור וריסק את המצלמה – אבל מנועי הסילון של החללית הצליחו לייצב אותה ולכוון מחדש את האנטנה שלה אל עבר כדור הארץ. 

אבן גדולה – או שאולי צריך לומר, גרגיר אבק קטן – נגול מעל ליבם של המדענים כשהתמונות שצילמה גיוטו לפני שנהרסה המצלמה החלו מגיעות לכדור הארץ בזו אחר זו. והתמונות האלה העלו כמה וכמה ממצאים מפתיעים.

סילוני גז

הממצא המפתיע הראשון היה צבעו של גרעין השביט: הגרעין, מסתבר, כהה מאוד – כהה יותר מאספלט של כביש ממוצע. הנה שוב, ד"ר שי כספי.

"[שי] מסתבר שהשביטים מחזירים מעט מאוד מהאור שנופל עליהם – משהו כמו 3-4% שזה מה שאומר שהם מאוד מאוד כהים. ואת זה היה אפשר לעשות רק אחרי ששולחים לשם חללית שיכולה למדוד את העוצמה של האור שנמצאת באזור הזה, להשוות את זה לעוצמה של האור שרואים מהשביט ולהגיד- אוקיי, הוא בולע את רוב האור. ז"א ברגע שהוא בולע את רוב האור, 96-95% מהאור אז בעצם זה מחמם אותו. זה בעצם כמו ההבדל בין מכונית שחורה למכונית לבנה."

הצבע הכהה הזה אחראי לממצא נוסף שגילתה גיוטו: סילונים בוהקים של גז ואבק שנפלטים מפני השטח של גרעין השביט, אל החלל. מסתבר שהחום השמש גורם לקרח שנמצא מתחת לפני השטח להתאדות במהירות וליצור מעין 'גייזרים' מקומיים המשגרים כמויות אדירות של חומר מהשביט: עד כדי שלושים טון של קרח וחומר בכל שניה. 

לסילוני הגז והאבק האלה יש מספר השפעות חשובות. ראשית, הם תורמים ליצירתם של הזנבות המרשימים שאנחנו רואים מכדור הארץ – ומכאן שגם ליצירתם של ענני האבק שאנחנו חווים אחר כך כמטרי מטאורים. שנית, הם מפעילים כוח על גרעין השביט, כמו הכוח שמפעיל מנוע סילוני על טיל או מטוס. רוב הכוח הזה, נדמה, גורם לשביט להסתובב סביב עצמו – עובדה שאין לה כמעט השפעה על מסלול תנועתו של השביט סביב השמש – אבל חלק מהכוח שמפעילים הסילונים האלה עשוי, במצבים מסוימים, לגרום לשביט לסטות מעט ממסלולו. 

וזו, אולי, הסיבה לסטיה המשונה של שביט סוויפט-טאטל, כפי שנמדדה על ידי מצפה הכוכבים בדרום אפריקה ב-1862 – הסטייה שגרמה לכך שהחוקרים לא יכלו לחשב בוודאות את מסלולו של השביט. על פי מספר דיווחים מאותה התקופה, הבהירות של סוויפט-טאטל ב-1862 עברה מספר שינויים פתאומיים וחדים: רגע אחד הייתה לו בהירות רגילה, ואז לפתע התחזקה הבהירות וגברה – ואז שוב דעכה. לאסטרונומים ב-1862 לא הייתה כל דרך להסביר את שינויי הבהירות הפתאומיים האלה, אבל כעת אנחנו יכולים להעריך שכנראה מדובר באותן התפרצויות גייזריות פתאומיות, כשסוויפט-טאטל הלך והתקרב אל השמש. 

האם שינו ההתפרצויות האלה אל מסלול תנועתו של השביט, והביאו לשגיאה של שבעה עשר ימים בחישוב התיארוך של נקודת ההתקרבות המינימלית שלו לשמש? קשה לומר בוודאות. בריאן מארסדן, האסטרונום שחישב את מסלולו של סוויפט-טאטל, היה משוכנע שכן. חוקרים אחרים מעריכים שמכיוון שהסילונים בוקעים באקראי מנקודות שונות על פני הגרעין, ייתכן והם מבטלים זה את השפעתו של זה, ובסופו של דבר לא משנים את מסלולו של השביט באופן מהותי. קשה לדעת בוודאות, וייתכן שההשפעה המדויקת תלויה גם בצורתו הספציפית של גרעין השביט ואופי התנועה שלו סביב צירו. ד"ר כספי מזכיר לנו, כמו כן, שישנם עוד מקורות השפעה על מסלולם של השביטים:

"[שי] בעיות אחרות זה מה קורה כשהוא מתרחק יותר מהאזור של השמש ועובר בדרך אולי גופים אחרים.

[רן] ז"א הוא יכול להיות מושפע על ידי צדק, שבתאי. 

[שי] הוא יכול להיות מושפע ע"י כוכבי הלכת האחרים. בדיוק. אני מניח שגם את הדברים האלה בסך הכל אפשר לחשב וכו', אבל כן. זה יכול להשפיע עליו. וגם מעבר לזה, כשהוא מגיע בחזרה – נקרא לזה – למקום הימצאו… באזור הכי רחוק, אז השאלה איזה גופים יש שם אם בכלל שיכולים להשפיע על המסלול שלו."

במקרה של שביט סוויפט-טאטל, בכל אופן, עושה רושם שאנחנו יכולים להיות קצת יותר רגועים. אסטרונום חובב בשם גארי קרונק (Kronk) שניתח את התצפיות על השביט ב-1992 עדכן את חישובי המסלול של השביט, ועושה רושם שהאיום הנשקף ממנו הוא הרבה פחות דרמטי משחשבנו. המרחק הקרוב ביותר לכדור הארץ שבו יחלוף סוויפט-טאטל באלפיים השנים הקרובות הוא כ-13 מיליון קילומטרים: קרוב מאוד, במונחים קוסמיים, אבל ככל הנראה לא משהו שצריך להדאיג אותנו בעתיד הנראה לעין. 

אבל ישנן עדויות רבות – גם על כדור הארץ וגם על הירח ומאדים – שבראשית ימיה של מערכת השמש, זמן קצר יחסית לאחר הווצרה, התנגשויות עם כוכבי שביט היו נפוצות הרבה יותר: סביר להניח שכדור הארץ הצעיר חווה מיליוני 'הפצצות' שכאלה במאות מיליוני השנים הראשונות לקיומו. אם אתם מחפשים עדויות להשפעתם של המפגשים האלה על כוכב הלכת שלנו, לא צריך ללכת רחוק: גשו למטבח ותפתחו את הברז. המדענים מעריכים כי לפחות עשרה אחוזים מהמים בכדור הארץ – אם לא למעלה מכך – מקורם בשביטים שהתרסקו לכדור הארץ בעבר. 

וזה עוד לא הכל. ייתכן שלאותן התנגשויות קוסמיות הייתה עוד השפעה דרמטית מאוד על הכדור שלנו. 

חומר אורגני

הגשושית גיוטו הרחיבה מאוד את ידיעותינו לגבי המתרחש בגרעיני שביט – אבל בסופו של דבר, גיוטו רק חלפה על פני השביט שלה במהירות אדירה, ולמכשירי המדידה שלה היו רק שניות עד דקות לעשות את עבודתם. היה ברור לכולם שכדי לחקור את גרעיני השביטים לעומק – תרתי משמע – יש לשהות לידם זמן רב יותר. 

החללית הראשונה שביצעה חקר מעמיק שכזה הייתה Deep Impact, שב-2005 פגשה את את השביט 'טמפל 1'. דיפ אימפקט נשאה עליה מטען מיוחד מאוד: גוש נחושת במשקל של כמאה קילוגרמים, ועליו מספר מצלמות ומכשירי מדידה. כפי שמרמז שמה של החללית, מטרתו של גוש הנחושת הייתה להתרסק אל גרעין השביט ולהרים ענן גדול של שברים ואבק – שאותו תוכל החללית למדוד ולהעריך את תכולתו. האימפקטור מנחושת לא נשא עליו חומר נפץ: לא היה בכך כל צורך. במהירויות שבהן מדובר – עשרה ק"מ בשניה, במקרה הזה – גם פגיעה של חומר אינרטי ולא נפיץ תשחרר אנרגיה שוות ערך לכמעט חמש טונות של ט.נ.ט. אגב, הבחירה בנחושת כחומר ממנו עשוי האימפקטור לא הייתה מקרית: שביטים כמעט ואינם מכילים נחושת כלל, כך שכל הנחושת שתתגלה במדידות – סביר להניח שהגיעה מהאימפקטור עצמו. 

ואכן, בארבעה ביולי, 2005, התרסק האימפקטור על טמפל 1, והרים לחלל כמות אדירה של חומר: כחמישה מיליון קילוגרמים של קרח מים, ועוד כעשרים מיליון קילוגרמים של אבק. המדענים בחדר הבקרה של נאס"א חגגו את הפגיעה המוצלחת – אבל לא כולם בכדור הארץ היו מאושרים. יום אחרי הפגיעה, הגישה אסטרולוגית רוסית בשם מארינה באי (Bai) תביעה בסך 300 מיליון דולר נגד סוכנות החלל האמריקנית. הסיבה? הניסוי המסוכן הפר את האיזון הטבעי של הכוחות ביקום, והשפיע על תנועתו של השביט כך ששינה את עתידה האישי של מארינה – אסטרולוגית, בכל זאת – ואולי אפילו יגרום לשביט להתנגש בכדור הארץ. הידיעה האחרונה שהצלחתי למצוא בהקשר של התביעה הזו אמרה שבית המשפט הרוסי דחה את הדיון בעתירה למועד לא ידוע – אבל זה בסדר, בתור חוזת עתידות, אני בטוח שמארינה כבר יודעת איך יסתיים כל הסיפור. 

בחזרה לדיפ-אימפקט. הכמות הרבה של חומר שהתרומם בעקבות פגיעת האימפקטור העידה על כך שהחומר ממנו עשוי גרעין השביט הוא ברובו אבקתי, כמו פודרה רכה – ושעיקר החומר הסלעי בשביט נמצא בשכבה דקה יחסית על פניו: דהיינו, החומר הסלעי עוטף את הקרח של השביט כמו קליפה של תפוח אדמה. חשוב יותר לעניינו, התצפיות שנערכו על החומר הזה העלו שהוא מכיל כמות גדולה של מולקולות אורגניות – מולקולות שבכדור הארץ אפשר למצוא רק או בעיקר אצל יצורים חיים, כמו למשל חומצות אמינו, שהן אבני הבניין החיוניות של כל החלבונים ביצורים חיים. 

תשע שנים לאחר דיפ איפקט, התקרבה החללית האירופאית רוזטה (Rosetta) אל שביט P67 – כשגם היא נושאת עליה מטען מיוחד: נחתת קטנה בשם פילאֵיי (Philae). היה זה הניסיון הראשון – והיחיד, נכון להיום – לנחיתה על שביט.

מכיוון שכוח המשיכה של השביט הוא כמעט אפסי, פילאיי הייתה מצויידת בזוג צלצלים שהיו אמורים להנעץ בקרקע השביט ברגע הנגיעה ולעגון את הנחתת לפני השטח – אבל תקלה כלשהי בצלצלים מנעה מהם להשתחרר. פילאיי פגעה בקרקע, ניתרה מעל פני השטח, דילגה למרחק של כקילומטר ממקום הנחיתה המיועד שלה – ולבסוף נעצרה בתחתיתו של מצוק גדול. לפילאיי היה מזל: למרות שהניתור הבלתי צפוי הכניס אותה לסחרור – היא נחתה פחות או יותר כמו שצריך, עם החלק העליון למעלה. מצד שני, הצל שהטיל המצוק מנע מהתאים הסולאריים של פילאיי לאסוף את אנרגיית השמש – עובדה שקיצרה את משך החיים של הנחתת מחמישה חודשים, ליומיים בלבד. באותם יומיים קצרים הספיקה פילאיי לערוך מספר ניסויים שגם הם איששו את העובדה ששביטים אוצרים בתוכם חומרים אורגניים רבים – וגם, בנוסף, כמות גדולה יחסית של זרחן, שהוא עוד אבן יסוד קריטית לחיים בכדור הארץ. 

בהקשר של רוזטה, אגב, כדאי לציין שאחד מיוזמי המשימה הזו היה חוקר השביטים הישראלי פרופ' עקיבא בר-נון, מהחוג לגיאופיזיקה ולמדעים אטמוספיריים ופלנטריים באוניברסיטת תל אביב: בר-נון עסק בחקר שביטים במשך שלושים שנה, עד שהלך לעולמו ב-2017, ויחד עם חוקרות נוספות – ד"ר דיאנה לאופר וד"ר עדי ניניו גרינברג – ניתח את התצפיות שהתקבלו מרוזטה לגבי הרכב הגזים הנפלטים מהשביט. 

אני לא חושב שאני צריך להכביר במילים לגבי חשיבותם של הממצאים האלה: השאלה 'כיצד התפתחו החיים על פני כדור הארץ' היא אחת התעלומות החשובות ביותר במדע המודרני. אין כמעט ספק שחלק מאותן מולקולות אורגניות שנתגלו בגרעיני השביטים ובקומה שלהם היו מסוגלות לשרוד את החום העז שנוצר בזמן ההתנגשות. אם יסתבר שהשביטים הם אלה ש'הזריעו' את החיים על כוכב הלכת שלנו – או לכל הפחות יצרו תנאים שאיפשרו את התפתחותם של חיים מקומיים – תהיה לכך השלכה אדירה על הסבירות לקיומם של חיים אחרים ביקום. סביר להניח שהשאלה הזו תמשיך לדחוף ולדרבן את המחקר של השביטים בעשורים הקרובים. 

אני ואתם לא נוכל, כנראה, לשגר חלליות מחקר לפגוש שביטים בעומק החלל או לנתח תוצאות המדידות שלהן – אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לצפות בהם. או ליתר דיוק – בחומר שנפלט מהם. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לחכות לשבוע השני של אוגוסט, לרדת למצפה רמון, לפרוס איזו מחצלת – ולשכב על הגב. עם קצת מזל, מאות מטאורים של מטר הפרסאידים – חלקיקי האבק שהותיר אחריו שביט סוויפט-טאטל כשחלף באזור שלנו ב-1992 – יאירו לנו את שמי הלילה, ויזכירו לנו שאולי גם אנחנו, וכל היצורים החיים שסביבנו – בסך הכל 'אבק כוכבים'. 

מקורות וביבליוגרפיה

https://skyandtelescope.org/observing/celestial-objects-to-watch/the-discovery-of-the-perseid-meteors/

https://www.youtube.com/watch?v=QxDMdH4uzxI

http://adsabs.harvard.edu//full/seri/QJRAS/0037//0000683.000.html

https://archive.org/stream/journalofandrewe00elli#page/247/mode/2up

http://www.thehistoryblog.com/archives/39323

http://www.astrosurf.com/sliop/meteor/leonid%20observations%201833%20to%20present.htm

http://www.astrosurf.com/sliop/meteor/leonid%20observations%20ancient%20and%20medieval.htm

https://books.google.co.il/books?id=4gnumbZdVqEC&lpg=PP1&pg=PA119#v=onepage&q&f=false

https://archive.vn/20120525195932/

http://www.as.wvu.edu/~jel/skywatch/swfttle.html

https://books.google.co.il/books?id=kas2DwAAQBAJ&lpg=PA18&ots=PUOO4xsHQT&dq=gary%20WRONK%20swift-tuttle&pg=PA21#v=onepage&q=gary%20WRONK%20swift-tuttle&f=false

https://books.google.co.il/books?id=dLcMwEDURRUC&lpg=PA171&ots=e541A4G3ia&dq=leonids%201899&pg=PA170#v=onepage&q&f=false

http://lifeng.lamost.org/courses/astrotoday/CHAISSON/AT314/HTML/AT31402.HTM

https://www.esa.int/Science_Exploration/Space_Science/Giotto_overview

https://www.theregister.com/2005/07/06/atrologer_sues_nasa/

4 מחשבות על “[עושים היסטוריה] 321: על שביטים ומטרי מטאורים”

  1. שלום רן דבר ראשון רציתי לומר שאני מת על הפודקסטים שלך. דבר שני לגבי המטר מטאורים באיזה תאריכים אתה ממליץ ללכת למטר והאם יש מקומות ספציפיים שאתה ממליץ שרואים מהם הכי טוב את המטר ושתאימו למשפחה עם ילדים? תודה מראש

    הגב
    • תודה, דור! 🙂 אם אני לא טועה, שיא המטר אמור להיות בלילה שבין ה-11 ל-12 באוגוסט. כדי לצפות במטר, צריך מקום חשוך מאוד: אפשרות אחת היא אזור מצפה רמון, שכפי שסיפרתי בפרק יש שם גם הדרכות לילדים, טלסקופים וכו'. אפשרות נוספת היא רמת הגולן, אם כי שם יש קצת יותר זיהום אור, מניסיוני.

      הגב
      • רן ,שלום.
        ראשית , הפודקאסטים שלך מרתקים ,מעניינים ומאוד נהנה מהם.
        שנית , לגבי מטר המטאורים – האם יש איזורים מומלצים שמהם ניתן לצפות והראות תהיה טובה ?
        כמו איזור עמק האלה והתלים שבאזור לכיש ועמק האלה?

        הגב

כתוב/כתבי תגובה