הפודקאסט עושים היסטוריה

[עושים היסטוריה] 319: מר אֶלוָשָם – תסכית מתח

 
צעיר נחוש ושאפתן פוגש בקשיש ערירי ונוטה למות, המסכים להוריש לו את כל רכושו הרב. אבל לפני חתימת הסכם הירושה, הקשיש מציב בפני הצעיר כמה תנאים מפתיעים… התסכית המבוסס על ספרו של ה'.ג' וולס – The Story of the Late Mr Elvesham. יוצר התכנית ועורך הקול – איתיאל דינר. משחק – רודיה קוזלובסקי. עריכת תוכן – רן לוי. 
 
האזנה נעימה,
רן.

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link


 


319: מר אֶלוָשָם – תסכית מתח

[מספר] איך כדאי לסכם אותי בקצרה? אני שאפתן. אני אעשה הכול כדי להיות האדם הכי מוצלח בעולם. אבל אולי כדאי להסביר קצת יותר. אבא ואמא שלי נהרגו בתאונת דרכים כשהייתי בן שלוש, ודוד שלי גידל אותי. הוא היה אדם טוב, חכם, אבל רווק ובודד. השקיע בי מאוד, במיוחד בחינוך. הוא תמיד אמר שאני זה הדבר היחיד שמנע ממנו להצליח בחיים. הוא תמיד דירבן אותי להצטיין, לבלוט. 

ואני הצטיינתי. קפצתי כיתה, הייתי במועצת תלמידים, למדתי הנדסת תוכנה דרך האינטרנט. בזכות הידע שלי הגעתי ליחידה סודית ותמיד נחשבתי שם למצטיין.

אני עשיתי הכול – הכול! – כדי להצליח, וכל הבכיינים שהפסידו לי בדרך…שיתבגרו. "החיים הם קרב," זה מה שדוד שלי היה תמיד אומר. הוא נפטר, דוד שלי, מיד אחרי הצבא. אני חייב להודות שזה היה קצת מזל, כי אני תפרן. ההורים שלי לא השאירו לי כלום. אם הוא לא היה מת, ואם לא הייתי מקבל את ביטוח בחיים שלו – לא הייתי מגיע לאוניברסיטה. אבל בזכות הכסף שלו ומלגת הצטיינות שקיבלתי, הצלחתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, ובעוד איך הצלחתי, כל המרצים העריצו אותי. 

העתיד שלי היה נראה מזהיר, ובצדק! אני תמיד אשאף גבוה, תמיד. מגיע לי שיזכרו אותי, שאמות בידיעה שכל העולם מעריך אותי. 

אבל הכסף מביטוח החיים נגמר די מהר, אז כל מה שהיה לי זה לפטופ יד שנייה, שולחן קטן ומיטת יחיד באיזה חדר קטן עם גג דולף וחלון שלא תמיד נסגר כמו שצריך ששכרתי בשכונת נחלאות. אבל אני המשכתי לחלום בגדול ולחשוב על רעיונות לסטראטאפים שיום אחד יביאו לי את הכסף ואת התהילה. 

 

ואז, יום אחד כשיצאתי מהבית כדי לתקן את הפלאפון המיושן שלי, פגשתי את הזקן העשיר והחולני ההוא. הוא נראה כל כך חלוש וכל כך כפוף אבל…הוא זה ששינה לי את החיים. 

 

[רעש רחוב, המולה, שומעים אדם נועל את הדלת של ביתו, דלת מעץ, מימין. האיש הזקן, חולה מאוד וחלש, סאונד של הליכה כבדה, הוא משתעל רבות. קול חנוק מאוד ומדבר עם מבטא של אנשי העלייה, מגמגם טיפה.  

 

[איש זקן] הופעת, בדיוק בזמן. פרח לי מזכרוני מספר ביתך. ומה שלומך?

[איש צעיר] אתה מדבר אליי?

[איש זקן] תוהה מי אני לעזאזל, אה? ידידי, הרשה לי להבטיח לך. כבר ראיתיך בעבר, אך אתה לא ראית אותי. יש איזה מקום שבו אוכל לדבר איתך?

[איש צעיר] אולי. אני פשוט נורא עסוק, סליחה ממש, לא בטוח שיהיה לי זמן לדבר איתך…אפשר לדבר פה. עכשיו.

[איש זקן] שמע נא! אני בא    בעניין ארוך ונפתל. בוא וסעד עימי בארוחת צהריים. אני כבר שְׂבֵעַ ימים ושבע מעשים. זקן מאוד, אפשר לומר – ואני אינני מצטיין בהסברים, לא כל שכן עם קולי המצפצף והמולת התנועה…

[איש צעיר] אני מעדיף שלא…

[איש זקן] ואני מעדיף אחרת. הנימוס ודאי מחייב מעט כבוד כלפי שערי הלבן.

 

[פייד אאוט, פייד אין למסעדה]

 

[איש זקן] ועכשיו אספר לך מהו העניין שעל הפרק…עליי לומר לך אפוא שאני זקן… זקן מאוד… ו… גוש סרטני כבר עיכל את רוב תוכי. והנה… יש בידי כסף שאצטרך להעביר הלאה, ואין לי ילד שאוכל להוריש לו אותו. 

שקלתי את התוכנית הזאת, ואת התוכנית ההיא: קרנות צדקה, מוסדות, מלגות וספריות, ולבסוף הגעתי למסקנה הזאת: אמצא בחור צעיר, שאפתן, נקי כפיים ועני, בריא בגופו ובנפשו, ובקיצור, אעשה אותו ליורשי, אתן לו כל מה שיש לי. אני עצמי גדלתי מלא כלום – גדלתי ללא אם ואב וחייתי חיי דלות את רוב נעורי, ואת כל מה שיש לי השגתי לבד, בשתי ידי. כשהייתי בחור צעיר ותאב חיים חלמתי בהקיץ, חלמתי שיהיו את הכלים להגשים את כל אשר גמרתי אומר בליבי!… ועתה גמרתי אומר שלפחות אעזור לעלם מהדור שאחריי להגשים את חלומותיו הוא. אתן לו כל מה שיש לי כדי שיוכל לזנק מחייו למודי הטרדות והמאבקים – אל עבר חירות ועמדת השפעה.

[איש צעיר] ואני מבין שאני הוא…

[איש זקן] אתה! אתה!

 

[שקט, קולות חזקים יותר של מסעדה]

 

[איש צעיר] אני…  וואו…אני.. אני מבטיח לך שלא תתחרט אדוני, אני… אני… אין אדם יותר טוב שיכולת לבחור בו. אני בטוח! אני אשתמש במה שתיתן לי כדי ליצור דברים טובים. עולם טוב! אני מבטיח לך שאם תתן לי את הכסף, אני אוכל לתרום כל כך הרבה, כל כך… 

[איש זקן] הרגע מעט, עוד נסגור הכל. איזה עתיד צפוי לך אם באמת אבחר בך! אבל ישנם גם מספר תנאים, כמובן. אי אפשר לצפות לקבל הכל בלי שום תמורה. 

[איש צעיר] ברור, ברור!

[איש זקן] אני חייב לבדוק את היציבות הנפשית שלך, ואת בריאותך הגופנית. הרי לא יעלה על הדעת שאבזבז את כל כספי לריק. אני אצטרך לדעת הכל: את פרטי התורשה שלך, כיצד מתו הוריך והורי הוריך, להבין את כל עולמך. אני חייב לדעת שאתה בריא כשור. 

[איש צעיר] אין בעיה! 

[איש זקן] והזוכה בירושה יהיה חייב, כמובן, לרשת את שמי. 

[איש צעיר] את שמך? 

[איש זקן] כן. אם זו בעיה, נוכל לבטל..

[איש צעיר] לא, לא, לא! אין בעיה. אין בעיה בכלל. אני מודה לך על זה. מר?…

[איש זקן] את שמי אנצור לעצמי, בינתיים. הוא הולך לפניי – וכדי ששלך גם יהיה כך, המשך נא להקשיב לי.

 

[רעש של מסעדה וסאונד בינארי נמוג לאט לאט,  חוזרים חזרה להקלטות]

 

[מספר] וזאת הייתה הפגישה הראשונה שלנו. הרגשתי כאילו זכיתי בלוטו! זה בדיוק מה שהייתי צריך בחיים. הזקן נתן לי כמה אלפיות וביקש ממני ללכת ולעשות ביטוח חיים רציני מאוד כדי לוודא שהכל טוב איתי. עשיתי כל כך הרבה בדיקות, והכל יצא טוב.

מודה, רמיתי טיפה פה ושם בכמה בדיקות – למדתי באינטרנט איך לרמות במבחני כושר וכל זה. רציתי את הירושה הזו, כל כך רציתי אותה! ולא נתתי לשום דבר לעצור אותי. אסור שהכסף הזה יגיע לאיזה פוץ, מישהו שהוא לא מוצלח כמוני. 

אז בבדיקות יצא שאני "בריא כשור", כמו שהוא אמר. בסופו של דבר גם הצלחתי לזהות מי הוא: אגברט אלושם EGBERT ELVESHAM, מנתח מוח מפורסם מאוד. לא יודע איך לא זיהיתי אותו קודם: הוא אורח קבוע בכל כך הרבה תוכניות טלווזיה בארץ ובעולם, מדבר בעיקר על איך אנחנו תופסים זכרונות. והוא עשיר…עשיר בטירוף! הוא הבעלים של לפחות חמש חברות תרופות, לפי מה שקראתי, ומשקיע בכמה חברות ביו-טכנולוגיה. הלוואי והייתי הוא. איזה מזל שהוא נפל עליי ככה.

מדי פעם הוא התקשר – שאל על הבדיקות וגם עוד שאלות על חיי האישיים. תמיד עניתי לו בשמחה, הכול כדי שהוא לא יתחרט.

 

ואז ערב אחד, כמה שבועות אחרי הפגישה במסעדה, הוא דפק על הדלת שלי. האמת, הוא נראה חלש מאד. כנראה הסרטן כבר עשה את שלו… והכסף…הכסף הרגיש קרוב מתמיד.

 

שומעים תוך כדי הדיבור שלו את הדפיקה בדלת ואת החזרה לתסכית

 

[איש זקן] הכול משביע רצון, לגמרי משביע רצון. ברכות, בחרתי בך. (טיפה יותר בשקט) לא תצטרך להמתין עוד הרבה. (חוזר להתרגשות)  הלילה הזה, במיוחד, אנחנו חייבים לחגוג את נצחונך.

 

מתחילה בבהלה מוסיקת גאז' מרחוק, שומעים קולות של מסעדה יקרה. מתקרבים לאט לאט אל השיחה של השניים

[איש זקן] … אז אם כן, אתה תקבל את כל הנכסים, המניות, הרכבים, ההשקעות, זכויות יוצרים על דברים שהמצאתי….איך שאתה אוכל לשובע…כמה תאבון לחיים יש לך!! תהנה. זה לא יימשך הרבה. 

[איש צעיר] נכון, אי אפשר לברוח מהזקנה…אבל העתיד שלי עכשיו ורוד, והכל בזכותך. יהיה לי הכבוד להמשיך אותך, להיות כמה שיותר דומה לך, להצליח. אבל אתה…העבר שלך בטוח טוב יותר מכל עתיד כלשהו שאולי מצפה לי. הצלחת בגדול. כולם מכירים אותך ומעריכים אותך. 

[איש זקן] הו כן? באמת היית רוצה את עברי? האם באמת ובתמים תעדיף לקבל את שנותי?

[איש צעיר] עם ההישגים שלך, כן, ברור. הלוואי ויכולתי.

[איש זקן] מלצר, הבא נא לשנינו ליקר קימל. אני הולך לתת לך משהו שאני משתמש בו רק באירועים מיוחדים. כן…האבקה הזאת מאוד מאוד מיוחדת. אני יודע שאתה כבר מנחש מה זה. צריך לקחת את כולו בבת אחת. ערבב את זה יחד עם הקימל וזה יהיה פשוט…אלוהי.

 

[שומעים אבקה נשפכת בצורה מאוד חזקה, ומשהו תוסס.]

 

[איש זקן] לירושה מהירה!

[איש צעיר] לא לא. אני לא רוצה ככה.

[איש זקן] נו טוב, אז מה תרצה שנאחל?

[איש צעיר] לחיים ארוכים!

[איש זקן] לחיים ארוכים

 

[איש זקן] ובכן?

[איש צעיר] הממ… חומר משובח

[איש זקן] מה השעה, מה השעה? או אה! כבר שבע ועשרים, ואני כבר עוד עשר דקות צריך להיות בפגישה. אני מוכרח ללכת מיד. סליחה? סליחה? חשבון, בבקשה.

 

[שומעים מעיל ואותו פוגע  בשולחן ומזיז את הכלים עליו]

 

[איש זקן] החומר הזה, הוא חזק…אולי לא הייתי צריך לתת לך כל כך הרבה. חכה רגע. כמעט שכחתי. הנה. קח את הכונן  הזה ושמור עליו עד מחר בבוקר. מחר אני אפתח אותו, בסדר? לילה טוב, אתה תראה איך הכול יעבור מהר מהר.

 

[מספר] ואני מתעורר, מרגיש כאילו התעוררתי מחלום בלהות, והבהלה עדיין עליי. היה לי בפה טעם מוזר, מתכתי כזה, וכולי הרגשתי חלש, חלש מאוד. נשארתי במיטה, וחיכיתי שארגע, שהכול יחזור להיות נורמאלי. אבל לא רק שתחושת הבהלה לא נחלשה, היא אפילו התגברה. לא הבנתי למה. החדר שלי היה חשוך מאוד, והרגשתי כאילו משהו פשוט לא בסדר. בקושי הצלחתי להרים את הראש. 

 

משהו לא היה בסדר בחדר, הדברים הרגישו לא במקום. ניסיתי להזיז את הרגליים ימינה כדי להגיע לרצפה, אבל המיטה הרגישה לי פתאום גדולה מדי, כאילו… כאילו המיטה התארכה בלילה. אלוהים, מה הוא שם לי בתוך הליקר הזה. דחפתי את עצמי במאמצים רבים לקצה שלה. ניסיתי להגיע למתג של האור, אבל לא הצלחתי, המתג פשוט לא היה שם. התחלתי לגשש באפלה עם הידיים שלי לנסות לתפוס משהו, והיד שלי נתקלה במשהו ארוך, ותלוי עם מרקם של בד. התחלתי למשוך בו, וגיליתי שזה של וילון.

פתאום הבנתי- אני לא בחדר שלי. ניסיתי לשחזר את כל מה שהיה אתמול. אני זוכר ששתיתי, ואני זוכר שהצלחתי להגיע לבית שלי איך שהוא. נרדמתי במיטה שלי, וזה הדבר האחרון שאני זוכר. איכשהו, משם, אני עכשיו פה. 

קמתי על רגליי, ופתאום הרגשתי ממש חלש. אולי מה שלקחנו עדיין משפיע? הידיים שלי התחילו לרעוד. התחלתי ללכת בחושך וחיפשתי עם הידיים שלי את האור. הרגל שלי פגעה בכורסא, בסוף מצאתי את המתג של האור, הדלקתי אותו, וגיליתי שאני בחדר של מישהו עשיר. על הכסא הייתה חליפה, בפינות עמדו מנורות בדולח, ובצד היה ארון ענקי מעץ ומראה מקושטת. כל הקירות היו מכוסים בבד והרצפה בעץ.

אולי…אולי הגעתי איכשהו לבית שלו? כמה זמן עבר מאז הערב ההוא? יכול להיות שעבר כבר זמן ואני כבר ירשתי אותו? האם הצלחתי סוף סוף? הכול הרגיש לא מהעולם הזה, לא הגיוני, כאילו אני עדיין ישן.

"מה קורה פה לעזאזל?"

הקול לא היה שלי. זה היה קול חלש וחנוק. התחלתי לגעת בעור שלי, וכולו היה קפלים, ופתאום קלטתי: אין לי שיניים. אני בלי שיניים. אין לי שיניים. אני בלי שיניים. מה קורה? מה? איך?

 

הרגשתי כאילו הכול נופל מעליי. הייתי בשוק מטורף. אני לא רוצה לדעת מה עשו לי. חזרתי למיטה, כולי בוכה, וממלמל לעצמי "זה חלום, זה חלום. תישן, תישן, זה לא אתה. זה חלום, זה חלום" . אני לא זוכר כמה זמן עבר, אבל כנראה שהגיע הבוקר כי ראיתי קצת אור מגיע מאחורי הוילון.

הגיעו משרתים. הם הביאו לי אוכל, שבהזדמנות אחרת הייתי טורף אותו, הם הבינו שאני כנראה חולה ולא שאלו שאלות. נשארתי במיטה כמה ימים – האכילו אותי, הביאו לי בגדים חדשים ויקרים מאוד לחדר, דאגו לי להכל, אבל אני לא יצאתי מהמיטה. כל כך פחדתי, לא רציתי לדעת. אבל בסוף, לא יכולתי יותר להתאפק.

קמתי מהמיטה, הלכתי לאט לאט לכיוון המראה, והפרצוף… (בכי) הפרצוף… זה לא היה הפרצוף שלי. זה היה הפרצוף של אלושם. לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא!!!! 

הייתי ככה במיטה במשך כמה שבועות, כנראה – לא שמתי לב לזמן. הרופא שהגיע אמר שזה חלק מהמחלה. כנראה שהסרטן כבר הגיע למוח, הוא אמר, וכנראה שנותרו לי רק כמה חודשים לחיות, אפילו לא שווה לבדוק כבר כי הסרטן כל כך מתקדם. הסברתי לו שאני זה לא הוא! אני זה לא הוא! אני זה לא הוא! אבל הוא לא הקשיב… 

(בשנאה) הוא עבד עליי, הזקן עבד עליי. הציג את עצמו חלש, וגוסס ורכרוכי ואני… אני חשבתי שאני משחק אותה, שאני זה שעובד עליו! ועכשיו הוא הפך להיות אני, ואני הפכתי להיות הוא. 

ביקשתי מהמשרתים מחשב כדי שאוכל לראות מה קורה בעולם, אבל מסתבר שלא היו לו מחשבים בבית – אפילו לא טלפון סלולרי, רק טלפון קווי. רציתי להרים טלפון לכל מיני אנשים מהצבא, מהלימודים, אנשים שמכירים אותי מקודם – אבל הם לא נתנו לי. מסתבר שהזקן אמר להם לפני כמה זמן שאם הוא ישתגע, אז שלא יתנו לו לעשות דברים שיכולים לפגוע בעצמו – ובמיוחד לא לצאת מהבית ולדבר עם אנשים זרים. הם רק נתנו לי לדבר עם הבנקאי שלו – זאת אומרת, שלי. אבל מסתבר שאת רוב הכסף שלו הוא העביר אלי, זאת אומרת – אל מי שהייתי קודם. הוא חשב על הכול. אני לא יודע איך הוא עשה את זה. ניסיתי לחפש בבית רמזים למה שקרה, ואיך הוא עשה את זה. חדר העבודה שלו… שלי, היה נעול, בכמה מנעולים, ולא הצלחתי לפתוח אותו. העובדים אמרו לי שרק לי היו לשם מפתחות, ולא רצו לעזור לי לפרוץ את הדלת. הוא חשב על הכול הזקן. לעזאזל. הפכתי את כל החדר שינה שלי, חשבו שאני משתגע רק יותר ויותר. הוא העלים את כל העדויות. 

אבל אתם יודעים מה מצחיק? מה האירוניה הכי גדולה בסיפור הזה? ברגע שהתחלתי להרגע ואנשים חשבו שחזרתי לשפיות, התחילו להגיע כל מיני מבקרים. תלמידים שלו/שלי לשעבר, אנשים שהכיר, אנשים שעבדו איתו. הם כולם הסתכלו עליי בכזאת הערצה! אפילו הצלחתי לשכנע כמה מהם ליזום כמה מהסטארטאפים שחשבתי עליהם כשהייתי עוד בחדר הקטן בשכונת נחלאות, הם פשוט לא הבינו מאיפה הגיעו הרעיונות שלי. בזכות ההחלפה הזאת הצלחתי להגשים את כל מה שלא הייתי יכול לבד!

זהו, הפסקתי כבר להילחם. זה לא יעזור. עכשיו אני מקליט את הסיפור שלי: מי יודע, אולי ככה אצליח להציל את הקורבן הבא. למרות ש…. אני האדם המוערך עכשיו, זה שהשיג כל כך הרבה בחיים, זה שכולם רוצים להיות בקרבתו, ללמוד ממנו. זו האירוניה הכי גדולה, זו האכזריות של הגורל – אני הגשמתי כל מה שרציתי! אני אמות כשכל העולם מעריך אותי. 

ניצחתי.

11 מחשבות על “[עושים היסטוריה] 319: מר אֶלוָשָם – תסכית מתח”

  1. רעיון מעולה
    מזכיר את ימי הרדיו של פעם
    נדמה לי שכשהתחלתי לשמוע פודקאסטים (בערך בפרק 13 של המישחקיה זצוקללה"ה)
    היתה איזה קבוצה שעשתה תסכיתים
    בהחלט אפשר לעשות עוד. יחד עם סיפורי האדם-שימפנזה ותמם-שוד
    בהצלחה

    הגב
  2. יש בתחילת הפרק קטע מוזיקלי קצר מתוך השיר "לולי תורתך" של הרב קרליבך. מה גם הוא סיפק השראה?

    הגב
  3. יש בתחילת הפרק קטע מוזיקלי קצר מהשיר "לולי תורתך" של הרב קרליבך. מה גם הוא סיפק השראה?

    הגב
  4. משחק מעולה ועריכה מושלמת.
    הזכיר לי את פול טמפל שהיינו מרותקים אליו כילדים.
    ערוץ כזה ישדרג את עולם הפודקסטים.

    הגב

כתוב/כתבי תגובה