זהירות משבר! יהדות ארה״ב והניתוק מישראל

תמלול ועריכה: ירדן מורד

דפנה: שלום לכם, אנחנו בעוד פרק של ״עושים פוליטיקה״. כשאני הייתי בסוף כיתה א׳, ההורים שלי בישרו לי בחגיגיות שאנחנו עוברים דירה. רק 12 שעות טיסה מהבית שלנו בשכונת רמת דניה בירושלים לאטלנטה, ג׳ורג׳יה שבארצות הברית. אבא שלי היה שם הקונסול הכללי, ואת כיתה ב׳ כבר עשיתי שם בבית ספר יהודי. החוויה לילדה ישראלית שורשית כמוני הייתה משונה למדי. הבית ספר היה הרבה יותר דתי ממה שאני הכרתי מבית הספר הממלכתי ״אגרון״ בירושלים. למדנו להתפלל, לברך על המזון, מצוות וכו׳. אבל בבוקר, כל בוקר, כל התלמידים בכיתה שלי היו נעמדים ונשבעים אמונים לדגל. מי שגדל בארה״ב מכיר את החוויה הזאת, I pledge allegiance to the flag וכו׳, ורק אני הייתי נשארת לשבת כמי שהמדינה היחידה שבליבה היא כמובן, מדינת ישראל. אז כבר אז כילדה, הבנתי שעניין הזהויות של יהודי ארה״ב הוא מורכב למדי, והיום אני אסגור מעגל קטן, אישי, ואצלול לתוך העניין הזה. ננסה להכיר קצת יותר את הקהילה המדהימה הזאת, המרכז היהודי השני בגודלו בעולם. ונשאל, האם באמת יש משבר אקוטי בינינו לבינם, והאם זה בכלל צריך להטריד אותנו כישראלים?

מי שילווה את הפרק הוא ראש הסוכנות היהודית יצחק הרצוג. ארבעה דורות שפעלו מול נשיאים אמריקאים, הכירו 14 נשיאים, לא פחות. למד בעצמו בארה״ב, היה שר לענייני תפוצות, ורשימת הסופרלטיבים עוד ארוכה. וגם, נשוחח עם סיון רהב – מאיר שנמצאת בימים אלה בשליחות של תנועת ״המזרחי״ בארצות הברית, וגם לה יש לא מעט תובנות מעניינות.

דפנה: אז שלום יצחק בוז׳י הרצוג, יו״ר הסוכנות היהודית.

יצחק: שלום דפנה.

דפנה: אז אתה תעזור לנו לצלול לנבכי הקהילה היהודית. אגב, קהילה ותיקה מאוד, שיש לה שורשים כבר במאות ה-16 וה-17…

יצחק: נכון, כולל במלחמת האזרחים האמריקאית, ובשטרות הראשונים של ממשלת ארצות הברית הריבונית, חתום עליהם שר האוצר הראשון, חיים סלומון.

דפנה: יהודי למהדרין.

יצחק: יהודי, אפילו הדוק, שהיה דוגמה ומופת ולומדים עליו, בוודאי בהיסטוריה האמריקאית, הרבה מאוד.

דפנה: הקהילה הזאת מקבלת תנופה רצינית במאה ה-19, עליית האנטישמיות באירופה. אז גם נוסדים הארגונים היהודיים שאנחנו מכירים אותם עד היום בהעתקים שלהם למדינת ישראל, הדסה וכו׳. אנחנו נעסוק באיך שהיהדות הזאת התעצבה בימינו אנו. המרכז היהודי הגדול בעולם. על כמה אנשים אנחנו מדברים כשאנחנו מתקרבים לשנת 2020?

יצחק: ע״פ ההערכה של סרג׳יו דה לה פרגולה, אנחנו מדברים על 5.8 מיליון יהודים בצפון אמריקה. ע״פ ההערכה העדכנית שפרסם פרופסור לן סאקס מאוניברסיטת ברנדייס, שגם הוא דמוגרף ידוע מאוד והיועץ לתגלית, הוא טוען שיש עוד מיליון וחצי יהודים שמשתייכים לקטגוריה הזאת. מכיוון שבאמריקה, אתה לא נרשם כיהודי, אתה פשוט צריך להזדהות כיהודי. לדעתנו גדר המחלוקת נובעת משאלת ההזדהות.

דפנה: וזה ההבדל בין אם הם הכי גדולים או אנחנו?

יצחק: לא בהכרח, בגלל שאני חושב שמדובר בשתי קהילות ענק, כלומר העולם היהודי השתנה, מעולם מפוזר מאוד, שהיו לך מיליונים בחבר העמים וכו׳ וכו׳, הוא היום בעצם שישה מיליון יהודים בארץ הקודש, שישה מיליון יהודים בצפון אמריקה ועוד כשלושה פזורים ברחבי העולם, ועוד הרבה מאוד שהם זכאי חוק השבות שזה קצת יותר מורכב, שזה עד כדי כך שהסבא היה יהודי, נגיד שישה מיליון לצורך העניין. אגב, היהודים הם רק 1.8% מהאוכלוסייה האמריקאית, ותראו כמה השפעה ומעמד יש לקהילה היפה הזאת.

דפנה: אז מיד נדבר על זה, בוא ננסה להבין קודם איך הם בנויים, איך מתנהלים החיים היהודיים בארצות הברית.

יצחק: זה הממסד. לצורך העניין ניקח כרגע את הממסד, אחר כך נדבר על מי מזוהה עם הממסד. הממסד היהודי – אמריקאי מבוסס על מה שנקרא פדרציות. מונח לא מוכר כאן.

דפנה: וגם לא בדיוק מזמין.

יצחק: זה נוסד במאה ה-19. זה אומר כך: יש קהילות, דהיינו בתי כנסת, מעליהם בכל יישוב גדול יש פדרציה. לדוגמה, יש Jewish Federation of New York. זה ארגון ענק, תקציבו כ-300 מיליון דולר והוא חולש על כל המרכזים הקהילתיים, בתי הספר, המכונים, הישיבות, וכו׳ וכו׳, ומספקת שירותים לקהילות הללו. אם הם צריכים תמיכה בפרויקטים ואם עזרה לזקן ולחלש וסיוע לנזקקים, וחברות קדישא…

דפנה: וכל מי שרוצה מצטרף אליהן בלי קשר לדעות פוליטיות או לאופי הדתי שלו.

יצחק: לגמרי. בכל הפדרציות כל הזרמים נמצאים. הדבר המעניין שהעולם החרדי שמאוד התחזק בשנים האחרונות בארצות הברית, לא היה חלק מהפדרציות, הוא היה מאורגן בתוך עצמו. לאט, לאט אתה רואה יותר חרדים ודתיים בתוך המבנה הפדרטיבי שכולל את כל בתי הכנסת של כל הזרמים, בעיקר מבוסס על בתי כנסת. לדוגמה, בוא נזכור רגע אירוע שחרוט בתודעה הישראלית, זה כמובן האסון בפיטסבורג, בדיוק לפני שנה. מוצאי שמחת תורה, חג שני, כי בגלויות יש עוד יום אחד נוסף. אנחנו מדברים על אדם בשם רוברט באוורס, בן 47, white supremacist, דהיינו, פאשיסט, גזעני, לבן, מתנשא, כמו שקוראים לזה. נכנס לבית הכנסת בזמן תפילת ה-״יזכור״ וצעק: הרגו את כל היהודים, kill all the Jews, ורצח 11 בני אדם תמימים, חפים מפשע, וזה אירוע שיזעזע את ארצות הברית לשנים. אז בפיטסבורג, מי שלקח פיקוד על כל האירוע, למרות שבית הכנסת היה ״עץ חיים״, בית כנסת קונסרבטיבי היסטורי. הפדרציה של פיטסבורג בראשות ג׳ף פינקלסטין, שהדליק משואה ביום העצמאות של מדינת ישראל, היא זאת שלקחה פיקוד על הכל. על ההתארגנות, על הביטחון, על הלוויות, על הכל, ואירגנה את הכל מטעם הקהילה היהודית והקהילות האחרות, המוסלמים, הפוליטיקאים, כולם באו לפדרציה. במיוחד צריך לזכור שבאמריקה, שבה מאות בשנים יהודים חיים, חיים מאוד מוצלחים ומבוססים בעולם החדש של ״היבשת החדשה״ כמו שהם קראו לה, מעולם לא נרצחו יהודים על יהדותם. הם נשדדו, נפגעו, נרצחו על סיבות אחרות, אף אחד לא נרצח כי הוא יהודי. פה פעם ראשונה זה בעידן שלנו, זה מראה לך עד כמה המצב מורכב מאוד.

דפנה: אז מיד נדבר על זה. אנחנו מדברים על מאות פדרציות כאלה, 300-350…

יצחק: יש מאות פדרציות, קטנות וגדולות. הפדרציות המתפקדות זה כמאה חמישים פדרציות, אחר כך יש עוד מאות מרכזים קהילתיים, מה שנקרא jcc, שהפדרציות תומכות בהן. יש כ-3,500 בתי כנסת בארצות הברית. דהיינו, החיים היהודיים עשירים ביותר. אני מקבל כל יום ספר בדואר מאיזושהי דמות הלכתית, או אקדמית, או הוגה דעות שקשורה לקהילה היהודית בארצות הברית, במגוון דעות.

דפנה: אותן פדרציות מאוגדות בפדרציית על?

יצחק: כן, הן כפופות לגוף על, גוף גג שנקרא Jewish Federations of North America, הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, זה כולל גם את קנדה. הארגון הזה בעצם מייצג את העולם היהודי – אמריקאי כלפי השלטונות, כלפי הבית הלבן, כלפי המערכת הפוליטית, וכמובן כלפי מדינת ישראל, דרך הסוכנות היהודית. הם שותפים בסוכנות היהודית, הם מחזיקים 30% מהאחזקות בסוכנות היהודית וכך יש ל-federations את הקול שלהן בשולחן היהודי הגלובלי.

דפנה: אז למה צריך את השדולות הכל כך מפורסמות, את אייפאק…

יצחק: אייפאק זאת שדולה… קודם כל החיים היהודיים באמריקה הם לגמרי מבוזרים.

דפנה: אתה אומר, זה כמו שאני אשאל במדינת ישראל למה צריך גם את הסוכנות וגם את המשרד לענייני התפוצות. זה גדול, יש מקום להרבה פעילות.

יצחק: יש דברים שהתפתחו באבולוציה. הייתי אומר שיהדות ארה״ב תפסה תאוצה אדירה לאחר מלחמת העולם השנייה וכינון מדינת ישראל, ויש דברים שנשארו מהעבר אבל בגדול ע״פ הדין האמריקאי, אם אתה רוצה לייצג אינטרס של גורם זר כמו מדינה זרה, אתה חייב להקים שדולה ולכן היה זה הדוד שלי, אבא אבן, שר החוץ המיתולוגי של מדינת ישראל שכשהיה שגריר, הוא כונן בין היתר עם יהדות ארצות הברית את שדולת איפא״ק. אותה שדולה מקדמת רק את האינטרסים של ממשלת ישראל, היא לא מתעסקת בשום דבר אחר.

דפנה: צריך להבין שהיא הפכה למודל עולמי לאיך קהילה קטנה יכולה להשפיע הרבה באמצעות השקעות כספיות.

יצחק: למשל יש ארגון שנקרא elet, שקם על בסיס המודל הזה כדי להשפיע על המערכת האירופאית, וגופים אחרים, באים, מייצגים את כל הישראלים בזירה הפוליטית הרלוונטית.

דפנה: מה הופך אותם לכל כך אפקטיביים? זה שיש להם הרבה כסף?

יצחק: זה מודל אחר. צריך להבין, הקהילה היהודית בארצות הברית, שיש בה כ-10% אנשים עניים, שזה לא מעט אנשים, זה כמעט 600,000, אפילו יותר. בגדול, בכל עיר ועיר אתה תמצא קהילה יהודית מבוססת שהיהודים מאוד מצליחים ומעורבים, וכשהם מאוד מצליחים ומעורבים הם גם מעורבים בפוליטיקה המקומית באהבת ישראל. פשוט כך. בעצם עשרות בשנים פוליטיקאים שצמחו והתפתחו בעקבות מערכות כאלה באו קודם כל לקהילה היהודית ועברו מן הבנה, הכרה של הסוגיות הישראליות באמצעות סניף איפא״ק המקומי או הפדרציה, וכך יש אינטראקציה שלמה. אתה רואה את המערכת הפוליטית האמריקאית…

דפנה: הם משקיעים בהם תקציבים.

יצחק: מאוד, מאוד תלויה ביכולת לגייס כספים ע״פ דין, אז יש supercaps ו-pacs. לא ניכנס לכל זה, זאת מערכת מאוד, מאוד מפותחת. צריך לומר שבשנים האחרונות כל המערכת הזאת מאותגרת מאוד ע"י קולות ששוברים את השורה, מתבססים על סוג אחר של תורמים, או שבאזור הבחירה היהודים לא מצליחים להשפיע, או אוהבי ישראל. לעיתים גם הרבה יהודים שנמצאים בצד השמאלי של המפה מתחברים לכוחות שמותחים ביקורת על ישראל, וכך גם מותחים ביקורת על איפא״ק. מכאן גם התפתח J street כארגון מתחרה קטן הרבה יותר, שמביא את הקול של הצד השמאלי יוני של המפה הפוליטית שדורש את חזון שתי המדינות. מה שכן, הדבר הפרדוקסלי המרתק ב- J street, שבגלל ההתפתחויות של השנים האחרונות J street הפך להיות במובן מסוים גורם מרכזי יותר, כי יש כבר כוחות הרבה יותר עוינים לישראל, קיצוניים, והייתי אומר גם שונאי ישראל, של יהודים בכל מיני מקומות והם תוקפים את J street: אתם לא מספיק קיצוניים. אבל אלה דברים מאוד מורכבים. אתה רואה את זה בפוליטיקה של המפלגה הדמוקרטית האמריקאית ורבותיי אנחנו נכנסים לשנה קשה מאוד של הפוליטיקה האמריקאית. אנחנו נכנסים בעצמנו לתוך הרחש בחש הזה, כי כל מועמד במפלגה הדמוקרטית שרוצה אחיזה בשמאל המפלגתי, שהוא לפחות 30%, אז הוא מפנה איזושהי נימת ביקורת על ישראל. זה מייצר דיסוננס מול הרוב השקט בפוליטיקה האמריקאית שמאוד תומך בישראל.

דפנה: כן, וגם הרבה שנים איפא״ק הייתה לבד על הזירה והייתה בכלל האופוזיציונית.

יצחק: כן, ובוא נזכור את העובדה שלכל המתח הפוליטי האמריקאי סביב דונלד טראמפ, שמזוהה מאוד עם ישראל ועם נתניהו, נכנסת כל הסוגיה המורכבת הזאת של האם אתה בעדנו או נגדנו, האם אתה בעד מדינת ישראל או נגדה בגלל זה.

דפנה: אז רק לפני שנצלול לתוך הקהילה והתפיסות שלה וכו׳, נבין שמדובר בשני ארגונים שאיך היית מגדיר אותם אם היית צריך להמשיל אותם לשני גופים שפועלים בארץ? הם פועלים ביחד? הם פועלים אחד נגד השני? איפא״ק ו-J street שהן שתי השדולות המרכזיות.

יצחק: הם לא פועלים אחד נגד השני, זה בגדלים שונים, בהיקפים שונים אבל הם רצים במקביל. בתקופה מסוימת היה יותר מתח, היום יש הבנה עמוקה בכל הגופים שצריך לתת תשומת לב לזירה הדמוקרטית, כיוון שהיא מרגישה נטושה, כיוון שהחיבוק החזק נורא בין טראמפ לנתניהו לטוב ולרע ברמה הפוליטית מחייב לתחזק את הקשרים העמוקים עם הדמוקרטים. לדוגמה, איפא״ק הביאו משלחת של 54 חברי קונגרס דמוקרטים לארץ בראשות מנהיג הרוב סטנלי הויר לירושלים, והיה ביקור סופר מוצלח, נחשב אמירה מאוד משמעותית. דווקא ששבועיים אחר כך ישראל קיבלה את העמדה שהגיעה מוושינגטון לא לאפשר לשתי חברות הקונגרס להיכנס לארץ. זה יצר שוב מחאה ומתח סביב הסוגיה הישראלית במפלגה הדמוקרטית.

דפנה: אז עוד לפני שנבין קצת יותר מי זאת הקהילה הזאת, במה היא מאמינה. מבחינת התפיסות הפוליטיות והדתיות שלה, פנינו לסיון רהב – מאיר. אומרים: אורח לרגע רואה כל פגע. אז סיון ובני משפחתה שם חודש ימים, נסעו בשליחות תנועת ״המזרחי״, ופניתי אליה לשאול איך היא מזהה בזמן הקצר יחסית שהיא נמצאת שם את הקושי המרכזי מול יהדות ארה״ב, מה היא רואה היום שהיא לא ראתה רק לפני כמה שבועות שהיא הייתה בארץ. זוהי הייתה בעיניה התובנה המרכזית על יהדות ארה״ב:

סיון: שלום יו״ר הסוכנות הרצוג, שלום דפנה יקרה, זאת סיון רהב מאיר מארצות הברית. אנחנו כאן השנה בשליחות תנועת ״המזרחי העולמי״. הם מודים אגב על הביקור המקסים אצלך בלשכה, זוכרים את העצות הטובות שקיבלנו, הביקור שם בסוכנות ממש לפני הטיסה. אני כן רוצה לאתגר את הדרך שבה אנחנו בתקשורת הישראלית מציגים את המשבר. הכי קל ללכת לדוברים מסודרים ולהגיד שהליברלים מתרחקים, בהחלט ייתכן שזה נכון, אני לא מומחית. אנחנו כאן רק חודש. אני רק רוצה להעיר, נדמה לי שהמשבר הוא לא רק משבר של: האם הם ימשיכו לתרום לנו? המשבר העמוק יותר הוא משבר של זהות, של התבוללות, של ניכור, של חוסר ידע. אי אפשר להגיד שממשלת ישראל אשמה בהכל. יש פה קהילה, אולי המצליחה ביותר ולכן גם הנעלמת ביותר. מצבה נפלא, ומצבה לכן הוא גם נורא. זה המשבר האמיתי. האחוז הקטן של יהודים פה שנשלחים לבית ספר יהודי כלשהו. העובדה שרוב היהודים כאן הם unaffiliated, הם לא משויכים לשום זרם. אין להם דובר, אין להם pr, אין להם press conference, משבר כזה הוא פחות מיוחצן ואולי יותר מורכב לעסוק בו. הכי קל להאשים את עצמנו. בעיני, נדמה לי, ואני אומרת את זה בזהירות, אנחנו פה באמת תקופה קצרה. נדמה לי שזה המשבר המשמעותי יותר ופה דרוש טיפול עומק של משמעות, של זהות, של לימוד, של חיבור, והכי קל להאשים אותנו בזה אבל התמונה היא יותר גדולה. התוצאה לא צריכה להיות שהם ישלחו לנו כסף, אלא שכולנו נהיה מחוברים סביב סיפור משותף.

דפנה: אז עוד לפני שנדבר על היהדות המזוהה, הרפורמית, הקונסרבטיבית, האורתודוקסית וכו׳, חלק גדול מהיהדות היא לא אף אחד מהם.

יצחק: נכון. בערך 70%, מספר דימיוני. מה זה unaffiliated, זה גם קצת מתעתע. זה אנשים שלא באים ונרשמים לפעילות שוטפת בקהילה בבית הכנסת או בבית הספר או בגני הילדים או כלום, Sunday schools. זה לא אומר שהם לא באים ביום כיפור פעם בשנה או עושים איזושהי חתונה. אבל צריך להבין, יש פה שני תהליכים או שלושה שמאפילים על עתיד הקהילה היהודית ולאן היא הולכת:

נישואים בין בני זוג בני דתות שונות. אז זה הולך ככה: שלושים אחוז הם דתיים. תורידי מהשבעים אחוז הנותרים עוד שליש, ואז שבעים אחוז משבעים אחוז, זה בערך חמישים אחוז.

דפנה: שמתחתנים עם לא יהודים.

יצחק: נכון. תחשבו על האתגר הלאומי האדיר, זה אתגר בהיקף לאומי. במקום לחלק ציונים, הרי בארץ מחלקים ציונים. גם אני לקיתי בכך בהתחלה. אמרתי: תראו, זו מגפה וזאת התבוללות. הרי זאת התבוללות ע״פ ההלכה. זאת התבוללות ע״פ תפיסה של זוגות מעורבים אבל מבחינה אמריקאית הם לא רואים בזה התבוללות. הם אומרים: תקשיב, זאת עובדה. עכשיו יש בפניך שתי אפשרויות: או לדחוק את כולם החוצה או לפתוח את השערים לכל אותם זוגות מעורבים שרוצים להיכנס לקהילה, דווקא להיות חלק מהעם היהודי. אותו בן זוג או בת זוג לא יהודיה רוצה להיות חלק מהעם היהודי. אנחנו זוכרים לדוגמה את החתונה של צ׳לסי קלינטון עם מארק מזבינסקי. כלומר, משפחה יהודית עם הבת של קלינטון. זאת דוגמה לזוג מעורב ששם עשו את הטקס עם כומר ורב.

דפנה: רגע, אז מה קורה היום עם הזוגות האלה?

יצחק: אני אסביר. יש שני תרחישים. יש תרחיש שאומר: עוד שני דורות, 16% מיהדות ארה״ב הלא דתית, זה יהיה המספר שלה. שזה אומר בעצם קהילה דתית, פלוס קצת אחרת. אפשרות שנייה, האנושות פועלת לפי כל מיני תרחישים שמשנים מצב, זה לבוא ולהחליט: אוקי, אנחנו עכשיו משקיעים בכל מאודנו בציבור הזה, וגם בציבור שבחלק הארי שלו הוא unaffiliated, כלומר מתחתנים, וזה לא מדבר אליהם, הם לא מתחתנים והם לא מזוהים ולא כלום, ומשקיעים בהם את תשומת ליבנו כדי להפוך אותם לציונים מעורבים, לאוהבי ישראל…

דפנה: אבל אני שואלת מה המצב היום? בחורה יהודיה למדה איתי בכיתה, בדקתי בפייסבוק מה קרה עם בני הכיתה שלי, היא לדוגמה התחתנה עם בחור נוצרי או להפך, היום מה הסטטוס שלו?

יצחק: הסטטוס הוא כזה. אם הם עולים לארץ אז זה בעצם כמו הסיפור של העמים מחבר העמים. בהרבה מקרים שבהם נתקלנו הם בוודאי מקבלים את חוק השבות כי אחד מבני הזוג הוא יהודי.

דפנה: הם יכולים לעלות לישראל?

יצחק: הם יכולים לעלות לישראל. הם הופכים להיות אזרחים לכל דבר ועניין כי הם זכאי חוק השבות. אבל, הם לא יכולים להינשא או להתגרש ברבנות. גם לא הילדים שלהם ויש לזה משמעות שמחייבת התייחסות אסטרטגית ברמת על לאומית. לך אני לא צריך להגיד עד כמה המערכת הפוליטית לא משקיעה מחשבה אסטרטגית לאן הולכים, באמת לאן הולכים, מה אנחנו עושים. אנחנו בתוכניות שלנו וגם גורמים אחרים משקיעים המון בלהגיע לאימהות, להגיע לילדים, להשקיע אפילו בזוגות כאלה. יש תוכנית שהפדרציות מממנות שנקראת honeymoon Israel, לא פחות. שמביאים זוגות מעורבים לירח דבש בארץ, להכיר את המורשת של אותו בן זוג יהודי ולחשוף בפניהם את הצורך ואולי גם את האתגר להצטרף, להתגייר למשל. זה תהליך, כי אם הם מתגיירים בגיור רפורמי או קונסרבטיבי, לא מוכר בארץ. כן מוכר לצורכי חוק השבות. ולכן, שוב ושוב, אם לא יגיע הרגע שהצמרת הישראלית תתמודד מול אתגר עצום יחד עם עוד כמה אתגרים כאלה של העם היהודי אנחנו נראה המשך התרחקות ודימום וכו׳, של הקהילה הכי, הכי חשובה בעולם. לא רק מבחינת הכוח האסטרטגי שלה, אלא בגלל שהיא חלק מעמנו וצריך לדאוג לה.

דפנה: אני חושבת שמה שהיה די מדהים לראות בתחקיר שעשינו לקראת הפרק הזה שפה בארץ, יש את הסכסוך וסוגיות דת ומדינה, ויש גם הרבה נושאים שמעסיקים אותנו ושאנחנו חושבים שמעסיקים מאוד גם את האמריקאים. אבל הנושא שהכי מעסיק את האמריקאים זה באמת העניין הזה: מיהו יהודי? זה מה שמעניין אותם. כל פרסום על הדבר הזה, כל הצעת חוק שיכולה לעלות בעניין הזה.

יצחק: אני רוצה לומר משהו. צריך לעשות הבחנה, יש מעבר לזרם האורתודוקסי, הדתי, שגם הוא מוכר מכל מיני סוגים כמו בארץ. בארץ רוב הציבור חילוני אבל השליטה בעניינים הדתיים היא אורתודוקסית. בארצות הברית, רוב הציבור הוא רפורמי וקונסרבטיבי ולכל אחד הזכות ואין שליטה לאף אחד.

דפנה: רפורמי בהקבלה שטחית זה חילוני? איך היית מגדיר אותם?

יצחק: לא, רפורמים זה זרם שהתחיל ברפורמה שחלה ביהדות גרמני, בעיקר במאה ה-18 וה-19.

דפנה: שהיא הגדולה ביותר, היא בערך 70% מיהדות ארה״ב.

יצחק: מאוד משמעותית, והרבה מאוד מהם הגיעו לארה״ב ופיתחו את זה בארה״ב כיוון שבאותה עת יהודים אולצו לעבוד בשבת בארצות הברית למחייתם עד שהתחילו חוקי העבודה המודרניים. אבל, להבדיל מהרפורמה בגרמניה התנועה הזאת עברה תהליכים אדירים והיא היום ציונית מאוד ועשירה בתוכן יהודי. יש לה אוניברסיטה שנקראת Hebrew Union College, שיש להם קמפוס מאוד גדול בארץ, והרבנים לומדים תיאולוגיה לעומק. אני רק אומר לכולם, תקראו את החומרים ותראו הרבה מאוד אהבת ישראל, הרבה שאיבה מהמקורות. ויש לא מעט מקרים שהם מפנים למקורות ההלכתיים שאתה לא היית כמעט מבחין בין לבין. למעט בהחלטות שהם מקבלים. כמו לדוגמא בשני נושאים מרכזיים: נישואי תערובת וגם כיבוד היהדות ע״פ האבא ולא רק ע״פ האמא. שני נושאים שבעצם גורמים לפער בין הרפורמים לשאר הזרמים. הקונסרבטיבי הוא השני בגודלו, שהוא בעצם במרכז. הוא לא מקיים נישואי תערובת, הוא זרם מאוד חזק מבחינה הלכתית, הוא פשוט יותר מתון כי נשים יכולות לכהן ברבנות.

דפנה: כמה הם הקונסרבטיבים? בערך 20%?

יצחק: בערך כמיליון, והם הולכים ונחלשים במובן מסוים. בגלל שהם במרכז אנשים מעדיפים ללכת לתנועה הרפורמית שהיא כמה מיליונים. הליבה שלו מבחינה הלכתית זה ה- Jewish theological seminary, יש עוד מוסדות. יש להם מועצת רבנים בדיוק כמו הרפורמים.

דפנה: שמה ההבדלים ביניהם?

יצחק: ושם הדיאלוג ביניהם, הם מאוד מחוברים בגלל שיש חפיפה בעיקר בהשתתפות מלאה של נשים בכל תהליכי העבודה ההלכתית והדתית. לדוגמה, הנרייטה סולד המיתולוגית, מייסדת הדסה, היא האישה הראשונה שהייתה בוגרת הרבנות, הוסמכה לרבנות ב-Jewish theological seminary. אז הם שניהם נחשבים הפרוגרסיבים.

דפנה: אז בתוך הפרוגרסיבים יש לנו שני זרמים: הרפורמי והקונסרבטיבי.

יצחק: וזרם קטן שנקרא reconstructionists, שהוא לא גדול אבל יש לו קהילות ברחבי ארצות הברית. ויש את הזרמים האורתודוקסים כאשר שם יש התגברות משמעותית כמו בכל מקום בעולם של הקבוצה החרדית, כחמישה עשר אחוז היום מכלל יהדות ארה״ב. היא בעלת משמעות, היא גדלה מאוד, ובעלת השפעה פוליטית מאוד גדולה ומוכרת. ו-modern orthodox שזה דתי אבל מאוד מודרני. מוכר לנו בארץ כמו הרבה קהילות ישראליות כאלה.

דפנה: אבל ההבדל הגדול בין ה-70% שהם יותר הרפורמים לבין האורתודוקסים זה בעיקר בנישואי תערובת. הם מאפשרים ואלה מתנגדים.

יצחק: ומיהו יהודי, בדיוק. אני אתן לך דוגמה. אני ישבתי עם רבה רפורמית סופר חשובה שהגיעו אליה בן של אישיות מאוד ידועה בעולם התרבות האמריקאית שהוא יהודי אבל ההורים החליטו שהם רוצים שהברית מילה של הילד שלהם יהיה דתי לחלוטין לזהות יהודית מלאה. אז מה הם עשו כדי לעבור את הברית וההטבלה של הילד, כי האמא לא היתה יהודיה. הם עשו הטבלה שהם הביאו בית דין רפורמי וקונסרבטיבי מצד אחד שלושה רבנים ובית דין אורתודוקסי מצד שני שלושה רבנים. שישה רבנים השגיחו על התינוק הקטן והבטיחו את יהדותו על סמך כל הזרמים. מה שאומר שבארצות הברית שאתה נכנס למשל לועידת איפא״ק, זה תמיד מדהים אותי, 1,200 רבנים, אתה לא יודע להבחין בין כיפה לכיפה. אהבה, אחווה, שלום ורעות ואהבת ישראל גדולה. וכשאני בא לבית כנסת מכל זרם ודגל ישראל מונח במרכז והתפילה לשלום המדינה שהסבא שלי הרב הרצוג כתב אותה ונאמרת כל שנה בבתי כנסת ואתה לא יודע מי הזרם שאומר אותה וכולם מתפללים לטובת מדינת ישראל, צריך להבין את העוצמה האדירה, ולא לחלק ציונים. לכן אני הולך גם לרבנים הכי מחמירים בארץ ואומר להם: קודם כל תדאגו לאהבת ישראל. אתם מעדיפים זיקה ליהדות ובאמת בארבע עיניים אנשים הרבה יותר מוכנים לשמוע.

דפנה: בוא נצלול רגע למעמקי השאלה האחרונה, הרי הטענה הגדולה היא שהמשבר בין יהדות ארה״ב, בעיקר הליברלית, הוא משבר אדיר בגלל ההתנהלות של ממשלת ישראל סביב מתווה הכותל שאושר ובוטל וכו׳, אנחנו זוכרים את הסיפור מהכנסת הקודמת. ובגלל החלטות נוספות שעצם לוקחות את הקהילה הזאת שחלקים ממנה הם ממילא בתהליך התרחקות ומרחיקים אותם עוד יותר, גורמים להם להרגיש: אתם לא חלק.

יצחק: אז מה שקרה הוא שבדורות קודמים כמובן המנהיגות הלאומית הישראלית ישבה עם כל מנהיגי הזרמים למיניהם וגם יושבת היום. הרי אבא הילל סילבר היה ידוע שהביא את תמיכתו של טרומן במדינת ישראל ועוד רבים מדומיו היו רפורמים. אבל, מה שקרה הוא שהייתה ציפייה שזה ילך ויתקדם וישתפר ותהיה בסוף הכרה שווה של כל הזרמים ביהדות בארץ או לפחות שיהיה שיח מכבד. הבעיה היא שהממסד האורתודוקסי בישראל לא מוכן באופן גלוי לקיים פגישות ושיחות ודיאלוג עם אחיהם ואחיותיהם לגבי הסוגיות האלה. קצת לשמוע, קצת להכיר, קצת להבין יותר ולראות בעצם שכולם שאובים מאותו מעיין. ואז מה שקורה זה שלאחר שגובש מתווה הכותל שמבוסס על הסדר שאני הבאתי כמזכיר הממשלה בשנת 2000. בעצם הממשלה נתנה ציפייה אדירה לשוויון בעצם זה שיש כותל אלטרנטיבי וכשהיא ביטלה את זה, זה נתפס כסטירת לחי מטורפת בכל קהילה וקהילה קם רב שכל השנים הרצה בעד מדינת ישראל באהבה עצומה ופשוט בכה, או גינה, או היה במבוכה, זה קרע קרע נורא בתוך הקהילות עצמן, כולל אגב האורתודוקסיות. כי הם שומעים מאחיהם, מהזרמים האחרים וזה יצר בוקה ומבולקה והרבה אי הבנה. ויקח הרבה זמן, התהליכים הם איטיים כדי להביא חזרה דיאלוג יותר פתוח. גם סוגיית הגיור, גם סוגיות אחרות הן נורא נפיצות. אני שמח שאנחנו בסוכנות לקחנו הרבה מנהיגי ציבור וחברי כנסת לראות את הקהילות האלה ולפתע כולם מגלים שיש חיים עשירים מאוד, יהודיים וציוניים שהם לא רחוקים מכל קהילה אחרת, גם בארץ, ויש על מה לדבר. זה בעצם מה שסיון אומרת בדבריה. היא אומרת, אני מוטרדת מאלה שכף רגלם לא דורכת באף קהילה. באמת יש התרחקות כי קרה שההורים של הילדים האלה והילדים האלה, זה נראה להם נורא כבד וקשה וכואב, ועוד תוסיף לזה את הסכסוך הישראלי פלסטיני, סוגיות של זכויות אדם שהם לא תמיד מבינים וכל הבלאגן הזה, ועוד שנאת ישראל בקמפוסים וחלק מהם מפחדים פשוט להיות מזוהים ולהיות מעורבים וזה שבר נוראי שאנחנו משקיעים מאמץ עצום לתקן.

דפנה: אז עוד לפני שנצלול לפוליטיקה כי לא נצא פתורים בלא כלום. עוד נקודה חשובה שסיון נוגעת בה והיא מתייחסת דווקא לישראלים שירדו לארה״ב שהם לדעתה קבוצת סיכון גדולה ביותר.

סיון: נקודה שנייה בשיחה כי הסמיכות כאן היא מדהימה. חשוב לי שיהיה בלאנס, לא לדבר רק על הבעיות אבל אתם יודעים עיתונאים שואלים שאלות אז הם שואלים על מה שקשה. יש כאן קהילות מדהימות, אנשים מאוד מחוייבים, דברים שאני לומדת כאן שאפשר לקחת אלינו. אני בכלל חושבת שאת היחסים אפשר לשנות היחסים אפשר לשנות את המשוואה. לא רק מה אנחנו מלמדים אותם, מה אנחנו לומדים מהם. קהילות עוצמתיות שבועות מנגנונים של חינוך, של קמפים, מחנות קיץ שהם פשוט מוסדות חינוכיים בחופש הגדול, של קהילה, של חסד. עד כאן אפשר להגיד מה אפשר ללמוד מהם. ובכל זאת, אני פוגשת פה אינספור ישראלים, יורדים, כמובן שאנחנו לא בעידן של "נפולת של נמושות" והיחס, המידה היא שיפוטית, המידה היא ביקורתית למרות שכמובן שהיינו מעדיפים שאף אחד לא ירצה לעזוב את ישראל מרצון. אנשים ימצאו בית, ייעודם, מיקומם ושליחותם, ובכל זאת, אינני יודעת מה המספרים, וודאי שכמה מאות אלפים, יש הטוענים אפילו יותר. של ישראלים שנמצאים כאן והם, אולי יותר מהיהודים המוגדרים מתבוללים, נעלמים. הם לא רגילים לשלם לבית כנסת, הם לא רגילים לשלם לבית ספר, כאן זה המינימום לשלם לקהילה, והם לא עושים את זה כי אנחנו רגילים ברוך ה׳ לחינוך חינם, לבית כנסת חינם. אנחנו לא חיים במנגנונים היקרים האלה. הם לא באו לכאן כדי לשלם עשרות אלפי דולרים בשנה על בית ספר שהוא גם נורא אמריקאי, הוא נורא לא ישראלי ואחוזי ההתבוללות שלהם, שוב אין לי נתונים רשמיים אבל ככה אני מתרשמת, הם מהגבוהים ביותר. יותר מכל האחרים כאן, ובמובן מסוים הזהות הישראלית מתברר, היא פריכה, היא שבירה, היא לא מקיימת את עצמה אחרי דור או שניים. כמובן שלא מדובר על כולם, פגשתי פה גם הרבה מאוד ישראלים מחוברים, מחויבים, מלאי התלהבות אבל… התמונה בעיני מטרידה. שוב, אם אנחנו לא רוצים לשים את הישראלים כאיזשהו מוקד לעבודה שלנו, של ישראל, של הסוכנות, של מדינת ישראל. אלה הם אחינו ואחיותנו. הרבה יותר קל וכיף וקרוב לדבר איתם בעברית ולחבר אותם בחזרה.

יצחק: אז זה כמו המספר שלנו. יש הכללות, יש מאות סוגים של יהודים דתיים ומאמינים בישראל. יש כאלה שלא תאמיני שהם דתיים בכלל ואולי יותר דתיים מאלה שהם דתיים. לכן, אותו דבר גם בארצות הברית. יש המון ישראלים שנכנסים לפעילות בקהילות ויש המון ישראלים שמתרחקים וגם נישאים נישואי תערובת. יש מאות אלפי ישראלים. אנחנו מדברים על כמעט 600,000 או חצי מיליון בארצות הברית וילדיהם ולכן אנחנו החלטנו כהחלטה היסטורית של הסוכנות היהדות, כי הרבה שנים אף אחד לא רצה לגעת בתפוח הלוהט הזה, שאנחנו נשקיע מאמץ בשני דברים: בחיזוק הקשר של המשפחות הללו לישראל, כולל גרעין צבר שאנחנו מביאים. זה ילדיהם שאנחנו מביאים אותם לארץ לשירות צבאי דרך הצופים, וב', ובמיוחד לראות איך משלבים אותם בפדרציות כי שנים הם לא היו משולבים ולפתע פתאום בהרבה בתי כנסת אתה שומע ואתה רואה ישראלים שנכנסים לשם להיות מעורבים יותר.

דפנה: אז מיד נדבר על המשמעות של המשבר הזה ואיך הוא משפיע על כל אחד ואחד מאיתנו אבל לפני זה, קצת פוליטיקה, הרי הם נחתכים אותה קהילה יהודית עצומה, לא רק לפי התפיסות הדתיות שלהם ואיך הם מגדירים את עצמם מבחינה דתית אלא גם בנושאים הפוליטיים. יש שם רוב דמוקרטי מובהק מול מיעוט רפובליקאי ואנחנו גם רואים את הקהילה הזאת בכל זאת הופכת יותר ויותר יונית. נאמר אם בארץ מתרחקים מפתרון שתי המדינות, לפי הסקר שהוצאנו לקראת הפודקאסט הזה אנחנו רואים שבקהילה היהודית בארה״ב קורה בדיוק התהליך ההפוך. הם יותר ויותר חותרים לעבר פתרון מדיני. אם אמרנו שסוגיית הדת והמדינה והגדרת היהדות היא בראש סדר העדיפויות שלהם, עד כמה לדעתך הנושא הפלסטיני מעיב ומקשה על היחסים עם היהודים. ששוב אמרנו, היהודים המזוהים, המעורבים, כאלה שאכפת להם.

יצחק: זה מאוד, מאוד מעניין. שנים הקהילה היהודית באמריקה הייתה הרבה יותר שמרנית. אני זוכר ש-כשרבין בא עם הרעיון של הסכמי אוסלו היתה התנגדות עצומה בקרב יהדות ארה״ב כי שנים אמרו לה וחינכו אותה והסבירו לה שאין מה לדבר עם ערפאת ועם הפלסטינים. מה שקרה בשנות דור הוא שינוי עצום. במיוחד השפעה של כלי תקשורת כמו CNN או NYT שהיו מראים כל הזמן את כל האירועים בעזה ובצוק איתן ובכל מה שקשור לפעילות של המתנחלים וכו׳ וכו׳, וזה התחיל לטפטף עמוק למשפחות כי הקהילה היהודית כמו שאמרת, היא הרבה יותר ליברלית בבסיסה. היהודי האמריקאי בנוי על תפיסה של זכויות אדם מעל הכל. כלומר, הוא לא מבין מה זה עקרונות הביטחון למרות ש-9/11 היה צריך להשפיע עליו, הוא לא מבין את זה שזה מגיע לישראל. ואני אומר לכולם תראו: לי יש בן ביחידה קרבית בצנחנים, שהוא בגיל 20 המקביל שלו, שיכול להיות שהוא בן של חבר שלי שלמד איתי בניו יורק, הוא הולך לקולג׳ וההשקפה של כל אחד מהם על החיים היא שונה, וזאת המטרה שלנו, לראות איך אפשר לחבר ואיך אפשר להציג ואיך אפשר ללמד. לכן תוכניות כמו תגלית הן מהפכניות ומסע שלנו הן מהפכניות. תוכניות כמו onward, הרבה תוכניות אחרות שמביאות צעירים אמריקאים לחוויה בארץ, להבין על מה מדובר לפני שאתם יוצאים נבוכים בקמפוס.

דפנה: אז בוא נראה קודם נתונים של סקר שהוצאנו של J street, אבל בדקנו בסקרים שערכו ארגונים אחרים, הם דומים, כך שמבחינתי לפחות סקר ממצה ואמין שהשתתפו בו 1,000 יהודים אמריקאים מכל הזרמים. אז שהם נשאלים באמת על עמדות הסכסוך. 54% אחוזים אומרים שהמדיניות הישראלית בכלל לא משפיעה על הרגשות שלהם. זאת אומרת, הרוב המוחלט, אדישים למה שקורה וזאת אולי הבעיה הכי קשה. 29% אומרים שהמדיניות הזאת גורמת להם ליחס שלילי יותר כלפי ישראל, שוב מאותם פחות מחמישים אחוזים שבכלל לא אכפת להם, ו-17% אומרים שזה דווקא גורם לרגש חיובי יותר. יש פה תמונה מאוד מורכבת.

יצחק: מורכבת, אבל חשוב לומר שני דברים. אחד הוא שגם אצל אותם צעירים, הם מסתכלים בלא מעט מקרים, ואני נתקל בזה בעצמי: גם אם יש הרבה מאוד אהדה לישראל וחיבור לישראל, הם מרגישים שהפלסטינים בהרבה מקרים הם השעיר לעזאזל, הצד החלש, ושהם האנדרדוג ולכן הנטייה הטבעית של היהודי האמריקאי זה ללכת עם החלש, עם האנדרדוג, עם המקופח. זה תמיד כך ותמיד יהיה, זאת גם גישה מאוד יהודית. הלא פרוס לרעב לחמך וכו', אז אותו דבר התפיסה לגבי הפלסטינים, ואני מנסה להסביר את זה גם במסדרונות השלטון בארץ. צריך לנהוג בתבונה בהרבה מקרים כדי להראות מה ישראל גם עושה בהרבה תחומים שקשורים לכך, זה דבר אחד. הדבר השני, יש סוגיות של זכויות אדם. כלומר, פעולות כמו נוהל שכן, גדר ההפרדה הן לא מובנות בכלל באמריקה, כמו שגם חיבור דת ומדינה זה לא דבר שמוכר באמריקה ולכן הרבה מאוד מזה מחייב שיח, שאחד יבין את השני.

דפנה: זאת אומרת, להרבה יהודים קשה להזדהות עם הצעדים האלה וזה מרחיק אותם ממדינת ישראל.

יצחק: אז אני יכול להגיד לך שאני שולח כל שנה מאות בני נוער ישראלים שיוצאים וגרים במשפחות יהודיות במסגרת שנת שירות ובהרבה מקומות הם גרים במשפחות והמשפחות מתחילות לשאול אותם: תספרו לנו למה ככה ולמה ככה? ומה עם הכותל ומה עם הפלסטינים ומה עם השלום, והחברה הנפלאים האלה בני 17, עוד מעט צבא, או 18 דוחים שנת שירות, צריכים להיות השגרירים של ישראל, להסביר משהו שכבר הרבה זמן לא הוסבר ליהדות ארה״ב.

דפנה: אז אמרנו שיהדות ארה״ב ברובה אדישה אבל בחלקה פגועה, גם בסוגיות דת ומדינה, בעיקר בסוגיות האלה, אבל יש גם קבוצה לא מבוטלת, כאמור בערך שליש, שגם מאוכזבת מההתנהלות בסוגיות המדיניות, ביטחוניות וכו׳. שאלה מרכזית היא שאולי ננעל איתה את הפרק: איך זה משפיע עלינו? מה זה אומר שהקהילה הזאת פגועה? הם ישקיעו פחות במדינת ישראל? הם יעבדו פחות בשדולות האמריקאיות אל מול הממשל? למה זה צריך להטריד אותנו?

יצחק: משלוש סיבות. קודם כל אני באתי לתפקיד הזה, מה שבער בי, בער בי כי אני חזרתי אחרי שהפסדתי את ראשות מפלגת העבודה בפעם השנייה ונסעתי עם מיכל לחופש, היינו אצל חברים שלמדתי איתם בארה״ב. וכל מה שהם דיברו עליו, how do we keep our children Jewish? איך נדאג עם התהליכים האלה שהילדים שלנו ישארו יהודים? ואני חזרתי ארצה והתחלתי לדפוק על דלתות, הלכתי לרבנים, הלכתי למומחים וכו׳. והחרדה שלי, העמוקה, מפילוג היסטורי, שיום אחד יסתכלו ויגידו: איזה עם מטורף. ירושלים ובבל הזה, מה שמניע אותי בתפקיד הזה, חד וחלק.

דפנה: זאת אומרת, אתה אומר שהמשמעות של השבר היא לא שנקבל פחות כסף, נמשיך לקבל כסף כי מי שפעיל ומעורב ימשיך לתרום. אנחנו פשוט נרחיק מאיתנו את החלק הזה של העם שנמצא שם והוא ילך ויתאדה.

יצחק: חלק מאיתנו חלק מעמנו, הוא חלק בלתי נפרד מבסיס העוצמה שלנו כאומה. שאתה מסתכל על זה, אתה צריך להיות מאוד, מאוד מודאג. צריך לעשות את כל המאמצים לשנות את הכיוון, לשנות. זה כולל גם הרבה נושאים של חינוך ונושאים אחרים שאנחנו עוסקים בהם יחד עם הרבה מאוד גופים, להתמקד, אבל הדילמה היא אדירה. אתה רואה, גם הירידה בכסף, הכסף הוא חשוב לקיום חיים יהודיים ולהשפיע גם על היכולת של החיים היהודיים האלה להגיע לארץ.

דפנה: אבל זה לא שמשקיעים פחות פה בישראל, וזה שלא ש…

יצחק: זה מתחיל בהשקעות בהייטק וקרנות וכו׳ שישראל כמדינת סטרטאפ מאוד מגרה הרבה מאוד אנשים, וודאי הרבה מאוד יהודים, ומקור לגאווה להרבה מאוד בני אדם. אבל, הבעיה שלי זה הדור הצעיר. הבעיה שלי שבגלל תהליכים מסוכנים בארה״ב עצמה, שפוסלים אנשים שמזדהים עם ישראל והציונות בקמפוסים מסוימים ויש לסוכנות שליחים בקמפוסים שנתקלים בתופעות הרסניות ממש, צעיר יהודי כזה…

דפנה: זאת עבודה של ה-BDS?

יצחק: בדיוק. זה נקרא "עמיתי ישראל", והם פשוט מקיימים פעילויות בקמפוסים יחד עם ה-"הלל" המפורסמים שזה המועדונים היהודיים, לב״ד וגופים אחרים כשהם, ילד כזה, מגיע מבית טוב לקולג׳, מתרגש כולו והוא צריך להיכנס, להיות חלק מהחברה שמכתיבה בכיתה ופוסלים אותו בגלל שהוא ציוני או יהודי ומעבירים החלטות באגודת הסטודנטים להחרים את ישראל והוא נמצא במבוכה נוראית, והוא מתהפך על עצמו, ואמר: לא רוצה לי חלק ונחלה בעם הזה. זה ישפיע לדורות כי גם ברור לך שעוד דור האנשים האלה כולם בעלי השפעה במערך החיים של ארצות הברית, שזאת השפעה על העולם כולו. אנחנו צריכים להבין, השותפות עם ארה״ב והקהילה שלה הוא צורך אסטרטגי כחלק, לא רק מביטחון ישראל, מכל הכלים השלובים של החוסן הישראלי והיהודי.

דפנה: זאת אומרת, זה לא שמחר בבוקר הם לא יקדמו את תוספת התקציבית לביטחון או יעבדו מול הממשל, אלה השפעות ארוכות טווח שצריכות להדאיג אותנו הרבה יותר.

יצחק: איזו שאלה? כי יכול להיות לך מישהו בבית הלבן, נשיא בבית הלבן שיגיע לשם והוא בכלל גדל, בית הגידול שלו זה האנטי ישראליות לכל אורך הדרך, או יהודי שיצא פתאום פשוט נבוך לחלוטין ביהדותו והוא רוצה להראות שהוא הכי אנטי שיכול להיות ויש לנו לא מעט מקרים כאלה כבר.

דפנה: אז לסיכום, מה הדבר הכי דחוף? כי כמובן שיש הרבה פעילויות שאפשר לעשות כדי לשפר את המצב. כל פעם קצת אבל מה הדבר הכי דחוף?

יצחק: זה משולב. זה חוויות בארץ, היכרות הארץ, לגרות מעורבות יהודית. אנחנו מנסים גם דבר שנקרא תיקון עולם שזה מין תפיסה שמוכרת לנו כיהודים אבל היא נורא חזקה ביהדות ארה״ב. לתרום לקהילה, לתרום לציבור הנזקק, ודרך שם להביא אותך למעגל יהודי שעושה דברים ומשם לחבר גם למדינת ישראל.

דפנה: אבל אלה הארגונים התומכים, מה הממשלה הישראלית צריכה לעשות?

יצחק: ממשלת ישראל חייבת להיות שותפה שלנו במאמץ. היא גם עשתה כמה דברים דרך המשרד לענייני תפוצות, משרד החינוך בשנים האחרונות אבל אם ישראל לא תבין שכדי למנוע את ההידרדרות הנוראה הזאת יש להשקיע משאבים ותקציבים וכלים, וליצור שותפויות רחבות יותר, כי לממשלה יש כלים שאין לאף גורם אחר, אנחנו נמצא במצב מסוכן ועלינו לעשות הכל כדי למנוע אותו.

דפנה: יצחק בוז׳י הרצוג, יושב ראש הסוכנות היהודית. תודה רבה.

יצחק: תודה רבה. היה כיף.