[עושים היסטוריה] 288: הצליחה: "אבירי לב" – חלק ב'


לחצו להורדת הפרק (MP3)


אחרי מתקפת נגד כושלת של המצרים, צה"ל יוצא סוף סוף למבצע "אבירי לב" – צליחת התעלה וכיתור הארמיות המצריות. אבל דווקא אז, ברגע האמת, גשר הגלילים נקרע במהלך הגרירה – ומשאיר את הצנחנים שכבר חצו את התעלה ללא הגנת שיריון. מפקד גדוד ה'תמסחים', גרוטאות מימי מלחמת העולם השניה, מבין שעכשיו הכל תלוי בו.

תודה לנתן פוזניאק, המראיין והתחקירן, ולאורחים שהשתתפו בפרק: פרדו רז, אסף וול ויעקב ירושלמי.

קישור לחלק א' של הסיפור.

קישור לחלק ג'.

האזנה נעימה,
רן.

הערה:
לאחר צאת הפרק, קיבלתי את המכתב הבא מדוד קידר, לוחם במלחמת יום הכיפורים. דוד העיר לי את הדברים הבאים.

רן שלום.
בתור מאזין קבוע לפודקאסטים שלך ובתור לוחם במלחמת יום הכיפורים אני מוצא לעצמי חובה להעיר משהו על הנאמר בפרק 288. מייד אחרי הצנחנים שעברו את התעלה, כח שמנה כמה טנקים הועבר לגדה המערבית של התעלה על גבי התמסחים, ולכח הזה צורף כוח חרמ"ש רכוב על נגמשים, ולא כח חי"יר כפי שסיפרת. כח החרמ"ש היה מורכב מפלוגת קורס מ"כים חרמ"ש שירד ישירות משיבטה ( שם התנהל הקורס ) לסיני, איבטח את הטנקים שגררו את גשר הגלילים עד לרגע שהושבת ואז הועבר לתעלה כדי לאבטח את כח הצליחה מפני ציידי הטנקים המצריים שהיו פזורים באיזור. הטנקים נשלחו כדי להשמיד בסיסי טילים נ.מ שמנעו את פעולת חיל האוויר. לולא פלוגת החרמ"ש, הטנקים היו נפגעים , כח הנ.מ המצרי היה נשאר אפקטיבי, מטוסי חיל האוויר לא היו יכולים לפעול באיזור- וכל תמונת המלחמה הייתה ניראית אחרת. בכל הפירסומים אחרי מלחמת יום הכיפורים מספרים על כל הכוחות בשטח, אבל את פלוגת החרמ"ש – מיקנס – איש לא מזכיר. עברו כבר כמה שנים מאז, אבל עדיין גאוות היחידה פגועה. אחד מקציני הפלוגה פרסם ספר על פעילות הפלוגה במלחמה, הספר נקרא
"צינה בחולות ". אפשר לקרוא אותו גם אינטרנט. נקווה שההיסטוריה ה הכואבת תישאר רק בגדר היסטוריה .
דוד קידר

תודה על התוספת החשובה, דוד! 🙂
רן

לרשימת הפרקים המלאה


הרשמה לפודקאסט:

רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר



פרק 287: מבצע 'אבירי לב' – צליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים

כתב: רן לוי

קישור לחלק א', קישור לחלק ג'.

בשמונה באוקטובר, ספג צה"ל את אחת המפלות הגדולות ביותר בתולדותיו: מתקפת הנגד על הכוחות המצרים שצלחו את תעלת סואץ וכבשו את קו בר לב – נחלה כשלון חרוץ, ועלתה באבידות רבות. הרמטכ"ל, דוד אלעזר, הדיח מתפקידו את האלוף גורודיש, מפקד זירת הדרום. האווירה בבור הפיקוד של המטכ"ל הייתה קשה. היו מי שכינו את הבור 'מרתף השואה', לאור האמירות הקשות שנשמעו בו. 

אך בתוך כל החושך הזה, ניצנצה נקודת אור קטנה. במערב סיני, לא רחוק מחופיו של האגם המר הגדול, גילו לוחמיו של גדוד סיור 87 חולשה מפתיעה במערך האויב: מסדרון צר ונטול הגנה שנוצר בתפר שבין כוחותיה של הארמייה המצרית השניה בצפון, והארמייה השלישית בדרום. המסדרון הזה הוביל אל אזור מוצב מצמד, שם זיהה צה"ל זה מכבר נקודת צליחה אפשרית בעת מלחמה. אם יצליחו כוחותיו של אריאל שרון לצלוח את תעלת סואץ לפני שיגלו המצרים את דבר קיומה של נקודת התורפה – ניתן יהיה לאגף את הכוחות המצריים ממערב וללכוד אותם במלכודת מוות. כמה עשרות קילומטרים מקו החזית ניצבה פיסת הציוד הקריטית ביותר להצלחתה של התוכנית השאפתנית הזו: גשר הגלילים, מפלצת ברזל באורך של כמאתיים מטרים, שעליה אמורים היו הכוחות הצולחים לחצות את התעלה. 

אבל בעקבות מתקפת הנגד הכושלת והמדממת של השמונה באוקטובר, הורה הרמטכ"ל דוד אלעזר על הפסקת הפעולות ההתקפיות וכניסה למגננה כדי למנוע שחיקה מסוכנת של כוחות השריון של צה"ל. מלחמת יום הכיפורים נכנסה למעין שלב ביניים של המתנה מתוחה. בארבעה עשר באוקטובר היו אלה המצרים שנטלו שוב את היוזמה. 

מתקפת הנגד של ה-14 באוקטובר

"[אסף] באיזשהו שלב מתחילות זעקות שבר מכיוון סוריה – ח'ברה, הישראלים הורגים אותנו. הם בשערי דמשק, אוטוטו."

זהו אסף וול. ביום יום הוא פרסומאי וסאטיריקן, הכותב תחת שם העט 'גורנישט' – ובלילות, היסטוריון חובב, עם התמקדות מיוחדת במלחמה ההיא. ראיין את אסף – נתן פוזניאק, שגם אחראי לכמעט כל שאר הראיונות שתשמעו בפרק. 

"[אסף] אני, בלי קשר לעיסוק שלי ולתחום הלימודים שלי, שהוא בכלל היסטוריה של תקופת המקרא – אני אפשר להגיד אובססיבי לענייני מלחמת יום כיפור. אולי זה נובע מהעובדה שאני נולדתי ביום האחרון של המלחמה, או הכמעט אחרון, תלוי ממתי סופרים. המלחמה הזו מרתקת אותי מאד כמו הרבה מאד אנשים, יותר מאירועים אחרים בהיסטוריה של עם ישראל, בגלל שאני חושב שיש בה את כל המאפיינים של דרמה טובה."

ובארבעה עשר באוקטובר, הדרמה הייתה בעיצומה. המצרים והסורים תיאמו ביניהם את מועד מתקפת הפתע של יום הכיפורים. אסף מספר כי למרות התיאום הזה, המצרים לא חשפו בפני הסורים את כל הקלפים שלהם. 

"[אסף] זאת הייתה הונאה שהמצרים הונו את הסורים. כשהם יצאו למלחמה עם הסורים, הם הבהירו שהמגמה שלהם היא להחזיר את סיני – ולא כך. סאדאת ידע טוב מאד באותו הזמן שהוא מחפש דריסת רגל, אחיזה – איך הוא אמר, 'אפילו גרגר אחד מסיני' – כדי להניע מחדש את התהליך הדיפלומטי, והוא הצליח בזה. אבל הסורים לא ידעו את זה. הסורים יצאו למלחמה כוללת, הם רצו לכבוש את רמת הגולן."

אבל בעשרה באוקטובר נבלמה המתקפה הסורית ברמת הגולן, וצה"ל החל במתקפת הנגד שלו אל מעבר לגבול הסורי. הלחץ הסורי הכריח את המצרים לשנות את האסטרטגיה שלהם. 

"[אסף] באיזהו שלב מתחילות זעקות שבר מכיוון סוריה אל מצרים – 'ח'ברה, הישראלים הורגים אותנו. הם בשערי דמשק אוטוטו, ואנחנו חייבים שתורידו מאיתנו את הלחץ. צאו בבקשה מהמחפורות ותנו איזה לחץ על האויב בגזרה שלכם.' סאדאת החליט, בניגוד חמור לדיעות של מפקדי הצבא שלו ובמיוחד של שאזלי הרמטכ"ל, לקחת את האוגדות המשורינות שעמדו בצד שלהם, בצד המערבי של התעלה, למקרה שצה"ל יצלח את התעלה והם יצטרכו להגן על העומק שלהם, ולהעביר אותם לצד שלנו כדי לצאת להתקפה לתוך סיני. 

מה בדיוק היו המטרות שלהם? זה לא כל כך ברור. כנראה להגיע אל המעברים, אל המתלה והג'ידי – אבל בסופו של דבר זה לא קרה. הם יצאו להתקפה בארבעה עשר באוקטובר אחרי שהם העבירו את הכוחות המשוריינים לצד שלנו. שמעתי את אחד המפקדים המצרים בעדות שלו אומר – 'לא ראינו מטוס ישראלי אחד בשמיים. המנוולים האלה פשוט נתנו לנו לעבור.' וכנראה שהוא צודק – נתנו להם לעבור. צה"ל הפעם לא דפק את הראש בקיר, וחיכה במגננה לפי הספר. נתן למצרים לתקוף אותו וגרם להם אבידות קשות מאד. קרוב למאתיים וחמישים טנקים מצרים אבדו בתקיפה המטופשת. בדיעבד, תמיד בדיעבד – אבל היא לא הייתה רק בדיעבד. כמו שאמרתי, הגנרלים המצרים התנגדו לזה. מפקד הארמיה השניה, במהלך הקרב איבד את העשתונות, עבר אירוע לב ואושפז עד לאחרי המלחמה. שאזלי מציין איך הוא בא לבקר אותו במטה הארמיה אחרי שסאדאת שלח אותו להרים את המורל אחרי המכה הקשה שהם ספגו. ומכאן הדרך לצליחה נפתחה. הדרך לצליחה נפתחה כי המצרים, את שרידי הכוחות שהוכו, לא העבירו בחזרה. כנראה שצה"ל ידע שכדאי לו לעבור לצד השני, כי די דליל שם."

זה היה הרגע לו חיכו כולם בצה"ל: המכה הקשה שספגו המצרים הייתה ההזדמנות הטובה ביותר לצלוח את התעלה, לפני שהמצרים מספיקים להתאושש ולהתארגן מחדש. אוגדה 143 של אריאל שרון קיבלה את האחריות על מבצע 'אבירי לב', מבצע צליחת התעלה. 

החולשה הגדולה של גשר הגלילים

אבל לפני שאפשר יהיה לגרור את גשר הגלילים אל התעלה הייתה עוד בעיה אחת לפתור – והיא קשורה במה שהתברר כנקודת התורפה הגדולה ביותר של הגשר. הגשר הגדול והכבד התגלגל על גבי הגלילים הענקיים שלו, שהיו עתידים לשמש גם כמצופים כשהגשר יורד למים. זה היה הרעיון המבריק של האלוף ישראל טל, ומה שאיפשר – על הנייר, לפחות – לגרור את הגשר הכבד על החולות של סיני. אבל הגלילים הגדולים האלה הם לא גלגלים של רכב שאפשר לסובב אותם ימינה ושמאלה: הם מתגלגלים פחות או יותר בקו ישר, וכמעט שלא הייתה להם גמישות תנועה ימינה ושמאלה. במילים אחרות, גשר הגלילים היה כמו סרגל ישר באורך של מאתיים מטרים, ורדיוס הסיבוב שלו היה ענק. המשמעות הייתה שהגשר לא יכול לפנות כדי לעקוף כוחות אויב או מכשולים. 

עוד לפני המלחמה, הבינו ביפת"ח – יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה – שלגרור את הגשר הענק למרחק של עשרות קילומטרים מבלי כל יכולת מעשית לשנות את כיוון התנועה – זה לא רעיון טוב. 

"[פרדו] מה שכן, אחת המסקנות היו שלגרור גשר באורך 50 100 200 מ' בקו ישר, להסתובב איתו היה קשה." 

זהו אלוף משנה פרדו רז, אז קצין צעיר ביפת"ח וסגנו של דוד לסקוב, ממציא הגשר. 

"[פרדו] כי הוא היה די קשיח אז הגענו למסקנה שיותר טוב לעשות אותו ביחידות של 50 מ' עם מחברים מהירים, ולקראת התעלה לחבר. לא לגרור את כל ה50 ק"מ. זאת הייתה תכנית לעשות את זה. ואז מה לעשות, פורצת מלחמת יום כיפור."

כעת, דווקא ברגע הקריטי ביותר, צפה ועלתה החולשה הזו. ה'תפר' בין הארמיות שגילה גדוד סיור 87 היה לאורך כביש שכונה במפות 'ציר עכביש'. אבל עכביש היה כביש בעל פיתולים חדים יחסית, וגשר הגלילים לא היה מסוגל לעקוב אחריו. לכן, הגשר היה אמור לנוע על ציר אחר בשם 'טירטור', שהיה מעט צפונית לעכביש. הבעיה הייתה שטירטור עבר דרך שטח חקלאי גדול שכונה 'החווה הסינית', והחווה הסינית הייתה בשליטתה של דיוויזיה מצרית גדולה. לכן לכוחות הלוחמים לא הייתה ברירה אלא לנסות ולכבוש את מתחם החווה הסינית, אחרת לא תהיה צליחה. משימת כיבוש החווה הסינית והסרת האיום המצרי על מסדרון הצליחה הוטלה על חטיבה 14, חטיבת שיריון בפיקודו של אלוף משנה אמנון רשף.

"[אסף] ההוראה מהפיקוד לשרון הייתה – 'אתה רוצה לצלוח? אין בעיה, אבל תרחיב את איזור [מסדרון] הצליחה, שזה הצירים המפורסמים 'עכביש' ו'טירטור', שמצפון להם נמצא מתחם החווה הסינית, ושם יושבת דיוויזיית החי"ר ה-16 של הצבא המצרי, של הארמייה השנייה – מחופרת כמו שצריך לעומק. צה"ל ידע את זה, היו צילומי אוויר – אבל הם לא הגיעו לכוחות שהיו בשטח. אמנון רשף, מח"ט 14, שהייתה משוייכת לאוגדה של שרון, כותב על זה בהרחבה בספר שלו: אם אנחנו היינו יודעים איך המערך המצרי מחופר שם, והתמונות היו כבר בידי המודיעין ופשוט לא הגיעו אלינו, היינו נערכים בצורה אחרת לגמרי." 

הקרב על החווה הסינית

בליל החמישה עשר באוקטובר התייצב אמנון רשף אל מול לוחמי החטיבה, ועידכן אותם על העתיד לבוא.  שעת הש' הגיעה, והחטיבה יצאה  לדרך בכוחות גדולים, כשאת השיירה מוביל גדוד 87. 

"[אסף]צריך רק להבין שדיוויזיית חי"ר אצל המצרים, זה לא חטיבה – זה הרבה יותר מזה. לכל דיוויזיה כזו יש כוח אורגני של שריון. 

[נתן] כשאתה אומר ח"יר, זה לא רק ח"יר. 

[אסף] יש גדוד שריון שמסופח לדיוויזיה הזו. ואנחנו לא שוכחים ששרידי הכוחות שהשתתפו בקרב הארבעה עשר באוקטובר נמצאים גם במתחם הזה, ובמיוחד כוונתי לחטיבת השיריון העשרים ואחת או עשרים ושלוש, אני לא זוכר בדיוק, שנמצאת גם היא במתחם. החיילים שלנו לא יודעים שמולם עומד סדר גודל כזה של צבא מצרי, ובמיוחד לא התגבור המאסיבי של אמצעי הנ"ט שהיו בידי הדיוויזיה הזו. 

תכנון ההתקפה של חטיבה 14 היה תכנון, בעיני – גאוני. מה שאמנון רשף ניסה לעשות זה לא לדפוק את הראש בקיר ממזרח למערב, ואפילו לא מין איגוף מצפון לדרום. אלא להצמיד שני גדודי שיריון – גדוד סיור [87] וגדוד שיריון שפיקד עליו עמרם מצנע, גדוד 79 – להניע אותם לאורך הגדה המזרחית של התעלה בשקט בשקט, מבלי שהמצרים יגלו, ולחדור פנימה כמה שניתן. ברגע שהם מתגלים לפתוח באש מכל הכלים, והם למעשה נמצאים כבר בעורף האויב שמחכה להם שהם יופיעו ממזרח. באותו זמן, חטיבה 600 – אותה חטיבה של אמנון אברמוביץ', שהיה נהג [טנק] בחטיבה הזו, תבצע פעולת הסחה ממזרח למערב, כמו שהמצרים ציפו. 

וזה אכן מה שקרה. גדודי השריון של חטיבה 14 שאחריהם נעים גדוד צנחנים וכוח מסיירת שקד, נעים מדרום צפונה בעורף האויב, לאורך הגדה הימנית של התעלה. בהתחלה המצרים לא שמים לב. החדירה כל כך עמוקה שהגדוד החלוץ של חטיבה 14 עולה על דרגי האספקה והמפקדה של הדיוויזיה המצרית ממש, ופותח באש. הוא מפתיע את המצרים לחלוטין. מצבורי תחמושת, משאיות, טנקים – הכל נדלק, המצרים בהלם מוחלט. 

אבל אז באיזשהו שלב מישהו אצל המצרים מתעשת, וסוגר את הצומת שנמצאת בעורף הכוח הישראלי. זאת אומרת, תגבורות לא יכולות לנוע קדימה, אי אפשר לפנות פצועים אחורה. נפתחת אש תופת על הכוחות והכוחות נתקעים שם. כוח הצנחנים מנסה איכשהו בתוך התעלות החקלאיות לצאת משם, ועולה עליו שריון. ידועות ההקלטות בקשר של נתן שונרי, 'טובחים אותנו, רוצחים אותנו!'. אין דרך לעזור להם, הם סגורים שם. זה הופך לקרב חילוץ ומתחולל שם קרב נסיגה שבסופו הכוחות חוזרים אחורה והציר לא נפתח."

כוחות השריון של חטיבה 14, שנתקלו בכוחות נ"ט מחופרים היטב של המצרים, ספגו מכה קשה – וביניהם גם גדוד סיור 87. יואב ברום, מפקד הגדוד ומי שהחליף את מפקד הגדוד הקודם שנהרג בשמונה באוקטובר – נהרג אף הוא, יחד עם עוד עשרים וארבעה לוחמים. גדוד 87 הושמד כליל. למעלה ממאה ועשרים חיילים נהרגו בקרב הקשה – והחווה הסינית עדיין נותרה בשליטה מצרית. 

בינתיים, מזרחה משם, גם הכוחות שגררו את גשר הגלילים לא ליקקו דבש. 

גשר הגלילים נקרע

"[פרדו] אני בפרוץ המלחמה הייתי במרכז הארץ, הכנו איזה מטענים דווקא לכיוון הירדן, ואז אותו יום קורא לי… המלחמה התחילה ובסיני כמובן היו קטסטרופות. לא רק בסיני, בכל מקום, ואז אני מקבל טלפון מלסקוב, הוא אומר לי 'שמע, בוא בוא, תחזור מיד ליחידה. אני בא ליחידה, הוא אומר לי 'תשמע, קיבלתי עכשיו טלפון מפיקוד דרום. יש שם גשר אחד מתוך השישה שתוכננו.' רק אחד מוכן. כל היתר עוד לא יוצרו אפילו.

[רן] ז"א מבין החלקים של הגשר השלם…

[פרדו] גשר אחד, 200 מ' מוכן. כל היתר היו בתהליכי ייצור." 

ביפת"ח ידעו שגרירת הגשר הארוך והכבד בזמן המלחמה תהיה מבצע לוגיסטי מורכב ומסובך מאד, שידרוש לפחות עשרה טנקים שיגררו וידחפו את הגשר באופן מתואם. פלוגת טנקים מחטיבה 7 הוקצתה במיוחד לצורך העניין, ואנשיה התאמנו על גרירת הגשר לפני המלחמה. אבל גם כאן, שוב, המלחמה המפתיעה טרפה את כל הקלפים. 

"[פרדו] אף אחד לא יודע מה זה בכלל, כי כל אלה שהתאמנו נמצאים ברמת הגולן. זה היה.. מ"פ גבע. אני עבדתי איתו אישית הרבה זמן. הוא היה מומחה לגרירה. הוא היה… צריך לתאם בין הטנקים. גשר כזה צריך לגרור ע"י עשרה טנקים. צריך להיות תיאום ביניהם, ואיך… כמובן צריך לתרגל הרבה ותרגלו אבל עם פרוץ המלחמה כל אלה הלכו ישר ל… העלו אותם לרמת הגולן

[רן] למה?

[פרדו] אז אני לא בא בטענות כי שמע, כשפרצה מלחמת ה…זה מי חשב על צליחה? חשבו להגן על המולדת! אז הסורים התחילו להתקדם לכיוון טבריה אז כמובן שמה שהיה בנמצא מיד שלחו לשמה ובצדק."

שרון, מפקד אוגדה 143, שלח לפרדו כוח גרירה חדש. 

"[פרדו] מי שהיה מפקד האוגדה זה אריק שרון. והוא שלח גדוד טנקים, והוא אומר… הוא אישית שלח קצין עם הגדוד טנקים והוא אומר תשמעו, עכשיו תגיד להם איך להירתם, תתחיל לתרגל אותם. זה היה אמצע הלילה, החבר'ה אלה באו אחרי קרבות, מותשים, עייפים, אני חושב שהם לא ישנו כמה לילות, ואני מסביר להם בלילה מה לעשות, אני חושב שרובם לא שמעו אותי, ישנו. "

פרדו צודק. תרגולי הגרירה והתיאומים האינסופיים בין עשרת הטנקים הגוררים ארכו שעות רבות, ובזמן הזה הלוחמים העייפים לא הצליחו להחזיק את העיניים פתוחות. כך מתואר אחד מאותם אימוני גרירה ביומנו של מפקד פלוגת הטנקים:

"התרגולת היא שלפני תחילת תזוזה עורכים בדיקת קשר שבמסגרתה מדווחים כל הטנקים, לפי הסדר, שהם מוכנים. עם דיווח הטנק האחרון ניתנת פקודת התזוזה. וכך נעשה. מיכה, בטנק הבולם, מדווח מוכן. ניתנת פקודת תזוזה, אבל בפרק הזמן הקצר של דיווח הטנקים כבר הספיקו צוותי הטנקים הראשונים להירדם. מתחילים מחדש בבדיקת הקשר. אחד הטנקים אינו עונה – כל הצוות נרדם. ניגשים להעירם. מתחילים מחדש. הפעם כל המפקדים ערים ועונים, אולם משניתנה פקודת התזוזה מסתבר שחלק מהנהגים נרדמו. וכך חוזרת ונשנית התמונה." 

ואם זה לא מספיק, עד שכבר הצליח פרדו לתרגל כמו שצריך חלק מהצוותים הגוררים – 

"[פרדו] אחרי תרגול של חצי שעה שהיה דווקא טוב, הגדוד הזה קיבל… הפלוגה קיבלה הוראה אמר 'תשמעו יש עכשיו איזה התקפה של המצרים', ניתקו את עצמם מהגשר, הלכו להילחם, 50% מהם לא חזרו. ואנחנו עומדים בגשר, אני וה…שבעה חבר'ה מיפת"ח. עומדים על יד הגשר עד שהגיעה עוד יחידה. ואז אמרו אוקיי, אז עכשיו תרתום אותם. אז הכל התחיל מחדש. וכך בערך 3-4 פעמים התחלפו היחידות כיוון שרובן תוך כדי הגרירה היו צריכים לצאת לקרבות."

בחמישה עשר באוקטובר, אחרי כמעט ארבעה ימים של תרגולים והכנות, היה הגשר סוף סוף מוכן לתנועה לכיוון התעלה. בזמן הזה כבר החלו מגיעות אל צוותו של פרדו רז השמועות אודות הקרב הקשה באיזור החווה הסינית. 

"[רן] אתה עכשיו יודע שאתה מתקדם לחזית. איך הרגשת? הרי אתה שומע סיפורים בטח.

[פרדו] תשמע, אני אגיד לך, אני לא מחשיב את עצמי איזה גיבור או משהו, אבל, אני כשלסקוב אמר לי 'תרד למטה', היה ברור לי שאני לא חוזר משם. אני עוד זוכר שהלכתי, הרי היו לי אז שתי בנות קטנות, שהלכתי לגן שלהן להגיד להן שלום, היה ברור לכולם… אנחנו לא חוזרים משם. זה היה ברור. אבל זה כולם, אני אומר. לא רק אני. כולם ידעו- אוקיי, אף אחד לא… לפחות מי שאני פיקדתי עליהם, אף אחד לא היסס לרגע אם לרדת לסיני או לא, אבל היה ברור שאנחנו הולכים ל… לתופת. לקטסטרופה. כיוון ששמענו מה שקורה שם. היו אז חמישה ימים, בששה ימים הראשונים, היה קטל בלתי רגיל. וכשהגעתי לרפידים והתחלנו לנסוע לכיוון התעלה, על הכביש עם הנגמ"שים עדיין, אנחנו רואים קומנדקרים שלנו חוזרים מלאים בגופות. […]

"אז קיבלנו פקודה להתחיל לנוע, והתחלנו לנוע באמת, ובשלב מסויים, הדיונות הן כמובן עליות ומורדות, ולצורך… הגשר עצמו בכלל הוא נגרר על ידי 10 טנקים. הוא שוקל בערך 400 טון, והוא נגרר ע"י 10 טנקים. 3 טנקים מלפנים, אח"כ 3 בכל צד ועוד מאחורה דחפורים."

זו לא תהיה הגזמה לומר שבשלב זה, עיני כל הפיקוד הבכיר של הצבא היו נשואות אל גשר הגלילים ואל מי שגררו אותו. היה ברור שבלעדי גשר הגלילים, אין מבצע צליחה – ובלי מבצע צליחה, אין ניצחון בחזית הדרומית. מנגמ"ש הפיקוד שלו דרש אריאל שרון מהכוחות הגוררים להזדרז ולהגיע לשפת התעלה. הנה הוא בקשר – מספר קריאה ארבעים – מדבר עם מפקד כוח הגרירה. ואם מפקד האוגדה שיושב לך על הראש זה לא מספיק לחץ, הנה גם האלוף שמואל גונן, 'גורודיש', מפקד חזית הדרום, מספר קריאה 103, מתקשר כדי להתעניין בשלומו של הגשר. 

הטנקים של חטיבה 14 היו עסוקים באותו הזמן בהסרת האיום המצרי על תנועת הגשר – אבל היה איום אחר שאף אחד לא יכול היה להסיר: הדיונות. דיונות החול של מדבר הסיני היוו אתגר אדיר לכוח הגרירה: פעם אחת כשהטנקים היו צריכים להתאמץ ולגרור את הגשר הענק בקושי רב במעלה הדיונה, ופעם שניה כשחלק מהגשר כבר עבר את ראש הדיונה והחל להתגלגל במהירות במורד המדרון התלול. החלק הזה, של בלימת הגשר המתדרדר, זוהה עוד בשלב האימונים כשלב המסוכן ביותר של הגרירה: לא פעם התרסק הגשר הדוהר אל הטנקים הגוררים וממש טיפס עליהם. בלימת הגשר בשלב הירידה מהדיונה הייתה אחת הנקודות הרגישות ביותר בכל מהלך הגרירה ודרשה מומחיות מיוחדת – מומחיות שלרוע המזל לא הייתה עדיין לכוחות הגרירה החלופיים שקיבל פרדו רז. 

"[פרדו] בשלב מסויים הגשר התקדם יפה, והחלק הקדמי של הגשר עבר דיונה די גבוהה, והגשר האחורי היה עדיין בטיפוס למעלה. מפקד היחידה הזאת, פחד שהגשר יתחיל להתגלגל מעצמו, כי הוא היה מלפנים, ראה רק את ה…זה. נתן פקודה לטנק האחורי שהיה לו… היה צריך להיות טנק לבלום בדיוק במקרה כזה של גלגול, אמרנו תבלום. רק הוא לא אמר ליתר הטנקים לעצור ואז יתר הטנקים משכו קדימה, טנק אחד בולם, כמו משיכת חבל הגשר נקרע. והבלאגן גדול."

נסו לשים את עצמכם בנעליו של מפקד גדוד הטנקים הגוררים כשהוא צריך לדווח בקשר למפקד האוגדה שרון, שהגשר יקר הערך וחסר התחליף – המפתח להצלחת מבצע 'אבירי לב' ואולי המפתח לניצחון במלחמה כולה – נקרע, ועושה רושם שתיקונו יארך שעות רבות – ואולי אפילו ימים. אני לא חושב שמישהו מאיתנו היה רוצה להחליף איתו מקומות באותו הרגע. 

ואם זה לא מספיק, הלחץ להביא את הגשר אל התעלה מהר ככל האפשר גבר עוד יותר בעקבות החלטתו של אריק שרון, שלרגע לא הפסיק לדחוף ולדרבן את הכוחות להעביר את המלחמה לצד המצרי – להורות לחטיבה 247 של הצנחנים לצלוח את התעלה עוד לפני הגעת גשר הגלילים. החטיבה, בפיקודו של אלוף משנה דני מט, צלחה את התעלה על גבי סירות גומי בלילה שבין החמישה עשר והשישה עשר באוקטובר, וכעת היו כחמש מאות צנחנים מחופרים בגדה המערבית. שר הביטחון דיין ודדו הרמטכ"ל עקבו אחר הנעשה בחשש גדול: אם יגלו המצרים את כוח הצנחנים ויבינו את המתרחש – הם יתקיפו אותם בכל הכוח. ללא תגבורת של כוחות משוריינים לצנחנים לא היה סיכוי לעמוד בכוחות עצמם נגד הטנקים המצרים, וגם אי אפשר יהיה לפנות חמש מאות איש במהירות במקרה של התקלות כזו. משה דיין כבר החל להפעיל לחץ על הצבא להחזיר את הצנחנים בחזרה לגדה המזרחית. כל רגע שגשר הגלילים בילה על החולות של סיני ללא תזוזה, היה רגע אחד קרוב יותר לקטסטרופה. 

גיוס מילואים ללא אישור

אני קוטע לעת עתה את רצף ההתרחשויות במסדרון הצליחה בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים כדי לחזור חזרה בזמן, אל יום חמישי, הארבעה באוקטובר – יומיים לפני פרוץ המלחמה. 

כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, בראשית שנות השבעים רכש משרד הביטחון מגרמניה כמה עשרות 'תמסחים': דוברות אמפיביות שהיו מסוגלות לנסוע על גלגלים בכוחות עצמן ביבשה, ולשאת על גבן טנקים במים. הכלים שנרכשו מגרמניה היו גרוטאות, רגע לפני גריטה – ובמפעל 'מרכבים' לקחו על עצמם את המשימה המורכבת של שיפוץ ובניה מחדש של הכלים האמפיביים. כשנתקבלה ההחלטה על פיתוחו של גשר הגלילים והפסקת פיתוחם של כל שאר אמצעי הצליחה של צה"ל, היו רק שבעה עשר תמסחים שמישים לאחר שיפוץ. על הפעלתם של התמסחים הופקד גדוד 634 של הנדסה קרבית, שהוצב בבסיס קטן בחוף אמנון שעל שפת הכנרת. מפקד הגדוד היה סא"ל יגאל יניב, לשעבר קצין המבצעים של חיל ההנדסה. 

בחצות שבין יום חמישי ושישי קיבל סא"ל יניב הוראה מלמעלה על ביטול חופשות כללי ביחידה. ההוראה הגורפת עוררה את סקרנותו, והוא החליט לברר את פשרה. התשובה, ידע יניב, נמצאת בבור הפיקוד של המטכ"ל בקריה – אבל כמפקד גדוד מילואים, לא הייתה לו הרשאה להכנס אל הבור. בכל זאת, הוא החליט לנסות את מזלו – וטוב שכך: למרות שחלפה כמעט חצי שנה מאז שקיבל את הפיקוד על גדוד התמסחים – הוא עדיין הופיע ברישומי כוח האדם כקצין המבצעים של חיל ההנדסה, והשומרים נתנו לו להכנס. כך סיפר יגאל יניב בראיון לעיתון 'מעריב':

"נכנסתי לבור באחת בלילה, אור ליום שישי. משיחות עם חברַי שם מהתקופה שבה הייתי קמב"ץ חילי הבנתי – למעלה מ־24 שעות לפני שטלפן ראש המוסד צבי זמיר מלונדון כדי להודיע שהסוכן אשרף מרואן מסר לו את המידע – כי עומדת לפרוץ מלחמה ביום שישי או בשבת".

יניב חזר לבסיס על שפת הכנרת, והתחבט לגבי הצעד הבא שלו. היו לו מאה אנשי מילואים שהוכשרו לתפעל את התמסחים – אבל בעקבות הקיצוץ בתקציב הם לא קיבלו הצבה רשמית בגדוד שלו. אם תפרוץ מלחמה ויוכרז גיוס מילואים כללי – אנשי המילואים שלו יגוייסו בסבירות גבוהה ליחידות האם שלהם, ולא יהיו לו מספיק אנשים שיתפעלו את התמסחים. 

יניב החליט לנקוט ביוזמה נועזת: הוא שלח את אנשי הגדוד הסדירים שלו לאסוף את אנשי המילואים מביתם עם כלי הרכב של היחידה, בקריאה שקטה. הוא ידע שגיוס מילואים ללא אישור מגבוה יכניס אותו לצרות צרורות בהמשך, אבל לא ראה שום אפשרות אחרת להכין את היחידה שלו למלחמה העתידה לבוא. כל אותו סוף השבוע ערכו אנשי המילואים אימוני רענון בהפעלת התמסחים שלהם. כשפרצה המלחמה ביום שבת, כבר היו כולם עמוק בתוך שגרת האימונים. 

"ביום שני […] טלפן אלי קצין ההנדסה הראשי […] והורה לי לרדת עם התמסחים לתעלה לקראת צליחה עתידית. עניתי כי […] יהיה אפשר לרדת לסיני כאשר יגיעו מובילים להעברת התמסחים. הוא גער בי: 'המובילים עסוקים, הם דרושים להובלת טנקים לחזית' והורה לי לרדת על גלגלי התמסח בנסיעה. התמסחים שיצאו זה מקרוב משיקום לא היו כשירים לנסיעה ממושכת כל כך. הם בקושי עמדו במטלות היומיום של נסיעות קצרות ואימוני שיט קצרים. […] בנסיעה כזאת כולם היו קורסים בבאר שבע. עניתי כי התמסחים לא מסוגלים לרדת על גלגלים עד לסיני. [קצין ההנדסה הראשי] לא היה מוכן לקבל תשובה זו. הוא איים עלי כי ידיח אותי מתפקידי כמג"ד אם לא אציית. עניתי כי הוא יכול לעשות כמיטב הבנתו, אבל גם אני אעשה על פי הבנתי, ולא אתן הוראה לרדת על גלגלים. הוא אכן עשה צעדים להדיח אותי, אבל מפקדיו במטכ"ל הבינו כי הוא טועה ומנעו זאת ממנו. למחרת קיבלתי הודעה כי ייעשה מאמץ לאתר מובילים לתמסחים".

המובילים אכן הגיעו, והתמסחים ירדו לסיני. בדרך, אחד התמסחים החליק מהמוביל שלו ונתקע בשטח. שאר התמסחים, שישה עשר במספר, הגיעו לבסיס רפידים שבסיני, שם המשיכו להתאמן. 

פקק בציר 'עכביש'

בשלושה עשר ובארבעה עשר בחודש החליט פיקוד האוגדה לקדם את דוברות היוניפלוט, שכעשרים וארבע מהן היו מאוחסנות במקומות שונים ברחבי סיני, לכיוון התעלה. הדוברות היו אמורות להיות גיבוי לגשר הגלילים, והתמסחים היו בגדר 'גיבוי על גיבוי'. 

"המפקדים הבכירים [יצאו]  מהנחה כי לאחר צליחת החי"ר בסירות הגומי יגיע גשר הגלילים – הכוכב שבגינו כבר הוענק למפתחיו פרס ביטחון ישראל – ויאפשר מעבר בטוח. ציוד דוברות היוניפלוט יגיע מיד לאחר הגלילים, ואילו גדוד התמסחים יהיה עתודה. התמסחים יופעלו בתעלת סואץ רק במקרה שתהיה תקלה גדולה, לא סבירה. הייתה הנחה כי התמסחים פגיעים מאוד, לא אמינים מבחינה טכנית, ואולי לא יגיעו בכלל לתעלה".

בחמישה עשר באוקטובר, בשעות הערב, יצאו לדרך דוברות היוניפלוט ושיירת התמסחים, יחד עם גשר הגלילים, לכיוון תעלת סואץ. את מה שקרה בהמשך אותו הלילה לגשר הגלילים – אתם כבר יודעים: הגשר נקרע ונעצר. דוברות היוניפלוט המשיכו לנוע על ציר עכביש שהוביל אל אזור מצמד – אבל נתקלו גם הן במכשול לא צפוי. ציר עכביש היה פקוק וסתום על ידי אלפי כלי רכב. טנקים, נגמ"שים, משאיות תובלה, אמבולנסים ורכבים פרטיים של אנשי מילואים זרמו בהמוניהם אל נקודת הצליחה, וכולם הצטופפו על כביש צר אחד שאף אחד מעולם לא דמיין שיהפוך לציר התנועה המרכזי של מבצע הצליחה הגדול ביותר בתולדות צה"ל. 

כך מתאר סא"ל במיל' עודד מגידו את הבאלגן האדיר שהתחולל בציר עכביש במהלך מבצע 'אבירי לב', במאמר שפרסם בבטאון 'יד לשיריון':

"התחילה הצטופפות שהלכה והתעבתה עד צומת טסה לפקק אדיר: גדודי טנקים של אוגדה 162 חנו לאורך הכביש ומאות כלי רכב מנהלתיים של דרגי אוגדה 162 היו על הכביש. […] ציר "עכביש" היה צפוף ועמוס במאות כלי רכב שהצטופפו בו ראש אל זנב: זחל"מים ואוטובוסים עם יחידות חטיבת הצנחנים וסירותיהם, ציוד הנדסי, דרגים של יחידות חטיבה 14 שהובילה את מבצע "אבירי לב", יחידות ארטילריה על דרגיהן, יחידות חיל הרפואה, רכבי פיקוד ושליטה ועוד."

כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, אחד החסרונות הבולטים של דוברות היוניפלוט האזרחיות היה גודלן העצום: כל דוברה הייתה רחבה כמו שלושה אוטובוסים זה לצד זה, ונגררה בכבדות על ידי טנקים. אפילו אם ציר "עכביש" היה פנוי לגמרי מכלי רכב, עדיין היה קשה מאד לגרור ולנווט אותן בכביש הצר: למעשה, הדוברות היו כל כך גדולות עד שלכוח הגורר התלוו שני דחפורים שתפקידם היה לתלוש ולהפיל תמרורים בצידי הכביש, כדי לאפשר לדוברות לעבור. עכשיו דמיינו לעצמכם את כוחות ההנדסה מנסים להעביר את המפלצות הענקיות בתוך פקק תנועה כיאוטי – כשמדי פעם נופלות פצצות מרגמה וקטיושות על הציר ומיגים מצריים תוקפים מהאוויר. בכל פעם שדוברה נאלצה לרדת מהציר כדי לאפשר לכוח טנקים לעבור לכיוון החווה הסינית או מכל סיבה אחרת, היא התחפרה בחול העמוק והיה צריך לחלץ אותה ממנו. ווי הגרירה של הטנקים שמשכו את הדוברות נתלשו פעם אחת פעם תחת העומס הכבד. בשלב מסוים, בשעות הלילה, נתקבלה הודעה מהפיקוד שעל הטנקים שגררו את הדוברות להתנתק מהן ולנוע במהירות לאזור החווה הסינית, שם השתוללו עדיין קרבות מרים. הטנקים התנתקו וכמעט שיצאו לדרך כשלפתע הגיע ביטול לפקודת ההתנתקות. הניתוק והחיבור מחדש עיכבו את שיירת הדוברות בעוד מספר שעות, ולכולם היה ברור שבקצב הנוכחי – הדוברות לא יגיעו למים בליל הצליחה, והצנחנים שכבר נמצאו בצידה השני של התעלה לא יזכו לתגבורת השריון הקריטית כל כך. 

התמסחים מצילים את הצליחה

סא"ל יגאל יניב, מפקד גדוד התמסחים, האזין לכל ההתרחשות הזו ברשת הקשר – והבין את משמעותה. התמסחים, שבמקור היו אמורים להיות גיבוי על גיבוי עבור מבצע צליחה, הפכו עכשיו לאמצעי הצליחה המתפקד היחיד שהיה בידי הצבא. כך הוא מתאר את הרגעים האלה בראיון ל'מעריב':

"לאחר זמן קצר שמעתי כי גשר הגלילים נשבר וכי עובדים לתקנו. הבנתי שלתיקון כזה יידרשו שעות. לא עבר זמן רב ושמעתי את מפקד חטיבת הטנקים אל"ם חיים ארז מורה לטנקים שלו, שגררו דוברות, להתנתק ממשימת הגרירה ולהצטרף אליו ללחימה. פירושו של מהלך זה היה ברור: גדוד התמסח עבר ממצב של עתודה למצב של 'צריך להתקדם' לביצוע הצליחה. לא קיבלתי שום פקודה מפורשת, שהרי איש לא חשב שהתמסחים מסוגלים לבצע את המלאכה, אולם הוריתי להתקדם לכיוון התעלה. 

הצירים היו סתומים. כלי רכב מנהלתיים חנו על הכביש, וגם משאיות עם ציוד, אוטובוסים, מכליות וכו'. הרבה כלי רכב היו ללא נהגים. הנהגים התרחקו מהכביש מחשש שייפגעו מההפגזות. החלטתי להתקדם בכל מחיר. הפעלתי את שני טנקי הדחפור שסופחו לגדוד, כדי להזיז את כלי הרכב שחסמו את המעבר. זו הייתה פעולה אלימה וקשה, שהסבה נזק רב לכלי הרכב. אולם חשבתי לעצמי כי לאחר גיוס מילואים ללא אישור, לאחר סירוב לרדת ללא מובילים […] – הנזק לכלי הרכב כבר זניח. אחרי המלחמה ננזפתי גם על כך".

הנחישות קרת הרוח שהפגין יניב – עד כדי הרס של כלי רכב שהפריעו לשיירה שלו – בשילוב העובדה שבניגוד לדוברות היוניפלוט התמסחים היו מסוגלים לנוע גם בחול העמוק וכך לעקוף חסימות בכביש, איפשרה לשיירת התמסחים להמשיך בתנועה מערבה אל עבר התעלה. יניב חבר לנגמ"ש הפיקוד של אריק שרון באזור מצמד, ובבוקר של השישה עשר באוקטובר ירדו ראשוני התמסחים אל מי התעלה. הכלים האמפיביים חוברו זה לזה כדי ליצור דוברות ארוכות, והחלו להעביר טנקים של חטיבה 421 אל הגדה השניה, כמו גם גדודי צנחנים לתגבור הכוחות שכבר צלחו עם סירות הגומי באישון לילה. בין הצנחנים האלה היה גם אחד משה 'בוגי' יעלון, מפקד פלוגה במילואים. 

הגעתם של התמסחים אל גדות התעלה בבוקר של השישה עשר באוקטובר הייתה אחד מרגעי המפתח במלחמת יום הכיפורים כולה. הטנקים של חטיבה 421 חיזקו מאוד את ההגנה על ראש הגשר בצד המצרי של התעלה, והעניקו לצה"ל את מרווח הנשימה שלו היה זקוק כדי לארגן את המשך העברת הכוחות ללא החשש המתמיד מהשמדה קרובה של כוח הצנחנים ברגע שיגלו אותם המצרים. יעקב (ג'קי) אבן, סגנו של אריק שרון באוגדה 143, כתב כך אודות התמסחים:

"גיבוריו האמיתיים של קרב הצליחה [הם] ה'תמסחים'. אילו היו כלים 'יד שנייה' אלה עשויים זהב טהור ומשובצים יהלומים, עדיין לא היה ערכם מגיע לאלפית הפרומיל מערך תרומתם להצלחת קרב הצליחה ולהכרעת המצרים."

העבודה המזהירה שעשו אנשי מפעל 'מרכבים' בשיפוץ והשמשת הגרוטאות העתיקות, והעוז שהפגין סא"ל יגאל יניב בחשיבה עצמאית עד כדי סירוב פקודה – היו המפתח להצלה המפתיעה הזו. אבל גם המזל שיחק כאן תפקיד לא מבוטל. החולשה הגדולה ביותר של התמסחים הייתה העובדה שהמצופים שלהם היו מלאים באוויר, ולכן פגיעים מאוד לכל כדור אויב או רסיס של פגז מרגמה. אם המצרים היו מפנים את קני הארטילריה שלהם אל נקודת הצליחה – סביר להניח שהתמסחים לא היו שורדים הרבה זמן מעל המים. אבל בשישה עשר באוקטובר, ואפילו בשבעה עשר באוקטובר – המצרים עדיין לא הבינו מה מתרחש באזור מצמד. הנה אסף וול. 

"[אסף] יש כבר כוח קטן [של צה"ל] שנמצא בצד המצרי, גם צנחנים וגם שיריון. המצרים עדיין לא מבינים מה קורה.

פה לדעתי, מגיעה הטעות הקולוסלית המצרית הגדולה ביותר בכל המלחמה. המודיעין המצרי לא הצליח לזהות את המאמץ הישראלי. המודיעין המצרי זיהה את המאמץ הישראלי מדרום לצפון. הוא חשב שצה"ל מנסה לקפל אותם, לעקור אותם אחד אחרי השני, מהגדה שהייתה קודם לכן בשליטתנו. הם לא הבינו שהמאמץ העיקרי של צה"ל הוא ממזרח למערב, ושכל הקרבות הקשים האלה שצה"ל דופק את הראש בקיר מדרום לצפון, הם לא בשביל לקפל אותם – אלא רק בשביל להרחיב את מסדרון הצליחה.

בינתיים, כשהקרבות האלה נמשכים, כוחות של צה"ל עוברים על הציר כמו ביום העצמאות. זאת אומרת שלשחיקה הזו בחיי אדם, גם של חטיבה 14, הצנחנים וסיירת שקד – שהתפוצצו להם שם שני זחל"מים על אנשיהם ואיש מהם לא שרד – היה לה איזשהו רווח. בזמן הזה, כשהמצרים היו עסוקים בקרבות האלה, צה"ל עובר לצד השני [של התעלה] בלי שהמצרים שמים לב.

צה"ל עובר לצד השני ומתחילים סיורים אלימים בצידה המערבי של המעלה. כוחות קטנים, שלושה עד חמישה טנקים וכוחות חי"ר, מתחילים לפשוט על סוללות הנ"מ המצריות, להשמיד אותן. המצרים עדיין לא מבינים מה קורה. כששאזלי [הרמטכ"ל המצרי – ר.ל.] שאל מה קורה, אמרו לו שיש בין שבעה לעשרה טנקים ישראליים שמסתתרים באיזור החיץ החקלאי. האיזור המערבי של התעלה, בניגוד לסיני, הוא לא איזור מדברי. הוא איזור חקלאי עם פרדסים ושדות. קל מאד להסתתר שם. הם חשבו שצה"ל מנהל איזו פשיטה משוריינת, אבל לא צליחה. מתי הבינו שיש צליחה? יום למחרת, כשגולדה מאיר הודיעה מעל בימת הכנסת שבשעה זו פועלים כוחות ישראלים בצידה המערבי של התעלה. הנאום הזה של גולדה בא כמעט באותו הזמן שבו מתנהל בקהיר מסע ניצחון של סאדאת, כל פעמוני הכנסיות מצלצלים… הם לא קולטים שבזמן שהם חוגגים צה"ל עושה בהם שמות. "

העובדה שאף אחד בקהיר לא הבין, בשלב הזה, שמדובר במבצע צליחה בהיקף מלא ולא באיזו פשיטה משוריינת קטנה, היא זו שאיפשרה לתמסחים להמשיך ולהעביר את כוחות השריון והצנחנים פחות או יותר ללא הפרעה. 

התמסחים הצילו את היום – אבל זה עדיין לא היה מספיק. בפיקוד הצבא חששו שבכל רגע המצרים עלולים לגלות מה קורה מתחת לאף שלהם, יתחילו להפגיז את אזור מצמד וישלחו כוחות גדולים לכבוש מחדש את ראש הגשר בצד המערבי. במצב כזה, כמה עשרות הטנקים של חטיבה 421 לא יספיקו, והכוח בגדה המערבית יימצא בסכנת השמדה מוחשית. התמסחים אמנם עשו עבודה טובה, אבל הם לא היו תחליף לגשר צליחה "אמיתי", כזה שיכול להעביר עליו עשרות ומאות טנקים בשעה במקום טנק אחד או לכל היותר זוג הטנקים שהעבירו התמסחים. כל עוד אין ברשות צה"ל גשר צליחה והכל תלוי בתמסחים הפגיעים כל כך – הכל היה תלוי על בלימה. זו הסיבה שבאותו הערב החליט המטה הכללי לעצור את העברת הטנקים לגדה המערבית של התעלה, עד שייפרש גשר צליחה של ממש: אם אי אפשר להעביר כוחות משוריינים בכמות שתטה את הכף לטובת צה"ל, אין טעם לסכן עוד חיילים ועוד כלים יקרי ערך. 

במילים אחרות, הסיפור לא נגמר. כדי שמבצע הצליחה יגשים את ייעודו, גשר הגלילים ודוברות היוניפלוט יהיו חייבים להגיע אל שפת התעלה – ויהיה המחיר אשר יהיה. בפרק הבא, חלקו השלישי והאחרון של סדרת הפרקים המיוחדת הזו, נלווה את שלושת הימים הקריטיים ביותר של מבצע אבירי לב. נשמע על המאמצים ההירואיים שעשו אנשי ההנדסה הקרבית כדי להביא את גשרי הצליחה אל קו המים, לעיתים תוך עמידה בפני דילמות מוסריות קשות מנשוא. 

"[יעקב ירושלמי] החבר'ה שם צעקו לנו רוצחים, הם יותר התכוונו לג'קי אני חושב, לא אליי, אבל הם לא  הבינו איך דוחפים שיירת פצועים מהדרך בשביל להעביר גושי מתכת כאלה מכוערים וגדולים."

נשמע על הניסיונות המצרים הנואשים לסקל את הצליחה הצה"לית, 

"[יעקב] אני חובב צלילה אז נכנסתי איתם, הסתכלתי גם שהחיבור בסדר, זה פחד מוות להיכנס למים כי אם משהו מתפוצץ במים, המים זה חומר לא דחיס והוא מעביר את גל הפיצוץ הרבה יותר מאשר באוויר."

ועל חצר מוצב מצמד, אזור ההתארגנות לצליחה, שהייתה יעד להתקפות המצריות הקשות ביותר, וזכתה לכינוי 'חצר המוות'. 

"[יעקב] המטחים של קטיושות… היינו שומעים את השריקות נשכבים באו במטחים של 16 16. זה היה פשוט לאזור מאוד מצומצם והגלגלים התחילו להתפוצץ."

כל זאת ועוד, בפרק הבא של עושים היסטוריה. 

קישור לחלק א'

קישור לחלק ג'.

You may also like...

4 Responses

  1. שי שלום הגיב:

    עוד פרק מעולה..
    קצת עשיתם הנחות ליאנוש בן גל לגבי פלוגת הטנקים שאומנו בגרירת הגשר. למעשה, יאנוש, מח"ט 7, היה אמור להשאיר את הפלוגה בסיני אבל החליט על דעת עצמו להעלות אותם איתו לגולן.
    בפרק זה הוצג כאילו כבר היתה מתקפה סורית אז לקחו כל טנק שאפשר להגן על המדינה, אבל חטיבה 7 עלתה מסיני לרמת הגולן עוד לפני פרוץ האש, ובפרט הפלוגה הגוררת.

    נכון שהיה עיכוב בכיבוש החווה הסינית והגשר בכל מקרה לא יכול היה לעבור, אבל זה רק תירוץ.
    למען ההגינות חשוב לומר שיש הטוענים שזה לא שינה הרבה וגרירת הגשר היתה בעייתית בכל מקרה, כלום יתכן שגם הפלוגה הגוררת של אלי גבע היתה מסתבכת עם גרירת הגשר.

  2. רוזנגרטן אביגדור הגיב:

    כחייל סדיר (נהג/מפעיל תמסח) בפלוגת התמסח הראשונה בגדוד 634 עלי להעיר על אי דיוקים בתאור הגדוד.
    גדוד 634 התבסס על פלוגת תמסחים ופלוגת מפקדה שתיהן – סדירות, בבסיס שהיה במפרץ אמנון בשפך הכנרת.
    רק בהמשך, לפני המלחמה, נערך אימון הקמה לשתי פלוגות מילואים בסכר הרואיפה שבנחל אל עריש.
    כל הצוותים היו מאומנים והגיעו למיומנות גבוהה לאחר תירגול אין סופי.
    אימון ולימוד הפעלת התמסח על מערכותיו הרבות והמסובכות לא יכול להעשות ביומיים כפי שמתואר אלא רק רענון תרגולות וכך אכן נעשה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.