fbpx

[עושים היסטוריה] 274: טרה נובה – המשלחת המקוללת אל הקוטב הדרומי, חלק ב'

הורד את הקובץ (mp3)
אחרי שהובסו במרוץ להיות הראשונים לדרוך בקוטב הדרומי, פנו אנשיו של קפטן רוברט סקוט חזרה צפונה, אל מחנה הבסיס. אבל החורף האנטארקטי, שהגיע חודש שלם לפני הזמן, קלקל את כל התוכניות.
האזנה נעימה,
רן.

דף הבית של הפודקאסט
הרשמה לפודקאסט:
דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת


פרק 274: טרה נובה – המשלחת המקוללת אל הקוטב הדרומי, חלק ב'

כתב: נייט נלסון

קישור אל: טרה נובה, המשלחת המקוללת לקוטב הצפוני, חלק א'

רואלד אמונדסן (Amundsen) קיווה להיות האדם הראשון שיגיע אל הקוטב הצפוני. המסע שתכנן בעשור הראשון של המאה העשרים היה ראשון מסוגו – אבל בר ביצוע: נורבגיה, מולדתו של אמונדסן, שוכנת בקו רוחב כל כך צפוני, עד שהפלגה למרכז הים הארקטי הייתה אמורה להיות עבורו כמו ביקור בבית של השכנים. שכנים שהשאירו את המזגן שלהם על מינוס שלושים מעלות צלזיוס – אבל אתם מבינים למה אני מתכוון. אבל בשישה באפריל, 1909, הכריזו כותרות העיתונים כי רוברט פירי (Peary), מהנדס בצי האמריקני, הקדים אותו והגיע ראשון אל הקוטב הצפוני. פירי זכה לקבלת פנים של גיבורים בשובו לארצות הברית, ואמונדסן החליט לשנות כיוון. במקום צפונה, הוא ירד דרומה.

רואלד אמונדסן (ויקיפדיה) - הפודקאסט עושים היסטוריה עם רן לוי

רואלד אמונדסן (ויקיפדיה)

עשרות שנים אחרי שוך החגיגות, החלו צצים סימני שאלה סביב הישגו של פירי. רישומי המפות של פירי היו במקרה הטוב מעורפלים, ובמקרה הגרוע לא מדוייקים כלל. אסטרונום שבחן את טכניקות ומכשירי הניווט שעמדו לרשותו של פירי טען שהסבירות שהצליח למצוא את הנקודה המדויקת של הקוטב נמוכה מאד. חוקר בריטי מנוסה, שבעצמו ערך את המסע לקוטב הצפוני באמצעות מזחלת כלבים, ביקש וקיבל גישה מלאה לכל חומרי הארכיון מהמשלחת של פירי. גם הוא הגיע למסקנה שלא סביר שפירי מצא את הקוטב. בהינתן הרישומים המעורפלים והמידע החלקי ששרד מהמשלחת, אי אפשר לומר בוודאות שפירי הגיע או לא הגיע לקוטב הצפוני. יש מי שעדיין מחזיקים בדיעה שפירי היה הראשון שכבש את הנקודה הצפונית ביותר בכדור הארץ, אבל רוב ההיסטוריונים מסכימים שקשה עד בלתי אפשרי לאמת את טענתו של ההרפתקן האמריקני. מי שנחשב היום כאדם הראשון שהגיע בוודאות לקוטב הצפוני הוא – תאמינו או לא – רואלד אמונדסן. הוא הגיע לקו רוחב תשעים צפון ב- 1926, שבע עשרה שנה אחרי רוברט פירי. הוא לא ידע זאת באותו הזמן אבל יש אפשרות מעשית מאוד שאמונדסן היה גם האדם הראשון שהגיע לקוטב הצפוני.

אבל ב-1909, בחושבו שהקוטב הצפוני כבר נכבש – אמונדסן החל בהכנות למסע אל הקוטב הדרומי. הוא לא סיפר לאף אחד על תוכניותיו: לא למי שמימנו את המסע שלו, לא לעם הנורבגי – אפילו לא לצוות שלו עצמו. הוא חשש שהמשלחת תבוטל, ולכן שיתף במחשבותיו רק את חבריו הקרובים ביותר. רק כשהגיע ספינתו של אמונדסן לפורטוגל הודיע ההרפתקן הנורבגי לצוותו לאן באמת מועדים פניהם.

שתי המשלחות נפגשות ביבשת הדרומית

קפטן רוברט פלקון סקוט שמע לראשונה על תוכניותיו של אמנודסן כשהיה במלבורן שבאוסטרליה, ועסק בהכנות למסע שלו. הטלגרמה ששלח לו אמונדסן הייתה תמציתית למדי: "מעדכן אותך שהספינה שלי ממשיכה לאנטארקטיקה. אמונדסן." סקוט, על פי התיאורים, רתח מזעם. אפשר להבין אותו: לפתע פתאום הפכה המשלחת שלו לקוטב ממסע גילוי ומחקר – למירוץ.

לאמונדסן כבר היה ניסיון עשיר שצבר במסעות מחקר לקוטב הצפוני. האינואיטים, תושביו הילידים של חוג הקוטב הצפוני שעימם בילה חורפים ארוכים, לימדו אותו טכניקות הישרדות שסייעו מאד לחוקר הנורבגי:  למשל, איך להעזר בכלבים כדי לסחוב מזחלות שלג כבדות. אחד מהלקחים החשובים מהמסעות הצפוניים היה המבנה הרצוי של הספינה שתביא אותם ליעדם. ה'פראם', ספינתו של אמונדסן, הייתה עשויה מעץ קשיח, וגופה הרחב והשטוח תוכנן מראש כדי להתמודד עם קרחונים צפופים, כמו אלה שכלאו את הטרה נובה של סקוט בים הדרומי ומנעו ממנה להתקדם במשך שבועות ארוכים. כשנתקלה הפראם בקרחונים שלחצו עליה מהצד, הקימורים המעוגלים של הגוף הרחב גרמו לספינה להתרומם מעל הקרחון במקום להתחפר בתוכו. ההפלגה מנורבגיה לאנטארקטיקה ארכה חמישה חודשים, ואמונדסן נחת בחופי היבשת הדרומי ב-14 בינואר 1911, עשרה ימים בלבד אחרי הטרה נובה.

הבריטים והנורבגים הקימו את המחנות שלהם באותו האזור, פחות או יותר: על מדף קרח – קרחון גדול שבולט מהיבשה אל תוך הים – בשם מדף הקרח רוס (Ross Ice Shelf). כחודש אחרי הנחיתה באנטארקטיקה יצאו שישה מאנשיו של סקוט מערבה מהמחנה שלהם כדי לחקור את מדף הקרח הגדול – כשלפתע נתקלו במחנה של אמונדסן. המפגש בין הצוותים היריבים היה לבבי אך…מביך משהו, קצת כמו לפגוש את האקס המיתולוגי של בת הזוג שלך.

המפגש הבלתי צפוי הכניס ללחץ את שני מפקדי המשלחות. אמונדסן נלחץ כשהבין שרוברט סקוט הביא עמו לאנטארקטיקה מזחלות שלג ממונעות. סקוט היה מוטרד מכך שהחוקר הנורבגי הקים את המחנה שלו בנקודה שהייתה קרובה יותר לקוטב הדרומי בכמעט מאה ועשרים קילומטרים מהמחנה שלו.

אבל במבט לאחור, לא זו ולא זו היו הסיבות שהכריעו את המירוץ אל הקוטב. מזחלות השלג הממונעות של סקוט התגלו כלא יעילות בתנאי מזג האוויר הקשים ונזנחו בשלב מוקדם יחסית, וגם אותם מאה ועשרים קילומטרים לא שינו הרבה. הגורם שהשפיע יותר מכל על תוצאת המירוץ היה, בסיכומו של דבר – אופיים של סקוט ואמונדסן. באותו האופן שבו מאמן של קבוצת כדורגל מעצב את הקבוצה שלו ואת טקטיקת המשחק שלה סביב מבנה האישיות שלו – הגנתי, התקפי, טקטי או פרוע – כך גם המשלחות של סקוט ואמונדסן שיקפו במידה רבה את מבנה האישיות של מנהיגיהן. למשל, כבר סיפרתי לכם בפרק הקודם על נטייתו של סקוט להסתמך בהחלטותיו על ניסיון העבר של שקלטון, יריבו המושבע. למשל, הוא השתמש בסוסי פוני כיוון ששקלטון השתמש בהם במשלחת שלו, וגם ההחלטה לבחור רק בסוסי פוני לבנים – נבעה מכך ששקלטון האמין שפונים לבנים חזקים ועמידים יותר, משום מה, מפונים שחורי שיער – גם אם לא היו לכך סיבה רציונלית. בנוסף, לצי הבריטי – שסקוט היה בשר מבשרו – הייתה מסורת רבת שנים של שיתוף פעולה עם הממסד המדעי הבריטי – ולכן סקוט הציב את המחקר המדעי כחלק ממטרותיה המוצהרות של המשלחת שלו. להחלטה הזו הייתה השפעה ברורה על הלוגיסטיקה והתכנון של המשלחת, כמו למשל כמות האנשים שהביא איתו סקוט על סיפונה של ה'טרה נובה'.

רואלד אמונדסן

רואלד אמונדסן, לעומת זאת, הגיע מרקע שונה לחלוטין וניחן באופי שונה לחלוטין מזה של יריבו. אמונדסן נולד ב-1872 למשפחה של אנשי ים נורבגים. לכל גבר נצר למשפחת אמונדסן הייתה ספינה משלו, או לכל הפחות פיקד על ספינה של מישהו אחר. אבל אחרי שלושה בנים ימאים, אמו של רואלד התעקשה שלפחות הבן הרביעי יפנה לקריירה שונה וקצת פחות מסוכנת – וכך בילה רואלד הצעיר את רוב שנות נערותו בלימודי שהכינו אותו לבית הספר לרפואה.

אבל לרואלד היו פנטזיות אחרות לגמרי. הוא רצה להיות הרפתקן, חוקר נועז של ארצות לא נודעות. גיבור ילדותו היה פרידטוף נאנסן (Fridtjof Nansen), החוקר הראשון שחצה את גרינלנד על מגלשי סקי. הוא הוקסם מדמותו המיתולוגית של סר ג'ון פרנקלין (Franklin), ההרפתקן הבריטי שבאמצע המאה ה-19 הוביל משלחת מחקר לקוטב הצפוני – משלחת שבה מצאו פרנקלין וכל מאה שלושים וארבעה אנשי צוותו את מותם. אמונדסן התמיד בלימודי הרפואה מתוך כבוד לאמו – אך כשזו הלכה לעולמה, כשרואלד היה בן 21, מיהר הנורבגי הצעיר לעזוב את האוניברסיטה ולהחליף את החלוק הלבן בכובע המלחים.

המהירות שבה נטש אמונדסן את לימודי הרפואה אחרי מותה של אימו מלמדת אותנו משהו על אופיו. אנחנו בהחלט יכולים להזדהות עם ההחלטה שלו ללכת בעקבות חלומו הגדול – אבל אני חושב שרובנו היינו חושבים פעמיים, או לפחות מתלבטים קצת, לפני שהיינו מחליטים ללכת נגד רצונה של אימנו האהובה, ועוד זמן קצר כל כך אחרי מותה. אמונדסן לא חשב פעמיים, והנחישות הקרה וחסרת הרחמים הזו הייתה מאפיין בולט באישיותו. אפשר לומר שאמודנסן הוא המייקל ג'ורדן של משלחות המחקר לקטבים: דומיננטי, מוכשר, ידען גדול לגבי כל פרט ופרט של המשימה, מחושב, קר רוח – ואחד שיעשה את כל מה שצריך, ולא משנה המחיר, כדי להשיג את מטרתו.

התכונות האלה לא תמיד הפכו אותו לאדם נוח לבריות, בלשון המעטה. למשל, כשיצאו בפעם הראשונה למסע הרגלי ממחנה הבסיס אל הקוטב, אחד מאנשי הצוות – יוהנסן, שמו – התנגד וטען שעדיין מוקדם מדי לצאת דרומה ושכדאי לחכות עוד מספר ימים למזג אוויר טוב יותר. אמונדסן התעלם מהעצה הזו. הם יצאו לדרך אבל בתוך זמן קצר גילו שאכן, מזג האוויר היה עדיין מסוכן מדי – בדיוק כפי שחזה יוהנסן. הם הסתובבו וחזרו לבסיס. אבל העובדה שיוהנסן צדק לא מנעה מאמונדסן להעניש אותו על מה שהוא ראה כחוסר נאמנות או קריאת תגר על מנהיגותו – ובפעם השניה שיצאו לקוטב, יוהנסן נשאר מאחור. יוהנסן מעולם לא דיבר עם אף אחד על האירוע הזה, אבל קרוב לוודאי שהאכזבה העצומה שחש בעקבות החלטתו של אמונדסן הייתה חלק מהסיבה לכך שלקה בדיכאון עמוק. כשחזרה המשלחת לנורבגיה, יוהנסן התאבד ביריה.

אבל אותו ריחוק וקור רוח מחושב שהפך את אמונדסן לאדם כל כך נוקשה ולא תמיד נעים, הם אלה שגם העניקו לו יתרון במירוץ אל הקוטב. למשל, המשלחת הנורבגית לקוטב הייתה הרבה יותר יעילה מזו הבריטית, כיוון שהמנהיג שלה היה יעיל, מחושב וקר רוח. למשל, בניגוד לסקוט – אמונדסן לא בא לחקור את אנטארקטיקה ולא הביא איתו מדענים במשלחת: כל מה שעניין אותו זה להגיע לקוטב ראשון, וכל ההכנות היו בהתאם.

אולי הדוגמה הבולטת ביותר לרציונליות המחושבת של אמונדסן היא האופן שבו השתמש בכלבים במסע אל הקוטב. כאמור, אמונדסן למד את רזי השימוש בכלבים מהאינואיטים בקוטב הצפוני. בזמן שהבריטים צעדו בכבדות בשלג לצד הפונים שלהם, הכלבים של הנורבגים סחבו את המזחלות, ואנשי הצוות אחזו בהן והחליקו אחריהן על מגלשיים. בנוסף, הכלבים היו הרבה יותר טובים מסוסי הפוני בטיפוס על הקרחונים, עובדה שאיפשרה למשלחת הנורבגית לחצות את רכס ההרים בקלות רבה יותר ולנוע בנתיב הישיר ביותר אל הקוטב.

אבל בנובמבר של 1911, כשסיימה המשלחת של אמונדסן לחצות את רכס ההרים וכעת רק מישור שטוח ורחב עמד בינם ובין הקוטב, הם כבר לא היו צריכים כל כך הרבה כלבים כדי לסחוב את המזחלות. וכך, אחרי ששירתו אותו נאמנה במשך כמעט שנה וחצי – הורה רואלד אמונדסן לצוות שלו לשחוט מחצית מהכלבים. אנשי המשלחת היו אחוזים אווירת נכאים, ואפשר להבין אותם. אבל אמונדסן הקר והמנותק לא התרגש מהסנטימנטליות. נהפוך הוא: הוא הורה לכל אחד מהאנשים לשחוט את הכלב שלו. וכך הכלבים החלשים ביותר הומתו, ובשרם ניתן לכלבים החזקים יותר. השם שניתן לנקודה בה שחטו הנורבגים את כלביהם היה 'האיטליז'.

אני חושב שרובנו היינו מוצאים את הרעיון של שחיטה סיטונאית של כלבים – ועוד שחיטה מתוכננת מראש – די קשה לעיכול. אבל מייקל ג'ורדן לא היה נעשה מייקל ג'ורדן ואמונדסן לא היה הרפתקן מוצלח כל כך אלמלא אופיו הקר והמחושב. אנחנו יכולים לא לאהוב את החלטה שלו להרוג מחצית מהכלבים – אבל אי אפשר להתווכח עם ההגיון הרציונלי שמאחוריה.

בשעה שלוש אחר הצהריים, בארבעה עשר בדצמבר, 1911, אחרי קצת יותר משלושים יום של מסע כמעט נטול תקלות – הגיע אמונדסן אל הקוטב הדרומי. אמונדסן התעקש שכל אנשי הצוות יאחזו יחד בדגל הנורבגי בזמן שנעצו אותו בקרח הקשה. הם הקימו אוהל ואפילו השאירו כפפות ספייר עבור הבריטים שיגיעו אחריהם. כשסקוט וארבעת אנשי הצוות שלו הגיעו לקוטב, חמישה שבועות מאוחר יותר, אמונדסן ואנשיו כבר כמעט והספיקו לחזור למחנה הבסיס.

אמונדסן ואנשיו מניפים את הדגל הנורבגי בקוטב הדרומי (ויקיפדיה) - הפודקאסט עושים היסטוריה עם רן לוי

אמונדסן ואנשיו מניפים את הדגל הנורבגי בקוטב הדרומי (ויקיפדיה)

היפותרמיה

“הנורבגים הקדימו אותנו והגיעו ראשונים אל הקוטב. זו אכזבה נוראית, ולבי נחמץ עבור אנשי הנאמנים. שוחחנו ארוכות על אשר בליבנו. […] אבל אין פנאי לחלומות בהקיץ. המסע חזרה יהיה בוודאי מתיש."

כשצוותו של אמונדסן הגיע אל הקוטב הדרומי, הם התייצבו לצילום קבוצתי – עומדים בגו זקוף וגאה לפני הדגל הנורבגי המתנוסס ברוח. גם סקוט ואנשיו הצטלמו צילום קבוצתי. חיוכים לא תמצאו בתמונה הזו: רק פנים קפואות של אכזבה והתפכחות כואבת. דמיינו לעצמכם את הדבר הגדול ביותר שתעשו אי פעם בחייכם, הדבר שלשמו עמלתם וסבלתם במשך שנים – מחליק מידכם ברגע האחרון ממש. "אלוהים אדירים!" כתב סקוט ביומנו ביום שלמחרת, "המקום הזה נורא ואיום גם ככה, על אחת כמה וכמה כשהתאמצנו קשה כל כך כדי להגיע אליו – ולא זכינו להיות הראשונים."

הצילום הקבוצתי של סקוט ואנשיו בקוטב הדרומי (ויקיפדיה) - הפודקאסט עושים היסטוריה עם רן לוי

הצילום הקבוצתי של סקוט ואנשיו בקוטב הדרומי (ויקיפדיה)

וברגע הזה, אולי הרגע הקשה ביותר בחייהם, היה עליהם לצאת לדרך למסע של תשע מאות קילומטרים בחזרה הביתה. תשע מאות קילומטרים, רק כדי לתת לכם קנה מידה, זה בערך המרחק בין תל אביב ובגדד שבעיראק. את כל זה ברגל, בקור הנורא של הטונדרה האנטארקטית.

"העשרים ושלושה בינואר. ווילסון גילה שאוואנס סובל מכוויית קור באפו. האף היה לבן וקשה. עצרנו למנוחה בשש וארבעים וחמש דקות. היה קשה להקים את האוהל, אבל עכשיו די נעים. […] אין ספק בכך שאוונס במצב גרוע: אצבעותיו מכוסות ביבלות חמורות, ואפו סתום לגמרי. הוא כעוס ועצבני, וזה לא סימן טוב."

כשהגוף האנושי נחשף לקור קיצוני, כמו הקור של החורף האנטארקטי, התגובה שלו היא מעין תהליך הדרגתי שהולך ומחריף ככל שעובר הזמן והחשיפה לקור ממשיכה. השלב הראשון הוא רעידות: הגוף מנסה לייצר חום באופן עצמאי באמצעות כיווץ ושחרור מהירים של השרירים. קצב הלב וקצב הנשימה עולים בהתאם.

אם החום שיוצרות הרעידות לא מספיק, או אם החשיפה לקור הקיצוני לא מפסיקה, כלי הדם בידיים, האוזניים והאצבעות מתכווצים, וזרימת הדם לאיברים האלה פוחתת. מדוע? כיוון שהאיברים הבולטים האלה הם בדרך כלל האיברים החשופים ביותר לקור, הדם שעובר בהם מתקרר מאד – ואז האיברים הפנימיים החיוניים כגון הלב, הריאות והמוח נמצאים בסכנת התקררות.

אבל אם הקור לא מפסיק, אותם איברים חיצוניים בולטים וחשופים לקור – שעכשיו גם אין בהם הרבה דם שיחמם אותם, מתחילים פשוטו כמשמעו לקפוא. קפיאה כזו – בשמה המוכר 'כוויית קור' (Frost Bite) היא תהליך הרסני ביותר לרקמות: גבישי הקרח שנוצרים בתוך התאים קורעים את דפנות התא והורגים אותו. אם לא עוצרים את תהליך הקפיאה, המשמעות היא הרס בלתי הפיך של הרקמות, עד כדי נמק מוחלט.

לכן ,אם הקור הקיצוני ממשיך, הגוף נכנס למעין מצב חירום ומנסה להציל את האיברים הבולטים באמצעות הזרמה של דם חמים מהאיזורים הפנימיים של הגוף אל השכבות החיצוניות: כלי הדם בשכבות החיצוניות מתרחבים, וקצב זרימת הדם אליהם גובר. אנחנו נחווה את זה כתחושת בעירה על העור, מעין 'קור לוהט' שכזה. מי שקפץ פעם לתוך מי מעיין קפואים בשמורת טבע בצפון ודאי יודע בדיוק למה אני מתכוון.

אבל כאן. נוצרת בעיה: חימום השכבות החיצוניות של הגוף באה על חשבון שמירת הטמפרטורה התקינה של האיברים הפנימיים, שגם היא חיונית. ולכן, אם הקור העז ממשיך – הגוף נכנס למעין 'לולאה ללא מוצא': רגע אחד הוא מרחיב את כלי הדם החיצוניים כדי לשמור על האיברים החיצוניים, ורגע אחר כך הוא מצר אותם כדי לשמור על האיברים הפנימיים, וכך הלאה והלאה. אותו כיווץ והרחבה מחזוריים של כלי הדם מכונה 'תגובת האנטינג' (Hunting Reaction).

ככל שהגוף מאבד עוד ועוד חום, הטמפרטורה של האיברים הפנימיים יורדת – תופעה המכונה 'היפותרמיה', או 'תת-חום' בעברית. כשטמפרטורת הגוף יורדת אל מתחת לשלושים ושתיים מעלות, אנחנו נכנסים לאזור המסוכן. התסמינים הראשונים הם בלבול, אדישות וחולשה, יחד עם פגיעה בקואורדינציה וביכולת הדיבור. השלב הבא הוא ערפול הכרה, ואז איבוד הכרה – ולבסוף, מוות.

מותו של אדגר אוונס

אדגר אוונס, אחד מחמשת חברי המשלחת הבריטית וחברו הטוב ביותר של סקוט, היה הראשון לחוות את התהליך המענה והכואב של היפותרמיה.

"האחד בפברואר. אצבעותיו של אוונס במצב רע מאוד. שתי ציפורניים כבר נפלו, וכמה יבלות התפוצצו."

"הארבעה עשר בפברואר. אין דרך להתעלם מהעובדה שמצבנו לא טוב. הכי גרוע הוא אוונס, שגורם לנו לחרדה עמוקה. הבוקר הוא חשף בפנינו יבלת ענקית בכף רגלו. היא גרמה לנו לעיכוב בצעידה כשנאלצנו לעצור כדי לסדר מחדש את נעלי השלג שלו. לפעמים אני חושש שהמצב של אוונס הולך ומתדרדר."

"השישה עשר בפברואר. אנחנו חושבים שאוואנס סובל מהתמוטטות עצבים. האישיות הרגילה ומלאת הביטחון העצמי שלו השתנתה לגמרי."

בשבעה עשר בפברואר, ידו של אוונס הייתה מכוסה בכוויות קור חמורות והוא כמעט שלא יכול היה להזיז אותה. ראשו היה מכוסה חבלות, תוצאה של מספר נפילות קשות על הקרח.

“יום איום ונורא. אוונס התעורר משינה ארוכה ונראָה קצת יותר טוב. כמו תמיד, הוא הכריז שהוא מרגיש נפלא. התחלנו לצעוד, אבל אחרי כחצי שעה, נעלי השלג שלו נפלו, והוא נאלץ לעזוב את המזחלת. הקרקע איומה, והשלג הרך שנפל לא מזמן סותם את המגלשיים והנעליים שלנו בכל צעד. […]

עצרנו אחרי שעה בערך, ואוונס הצטרף אלינו שוב, אבל מאוד לאט. חצי שעה אחר כך הוא שוב נעצר, מאותה הסיבה.[…]. דירבנתי אותו להמשיך ללכת מהר ככל שיוכל, והוא והסכים בעליצות הרגילה שלו. המשכנו קדימה, כשכל אנשי הצוות הנותרים נאלצים למשוך את המזחלת בזיעה רבה.

[בשלב מסוים] עצרנו לארוחת צהריים, וראיתי שאוונס נמצא הרחק מאחורינו. בתחילה לא ראיתי סיבה לדאגה: הכנו תה, ואכלנו את המזון. אבל אחרי הארוחה, כשאוונס עדיין לא הגיע, התחלנו לחפש אותו. בשלב הזה כבר היינו מודאגים, וארבעתנו חזרנו אחורה לחפש אותו. אני הייתי הראשון להגיע אליו, ונדהמתי כשראיתי את הבחור המסכן. הוא היה על ברכיו, בגדיו היו מפוזרים לכל עבר, ידיו החשופות מלאות בכוויות קור ומבט פרוע בעיניו. שאלתי אותו מה קרה, והוא השיב לי בדיבור איטי שהוא לא יודע, ושהוא חושב שאולי התעלף."

זו תופעה משונה שאפשר למצוא אצל בערך אחד מכל ארבעה אנשים הסובלים מהיפותרמיה: הם מורידים את הבגדים מעליהם, ולעיתים נשארים ערומים לגמרי. מדוע? אין לדעת. יש מי שמעריכים שבמסגרת ערפול החושים שמופיע בשלבים האחרונים של ההיפותרמיה, המוח המבולבל מפרש את הקור הקיצוני כחום קיצוני, והאנשים הקפואים מתפשטים בניסיון לקרר את עצמם.

“הקמנו אותו על רגליו, אבל אחרי שניים או שלושה צעדים הוא נפל שוב. הוא היה בהתמוטטות מוחלטת. וילסון, באוורס ואני הלכנו להביא את המזחלת, ואוטס נשאר איתו. כשחזרנו, הוא כבר איבד את הכרתו. הבאנו אותו אל תוך האוהל. הוא הלך לעולמו בדממה בשתיים עשרה וחצי בצהריים."

גבורתו של לורנס אווטס

חוסר המזל שפקד את סקוט וצוותו לא הסתיים כשאמונדסן הקדים אותם במירוץ אל הקוטב. בדרכם חזרה, הם נלכדו במזג אוויר קשה יותר משאיש מהם יכול לצפות.

סקוט ואנשיו בדרכם חזרה צפונה (ויקיפדיה) - הפודקאסט עושים היסטוריה עם רן לוי

סקוט ואנשיו בדרכם חזרה צפונה (ויקיפדיה)

כשהחלו את המסע שלהם חזרה צפונה, בשלהי ינואר 1912, היו לפניהם כמה חודשי הליכה – אבל החורף האנטארקטי אמור היה להתחיל רק בסביבות אפריל. לרוע מזלם, עם זאת, הטמפרטורות החלו לצנוח בחדות חודש שלם לפני הזמן. בלילה שבין העשרים ושישה והעשרים ושבעה בפברואר, מינוס עשרים ושבע מעלות צלזיוס הפכו לפתע למינוס שלושים ושמונה מעלות – ונשארו ככה. סקוט ואנשיו המשיכו במסע הרגלי שלהם במה שהיה, הלכה למעשה, החורף האנטארקטי. בריאותם של אנשי הצוות, מדוכדכים וכאובים בעקבות מותו של אוונס, הלכה והתדרדרה בהדרגה. גם רגליו של לורנס אווטס החלו סובלות מכוויות קור.

"החמישה במרץ. אני מצטער לכתוב שהעניינים הולכים מדחי אל דחי. […] אפשר לראות את זה על כולנו, אבל בעיקר על אווטס, שהרגליים שלו במצב איום. אחת מהן התנפחה באופן משמעותי במהלך הלילה, והוא צולע הבוקר. אנחנו במרחק של שמונה קילומטרים ממצבור המזון הבא שלנו. האוכל שלנו כמעט ואזל, והחייל המסכן [אווטס] כמעט גמור. זה כל כך פתטי בגלל שאנחנו לא יכולים לעשות כלום כדי לעזור לו. חוששני שעוד קצת אוכל חם בקושי יעזור לו, אם בכלל.

ווילסון [הרופא] מקריב את עצמו כדי להציל את רגליו של אווטס. [אבל] אנחנו לא יכולים לעזור אחד לשני – לכל אחד מאיתנו יש מספיק בעיות משל עצמו. אנחנו מתאמצים מאד לסחוב את המזחלת הכבדה, והרוח הקפואה חודרת דרך הבגדים שלנו. כל האחרים משתדלים לשמור על מצב רוח טוב כשאנחנו בתוך האוהל. אנחנו נחושים להמשיך את המסע הזה עד סופו מעודדים ונמרצים, אבל זו עבודה כל כך קשה, הקשה ביותר שחווינו אי פעם בחיינו, לסחוב [את המזחלת] שעות ארוכות ולראות כמה שהתקדמות שלנו כל כך איטית. אפשר רק לבקש – 'אלוהים, עזור לנו!'.

לורנס אווטס הרוויח את מקומו במשלחת לקוטב בעיקר בזכות העיקשות והקשיחות שלו. בפרק הקודם סיפרתי לכם איך כקצין סירב אווטס להיכנע, פעמיים, גם כשהקרב נראה היה אבוד לגמרי. הוא היה מסוג האנשים שימשיכו להילחם גם אחרי שספגו מכות איומות וגם כשנדמה שאפסה כל תקווה. ואכן, גם אחרי שכוויות הקור הקשות גרמו לרגלו השמאלית להתנפח כמו בלון – אווטס המשיך לצעוד עם כולם, עד שהיה זה בלתי אפשרי מבחינה פיזית. הכאבים העזים קרעו אותו לגזרים מבפנים, אבל חיצונית – הוא המשיך לשמור על מצב רוח מרומם.

אבל כששתי הרגליים ושתי הידיים שלו חדלו מלתפקד, גם כוח הרצון האדיר שלו אזל.

"האחד עשר במרץ. אני חושב שאווטס קרוב לסוף. מה נעשה הוא או אנחנו, רק אלוהים יודע. שוחחנו על כך אחרי ארוחת הבוקר. הוא בחור אמיץ ומבין את המצב אליו נקלע. הוא ביקש את עצתנו. אף אחד לא ידע מה לומר, פרט להמשיך ולהפציר בו להמשיך ולצעוד כל עוד הוא יכול."

בהבינו שמצבו הקשה מסכן את חייהם של חבריו הצוות, שבעצמם היו במצב גרוע, אווטס ניצל את הגרם האחרון של כוח רצון שנותר למעשה אחד אחרון של הקרבה הירואית.

“יום שישי, השישה עשר במרץ, או יום שבת השבעה עשר במרץ. איבדתי את תחושת הזמן, אבל נראה לי שיום שבת היום. טרגדיה. בארוחת הצהריים לפני יומיים, אווטס המסכן אמר שהוא אינו מסוגל להמשיך עוד. הוא הציע שנשאיר אותו מאחור בשק השינה שלו. לא יכולנו להביא את עצמנו לעשות זאת, והפצרנו בו שימשיך ללכת. למרות מצבו הקשה הוא המשיך לצעוד עוד כמה קילומטרים נוספים. כשהגיע הערב, מצבו התדרדר עוד יותר, וכולנו הבנו שהסוף קרוב.

אני רושם את הפרטים הבאים לטובת מי שימצא את היומן הזה. מחשבותיו האחרונות של אווטס היו על אימו, אבל ממש לפני כן הוא הצהיר שהוא שמח ביודעו שהגדוד שלו יתגאה בו על הדרך שבה פגש את מותו. אנחנו כולנו יכולים להעיד על גבורתו העילאית. הוא סבל כאבים איומים במשך שבועות ארוכים ללא מילה אחת של תלונה. […] הוא לא ויתר – לא הסכים לוותר – על התקווה עד הרגע האחרון ממש. הוא ניחן בנפש אמיצה. זה היה הסוף. הוא הלך לישון וקיווה שלא להתעורר – אבל אתמול בבוקר התעורר בכל זאת. בחוץ נשבה סופת שלגים עזה. הוא אמר לנו – 'אני רק יוצא החוצה. יכול להיות שאתעכב קצת.' הוא יצא אל הסופה, ומאז לא ראינו אותו.

[…] ידענו שאווטס המסכן הולך אל מותו, ולמרות שניסינו להניאו מכך – ידענו שהיה זה מעשה של אדם אמיץ וג'נטלמן אנגלי. אנחנו מקווים שאם נמצא את מותנו, נעשה זאת באותה הגבורה. נראה לי שהסוף כבר לא רחוק."

סופה של המשלחת הבריטית לקוטב הדרומי

חברי הצוות הנותרים – סקוט, ווילסון ובאוורס, חולים וסובלים כל אחד בדרכו – יצאו קדימה. הם איבדו שני אנשים, וסופת השלגים שסערה סביבם הייתה הקשה ביותר מכל אלה שפקדו אותם עד עכשיו. מצבור המזון הבא היה במרחק של כארבעים קילומטר. פעם, בתחילת המסע, מדובר היה ביומיים של צעידה. אבל עכשיו, במצבם הנוכחי, נדמה היה שזה מרחק בלתי אפשרי. רישומי יומנו של סקוט הלכו ונעשו קצרים יותר ויותר ככל שחלפו הימים.

"שמונה עשר במרץ. המזל הרע ממשיך לרדוף אותנו, אבל אולי יהיה בסדר. הרוח מכה בנו מלפנים, היינו חייבים להפסיק את הצעידה. הטמפרטורה היא מינוס שלושים ושבע מעלות צלזיוס. אף בן אדם לא יכול לעמוד בכך. אנחנו מותשים לחלוטין.

הרגל הימנית שלי הלכה. איבדתי כמעט את כל האצבעות. לפני יומיים עוד הייתי בעליהן הגאה של שתי רגליים טובות. אלו הסימנים המבשרים את נפילתי. כמו אידיוט ערבבתי כפית של אבקת קארי עם אבקת השומן והחלבון שלי, וזה גרם לי לקלקול קיבה חמור. הכאב העז החזיק אותי ער כל הלילה. כשהתעוררתי, הרגשתי שאני גמור. הרגל שלי הלכה, ואפילו לא שמתי לב. ככה זה – אתה מזניח משהו רק קצת, ועכשיו יש לי רגל שאני ממש לא רוצה לחשוב עליה. המצב של באוורס קצת יותר טוב, אבל לא בהרבה. האחרים עדיין נראים בטוחים בכך שנצליח לסיים את המסע – או שאולי הם רק מעמידים פנים. אני לא יודע!".

"תשעה עשר במרץ. היום יצאנו לדרך כרגיל. המזחלת ממש ממש כבדה. אנחנו בערך שלושים קילומטרים מהמצבור הבא, ונגיע לשם בעוד שלושה ימים. איזו התקדמות! יש לנו מזון לעוד יומיים, אבל הדלק לחימום בקושי יספיק לעוד יום. הרגליים של כולנו במצב גרוע. ווילסון במצב הכי טוב, הרגל הימנית שלי במצב נורא, השמאלית בסדר. אין סיכוי שהרגל תחלים, אם לא נצליח להכניס לעצמנו קצת מזון חם. כריתה של הרגל היא הדבר הטוב ביותר שאני יכול לקוות לו כעת, אבל האם הבעיה תתפשט לשאר הגוף? זו שאלה רצינית. מזג האוויר לא משאיר לנו סיכוי."

בעשרים ואחד במרץ, עם רגליים נפוחות וסופה אדירה משתוללת סביבם, לא נותרה לצוות ברירה אלא להתחפר בתוך האוהל שלהם. כל מה שנותר להם כעת הוא לקוות שמזג האוויר ישתפר מספיק כדי שיוכלו להגיע למצבור המזון. הרשומות היומיות ביומנו של סקוט, שפעם היו ארוכות ומפורטות, הצטמצמו כעת לכדי משפטים בודדים.

"יום חמישי, עשרים ושניים או עשרים ושלושה במרץ. סופת השלגים גרועה כתמיד. ווילסון ובאורס לא מסוגלים לזוז. סיכוי אחרון מחר. אין דלק ורק יום או יומיים של מזון. הסוף ודאי קרוב."

במשך שבוע שלם נותרו חברי הצוות לכודים באוהלם. סקוט איבד את היכולת, או אולי את כוח הרצון, לכתוב ביומן. ואז, לבסוף, כששכב בשק השינה לצידם של שני חבריו הנותרים, רשם את מילותיו האחרונות.

"יום חמישי, העשרים ותשעה במרץ. מאז העשרים ואחת בחודש הרוח הנושבת ממערב ודרום מערב לא פסקה. בעשרים בחודש היה לנו מספיק חומר בעירה לשתי כוסות תה כל אחד, ומזון לעוד יומיים. בכל בוקר היינו מוכנים לצאת לדרך אל המצבור, עשרים קילומטרים מאיתנו, אבל מחוץ לפתח האוהל כל מה שאפשר לראות הוא סופה משתוללת. אני לא חושב שיש לנו למה לקוות יותר. ננסה לסחוב עד הסוף, אבל אנחנו נעשים חלשים יותר ויותר, והסוף כנראה קרוב. חבל, אבל לא נראה לי שאוכל לכתוב עוד. ר. סקוט.

למען השם, שמרו על אנשי המשלחת שלנו."

סקוט ואנשיו היו רחוקים רק כאחד עשר קילומטרים ממצבור המזון הבא שהיה עשוי להציל את חייהם. מעניין להרהר בהשפעה הפסיכולוגית שהייתה לתבוסה במירוץ על סקוט ואנשיו. מי יודע – אולי אם לא היו סופגים את המהלומה הנפשית הקשה הזו, אם במקום דגל נורבגיה היו נועצים את דגל בריטניה ראשון באדמת הקוטב – אולי זה היה נותן להם את הכוח לשרוד את המסע חזרה. אולי זו סתם רומנטיקה ריקה מתוכן. לעולם לא נדע.

חדשות עצובות

בכל יום שחלף, אנשי המשלחת שהמתינו לסקוט וצוותו במחנה הבסיס הלכו ונעשו מודאגים יותר. כבר בינואר יצאה משלחת ראשונה אל אחד ממצבורי המזון המרכזיים שסקוט היה אמור לעבור דרכם. משלחת נוספת יצאה בפברואר, אבל כשירד החורף על אנטארקטיקה והטמפרטורות החלו לצנוח – נאלצו המחלצים לחזור לבסיס האם. רק בסוף אוקטובר, כמעט חצי שנה לאחר מכן, השתפר מזג האוויר מספיק כדי שניתן יהיה לצאת למשלחת חיפוש נוספת.

בשניים עשר בנובמבר, 1912, מצאו המחלצים את האוהל של סקוט, קבור למחצה בתוך השלג. בפנים, שכובות זו לצד זו, היו גופותיהם הקפואות של הנרי באווארס, אדוארד ווילסון וקפטן רוברט פלקון סקוט. כך תיאר ביומנו אחד המחלצים את המחזה שגילו בתוך האוהל.

"הכפור הפך את עורם [של המתים] לצהוב ושקוף, ומעולם לא ראיתי משהו נורא כל כך כל חיי. נראה ש[סקוט] סבל קשות עד הרגע האחרון, בעוד ששני האחרים הלכו לעולמם בשנתם."

האוהל שבו מצאו את מותם היה גם מקום קבורתם של סקוט ואנשיו. אנשי צוות החילוץ מוטטו את האוהל על הגופות שבו, וקברו אותו תחת השלג. מאוחר יותר הקימו צלב גדול על פסגת אחד ההרים, לזכרם של גיבורי הטרה-נובה.

מקום קבורתם של סקוט ואנשיו (ויקיפדיה) - הפודקאסט עושים היסטוריה עם רן לוי

מקום קבורתם של סקוט ואנשיו (ויקיפדיה)

כשהגיעו החדשות אודות מותו של סקוט והתבוסה הבריטית במירוץ אל הקוטב הדרומי, אבל ירד על הממלכה הבריטית ודמותו של סקוט כגיבור טרגי התקבעה בתודעה הציבורית. מעניין לציין שהעיסוק בסיפור המירוץ, המסע המפרך והמוות הטרגי דחק הצידה את ההישגים המדעיים של משלחת הטרה נובה – שהיו לא מבוטלים בזכות עצמם. שניים עשר המדענים שהתלוו למשלחת ובילו חודשים ארוכים במחקר מדעי חזרו צפונה עם שלל עשיר של תגליות וממצאים מרתקים: כאלפיים ומאה דגימות של בעלי חיים וצמחים, שמתוכם לפחות ארבע מאות לא היו מוכרים למדע עד כה. סקוט עצמו, כפי שסיפרתי קודם, ראה במחקר המדעי מטרה מהותית וחשובה מאד של המשלחת – אולי לא פחות מעצם ההגעה לקוטב הדרומי. העדות החזקה ביותר לכך היא העובדה שבתוך האוהל, לצד גופותיהם של סקוט, באווסט ווילסון, גילו המחלצים גם גוש סלע גדול במשקל של כשמונה עשר קילוגרמים – שהכיל בתוכו מאובן של צמח קדום,  שרך שצמח באדמת אנטארקטיקה לפני כמאתיים וחמישים מיליוני שנים. השרך הזה יכול היה לצמוח רק בסביבה טרופית, ולכן היווה המאובן עדות דרמטית לתאוריה שהייתה אז בחיתוליה, לפיה אנטארקטיקה הייתה בעבר הרבה יותר צפונית מכפי שהיא היום. סקוט ואנשיו ראו חשיבות כל כך גדולה בהבאת המאובן הזה לידיעת המדענים, עד שהמשיכו לסחוב אחריהם את הסלע הגדול הזה גם כשהיו כבר קרובים למוות וכל צעד קדימה היה הסבל בהתגלמותו.

פסל לזכרו של רוברט פלקון סקוט (ויקיפדיה) - הפודקאסט עושים היסטוריה עם רן לוי

פסל לזכרו של רוברט פלקון סקוט (ויקיפדיה)

אפילוג

גם ההישג המרשים של רואלד אמונדסן הואפל מעט על ידי הטרגדיה הגדולה של סקוט, אבל הוא התקבל בארצו כגיבור וספרים וסרטים רבים נעשו על פועלו. בשנים שאחרי המסע לקוטב הדרומי לא הפסיק אמונדסן לצאת למשלחות מחקר נועזות, כולל שימוש חלוצי בספינות אוויר – צפלינים – ומטוסים שהיו אז בראשית דרכם. ב-1928 יצאו אמונדסן ומספר מלווים נוספים למסע חילוץ באזור הקוטב, תרים אחר ספינת אוויר שהתרסקה. מטוסו של אמונדסן נעלם בצפונה של נורבגיה, ומאוחר יותר נתגלו מספר שברים שהעידו על סופו העגום של ההרפתקן המוכשר.

ארנסט שקלטון, הצלע השלישית במשולש הגברי שהגדיר את 'העידן ההרואי של חקר אנאטרקטיקה', ניסה את מזלו במספר יוזמות עסקיות אחרי שחזר מהדרום – אבל כולן כשלו. שקלטון כבר כמעט וויתר על קריירת ההרפתקנות שלו, אבל בסופו של דבר החליט לצאת למסע נועז נוסף, ב-1914, להיות הראשון שיצליח לחצות את יבשת אנטארקטיקה ברגל מחוף אל חוף, מסע של למעלה מאלפיים קילומטרים. סיפורה הדרמטית של המשלחת הזו, 'המשלחת האימפריאלית הטראנס-אנטארקטית', ראוי לפרק בפני עצמו: ספינתו של שקלטון, ה'אנדורנס' (Endurance) נקלעה לתוך קרחון גדול שהטביע אותה, ושקלטון ואנשיו עברו תלאות מפרכות בים וביבשה עד שהצליחו לחלץ את עצמם. שקלטון הספיק עוד לקחת חלק במלחמת העולם הראשונה, וב-1922 יצא בראש משלחת מחקר נוספת לאנטארקטיקה – אך נפטר מהתקף לב עוד בטרם הגיע ליבשת. הוא זכור כיום בעיקר בזכות יכולות המנהיגות המרשימות שהפגין בכל אחת מהמשלחות שהוביל.

רואלד אמונדסן ורוברט סקוט היו אמנם יריבים בחייהם, אבל הם מונצחים היום יחד בשמה של תחנת המחקר האמריקנית 'אמונדסן-סקוט', שניצבת כבר קרוב לשבעים שנה בקוטב הדרומי: מקום שהפך לביתם של אלפי מדענים מכל רחבי העולם שחוקרים את אנטארקטיקה, וסמל לקדמה, מדע ועוצמתה של הרוח האנושית.

קישור אל: טרה נובה, המשלחת המקוללת לקוטב הצפוני, חלק א'

 

ביבליוגרפיה ומקורות

https://en.wikipedia.org/wiki/Roald_Amundsen

https://en.wikipedia.org/wiki/Amundsen%E2%80%93Scott_South_Pole_Station

https://en.wikipedia.org/wiki/Ernest_Shackleton

https://en.wikipedia.org/wiki/Robert_Falcon_Scott

https://amp.theguardian.com/books/2018/dec/12/antarctic-diary-finding-captain-scott-tryggve-gran

http://expeditions.fieldmuseum.org/antarctic-dinosaurs/antarctic-fossils

https://en.wikipedia.org/wiki/Terra_Nova_Expedition#Attempts_to_relieve_the_polar_party,_1912

https://www.bbc.com/news/magazine-15384729

You may also like...

2 Responses

  1. אילת הגיב:

    אוי )-: סיפור מרתק עם סוף כל כך קורע לב. לו ידעתי הייתי מקשיבה ללא הילדים שהסוף הקשה נחת עליהם בהפתעה מוחלטת. תודה רבה על סיפור משובך, ונשמך מאוד גם לפרק על ה"אנדורנס" של שקלטון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.