[עושים היסטוריה] 273: טרה נובה – המשלחת המקוללת אל הקוטב הדרומי, חלק א'

הורד את הקובץ (mp3)

כשיצאו רוברט סקוט וצוותו למסע הרגלי המפרך לכיבוש הקוטב הדרומי, הם ידעו שהם פוסעים לתוך גרסא קרה במיוחד של הגיהנום: סקוט עצמו כמעט מצא את מותו במשלחת הקודמת. אבל מזג האוויר ההפכפך של אנטארקטיקה הצליח, בכל זאת, להפתיע אותם.
האזנה נעימה,
רן.

דף הבית של הפודקאסט

הרשמה לפודקאסט:

דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת


 


טרה נובה – המשלחת המקוללת אל הקוטב הדרומי, חלק א'

כתב: נייט נלסון

קישור אל: טרה נובה, המשלחת המקוללת אל הקוטב הדרומי, חלק ב'

הנה אתגר בשבילכם: נסו לומר משהו שמעולם לא נאמר קודם לכן. למשל – ארבעים ואחת מכנסי תקרה. מפיות צעירות לעולם אינן מטפטפות נעליים. לימון ההיפ הופ שלי במזחלת לנרניה.

באמת מאתגר, לא? בהינתן כל הדברים שכבר נאמרו לאורך ההיסטוריה האנושית, בכל העולם, בכל השפות – קשה לדעת אם אפילו הדבר המגוחך ביותר שחשבת עליו לא נאמר כבר אי שם בעבר. מים מסריחים גורמים לסבתא לצאת מהחלון. זה פודקאסט סבון באי מינור, אבל אני רוצה את זה ב A מז'ור שבע. יש אומרים שמעל מאה מיליארד בני אדם התהלכו על כדור הארץ לאורך ההיסטוריה. אני ואתם פוסעים בשבילים שהלכו בהם אינספור אנשים לפנינו. מישהו בטח כבר כתב את הסיפור שאני עומד לספר לכם, וכנראה יותר טוב מפי שאני אעשה זאת.  

מעט אנשים בהיסטוריה, ובמיוחד בהיסטוריה המודרנית, יכולים לטעון כי השיגו משהו שאף אחד אחר לא השיג לפניהם. אבל עבור המעטים מבינינו שיש להם הזדמנות לעשות כן – זהו מניע רב עוצמה. רבים ימותו מרצונם החופשי על מזבח התהילה.

גיבורים

בעשרים ושישה בנובמבר, 1909, צוות של ארבעה גברים וארבעה סוסי פוני בראשות חוקר אירי בשם ארנסט שקלטון (Shackleton), בוסס בטונדרה הקפואה של אנטארקטיקה, וחצה את קו הרוחב 82 מעלות דרום. בעשותם זאת, הם היו לאנשים הראשונים שהגיעו קרוב כל כך לקוטב הדרומי של כדור הארץ.

שבועות מספר קודם לכן, כשעשה צוותו של שקלטון את דרכו דרומה, הם נתקלו במכשול שהיה לכאורה בלתי עביר: רכס של הרים גבוהים, שהיה רחב מכדי שאפשר יהיה לעקוף אותו. האפשרות היחידה הייתה למצוא נתיב מעבר בין ההרים. ככל שהתקרבו אל הרכס הלכה ונעשתה הדרך לקשה ובוגדנית יותר. שניים מסוסי הפוני שגררו מזון ואספקה מתו. מעט מאד תקווה נותרה בליבם של אנשי הצוות החבוטים והקפואים. אבל שקלטון היה עקשן. הוא דחף את הצוות שלו קדימה והלאה, ובשלושה בדצמבר הבזיק מולם "ניצוץ מבריק של אור", כלשונו של שקלטון, מבעד לרכס ההרים. הם צעדו לקראתו. אלת המזל הייתה לצידם: היה זה נתיב נסתר בין ההרים, דרך שחצתה את הרכס.  

בעודם צועדים על קרקע זרועת המהמורות, נפל הפוני האחרון לתוך נקיק קרח עמוק. אנשיו של שקלטון עברו בסך הכל רק רבע מהמסע שלהם, וכבר עכשיו נאלצו לגרור בכוחות עצמם את כל האוכל והאספקה שלהם. אבל הם המשיכו. ביום חג המולד הגיע הצוות למרחק של כשש מאות קילומטרים מהקוטב הדרומי. המזון שנותר להם יאזל בעוד פחות מחודש, וברור שלא יספיק להם כדי להגיע אל הקוטב ולחזור ממנו. ובכל זאת, הם המשיכו.

בתשעה בינואר, המוות כבר ריחף מול עיניהם. כל ארבעת הגברים לקו בדיזנטריה חריפה אחרי שאכלו את בשרם הנרקב של סוסי הפוני המתים. פרנק ווילד (Wild), חברו הקרוב ביותר של שקלטון, היה אחוז בדלקת מעיים כה קשה עד שבקושי היה מסוגל לזוז או לאכול. בשלב מסוים בחר שקלטון – שבעצמו היה חולה מאוד – להקריב את מנת המזון שלו לטובת חברו, וכמעט אילץ את ווילד לאכול את הביסקוויט שלו. "אלוהים אדירים," כתב ווילד מאוחר יותר. "לעולם לא אשכח זאת. אלפי לירות לא היו מספיקות כדי לקנות את הביסקוויט הזה."

שקלטון ואנשיו היו גיבורים. הם הגיעו קרוב יותר לקוטב הדרומי מכפי שאיש הצליח לעשות זאת לפניהם. מסע הגבורה שלהם דרך הגיהנום האנטרקטי והדרך שסללו למי שיבוא אחריהם, היה מעשה אמיץ שמעטים מאיתנו מסוגלים לו. אבל רגע הגבורה האמיתי של שקלטון התרחש בתשעה בינואר, כשהצוות היה בקו רוחב שמונים ושמונה מעלות דרום, פחות ממאה ושישים קילומטרים מהקוטב הדרומי. שקלטון הביט באנשיו המותשים והשבורים בעקבות המסע המפרך. הוא ידע שהמזון שברשותם לא יספיק להם. שגם אם יצליחו להגיע לקוטב הדרומי – סביר מאד שחלקם לא יחזרו הביתה. הוא קיבל החלטה שדרשה יותר אומץ וכוח רצון מכל מה שהפגינו במסעם עד כה. "עשינו את שלנו," כתב ביומנו באותו היום, לפני שנעץ את הדגל הבריטי בנקודה בה נצבו רגליהם. אחרי שעברו כמעט תשעים אחוזים מהדרך אל מטרתם – הוא והצוות שלו סבו לאחור.

שקלטון ויתר על חלומו הגדול באותו היום, אבל בתמורה – הוא וכל אנשי צוות חזרו הביתה בחיים.

הטרה נובה יוצאת לדרך

"שלושת השבועות הראשונים של נובמבר חלפו בכזו מהירות, עד שהזנחתי את יומני וכעת אני יכול רק לדלות את הפרטים מזכרוני."

מתוך יומנו של קפטיין רוברט פלקון סקוט (Scott). בסתיו של 1910, הוא וצוותו היו עסוקים בהכנות לקראת להפלגה דרומה מנמל דיונדין (Dunedin), שבניו זילנד.

"באורס (Bowers) ו-וייאט (Wyatt) עבדו במחסן […], ממיינים וסופרים את הצידה. הכל מתקדם ללא תקלות. המתנות והרכישות השונות בניו-זילנד נאספו: חמאה, גבינה, בייקון, נקניק, בשר משומר, לשונות. […] הכל הועמס, מוין וסומן מחדש כדי להימנע מקשיים בדרום.

כשירדה הספינה מהממשה היא הייתה אחוזה בהמולה גדולה של עבודה. קצינים, אנשי צוות וסבלים היו עסוקים בטעינת המחסנים. אנשיו של מילר בנו אורוות לסוסים, אטמו את הסיפונים ןחזקו את המבנים שעל הסיפון. המכונאים ואנשיו של אנדרסון עבדו על המנועים. המדענים איפסנו את המעבדות שלהם. הטבח סידר את המטבח שלו, וכן הלאה. לא הייתה נקודה פנויה על הספינה שמישהו לא עבד עליה."

במקביל להכנת המזון והספינה, נפגש סקוט בחוף עם הפקידים ואנשי העסקים שמימנו את המסע. משלחת טרה נובה (Terra Nova) עוררה המון עניין ציבורי, אפילו בטרם עזבה את הרציף. בעשרים ושישה בנובמבר, אחרי חודשים ארוכים הכנות וגיוס כספים אינטנסיבי, כתב סקוט ביומנו:

"הודענו על יציאתנו לדרך בשעה שלוש אחר הצהריים, ושלוש דקות אחרי השעה שלוש התנתקה הטרה נובה מהרציף. המון גדול התקהל על החוף."

ניו זילנד היא אחד המקומות היפים ביותר בכדור הארץ. הסצנה כולה לא הייתה יכולה להיות ציורית יותר. קרני אור בקעו מבעד לעננים, רוח נעימה נשבה על פני המים השקטים, והקהל בחוף נופף למלחים לשלום.

"הרחק מבעד למישורים אפשר לראות את ההרים […] והפסגות הנפלאות ומכוסות השלג של האי קאיקורה [Kaikoura]. הנוף כולו מכשף ביופיו, ומביא את האדם לכדי שביעות רצון שאי אפשר להסבירה במילים."

בעודם מתרחקים מהנמל הריע צוותה של הטרה נובה שלוש פעמים לכבודם של אזרחיה מסבירי הפנים של ניו זילנד. הייתה להם סיבה טובה להיות במצב רוח מרומם. הם היו בעיצומו של מסע היסטורי: להפוך לבני האדם הראשונים אי פעם שכף רגלם תדרוך בנקודה הדרומית ביותר של כדור הארץ.

אתם יודעים – תשכחו מזה.

מסע אל הגהנום

קפטן סקוט ואנשיו היו אמורים להיות מבועתים. המסע ההיסטורי שלהם עתיד להביא אותם לא רק להיות בני האדם הראשונים שידרכו בקוטב הדרומי אלא היונקים הראשונים…אתם יודעים מה – אולי אפילו היצורים החיים הראשונים, פרט לבקטריה אקראית פה ושם – שיעשו כן מאז שקפאה יבשת אנטארקטיקה לפני יותר משלושים וארבע מיליוני שנים. משלחת טרה נובה הייתה מסע אל הגיהנום. אל מקום אליו איש לא אמור להגיע. כבר בדרך לשם, נדמה היה שאלוהים עצמו ניסה לרמוז להם שאולי כדאי להסתובב אחורנית.

"אחד בדצמבר, 1910. במהלך הלילה גברה הרוח. הספינה האיצה לשמונה, תשעה ואז תשעה וחצי קשרים. רוח עזה מצפון מערב וים סוער ומבולבל. התעוררתי להמולה גדולה בספינה, ולמראה לא מלבב כלל תחת הנסיבות.

הגלים מתנפצים כל העת על הצוות ומדי פעם בפעם מכסים אותם לחלוטין. לעיתים על האנשים אחוז בעוז בעצמים על הסיפון כדי שלא להסחף אל מעבר לדופן, כששקי פחם וארגזים משוחררים מטלטלים לכל עבר, מתנגשים בהם ומאיימים לשבור את אחיזתם. ברגע שהיה נדמה שהנה הצלחנו להחזיר את הסדר לספינה, הגיע איזה גל אדיר, קרע את אבטוחי החבלים ואילץ אותנו לקשור את הכל מהתחלה.

לכל אורך הלילה המשיכו הגלים והרוחות לעלות, וטלטלו את הספינה. קיצרנו את המפרשים והדממנו את המנועים, אך ללא הועיל. מהסיפון הקדמי הגיעו אלי דיווחים על סוסי פוני שנפגעו, היכן שאוטס (Oates) ואטקינסון (Atkinson) עמלו כל הלילה. והרע ביותר עדיין לפנינו."

אורכה של הטרה נובה היה כחמישים ושבעה מטרים, והיא נשאה על סיפונה שישים וחמישה אנשי צוות, שלושים וארבעה כלבים ותשעה עשר פונים סיביריים. אפשר לומר שהספינה עליה פיקד קפטין סקוט הייתה מעין גרסה מודרנית לתיבה של נח.

"אחד הכלבים טבע אתמול בלילה. פוני אחד מת ועוד שניים במצב קשה: כנראה שגם הם יאבדו לנו. הגלים הגבוהים התנפצו על סוסי הפוני וסחפו אותם, ורק השרשרת שלהם מנעה מהם ליפול למים. מירֵס (Meares) ועוזריו היו עסוקים כל העת בלהציל את היצורים המסכנים האלה ממוות בתליה, ולמצוא להם מחסה טוב יותר – משימה כמעט חסרת סיכוי. פוני אחד נמצא מת, תלוי על השרשרת שלו. אחד נסחף החוצה בכזו עוצמה שהשרשרת שלו נקרעה והוא נעלם מעבר לדופן. הגל הבא שהגיע העיף אותו, באורח פלא, בחזרה אל הסיפון, והוא בריא ושלם. הסופה גבתה מאיתנו מחיר כבד, אבל אני מרגיש שהכל יהיה בסדר אם רק נצליח להחזיק מעמד. אבוי! עוד כלב הועף כרגע מעבר לדופן!"

והצרות עדיין לא הסתיימו. שבוע אחרי שהסופה שככה, נתקלה הטרה נובה בקרחונים צפים.

"אתמול בלילה היו לי עדיין תקוות גדולות שאת חג המולד נבלה בים הפתוח. אבל הנוף שסביבנו הולם את חג המולד: אנחנו מוקפים בקרח, עננים אפורים ונמוכים מורידים עלינו מדי פעם פתיתי שלג שמסתירים את הרקיע, ופה ושם בריכות קטנות של מים מבצבצות בינות לקרחונים ומטילות צללים כהים על העננים. הצללים הכהים נמצאים בעיקר מאחורינו, מהכיוון ממנו באנו. מקדימה, הזוהר הלבן של הקרח שולט בכל מקום.
אנחנו לכודים: כמעט ולא מצליחים לזוז תחת כוח המפרשים, וגם כוח הקיטור לא עושה הרבה. בכל צעד שאנחנו עושים קדימה, נדמה שהסיכוי להשתחרר רק הולך ופוחת."

יחלפו עוד עשרים יום ושישים ואחת טונות של פחם, לפני שספינתו של סקוט תשחרר מאחיזתם של הקרחונים ותמשיך דרומה. בארבעה בינואר, 1911, חודש אחרי שעזבו את ניו זילנד, פגשה הטרה נובה לראשונה את חופיה של יבשת אנטארקטיקה.

העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה

"העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה", כפי שאנחנו מכנים היום את התקופה המדוברת, החל ב-1897 ונמשך עד 1922. כל היבשות הגדולות והאוקיינוסים כבר מופו בהצלחה, וההרפתקנים שמו לעצמם למטרה להגיע אל שתי הנקודות האחרונות בכדור הארץ שטרם נכבשו: הקטבים.

הקוטב הצפוני הוא לא בדיוק מקום מסביר פנים. בשיא הקיץ, הטמפרטורה הממוצעת בליבו של הים הארקטי נעה סביב אפס מעלות. בחורף, היא יורדת לשלושים מעלות מתחת לאפס. אין הרבה אור שמש, במיוחד בחודשי החורף. ובכל זאת, שבטים אינואיטים בגרינלנד וצפון קנדה חיים לא רחוק מקו רוחב תשעים צפון, וכבר ב 1909 הכריז רוברט פירי (Peary) האמריקני כי כבש את הקוטב הצפוני והקדים בכך את החוקר הנורווגי רואלד אמונדסן (Amundsen).

אבל הקוטב הדרומי הוא לא כמו הקוטב הצפוני.

אנטארקטיקה היא, באופן עקרוני, גוש ענק של קרח שמכסה יבשת נרחבת, בגובה של כשלושת אלפים מטרים מעל פני הים – לשם השוואה, קצת יותר גבוה מפסגת הר החרמון. פינגווינים, שחפים ודגים חיים בקרבת החופים, אבל גם היצורים העמידים ביותר לא יכולים לשרוד במרכזה של היבשת, היכן שהטמפרטורות נמוכות מאלו שבקוטב הצפוני בכעשרים וחמש עד שלושים מעלות. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה אי פעם על כדור, שמונים ותשע מעלות מתחת לאפס, נמדדה באנטארקטיקה. הריה של אנטארקטיקה מתנשאים לגובה של כחמשת אלפים מטרים, ומעבר להם –  מיליוני קילומטרים רבועים של מדבר שטוח וקפוא. שממה לבנה מאופק עד אופק. כל כך לבנה, עד שבימי הקיץ כוויות שמש ועיוורון שלגים מהווים איום ממשי. חודשי החורף, להבדיל, הם לילה ארוך ומתמשך.

“העובדה שבני האדם יוצאים אל מעמקי הקוטב בחשיכה, כדי לפגוש פנים אל פנים את הקור האיום ביותר והרוחות העזות ביותר – היא לכשעצמה דבר חדש. העובדה שהם מתמידים במשימתם כנגד כל איום אפשרי שהטבע מציב בדרכם – זו גבורה."

אנטארקטיקה היא גיהנום. היא גיהנום גרוע יותר מכפי שרוב בני האדם מסוגלים לשרטט בדמיונם. למה שמישהו יבחר, בהכרה צלולה ומרצונו החופשי, לחצות אותה ברגל? אישית, קשה לי להבין את זה. אני בקושי מתפקד כשמישהו מכוון את המזגן במשרד לפחות מעשרים מעלות. אבל עבור שקלטון, סקוט ואנשי תקופתם, הקשיים האדירים ביותר היו מחיר סביר לשלם תמורת התהילה שיזכו בה הם, עמיתיהם וארצם. התהילה, כנראה, היא זו שחיממה אותם בלילות הקפואים.

אבל כבוד ותהילה לא היו המוטיבציה היחידה שהניעה את האנשים האלה. בנוסף לכל התכונות הנעלות – פטריוטיות, כבוד וחברות אמת – ארנסט שקלטון ורוברט סקוט הונעו גם על ידי רגש אנושי נחות: קנאה קטנונית. הם היו יריבים מהסוג המר ביותר: אויבים שהיו פעם חברים טובים.

ארנסט שקלטון

משלחת דיסקברי (Discovery) לקוטב הדרומי עזבה את חופי אנגליה באוגוסט, 1901 – עשור לפני הטרה נובה. רוברט פלקון, שפיקד על המשלחת, היה קצין צי עתיר זכויות – אבל נטול הכישורים והניסיון הדרושים כדי להוביל משלחת כזו. על סיפונה של הדיסקברי היו חמישים איש, חלקם מלחים של הצי הבריטי וחלקם אזרחים. אחד מאותם חמישים היה ארנסט שקלטון בן העשרים ושבע: צעיר כריזמטי, שניחן בשילוב של כישורים חברתיים ורגישות גבוהה, עם אגרסיביות נוקשה ובלתי מתפשרת.

שקלטון החל את הקריירה ההרפתקנית שלו כנער סיפון זוטר על סיפונה של ספינת סוחר אזרחית שהפליגה בין אנגליה ודרום אפריקה. הוא התקדם לתפקיד קצונה – אך מתוך  שמונת אלפים האנשים שהגישו מועמדות להצטרף למשלחת דיסקברי, שקלטון היה – בכל קנה מידה – פחות ראוי מרובם. למזלו, הוא היה חברו הטוב של בנו של אחד המממנים הראשיים של המשלחת, והקשר האישי הזה – בשילוב אישיותו וכוח הרצון הבולט שלו – הבטיחו לו תפקיד במשלחת ואפילו דרגת קצונה. בתוך זמן קצר הצליח להרשים אפילו את מפקדו הקשוח. האגדה מספרת שבאחד המקרים, סקוט התקשה להתמודד עם איש צוות סורר שלא שעה לפקודותיו. 'תן לי לטפל בזה,' אמר לו שקלטון. המפקד עזב, ושקלטון היכה את את איש הצוות מכות רצח עד שהבטיח למלא פקודות כלשונם.

שישה חודשים אחרי שעזבו את אנגליה, עגנה הדיסקברי באנטרקטיקה. הצוות הקים את בקתות המגורים והחל במחקר מדעי. הם אספו נתוני מזג אוויר, עקבו אחר חיות הבר, גידלו צמחים באדניות וניהלו רישומים מדעיים קפדניים. בזמנם הפנוי ציירו, כתבו שירה וסיפורים, ואפילו יצרו לעצמם עיתון מקומי בשם The South Polar Times.

שקלטון היה פופולרי מאד בקרב אנשי הצוות, ואחד מקציניו המוערכים ביותר של סקוט. כשיצא סקוט למסע הרגלי לעבר הקוטב הדרומי, הוא בחר רק שני אנשים שיתלוו אליו: אדוארד ווילסון (Wilson), אקדמאי ואיש אשכולות מבריק – ושקלטון, נער הסיפון לשעבר.

ביומנו כתב ווילסון כי מטרת המסע הייתה "להגיע הכי דרומה שניתן בקו ישר מ[החוף], לכבוש את הקוטב הדרומי אם אפשר – או לכל הפחות לגלות אזורים חדשים." תחת ההגדרה הזו, המשלחת הייתה הצלחה מסחררת. הם הצליחו לחצות כמעט אלף קילומטרים ולהגיע עד קו רוחב שמונים ושתיים דרום, לפני שהסתובבו בחזרה. המסע המפרך הזה לימד אותם כמה לקחים חשובים. לדוגמה, אף אחד מהם לא היה מיומן בעבודה עם כלבים, והתכנית המקורית שלהם להיעזר בכלבים במהלך המסע התגלתה כלא מעשית. גרוע יותר, כל השלושה לקו בצפדינה – מחלה קשה הנגרמת ממחסור חמור בויטמין C. שקלטון, במיוחד, היה כל כך חולה עד שלא היה מסוגל לסחוב שום דבר, ולעיתים אפילו לא היה יכול לעמוד על רגליו. סקוט ו-ווילסון נאלצו לסחוב אותו אחריהם במזחלת שלג.

כל השלושה שרדו את המסע, אבל תהום חשוכה נפערה בין סקוט ושקלטון. שקלטון הראוותני והכריזמתי היה ההפך הגמור מסקוט, הג'נטלמן האנגלי המופנם – והימים הארוכים שבילו זה בקרבתו של זה חשפו את פערי האופי ביניהם. בספר זכרונות שפרסם סקוט אודות מסעה של הדיסקרי, הוא קטל ללא רחמים את שקלטון בגלל הקשיים שהעמיס עליו ועל וילסון בזמן המסע לקוטב.

לשקלטון המבויש והמריר הייתה רק דרך אחת להציל את כבודו: לחזור לאנטארקטיקה, ולשבור את השיא אליו הגיע עם סקוט. וזה בדיוק מה שהוא עשה. הוא קרא לנתיב שמצא בין ההרים על שמו של אחד מאנשי העסקים שמימנו את המשלחת, ולנקודה אליה הגיעו – המקום הקרוב ביותר לקוטב בו דרכה רגל אדם –  'נקודת שקלטון', על שמו.

וכך התחלפו סקוט ושקלטון בתפקידים. שקלטון זכה לאות אבירות, והציבור הריע לו על גבורתו. סקוט עמד כעת בצל – והוא ידע שימשיך לעמוד בצילו של השוליה-לשעבר שלו, אלא אם יצליח לעבור את נקודת שקלטון ולהגיע לקוטב הדרומי.

כשקוראים ביומנו של סקוט, אפשר לחוש באיבה ובטינה שלו כלפי שקלטון. למשל, כשהגיעה משלחת טרה נובה אל בקתה ששימשה אותו בזמן משלחת דיסקרי, ואחר כך גם את המשלחת של שקלטון, סקוט מתאר איך השאיר אותה שקלטון אחריו:

"כשהגענו אל הבקתה, גילינו אותה למגינת ליבי מלאה בשלג. שקלטון דיווח שרוח עזה מנעה מהם לפתוח את דלת הכניסה, אבל הם הצליחו להיכנס דרך החלון ומצאו מחסה בבקתה. אבל כשהם עזבו אותה הם השאירו את החלון פתוח, וכתוצאה מכך הבקתה מלאה כעת בשלג קשה כקרח, והיא כמעט חסרת תועלת עבורנו."

במקומות אחרים ביומן, סקוט מתרברב בכך שסוסי הפונים שלו טובים יותר משל יריבו.

"הכל פחות או יותר אותו הדבר," כתב בעשרים ושתיים בנובמבר, 1911. "הפונים קצת יותר רזים, אבל לא חלשים. עוד יומיים נחלוף על פני הנקודה שבה איבד שקלטון את הסוס הראשון שלו." שבוע וחצי לאחר מכן – "הפונים צעדו נפלא היום, וחצו את השלג העמוק ללא קושי. כנראה שהם במצב הרבה יותר טוב מהסוסים של שקלטון."

אבל למרות האיבה, גם סקוט ידע להעריך את הישגו של שקלטון. למשל, הוא התעקש להביא רק סוסי פוני לבנים לטרה נובה, כיוון שאלה היו הפונים ששקלטון ציין כקשוחים ביותר מבין אלו שלקח עימו במסעו. סקוט קרא בקפידה את רישמיו ודיווחיו של שקלטון, ובמקרים רבים נעזר בהם כדי לעקוב אחר התקדמותו שלו. בשישה עשר בדצמבר כתב – "אנחנו חייבים לדחוף קדימה בכל הכוח, שכן אנחנו מאחרים בשישה ימים אחרי שקלטון בגלל הסופה המרגיזה [שעיכבה אותנו]." יום לאחר מכן – "אם נמשיך בקצב הזה, נשיג את שקלטון – ואינני רואה סיבה שלא נצליח לעשות כן." שמו של שקלטון צץ ועולה שוב ושוב ביומניו של סקוט. גילוי? בטח. תהילה? ברור. נקמה? ללא צל של ספק.

המסע לקוטב הדרומי

בפעם הראשונה שביקרו סקוט ושקלטון יחד באנטארקטיקה, הצפדינה כמעט וחיסלה אותם. גם כשחזר שקלטון ליבשת בפעם השניה, הוא ראה את המוות מול עיניו. עכשיו, ב-1911, סקוט היה זה שחזר לאנטארקטיקה. למה כבר יכול היה לצפות? אם הרים סקוט את מבטו אל ההרים, כנראה שיכול היה לראות את הצלב הגדול שהציב עשר שנים קודם לכן על פסגה גבוהה באי רוס (Ross Island) הצמוד ליבשת, לזכרו של אחד מחברי משלחת דיסקברי שנהרג בנפילה מצוק בזמן סופת שלגים. מה סימל עבורו הצלב הזה? אולי תקווה. אולי אזהרה עגומה. מה שבטוח, הוא לא הרתיע את סקוט ואנשיו מלהמשיך במשימתם: להגיע לקוטב הדרומי ולכבוש אותו בשמה של בריטניה.

בראשון בנובמבר, 1911 – כעשרה חודשים אחרי שיצאו לדרך מניו זילנד, היה סקוט מוכן סוף סוף למסע הרגלי אל הקוטב. כלבים, סוסי פוני ושישה עשר איש יֵצאו לעבר קרחון בירדמור (Beardmore Glacier), הנתיב דרך ההרים שגילה שקלטון. בנקודה זו יפנו לאחור ארבעה מהם, ושניים עשר הנותרים יתפצלו לשלוש קבוצות ויחצו את הקרחון. מתוך השניים עשר שיעברו את ההרים, רק חמישה אנשים – וסקוט ביניהם – ימשיכו הלאה אל עבר קו רוחב תשעים דרום.

בחודש הראשון למסעם נראה היה שהכל מתנהל כמתוכנן – אבל אפילו לפני שהספיקו להגיע אל רכס ההרים, כבר החלו מבצבצים סימנים ראשונים מבשרי רעות.

"הערתי את הצוות בשש בבוקר. במהלך הלילה שינתה הרוח את כיוונה […] היא לא הייתה חזקה במיוחד, אבל השמש הייתה מוסתרת והשמיים כהים. […] חשבנו שאנחנו יכולים להמשיך ולהתקדם, אבל בזמן ארוחת הבוקר התגברה לפתע הרוח, ואם הבטת מחוץ לאוהל כל מה שיכולת לראות היה סופה לבנה וסוערת. […] אי אפשר להתקדם במזג אוויר שכזה, ואני לא יכול להסביר מאין הגיע. הברומטר זינק בלילה מ 29.4 ל 29.9, קפיצה פנומנלית. עושה רושם שהתנאים האטמוספריים השתנו באופן דרמטי. אין ברירה – חייבים להחזיק מעמד ולקוות לטוב. זה מה שיש.

איבדנו רק עשרה או שניים עשר קילומטרים ביומיים המרגיזים האלה, אבל מזג האוויר הקיצוני גורם לי לחרדה עמוקה בכל הנוגע לקרחון, ששם – יותר מכל מקום אחר – נזדקק למזג אוויר נוח. יש לי תחושה נוראית שזו עונה קשה במיוחד. הלילה אנחנו מקבלים משבי רוח אקראיים מכיוון הפתח שבין ההרים, ונכון לעכשיו הוא לא נראה מזמין במיוחד."

סקוט ואנשיו הגיעו לקרחון בירדמור, אל מה ששקלטון כינה 'השער' – ושם בלמה אותם סופת שלגים אדירה. חמישה בדצמבר:

“צהריים. התעוררנו הבוקר לקולה הזועם והמיילל של סופת שלגים. הרוחות העזות מטיחות בנו שלג דק כמו פודרה. דקה או שתיים באוויר הפתוח מספיקות כדי לכסות אותך מהראש ועד הרגליים. הטמפרטורה גבוהה יחסית, ופתיתי השלג נדבקים אליך. כל איבר חשוף של סוסי הפוני – ראש, זנב, רגליים – מכוסה בקרח. החיות עומדות בשלג עמוק והמזחלות והאוהלים מכוסים כמעט לחלוטין. אכלנו ארוחת בוקר, בנינו מחדש את החומות המאולתרות נגד הרוח וכעת אנחנו שוב בתוך שקי השינה שלנו. אי אפשר לראות אפילו את האוהל הצמוד אלינו, שלא לדבר על מעבר לכך."

אם אתה יוצא למסע בטונדרה של אנטארקטיקה, קצת שלג – אתם יודעים מה, אפילו הרבה שלג – לא עומד להפתיע אותך, כנראה. אבל מה שהפך את סופת השלגים של דצמבר לקשה כל כך היא העובדה שהיא לא הייתה טיפוסית לעונת הקיץ באנטארקטיקה. סקוט תכנן את המסע כך שינצל במלואו את מזג האוויר הקיצי והחם יחסית, אבל למרבה האירוניה דווקא הטמפרטורות החמות הפכו את הסופה הבלתי צפויה לקשה ומעיקה הרבה יותר.

“אחת עשרה בבוקר. הרוח נשבה בעוצמה כל היום, והמטירה עלינו את השלג הכבד ביותר שנתקלנו בו עד כה. הטמפרטורה מקודם הייתה כשלוש מעלות מתחת לאפס ואז עלתה לכחצי מעלה מתחת לאפס: השלג הנופל נמס ויוצר שלוליות מים גדולות בכל מקום. האוהלים, הבגדים, המגפיים – הכל רטוב לגמרי. מים מטפטפים ממוטות האוהלים ומיריעות הכניסה, מרטיבים את רצפת האוהל, את שקי השינה שלנו, והופכים את חיינו לעלובים ביותר. אם יתפוס אותנו גל קור לפני שנספיק לייבש את הציוד, זה יהיה מאוד מאוד לא נעים. הכל צף בשלוליות. אם המצב הזה ימשיך, נאלץ להפוך את האוהלים שלנו על ראשם, ולהשתמש בהם בתור סירות."

יחסית ליבשת שעשויה רובה ככולה מ H2O, נדיר למדי למצוא מים נוזליים על אנטרקטיקה – בגלל הקור התמידי, כמובן. למעשה, בחודשים הקרים יותר, כשהאוויר יבש במיוחד – השלג והקרח עוברים במקרים רבים 'המראה' (סובלימציה, בלעז): הופכים ממוצק ישירות לגז, מבלי להפוך לנוזל כלל. הכמויות המפתיעות של מים נוזליים שהטביעו את חברי המשלחת יצרו עבורם שתי בעיות עיקריות.

הבעיה הראשונה קשורה לעובדה שמים מקררים הרבה טוב יותר מאוויר. מדוע?

לכל חומר יש תכונה פיזיקלית בשם 'קיבול חום סגולי', שמציינת כמה אנרגיה צריך להשקיע כדי להעלות את הטמפרטורה שלו במעלה אחת. למשל, כדי להעלות את הטמפרטורה של קילוגרם אחד של ברזל במעלה אחת, צריך להשקיע אנרגיה בכמות 460 ג'אול. כדי להעלות את הטמפרטורה של קילוגרם מים במעלה אחת, לעומת זאת, צריך להשקיע 4186 ג'אול – זאת אומרת, פי עשר יותר מברזל. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מרתיחים קומקום מלא במים בשביל להכין כוס אחת של קפה.

גופנו מקרין החוצה חום, והחום הזה מחמם את האוויר שמקיף אותנו. קיבול החום הסגולי של האוויר הוא נמוך יחסית, ומכאן שהחום שפולט הגוף מצליח לחמם את האוויר בקלות יחסית – ולכן אנחנו מרגישים חמימים ונעימים מתחת לבגדים, גם כשבחוץ קר מאד. אבל המים, לעומת זאת, לא מתחממים בקלות. אם נדמה את הטמפרטורה סביבנו כמעין תוצאה של 'משא ומתן' שמנהל גופנו עם הסביבה שמקיפה אותו – אז אפשר לומר שהמים מנהלים משא ומתן קשוח מאד, והגוף לא מצליח לחמם אותם באותה המידה שהוא מחמם אוויר. זאת ועוד, מולקולות המים 'נדבקות' אל העור, ועור רטוב מוליך חום הרבה יותר טוב מעור יבש. מכאן שבשורה התחתונה, בגדים רטובים מחממים אותך הרבה הרבה פחות טוב מבגדים יבשים: חולצות, מכנסיים, מגפיים, שקי שינה, האוהל, הכפפות, המסיכות – שום דבר לא מגן עליך מהקור הנורא שבחוץ.

"השישה בדצמבר. צהריים. עליבות, עליבות טוטאלית. אנחנו חונים במה שאנחנו מכנים 'ביצת הייאוש'. הסופה ממשיכה להלום בנו ללא רחמים. הטמפרטורה עלתה למעלה אחת מעל האפס, וכל דבר בתוך האוהל ספוג במים. מי שיוצא החוצה חוזר לאוהל ספוג כולו, כאילו הלך בגשם זלעפות. המים מטפטפים על רצפת האוהל. השלג מצטבר בהתמדה סביב החומות, קירות האוהלים, סוסי הפוני והמזחלות. הפונים נראים זוועה. אלוהים, זה נורא, ואנחנו בסך הכל עשרים קילומטרים מהקרחון. חוסר התקווה זוחל לתוכך, וקשה להלחם בו. איזו סבלנות אדירה נדרשת כדי להתמודד עם מצבים שכאלה!"

הקושי השני שהערימה סופת השלגים הרטובה על חברי המשלחת היה קשור ביכולת התנועה שלהם. שלג יבש ואפילו קרח מוצק הם יציבים וצפויים, וקל יחסית ללכת או להחליק עליהם עם מגלשיים. שלג מפשיר יוצר מעין 'סלאש' בוצי ולא צפוי, שהרגל עלולה לשקוע בתוכו בקלות. יחד עם הרוחות הנושבות והשלג שנופל על הפנים, סופת השלגים הפכה את ההליכה לקשה ומסוכנת, ולסקוט ואנשיו לא הייתה ברירה אלא לחנות במקום בו עצרו ולהמתין למזג אוויר טוב יותר.

"חצות. כמעט ללא שיפור. הברומטר ממשיך לעלות – אולי יש בכך תקווה. יש רק מעט מאד מצבים יותר מתסכלים מהעצירה המאולצת הזו, כשכל יום – כל שעה – קריטית. אנחנו יושבים כאן, מביטים בקירות הירוקים והרטובים של האוהלים שלנו, בגרביים הספוגות ושאר פריטי הלבוש שתלויים לייבוש, […] מאזינים לרחש הבלתי פוסק של שלג נופל וקנבס מתנפנף, מרגישים את הבגדים הרטובים צמודים לעורנו, ויודעים שבחוץ יש רק קיר לבן בלתי חדיר מכל עבר. תוסיף לזה את החרדה מהתמוטטות מוחלטת של כל התוכנית שלנו, ונראה לי שאף אחד לא היה מקנא במצבנו. ובכל זאת, למרות הכל, אפשר להחזיק מעמד ולמצוא בקשיים האלה אתגר שראוי לעמוד בו."

החניה הקפואה הייתה לא רק משעממת – היא הייתה גם מסוכנת. מסוכנת לאנשי הצוות שישבו ללא תזוזה שעות ארוכות בקור העז, מסוכנת לבעלי החיים שעמדו בחוץ, חשופים. ויותר מכל, ההמתנה הכפויה העמידה בסכנה את תוכניותיו של סקוט.

בתוך היבשת, רחוק מהחופים, אין בעלי חיים שאפשר לצוד אותם – ועל כן נאלצו חברי המשלחת לסחוב איתם את כל המזון שידרש להם במהלך המסע. יש כאן מלכוד ברור: ככל שתסחוב עליך יותר מזון, כך תאלץ להשקיע יותר אנרגיה בשינוע שלו. הפתרון, אם כן, היה להשאיר לאורך הדרך 'מצבורים' מסומנים של מזון – depots – במרווחים ידועים, כך שלפחות בדרך חזרה מהקוטב יוכל הצוות לסחוב עליו מזון רק בכמות שתספיק למסע הקצר יחסית בין מצבור אחד למשנהו.

אבל כדי כשהתכנית הזו תצליח, סקוט נדרש לתכנון קפדני ומדוקדק של כמות המזון שהוא צריך להשאיר בכל מצבור וכמה ימי הליכה נדרשים בין מצבור אחד למשנהו. העיכוב הבלתי צפוי אילץ את סקוט ואנשיו להשתמש עכשיו במזון שהיה אמור לשרת אותם בהמשך, דווקא כשהמסע יהיה לקראת סופו והם יהיו הרבה יותר מותשים ורעבים.

"השבעה בדצמבר. הסופה אינה פוסקת והמצב נעשה חמור. האוכל של סוסי הפוני אזל, ועלינו לצאת מחר – או שנאלץ להקריב את בעלי החיים. וזה עוד לא הכל. היינו יכולים להסתדר רק עם הכלבים, אבל היום כבר התחלנו לאכול את המנות שהיינו אמורים לשמור להמשך. זאת אומרת, את האוכל שהיינו אמורים לאכול בקרחון. […] לא נראה שהסופה עומדת לדעוך, והיא חמורה כתמיד. אתמול בלילה היה נדמה שמזג האוויר עומד להשתפר, אבל בשלוש לפנות בוקר הטמפרטורות והרוחות חזרו לעלות, ונראה שהמצב חוזר לקדמותו. אני לא רואה את הסוף, וכולנו מסכימים שבמצב הזה אי אפשר לזוז. אין לנו מה לעשות אלא לקבל את המצב כמות שהוא, אבל זה לא קל.

זה כל כך לא הוגן, אחרי כל התכנונים הקפדניים וההצלחות הראשוניות. אם הייתי צריך לתכנן הכל מהתחלה – לא הייתי משנה דבר: הנחות היסוד שלנו לגבי מזג האוויר היו מעוגנות בניסיון מצטבר רב, ודצמבר הסוער הזה – החודש שהיה אמור להיות החודש הנוח ביותר עבורנו – הוא אירוע שגם המתכנן הקפדן ביותר לא היה יכול לקחת בחשבון. זה רע מאד לשכב ככה בשק השינה הרטוב ולרחם על עצמך, כשנדמה שמזג האוויר רק מתקדם מגרוע לעוד יותר גרוע. מירֵס לקה בעיוורון שלגים בעין אחת. אני מקווה שהמנוחה תעזור לו, אבל הוא אומר שהעין כואבת לו כבר הרבה זמן. לא יכול להיות מצב רוח מרומם במחנה במזג אוויר שכזה – אבל אם מזג האוויר ישתפר, גם מצב הרוח יחד איתו. אתמול, כשנדמה היה לרגע שישנה תקווה, שמעתי מישהו צוחק.

ווילסון חושב שהפונים אבודים, אבל אוטס חושב שהם יוכלו לסחוב עוד יום למרות תנאי השטח הקשים. אם לא יוכלו, נאלץ להרוג אותם מחר ולהתקדם ככל שנוכל בעזרת המגלשיים והכלבים. אבל אני לא יכול שלא לתהות איך יסתדרו הכלבים בתנאי השטח האלה. אני חושש שגם הם לא יצליחו להתמודד. אוה! רק קצת מזג אוויר נוח, לפחות עד הקרחון!… "

לבסוף, אחרי חמישה ימים נוספים, שככה הסערה. עם זאת, גם כשהציצה השמש מבין העננים, עדיין התקשו סקוט וצוותו לפלס את דרכם בשלג העמוק והטובעני. באחד עשר בדצמבר שלח סקוט קבוצת אנשים ואת הכלבים, בחזרה למחנה הבסיס. הוא מסר להם מכתב לחברים שנותרו במחנה הבסיס: "העניינים לא כל כך טובים כפי שקיווינו," כתב, "אבל אנחנו שומרים על מורל גבוה, ובטוחים שהמזל עוד ישתנה."

ומזלם, אכן, עמד להשתנות.

הישורת האחרונה

בשלושה בינואר, חודשיים ויומיים אחרי שיצאו לדרך ממחנה הבסיס, החליט סקוט מי יהיו ארבעת האנשים שילוו אותו אל קו רוחב תשעים דרום. את החודשיים האחרונים ניצל סקוט כדי לבחון את אנשי הצוות ולבחור בקפידה את המועמדים המבטיחים ביותר. זכרון המסע הקודם אל הקוטב, עשור קודם לכן, שבו נאלץ לגרור את ארנסט שקלטון החולה לאורך קילומטרים רבים, הביא אותו לתכנן את החלק הראשון של המסע כך שיוכל לאתר את האנשים המוכשרים והחזקים ביותר מבין אנשי הצוות – ולשלוח בחזרה לבסיס את מי שלא יהיו מסוגלים לעמוד באתגר. אפשר לומר שכל המסע עד כה היה בסך הכל פרק אחד ארוך של תוכנית הריאליטי 'הישרדות': מתוך אלפי האנשים שהגישו מועמדות להצטרפות למשלחת, ומתוך החמישים שהתקבלו בסופו של דבר, ומתוך השישה עשר שיצאו לדרך אל קרחון בירדמור – רק ארבעה נבחרו להמשיך עד לקוטב עצמו, בזכות יכולותיהם יוצאות הדופן. הארבעה היו – אדגר אוואנס (Evans), קצין צי בן שלושים ושש, הנרי באורס (Bowers), קצין צי נוסף בן 28, לורנס אוטס (Oates), קצין צבא יבשה בן שלושים ואחת, ואדוארד ווילסון, רופא בן שלושים ותשע.

והם באמת היו חבורה של אנשים יוצאי דופן. באורס, למשל, פיקד על ספינת תותחים בבורמה ולחם במבריחי נשק במפרץ הפרסי. אוואנס הצטרף לצי הבריטי בגיל 15, והיה יד ימינו של הקפטן עוד מימי המשלחת הקודמת לקוטב, משלחת דיסקברי. למעשה, אוואנס תכנן לצאת לקוטב בראש משלחת משלו – אבל כששמע שסקוט מארגן משלחת החליט להצטרף אליו ולהעביר לרשותו את כל כספי המימון שהשיג. ווילסון היה המדען הראשי של הטרה נובה, וחברו הקרוב ביותר של סקוט. כנער צעיר, הוא התקבל גם לאוקספורד וגם לקיימברידג', ובנוסף להיותו רופא היה גם צייר, זאולוג, חוקר ציפורים והיסטוריון של הטבע.

רגלו השמאלית של אוטס היה קצרה בשני סנטימטרים מרגלו הימנית, תוצאה של קליע שספג במלחמת הבורים השניה. פעמיים קראו לו אוייביו להכנע במהלך הקרבות. האגדה מספרת שבאחת הפעמים קרא לעברם – 'באנו לפה להלחם, לא להכנע.' הוא היה אדם שניחן בכוח רצון שגבר על כל סכנה וכאב גופני – בדיוק האדם שהיית רוצה שיצא איתך למסע מפרך אל הקוטב הדרומי.

סקוט, וילסון, אוואנס, באורס ואוטס יצאו לדרך, אל השממה הקפואה. שבוע לאחר מכן, בתשעה בינואר, חלפו על פני נקודת שקלטון. מכאן והלאה ניצבו מולם מאתיים קילומטרים של שממה קפואה ולא נודעת. הייתה זו הישורת האחרונה של המסע.

הם המשיכו קדימה. שבעה ימים מאוחר יותר כבר היו בקו רוחב שמונים ותשע, במרחק של שלושים קילומטרים בלבד מהקוטב הדרומי. אחרי חודשיים וחצי רצופים של צעידה קשה, ברוטלית, מפרכת ונוראית במישורי הקרח והשלג הקפואים  – הם היו כל כך קרובים. שום כוח שבעולם לא יכול היה לעצור בעדם מלהגיע למטרתם. נותר עוד פחות מיום של צעידה. הם כמעט יכלו להריח את הקוטב הדרומי. אם היו מצמצמים את עיניהם, אולי אפילו יוכלו לראות אותו.

אחד מהם עשה זאת. בעודם עושים את הקילומטרים האחרונים אל הקוטב, באורס הרים את מבטו וגילה משהו מדהים…. ולא, זה לא היה הקוטב הדרומי.

סקוט כתב את רשמיו מהרגע הזה ביומנו. השישה עשר בינואר, 1912:

"הנורא מכל קרה, או כמעט הנורא מכל. צעדנו בעוז כל הבוקר ועברנו חמישה עשר קילומטרים. בצהריים כבר היינו בקו רוחב שמונים ותשע מעלות, ארבעים ושתיים דקות, ומצב רוחנו היה מרומם. הרגשנו שמחר כבר נגיע ליעדנו. אבל כעבור שעתיים של צעידה, עיניו החדות של באוארס גילו את מה שהיה נדמה לו כגל אבנים. הוא לא היה בטוח, אבל טען שאולי מדובר בגבעה שיצרה הרוח. אחרי חצי שעה נוספת הבחין בנקודה שחורה, וכולנו הבנו שאין מדובר בגבעה מעשה ידי הטבע."

ואכן, התל שראה באוארס לא היה חלק מהנוף האנטרקטי. היה זה מעשה ידי אדם.

"המשכנו לצעוד, וראינו שמדובר בדגל שחור קשור למזחלת שלג. לידו ניצבו שרידי מחנה. עקבות מזחלות ומגלשיים, ועקבות של כלבים. הרבה כלבים. העקבות האלה סיפרו לנו את כל הסיפור."

קישור אל: טרה נובה, המשלחת המקוללת אל הקוטב הדרומי, חלק ב'

 

You may also like...

4 Responses

  1. רונן רוטשילד הגיב:

    שלום רן

    צמרמורת עזה עלתה בי, משיפולי הגב עד העורף כשסיפרת על הטיול שלך אל "מערת-הנהר" בגוואטמלה. גם אני ביקרתי שם בפברואר 1992. אכן חוויה מכוננת. בדרך בין החווה למערה (כאילו לא מספיקה החוויה התת-קרקעית הרטובה) עוד היה לנו מפגש עם המחתרת הגוואטמלית (אני מנסה להצמיד במייל אחר חלקים מהמכתב שכתבתי אז למשפחתי) למזלי רק "יחידת-ההסברה" של המחתרת.

    החוויה המעצימה ביותר במסעותי הייתה חודש יותר מאוחר על פיסגתו הכבויה של הר הגעש פאקיה – כ30 ק"מ דרומית לבירת המדינה.
    הר הגעש פאקיה, שהוא קטן מאוד יחסית להרי געש מפורסמים, היה אז "הר-געש-פועם" (זו הגדרה שלי – פעילותו מזכירה גייזר = מידי 8-15 דקות היה מתרחש פיצוץ בתוך הלוע, עשן ולבה היו נזרקים למעלה; מיד אח"כ ההר היה חוזר למנוחה מוחלטת… עד הפיצוץ הבא). המראה הוא רב רושם ….ביום – בלילה אלף מונים יותר!
    בפעם הראשונה שהגעתי להר ,באור יום עם מדריך, הוא היה מכוסה עננים.
    שבוע אח"כ הייתה רוח ממש חזקה.
    3 ימים לפני חזרתי לישראל עשיתי ניסיון נוסף. הפעם כבר הגעתי לבדי. מזג האוויר היה אידאלי. החלטתי שלא לעצור בנקודה האחרונה שהגיע אליה המדריך בפעם הראשונה, אלא להמשיך עד הכי גבוה שאפשר. השביל עלה ועלה, עד למעלה ממש והסתיים כ100 מ' מהלוע הפעיל – על מה שניראה לי כשולי לוע ישן – כמעט בגובה אחד עם הפסגה. התכסתי בשק"ש ומעיל (כנגד הקור) והתמקמתי ללילה שלם של "פעימות" על ההר. החוויה המטלטלת ביותר שהייתה לי בכל המסעות ללא ספק. נדמה לי שהייתי צעיר פוחז, שהתכונות החשובות של אחריות ופחד, לא היו המובילות ברפרטואר שלו.

    רונן רוטשילד
    חצרים

    • רן לוי הגיב:

      בהחלט חוויות חזקות! גם אני טיפסתי את הפקאיה, ואני זוכר את הפעימות האלה… מטורף 🙂 אני זוכר את המדריך מכניס מקל לאדמה, והמקל יוצא בוער… 🙂
      רן

  2. עדי הגיב:

    אפרופו "מישהו כתב כבר את הסיפור" אז באמת כך באיזה בלוג ישן ולא פעיל, ומומלץ להציץ בזכות הבונוס של התמונות ההיסטוריות מהמשלחת: http://yael.haoneg.com/general/2201

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.