fbpx

[עושים פוליטיקה] התכנית לצמצום הסכסוך

 



הורדת הפרק (mp3)

מאז פרסום הספר ״מלכוד 67״ ניסה מיכה גודמן לגבש תוכנית מעשית שתאפשר לימין ולשמאל לצאת מהמלכוד.
בפרק הזה הוא פורט כמה צעדים מעשיים שיצמצמו את הסכסוך באופן דרמטי מבלי לפתור אותו ומסביר למה זו התוכנית שהמרכז הפוליטי צריך לאמץ.
תוכניתו של גודמן גם פורסמה לאחרונה במגזין אטלנטיק ובליברל והוצגה גם לבכירים במערכת הפוליטית.

האזנה נעימה,
דפנה


דף הבית של התכנית
רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניiTunes | האפליקצייה שלנו לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

 

לקריאת הטקסט המלא של הפרק

תמלול: נתי צ.

דפנה: אנחנו בעוד פרק של עושים פוליטיקה. מחקרי עומק מראים שרוב הישראלים נמצאים במרכז המפה הפוליטית מבחינת העמדות שלהם. זה לא אומר בהכרח שמצביעים למפלגות מרכז, כי הצבעה קשורה גם לזהות ולשבט שאנחנו משתייכים אליו. אבל כשבוחנים את העמדות לסכסוך מוצאים מכנה משותף רחב ביותר מימין ומשמאל. רובינו רוצים שלום, רבים מאתנו גם מוכנים לשלם מחירים עבור זה, אבל מצד שני חושבים שזה לא באמת אפשרי. במילותיו של מיכה גודמן יש הסכמה רחבה לגבי מה שאי אפשר לעשות בשלב הזה, ולכן אפשר לומר שהם במבוכה הפוליטית היא הקונצנזוס החדש. בעבר הקדשנו שני פרקים לספרו של גודמן מלכוד 67 אם עוד לא שמעתם, זה הזמן לרוץ לשמוע מומלץ ביותר. הספר בחן את השינויים שעברו המחנות הפוליטיים ואת הקושי שאליו נקלע השיח הציבורי בישראל, והציג לנו גישה חדשה לגמרי להתמודדות עם הסכסוך, צמצום שלו ולא פתרון שלו. הספר קיבל חיים משל עצמו ועורר הדים בארץ ובעולם. ולאחרונה התיישב גודמן לכתוב לליבראל פרק המשך שבו הוא כבר מתרגם את העקרונות שניסח בספר לפתרונות מעשיים. אז היום נשמע על התוכנית המרתקת שלו והסיבה שבחרתי לעסוק בזה ממש רגע לפני הבחירות כי עלייתו של המרכז הפוליטי והתחושה שעדיין אין לו תורה סדורה שיכולה באמת להפוך אותו לאלטרנטיבה.

(להלן: דפנה \ מיכה – מיכה גודמן)

דפנה: שלום מיכה גודמן

מיכה: שלום דפנה

דפנה: הרבה מים זרמו מאז שישבנו פה פעם קודמת. המפה הפוליטית השתנתה ללא היכר. נקדיש כמה מילים למרכז הפוליטי שהיינו מצפים לשמוע ממנו ככה משמיע זה קול ברור ונחרץ ועקבי בנושאים מדיניים. אבל למעשה יש תחושה שהוא בורח מזה כמו מאש.

מיכה: מסיבה טובה הוא בורח מזה כמו מאש, בגלל שמפלגת המרכז מזהה היטב את הסנטימנט של המרכז בישראל והסנטימנט של המרכז בין ימין שמציע נקרא לזה עמדה של ניהול הסכסוך הוא בא ואומר אי אפשר לפתור את הסכסוך, אז בוא ננסה נעשה את הכל לתחזק את המצב הקיים.

דפנה: או יש כאלה שאומרים בא נהיה אקטיביים ונספח.

מיכה: או שנספח, או שנחריף מאוד את המצב הקיים. ובשמאל בוא נשנה מן היסוד את המצב הקיים בוא נפתור את הסכסוך שתי מדינות שתי העמים גבול ברור הסכמה בינלאומית ובין ניהול הסכסוך זאת אומרת מעין פסיביות פוליטית.

דפנה: זה יותר מין פסיביות פוליטית זה יותר תחושה שהזמן ישחק לטובתנו ובאיזה שהוא שלב הם יסכימו לעשות שלום תמורת שלום.

מיכה: ולכן הברירה היא ההכרעה פסיביות פוליטית שרווחת בימין לבין אוטופיה פוליטית שרווחת בשמאל. איפה המרכז בין הפסיבי לאוטופי ביו ניהול הסכסוך לסיום הסכסוך המרכז הוא כזה עזוב אותי בוא נדבר על דברים אחרים.

דפנה: בוא נדבר על לבריאות, בוא נדבר על תחבורה, בא נדבר על שחיתות אבל בזה נתעסק בהמשך.

מיכה: זאת אומרת שהמרכז אחד המאפיינים המעניינים של מרכז ישראלי, הוא לא מציע עמדת ביניים ביחס לסכסוך הוא פשוט לא מדבר על הסכסוך.

דפנה: שזה מה שאני שננסה לעשות היום, אגב אני הייתי איתם בכנס עם אנשי כחול לבן אני עושה כל מיני פאנלים בבתי ספר ובחברות וכדומה וניסיתי לברר קצת יותר מה העמדות הפוליטיות שלהם. אז מצד אחד הם מבטיחים שניפרד מהפלסטינים הם ממש אומרים יהיה חומה בינינו לבינם לקום בבוקר ולא נצטרך לראות אף פלסטיני וכדומה, ומצד שני הם אומרים אבל לא תהיה התנתקות שניה לא נפנה יישובים זאת אומרת שתי גישות שכל מי שיסתכל על מפה בעשרות שנים האחרונות מבין שאין דבר כזה זה לזרות השלייה בעיניי הציבור.

מיכה: הערפל הזה הוא לא רק של המנהיגות של המרכז אלא של המרכז עצמו המרכז עצמו הוא בערפל. יש פער גדול במרכז בין העוצמה שלו לבהירות שלו, הוא מאוד חזק. הרבה אנשים מזדהים כמרכז והוא מאוד לא בהיר לא כל כך מבינים מה זה מרכז.

דפנה: זה קצת עצוב שיש מחנה פוליטי שלא ממש מבין לאן הוא מנסה להוביל אותו.

מיכה: זה אולי מה שאנחנו נעשה לעשות היום, לסגור את אסימטריה בין עוצמה של המרכז לבין הבהירות שלו. לנסות להבין האם להיות איש מרכז זה להיות אדיש לסכסוך או אולי זה להיות מתון לגבי הסכסוך.

דפנה: כי אני שמעתי את יאיר לפיד אומר כמה פעמים כשהוא נשאל שאלות ככה כשלוחצים אותו סביב פינוי התנחלויות הוא אומר כן דברו איתי עוד שבע שנים דברו איתי עוד שמונה שנים .

מיכה: והוא צודק, זאת אומרת: הוא מבטא היטב את הסנטימנט של אנשים במרכז הפרדיגמה של המרכז, אנחנו לא מציעים עמדת ביניים באשר לסכסוך אנחנו פשוט לא עוסקים בסכסוך. זאת אומרת: המרכז הם אלו שנטשו את השיחה על הסכסוך.

דפנה: אנחנו נניף חזרה את הדגל בגאון וננסה להציג גישה מנומקת להתנהלות עם הסכסוך כשהיא במרכז. אז ספר לנו קצת יותר על מה היא גישת צמצום הסכסוך.

מיכה: אבל לפני כן אני רוצה להסביר איך נוצר המרכז האדיש, למה המרכז נטש אותו, ואולי זה יעזור לרענן את הזיכרון של המאזינות והמאזינים שלנו לגבי המלכוד שאנחנו נמצאים בו. ברשותך אני אציג את זה. אבל אני אציג את זה אחרת ממה שהצגנו את זה בסיבוב הקודם נקווה שיהיה מעניין.

אני חשבתי על זה מאז הספר והשיחות שלנו. אחרי 67 החברה הישראלית נכנסה לאופוריה, עכשיו אנחנו רגילים לדבר על אופוריה התחושה שאנחנו מדהימים שאנחנו בלתי מנוצחים בהקשר של המחדל 1973 , האופוריה אפשרה את ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים. אז אנחנו מדברים על אופוריה בהקשר הצבאי ואנחנו לא תמיד שמים לב שיש אופוריה בהקשר האידיאולוגי. זאת אומרת: כשם שחשבנו שאנחנו צבא בלתי מנוצח נוצרו בישראל גם אידיאולוגיות בלתי מנוצחות. האידיאולוגיה של הימין הייתה ושל השמאל של אחרי מלחמת ששת הימים במידה רבה אפשר לומר שאלו אידיאולוגיות של אופוריה, אופוריה אידיאולוגית מה הכוונה, בשמאל קמה בבוקר המטאפורי של אחרי המלחמה שמעתי ביטוי יפה היום השביעי של מלחמת ששת הימים נמשך כבר 50 שנה. אנחנו תמיד בהנגאובר בבוקר שאחרי הניצחון הגדול הזה וביום השביעי המטאפורי של אחרי המלחמה קמים אנשים בשמאל ורואים את רמת הגולן ואומרים היי זה שטח שהסורים רוצים חזרה, והוא אצלנו. מסתכלים על הגדה המערבית או יהודה ושומרון ואומרים זה שטח שהירדנים רוצים חזרה, והוא אצלנו

דפנה : ואם רק ניתן אז הכל יהיה בסדר.

מיכה: חצי האי סיני ורצועת עזה אגב כנראה לא רצועת עזה אבל חצי האי סיני המצרים רוצים, והוא אצלנו. זאת אומרת: לראשונה יש משהו שהם רוצים והוא בידיים שלנו. יש נכסים דיפלומטים משהו שבעבר אף פעם לא היה לנו. ואם כפי שאת אומרת דפנה להתנהל נכון נוכל להמיר את כל השטחים האלה בשלום, בהסכם שלום ונשנה את ההיסטוריה הישראלית, לא רק את ההיסטוריה ישראלית אלא את היסטוריה היהודית, סוף סוף הסתיים הקונפליקט בין היהודים לבין העולם.

דפנה: ונחיה פה לבטח לעולם במדינה עם גבולות בטוחים.

מיכה: זה אופוריה לא אופוריה צבאית אופוריה אידאולוגיית שיש מעשה שאנחנו יכולים לעשות שיעשה טרנספורמציה של ההיסטוריה שלנו.

דפנה: שיש שיגידו שאולי קצת תמימות חוסר הכרה של הצד השני, תלוי את מי אתה שואל.

מיכה: אופוריה צבאית שהיא תמימות שיותר מידי חשבנו שיש לנו הרבה יותר כוח צבאי משיש לנו זו אופוריה מדינית, ויש לנו הרבה יותר כוח דיפלומטי משיש לנו זה המקבילה. גם בימין נוצרה אופוריה אידיאולוגיה והיא כל השטחים האלה הם לא נכסים דיפלומטים זה שכם וחברון זה בית לחם זה ירושלים אלו זיכרונות מקראים. עכשיו האידיאולוגיה נראית ככה, אחד המנסחים הגדולים שלה הרב צבי יהודה אגב המנסח הכי טוב של האידאולוגיה האופורית של השלום היה בסוף שמעון פרס המנסח הכי חשוב שהאידיאולוגיה אופורית של ארץ ישראל היה הבן של הרב קוק שגם הוא הרב קוק הרב צבי יהודה והוא בערך ניסח את זה כך, יש נבואות בתנ"ך ואגב יש אותם, הם מפורשות יום אחד עם ישראל יחזור להרי יהודה ולהרי שומרון.

אחרי מלחמת ששת הימים אם אנחנו מגשימים את הנבואות האלה ומיישבים את יהודה ושומרון את לא רק מגשימה את הנבואה את גם מעודדת את הנבואה הבאה להתגשם ואז גם אני הנבואה שתבוא אחריה. זאת אומרת בזה שאתה מגשים את הנבואה עתיקה אתה מתחיל שרשרת סיבתית שתוביל לימות המשיח לגאולה לטרנספורמציה של ההיסטוריה היהודית אז הנה שני אידיאולוגיות אוטופיות.

דפנה: הגישה הזאת אומרת שפשוט נחיה איתם לנצח, ואנחנו אלה שנשלוט. יש גם הרבה גישות שאני שומעת שהם יהגרו מפה ובאיזשהו שלב הם ירצו לקום וללכת ונסמוך על בורא עולם ויהיה בסדר.

מיכה צריך לסמוך על תוכנית האלוהית עכשיו כמובן שאלו הצגות פשטניות. אבל באמת אלו שני אידאולוגיות אופוריות קמות בבוקר המטאפורי שאחרי המלחמה. מה שקרה עלייתם ונפילתם של האידיולוגיות האלו תיארתי בספרי מלכוד 67 ודיברנו על זה לא מעט אני ואת "בעושים פוליטיקה" ואז קרה משהו בשני עשורים האחרונים שני האידיולוגיות הללו התנפצו. באיזה מובן הימין עבר שינוי דרמטי והשמאל עבר שינוי דרמטי, הימין ברובו הגדול כבר לא מדבר על גאולה. הימין הדתי כבר לא מדבר על גאולה. מי שקורא מקור ראשון לא ימצא שם הרבה דיבורים על נבואות ועל גאולה, הימין מדבר על ביטחון, השמאל כבר לא מדבר על שלום. מי שקורא עיתון הארץ לא ימצא שם הרבה דיבורים נאיביים על מזרח תיכון חד השמאל מדבר על כיבוש. ניכנס לרזולוציה גבוהה יותר על שתי התפניות הללו הימין כבר לא אומר שאם ניישב את השטחים תבוא הגאולה הוא רק אומר שהיא ניסוג מהשטחים יהיה אסון, אסון ביטחוני מה שקורה עכשיו בשדרות זה מה שיקרה בפתח תקווה ובכביש 6. השמאל אסון ביטחוני. השמאל כבר לא אומר שאם ניסוג מהשטחים יהיה שלום הוא רק אומר שהיא נשאר בשטחים יהיה אסון.

דפנה: אכן, אגב הוא לא מדבר רק על אסון ביטחוני הוא מדבר על אסון דמוגרפי שאנחנו נהיה המיעוט ולא נוכל לא לתת זכויות אחרי, וככה זה החרדה הגדולה.

מיכה השמאל מדבר על שלושת אסונות הדיפלומטי – נהיה מבודדים המוסרי נקרוס מבחינה מוסרית אבל המשכנע ביותר את רבים מהישראלים הדמוגרפי.

דפנה: שאנחנו נמצא את עצמנו במיעוט ואנחנו לא רוצים להיות מדינת אפרטהייד וכדומה, אגב הפתרונות שאני שומעת שעולים בשמאל לא מזמן גם הנחתי כנס של INSS שהם מדברים על גישה שאומרת אנחנו לא נפתור את הסכסוך מחר בבוקר, זה בלתי אפשרי, עוד לא בושלו התנאים, פרטנר, וכדומה. אלא אנחנו להתנהל באופן שיאפשר לנו לפתור את הסכסוך עוד 30\20 שנה מה זה אומר לא נבנה בהתנחלויות מבודדות לא נעמיק נלך יותר לכיוון היפרדות בצעדים מאוד מאוד יותר מדודים, זאת אומרת: נשאיר את האופציה לעוד 10 20 30 40 שנה.

מיכה: הרעיון הזה של INSS הוא הרבה יותר מפלרטט עם המרכז, ככה זה כבר מתחיל להראות מרכז. השמאל במובן הקלאסי שלו.

דפנה: זאת אומרת שהוא עדיין רואה בסוף פתרון של שתי מדינות, רק לא עכשיו.

מיכה: הוא שם את הדגש, זאת אומרת: גם הימין וגם השמאל עברו את תפנית, מה שיפה ומה שמרתק זה אותה תפנית שניהם עברו מחלומות לחרדות. הימין כבר לא אומר אם ניישב את השטחים תהיה גאולה, אלא אם ניסוג מהם יהיה אסון. השמאל לא אומר אם היא ניסוג מהשטחים יהיה גאולה, שלום מזרח תיכון חדש. אלא אם נישאר בשטחים יהיה אסון. מה שמעניין מה קורה כשהימין משתנה והשמאל משתנה בעת ובעונה אחת אז זה קורה בשני העשורים האחרונים. מה קורה? המרכז משתנה.

דפנה: קודם כל נוצר מרכז, עוד לפני שהוא משתנה הוא לא היה עד לפני כמה עשרות שנים

מיכה: הוא לא היה. והמרכז החדש הוא לא בדיוק מרכז. אני אסביר כשהימין מכר אוטופיה של ארץ ישראל וכשהשמאל מכר אוטופיה של שלום בין אוטופיות יש משחק של הכל או כלום. או שאני רוצה שלום, או שאני רוצה גאולה. אתה מתחבט בין אוטופיות אבל מה קורה כשהימין מוכר את קטסטרופה של הנסיגה.

דפנה: אגב גם הימין בבריחה אם תסתכל על העומק מה המסרים של הימין, זה יד קשה מול חמאס בעזה, הקמפיין שלהם לא מדובר על נספח את הגדה, בג"ץ, רדיפה, מערכת אכיפת החוק, גם הם בבריחה לא רק המרכז בבריחה כולם בבריחה מהנושא הזה. גם אבי גבאי שהוא מפלגת העבודה מסורתית גם כן מדבר הרבה על כלכלה,

מיכה: במידה רבה הסכסוך הוא לא הנושא של מערכת הבחירות האלה ולא מדברים עליו .

דפנה: מדברים על שחיתות, אבל בהחלט לא מדברים על זה, אז מה האלטרנטיבה.

מיכה: מה שקרה זה המרכז הם כל האנשים שהשתכנעו מהקטסטרופה של הימין ומהקטסטרופה של השמאל. זאת אומרת: כל מי שסובל מחרדה יודע שברגע שיש לך חרדה אחת אתה יכול לצבור עוד חרדות. מהרגע שאתה מפחד ממקומות סגורים אתה יכול גם לפחד מגבהים, מעכבישים וזה ההבדל בין אוטופיות בין חלומות לחרדות כשזה היה חלומות, החלום של הימין והחלום של השמאל אתה צריך לבחור ביניהם כשזה חרדות אתה יכול לצבור אותם.

דפנה : אתה יכול גם לפחד שיהיה פה יותר ערבים מיהודים והם יצביעו לפרלמנט ונאבד הזהות שלנו ואתה גם יכול לפחד שירו עליך טילים. זה לגמרי עושה שכל.

מיכה: זה ככה, המרכז אלה שמפחדים מנסיגה מהשטחים ומפחדים שנישאר בשטחים הם ישתכנעו שאם נישאר בשטחים אנחנו מסכנים את הרוב הלאומי שלנו, ואם נצא מהשטחים אנחנו מסכנים את הביטחון הלאומי שלנו. זאת אומרת: המרכז בישראל זה מה שמייחד אותו זה מה שמעניין בו, זה לא האנשים שהם בין הימין לשמאל הם האנשים שבעונה אחת גם בימין וגם בשמאל.

דפנה: זה אגב היה הוויכוח על כחול לבן שהם לא לקחו לפני שהתאחדו, ביש עתיד אמרו אנחנו אנשי מרכז במובן שאתה מדבר עליו, אנשים מתונים, פרגמטיים וכדומה. ועל כחול לבן הם אמרו אתם לקחתם גם ימין וגם שמאל זה לא מרכז זה מין שעטנז של אנשים אידאולוגיים משני המחנות, אי אפשר לקחת את שני הצבעים לערבב ולהגיד זה מרכז.

מיכה: אני חושב מה שהם עשו מבטא היטב את הפסיכולוגיה של המרכז, אנשים במרכז יש להם חרדה מנסיגה מהשטחים וחרדה שנשאר בשטחים. עכשיו פסיכולוגית מה קורה לך כשאומרים לך אם נישאר בשטחים אנחנו בצרות דמוגרפיות, אם נצא מהשטחים אנחנו בצרות ביטחוניות מה נעשה בוא נדבר על השולחן.

דפנה: תחבורה, נתלונן על פקקים, נתלונן על משמרות בבתי חולים.

מיכה: זאת אומרת המרכז הגיב למבוכה או מה שאנחנו מכירים המלכוד פשוט נפסיק לדבר על זה.

דפנה: בבריחה, ונתעסק עם זה אח"כ.

מיכה: יש רק בעיה אחת גם עם אתה מתעלם מהסכסוך, הסכסוך לא מתעלם ממך זה הבעיה היחידה.

דפנה: גם רואים בשטח עם פיגועי יחידים ועם הירי מעזה, אי אפשר לסובב את הראש ולהגיד נחזור אליכם עוד כמה שנים.

מיכה: גם הולך להיות תוכנית טרמפ, אנחנו הולכים לדבר הרבה על הסכסוך.

אז המרכז זה המקום שבו אנחנו, כשהוא נוטש את השיחה בגלל המבוכה, וזה מבוכה לדעתי מוצדקת הנטישה לא מוצדקת. האנשים הכי מועילים בשיחה פוליטית זה אלו שאיבדו את הוודאות שלהם, הם אלו שיביאו רעיונות חדשים יצירתיים, הימין העמוק הולך להינעל בעצמו השמאל העמוק ינעל בעצמו המרכז יכול לחדש את עצמו. אבל זה לא מה שקרה המרכז הנבוך המבולבל המקום שממנו יכולה לצמוח יצירתיות הם האנשים שאנחנו הכי הרבה צריכים בשיחה הזאת והם האנשים שבחרו לא להשתתף יותר בשיחה הזאת.

דפנה: או שהם קצת מסתירים את מה שהם באמת חושבים, כי זה לא פופולרי וכדומה. זה גם יכול להיות.

מיכה: אני לא מדבר פה על המפלגה אלא על הסנטימנט של האנשים שבמרכז. אני כתבתי מלכוד 67 כדי לנסח את הסנטימנט הזה בשביל לתאר את המבוכה הישראלית החדשה, בשביל לתאר את המבוכה הישראלית שהיא הקונצנזוס הישראלי החדש כפי שפתחת, וחשבתי שבזה עשיתי את העבודה לנסח את המבוכה.

דפנה: זה קיבל חיים משל עצמו.

מיכה קרה לי משהו, הספר יצא ויצר קצת בלגן אהוד ברק והתגובות וכדומה ואז החלטתי שאני הולך ליהנות מהבלגן.

דפנה: רק אומר שאתה אולי מתאים גם לפוליטיקה, כי הם רק מתחיל בלגן ואתה רואה אותם פורחים

מיכה: לא, הבנתי רק במובן האינטלקטואלי, כל דמות מעניינת ששמעתי שקרא את הספר, מנהיג של מפלגה, ראש של ארגון ביון ישראלי, מנהיגים של מערכת הביטחון, דיפלומטים אמריקאים, אינטלקטואלים פלסטינים, כל דמות ששמעתי שקרא את הספר פשוט הלכתי לפגוש אותה ככה בשנתיים האחרונות הייתי במסע פגשתי הרבה אנשים מעניינים וישבנו שעות Off The Record ישבנו ודיברנו, וכל אדם שפגשתי לכל אחד היה זה רעיון טוב איזה צד קטן שיכול לעשות הבדל קטן. ואז חשבתי כל האנשים כל אחד מציע צעד קטן שעושה הבדל קטן, אבל עם הרבה צעדים קטנים זה הבדל גדול ואז התחלתי לחשוב על הפרדיגמה של צמצום הסכסוך בצעדים קטנים.

דפנה: כשאתה כמובן מדגיש בלי לפגוע בביטחון.

מיכה: איך נראה צעד שיכול לצמצם את הסכסוך, אבל גם לא סתם לנהל אותו ולהשאיר אותו כמו שהוא. זה הדבר החשוב ביותר שיש לי לומר, הרעיון של צמצום הסכסוך צריך להיות הרעיון של המרכז, הימין מדבר על להשאיר דברים כמו שהם השמאל מדבר על לשנות את הכל באופן דרמטי לסיים את הסכסוך דרך האמצע זה צמצום הסכסוך. אגב המשל הטוב תארי לך שמישהו יבוא ויאמר יש לי שיטה לסיים את הפשע לא יהיה יותר פשע מישהו מביא אוטופיה של סיום הפשע, והחלופה לאותה דמות לאותו רעיון, זה לא, בוא נשאיר דברים כמו שהם בוא נשאיר פשע ברמה שהוא עכשיו.

דפנה: לחנך את כולם להיות אנשים טובים.

מיכה: ברור שהדיכוטומיה הזו היא כוזבת, בין לבטל את הפשע לבין לא לעשות שום דבר באשר לפשע, יש דרך אמצע אנחנו רוצים לצמצם את הפשע לא לסיים את הפשע

דפנה: כמו בתאונות דרכים, זיהומים בבתי חולים כל בעיה מזו 'אורית שנתקלים בה הרבה פעמים היא דרך אמצע.

מיכה: למה אנחנו לא חושבים כך על הסכסוך?

דפנה: אני לא חושבת שבאמת אולי מי מהצדדים חושב שהפתרון יתממש בצורה מלאה אבל הם רוצים למשוך לכיוון מסוים.

מיכה: כן, אז המרכז צריך להיות בין הימין שמציעה פסיביות והשמאל שמציע אוטופיה צריך להציע משהו פרגמטי, צמצום דרמטי של הסכסוך אבל לא לסיים אותו, הוא כאן כדי להישאר.

דפנה: אתה מציע באותו הגיליון של ליבראל שעורך אותו אגב רותם דנון שהיה אצלנו כבר בכמה פרקים מוצלחים ממליצה גם עליהם אתה מפרט שם 8 הצדדים לא ניגע בכולם. כי העיקרון פה הוא מה שחשוב, שבאמת באופן מצטבר מביאים אפילו למהפכה בשטח אז אולי נתחיל מהראשון שאתה קורא לו היה באותו מאמר בליבראל. " הכל זורם"

מיכה: זה נורא מעניין, במגירות של הצבא יש תוכנית מרתקת אבל לפני שניגע בתוכנית הזאת אני רוצה להגיד איך אני רוצה למדוד כל צעד קטן. אנחנו לכודים במשחק סכום אפס הבא וזה לא רק אנחנו זה גם הייתי בארצות-הברית גם ככה חושבים שם שיש משחק סכום אפס בין כיבוש שזה מילה טעונה, לבין ביטחון, המשחק סכום אפס נשמע כך, ככל שאנחנו שולטים יותר על הפלסטינים כך אנחנו יותר מוגנים מפניהם, אנחנו שולטים עליהם פחות אנחנו מוגנים מפניהם פחות, רוב הישראלים לא רוצים לשלוט על הפלסטינים .

דפנה: אבל הם רוצים להיות מוגנים.

מיכה: אז אתה במשחק סכום אפס

דפנה: למרות שיש אנשים שיגידו לך הפוך שכמה שאתה יותר לוחץ ויותר מחסומים וכדומה אז גם אתה מעורר את ההתנגדות.

מיכה: כן, בעקיפין אבל באופן ישיר אתה אומר עשינו מחסומים תפסנו ומחבלים יש יותר ביטחון.

דפנה: בוא נבין איך זה נראה בשטח,

מיכה: אז אני במאמר בליברל מביא 8 צעדים כאלה כל אחד מהם מצמצם באופן משמעותי את השלטון הצבאי על הפלסטינים והוא לא מצמצם במקביל את הביטחון של הישראלים אפשר להתווכח על זה, וזה כל העניין ורצוי להתווכח. שהבחירות האלה יהיו על רעיון ולא על מה אתה חושב על ביבי.

דפנה: הצד הראשון הוא בעצם התייחס התחבורה.

מיכה: אתה שואל איפה נמצא החוויה הפלסטינית הקשה שמכונה כיבוש יש טענה רווחת מאוד בימין שיש בה עומק והרבה אמת. מאז הסכמי אוסלו מאיר גרשון הכהן אומר אין כמעט כיבוש, למה? יותר מ-90 אחוז מהפלסטינים חיים בשטחי A או B בתוך אוטונומיה פלסטינית, הטלוויזיה שהם רואים היא טלוויזיה הפלסטינית, השוטרים שמשטרים אותם שוטרים פלסטינים, לומדים בבתי הספר וכדומה הממשלה ששולטת עליהם היא ממשלה פלסטינית היא נבחרה אולי לא באופן הכי דמוקרטי זה בעיה שלהם עם הממשלה הפלסטינית אין שום כיבוש כל זה נכון רק בעיה אחת האוטונומיה הפלסטינית לא מחוברת לעצמה אני יסביר למה אני מתכוון.

דפנה : אגב זה גם נכון רוב הזמן, אבל ברור שכאשר ישראל נכנסת ועושה פעולה ומעצרים וכדומה. מיכה: אז כנראה שלא נוכל להפסיק לעשות את זה מסיבות ביטחוניות.

אבל העיקר החוויה של הכיבוש היא בכך שהאוטונומיות הפלסטיניות מתפקדים כאיים אוטונומיים, שהאיים הללו לא מחוברים אלו לאלו. נניח יש אדם שהוא חי ברמאללה, כל עוד הוא ברמאללה שותה קפה ברמאללה, הוא חי בתוך אוטונומיה פלסטינית, חופש עיתון פלסטיני, לא חווה הרבה שלטון צבאי ישראלי. הבן דוד שלו שחי בשכם גם הוא חי בתוך אוטונומיה פלסטינית לא חווה שלטון צבא ישראלי יש בעיה רמאללה לשכם יש ביניהם שטח c אזור שהוא צבאי ישראלי כל פעם שהוא רוצה לעזוב את רמאללה לבקר את הבן דוד שלו בשכם הוא חווה את השלטון הצבאי הישראלי

דפנה : בגלל המחסומים.

מיכה: קודם כל יכול להיות שיש כתר היום על רמאללה אז הוא לא יכול לעזוב את רמאללה זה חוויה אמתית.

דפנה: כן, אבל נגיד בשגרה הוא פשוט צריך לעבור בנקודה

מיכה : צריך לעבור בשטח שאולי יהיה מחסום היום הוא נכנס לשכם אולי הוא לא יכול שהוא יכול להיכנס לשכם יכול להיות שהוא ינעל אין בשכם כי יש סגר לכם בזמן שהוא שם. עכשיו זה לא קורה כל יום אבל זה כל העניין זה בלתי צפוי הוא לא יודע אם זה יקח לו חצי שעה או שמונה שעות.

דפנה: זה בעיקר קורה אחרי אירועים ביטחוניים

מיכה והקטע שגם אם זה פתוח הוא יודע שזה פתוח כי כך החליט השלטון הישראלי ולא השלטון שלו זאת החוויה הקשה שהם חווים. אפשר לפתור את זה הפתרון לזה כבר עלו עליו בצה"ל לפני 20 שנה יש תוכנית שקוראים לה "הכל זורם" שנהגתה גם פיקוד מרכז וגם באגף התכנון של צה"ל תוכנית הזאת התפתחה עם השנים במסגרות אזרחיות. יש אדם מאוד מעניין בשם דני תירזה שהמשיך לפתח את התוכנית הזאת וזה תכנית לקחת את כל האוטונומיות הפלסטיניות ולחבר אותם ולחבר אותם במערכת של כבישים ושל צירים. לפעמים זה יהיה יקר כי זה דורש מנהרות וגשרים.

דפנה: זה דורש הפקעת שטחים

מיכה: נכון, זה דורש חלק משטחי C יהיו צריכים להיות מופקעים לטובת העניין הזה.

דפנה: שזה רק להסביר למעננו שזו רק הסיבה שזה לא קורה. כי יש התנגדות מאוד רחבה לוויתור על כל גרגיר לצורך העניין.

מיכה: ואז אם אתה מחבר את כל האוטונומיות הפלסטיניות עשית משהו מדהים צמצמת באופן דרמטי את החוויה שהכיבוש של הפלסטינים ולא צמצמת במקביל את הביטחון של הישראלים

דפנה: בוא נתעכב על זה, כיצד אתה משוכנע שזה לא פוגע בביטחון כי הרי לא סתם עושים את אותו מחסום הרי למחסום יש מטרה המחסום לא בשביל לשעשע את החיילים.

מיכה: שאלה מאוד טובה, את השאלה הזאת שאלתי בכירים בתוך המערכת הצבאית הישראלית ויש פתרונות טכנולוגים שיכולים לתת פיצוי כמעט מלא לאפקט הביטחוני של המחסומים.

דפנה: זאת אומרת אתה משנה את המיקום של הבידוק?

מיכה: צריך ליצור מצב שבו פלסטיני שחי בחברון יכול להיכנס לרכב שלו לנסוע עד ג'נין בצפון השומרון בלי תקל במחסום אחד כי לאורך כל הדרך הוא היה על ציר שהוא בריבונות פלסטינית. השמאל מתנגד לזה.

דפנה: אז אתה רואה את זה פשוט מהבחינה הביטחונית וזה שיהיו פתרונות אחרים שיכולים לתת איזשהו מענה כי הרי ישראל רוצה את השליטה להיות מסוגלת לשים מחסום לבדוק ברכבים.

מיכה: ברגע שהיא רוצה היא יכולה בעת חירום היא יכולה תמיד

דפנה: אתה מדבר על היום יום.

מיכה: השמאל מתנגד לפעולה מהסוג הזה השמאל העמוק בגלל שכל פעולה שמקלה שמאלה מה שמכונה הכיבוש נותן לגיטימציה לכיבוש אז השמאל מתנגד מהסיבות האלה כי אסור לעשות נורמליזציה של המצב השטחים הימין מתנגד אסור לוותר על אף סנטימטר.

דפנה: כי הם יגידו לך תמיד, מסתבר שבשטח C רצו להרחיב שם איזה שכונה ואז תרחיב את השכונה ואז אתה לא יכול להחליף את הכביש כך זה עובד, בסוף תמיד בשטח. זה היה בתכנית קלקיליה רצוי להרחיב וכדומה זה לא קרה מהטעמים האלה.

מיכה: מי שצריך להציע תכנית כזאת זה המרכז, אבל המרכז עוסק בנושאים אחרים אפשר להתווכח על התכנית הזאת אבל זה כל העניין.

דפנה: זה יכול להיות מיליון צעדים אחרים זה עיקרון אבל עדיין אני רוצה כמה מהם יצירתיים. בא נדבר על נמל תעופה לנו זה דבר טריוויאלי חוויה לפחות חד או דו שנתית לחלקינו. אבל לפחות עבור הפלסטינים זה עניין כאוב מאוד.

מיכה: אחת הבעיות של החיים הפלסטינים בשטחים זה שקשה להם לצאת מהשטחים לחוץ לארץ קשה להם. הדרך שלהם לעשות את זה דרך ירדן המעבר בגשר אלנבי לפעמים לוקח שמונה שעות את זה צריך לשנות. שאלתי כמה אנשים איך משנים? אז יש מי שאמר לי יש טכנולוגיות שאפשר צריך להרחיב גשר אלנבי או לפתוח עוד גשרים לזרז את התהליכים בגשר אלנבי דרך טכנולוגיה מסוימות. ויש עוד רעיון, לאפשר להם לטוס לחוץ לארץ דרך נתב"ג עם שאטלים מאובטחים שיוצאים מיהודה ושומרון לנמל תעופה בן גוריון. שתי פעולות כאלה מקילים מאוד על הלחץ באלנבי ונותנים סוף סוף פתח אמיתי אל העולם אני לא אומר שזה יהיה קל הבעיה היא המורכבת והפתרונות הם מורכבים

דפנה: כן, החשש שהם יעברו דברים, אימונים, נשק וכ"ו

מיכה: אבל צריך לפתור את זה, נשמע כמו פתרון טכני לא מהותי איך שלא יעבירו נשק וכו'

דפנה : כי אתה אומר כי גם ככה הם יוצאים דרך גשר אלנבי וחוזרים אז אולי יש לך פחות שליטה מיכה: נכון, ברגע שני הצעדים הללו

אם נמצא דרך לחבר את כל האיים אוטונומיים אחד אל השני.

הפלסטינים יהיה יציאה אמתית אל העולם כבר חווית הכיבוש הצטמצמה דרמטית ואם אפשר לעשות את זה מבלי שהביטחון הישראלי יצטמצם כבר אילו צעדים שלא פותרים את הסכסוך אלא מצמצמים אותו.

דפנה : למה לדעתך באמת לא עושים צעדים מהסוג זה אפילו אני אתן לך דוגמה קטנה עשינו כמה כתבות של אוהד חמו על איך זה נראה בכלל לעבור מהשטחים לישראל לעבודה. איזה תורים יש שם ועל ממש ברמה סכנת חיים איך שנמחצים שם בדרך להיכנס פנימה. ולישראל לא דחוף לתקן את הדברים האלה. איך אתה מסביר את זה מה כי זה לא פופולרי להתעסק בתנאי החיים של הפלסטינים?.

מיכה: לדעתי פשוט אין קול פוליטי שקורה לצעדים קטנים ומצטברים, אנחנו שבויים בין ימין שלא רוצה לעשות שום דבר לבין שמאל שהוא השותף הסמוי של הימין. אסביר למה.

דפנה: לא בטוחה שהימין לא רוצה לעשות שום דבר.

מיכה: בפועל אין שם רצון פוליטי.

דפנה: אין הון פוליטי לשפר לפלסטינים את איכות החיים.

מיכה השמאל שאומר כל צעד תלוי בהסדר מדיני ההסדר מדיני, כשזה לא מגיע, אומר שלא עושים שום צעד בשטח. יש ברית בלתי מודעת בין הימין ובין השמאל שניהם מתחזקים את הסטטוס קווי.

דפנה: גם אני חושבת שיש קצת חרדה אצל פוליטיקאים לקחת אחריות על משהו כזה ואז חלילה יקרה משהו ואני לא צריכה להגיד לך איך זה יראה.

מיכה: מי שצריך לקדם רעיונות כאלה, שאתה אומר זה לא יוביל שלום בוא נעשה זה בכל זאת, זה המרכז אבל המרכז עוסק בדברים אחרים.

דפנה: מה אתה מתכוון שאתה מדבר על הרחבת השטחים.

מיכה: זה רעיון שקראתי עליו בתוכנית של מפקדים למען ביטחון ישראל, מאז אוסלו הערים והכפרים של הפלסטינים גדלו יוצא שיש כיום 20.000 בתים של פלסטינים שהם מחוץ לשטחי האוטונומיה ואז יצאו לי גם צווי הריסה.

דפנה: אתה מתכוון מחוץ ל- A ו- B

מיכה: מחוץ ל- A ו- B וזה מוקד חזק של חיכוך בין הצבא לבין האוכלוסייה. עכשיו, זאת עוד בעיה זה קשור למה שדיברנו לקלקיליה חלק מחוויית הכיבוש לא רק נובעת מזה שהשטחים האוטונומיים לא מחוברים אחד לשני, ולא רק נובעת מכך שאין להם פתח יציאה לעולם. אלא מכך שאין מספיק מרחבי התפתחות מחייה ובנייה לפלסטינים גם זאת פעולה שמצמצמת מאוד את הכיבוש של הפלסטינים ולא מצמצמת במקביל את הביטחון של ישראל.

דפנה: למרות שהימין התנגד נחרצות ומאחר שהוא שואף לספח את כל C ‏ לשטחי מדינת ישראל, הימין הקשה,

מיכה: כל מי שבתוך אידאולוגיה מסוימת מתנגד לזה, השמאל מתנגד לזה כי את הצעדים הגדולים נעשה בתמורה להסכם שלום, השלום שלא מגיע אומר שלא עושים כלום, כך השמאל מתחזק את הסטאטוס קווי. הימין מתחזק את הסטטוס קווי כי צריכים את השטחים עבור התרחבות של התנחלויות וכך הימין האידאולוגי והשמאל האידאולוגי מבטיחים שלא יקרה שום דבר בשטח. לכן צריך מרכז

דפנה: בא נעבור על שאר הדברים יחסית ככה הסעיפים הבאים. ניתן להם כותרת גג של עניינים כלכליים, מתן היתרי עבודה, אשמח אם תפרט על זה, כי גם כמובן יש גם את העניין הביטחוני כמו שראינו לדוגמה בפיגוע בברקן וגם את הנושא הזה של הפרנסה של אזרחים ישראלים, אבל גם שאר הדברים הקצאת שטחים לפיתוח, חיבור יבשתי לסחורות פלסטיניות, אתה רואה בעצם חשיבות לשיפור המצב הכלכלי שם שזה דיי קונצנזוס.

מיכה: אף אחד מהצעדים הללו לא הגיתי, אני ממש לא איש של שטח אני רק הקשבתי לאנשים וניסיתי לחבר את זה ביחד לנרטיב שיהיה מעניין עבור המרכז הנבוך, לחשוב עליו ולחזור לשיחה הפוליטית הישראלית עם שלושת הצעדים הראשונים מגבירים את החירות של הפלסטינים, שלושת הצעדים הבאים מגבירים את השגשוג הכלכלי שלהם, וכדי להגביר את השגשוג הכלכלי

דפנה: בחלק הראשון הם יותר נפרדים ובחלק השני אנחנו כבר מתחברים

מיכה: זהו מה שמעניין אנחנו צריכים להיפרד מהם פוליטית להתחבר אליהם כלכלית

דפנה: אגב היום איך זה קורה?

מיכה: יש תוכנית של פיקוד מרכז שקרואים לה Door To Door שפקח ישראלי בודק את זה במגרש בשטחים, סוגרים את הקונטיינר ומייצאים אותו ישר דרך אשדוד, צריך למצוא פתרונות מהסוג הזה, הסכסוך כאן כדי להישאר זה עמדה מאוד לא נאיבית, אנחנו לא מנסים לפתור אותו אנחנו מנסים לעשות משהו אחר מנסים להגביר את הפרידה מהפלסטינים כדי שלא יהיה איום דמוגרפי על לישראל אבל היא לא רוצה לשלם את המחיר הביטחוני בעד הסרת האיום הדמוגרפי, אז איך עושים את זה?

מיכה: בצעדים קטנים

דפנה: אבל אין פה סתירה, שכאתה אומר כשמצד אחד אתם נפרדים ואתה רוצה להגביר את האוטונומיה שלהם אם נצטרך לומר את זה בכותרת ומצד שני אתה אומר אני רוצה שהם יכנסו אליי ויעבדו פה ואנחנו נהיה יותר בהקשרים הדוקים.

מיכה: בין הישות הפלסטינית לבן המדינה הישראלית יכולים להיות יחסים כלכליים כמה שיותר מתפקדים ופוריים.

דפנה: אבל יהיה להם צבא?

מיכה: יהיה להם סמל סטטוס של מדינה, תודה על השאלה על הצבא בגלל שזה אי הבנה הכי גדולה כבר עשית צעדים חד-צדדיים וזה התהפך עלינו בעזה יש לנו יתרון שזה כבר לא איום דמוגרפי על ישראל זה כן איום ביטחוני על ישראל אנחנו רוצים לשחזר ביו"ש עסקה פחות בעייתית צמצום הסכסוך בצעדים קטנים ומדודים.

דפנה: אז איך אתה רואה אם תעצום את העיניים עם מיכה גודמן היה ראש הממשלה 30-40 שנה. אז בגדול איך זה היה נראה במשהו שהוא כמעט מדינה פלסטינית שחיה בשלום אל מול מדינת ישראל

מיכה: לדעתי היא לא תחיה בשלום לדעתי יהיה עימות בנינו לבין האישות הפלסטינית, אלא אני רוצה לשנות את אופי העימות, במקום עימות בין כובש לנכבש עימות בין שתי אישיות מדיניות.

דפנה יש שיגידו לך שזה יותר מסוכן.

מיכה: אז זה שינוי פרדיגמטי הימין אומר אי אפשר לסיים את הקונפליקט, אז בא לא נשנה את הגבולות. השמאל אומר נשנה את הגבולות על מנת לסיים את הקונפליקט. המרכז צריך להגיד בא נשנה באופן מינורי את הגבולות, לא בשביל לסיים את הקונפליקט אלא לשנות את האופי של הקונפליקט.

דפנה: לפני שאנו מתקדמים לספר הבא שלך, ספר עליו רק בפרומו.

איך היית מסכם את מה שהיית רוצה לראות מהמרכז הפוליטי?

מיכה: המרכז הפוליטי אני מאוד מקווה שהוא יעשה יחזור לדבר על פוליטיקה כפי שישראלים מבינים אותה על הסכסוך?

דפנה: על מדיניות נאמר כי פוליטיקה הם מדברים מספיק, על הנושא המדיני,

מיכה: שהבחירות האלה לא יהיו רק על ראש הממשלה על המעלות שלו ועל החטאים שלו על ההישגים שלו ועל הבעיות שלו שזה לא יהיה משאל עם על איש, שזה יהיה דיון על הדרך

דפנה: מה המיזם הבא שלך

מיכה: במידה רבה המאמר הזה 8 צעדים לסיום הסכסוך הוא מאמר הפרידה שלי מכל הפרויקט מלכוד 67. זה היה חלק מצמד של שני ספרים הספר הבא נקרא "חזרה ללא תשובה". מלכוד 67 צללתי לימין הישראלי וניסיתי להציג אותו להשתכנע ממנו. צללתי לשמאל הישראלי וניסיתי להציג אותו להשתכנע ממנו, וליצור את המבוכה הזאת ביניהם חזרה ללא תשובה צללתי לדתיות וחילוניות

דפנה בהצלחה עם הספר

 



You may also like...

4 Responses

  1. אביב הגיב:

    מפלגת העבודה ,ו"המחנה הדמוקרטי", האוטופיה היחידה היא של מי שרוצה מדינה אחת דו לאומית מימין או משמאל, הצגתן כמפלגות של אוטופיה של "הכל או כלום" היא לא נכונה, אלה מפלגות של התפשרות שידועות שלא נקבל הכל אם יהיה הסכם.

    המרכז הוא בלתי אפשרי, אי אפשר להכיל באותה מפלגה גם שמאל וימין מדיני.
    מיכה מחליף יותר מדי את המילה "אידיאולוגיה" או "דעה" במילה אוטופיה, בהקשר השמאלי וזה לא נכון. דעות הימין מונחות ממניעים דתיים הם בהחלט הרבה יותר עונות להגדרה של "אוטופיות ומשיחיות".
    את הדת שסומכת על התכנית האלוהית אי אפשר להשוות לתכנית המדינית הרציונלית יותר בעיני של השמאל.

    הימין המיר את הדיבורים על דת בדיבורים על ביטחון כי הוא לא רוצה להשמע דתי,תמהוני ומשיחי מדי.
    הם יודעים שאם יטענו את טיעוניהם האמיתיים הם יהיו מגוכחים (לא שזה מונע מהם לטעון אותם בכל זאת…).

    אבל , יש להם יתרון ענק שעושה את כל ההבדל וזה הריבוי הטבעי שלהם שהוא פי 5 מהשמאל,
    כדאי לתקשורת להתחיל לדבר על העניין הזה במקום להתעסק בכושר השכנוע המופלא של ביבי ואיילת שקד, הבחירות לא מוכרעות יותר כי הימין משכנע יותר את מי שמתלבט, הקמפיין של הימין זה הריבוי הטבעי.

    השמאל מדבר עדיין על אותה תכנית של היפרדות כבר 50 שנה, ומבין שהסיפוח שהימין רוצה יהיה אסון דמוגרפי.
    הנימוקים של השמאל פשוט הגיוניים ורציונלים יותר ומתעסקים במה שאפשרי, גם השמאל (מרצ ועבודה) רוצה מדינה עם רוב יהודי.
    הניסיון של השמאל לא נכשל סתם, רבין נרצח באמצע לפני שהשלים את אוסלו ,
    תמיד נימוק המחץ הימני הוא שאוסלו נכשל והביא אלף הרוגים וזה לא נכון,
    אפשר גם לומר שהוא מנע אלפי הרוגים.

    ניסח את זה יפה חיים רמון במאמר במקור ראשון
    https://www.makorrishon.co.il/opinion/73749/

    לסיכום ,הימין מנצח כי הוא הרוב הדמוגרפי ,תוכניותיו המדיניות הן דתיות ולא היו מעולם ביטחוניות ,
    הימין מקווה שהארץ המובטחת תתגשם במרה בימינו כולל בית המקדש,

    השמאל מעדיף כמו שאמר בן גוריון "מדינה יהודית על חלק מהארץ מאשר מדינה דו לאומית על כל הארץ", אלה לא אוטופיות כמו שמיכה מתעקש לומר לאורך הראיון אלה דעות רציונליות בהתאם למציאות המדינית ,הכלכלית והדמוגרפית.

    ההיסטוריה מלמדת שהסיכויים לשלוט על עם אחר בלי שזה ייגמר בטבח הדדי או בטבח חד צדדי הם קלושים ביותר, עם לא מוותר על שאיפותיו הלאומיות , לא מוכר לי מקרה בהיסטוריה המודרנית.

  2. גדיאל דלטרוף הגיב:

    דפנה שלום
    אני נהנה עם יציאה של כל פרק חדש. אני מאזין דרך האפליקציה תוך כדי שאני מדיח כלים בערב. הנושאים מרתקים והמרואיינים תמיד מציגים פן חדש ומרתק. הפרקים שלך מראים לי עד כמה אכן, בתקשורת האלקטרונית רוב ההצגה של הנושאים היא שיטחית ועד כמה רוב הפרסומים הם בעצם ספינים של דוברים מטעם. הפרקים שלך מציגים גם את הרצונל שמאחורי הספינים ומה שהספין לא מציג.

    יש לי בקשה קטנה: פעמים רבות את מזכירה פרקים קודמים. האם ניתן שבתיאור של הפרק יהיה קישור לפרקים הקודמים הרלוונטים? בנוסף, האם יש אפשרות להוסיף חלונית חיפוש פרקים לפי מילות מפתח בתוך "עושים פוליטיקה"? לפעמים אני נתקל בשיחות עם חברים בנושאים שעלו בפרקים ואני מעוניין למצוא במהירות פרק מסויים כדי לשלוח לחברים ולא תמיד אני מצליח למצוא את הפרק הספציפי במהירות כדי לשתף חברים.
    ולבסוף, בתור עובד בעיריית ירושלים, אשמח אם יהיו פרקים גם לגבי כיצד עובדת הפוליטיקה המקומית. הפוליטיקה המקומית משפיעה על כל אחד מאיתנו ולא תמיד המנגנונים מובנים לנו.

    • רן לוי הגיב:

      הי, גדיאל! תודה על המילים החמות – אני אענה במקום דפנה, שכן אני בקיא יותר בחיפוש באתר: בתפריט העליון
      של האתר יש שדה חיפוש, אתה יכול לחפש את הפרקים שם. בנוסף, יש דף מרוכז ובו כל הפרקים במקום אחד, אולי יסייע לך –

      https://www.ranlevi.com/osim_politica/

      בהצלחה
      רן

  3. גיא הגיב:

    מרתק. מאד נהנה להאזין לפרקים, במיוחד עם מיכה גודמן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.