[עושים היסטוריה] 259: על ההיסטוריה של שמות, חלק ב'

רוביק רוזנטל - ההיסטוריה של השמות - הפודקאסט עושים היסטוריה עם רן לוי
הורד את הקובץ (mp3)
שמות משפחה מסתירים מאחוריהם הרבה אנקדוטות פיקנטיות – אבל דווקא השמות הפרטיים, הקצרים, העתיקים והמשעממים, הם אלה שמלמדים אותנו הכי הרבה על ההיסטוריה שלנו. בפרק זה נכיר את ההיסטוריה הישראלית דרך השמות הפרטיים שהיו נפוצים ביותר בשנים עברו ונגלה מה אומרים עלינו השמות שאנחנו נושאים. אורח בפרק: הבלשן והסופר ד"ר רוביק רוזנטל.
תודה לנתן פוזניאק שראיין את רוביק, ולליפז יהב שסייעה בתחקיר לפרק.
האזנה נעימה,
רן.

דף הבית של הפודקאסט
הרשמה לפודקאסט:
דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת


תמלול הפרק: על ההיסטוריה של שמות, חלק ב'

כתב: רן לוי

קישור לחלקו הקודם של הפרק

בפרק הקודם, חלקו הראשון של הפרק הזה, התמקדנו בשמות משפחה – וספציפית, מקורותיהם של שמות המשפחה. סיפרתי לכם ששמות משפחה הם המצאה חדשה יחסית בדברי ימי האנושות – אלף שנה בסך הכל, והרבה פחות מכך אצל היהודים – ותיארנו את מקורות ההשראה אליהם פנו אבותינו כשהיו צריכים להמציא לעצמם שמות משפחה יש מאין: שמות ההורים והסבים, שמות מקומות, מקצועות, תכונות וכינויים. גילינו המון סיפורים קטנים ומרתקים שמסתתרים מאחורי השמות שאנחנו מכירים היטב מחיי היום היום שלנו.

שמות פרטיים, להבדיל, נראים על פניו, הרבה פחות מעניינים. קודם כל, המגוון של שמות פרטיים הוא מצומצם מאד, ועל אחת כמה וכמה אם נשווה אותו לעושר הכמעט אינסופי של שמות משפחה. למשל, אני מכיר רק אדם אחד ששם משפחתו 'סילבצקי', אבל קשה לי אפילו להעריך כמה 'שרות' פגשתי בימי חיי: מאות, סביר להניח.

זאת ועוד, אין הרבה סיפורים מעניינים שמסתתרים מאחורי השמות הפרטיים הנפוצים. כמעט לכל שם יש פרשנות כלשהי, כמובן – נורית היא פרח, רן הוא שר – אבל כמעט תמיד אלו פרושים קצרים, תמציתיים, ובואו נודה על האמת – משעממים. למשל – "גדי אייזנקוט", הרמטכ"ל. 'גדי' הוא על שמו של שבט גד, אחד משניים עשר השבטים. משעמם. 'אייזנקוט', לעומת זאת, מגיע מ'אָזנקוט': שמה של משפחה חשובה בקרב יהדות מרוקו וטוניס. כשהגיעו בני משפחת אזנקוט לארץ ישראל, מישהו – אולי בטעות, אולי בתור בדיחה – שיבש את השם הצפון-אפריקני הזה ל'אייזנקוט', שמשמעותו בגרמנית 'חרא מברזל'. אוה! זה כבר מעניין! ותכל'ס, זה גם שם משפחה מתאים מאד לרמטכ"ל שהגיע מגולני.

בקיצור, שמות משפחה הרבה יותר מעניינים משמות פרטיים, נכון? ד"ר רוביק רוזנטל חושב אחרת. רוביק הוא סופר, עיתונאי וחוקר של השפה העברית על כל גווניה. ראיין אותו – נתן פוזניאק.

"[רוביק] התחלת את השיחה המקדימה איתי בעניין שמות משפחה, ואני אמרתי לך משהו שהפתיע אותך נראה לי: זה פחות מעניין אותי מאשר שמות פרטיים. זה עשוי להפתיע כי שמות משפחה הם יותר מוזרים. הם מרמזים לנו שיש מאחוריהם סיפור, ובדרך כלל באמת יש מאחוריהם סיפור – הבעיה היא שהסיפור הזה לא ברשותנו, ובדרך כלל אנחנו ממציאים אותו."

התופעה עליה מצביע רוביק נפוצה מאד, ואפשר לראות אותה בפעולה גם בדוגמא הקודמת שנתתי – 'גדי אייזנקוט'. השם 'גדי' הוא קצר, קליט ופשוט ולכן קשה מאד לשבש אותו: אנחנו יכולים לעקוב אחר מקורו בקלות אפילו אחרי שלושת אלפים שנה של שימוש רצוף. 'אייזנקוט', לעומת זאת, הוא סיפור אחר: למרות שעברו רק כמה עשרות שנים ספורות מאז עלו בני משפחת אָזנקוט לישראל, שם המשפחה שלהם כבר הספיק לעבור שינוי מהותי למדי, ואנחנו לא יודעים להסביר בוודאות מתי חל השינוי והאם מדובר בטעות או שינוי מכוון.

מאין באת, ולאן אתה הולך

העובדה ששמות פרטיים נוטים להיות יציבים ועמידים מאד לאורך השנים, מביאים לתופעה המכונה 'אפונים' (Eponym). אפונים הוא מצב שבו שם של אדם – בדרך כלל אדם חשוב – הופך במרוצת הזמן למושג שעומד בפני עצמו, כמו למשל 'התקופה הויקטוריאנית' בהיסטוריה הבריטית, על שמה של המלכה ויקטוריה. רוביק רוזנטל מסביר על הסיפור שמספרים לנו האפונים על ההיסטוריה שלנו.

"[רוביק] אפונים ותפונים מספרים סיפור, ובמקרה היהודי-ישראלי הם מספרים סיפור ענק. מפני שכל הזהות שלנו כבני אדם וכיהודים וישראלים – זה שמות פרטיים. אדם הראשון – שם פרטי שהפך למושג. שם, בנו של נח – אנחנו שמים, ומי ששונא אותנו הם אנטי-שמיים. על יעקב כמעט ואין אפונים, השם הוא ישראל. ישראל הפך לאפונים המוביל של קיומנו: כלומר, גם השם פרטי, שם הארץ, שם הלאום, שם המדינה, הממלכה, והבסיס לנטיות – ישראלי, ישראליות. כלומר, הכל מתחיל מאותו ישראל. זה כבר התחיל אז, בני ישראל. יהודה – אנחנו יהודים! אנחנו יהודים וישראלים, ויהודה וישראל אלו שני אנשים, אבא ובן.
אנחנו עבריים: עבר היה אחד מצאצאים הקדמונים. כנראה שזה המקור של השם 'עברי' למרות שיש לזה עוד תיאוריות. קבוצה שנייה מאד נחמדה ומעניינת זה שמות פרטיים שהפכו לתכונות אנוש, בדרך כלל שליליות. אני קורא להם שמות חסרי מזל: חבורה יהודית נחמדה: הליימך, השלומיאל, התרח והירחמיאל. שלומיאל היה נשיא לבני שמעון. למך היה זה שהרג את קיין. תרח היה אבא של אברהם וירחמיאל לא היה אדם אלא טופונים – היו 'ערי הירחמיאלים' במקרא. ארבעת אלה הפכו להיות רביעייה משוקצת, שלהם נוסף הזקן האולטימטיבי, שנכנס גם לשפות אחרות – מתושלח. מישהו מאד זקן הוא מתושלח, שהיה האיש הכי זקן בתנ"ך."

מעבר ליתרונות שיש ליציבות ולמגוון המצומצם של שמות פרטיים מבחינת המחקר, ישנו גם הבדל מהותי בתפקידים שהם ממלאים עבורנו, מי שנושאים אותם.

"[רוביק] שמות משפחה ושמות פרטיים זה חלק מהשפה, חלק מהעולם הלשוני. שם פרטי מייצג את עולם הרגש, הרעיונות והרצונות של ההורה כלפי ילדיו. שם משפחה מייצג את העבר, את ההיסטוריה והמורשת, את המקום שממנו הגעת. כלומר, שם משפחה זה מאין באת, ושם פרטי זה לאן אתה הולך."

בתור הורים, הרגע הקסום הזה שבו אנחנו נותנים שם לילד חדש שהבאנו לעולם – הוא רגע רב משמעות שלתוכו אנחנו מזריקים את כל המטען הנפשי שלנו, את האישיות שלנו, את התקוות שלנו לעתיד. כילדים, אנחנו יכולים לבחור לאמץ את המטען הנפשי הזה ולשאת אותו בגאווה כחלק ממי שאנחנו – או להתנער ממנו, מה שבמקרים רבים מוביל אותנו גם לשנות את שמנו.

אולי העדות הטובה ביותר לאופן שבו שמות פרטיים מייצגים אותנו, הרעיונות והאידיאלים שלנו, בניגוד לשמות משפחה שמייצגים את ההיסטוריה שלנו – הם דווקא שמות אמצעיים. שמות אמצעיים, או שמות פרטיים שניים, הם תופעה שכיחה למדי: בדרך כלל הם מנציחים שמות של קרובי משפחה מדורות קודמים. בקרב הצוות שלנו, כאן ברשת עושים היסטוריה, ישנם לפחות שני אנשים שיש להם שמות פרטיים שניים. שניהם לא היו מוכנים, בשום פנים ואופן, שאספר על השם הנוסף שלהם בשידור. מדוע? כי הם לא אוהבים אותו. מכיוון שמדובר בשמות מהעבר, שמות מלפני מספר דורות, הם מרגישים שהשם האמצעי שלהם מיושן, מגוחך, ולא מייצג אותם ואת מי שהם. אין להם שום בעיה לחשוף את שם המשפחה שלהם, כמובן – שגם הוא, כמעט בכל המקרים, מיושן ונושא עימו ניחוחות גלותיים חזקים – אבל שם פרטי, זה משהו אחר. שם המשפחה מספר על אבותיך וההיסטוריה המשפחתית שלך, ואילו השם הפרטי שלנו הוא הרבה יותר אינטימי ומייצג את מי שאנחנו, או את מי שאנחנו רוצים להיות.

התנ"ך כמקור לשמות פרטיים

המאגר הטבעי לשמות פרטיים, גם אצל היהודים וגם אצל הנוצרים, הוא התנ"ך. חלק גדול, אולי אפילו רוב השמות הפרטיים בעולם הנוצרי הם ואריאציות על גיבורי התנ"ך, והדוגמאות רבות מספור: ג'ייקוב (יעקב), מייקל (מיכאל), נייט (נתנאל), ג'ונתן (יונתן) וכו' וכו'. גם בקרב היהודים בגולה בעבר – ובמידה רבה גם בחברה החרדית המודרנית – השמות הפרטיים הנפוצים ביותר היו השמות התנ"כיים הקלאסיים. כפי שמספר רוביק רוזנטל, התנ"ך הוא עדיין מקור ההשראה העיקרי לשמות פרטיים גם בחברה החילונית הישראלית המודרנית.

"[רוביק] התנ"ך הוא המקור המוביל לשמות פרטיים של יהודים בגולה, ובארץ ישראל החדשה, המודרנית, זו שקורצת לדוד מאמריקה. עדיין, לפחות חמישים אחוז מהשמות המובילים הם שמות מהתנ"ך. מה שמשתנה זה השמות עצמם."

רוצה לומר, המקור לשמות פרטיים בחברה החילונית הוא עדיין התנ"ך – אבל השמות עצמם הם לא אותם השמות התנ"כיים הקלאסיים שהיו נפוצים אז.

"[רוביק] בעבר היו השמות המסורתיים מהתנ"ך כמעט כולם, יש קצת מהתלמוד. המשנה לא עומדת בתחרות עם התנ"ך ואף פעם לא עמדה. קודם כל אברהם, יצחק ויעקב, משה, יוסף… אבל אלו שמות שסבלו מהציונות החדשה. אנחנו לא רוצים את השמות האלה. אנחנו רוצים שמות ישראליים. מאיפה אתה לוקח שמות ישראליים? אתה הולך לתנ"ך אבל לא הולך לאבות אברהם, יצחק ויעקב – אתה הולך לדרג ב', לכאורה. הבנים של יעקב. וכך בדור שלי כולם ראובן, שמעון, גד, דן, יהודה. שופטים – גדעון, יפתח, יש לא מעט. בקיצור, זה היה המאגר. כל מקום שהיית צועק 'דני' היה איזשהו דני. כבר התחילו שמות דרג ג' – אורי, למשל. כל מיני אנשים שהיו בני לוויה של דוד המלך, יועצים, גיבורים. אלה לאט לאט התחילו בתור חלופה לשמות בדור שלי שהפכו קצת להיות מיושנים. לא החזיקו הרבה זמן מעמד. אתה לא תמצא אותם במובילים כבר עשרות שנים. לא תמצא ראובנים ולא תמצא שמעונים.

לבנות הייתה בעיה יותר גדולה, כי בתנ"ך יש מעט מאד שמות נשים ושמות הנשים חלקן בלתי ניתנות למאכל אדם. לקרוא לילדה 'חלאה' – זה אגב בא מחלאים שזה תכשיטים – אבל מה לעשות יש לזה עוד פרוש. לקרוא לילדה 'מחלה' – הייתה ילדה ישראלית שקראו לה מחלה וההורים עשו את זה כי בתנ"ך זה קשור בתכשיטים. כל השנים היא חייתה בצל השם הנורא הזה שלה. השם חולדה היה נפוץ, היו ילדות שקראו להם חולדה. לעומת זאת היו שמות של בנות שתפסו עד היום מובילות מהתנ"ך – תמר, נועה, נעמי, נעמה, יעל."

גם בקרב הצוות של עושים היסטוריה יש רוב ברור לשמות תנ"כיים מדרג ב' וג', כפי שמכנה אותם רוביק, ושמות שנלקחו מהתנ"ך למרות שלא היו במקור שמות של אנשים: נתן פוזניאק, ניר סייג, חגי גולן, דניאל זיסמן, בעז סתוי ואסף בר שי. ובנוסף, איך לא, גם יותם שטיינמן, האיש שמאחורי 'עושים תנ"ך'.

מגוון השמות והכינויים בחברה הישראלית

פרט לקשר המובהק אל המסורת התנ"כית, קשר שאותו אנחנו חולקים כאמור עם עמים אחרים, מה עוד מאפיין את השמות הפרטיים שהחברה הישראלית מעניקה לילדיה? ובכן, מסתבר שיש כמה וכמה מאפיינים מובהקים שכאלה, וחלקם אפילו די ייחודיים לחברה שלנו. למשל, מגוון השמות הפרטיים.

"[רוביק] אחד הדברים שמאפיינים את החברה הישראלית הוא המגוון העצום של שמות פרטיים. אתה לא תמצא את זה, בתרבויות שאני מכיר. אתה מגיע לצרפת וקורא ז'אן! יענו לך ז'אן קלוד, ז'אן פייר וז'אן לוק. וגם התוספת שלהם מאד מצומצמת. חצי מדינה קוראים לה ג'ון וחצי מדינה קוראים לה ג'ק, באמריקה. גם אלה שמגיעים מרוסיה: בוריס, אלכס, מאיה ונינה. קבוצה מאד קטנה של שמות. הישראלים רוצים כל אחד להמציא את השם שלו."

בהקשר הזה ראוי לציין שעד לפני כשלוש מאות שנה, מגוון השמות הפרטיים בתרבויות האירופאיות היה אפילו עוד יותר מצומצם מכפי שהוא היום. בבריטניה, למשל, עד המאה ה-18 כשבעים אחוז מהגברים נקראו ג'ון, תומאס, רוברט, ריצ'ארד או וויליאם, ואצל הנשים המצב לא היה טוב בהרבה.

מאפיין מובהק נוסף של החברה הישראלית הוא החיבה לכינויים.

"[רוביק] החברה הישראלית היא חברה של כינויים. זה תמיד היה. יכול להיות שזה קצת נחלש בעשורים האחרונים, אני לא בטוח, צריך לבדוק את זה. אין ספק שדור הפלמ"ח והקמת המדינה – השם שלך היה הכינוי שלך. מעטים מאד הלכו עם השם שנתנו להם הוריהם ובצורה שצריך לומר אותו, התקנית.
זה מתחיל מהדברים הכי בסיסים: אברהם הוא אבי, אבל אבי יכול להיות גם אביעזר ועוד שמות. לרפאל תקרא רפי, לגבריאל גבי, לציפורה ציפי ולתמר תמי, וכדומה. זה נמשך בזה שאנחנו ממלעלים שמות – סימן ההיכר של שפת הדיבור הישראלית: יאיר, מנשה, דוד, אברם, משה, רובן, שמון. אם יש שם עם הברה אחת אז מוסיפים לו י' ואז הוא דני, גדי ורפי. זה נמשך – אתה שומע יניב, ירון.
אם אתה רואה ל' או ק' בסוף, זה אידיש וזה בא מהעיירה. מוישל'ה, ינקעל'ה, אברמל'ה, חנהל'ה, לאהל'ה. כנ"ל ק': שאלת על רוביק, יש גם שמוליק, איציק.
לוקחים שם ומקצרים אותו: ציפ. מויש. או השם הערבי, שהוא לאו דווקא לעדות המזרח: מוסא פלד שהיה אשכנזי. פואד המפורסם. אתה מכיר את הסיפור על פואד?
[נתן] לא.
[רוביק] שהוא היה מפקד של מבצע השתלטות על מקום של מחבלים. ראש הממשלה מתקשרת, גולדה. "מי מדבר?" "פואד." "אוי ואבוי, הערבים ניצחו!". [צוחקים]
וכמובן, השמות המיוחדים שנולדים לפעמים בצורה לגמרי מקרים. בוגי, בוז'י, בייגה, ביבי. שמות בלב הציבור המקומי. זה מספר את הסיפור של חברה ששונאת פורמליות. אני יכול להעיד שבמחקר שלי על שפת הצבא, שאלת התזה הייתה איך השפה משקפת את ההיררכיה הצבאית הישראלית. והתשובה היא שזו לא ממש היררכיה. יש מושג דיסטנס – אבל המושג החשוב באמת הוא שבירת דיסטנס. יש סיפור נהדר על שגריר ארה"ב בישראל בראשית שנות המדינה. משה שרת היה ראש הממשלה. השגריר טילגרף למשרד החוץ ואמר – אני יודע איך אומרים His Majesty בעברית: 'שמע, משה.' כי הוא שמע את הנהג פותח את הדלת לראש הממשלה: 'שמע, משה, אתה יודע מה שמעתי במזנון?…' אז הוא אמר, שמע משה זה כנראה הביטוי העליון של הוד מלכותו.
תרבות לא פורמלית. לדעתי זה מספר סיפור הרבה יותר עמוק. החברה היהודית\ישראלית היא חברה של קולקטיבים. גנאולוגיה של קבוצות. בתי אב, שבטים, קיבוצים, מושבים. זו מערכת שכל הזמן ששוברת מחיצות. כינויים זה אחד הכלים. לקרוא לבן אדם בכינוי שלו – אין לך מושג כמה פעמים אמרו לי, 'תשמע למה אתה חותם רוביק על הספרים שלך? זה לא מכובד.' ירון לונדון אמר לי – 'אתה כופה עלי אינטימיות.' אמרתי לו, תשמע, יכול להיות – זה השם שלי! ראובן זה לא השם שלי, נפרדתי ממנו."

ולבסוף – שמות קצרים.

"[רוביק] אנחנו אוהבים שמות קצרים. אנחנו אוהבים קיצור. כאשר יש שם ארוך מקצרים אותו: ירמיהו תמיד יהפוך לירי, ירחמיאל יהפוך לירח. לא שם נחמד. ישעיהו יהפוך לשייקה ויחזקאל לחזי. אנחנו תמיד נקצר."

יש הטוענים שהנטייה הישראלית לשמות קצרים היא סוג של מרד נגד הזהות היהודית הגלותית: שמות קצרים, מהירים וקוצניים – קצת כמו צבר. רוביק רוזנטל מצביע על מאפיין משותף לכל השמות האלה, ולעוד המון שמות שאתם ודאי מכירים.

"[רוביק] בדקתי מאות שמות מובילים בעברית, מאיזה עיצורים הם לקוחים. עלה באופן גורף שיש ארבע עיצורים שמופיעים שוב ושוב בשמות: האותיות ל', מ', נ' ור'. בקיצור למנ"ר. למה למנ"ר? כי הן אותיות עיצורי שטף…יש להן משהו מתגלגל כזה. לא שורק. לכן אתה תמצא המון שמות עם האותיות האלה. אמנון, דן, ארנון. הבנים שלי ארנון ויותם. נעם חנן… תמיד תמצא את אחד מהעיצורים האלה. תסתכל סביבך ותדגום שמות: אם תמצא שם שהאותיות אינן בו – הוא יישמע לך קצת שונים וזרים. צוף. זה גם קובע בבחירה של שמות."

ולבסוף, אם כבר אנחנו מדברים על שמות פרטיים, שווה להעיף מבט גם מעבר לחברה היהודית החילונית. מה קורה בעדות ודתות אחרות במדינה?

"[נתן] דיברנו על השמות שלנו. במדינה יש גם הרבה ערבים. מה השמות שם?
[רוביק] זה שונה בין מוסלמים, נוצרים ודרוזים. דרוזים יש נטייה לשמות ישראליים – אמיר בא'. לנוצרים הולכים לשמות נוצריים – תומאס, ג'ורג'. שמות אירופאים. אפשר לזהות ערבי נוצרי על פי שמו.
מוסלמים הולכים לפי המסורת המוסלמית: גם בנים וגם בנות אמורים להקרא על פי אחת מדמויות היסוד של האיסלאם. למוחמד היו 99 שמות. עבדאללה זה גם מוחמד: עבד אלוהים. מוחמד, אחמד, מחמוד – כל השמות האלה. אבל בראש ובראשונה מוחמד, השם הכי נפוץ בישראל: כל ילד שישי מוסלמי נקרא מוחמד. לכן אין ריבוי שמות שם, לא קיימת. לגבי בנות – פאטמה, עייה..דמויות מתוך המעגל המצומצם של מוחמד."

שמות פרטיים כדנ"א של החברה

בפרק הקודם ציינתי עובדה נוספת, והיא ששינויים במנהגי מתן השמות הם במקרים רבים תוצאה של תהליכים חברתיים ותרבותיים עמוקים. הדוגמה הקלאסית היא התעוררותה של הציונות אצל היהודים בשלהי המאה ה-19, שלוותה במגמה ברורה של 'עיברות' של שמות לועזיים. אבל העובדה ששמות משפחה עוברים כל כך הרבה שינויים ושיבושים במרוצת השנים מקשה על החוקרים שמנסים לעקוב אחר אותם תהליכים היסטוריים.

בניגוד לכאוס של שמות המשפחה, דווקא העובדה שיש מגוון מצומצם יחסית של שמות פרטיים, ושהשמות האלה נוטים שלא להשתנות לאורך מאות ואלפי שנים – היא זו שהופכת אותם לכלי מחקר יעיל מאד עבור ההיסטוריונים. זה קצת מזכיר את הדנ"א שלנו, שגם הוא לא השתנה באופן דרמטי במרוצת הדורות – וזו בדיוק הסיבה שהגנטיקאים יכולים להשוות את הדנ"א שלנו ושל הניאנדרטלים, למשל, לזהות את ההבדלים ביניהם ולהפיק מהם תובנות מעניינות. אילו הדנ"א שלנו ושל הניאנדרטליים היה שונה לחלוטין – ההשוואה הייתה כמעט בלתי אפשרית.

ניקח, כדוגמה, את השם אדולף. 'אדולף' הוא שם גרמני עתיק מאד שמגיע אלינו עוד מימי השבטים הגרמניים הברבריים באלף הראשון לספירה: מקורו בצירוף של Athal (אציל, בגרמנית קדומה) ו Wolf, זאב. 'אדולף' היה שם פרטי נפוץ למדי והחזיק מעמד במשך למעלה מאלף שנה עם מעט מאד שינויים, באופן יחסי – עד מלחמת העולם השניה. אחרי אדולף היטלר, השם 'אדולף' הפך כמעט בן לילה למוקצה: הורים לא נתנו אותו לילדיהם, ומי שכבר קראו לו אדולף – שינה את שמו, כמו למשל אדולף דאסלר (Dassler), מייסד חברת אדידס, שקיצור אותו ל Adi. גם שמות פרטיים שהיו נגזרות של 'אדולף', כמו אדולפו הצרפתי והאיטלקי – נכחדו כמעט לחלוטין. הנקודה היא שבגלל היציבות היחסית של השם 'אדולף' לאורך ההיסטוריה, קל לזהות את שינויים דרמטיים שהתחוללו בו ולהצביע על המאורע ההיסטורי שאחראי להם.

בשבעים שנות קיומה עברה מדינת ישראל כמה וכמה שינויים תרבותיים עמוקים, ואפשר למצוא סימנים מובהקים לשינויים האלה גם בשמות שלנו. למשל, האופוריה הכוחנית שאחרי מלחמת ששת הימים.

"[רוביק] כוח: און, עוז, איל, כפיר, ברק. היום קוראים לזה שמות של טייסים. ונורא מעניין באמת שהמון טייסים יש להם שמות כאלה!"

וכמעט באותו הזמן, חדרה לישראל השפעתה של התנועה ההיפית האמריקנית ואיתה גם החיבור לטבע.

"[רוביק] ישראלים מאד אוהבים שמות שקשורים בטבע. שמות של פרחים לבנות – נורית, כלנית, דליה ומה שאתה רוצה. גיא, כמובן."

שנות השמונים היו התקופה שבה החלה מדינת ישראלית להשיל מעליה את הקליפה הסוציאליסטית ולהפתח, מבחינה תרבותית, לעולם הרחב. הישראלים ראו יותר סדרות לועזיות בטלוויזיה וסרטים הוליוודיים במכשירי הוידיאו, טסו יותר לחוץ לארץ – והחלו לתת לילדים שלהם שמות שישמעו טוב גם מחוץ לישראל.

"[רוביק] שתי מגמות מרכזיות בשלושים השנים האחרונות זה שמות שילכו טוב בעולם – שרון, קרן, ונטלי ודורית ובן. יש אפילו כאלה שנשמעים בעברית כמו שון או ליאם. הבן של דן תורג'מן וענת עצמון קראו לו ליאם כי באותה התקופה ליאם ניסן היה כוכב קולנוע גדול, וקראו לו על שמו. יש ליאם בא' שזה מחו"ל ויש ליעם בע' שזה כאילו עברי. נטלי יכולה להיות נטע-לי, אבל אם היא תרצה לחיות בחו"ל יקראו לה נטלי."

שנות התשעים, תקופה של התעוררות של התרבות המזרחית בישראל אחרי שנים רבות בשוליים, הביאה עימה עליה בשמות תואמים כגון שירז, יסמין ועדן – שבמקרה או שלא במקרה, הם גם שמות בינלאומיים. בשנות האלפיים ראינו בחברה הישראלית רגישות הולכת וגוברת לנושא השיוויון בין המינים – וגם את התהליך הזה ראינו משתקף בשמות הפרטיים שניתנו לילדים.

"[רוביק] השני זה היוניסקס. שמות שזהים לזכר ונקבה. תופעה מאד גורפת כבר זמן רב מאד והולכת ומתעצמת. בדרך כלל שם של בן שבנות מאמצות אותו, ודי נדיר שלהפך. היה בעבר ניסיון לקחת שמות גבריים ולנקב אותם. ראובנה, יוספה, שמעונה, ביאליקה. הייתה ארלזורה על שם ארלוזרוב. לא יאמן אילו שמות נתנו לבנות."

סיכום

אם כן, השורה התחתונה היא שלמרות שעל פניו שמות פרטיים נדמים לנו הרבה פחות מעניינים ומסקרנים משמות משפחה – הסיפור שהם מסתירים מאחוריהם הוא סיפור הרבה יותר עמוק ומשמעותי.

"[רוביק] למה שם פרטי יותר משמעותי? כי בניגוד לשם משפחה שקיבלנו אותו בירושה, והוא לא מספר לנו הרבה על עצמנו – השם הפרטי הוא אנחנו. הוא ההורים שלנו בהתחלה – הם השקיעו בו את הידע והציפיות שלהם, את הטעם שלהם, ולפעמים דפקו לנו את החיים בגלל שהתעקשו על השם – והוא אחר כך אנחנו הולכים איתו כל חיינו. אנחנו מחליפים שם, לפעמים, אבל זה מהלך שאדם עושה כמרד נגד השם שהוריו נתנו לו."

אם הסיפורים שמאחורי שמות המשפחה שלנו הם כמעט תמיד סיפורים אנקדוטליים, לעיתים משעשעים ולרוב מומצאים – דווקא הגיוון המצומצם יותר של השמות הפרטיים והיציבות שלהם לאורך הדורות הם אלה שמאפשרים לנו להשתמש בהם כמעין משקפת אל תהליכים חברתיים והיסטורים עמוקים.

"[רוביק] השמות הפרטיים הם הסיפור האמיתי של החברה הישראלית."

You may also like...

3 Responses

  1. זיו אומן הגיב:

    מאוד מעניין, אבל נראה שפספסתם את הױברה בה יש את הגיוון הגדול ביותר בשמות: כיפה סרוגה ומתנחלים.
    לא היתה שום התיחסות לשמות כגון אוניאסף, מהללאל, באר מרום ועוד…
    (זו לא ההתיחסות לשמות ספציפים שחסרה לי, אלא לתופעה)

  2. Becky Ezra הגיב:

    עוד רובריקה זה שמות מלאכים.
    מאד מענין, תודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.