[עושים היסטוריה] 255: חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים – חלק ב'

טנק ישראלי במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן - הפודקאסט עושים היסטוריה עם רן לוי
הורד את הקובץ (mp3)
בתום שני ימי קרבות קשים ואכזריים, היו לוחמי חטיבה 188 מוכים וחבולים: הטנקים הסורים פרצו את קווי המגננה בדרום רמת הגולן ושעטו אל עבר הכנרת. בצפון הרמה עמדו הכוחות הישראלים תחת מתקפת טילי נ"ט מצד כוחות קומנדו סורים. שני טנקים מהפלוגה של אבנר לנדאו נפגעו והקשר עימם אבד, והכוח של שי קנטור שיצא לחלץ אותם – נפל קורבן למארב נ"ט.
משתתפים בפרק: שי קנטור, אבנר לנדאו, צביקה רק ואבירם ברקאי.
לחלקו הקודם של הפרק, ולחלק ג' ואחרון.
תודה ענקית לנתן פוזניאק על הסיוע בהכנת הפרק.
האזנה נעימה,
רן.

תמונה ראשית מאת: Henri Bureau.Sygma/CORBIS


דף הבית של הפודקאסט
הרשמה לפודקאסט:
דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת


תמלול הפרק: חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים, חלק ב'

כתב: רן לוי

לחלקו הקודם של הפרק

יום שני, השמיני באוקטובר, 1973. רמת הגולן.

"[שי] [הסורים] שפכו לאזור הזה כמויות בלתי הגיוניות של טנקים. אני קורא לזה צונאמי. גל אדיר שבא מולך, כמויות אדירות של שריון, ונושאי גייסות וארטילריה."

שי קנטור הוא מדריך טנקים בסדיר, וכעת נהג טנק בגדוד 71 – גדוד שהוקם בחופזה יומיים לפני המלחמה וכעת היה חלק מכוחות הבלימה בגזרה הצפונית של רמת הגולן, תחת פיקודה של חטיבה 7. בעוד שי וחבריו נאבקים במאות הטנקים הסורים הדוהרים לתוך הרמה, המצב בגזרה הדרומית הולך ונעשה נואש יותר משעה לשעה.

"[אבירם] ובגזרה הדרומית של בן שוהם החלו במהלך הלילה להיות חדירות פנימה, והחדירות הלכו וגדלו וגדלו, והסורים כבר אוטוטו, בחלק מהמקומות, היו כמעט במבואות הצירים שיורדים לכנרת."

מי שנשאה בעיקר העול של בלימת הכוחות הסורים בשעות הראשונות של המלחמה הייתה חטיבה 188, חטיבת שריון סדירה. ביום ראשון בצהריים, היום השני למלחמה, במהלך הניסיון למנוע את נפילתו של בסיס נפח, המפקדה הראשית של רמת הגולן, לידי הסורים – ספגה החטיבה מהלומה קשה.

"[אבירם] הטנקים של המח"ט והסמח"ט חוטפים פגיעות ישירות. בטנק המח"ט נהרג המח"ט אל"מ יצחק בן שוהם וקצין האג"ם רס"ן בני קצין, ובטנק הסמח"ט נהרג הסמח"ט דוד ישראלי ומילואמניק, קצין בשם יואב ברקאי מקיבוץ עין חרוד. זו מכה נוראית."

ביום ראשון בערב מתקבלת ההחלטה הקשה להסיג לאחור את גדוד 53 של חטיבה 188 – או ליתר דיוק, מה שנותר ממנו.

"[אבירם] הם יורדים למטה, והם שבורים. הם באמת מוכים ושבורים ומבחינתם הם לא עמדו במשימה. נכשלו. נכשלו!".

מלחמת ששת הימים: הבריון הזחוח

"[אבירם] אני אבירם ברקאי. אם אמא שלי, ז"ל, הייתה שומעת היא הייתה אומרת 'ברקאי' על משקל 'חקלאי'. בכל אופן, אני חגגתי במאי האחרון 65. הייתי מפקד מחלקת טנקים צעיר בגדוד 71, גדוד שהוקם בחופזה ביום שישי והסתפח לחטיבה 7 שלחמה ברמת הגולן גם היא. נפצעתי ביום הקרבות השני, יום ראשון השבעה באוקטובר, על רכס החרמונית בצפון הרמה. פוניתי, עברתי טיפול וגם שיקום מסויים כי יד שמאל שלי קצת הייתה לא בסדר. אחר כך מצאתי את עצמי מקים מחלקת טנקים בג'וליס, עובר את התעלה ומצטרף ל swipe האחרון של השריון עד העיר סואץ, כולל. הייתי סמ"פ בקורס מפקדי טנקים, ועברתי לרמת הגולן לחטיבה 188, וגם שם הייתי סמ"פ."

אבירם ברקאי - הפודקאסט עושים היסטוריה עם רן לוי

אבירם ברקאי, מחבר 'על בלימה' (ויקיפדיה)

ב-2009 יצא לאור ספרו של אבירם ברקאי, 'על בלימה', המספר את קורותיה של חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים. אנחנו עוד נרחיב בהמשך על הנסיבות יוצאות הדופן שבהן יצא הספר הזה לאור. כעת, הבה ניתן לאבירם להסביר, מנקודת ראותו, את הגורמים שהביאו להפתעה הגדולה של מלחמת יום הכיפורים.

"[אבירם] צריך להבין את נקודת הפתיחה. נקודת הפתיחה הייתה שבחמישה ביוני, 1967, לפני שפרצה מלחמת ששת הימים, הייתה לנו מדינה בחרדה. חרדה אמיתית. הייתה כאן תחושה שמישהו הולך לעשות לנו את השואה הנוספת. הכשירו גנים ציבורים [כבתי קברות] – דיברו על שלושים עד ארבעים אלף מקומות להרוגים. באמת, תחשוב – שלוש מדינות שמתעצמות מאד, עסקאות נשק ענקיות ודברים אחרים, שמבחינתן היה להן את הנכבה, האסון של 48', פאשלה גדולה – והם באים לנקות את האסון שקרה אז לפלשתינאים ולהם, שכולם הושפלו בשדה המערכה. זה הזמן! יום אחד יחזירו לנו על מה שהיה. והנה התחושה היא שעכשיו זה קורה. זה הולך ליפול עלינו.

אבל אז הגיעו, וזו היסטוריה מוכרת מאד, שישה ימים בחודש יוני. ובאחד עשר ביוני 1967, כשתושבי מדינת היהודים פקחו את עיניהם, התחושה הייתה – ואני בלי כיפה – אני לא אקרא לזה משיחית, אבל תחושה של נס גדול. דתיים וחילוניים יחד! מה, אנחנו לא אומרים 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה'? והנה הכותל והנה ירושלים שחוברה לה יחדיו… וכששאלנו את עצמנו מי אחראי לנס הגדול הזה, מי הוציא אותנו מהמצוקה הקיומית אל הנס הגדול והבלתי נתפס, התשובה הייתה ברורה: המציאים, הגנרלים.
והתחיל כאן פסטיבל שרק מי שחי באותם ימים יכול לזכור אותו. היו ספרי ניצחון, מאמרי ניצחון, בולים, היית נכנס למסעדות והתמונות שלהם היו על הקירות. היו צלחות עם תמונות של דיין וכן הלאה. היו מחזיקי מפתחות עם תמונות של דיין. היו סטיקרים, מדבקות לאלבומים לילדים – יש לך את שייקה גביש? לא, יש לי את דוד אלעזר…דוגמניות באירופה הלכו עם רטיה על העין! באיטליה בעיקר. צריך להבין, זה היה פסטיבל הערצה. היום קוראים לזה 'סלבים' – אף אחד מהם לא מתקרב. תראה לי סלב אחד שעושים לו צלחות…אלו היו דברים בלתי נתפסים.

לדעתי, שני הספרים הכי טובים שנכתבו אחרי 67' – היו ספרים מצויינים אחרים, חס וחלילה שמישהו לא ייפגע – אבל שני הספרים הכי טובים היו 'שיח לוחמים' ו'חשופים בצריח'. את 'חשופים בצריח' כתב שבתאי טבת. 'חשופים בצריח' מספק בעיקר – לא רק, אבל בעיקר – על קורותיה של חטיבת השריון 7 בסיני. מכיוון שכך, באופן טבעי, מפקד החטיבה שמואל גורודיש הפך לגיבור הספר. הוא, והמפקד שמעליו – מפקד גייסות השריון ישראל טל (טליק). הם שני הגיבורים. וכשאתה מעלעל בין דפי הספר מסתבר לך שהנשניים האלה ראויים לכל הערצה: הם אמיצים, נחושים, חותרים למגע, מקצוענים, יש להם דבקות במטרה.

אבל כשאתה מעלעל טוב אתה מגלה עוד דבר נוסף: שהשניים האלה היו דיקטטורים שלא איפשרו מחשבה יוצרת וסיעור מוחות אמיתי לידם. אנשים פחדו להביע את דעתם. אני אומר לך, ראיינתי הרבה מאד אנשים שאמרו לי – 'אתה יודע מה היינו חושבים כשהיינו באים לישיבות עם גורודיש?' או דמויי גורודיש, כי כולם התחילו להתנהג כמוהו! חשבו אולי זה הדפוס הנכון שאולי יכתבו גם עלינו ספר יום אחד. אני אמור את כמובן בחצי בדיחות הדעת, אבל… גורודיש כמשל, היו מגיעים אליו לישיבות ואמרו לי 'היינו חושבים רק על דבר אחד: מה הוא רוצה לשמוע מאיתנו'. אמרתי – 'אתם לא רצינים?…' אמרו לי 'כן. כי אחרת היה מלבין את פנינו, צועק, גוער, עושה את זה גם לפני החיילים שלנו לפעמים.' עזוב, לא נכנס עכשיו לסיפורי גורודיש. זה נורא ואיום כל הדברים שהיו כאן. זה חלחל הלאה. זה גם חצה חיילות: זה לא רק שהמפקדים בשריון לא כל כך איפשרו לדבר, זה חלחל לכל המקומות.

ועם ישראל, אנחנו גדלנו למצב שאנחנו בריונים, אנחנו זחוחים, אנחנו חזקים, אנחנו לא סופרים את האויב ממטר, כי תראה מה קרה פה בששת הימים: הבסנו אותו, השפלנו אותו וכן הלאה וכן הלאה. גדל כאן דור של מפקדים שלא איפשר לצבא לצמוח כמו שצריך, כי צמיחה היא מתוך סיעור מוחות. היא לא מתוך חשיבת יחד. ומה שעשו המפקדים, גרמו לחשיבת יחד.

כל הדברים האלה יחד, קח צבא מאד בטוח בעצמו, מאד זחוח. משה דיין אומר – 'הלוחם הערבי הוא כמו להקת ציפורים על גג פח: אבן אחת כולם בורחים'. ברלב, איש יקר מאד, אומר בסיום אחד התרגילים, אמר לו הרמטכ"ל שהתרגיל לא היה בדיוק כך וכך…אז הוא מסתכל ובטון המאד שקט שלו אומר: 'חברה, בסך הכל מדובר בערבושים.' אם רצית את הבסיס להבין מה קרה [ביום כיפור] אז מדינת ישראל זחוחה, שחצנית, יהירה, בוטחת בכוחה, שלא באמת מתקדמת, לא קונה ציוד ראיית לילה וציוד אחר מתקדם – כי הערבים זה כמו להקה של ציפורים על גג של פח, ובכלל אם תהיה מלחמה, המודיעין אומר, לא תהיה לפני שנת 75', מה שנקרא "הקונספציה המודיעינית". ולכן צריך להבין מה קרה לנו ב-13:55, הפתעה שמוצאת את מדינת ישראל קודם כל בעמדה שישראל היא הבריון. לפני זה ישראל לא הייתה הבריון, הבריון שמסתובב בשכונה וכולם נסים מפניו. הבריון הופתע! הבריון הופתע!'"

רמזים מקדימים

הפתעה הייתה – אבל היו גם רמזים מקדימים.

"[אבנר] שמי אבנר לנדאו. ב-1973 הייתי מפקד פלוגה ב' בגדוד 53 בחטיבה 188."

בימים שלפני המלחמה הוצבה הפלוגה של אבנר בגזרה הצפונית של רמת הגולן. יום אחד, מספר אבנר, הגיע לביקור במוצב לא אחר מאשר נשיא המדינה.

"[אבנר] במהלך חודש יולי, 1973, כשהפלוגה שלי הייתה ברמת הגולן, הכל שליו, הכל פסטורלי. מגיע לבקר בפיקוד הצפון נשיא המדינה אפריים קציר. הוא מגיע בהליקופטר, והנשיא יורד מהליקופטר ואיתו כמובן הצמרת של צה"ל – דדו, חופי אלוף הפיקוד, מפקדי האוגדות, בן שוהם מפקד החטיבה, יוסי בן חנן מפקד הגדוד. אני עם החיילים שלי. הנשיא מסתכל, נוגע לי בכתף – אבנר, קוראים לך, נכון? תגיד לי אבנר. כאן אני מסתכל על כל הסורים, כמה טנקים סורים יש בקו. אני אומר לו, הנשיא בקו הראשון יש כאלה טנקים, ומאחור יש עוד טנקים."

זוכרים בסרט 'גבעת חלפון אינה עונה' של שלישיית הגשש החיוור, את הסצינה המיתולוגית שבה הקצין הבכיר מגיע לגבעת חלפון ושואל את סרג'יו קונסטנזה מה הוא עושה אם המצרים מתקרבים אל המוצב, וסרג'יו עונה לו שהוא לא מבין איזה אינטרס יש למצרים לבוא לפה בחום הזה? הנה גרסת המציאות של הסיפור הזה, והיא הרבה פחות משעשעת.

"[אבנר] ואז הוא אומר, תגיד אבנר, עכשיו הסורים מניעים מנועים ואלף טנקים מתקרבים לכיוון שלך. מה אתה עושה? ואני עם חטא היוהרה, אומר לנשיא – הטנקים שלי עולים לעמדות ואנחנו מטווחים של 3000-4000 מתחילים להשמיד את הטנקים הסורים ואני מודיע בקשר למג"ד הסורים תקפו. הוא אומר לי, אוקי – יפה, כמה פגזים יש לך בטנק? אני אומר בסביבות 75 פגזים בטנק, כפול עשרה טנקים, 750. האם אתה יכול להשמיד בכל פגז טנק? אני אומר לו כל פגז רביעי או חמישי בטווחים האלה, אולי אני אשיג מטרה. אז הוא אומר לי אבל הם ממשיכים להתקרב! אני אומר לו כל הגדוד בא. ואז הנשיא שואל תגיד, מה זאת אומרת כל הגדוד. כמה טנקים מצטרפים? אני אומר אני 11 טנקים, הם עוד 25 טנקים ואז אנחנו עם גדוד טנקים! זה כבר משהו אחר.
ואז הנשיא אומר, תראה דדו, אבנר, לי זה לא מסתדר במתמטיקה, שאלף טנקים במשך שעתיים לא יצליחו להגיע לרמת הגולן. כך הוא אומר. במתמטיקה זה לא עובד.
[נתן] הוא היה מדען. אמנם לא מתמטיקאי, אבל…
[אבנר] נכון."

האמת העגומה היא שלא היית צריך להיות ביופיזיקאי מצטיין ונשיא כדי להבין לאן נושבת הרוח. גם רב"טית מחיל המודיעין קראה את התמונה לאשורה.

"[אבנר] יש לי עד היום את התרמיל של המ"פ. ושם יש לי שקף מודיעין אויב שקיבלתי משרטטת חיל המודיעין שהייתה בחטיבה 188. היא קוראת ביום חמישי, יומיים לפני המלחמה, ואומרת לי – אבנר יש לי כאן שקף אויב, תסתכל עליו. היא אומרת לי תראה אבנר אני לא מבינה במלחמות. תהיה מלחמה? אני אומר לה אין שום סיכוי. היא אומרת לי אני רק שרטטת, אבל כשלימדו אותי לשרטט אמרו לי תראי, אם יהיה כאן בקו ראשון בקמ הראשונים שמונים עמדות, ובקו השני שלוש מאות עמדות ובקו השלישי עמדות לטילים ולארטילריה ולטנקים – תראה אבנר, אם הדיביזיות יתקרבו הן כל כך קרובות אלינו. לימדו אותי שזו תהיה מלחמה. אבל אם אתה אומר אז אולי אתה צודק.
נפגשו אחרי המלחמה, והיא באה לבקר אותי בבית החולים. כשנפצעתי בקרב של שאמס היא באה לבקר אותי. ישבה על המיטה שלי ושנינו בכינו."

"הם לא בורחים!.."

בחזרה ליום שבת, השישה באוקטובר. סרן צביקה רק היה מ"פ פלוגה א' בגדוד 53 של חטיבה 188 – למעשה, המ"פ הבכיר והותיק מבין מפקדי הפלוגות של החטיבה. כפי שסיפרתי בפרק הקודם, רוב רובו של גדוד 53 היה פרוס, בימים שלפני המלחמה, בגזרה הדרומית של רמת הגולן – אבל מכיוון שחטיבה 188 תפסה את כל קו הגבול של הרמה, הפלוגה של צביקה – וגם הפלוגה של אבנר לנדאו – היו מוצבות דווקא בגזרה הצפונית.

"[צביקה] בעשרה לשתיים, אני לא אשכח את זה… הרעשה ארטילרית בלתי רגילה. הרעשה במרחק של מטרים מהטנקים. ומטוסים באוויר! מטוסים שלהם באוויר יורדים עלינו, עם הארטילריה… אמרתי, וואלה, זה יום קרב? מה זה הדבר הזה! אני לוקח את המשקפת ומסתכל מזרחה, חשכו עיני: טנקים בשדרות מסע כמו ביום העצמאות. נעים עם טנקי גישור בראשם כדי לגשר על תעלת הנ"ט שהקמנו. אותה תעלה שהייתה…תעלה, תעלונת. מטוסים שלנו עולים למעלה ונופלים! נופלים! אתה מסתכל למעלה, בום – חוטף נ"מ."

"[אבנר] איך שאנחנו מתקרבים לקו, פתאום אנחנו רואים עננים של אבק מתקרבים מכיוון מזרח, וכשאנחנו רואים את זה אנחנו רואים ממש טנקים מתקרבים. אנחנו עוצרים, יורים, חלק מאלה שפוגעים צועקים 'שמפניה, שמפניה', כי היה נהוג שכל מי שמוריד טנק סורי מקבל בסיומו של יום הקרב שמפניה.
אנחנו עדיין בהליך של יום קרב. רק כשאני מגיע ל-105 ויורד בתוך הואדי, אני עובר בתוך שדרה של גדוד טנקים סורי, שעשרה מהם עברו את תעלת הנ"ט שמימיני שאמורה לעצור את הסורים. עוד עשרים טנקים עדיין לא עברו. אני עובר בתוך שדרת הטנקים הסורית, רץ מהר לכיוון צפון לעוד מאתיים מטר לעמדות , משליך רימונים ויורה מתת מקלע שהיה על הטנק, ונכנס לעמדות. וכשאני מגיע לעמדות אני מודיע לפלוגה מה שקורה ואנחנו משמידים את כל גדוד הטנקים."

"[צביקה] אני נותן להם להתקרב עד 800-900 מטר, שזה הטווח הקרבי שכל פגז שאתה יורה פוגע בטנק, כי מארבעה-שלושה קילומטרים אתה לא פוגע. ב[מרחק של] 800-900 מטרים אני נותן פקודה: "תחנות אס," אני הייתי פלוגה א' – "תחנות אס כאן אס, אני יורה פגז ראשון לתת את המטרות – אש!" יורים כל הטנקים, פוגעים בטנקים שלהם. זה טווחים קצרים. אני בוגר ששת הימים. להבדיל מששת הימים, הם לא ברחו! הייתי אז במצרים, הם ברחו. [עכשיו] הם לא בורחים! טנקים נפגעים, עוברים את הטנק הפגוע וממשיכים הלאה. עוד פעם פוגעים, עוד פעם מתקרבים."

כל הזמן הזה, מאז פרוץ הקרבות בצהריים, אבנר וצביקה משוכנעים עדיין שהם נמצאים במהלכו של יום קרב – אמנם יום קרב סוער למדי, אבל בכל זאת אירוע מקומי ונקודתי שודאי יסתיים בקרוב.

"[אבנר] ואז אני רואה רדיו טרנסיסטור שהיה של המט"ק השני שהיה שם. אני פותח אותו ואז אני שומע את גולדה אומרת שפרצה מלחמת יום כיפור."

""[צביקה] היה לי טרנזיסטור בטנק. בסביבות שש-שבע בערב הדלקתי אותו ואני שומע מקול ישראל, שיש גם במצרים מלחמה!"

"[אבנר] זאת אומרת, אנחנו נמצאים בקרב כבר שעתיים וחצי, ורק ברגע זה אנחנו מבינים שזאת מלחמה."

"[צביקה] תבין, מ"פ בחזית, לא יודע שיש מלחמה כוללת נגד מצרים וסוריה. רק מה שאני רואה דרך העיניים שלי, ונלחם מול עשרות טנקים, ולא יודע שיש מלחמה כוללת. רק בשבע-שמונה בערב, דרך הטרנזיסטור, הבנתי שזה לא יום קרב."

פלישת הכוחות הסורים והמצרים בשישה באוקטובר 1973 לא הייתה ההפתעה היחידה שתפסה את צה"ל עם המכנסיים למטה.

הסאגר וה-RPG

הטנקים הראשונים הופיעו כבר במלחמת העולם הראשונה, אבל רק במלחמת העולם השניה החלו להוכיח את עצמם כגורם המשפיע – ואולי המכריע – בשדה הקרב. הטנקים המשוריינים היו עמידים בפני כדורי מקלעים ורימונים, ולכן החלו הצדדים הלוחמים לצייד את החיילים שלהם ברקטות נגד-טנקים כדוגמת ה'בזוקה' האמריקנית וה'פאנצרפאוס' הגרמני. רקטות הנ"ט היו מסוגלות לחדור את השריון העבה של הטנק – אבל היה להן חיסרון ברור: טווח הפעולה שלהן היה קצר יחסית, וכדי להשמיד טנק היה על החייל היורה להתקרב מאד אל המטרה שלו ובכך לסכן את עצמו.

בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה פותחו מספר כלי נ"ט בעלי טווח פעולה גדול יותר. מהצד הסובייטי, הבולטים והמוצלחים מביניהם היו שניים: ה- RPG-7, מטול רקטות שטווח הפעולה שלו היה 500 מטרים, והסאגר (Sagger) – טיל מונחה לטווחים של עד שלושה קילומטרים. המאפיין הבולט של שני כלי הנשק האלה היה הפשטות שלהם: אם בעבר טילים ארוכי טווח שכאלה שוגרו לרוב מכלי רכב, הרי שאת ה-RPG יכל לשאת ולירות חייל בודד. את הסאגר הפעילו שלושה חיילים בלבד – שניים שנשאו את הטילים, ואחד שירה אותו וניווט אותו אל המטרה באמצעות ג'ויסטיק ומשקפת מגדילה.

טיל נגד-טנקים סאגר לצד מזוודת השיגור - הפודקאסט עושים היסטוריה עם רן לוי

טיל נגד-טנקים סאגר לצד מזוודת השיגור (ויקיפדיה)

הסאגר וה-RPG כבר הופעלו בהצלחה נגד טנקים במלחמת וויאטנם בשלהי שנות השישים, ואפילו נורו מספר פעמים על ידי הסורים ברמת הגולן נגד כוחות ישראליים – אבל כפי שמסביר אבירם ברקאי, העובדות האלה לא הספיקו כדי לעורר דאגה בקרב קציני השריון הישראליים.

"[אבירם] בו נאמר כך. אשגר טכני, מפרט טכני, חוברות – המודיעין הוציא כבר ב-70' על טיל הסאגר. אבל אתה צריך להבין שיש הבדל גדול בין להוציא חוברת מבחינת שגר ושכח, ובין להוציא חוברת ולראות שמי שמקבל אותה מבין את המשמעויות שלה. הוציאו חוברת – אבל אף אחד לא שם דגלי אזהרה ואמר – ח'ברה, תשימו לב, טיל חדש, עם יכולת חדירות שריון יותר טובה, ודיוק יותר גדול וטווח יותר גדול. את זה לא עשו. אם אני אומר את זה עם סימן קריאה, סימן שבדקתי. לא עשו.
לא רק שלא עשו את זה כמו שצריך, המודיעין הישראלי ידע ששיטת הלחימה – של המצרים בעיקר – השתנתה. הם הבינו שהם לא יכולים להתמודד עם מטוסי חיל האוויר בשמיים בקרבות אוויר ולכן הם הציפו [את שדה הקרב] בסוללות נ"מ. הם גם הבינו שהם לא יכולים להתמודד עם התמרון והמקצוענות של השריון הישראלי, בהכללה, ולכן אמרו: אם אי אפשר להלחם טנק מול טנק, נציף את שדה המערכה בנ"ט, וניתן לשריון הישראלי להתנפץ על מערכי ה'דוקרנים', כפי שהם קראו לזה. מערכים רוויים בנ"ט מכל הסוגים: אם זה RPG, הטיל האישי, ואם זה סאגר שאותו מפעילים חוליה של שלושה. אוקי? את זה לא אמרו. לא אמרו! וידעו. הטיל הזה כבר נתקלו בו ברמת הגולן. עוד פעם, הקטע של הזחיחות הזו. יכול להיות שגם מח"טים של השריון [אחראים]: אני לא מוריד את האחריות מהצד האג"מי. כמח"ט, תקרא, משהו לא ברור לך, תשאל..אבל בזחיחות הכללית, נדרוס אותם, נעבור אותם!…

בגזרה הסורית היו פחות, אגב. מזל גדול. אבל המצרים?…אני לא יודע אם אתה יודע: 63% מכח השריון הסדיר של צה"ל בשבע בבוקר ביום ראשון בגזרת סיני, הושמד. 63%, אתה מבין על מה אני מדבר? תעשה את הכפולות. מתוך 260 טנקים בערך, 63% לא קיימים. הם הושמדו מטילים. דרך אגב, לאו דווקא סאגרים – אולי יותר RPG. אבל זה לא משנה. איש לא נתן על טילי ה"נט את הדעת, אף אחד לא אימן ולא הכין כמו שצריך. הייתה תרגולת שנקראה 'צוות בזוקה אש'. מה זה 'צוות בזוקה אש'? יש לך כמה חביות בצד הדרך. אז אתה רואה את המטרות, הן לא מסתתרות והן גם לא משיבות אש. מה שהסתבר במלחמה זה שא', אתה לא רואה [את החוליות], וב' – הן יורות עליך ממרחקים ארוכים מאד. בהתחלה לא הבינו מה זה הכדור האדום הזה שרץ מולם. להיסטוריון אסור להגיד אם ואילו, אבל בכל אופן – אם הסורים היו מציפים את רמת הגולן בנ"ט כמו שהמצרים עשו, טוב זה לא היה עושה."

חייל יורה RPG-7 - הפודקאסט עושים היסטוריה עם רן לוי

חייל יורה RPG-7 (ויקיפדיה)

כפי שציין אבירם, את עיקר ההפתעת טילי הנ"ט ספגו כוחות השריון בסיני – אבל גם ברמה החלו הכוחות המגנים לטעום מנחת זרועו של כלי הנשק החדש. צביקה רק.

"[צביקה] ואז חלק מהם הגיע לתעלת הגישור והחלו להכנס פנימה. ואז הסגן שלי אומר לי – 'צביקה, הם חודרים פה!' הלכתי עם הטנק לתגבר אותו. בדרך, בתוך קונייטרה, חטפתי RPG. זה היה מיועד אלי: המפקדים, היינו עם הראש בחוץ. למזלי…לרועץ…הטען קשר שלי, זוארץ ז"ל, בחור חזק וקטן, הוא היה מוציא את התרמילים החוצה דרך הפתח של הטען קשר. ירינו המון פגזים, ואז באחת הפעמים שהוא הוציא את התרמילים החוצה – הוא הוציא את הראש החוצה וה RPG שהיה מיועד אלי פגע בו.
הטנק קיבל זעזוע. אני רואה את עצמי כולי בדם, ובדברים נוספים שלא נעים לדבר עליהם. אני מסתכל למטה ורואה את זוארץ הרוג. התותחן והנהג נכנסו לשוק. אני מוריד את הטנק אחורה, מבקש עזרה מהתאג"ד להוציא את זוארץ החוצה, אבל הטנק כבר לא היה שמיש. לקחתי טנק אחר והמשכתי להלחם."

אבנר לנדאו מסרב פקודה

אבנר לנדאו.

"[אבנר] בלילה השלישי אנחנו מקבלים ידיעות שיחידות קומנדו סורי מסתובבות בשטח ומנסות לארוב ולתקוף חניוני טנקים. אנחנו מוכנים לכל דבר. החניון לילה קצת יותר צפוף כדי שתהיה לי שליטה על הטנקים. לקראת שלוש בלילה, יגאל רובינשטיין שנהרג מאוחר יותר צועק לי מהטנק השני, המ"פ אני שומע קולות בערבית. ז"א הם נמצאים על ידינו, על הסוללה של תעלת הנ"ט!
יגאל פותח באש, בתרגולת של חיקוי המפקד כולם פותחים באש, לא צריך להגיד כלום. כולם פותחים באש מקלעים, רימונים, שתי דקות או שלוש דקות – אש תופת לכל הכיוונים! ברגע שזה נגמר אני רואה שנורים עלינו פגזי RPG, על כל הטנקים. ואז אני מודיע לכולם נתק מגע, נוע אחרי.
כל הטנקים מתחילים לנסוע אחרי, חשיכה מוחלטת אבל אתה רואה את הניצנוצים של הטנקים הנוסעים. אני בקשר שואל, 1 שומע, 2 שומע…ואז מתברר לי ששני טנקים לא עונים בקשר. אני עם חמישה טנקים ניתקתי מגע ושני טנקים לא עונים לי בקשר.
ואז אתה כמפקד נמצא בדילמה. איך לפעול כאן? לחלץ אותם או לחכות ליותר מאוחר. אני מקבל החלטה לחלץ יותר מאוחר. אני נכנס לחניון ומודיע לראטס המגד מה שקרה, וראטס אומר לי סע מהר לחלץ את הפצועים. אני בקול מאד שליו, קו ובטוח אומר לו ראטס, אני אחכה עוד חצי שעה לשחר ורק אז אני אסע. השטח רווי בחיילי קומנדו סורי. יש חילופי דברים מאד מאד קשים וראטס צועק בקשר ואני אומר לו אני אמתין עם זה עד השחר. ואז אני שומע את ראטס מודיע לסמג"ד של 11, סע עם שלושת הטנקים שלך לחלץ את שני הטנקים שלנו.
[נתן] סירבת פקודה?
[אבירם] נכון, אני בעצם מסרב פקודה בקרב נוכח פני אויב. זו בדיוק האמירה שעשיתי."

משולם רטס, מג"ד 71, מבין שאבנר לא מתכוון לסכן את הכוח שלו בחילוץ לילי תחת אש וללא אמצעי ראיית לילה. נאמן לעקרון שלא משאירים פצועים בשטח, רטס מחליט להטיל את משימת חילוץ שני הטנקים על הסמג"ד שלו, גדעון ויילר. ויילר יוצא לדרך בראש כוח של שלושה טנקים. שי קנטור הוא, כזכור, נהג טנק הסמג"ד.

"[שי] ואז בשלב מסוים גדעון אמר לנו שאנחנו צריכים לנסוע לטובת מבצע חילוץ, כי יש שניים-שלושה טנקים של כוח מסוים שבגלל איזו בעיה לא יודעים מה עלה בגורלם והמג"ד החליט שאנחנו ניסע [לבדוק] אם יש אפשרות לחלץ אותם ולעזור להם. אנחנו היינו, כפי שאמרתי, באזור [הר] חרמונית. אנחנו נוסעים למטה, לכיוון קיבוץ אל-רום, שבו היה רוב הנושא הלוגיסטי של חטיבה 7. נענו מקיבוץ אל-רום לאורך הכביש לישוב דרוזי בשם בוקעתה. כל הדרך גדעון מספר לנו על הקומנדו הסורי, שהגיע לשטח עם מסוקים והיה מצוייד בטילי נ"ט מסוג RPG. גדעון מספר לנו שזה איום חדש אבל מאד מאד משמעותי ואכזרי שגורם לנו להרבה מאד אבידות, ויכול להיות שזה מה שקרה לאותם טנקים שנפגעו ולא עונים בקשר, ולא יודעים מה עלה בגורל הצוותים שלהם.

אז הוא אומר לנו – 'אני מבקש מכם דבר אחד.' גדעון היה טיפוס שמעט מאד בדיבור, וכשהיה כבר מדבר הוא היה מדבר ממש לעניין, בלי הרבה מסביב. 'אני מבקש מכם לחדד את כל החושים שלכם. כל אחד שיושב בתא שלו, שיהיה הרבה יותר מרוכז בשמיעה, ראיה והבנה של הדברים. אל תבלבלו את המוח בשיחות חולין, אני לא רוצה את זה עכשיו'. הוא ממש פקד עלינו.

ואז בשלב מסוים של הנסיעה…ללמדך עד כמה היה המתח גדול בטנק, כי הפחד מתחיל להיבנות ואתה יודע שאתה נכנס לאיזור שיש עליך הרבה מאד איומים. הרחובות בבוקעתה מאד צרים: זה ישוב דרוזי, והבתים צפופים. אני רואה את הרחוב ואני רואה כמה רכבים שמפריעים לי בהתקדמות. אני טנק ראשון, אל תשכח. אחרינו יש עוד שני טנקים. אני אומר לגדעון – מה לעשות? ואז הוא נותן צעקה – 'תעלה עליהם! מה אתה בכלל שואל, תסע כבר!!' זה רגע שמלמד הרבה על האווירה. הוא היה מאד מתוח. הוא הבין [את גודל האיום]. מה אני מבלבל לו את המוח עכשיו?!"

גדעון ויילר צדק בהערכתו את גודל האיום שנשקף לטנקים שלו מטילי הנ"ט. ה-RPG והסאגר היו לא רק טילים מדויקים יחסית מטווחים רחוקים – היה להם עוד מאפיין חשוב שהיווה סכנה אדירה לטנקים: ראש הקרב שלהם.

מטען חלול

רקטות הנ"ט הראשונות במלחמת העולם השניה היו מצוידות בראשי קרב פשוטים למדי: רימונים מלאים בחומרי נפץ שהתפוצצו בזמן הפגיעה במטרה. אבל ברקטה שנישאת על ידי אדם אפשר לשים רק כמה קילוגרמים בודדים של חומר נפץ במקרה הטוב, ועד מהרה נסתבר שהפצצות הקטנות לא מצליחות לחדור את השיריון העבה של הטנק.

בצר להם, פנו מפתחי הנ"ט אל תופעה שנתגלתה עוד באמצע המאה ה-19 – אבל עד אותו הרגע לא ממש עניינה אף אחד. תופעה זו מכונה 'אפקט מונרו', על שמו של צ'ארלס מונרו (Munroe), האיש שחקר אותה. הרעיון הבסיסי – והמשונה למדי, חייבים להודות – של אפקט מונרו הוא שאם נוטלים גוש של חומר נפץ ומחסירים ממנו חומר – הפיצוץ דווקא הופך לחזק יותר. דמיינו לעצמכם גוש של חומר נפץ בצורת חצי אבטיח. ניקח כף, 'נחפור' בתוך החומר וניצור בו גומה חלולה. בזמן הפיצוץ נוצרים בתוך הגומה החלולה גלי הדף שמתווספים זה לזה ומחזקים זה את זה, כמו גלים בים סוער – ואותו מיקוד של גלי הדף בנקודה אחת במרחב 'מפקס' את עוצמת ההרס של חומר הנפץ ומחזק אותו. מונרו תיאר באחד ממאמריו ניסוי ראשוני שבו פיסה לא גדולה של חומר נפץ חלול שכזה פערה חור בקוטר של עשרה ס"מ בקיר פלדה בעובי של כמעט עשרים ס"מ.

מפתחי טילי הנ"ט נטלו את אפקט מונרו – והוסיפו לו טוויסט קטלני: הם ציפו את דפנות הגומה החלולה בשכבה דקה של נחושת. דמיינו קונוס צר עשוי מנחושת, שמצפים אותו מבחוץ בפלסטלינה – ותקבלו תמונה מנטלית לא רעה של מטען חלול. ברגע הפיצוץ, גלי ההדף מתנפצים על הנחושת, מאיידים אותה והופכים אותה לענן דחוס של חלקיקי מתכת. החלל הריק בתוך המטען מרכז את עוצמתם של גלי ההדף והופך את ענן המתכת לסילון צר וארוך, כמו מקל מוצק-למחצה של נחושת גזית, שנע קדימה במהירות אדירה, למעלה מתשעה קילומטרים בשניה – מהר יותר מכל פגז או קליע.
כשסילון הנחושת פוגע בקיר פלדה, כדוגמת שיריון של טנק, העוצמה שבה הוא מתנפץ על המתכת גורמת לה להפסיק להתנהג כמו חומר מוצק – ולהפוך לשבריר שניה למעין נוזל דחיס. סילון הנחושת דוחף הצידה את אטומי המתכת ומפלס את דרכו בקלות דרך עשרות סנטמטרים של פלדה, עד שהוא בוקע מצידה השני כמו גז מתוך נחיר של בקבוק דאודורנט. את מה שקורה בתוך הטנק בשלב הזה…אני לא חושב שאני צריך לתאר לכם.

טילי נ"ט בעלי ראש קרב חלול – באנגלית High Explosive Anti Tank Warhead, או HEAT בקיצור – הופיעו בשלבים המאוחרים של מלחמת העולם השניה וכבר אז חוללו מיני-מהפכה בשדה הקרב. בפעם הראשונה היה לחיילי החי"ר כלי נשק יעיל וקטלני שהיה מסוגל לחדור את השריון העבה של הטנק, ואפשר להם להתמודד כנגדו אם לא כשווים מול שווים – אזי משהו שבהחלט התקרב לכך. בימים שלאחר מלחמת העולם השניה המשיכו צבאות העולם לשכלל את הטכנולוגיה הזו, וראשי הקרב של ה- RPG והסאגר כבר היו בעל כושר חדירה של 200 עד 430 מ"מ פלדה. לטנקים מודרניים בימינו ישנם אמצעי הגנה להתמודדות כנגד איום טילי הנ"ט, אבל במלחמת יום הכיפורים עמד לטנק השוט-קל רק השריון שלו: 150 מ"מ של פלדה, בלבד.

חתך צד של ראש קרב בעל מטען חלול: ניתן להבחין בקונוס הנחושת, ומאחוריו חומר הנפץ. (ויקיפדיה) - הפודקאסט עושים היסטוריה עם רן לוי

חתך צד של ראש קרב בעל מטען חלול: ניתן להבחין בקונוס הנחושת, ומאחוריו חומר הנפץ. (ויקיפדיה)

אבנר לנדאו עומד עם פלוגת הטנקים שלו וצופה, חסר אונים, בכוח החילוץ של גדעון ויילר מתקדם לקראתם. הוא מבין מה עומד להתרחש.

"[אבנר] ואז אני רואה את הצלליות, כמעט השחר. אני רואה את הצלליות של שלושת הטנקים. אני לא יכול לשכוח את זה עד היום. ממרחק של ק"מ בערך ממני, נוסעים על דרך הכי פשוטה, הכי קרובה להגיע לטנקים, אבל ברור שאי אפשר להגיע לשם בשלום. אני צועק בקשר – ראטס עצור את הטנקים. הוא לא מתייחס אלי. הטנקים מתקרבים לשני הטנקים שלי במרחק של מאות מטרים, ופתאום ממרחק של קמ, אני רואה איך שכל הטנקים חוטפים ממארב מתוכנן ומסודר של הסורים, פצצות RPG, משני צידי הכביש. ובעצם הטנקים מתחילים לבעור. "

"[שי] עברנו את בוקעתה, ואז בשלב מסוים אני שומע בום נוראי. טלטלה נוראית של הטנק. אני מרגיש טלטלה, והמחשבה הראשונית היתה שעלינו על מוקש. אל תשאל אותי למה. ידעתי שאנחנו מתקרבים לתעלת נ"ט, סיפרו לנו בזמנו שהיא ממוקשת כדי לעצור כוחות סורים – אבל זה בצד המזרחי בשלה, לא בצד המערבי. ידעתי בגדול שאנחנו באים מ[מערב]. החלטתי שעלינו על מוקש, אולי בגלל הטלטלה הגדולה.

בד בבד בזמן שאני מנסה להבין אם עלינו על מוקש, יש ריח ועשן נוראי ופיח בתוך הטנק. המנוע עדיין עובד, מערכת החשמל 24 וולט של הטנק עדיין עובדת. ואני בתמימותי, בקשר פנים שיש לכל טנקיסט, בקסדה – שואל את גדעון, 'גדעון, מה קרה?'. ואני שומע שהקשר פנים פעיל. אין קול ואין עונה. 'גדעון, מה קרה?…' בום נוראי, ריח… לא שומע שום דבר מגדעון. אני פונה למאיר. מאיר יערי היה איש הפנימיה הצבאית, והוא היחיד שהכרתי טוב כי את הקורסים הראשונים בשריון עשינו יחד. 'מאירקה מה קורה?' וגם מאיר, פעם פעמיים שלוש – אין קול ואין עונה. אז אני פונה ליהודה. 'יהודה, מה קורה? מה קורה?' בקיצור, אין קול ואין עונה.

אז אני מבין שאנחנו נפגענו, ואני מבין שכנראה עלינו על מוקש. אז אני אומר לעצמי – בוא נבדוק אם הזחל תקין. כי אולי המוקש קרע אותו. אני עושה היגוי קטן ואני מרגיש שהזחל בסדר. זאת אומרת, יש לי נגיעה. אמרתי, רגע…ואז רק שיחזרתי את מה שגדעון אמר לנו. תחשוב שבחור בן 19 שמתחיל עכשיו להבין את גודל האירוע שהוא נמצא בו. ואני מבין שהצוות לא עונה, אני לא יודע למה. בכלל לא חושב שקרה להם משהו! יש לי היגוי, אז אני אומר – אוקי, אני לוקח את הידית ושם ב Parking, ומדומם את המנוע. זו הפעולה הראשונה שעשיתי."

בשלב זה, תא הנהג שבו נמצא שי קנטור מבודד משאר חלקי הצריח. על דפנותיו הפנימיות של הצריח מותקנות כל מיני מערכות – כגון מתקנים לאחסון פגזים וכדומה – שחוסמים את המעבר מתא הנהג לצריח. שי יכול לשמוע מה קורה מאחוריו, ואולי לראות מה קורה בצריח מבעד לחריר כזה או אחר – אבל לא יותר.

"[שי] ואז אני שומע כל מיני חרחורים מהצריח, מאחורה. אני כרגע עם הפנים קדימה, לא יודע מה קורה אחורה, נושם אבק ופיח ועוד ריח מאד מאד מוזר. מאד מאד מוזר, חריף כזה. ואז אני מחליט לראות מה קורה בצריח. אני לוקח את המשענת של תא הנהג ומביא אותה למצב של 180 מעלות, מה שמאפשר לי לראות מה קורה בצריח.
ואז אני מגלה את המראה הנוראי. אני מזהה, אני אגיד את זה במילים עדינות, חלקי גופות פזורות בצריח. ואני מתחיל להבין מה קרה. אני עושה איחוד של כל הדברים שאני מבין…אני נותן לך הכל בסלואו מושן. אני מבין שזה כנראה טיל נ"ט, כי יש לי היגוי וזה לא יכול להיות מוקש. הצריח פגוע לחלוטין. ואז למעשה אני מבין שהריח שאני נושם זה כנראה ריח של דם שרוף.

"המטען חלול עשה נזקים נוראיים בצריח עצמו, בטח לבני האדם. אני מקבל החלטה לכבות את האורות, את העשרים וארבע וולט, וממתין. אני לא יכול לעבור לצריח, כי יש רק מצב מסוים של התותח, כשהוא בשעה חמש, שיש אפשרות מעבר מתא הנהג לצריח. במקרה הזה התותח היה ממש בחזית הטנק – מה שהגיוני, כי האויב ממולנו, התותחן וגדעון מכוונים את התותח לחזית. זה שתא הנהג נמצא בחזית, זה מה שהציל אותי – כי ברגע שתא הנהג חסום, כנראה שכל מערכות הצריח די חסמו כל מיני חלקי מתכת שהיו יכולים לפגוע בי. זה גם מזל גדול. אני כן רואה קצת, אבל אני לא יכול להכנס לצריח.

ואז אני למעשה מבין שאנחנו פגועים, ואני מתחיל לחשוב – שי, מה אתה עושה? פה נכנסות מחשבות, שאני זוכר שהמחשבה הראשונה והכי מפחידה מבחינתי הייתה ליפול בשבי. אני זוכר את מה שקראתי וידעתי על נפילה בשבי ובעיקר בשבי הסורי, שנחשב לשבי הנוראי ביותר. אני אומר – אם אתה נופל בשבי, אתה גמור. זה היה פחד נוראי. אני זוכר שזה הביא אותי לכל מיני מחשבות…שאם אני כן נופל בשבי, מה אני אומר או לא אומר לשובים שלי. דאגתי שלא יהיה עלי שום סימן שאני מפקד טנק. התחלתי לשחזר לעצמי סיפור, מה אני. התובנה שהגעתי אליה הייתה שאני התחלתי באמת בשריון אבל בגלל סיבות בריאותיות הביאו אותי להיות טבח, לעבוד במטבח.

הבעיה השניה שחשבתי עליה היא – מה אני עושה עם עצמי כרגע? החלטתי להעמיד פני מת. מה זה אומר? אני שוכב בכסא, לא זז ולא נע. כמובן שפיפי עשיתי כמה שצריך. מזל שהיה לי טיפה חלבה. חלבה הייתה ארוחת בוקר, צהריים וערב שלנו…היה לי גם קצת מים. מה אני עכשיו עושה? האם אני נשאר בטנק? האם אני מנסה לצאת מהצריח?…לא ידעתי אם אני יכול או לא, אולי בהשתחלות מסוימת. מה אני עושה? גם אם אני מצליח לצאת מהטנק- לאן אני אלך? רמת הגולן מבחינתי זה חבל ארץ שלא ידעתי עליו כלום. מצד שני, אם אתה בטנק יכולים לירות עליך שוב, מהאוויר או טנקים אחרים שרואים טנק ישראלי ודופקים בו עוד פגז אחד, ואני גמור. ואני רואה שהאור כבר עולה. ואז אני חייב לומר שבאותם רגעים לא פשוטים, כשאני משחזר כל מיני דברים ואני בודק את עצמי ורואה שהכל בסדר, אי הידיעה מה קורה עם גדעון ובכלל – משגעת. אותי. אני גם לא יודע, וזה גם אחד הדברים הנוראים, אני לא יודע מי מנצח! האם אנחנו את הסורים, או חס וחלילה להפך? שום מושג אין לי."

המשך קריאה: חלקו השלישי והאחרון של הפרק

קרדיטים

https://soundcloud.com/myuu/msp3danger
https://www.youtube.com/watch?v=liPX4uqfLWA
https://www.youtube.com/watch?v=W_USLXUIt40
https://www.youtube.com/watch?v=W2MHwws8TsE
https://www.youtube.com/watch?v=pjRDn5mG2Pw
https://www.youtube.com/watch?v=HyFOlrt6Sz0
https://www.youtube.com/watch?v=Zkx944e1cTU
https://soundcloud.com/edboi19/pirate-tension
https://soundcloud.com/karol-piczak/fields-of-war-prelude
https://www.youtube.com/watch?v=xlKns2KbKBc
https://soundcloud.com/myuu/the-crypt-horror-soundscape
https://soundcloud.com/jetflystation/they-are-attacking
https://soundcloud.com/proxymusik/over-dresden
https://soundcloud.com/invisiblefrequencies/the-tempest
https://www.youtube.com/watch?v=oJNNOqeumWY&t=92s
https://www.youtube.com/watch?v=-Yh-f_i9BTo

You may also like...

2 Responses

  1. שיש דן הגיב:

    כמג'ד גדוד 71, המג'ד שהחליף את יוני ז'ל כאחד שמכיר את הדמויות מכיר את השמות של הנופלים ושל אלו שנשארו אתנו, כאחד שקרא כל פסיק בספר "על הבלימה"
    קריאה מחודשת של גבורת 188 היא משהוא שמעל ומעבר ליכולתי להתיחס אליו
    ואני שוטניק מהותיקים בחבורה, מ'מ אצל גבי אמיר בגדוד 82 כאשר המג'ד גורודיש, מכיר אישית את בן שוהם, את ישראלי וכמובן את רטס, מכיר את אבנר לנדאו כולכם בני משפחתי
    קריאה מחודשת זאת היא מעל ומעבר לכוחותי
    אחי השיריונאים הריני עומד המום ונדהם אל מול גבורתכם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.