[עושים היסטוריה] 251: האולימפיאדה הנאצית – ברלין 1936

תמונה מאת Bundesarchiv, B 145 Bild-P017073 / Frankl, A. / CC-BY-SA 3.0, CC BY-SA 3.0 de, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=5474552
הורד את הקובץ (mp3)

לני ריפנשטהאל הייתה במאית מבטיחה. ג'סי אוונס – אצן אדיר, הלנה מאייר היתה סייפת מצטיינת, ו-וולפגנג פורסטנר קצין מצליח. כולם נשאבו לתוך המערבולת העכורה של האולימפיאדה הנאצית, ברלין 1936, וכולם יצאו ממנה בשן ועין.

פרק מיוחד בשיתוף 'עושים ספורט-קאסט' שהעלו פרק מרתק:  "אז למה מדינות מארחות אולימפיאדות?".

האזנה נעימה,
רן.

*תיקון טעות: בפרק נאמר כי על התזמורת בטקס הפתיחה ניצח המלחין ריכרד ואגנר. ואגנר הלך לעולמו שנים רבות קודם לכן…התזמורת ניגנה מארשים של ווגנר. תודה לארז על גילוי הטעות! 🙂

תמונה ראשית מאת: Bundesarchiv, B 145 Bild-P017073 / Frankl, A. / CC-BY-SA 3.0, CC BY-SA 3.0 de, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=5474552


דף הבית של הפודקאסט
הרשמה לפודקאסט:
דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת


.תמלול הפרק: האולימפיאדה הנאצית – ברלין 1936

כתב: רן לוי

'משבר גיל הארבעים' הוא קצת קלישאה: תירוץ טוב לקנות את הג'יפ שתמיד רצית, או לעזוב את המקצוע שלך ולהתחיל משהו חדש. אבל יש בקלישאה הזו גם לא מעט אמת. רבים מאיתנו – ואני מדבר בתור מי שבעצמו נכנס לעשור החמישי של חייו לא מזמן – מוצאים את עצמם בגיל הזה מביטים לאחור אל מהלך חייהם ובוחנים בעין ביקורתית את ההחלטות שקיבלו. את הטעויות, ההצלחות, ההישגים והכשלונות.

הבחינה העצמית מעלה שאלה שאני מניח שגם רבים מכם שאלתם את עצמכם: עד כמה אנחנו שולטים על גורלנו? האם ההצלחות והכשלונות שלנו הן תוצאה של בחירות נכונות או לא נכונות שקיבלנו לאורך השנים, או אולי אנחנו בסך הכל כדורים בתוך שולחן פינבול קוסמי, ניתזים ממקום למקום ובטוחים שאנחנו בשליטה על העניינים – עד שקפיץ נסתר נותן לנו מכה ומשנה את מהלך חיינו ללא הכר.

 

האולימפידה, כאירוע ספורט, מגלמת בתוכה את תמצית הדיון בשאלת הבחירה אישית לעומת גורל עיוור. ספורטאים הם מטבעם אנשים נחושים, אנשים שמתאמנים יום אחרי יום כדי לסלול לעצמם את הדרך להצלחה. על הנייר, האולימפדיה היא המקום שבו אדם מביא לידי ביטוי את אופיו האמיתי: אם הגעת אל דוכן המנצחים, זה לא בגלל גורל עיוור – אלא בזכות התמדה, נחישות וסיבולת. על הנייר.

אולימפידת ברלין של 1936 – או בשמה הלא רשמי 'האולימפידה הנאצית' – הייתה אירוע בינלאומי ענק שעשרות מיליוני בני אדם, בגרמניה ומחוצה לה, היו מעורבים בו בצורה זו או אחרת. האולימפיאדה של ברלין הייתה יותר מאשר קפיץ נסתר: היא הייתה מעין מערבולת עצומה, שחורה ומסתחררת, שכל מי שרק התקרב אליה מצא את עצמו לכוד בכוח המשיכה שלה. חלק מהאנשים שנלכדו במערבולת הזו היו מהנחושים, המתמידים והמצליחים ביותר שאפשר להעלות על הדעת – ובכל זאת מצאו את עצמם נכתשים ונקרעים לגזרים תחת הכוחות האדירים שהפעילה עליהם. האנשים האלה הם גיבורי פרק זה, ודרך סיפוריהם ננסה לענות על השאלה הכה עקרונית הזו: האם אנו אלה שקובעים את גורלנו, או האם אנחנו רק כדורים בשולחן פינבול.

לני

הלן ריפנשטאהל – או לני, כפי שכונתה בדרך כלל – נולדה בגרמניה בשנת 1902 ומגיל צעיר גילתה נטיות ספורטיביות ואמנותיות. אביה של לני רצה לראות אותה מצטיינת בלימודים – אבל אמה עודדה אותה ללמוד ריקוד. לני הייתה רקדנית מצטיינת ואולי הייתה עתידה להצליח בתחום הזה – אלמלא פציעת ברך שאלצה אותה לחשב מסלול מחדש.

היה זה כשישבה על ספסל בתחנת הרכבת התחתית, בדרכה לרופא שיבחן את מצב הברך שלה, – כשנתקלה בפוסטר שישנה את חייה. היתה זו פרסומת לסרט חדש אודות מטפסי הרים נועזים באלפים, בבימויו של במאי גרמני בשם ארנולד פרנק. דחף בלתי נשלט כמעט הביא את לני לשכוח מהתור לרופא, והיא נכנסה להקרנה של הסרט בבית קולנוע סמוך. בשבוע שלאחר מכן ראתה את אותו הסרט שוב ושוב, כמה פעמים. זה היה הרגע שבו התאהבה לני ריפנשטאהל בקולנוע.

חבר משותף הכיר לה את פרנק, הבמאי, והשניים נפגשו בבית קפה. פרנק נשבה בקסמיה – ואי אפשר להאשים אותו. לני הייתה יפייפיה שחרחורת, עם גוף של רקדנית, עיניים נוצצות וביטחון עצמי סוחף. זמן מה לאחר הפגישה ביניהם הציע לה פרנק תפקיד בסרט הבא שלו.

לני ריפנשטאהל (ויקיפדיה)

התפקיד המינורי יחסית בסרט הראשון הפך לסדרה של הצלחות קולנועיות בסרטיו הבאים של פרנק, שהזניקו את לני למעמד של כוכבת בגרמניה. סרטיו של פרנק היו בז'אנר פופולארי מאד באותה התקופה: סרטים שעלילותיהם התרחשו בהרים האלפינים של אירופה ועסקו בחייהם של הכפריים בהרים, ובסיפוריהם של גיבורים שנאבקים באיתני הטבע בהרים. לני התאימה לז'אנר הזה לא רק בגלל יופייה, אלא גם בגלל שהייתה שחקנית נועזת בצורה יוצאת דופן. היא לא היססה לטפס על קרחונים ללא חבלי בטיחות, לשחות במי נהרות קפואים, לטפס על סלעים ולהתחמק ממפולות שלג. בעידן הסרטים האילמים, אומץ לב שכזה היה במקרים רבים מרכיב חשוב בהצלחת סרט לא פחות מיכולת משחק משכנעת.

אבל לני לא הסתפקה בלהיות פנים יפות על המסך. היא הייתה אישה חזקה שהייתה נחושה ליצור לעצמה עתיד גדול יותר בעולם הגברי. תוך כדי צילומי הסרטים היא למדה מפרנק איך מצלמים סרט, איך מביימים ואיך עורכים אותו. בשנת 1928 החלה לעבוד על הסרט הראשון שלה כבמאית: 'האור הכחול', אף הוא בז'אנר האלפיני. זה היה סרט דל-תקציב לני הייתה גם הבמאית, גם העורכת וגם השחקנית הראשית. היא מימנה את הצילומים מכיסה, ואפילו מכרה בגדים ותכשיטים כדי לשלם את משכורותיהם של השחקנים וצוות הצילום – עד שלמזלה, מפיק שהכיר אותה עוד מימיה כרקדנית הסכים להיכנס להפקה כשותף וסייע במימון.

'האור הכחול' יצא לאור ב-1932, וזכה בביקורות מעולות על הבימוי, הצילום והאסתטיקה העשירה של לני. הרבה גרמנים צפו בסרטה של לני ריפנשטאהל והתרשמו ממנו – וביניהם גם גרמני, או יותר נכון לומר, גרמני ממוצא אוסטרי, שגם לו היו שאיפות אמנותיות גדולות בעברו, ושאיפות פוליטיות גדולות בהווה.

ג'סי

ג'יימס קליבלנד אוונס – JC, בקיצור – נולד ב-1913 באלבמה שבארצות הברית. הוא היה שחור ועני, ולילדים שחורים ועניים בדרום העמוק והגזעני של ארצות הברית היה בדרך כלל רק משהו אחד לעשות בחיים: לקטוף כותנה. גם JC קטף כותנה, עד שיום אחד, כשהיה כבן תשע, החליטו הוריו לעזוב את אלבמה וכמו מיליון וחצי שחורים אחרים באותה התקופה היגרו לצפון ארצות הברית כדי לבנות לעצמם ולילדיהם עתיד טוב יותר. הם עברו לאוהיו, וביום הראשון בבית הספר שאלה אותו המורה איך קוראים לו. 'JC', ענה הילד. המורה, שהתקשתה להבין את המבטא הדרומי הכבד שלו, רשמה על הדף "ג'סי". השם דבק.

בבית הספר התיכון, ג'סי אוונס היה אתלט מצטיין. לא מצטיין – מדהים. כתיכוניסט, הוא השווה את שיא העולם בריצת מאה יארד. הוא הצטיין בקפיצה לגובה וקפיצה לרוחק, וניצח באליפויות בתי הספר ובאליפות המדינה. הם קראו לו The BuckEye Bullet: 'באקאיי' הוא כינויים של בני אוהיו. כשסיים את בית הספר התיכון רדפו אחריו כמה וכמה קולג'ים, וכולם רצו שיבוא לרוץ עבורם. הוא בחר באוניברסיטת Ohio State.

ג'סי אוונס (ויקיפדיה)

אבל בארצות הברית של שנות השלושים, הצלחה ספורטיבית – אפילו הצלחה מרשימה כמו זו של ג'סי אוונס – לא הספיקה כדי לטשטש את העובדה הפשוטה שהוא היה שחור. למרות שצפון ארה"ב הייתה הרבה פחות גזענית מהדרום – ג'סי עדיין ישן במגורים נפרדים מחבריו לנבחרת האתלטיקה, ואכל במסעדות לשחורים בלבד.

אבל אוונס לא היה אחד שיתן להשפלה ולמרמור לבלום אותו. הוא עבד בכל עבודה שמצא – מפעיל מעלית, מלצר ומתדלק – כדי לממן את האימונים ולהגשים את חלומו: להתמודד באולימפידה. ב-1935 השתתף באליפות אתלטיקה למכללות בשם The Big Ten, ושם עשה את מה שחלק מפרשני הספורט עדיין רואים כאחד מההישגים הספורטיבים הגדולים בהיסטוריה: בתוך ארבעים וחמש דקות בלבד שבר ג'סי אוונס שלושה שיאי עולם בריצה ובקפיצה, והשווה שיא רביעי. כל זה – כשהוא סובל מכאבי גב עזים בגלל נפילה ימים ספורים קודם לכן. לאיש לא היה ספק שאוונס נועד לגדולות. מקומו באולימפיאדה של 1936 היה כמעט מובטח.

הלנה מאייר

גם מקומה של הלנה מאייר באולימפיאדה של 1936 היה מובטח. היא הייתה סייפת שהביאה לגרמניה שתי מדליות זהב באולימפיאדת אמסטרדם ב-1928 ושתי מדליות זהב באליפות העולם. אמנם באולימפיאדת לוס אנג'לס של 1932 זכתה רק במקום החמישי, אבל זו הייתה נסיגה זמנית בלבד: מאייר הייתה הסייפת הטובה בעולם, וכולם ידעו את זה. עשרות שנים מאוחר יותר, בשנת 2000, יבחר בה המגזין Sports Illustrated כסייפת הטובה ביותר במאה העשרים. בגרמניה היא הייתה כוכבת, מפורסמת ומוכרת כמו סרינה ויליאמס הטניסאית וסימון ביילס המתעמלת האמנותית בימינו. פסלים של הלנה מאייר נמכרו בשווקים של ברלין.

 

הלנה מאייר (מימין) מצדיעה במועל יד על הפודיום באולימפיאדת ברלין 1936 (ויקיפדיה)

אבל הייתה רק בעיה אחת: מאייר הייתה יהודיה. חצי-יהודיה, ליתר דיוק: אביה היה יהודי ואמה נוצריה. כשעלתה המפלגה הנאצית לשלטון בשנת 1932, סולקו כל הספורטאים היהודים מנבחרות ואיגודי הספורט של גרמניה. לא משנה כמה טוב היית, כמה מדליות וכבוד הבאת לגרמניה ובאיזה מקצוע התחרת: אם אתה יהודי, אתה בחוץ. גם מאייר סולקה מהתאחדות הסיוף, ומצאה את עצמה בארצות הברית ללא מימון וללא אזרחות גרמנית. כדי לממן את עצמה בזמן אימוני הסיוף נאלצה מאייר ללמד גרמנית בבתי ספר. העלבון וההשפלה היו ודאי קשים מנשוא. הלנה כבר לא הייתה הכוכבת הגדולה שהייתה: סתם, עוד סייפת קשת יום שמתאמצת לזכות בקצת הכרה ואהדה.

לני

לני ריפנשאטהל זכתה להכרה ואהדה ממקור לא צפוי. אדולף היטלר, הקאנצלר הטרי של גרמניה, צפה בסרט הבכורה שלה והתלהב. האסתטיקה האמנותית של לני התרכזה בדימויים של יופי וכוח: פנים נשיות עדינות על רקע מפל שוצף, קלוזאפים על עיניים מבריקות, משחקים של אור וצל על פני נוף אלפיני עוצמתי… זו הייתה אותה אסתטיקה ווגנרית כוחנית וחייתית שהייתה כל כך אהודה על הנאצים, והיטלר מצא את עצמו נפעם מהבמאית הצעירה.

גם לני נמשכה אל הכריזמה של היטלר. באוטוביוגרפיה שלה כתבה כך על היום שבו צפתה בפעם הראשונה בהיטלר נואם אל ההמון:

"שמעתי את קולו, 'אחי הגרמנים!', ובאותו הרגע אחז בי חזון כמעט אפוקליפטי שלעולם לא אשכח. נדמה היה לי כאילו פני האדמה נמתחים מתחת לרגלי, כמו כדור שנחצה באמצע ופולט סילון מים אימתני, כה חזק עד שנגע בשמיים וזעזע את האדמה. הייתי משותקת.'

בעקבות הנאום, היא כתבה להיטלר מכתב.

"עלי להודות שאני כל כך מתרשמת ממך ומההתלהבות של הצופים בנאומך, עד שעלי לפגוש אותך באופן אישי."

היטלר הסכים בשמחה, והשניים נפגשו כמה וכמה פעמים לשיחות ארוכות וטיולים רגליים על חוף הים. השמועות גרסו שהיחסים ביניהם לא היו אפלטוניים – אבל לני עצמה דחתה אותן. רק פעם אחת בכל תקופת הכרותם, סיפרה מאוחר יותר, הרגישה שהיטלר נמשך אליה כאישה. יוזף גבלס, לעומת זאת – שר התעמולה הנאצי – בהחלט ניסה להתחיל איתה לא פעם ולא פעמיים, למרות שהיה נשוי.

 

ב-1933 זימן אליו היטלר את לני והודיע לה שהיא צריכה לצלם עבורו סרט תיעודי שיתעד כנס גדול של המפלגה הנאצית שיערך בעיר נירנברג באותה השנה. לני המופתעת סירבה. לא הייתה לה כל כוונה לעשות סרט 'מוזמן' עבור אף אחד. היא ראתה בעצמה אמנית, ומבחינתה החירות האמנותית ניצבה מעל לכל שיקול אחר. אבל היטלר התעקש: הוא נזף ביוזף גבלס שהיה אמור, כביכול או שלא כביכול, לעדכן את לני בדבר תכניותיו של הפיהרר, והבטיח לה חירות אמנותית מוחלטת ומשאבים בלתי מוגבלים כדי לצלם את סרטה.

ההבטחה לסיוע כלכלי הייתה זו שככל הנראה הכריעה את הכף. בגרמניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה תקציב לסרט קולנוע היה מותרות, ולני זכרה היטב את קשיי המימון של הסרט הראשון שלה. החלום שלה להיות במאית גדולה, ומי יודע – אולי אפילו לכבוש את הוליווד יום אחד כמו מרלן דיטריך הגדולה – בער בקרבה באש גדולה. היא הסכימה. זו הייתה החלטה שתצטער עליה עד יום מותה.

הצילומים בנירנברג היו כשלון מוחלט. העזרה הלוגיסטית שהבטיח לה יוזף גבלס לא התממשה, ומאבטחי ה-S.S מנעו מצוות הצילום של לני גישה לאתרים חשובים וזויות צילום טובות. התוצאה הייתה סרט קצר בשם 'נצחון האמונה' שלני חשבה שהוא גרוע והעדיפה לשכוח. היטלר, משום מה, חשב אחרת. שנה לאחר מכן ביקש ממנה לתעד שוב את הכנס הנאצי השנתי בנירנברג.

הפעם הגיעה לני לאירוע מוכנה. היא התעקשה על הכנה מדוקדקת שבועיים לפני הכנס עצמו, אספה צוות מובחר של צלמים, ודאגה לאישורים שאיפשרו לה גישה לכל מקום ולכל זווית צילום שתרצה. התוצאה הייתה הסרט 'נצחון הרצון', והיה זה הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר שראה העולם עד אז – ואחד הטובים ביותר שנראו על המסך מאז.

נצחון הרצון נפתח בשוטים מרהיבים של טיסה בתוך עננים לבנים, מהם יורד מטוסו של הפיהרר אל הקרקע כמו מלאך מהשמיים. גרם המדרגות של המטוס נפתח, והיטלר וגבלס יוצאים ממנו אל תוך קהל משולהב של עשרות אלפי גרמנים שצורחים 'הייל היטלר' במלוא ריאותיהם. מרגע זה ואילך בראה לני ריפנשטאהל יקום קולנועי מרהיב שבו גרמניה היא הדבר היפה והטוב ביותר בעולם, והפיהרר הוא הדבר היפה והטוב ביותר בתוך העולם הזה. נשים וגברים צעירים ויפים עובדים במרץ. ילדים חייכנים במדי התנועה הנאצית. נשים בלבוש באוורי מסורתי וגברים באוורים חסונים צועדים בתהלוכות ברחובות ערים נקיות ונהדרות. היטלר נואם בלהט. אנרגיה פראית. יופי. כוח.

לני ניצלה כל טכניקה קולנועית קיימת והמציאה כמה וכמה טכניקות חדשות כדי לברוא את היקום הנאצי המושלם הזה: מצלמות שעולות ויורדות על עמודים, צילומים פנורמיים רחבים של הקהל המשולהב, צילומי קלוזאפ של עיניים נוצצות וצילומים של היטלר מזווית נמוכה, כמו היה קיסר רומאי. כנסו ליוטיוב וחפשו את 'נצחון הרצון'. נסו לשכוח לרגע שאתם חוזים ברוע המזוויע ביותר שידע העולם במאה העשרים, ודמיינו שאתם נער גרמני שחי במדינה מושפלת וענייה אחרי התבוסה האיומה במלחמת העולם הראשונה. קולנוע הייתה מדיה חדשה יחסית: דמיינו שזה הסרט הראשון שראיתם בימי חייכם. שימו את עצמכם בנעליו של הצופה הצעיר, ואני מבטיח שתוכלו להרגיש איך גם אתם, למרות כל הזוועה ותחושת הקבס שהתמונות האלו יעלו בכם – איך גם אתם רוצים להיות שם, חלק מהדבר היפה והעוצמתי והנהדר הזה. גם אתם תרגישו איך היקום הבידיוני של לני ריפנשטאהל חודר אל הגולגולת שלכם, חורך את נשמתכם מבפנים כמו ענן של אופיום ומושך אתכם אליו כמו שירתה של הסירנה. לא הרבה אנשים יכלו לעמוד בפני שירת הסירנה של לני ריפנשטאהל.

פורסטנר

וולפגנג פורסטנר (Furstner) היה בן לשושלת מפוארת של קציני צבא פרוסים. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ב-1914 פורסטנר התנדב לשרת בחזית. הוא היה פטריוט גרמני בכל רמ"ח איבריו.

פורסטנר גם היה ספורטאי חובב, והקים אגודת ספורט במסגרת ארגון ותיקי הצבא הפרוסי. ב-1930 מונה הקצין  לראשות ארגון ספורטיבי גדול בגרמניה, וכשעלו הנאצים לשלטון שנתיים לאחר מכן פרוסטנר היה זה שיישם בפועל את ההחלטה לגרש את הלנה מאייר וחבריה היהודים מנבחרות הספורט.

וולפגנג פורסטנר (Bundesarchiv, Bild 183-2008-0122-500, ויקיפדיה)

תמונה מאת: Bundesarchiv, Bild 183-2008-0122-500 / CC-BY-SA 3.0, CC BY-SA 3.0 de, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=5348746

גרמניה הייתה אמורה לארח את המשחקים האולימפיים של שנת 1916 – אבל מלחמת העולם הראשונה סיקלה את התוכניות האלה. ב-1931 בחר הועד האולימפי הבינלאומי בברלין לארח את המשחקים של 1936, ורבים בגרמניה קיבלו את הבחירה הזו כמסמלת את חזרתה של גרמניה המוקצת אל חיק העמים.

אבל כשעלה אדולף היטלר לשלטון, הוא שקל לבטל את המשחקים האולימפיים. היטלר ורבים מעמיתיו בתנועה הנאצית התנגדו באופן מפורש לרעיון האולימפי של שיוויון ואחווה, שהרי הגזע הארי עליון על פני היהודים, השחורים והצוענים. היה זה שר התעמולה, יוזף גבלס, שראה את הפוטנציאל הטמון במשחקים האולימפיים כדרך להציג לעולם את גרמניה כאומה המתקדמת והמפוארת ביותר עלי אדמות. הוא היה זה ששיכנע את היטלר ודחף את גרמניה לארח בכל זאת את המשחקים.

כשהשתכנע היטלר ביתרונות שבאירוח האולימפידה, נכנסו ההכנות בגרמניה להילוך גבוה. גולת הכותרת הייתה הקמתו של איצטדיון מפואר ומתקדם בעל קיבולת של מאה ועשרה אלף צופים – וכפר אולימפי רחב ידיים בו ישוכנו אלפי הספורטאים שיגיעו לברלין: שני פרוייקטי ענק, מורכבים ויקרים. האחריות על תכנונו והקמתו של הכפר האולימפי ניתנה לקצין וחובב הספורט המושבע וולפגנג פורסטנר. אין ספק שהייתה זו הזדמנות ייחודית ונדירה לפורסטנר להצטיין ולהוכיח את עצמו, ומי יודע – אולי לטפס בסולם הדרגות. הוא ניגש במרץ לעבודה.

ג'סי

הצלחתו של ג'סי אוונס בטורניר The Big Ten ב-1935 סימנה אותו ככוכב עתידי באולימפידת ברלין – אבל בשלב הזה, הייתה עננה כבדה סביב עצם השתתפותה של ארצות הברית במשחקים. הדיווחים על ההתנכלות הנאצית ליהודים ולצוענים מילאו את דפי העיתונים, ורבים בארצות הברית, בעולם הספורט ומחוצה לו, קראו להחרים את אולימפידת ברלין. ארגונים יהודיים ונוצרים, ומנהיגים בכירים כדוגמת ראש עיריית ניו-יורק פיורלו לה-גארדייה הפעילו לחץ כבד על הועד האולימפי האמריקני והתאחדות האתלטיקה לפרוש מהמשחקים כדי לא לתת לגיטימציה בינלאומית למשטר הנאצי. היו כמה וכמה ספורטאים יהודים בכירים כבר שהודיעו שלא יגיעו לברלין, וגם ג'סי אוונס שקל להחרים את התחרות.

הגרמנים היו מודאגים מאד מהקריאות לחרם בארצות הברית: הנבחרת האמריקנית הייתה המשלחת הגדולה ביותר למשחקים, וההשפעה האמריקנית הייתה כזו שאם האמריקנים יפרשו מהמשחקים ויחליטו להקים מסגרת מתחרה לאוליפידת הקיץ – רוב המדינות ילכו בעקבותיהם, וכל המאמץ התעמולתי האדיר שהשקיעו הנאצים יירד לטימיון. למעשה, כבר היו כאלה שהחלו לארגן תחרויות אלטרנטיביות למשחקים בברלין, כמו ה People's Olympiad שתוכננה להתקיים בספרד במקביל למשחקים בגרמניה. 'אולימפידת העם' בוטלה ברגע האחרון, למרבה הצער, כשמלחמת אזרחים פרצה בספרד יומיים לפני שהחלו המשחקים.

כדי להתמודד עם הקריאות לחרם, הזמינו הגרמנים את איברי ברונדג' (Brundage), ראש הועד האולימפי האמריקני, לבקר בברלין ולחזות בהכנות למשחקים. לקראת ביקורו של ברונדג' הוסרו שלטי ה Juden Raus מחלונות הראווה, וגיליונות של השבועון האנטישמי 'דר-שטרימר' נעלמו מהחנויות. הגרמנים היו נחושים להציג בפני ברונדג' מציאות חלופית.

הם כנראה לא היו צריכים להתאמץ יותר מדי: ברונדג' התנגד לחרם באופן עקרוני. הוא לא היה תומך של הנאצים, אבל טען בתקיפות שיש להפריד בין המשחקים האולימפיים ובין הפוליטיקה. 'המשחקים האולימפיים,' אמר, 'שייכים לספורטאים ולא לפוליטיקאים.' בשלב מסוים אף טען שהקריאות לחרם על המשחקים הם חלק ממזימה יהודית-קומוניסטית להוציא את ארצות הברית מהמשחקים. ברונדג' ביקר באתר הבניה של האיצטדיון האולימפי ואף נפגש עם כמה מנהיגים יהודים בגרמניה – תחת עינם הפקוחה של אנשי ה-S.S, כמובן – ולבסוף הגיע למסקנה שהכל בסדר. היהודים בגרמניה מקבלים יחס טוב והוגן, הרוח האולימפית נשמרת ואפשר להמשיך כרגיל.

לא רק איברי ברונדג' התנגד לחרם: גם עיתוני הקהילה האפרו-אמריקנית דחפו והאיצו בג'סי אוונס וחבריו הספורטאים להשתתף באולימפיאדה. נשמע מוזר? הרי הנאצים בזו לשחורים לא פחות משבזו ליהודים, ואם היהודים קראו להחרים את המשחקים, מדוע שהשחורים ירצו להשתתף בהם?

סיבה אחת הייתה הטענה שנצחונות של אתלטים שחורים באולימפידה הנאצית יהיו 'אצבע בעין' של היטלר. מה טוב יותר מאתלט שחור על הפודיום כדי להוכיח לנאצים שתורת הגזע שלהם היא שטות מוחלטת? אבל הסיבה השניה, ואולי אפילו המשמעותית יותר, היתה דווקא אמריקנית-פנימית. בשנות השלושים של המאה העשרים שררה עדיין אפליה וגזענות בוטה כנגד השחורים בארצות הברית. שחורים לא יכלו להכנס למסעדות של לבנים, אסור היה להם לשבת בקדמת האוטובוס, הם לא יכלו להתקבל למוסדות חינוך ולעבודות טובות. רבים בקהילה השחורה קיוו שהצלחה ספורטיבית של אתלטים שחורים תאיץ את ביטול האפליה והגזענות מצד הלבנים בארצות הברית, וגם תחזק את הביטחון העצמי ויכולת המאבק של השחורים עצמם כנגד האפליה הזו.

ג'סי אוונס התלבט, ולבסוף החליט לנסוע לברלין. בהתאחדות האתלטים החובבנים נערכה הצבעה סוערת וצמודה, שבסיומה החליטו הנציגים לקבל את המלצתו של איברי ברונדג'. החרם כולו התמוטט. הדרך לאולימפיאדת ברלין הייתה פתוחה.

הלנה מאייר

סילוקם של כל היהודים מנבחרות הספורט הגרמניות הביא לכך שחלומה של הסייפת הלנה מאייר לזכות במדליית זהב ולשחזר את ימיה ככוכבת הגדולה של ארצה היו רחוקים מתמיד. היא גם לא יכלה לייצג את ארצות הברית באולימפידה המתקרבת. היא אמנם התגוררה בארצות הברית והתאמנה שם, אבל לא קיבלה אזרחות.

אבל אז לפתע פנו אליה הגרמנים, והציעו לה לחזור לנבחרת הסיוף ולייצג את גרמניה באולימפידה.  ארגונים יהודיים באירופה ובארצות הברי ת הפעילו עליה לחץ כבד ודרשו ממנה לדחות את ההצעה: לכולם היה ברור שהמניע להצעה הוא רצונם של הנאצים להראות לועד האולימפי הבינלאומי שהם 'משחקים לפי הכללים' ומאפשרים גם ליהודים הגרמנים להשתתף במשחקים. מבחינתם של הנאצים, מאייר הייתה הרע במיעוטו: יהודיה מצד אביה בלבד מחד, ומאידך גבוהה, בלונדינית ואתלטית – לפי ה'תקן' הארי.

מאייר מעולם לא התראיינה על הנושא, אבל הסובבים אותה סיפרו שהרצון לשקם את תדמיתה בארצה ולחזור להיות הכוכבת הגדולה שהייתה לפני עליית הנאצים לשלטון מעולם לא עזב אותה. זאת ועוד, הזהות היהודית שלה הייתה מינורית מאד: אמנם אביה היה פעיל בארגונים יהודיים, אבל מאייר גדלה בבית חילוני לחלוטין ולמדה בבית ספר נוצרי. סביר להניח שראתה את עצמה גרמניה קודם כל, ויהודיה אחר כך. ואולי הייתה סיבה נוספת, בסיסית וטבעית יותר: היא התגעגעה הביתה. מאייר קיבלה את ההצעה, וחזרה לגרמניה.

פורסטנר

הכפר האולימפי שתכנן והקים וולפגנג פורסטנר בברלין היה פאר ומופת של מצוינות ודקדקנות ייקית. מאה וארבעים מבנים, מסודרים בצורת מפת גרמניה, וביניהם שבילים, כבישים ומדשאות רחבות ידיים. כל מה שספורטאי יזדקק לו – הוא יכל למצוא בכפר האולימפי: מבנק וסניף דואר ועד סאונה פינית. בכל מבנה היו שני מארחים שדיברו בשפת אימם של הספורטאים שיתארחו בו, ותא טלפון להתקשר הביתה. הגרמנים דאגו אפילו לבידור מוזיקלי והופעות בכל ערב, כדי שהספורטאים לא ייאלצו לכתת את רגליהם בברלין בשעות הערב. כל מי שביקר בכפר האולימפי חלק לו שבחים רבים.

אבל ב-1935, תוך כדי העבודה המאומצת על הקמת הכפר האולימפי, הכה בפורסטנר אסון: חקירה העלתה שסבו של הקצין הפרוסי היה יהודי. תגלית זו הציפה מיד גל עכור של אנטישמיות נגד פורסטנר, אבל הוא התעלם ממנו. הרי היו מאחוריו שנים של שירות צבאי נאמן ופטריוטיות מוכחת, וכל העבודה הקשה על הכפר האולימפי הייתה אך ורק לתפארתה של גרמניה הגדולה, כדי שהספורטאים יחזרו הביתה עם זכרונות נעימים וסימפטיה למדינה. השגי העבר שלו דיברו בעד עצמם. אז מה אם הוא רבע יהודי?…

לני

הצלחתו האדירה של הסרט 'נצחון הרצון', הביקורות המהללות והפרסים שקיבל בתחרויות קולנוע באירופה, שכנעו את היטלר שלני ריפנשטאהל היא זו שצריכה לתעד את אולימפידת ברלין. החיבור בין הנאציזם, הסגנון האמנותי של לני ותחרויות הספורט היה טבעי לחלוטין: האולימפידה היא חגיגה של הגוף האנושי, של נעורים ושל ניצחון – בדיוק מסוג הדימויים שקסמו לנצאים, ושלני  ריפנשאטהל אהבה להדגיש בסרטיה.

ההכנות החלו חודשים רבים לפני המשחקים. לני גייסה את מיטב הצלמים, הבמאים והעורכים – אלפי אנשי צוות. הם סרקו את זירות התחרויות השונות כדי למצוא את אתרי וזויות הצילום הטובים ביותר, והתאמנו מבעוד מועד בצילום אירועי הספורט כדי להצליח ללכוד את הרגעים החשובים ביותר. לני הציבה מצלמות במקומות שאיש לא הציב לפניה: בשוחות חפורות לצד בור הקפיצה לרוחק, על מסילות ארוכות לצד מסלול הריצה, על מנופים גבוהים, על בלונים פורחים, מתחת למים בבריכת השחיה… זה היה פרוייקט חייה, והיא הקדישה את כל כולה עבורו.

טבילת האש הראשונה של לני, תרתי משמע, הייתה תיעוד מירוץ הלפיד האולימפי. מירוץ הלפיד היה המצאה נאצית מקורית. באולימפידות הקודמות באמסטרדם ובלוס אנג'לס הדליקו את הלפיד האולימפי כחלק מטקס הפתיחה של המשחקים – אבל היה זה אירוע נקודתי שהתחיל והסתיים באיצטדיון האולימפי.

גבלס וחבריו במפלגה הנאצית העלו את הרעיון של מירוץ שליחים שראשיתו באולימפיה שביוון, האתר בו התנהלו המשחקים האולימפיים המקוריים בעת העתיקה, וסופו באיצטדיון בברלין – כדרך ליצור קשר הדוק יותר בין הגרמנים המודרנים והיוונים הקדמונים שהנאצים ראו בהם 'הארים המקוריים'. האש האולימפית תוצת באמצעות קרני השמש באולימפיה – ולמעלה משלושת אלפים רצים יעבירו ביניהם את הלהבה עד שתגיע לברלין. לני וצוותה נסעו ליוון לתעד את הדלקת הלפיד, וליוו את השליחים בדרכם דרך מדינות מרכז אירופה אל גרמניה. היו אלה מצלמותיה של לני ריפנשטאהל שסייעו לועד האולימפי העולמי לקבל את ההחלטה לאמץ את מירוץ הלפיד כמסורת אולימפית שמתקיימת מאז ועד ימינו.

בראשון באוגוסט, 1936, מילאו מאה ועשרה אלף צופים את האיצטדיון האולימפי בטקס הפתיחה של המשחקים. האווירה באיצטדיון הייתה מחשמלת, וכשטיפס אדולף היטלר אל יציע המכובדים קראו האלפים 'זיג הייל' בקול אדיר והצדיעו לו במועל יד. תזמורת השמיעה מארשים דרמטיים של ריכארד ווגנר. ספירידון לואיס, רץ המרתון היווני שזכה בזהב באולימפידה הראשונה בעידן המודרני בשנת 1896, הגיש להיטלר ענף של עץ זית לקול מצהלות הקהל.

מצלמותיה של ריפנשטאהל עקבו אחר המשלחות כשאלה צעדו לתוך האיצטדיון לקול תשואות הקהל. חברי הנבחרת האוסטרית ומספר משלחות אחרות הצדיעו במועל יד כשחלפו על פני יציע הכבוד. ג'סי אוונס ושאר האמריקנים העדיפו רק להסיר את כובעיהם ולהצמיד אותם לחזם כמחווה מינימלית של כבוד.

הרעש גבר לשאון אדיר כשאל האיצטדיון נכנס בריצה אתלט צעיר, גבוה, בלונדיני ובעל עיניים כחולות, אוחז בידיו בלפיד האולימפי. זיגפריד איפרינג (Eifring) לא היה חבר במפלגה הנאצית, אבל ייצג בדמותו את הארי המושלם. הוא טיפס במעלה המדרגות הגבוהות והדליק את הלהבה הענקית. שנים מספר לאחר מכן, רגע לפני שברלין הפכה לעי חורבות מעשן וטנקיסטים סובייטים הפכו את האיצטדיון האולימפי למטרת אימון במטווח – החביא איפרינג את הלפיד שנשא באותו היום בבור עמוק מתחת למסלול באולינג נטוש. הוא נפל בשבי הבריטי, וכשחזר לארצו חפר את הלפיד ושמר אותו כמזכרת.

לא הכל עבד חלק לגרמנים. עשרים וחמש אלף יונים צחורות הופרחו לאוויר במסגרת החגיגות – אבל דקות ספורות לאחר מכן, כשהיונים עדיין מעופפות מעל האיצטדיון, נורו מספר מטחי כבוד מהתותחים הטקסיים. היונים נבהלו, וחירבנו על הספורטאים שלמטה. הספורטאיות סבלו יותר: רוב הגברים חבשו לראשם כובעים רחבי שוליים.

אף על פי כן, הטקס היה הצלחה אדירה. כתב של הטיימס הלונדוני סיפר כי –

"טקס הפתיחה היה השלב האחרון במאמץ מרוכז של השנה האחרונה, ולעומתו טקס הפתיחה של אולימפידת לוס אנג'לס ב-1932, אירוע הספורט הרועש ביותר בהיסטוריה עד אותו הרגע – נדמה, בהשוואה, למירוץ שקט בין שני פשפשים מאולפים סביב שוליו של כובע לֶבד."

אי שם בין מאות אלפי האנשים הצוהלים, היה אדם אחד הרבה פחות מאושר. חודשיים בלבד לפני טקס הפתיחה הודח וולפגנג פורסטנר מתפקידו כמפקד הכפר האולימפי. הסיבה הרשמית להדחה הייתה נזק שנגרם למדשאות של הכפר עקב מאות אלפי מבקרים שעברו בו אחרי שנפתח לקהל – נזק שפורסטנר לא השכיל למנוע. הסיבה האמיתית הייתה, כמובן, היותו יהודי. מחליפו של פורסטנר היה קצין צבא מבוגר ומכובד בשם וורנר גיסלה, שקטף את כל השבחים והתהילה בזכות הכפר האולימפי היוצא מן הכלל עליו פיקד.

ג'סי

במשך שישה עשר הימים הבאים הייתה האולימפידה זירה לדרמות המרתקות והמוכרות של כל אירוע אולימפי כפי שאנו מכירים אותו. האתלט האמריקני ג'ון וודראף (Woodruff) קנה את עולמו בריצת שמונה מאות מטרים, כשנקט בטקטיקה בלתי שגרתית כדי להשתחרר מחבורת הרצים שהקיפה אותו: הוא עצר, נעמד, נתן לרצים לחלוף – ואז דהר קדימה ועקף את כולם בדרך אל הזהב. מרים המשקולות המצרי חדר אל-טוני זכה בקטגוריית המשקל הבינונית כשהוא שובר את שיא העולם ומניף משקל גבוה יותר מהזוכה במדליית הזהב בקטגוריית המשקל שמעליו: הפעם הראשונה והאחרונה שמישהו עשה דבר כזה. בבריכה הגיע השחיין היהודי-צרפתי אלפרד נקש למקום הרביעי במשחה השליחים 200 מטרים כפול 4 בסגנון חופשי. נקש שרד את אושוויץ ואף התחרה באולימפידת 1948.

הלנה מאייר הצטיינה בתחרויות הסיוף, אבל לבסוף הפסידה בגמר לסייפת הונגריה וזכתה במדליית הכסף. על הפודיום, כשזר עלי הדפנה מונח על ראשה, היא הצדיעה במועל יד לכבודו של אדולף היטלר. מאוחר יותר הסבירה שחששה שאם לא תצדיע, יאונה רע למשפחתה.

גיבור המשחקים, ללא צל של ספק, היה ג'סי אוונס. הוא זכה בארבע מדליות זהב, בריצות מאה ומאתיים מטרים, קפיצה לרוחק וארבע מאות מטרים שליחים. היה זה המספר הגבוה ביותר של מדליות לאתלט יחיד באולימפידת ברלין, והישג שלא יחזור על עצמו בעולם האתלטיקה הקלה עד קארל לואיס ב-1984.

שתי שערוריות ליוו את הישגיו של אוונס. הראשונה הייתה בריצת השליחים לארבע מאות מטרים, שאוונס לא היה אמור לקחת בה חלק. ברגע האחרון החליטו מאמני המשלחת האמריקנית להושיב על הספסל שניים מרצי השליחים – שני אצנים יהודים מצטיינים – ולהחליפם באוונס ואצן נוסף. השמועות גרסו שההחלפה הפתאומית הייתה תוצאה של לחץ מצד הגרמנים, אם כי אין לכך אישור רשמי עד היום. השערוריה השנייה הייתה כשהיטלר לא לחץ את ידו של אוונס לאחר שזה זכה במירוץ למאה מטרים, לכאורה כיוון שבז לאתלט השחור. בשנים שלאחר האולימפידה צפו עדויות חדשות שמטילות ספק בהסבר הזה: היטלר, מסתבר, לא לחץ את ידיו של אף אחד מהזוכים באותו היום – ואוונס עצמו סיפר בשנים מאוחרות שהפיהרר אפילו נופף לו לשלום בהערכה אחרי המירוץ. אם הסתירה הזו באישיותו של היטלר מטרידה את מנוחתכם, אז תזכרו שהיטלר גם מאד אהב את הכלב שלו.

והייתה גם נקודת אור ספורטיבית ויפה במהלך התחרות. יריבו הגדול של ג'סי אוונס בבור הקפיצה לרוחק היה הגרמני לוץ לונג (Long), אלוף אירופה. אוונס פסל שתי קפיצות במוקדמות, ולוץ – בהפגנה נהדרת של ג'נטלמניות ספורטיבית – ניגש אליו וייעץ לו כיצד לקפוץ מבלי לפסול. השניים עלו לגמר, שם ניצח אוונס את לוץ וקבע שיא אולימפי חדש. לוץ היה הראשון לברך אותו. אוונס סיפר מאוחר יותר –

"לוץ היה אמיץ מאד להתחבר איתי כך למול עיניו של היטלר. אתה יכול להתיך את כל המדליות והגביעים שקיבלתי אי פעם, והם לא יצליחו לצפות את הידידות המוזהבת שחשתי כלפי לוץ באותו הרגע. היטלר בטח התחרפן כשראה אותנו מתחבקים. החלק העצוב בסיפור הוא שלא ראיתי את לוץ שנית: הוא נהרג במלחמת העולם השניה."

לני

המשחקים נסתיימו. הספורטאים חזרו איש איש לביתו. לחלונות הראווה בברלין חזרו השלטים שקראו ליהודים המטונפים להסתלק מגרמניה, והשבועון דר שטרימר חזר להפיץ אנטישמיות מכוערת במלוא הקיטור.

המשחקים האולימפיים היו הצלחה אדירה עבור מנגנון התעמולה הנאצי. אמנם ג'סי אוונס השחור הצטיין – אבל הנבחרת הגרמנית זכתה בהכי הרבה מדליות, גם בספירה הכללית וגם בספירת הזהב, ובכך העניקה משנה תוקף לרעיון העליונות הארית. גרמניה גם זכתה בשבחים רבים, בארצות הברית ומחוצה לה, על הארגון המופתי והאירוח הנפלא.

לני ריפנשטאהל נכנסה לחדר העריכה, והתיישבה לערוך את חצי מיליון המטרים של פילם שצילמו אנשיה במהלך המשחקים. אחרי חודשים של עבודה מפרכת, יצאה לאור הסרט 'אולימפיה' בשני חלקים. לני לא התעניינה בספורט: התוצאות עצמן, מי ניצח ומי הפסיד, לא כל כך עניינו אותה – וגם הסרט משקף את הלך הרוח הזה. מה שכן יש בו הם יופי, אסתטיקה עשירה ודרמה עשויים להפליא, סרט דינמי ועשיר ברגעים מרגשים ומרתקים, ללא רגע דל של שעמום. אולימפיה הצליח אפילו יותר מקודמו, 'ניצחון הרצון': הוא נחשב ליצירת מופת והגדיר את האופן שבו מצולמים ומתועדים אירועי ספורט גדולים מאז ועד היום. 'אולימפיה'  קיבעה את מעמדה של לני ריפנשטאהל כבמאית הטובה ביותר בהיסטוריה. בשנת 2011 בחרו המבקרים של המגזין טיים ב'אולימפיה' לאחד ממאה הסרטים הגדולים של המאה העשרים. במשאל בקרב במאי הוליווד משנת 1995, נבחר 'אולימפיה' לאחד מתוך עשרת הסרטים הגדולים של המאה.

פורסטנר

שלושה ימים לאחר תום המשחקים השתתף וולפגנג פורסטנר במשתה גדול שערכו הנאצים לרגל ההצלחה הגדולה של הכפר האולימפי. המשתה היה לכבודו של וורנר גיסלה. כשהסתיים האירוע, חזר וולפגנג פורסטנר אל חדרו. הוא שלף את האקדח הצבאי שלו, והתאבד.

הנאצים הסתירו את ההתאבדות וטענו שנהרג בתאונת דרכים. בדוח הרשמי של הועד האולימפי הגרמני שסיכם את המשחקים האולימפיים מוקדשים למעלה ממאה דפים לכפר האולימפי: פירוט מדוקדק של כל מי שלקח חלק בהקמת הכפר, כמה כסף על כל דבר ואפילו אילו שירים ניגנה התזמורת להנאתם של הספורטאים. שמו של וולגפנג פורסטנר הרבע-יהודי מופיע בדו"ח רק פעמיים, כסגנו של גיסלה.

הלנה מאייר

הלנה מאייר קיוותה שמדליית הכסף תחזיר לה לפחות חלק מהמעמד שאבד לה, אבל התבדתה. התקשורת הגרמנית התעלמה מקיומה ולא דיווחה כלל על השגיה. שנה אחרי המשחקים האולימפיים ייצגה מאייר את גרמניה באליפות העולם בסיוף שנערכה בפריז וזכתה בזהב. כשפגשה חבר גרמני שאלה אותו מה כתבו העיתונים בגרמניה על ההישג. כלום, ענה החבר. זה היה הרגע שבו הבינה מאייר שלא תצליח לעולם להשיב לעצמה את מה שאבד לה. היא עזבה את גרמניה וחזרה לארצות הברית, שם הלכה לעולמה מסרטן השד בגיל 43 בלבד. דמותה התקבעה בזכרון הקולקטיבי כיהודיה ששימשה כעלה תאנה למשטר הנאצי.

לני

כשנתיים  אחרי המשחקים, בנובמבר 1938, הגיעה לני ריפנשטהאל לניו יורק לקדם את הקרנת סירטה 'אולימפיה'. אם קיוותה לקבל גם בארצות הברית את אותם השבחים והביקורות המהללות להם זכתה בגרמניה – הרי שנכונה לה אכזבה קשה.

אם לומר את האמת, 'אולימפיה' הוא לא סרט נאצי ולא שירת באופן ישיר ומובהק את האג'דה הנאצית. ג'סי אוונס, למשל, מוצג באור חיובי ביותר: ההצלחות שלו על המסלול מוצגות באופן ברור וישיר, ופניו המחייכות אחרי הזכיה מרוחות על כל המסך למשך זמן ארוך יותר מאשר פניו של היטלר. אוונס של 'אולימפיה' הוא גיבור אולימפי, ללא כחל ושרק. כפי שציין מבקר קולנוע של הבי.בי.סי

"ככל שאולימפיה מפאר את גרמניה, הוא יכול להיות באותה המידה סרט שהוא חגיגה של אמריקה הרב-גזעית."

אבל ללני ריפנשטאהל זה לא עזר. 'ניצחון הרצון', סרט התעמולה שצילמה עבור היטלר בנירנברג, הרס את התדמית שלה בצורה מוחלטת, וקיבעה את דמותה כמשתפת פעולה עם הנאצים. חמישה ימים אחרי שהגיעה לאמריקה התחולל בגרמניה הפוגרום הגדול הזכור לנו כ'ליל הבדולח': פרעות אנטשימיות שבמהלכן נשרפו אלף בתי כנסת בלילה אחת, אלפי יהודים נרצחים ועשרות אלפים נלקחו למחנות ריכוז. לני ריפנשטאהל לא הסכימה בתחילה להאמין לדיווחים שהגיעו מגרמניה, וניסתה להגן על היטלר בפני התקשורת האמריקנית. זו הייתה טעות: הלינץ' שעשתה בה התקשורת היה כה מאסיבי, עד שאף מפיק הוליוודי לא הסכים להפגש עימה – פרט לוולט דיסני, שלקח אותה לסיבוב באולפנים. החלום ההוליוודי של לני ריפנשטהל, הבמאית הטובה במאה העשרים, התרסק עוד בטרם התרומם.

כשפרצה מלחמת העולם השניה התלוותה לני לכוחות הגרמניים שפלשו לפולין, ככתבת צבאית. זמן קצר לאחר הפלישה הגיעה לעיירה פולנית קטנה, שם הייתה עדה להוצאה להורג אכזרית של כשלושים פולנים – לפי חלק מהעדויות, יהודים שנרצחו כנקמה על התקפה פרטיזנית. לני הייתה מזועזעת ואף פנתה אישית להיטלר וביקשה ממנו שימנע אלימות כזו בעתיד – אבל אם זרע המאורע הזה ספקות בליבה לגבי החוכמה שבתמיכה בנאציזם, הם לא היו ספקות גדולים מספיק. שבועות מספר לאחר מכן צילמה את מצעד הניצחון של היטלר ברחובות ורשה, וכשכבשה גרמניה את צרפת, שלחה לני להיטלר מברק ברכה נרגש.

את שאר שנות מלחמת העולם השניה בילתה לני בצילומי סרט עלילתי, שחלק מהניצבים בו היו אסירים צוענים שהובאו ממחנה ריכוז סמוך. כשנסתיימה המלחמה, נעצרה על ידי האמריקנים והצרפתים והוחזקה במתקני כליאה שונים במשך ארבע שנים. היא שוחררה, בסופו של דבר, והמשיכה בחייה – אך הקריירה הקולנועית הקצרה ויוצאת הדופן שלה באה לסיומה. קהילת הקולנוע דחתה אותה בשאת נפש, ובכל אירוע בו השתתפה המתינו לה מפגינים מחוץ לאולם. לני נאלצה למצוא לעצמה אהבות אחרות: צילום סטילס, וצילום תת ימי.

לני ריפנשטאהל הלכה לעולמה בשנת 2003, בגיל המופלג של 101 שנים. היא מעולם לא התנצלה או לקחה אחריות על תמיכתה במפלגה הנאצית. לאורך השנים תבעה קרוב לחמישים אנשים שכינו אותה 'משתפת פעולה עם הנאצים'. בראיון לסרט תיעודי על חייה, בתגובה לשאלה – האם היא מרגישה אשמה? היא השיבה –

"למה אתה מתכוון? איפה האשמה שלי? אני יכולה להצטער. אני יכולה להצטער שעשיתי את הסרט על המפלגה, 'נצחון הרצון', ב-1934. אבל אני לא יכולה להצטער על התקופה בה חייתי. אף מילה אנטישמית לא עלתה על שפתי מעולם. מעולם לא הייתי אנטישמית. לא הצטרפתי למפלגה. אז איפה האשמה שלי? אתה תגיד לי. אני לא זרקתי פצצת אטום על אף אחד. מעולם לא בגדתי באף אחד. במה אני אשמה?…"

ג'סי

ג'סי אוונס חזר לארצות הברית כמנצח. אלפים הריעו לו בתהלוכת ניצחון מפוארת ברחובות מנהטן. אבל ג'סי היה שחור, ושום הישג ספורטיבי לא יכל למחוק את העובדה הפשוטה הזו. כשערכו לכבודו משתה ניצחון גדול במלון וולדורף-אסטוריה היוקרתי, לא נתן לו השוער להכנס בכניסה הראשית, וג'סי אוונס נאלץ לעלות לאולם הנשף – הנשף שנערך לכבודו – במעלית השירות שהייתה שמורה לשחורים. גם נשיא ארצות הברית לא טרח להזמין אותו לביקור בבית הלבן, או אפילו לברך אותו על השגיו במברק.

"כשחזרתי לארץ מולדתי, אחרי כל הסיפורים על היטלר – לא יכלתי לשבת בקדמת אוטובוס. הייתי מוכרח להכנס מהדלת האחורית. לא יכלתי לגור איפה שרציתי. […] יותר ויותר התחוור לי שכולם מוכנים לטפוח לי על השכם, ללחוץ את ידי או לארח אותו בביתם – אבל אף אחד לא מתכוון להציע לי עבודה."

וכך מצא את עצמו אחד מגדולי האתלטים בהיסטוריה, ספורטאי בעל ארבע מדליות זהב אולימפיות – שרת בגן ילדים, מתדלק בתחנת דלק, ומתחרה נגד סוסים במירוצי ראווה.

"אנשים אמרו לי שזה משפיל שאלוף אולימפי צריך לרוץ נגד סוסים, אבל מה יכולתי לעשות? היו לי ארבע מדליות אולימפיות, אבל אתה לא יכול לאכול ארבע מדליות זהב. […] זה היה גרוע מספיק שנאלצתי להתחרות בבעלי חיים, אבל זו אפילו לא הייתה תחרות הוגנת! אף אחד לא יכול לנצח סוס בתחרות ריצה, אפילו לא בריצה של מאה יארד."

אז מה משפיע יותר על חיינו – אופיינו, או הגורל העיוור? אם לשפוט לפי מה ששמענו בפרק הזה, נראה שהתשובה ברורה. לני ריפנשאטהל, הלנה מאייר ו-וולפגנג פורסטנר ניחנו, כל אחד בדרכו, באופי מצוין וכישורים מעולים. ריפנשטהאל הייתה במאית בחסד והתעקשה לממש את החזון האמנותי שלה כנגד כל הקשיים. הלנה מאייר זכתה בכסף גם כשנאלצה להתאמן בנכר. פורסטנר היה קצין קשוח, מנהל טוב וביצועיסט מעולה. ואף על פי כן, כל אחד מהם מצא את עצמו נשאב לתוך המערבולת האפלה של האולימפידה הנאצית ונזרק ממנה מוכה, חבול ומאוכזב. אפילו ג'סי אוונס, שהגיע מנקודת הפתיחה הנמוכה ביותר האפשרית, נאבק נגד דיעות קדומות ומכשולים מבית ומחוץ והגיע להשיג הגדול ביותר של ספורטאי בזמנו – אפילו הוא מצא את עצמו חוזר הביתה בדיוק לאותם מאבקים ולאותן דיעות קדומות.

הגורל העיוור, עושה רושם, לא סופר את האופי שלנו. חמור עוד יותר, נדמה שבסיפורים ששמענו, תכונות האופי המצוינות של הגיבורים לא רק שלא עזרו להם – אלא אולי אפילו עשו יד אחת עם הגורל כדי להפיל אותם עמוק יותר לתוך הבור. הלהט האמנותי של ריפנשטאהל גבר על השכל הישר שלה והיא לא הייתה מסוגלת לעצור שניה ולשאול את עצמה אם שיתוף הפעולה עם הנאצים הוא באמת הדבר הנכון לעשות בטווח הארוך. מאייר הסייפת הייתה כה נחושה להצליח ולהצטיין עד שהייתה מוכנה אפילו לתת גושפנקא למשטר הנאצי. וולפגנג פורסטנר מילא פקודות בהצטיינות וגירש את אחיו היהודים מנבחרות הספורט השונות, רק כדי להיות מגורש בעצמו אחר כך.

אבל אתם יודעים מה, אולי בכל זאת לאופי שלנו יש תפקיד בקביעת מהלך חיינו.

אחרי שחזר מהאולימפידה ולא הצליח למצוא עבודה, ג'סי אוונס סבל קשיים כלכליים כואבים ואפילו נאלץ להכריז על פשיטת רגל בשלב מסוים. אבל גם ברגעים הקשים, הוא לא נפל למחוזות הייאוש. הוא המשיך לפרנס את משפחתו בכבוד, ועבד עם ילדי שכונות מצוקה כדי לשפר את חייהם ועתידם. בשנות השישים, כשרוחות חדשות החלו לנשב בארצות הברית והגזענות הלכה והשפילה את ראשה המכוער – נזכרו פתאום כולם בג'סי אוונס ובהשגיו האדירים. ממשלת ארצות הברית מינתה אותו לשגריר של רצון טוב ולחבר בוועד האולימפי האמריקני. הוא הוזמן להעביר הרצאות רבות בפני ארגונים ובתי ספר, וב-1976 העניק לו הנשיא קרטר את מדליית החירות: הכבוד האזרחי הגבוה ביותר שניתן בארצות הברית. קרטר אמר בנאומו על אוונס כי-

"אולי אין אתלט שמסמל טוב יותר את המאבק האנושי נגד עריצות, עוני וגזענות. השגיו האישיים כאתלט מהשורה הראשונה היו ההקדמה לקריירה המוקדשת לעזרה לאחרים. עבודתו עם אתלטים צעירים, כמו גם כשגריר בלתי רשמי של ארצות הברית מעבר לידם ודובר למען החירות, הם מופת ודוגמה לעמיתיו האמריקנים."

אז אולי כשזה מגיע לאירועים היסטוריים גדולים ומשמעותיים כמו האולימפידה בברלין ב-1936, אופיו האישי של אדם – מעולה ככל שיהיה – משחק תפקיד משני בלבד. אבל אם אפשר ללמוד משהו מסיפורו של ג'סי אוונס, אולי זה שהאופי שלנו הוא כמו הגה כיוון לספינת חיינו, ולמרות שאנחנו נאלצים כל הזמן להתמודד נגד זרמים סוחפים ורוחות חזקות ששואפים להסיט אותנו ממסלולנו – בטווח הארוך, על פני חיים שלמים, האופי שלנו כן עשוי להביא אותנו למקום אליו אנחנו רוצים להגיע.

קרדיטים

https://soundcloud.com/lionel-schmitt/the-healing
https://soundcloud.com/lionel-schmitt/the-emotional-journey
https://soundcloud.com/lionel-schmitt/the-prophecy
https://www.youtube.com/watch?v=jB0n35UIv-s
https://soundcloud.com/lionel-schmitt/a-haunting-place
https://www.youtube.com/watch?v=DVjUnWCjFH8
https://www.youtube.com/watch?v=lS-QkgWPQUM

ביבליוגרפיה ומקורות

https://www.olympic.org/news/jesse-owens-quest-for-glory-started-with-100m-gold
http://entertainment.time.com/2005/02/12/all-time-100-movies/slide/olympia-parts-1-and-2-1938
https://www.ushmm.org/wlc/en/media_fi.php?ModuleId=10005680&MediaId=216
https://www.ushmm.org/wlc/en/media_fi.php?ModuleId=10005680&MediaId=2666
https://www.ushmm.org/wlc/en/article.php?ModuleId=10005680
https://www.ushmm.org/wlc/en/article.php?ModuleId=10007451
https://www.ushmm.org/wlc/en/article.php?ModuleId=10007087
https://www.ushmm.org/wlc/en/article.php?ModuleId=10007088
https://www.ushmm.org/wlc/en/article.php?ModuleId=10007410
http://content.time.com/time/subscriber/article/0,33009,762309-1,00.html
http://time.com/4432857/hitler-hosted-olympics-1936
http://www.bbc.com/culture/story/20160810-how-leni-riefenstahl-shaped-the-way-we-see-the-olympics
https://www.nytimes.com/2003/09/09/obituaries/leni-riefenstahl-filmmaker-and-nazi-propagandist-dies-at-101.html
http://www.historyplace.com/worldwar2/triumph/tr-olympics.htm
http://library.la84.org/6oic/OfficialReports/1936/1936v1sum.pdf
https://www.newyorker.com/magazine/2007/03/19/where-theres-a-will
https://www.laweekly.com/arts/leni-riefenstahl-pretty-as-a-swastika-2148060
http://courses.washington.edu/ger371/riefenstahl/biography.html
https://www.theguardian.com/sport/2016/jul/28/helene-mayer-nazi-germanys-jewish-champion-fencer
https://www.telegraph.co.uk/films/race/jesse-owens-from-alabama-to-olympics
https://www.britannica.com/topic/1936-Olympic-Games-Fencing-for-the-Fuhrer-1367966
http://library.la84.org/SportsLibrary/JOH/JOHv17n3/JOHv17n3t4.pdf
https://forum.axishistory.com/viewtopic.php?t=175826
http://www.jesseowens.com/about
https://web.archive.org/web/20000815053753
http://espn.go.com:80/sportscentury/features/00016393.html
https://mashable.com/2016/10/23/helene-mayer-nazi-germany/#h3kx9uPL0kqL

You may also like...

17 Responses

  1. nsh הגיב:

    פרק מצויין.

    לדעתי קול צחצוח החרבות בכל פעם שהפודקאסט עסק ב הלנה מאייר מיותר. במיוחד בחלק האחרון שבו נידון גורלה של הלנה אחרי המלחמה. לא מתאים.
    less is more בכל מה שנוגע לאפקטים קוליים במיוחד כשהם באים על גבי ההקראה עצמה.

  2. אלכס הגיב:

    3. ממליץ לך ולכולם לראות סרט Race (2016), המרוץ שמתאר את אירועים של אולימפיאדת ברלין. שווה צפייה.

  3. אלכס הגיב:

    1. ניסיתי לראות את את "נצחון הרצון", לא הצלחתי. פה https://www.youtube.com/watch?v=jJ1Qm1Z_D7w למשל מנתחים אותו ואומרים שמבחינת תרומה שלו לתעמולת הקולנוע הוא לא חידש כמעט שום דבר. גם אומרים שם בעניים של צופה עכשווי כל הסצנות הם ארוכות מידי (הוא גם מסביר שזה נעשה בכוונה), אבל זה בדיוק הסיבה למה לא הצלחתי לראות אותה. כך שלא הייתי ממליץ לראות אותו "בשביל לקבל את הרושם".

    2. דוגמאות עכשיות מארה"ב הם מוטעות פוליטית בצורה קיצונים, אין זה ראוי להכניס אותה. למה לעשות תעמולה של מפלגה דמוקרטית אמריקאית?

  4. אסף הגיב:

    פרק מעולה! בעיני אחד הטובים בעושים היסטוריה, אהבתי גם את העומק ההיסטורי וגם את עומק ההגות בגין מעשיו, בחירותיו וגורלו של האדם.
    מעניין הטוויסט שהתרחש לאחר פרסום הפרק לפיו קולין קופרניק שרק לפני מספר שבועות חשבו כי לא יתאושש לעולם מבחירתו הפך להיות הפרזנטור של נייק בהחלטה מפתיעה. מחזק את הגישה לפיה אדם צריך ללכת עד הסוף עם בחירותיו ודעותיו.
    https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001253222

  5. אורי דאר הגיב:

    לנאצים היה כל כך חשוב קיום האולימפדיה שהיו מוכנים לא רק לא רק לצרף יהודים למחצה לנבחרת גרמניה הם גם הזמינו משלחת מפלשתינה שהחרימה את האולימפידה וסירבה להגיע לבסוף.

  6. דני הגיב:

    פרק מעניין מאוד – מציג את האירוע שכולנו מכירים אך מזוויות שונות.
    רק תיקון קטן (טעות שמופיעה פעמיים) – ג'סי אוונס השתתף במירוץ שליחים ל- 4X100 מטרים ולא ארבע מאות מטרים (כן, בסה"כ זה יוצא אותו הדבר, אבל אלו שני מרוצים שונים).

  7. מני הגיב:

    אחד הפרקים המרתקים ביותר!

  8. אבי הגיב:

    הי
    ישנו עוד סיפור מענין על זוכה המרתון רץ מקוריאה
    אז עדיין לא מחולקת שהביע מחאה בצורה מאוד מקורית
    ישנו מוזיאום על שמו בסיאול
    שווה בדיקה פרשה לא ידועה במערב במזרח הוא גיבור לאומי

  9. רון הגיב:

    רן, הפרק הזה מדהים בעיקר בגלל הצורה שבה הגשת אותו.
    רציתי לספר לך שאימי שהיתה אז ילדה בת 7 וספורטאית הוצבה בפתיחת האולימפיאדה יחד עם עוד הרבה ילדים, רק שלה נאמר להחזיק את הידיים מאחורי הגב כדי שהיטלר לא ילחץ לה אותם כאשר הוא עובר ומברך אותם.

  10. ארז פינטו הגיב:

    היי
    תודה רבה
    מאוד מעניין !!! למרות שחלקים גדולים היו מוכרים למי שמתעניין

    הערה קטנה
    אמרתם ש"תזמורת בניצוחו של ריכארד ווגנר השמיעה מארשים דרמטיים"
    קצת לא סביר כי הוא מת בערך 40 שנים קודם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.