[עושים היסטוריה] 242: קוגניציה גופנית ומציאות מדומה, או איך הגוף והמוח חושבים יחד

הורד את הקובץ (mp3)

בתוך עולם של מציאות מדומה, כל אחד מאיתנו יכול לחיות בתוך גוף אחר: גבר הופך לאישה, מבוגר הופך לילד. אך בעשורים האחרונים חושפים החוקרים קשרים בלתי צפויים בין הגוף והמוח: נדמה שלגופנו יש השפעה גדולה בהרבה על תהליכי החשיבה שלנו משנדמה היה. לתגלית זו השלכות מרתקות על מחקר הבינה המלאכותית, רובוטיקה וחינוך.

אורח בפרק: רותם בנט, דוקטורנט בפקולטה לחינוך בטכניון, חבר במעבדה למציאות מדומה ומדדים מוחיים של פרופ' מרים ריינר.

האזנה נעימה!
רן.


דף הבית של הפודקאסט
הרשמה לפודקאסט:
דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת

[תמלול הפרק] קוגניציה גופנית ומציאות מדומה – או, איך הגוף והמוח חושבים יחד

ניסיתם פעם לדבר ללא מטאפורות? מטאפורה היא ביטוי שבו משאילים תכונה מתחום אחד לתחום שני, כדי להעשיר את השפה. בפרט, הדיבור האנושי, בכל שפה, עשיר מאד במטאפורות שלקוחות מהעולם הפיזי ופעולות גופניות. אני מתערב אתכם שאתם לא יכולים להוציא שלושה משפטים מהפה בלי מטאפורה. אפילו שני המשפטים שאמרתי עד עכשיו דחוסים במטאפורות: 'להשאיל תכונה', 'להעשיר את השפה' ו-'להוציא מהפה'. השאלה היא האקט הפיזי של לקחת משהו ממישהו, להעשיר היא להוסיף משהו למשהו אחר ולהוציא מהפה – זה ברור. אנחנו משתמשים במטאפורות באופן טבעי, בלי להרגיש. גם אם יכוונו לנו אקדח לרקה, לא נוכל להפסיק להשתמש במטאפורות: 'לכוון אקדח' היא מטאפורה. כותב טוב במיוחד יכול להשתמש במטאפורות כדי לגרום לטקסט שלו לפרוח. 'לפרוח'…הנה ברחה לי עוד מטאפורה. ועוד אחת. בקיצור, אני נותן לכם את המילה שלי שבני אדם לא יכולים לחשוב בלי מטאפורות. הנה, נתתי לכם עוד מטאפורה.

קוגניציה גופנית

לאורך המחצית השניה של המאה העשרים הלכה והתגבשה ההבנה אצל הפסיכולוגים, הפילוסופים וחוקרי השפה, שמטאפורות הן אבני בניין יסודיות בתהליכי החשיבה האנושית. מסיבה כלשהי, מוחנו זקוק לדימויים ותיאורים השאולים מהעולם הפיזי שסביבנו כדי להוציא לָפּועל תהליכי חשיבה מופשטים לחלוטין. ההבנה הזו התפתחה לכדי תחום מחקר חדש שנמצא בחזית המדע המודרני, בשם 'קוגניציה גופנית'. 'קוגניציה' היא שם כולל לכל תהליכי החשיבה ועיבוד המידע במוח, וב'גופנית' – הכוונה לאופן שבו גופנו והחושים שלנו, ודרכם גם כל הסביבה החיצונית לנו, משתתפים בתהליכים האלה.  

רותם בנט הוא דוקטורנט בטכניון, חבר במעבדה למציאות מדומה ומדדים מוחיים של פרופ' מרים ריינר. תחום ההתמחות שלו הוא קוגניציה גופנית ומציאות מדומה. מה הקשר בין קוגניציה גופנית ומציאות מדומה? נגיע לזה בהמשך. כפי שמסביר רותם, השימוש שאנחנו עושים במטאפורות אינו מוגבל רק לדיבור.

"[רותם] חשיבה אבסטרקטיבית, חשיבה מתמטית, סיבתיות, דבר אחד גורר דבר שני. אם A גורם את B ו-B גורר את C – אז A גורר C. אוקי? מה יאמר לך קוגניטיביסט גופני, אם נקרא לו כך? "גורר"?… מה זו המילה "גורר"? יש לך כאן דימוי פיזי. יש כאן מטאפורה. כלומר אני לא יכול לחשוב אפילו על דימוי אבסטרקטי לוגי, מבלי בעצם לדמות בעיני רוחי משהו לחלוטין פיזי. A גורר B… הם באים אחד אחרי השני כמו במצעד. כלומר, אפילו לוגיקה טהורה – למעשה, כל החשיבה שלנו, וזה משהו שקשה להתכחש אליו, גם החשיבה המופשטת – האלמנטים שמהם היא מורכבת, 'הפרימיטיביים' הם פרימיטייבים חושיים שמסמלצים את העולם שבתוכו אנחנו נמצאים ולתוכו גדלנו."

הדוגמה שנותן רותם ממחישה לנו עד כמה מעורבים גופנו וסביבתנו בתהליכי החשיבה שלנו, ולעובדה זו עשויות להיות השלכות מרתקות ומפתיעות על מגוון רחב של נושאים – מבינה מלאכותית ורובוטיקה, ועד חינוך.

הדואליות של הגוף והמוח

מדענים ופילוסופים בעידן הרנסנס ואחריו, כדוגמת רנה דקארט במאה ה-17, ראו במוח ובגוף שתי מערכות נפרדות שאין ביניהן הרבה קשר. המוח צריך את הגוף בשביל להתקיים, אבל מחשבות הן מופשטות ולא כבולות בשלשלאות של המציאות הפיזית: זו הסיבה שאנחנו יכולים לחשוב על לוגיקה, ואלגברה ומוזיקה – כולם דברים שאין להם קיום גשמי.  

ככל שהתקדם המדע הלכה והתגבשה ההבנה אצל חוקרי המוח שזה לא ממש נכון: היום אנחנו יודעים שכל תהליכי המחשבה שלנו הם תוצאה של תהליכים פיזיים, פולסים חשמליים שעוברים בין נוירונים, ומה שאנחנו תופסים כ'הכרה' או 'נשמה' הן בסך הכל תוצרים של אותם תהליכים פיזיים. אבל למרות שהנוירולוגיה המודרנית טשטשה את הגבול בין המוח והגוף – היא לא מחקה אותו לחלוטין. גם אם הם לא תמיד ניסחו זאת במפורש, הנחת העבודה של החוקרים המודרניים הייתה – ובמידה רבה עודנה – שהגוף מחובר למוח, אבל לא ממש משפיע עליו. חקר המוטוריקה והשרירים הוא תחום ראוי ומעניין – אבל כדי לחקור את הקוגניציה האנושית, צריך להתרכז רק במה שקורה בתוך המוח.

הגישה המסורתית הזו, בה החזיקו ועדיין מחזיקים חלק גדול מהחוקרים בתחום, מכונה 'הגישה הקוגניטיביסטית'. על פי התפישה הזו, ברור שהמוח מקבל את המידע על מה שקורה בחוץ דרך החושים השונים, וברור שהוא מוציא פולסים חשמליים שאומרים לרגל להיכן ללכת וליד את מה לתפוס – אבל היחסים בין המוח והגוף הם יחסים של קלט ופלט, ומה שקורה מחוץ למוח לא משפיע על האופן שבו המידע מעובד בתוך המוח. זאת אומרת, אם דפקתי את האצבע הקטנה של הרגל בפינה של השולחן – המוח יקבל קלט של כאב ויוציא פלט שהוא כנראה אוסף של קללות עסיסיות, אבל מה שקרה לאצבע הקטנה לא ישפיע על האופן שבו המוח מבצע תהליך חישובי מופשט כמו, למשל, חישוב מתמטי.

אך יותר ויותר מחקרים מודרניים מביאים את החוקרים להטיל ספק בהנחה זו. למשל, הפסיכולוגית דוק' סימון שנאל (Schnall) תארה, בהרצאת TEDx ב-2014, ניסוי שערכה במעבדתה באונ' קמבריידג'. היא העמידה נבחנים מול גבעה קטנה, וביקשה מהם להעריך את השיפוע שלה: שיפוע של אפס מעלות הוא מישור, ותשעים מעלות הם קיר ניצב. הערכה שכזו היא משימה קוגנטיבית חישובית ומופשטת מאד: מן הסתם יהיו כאלה שיתנו הערכה מדויקות יותר ואחרים שיפספסו – אבל אנחנו לא מצפים שמה שמתרחש באצבע הקטנה של הרגל, או בכל איבר אחר של הגוף לצורך העניין, ישפיע על ההערכה הזו.

דוק' שנאל נתנה לחלק מהמשתתפים כוס מיץ מתוק עם הרבה סוכר, ולחלק אחר כוס מיץ עם ממתיק מלאכותי נטול סוכר. הניסוי הראה שהנבחנים ששתו כוס עם סוכר – דהיינו, אלה שגופם היה באותו הרגע עתיר באנרגיה זמינה ומתפרצת – נטו להעריך את השיפוע של הגבעה כמתון יותר מאשר אלה ששתו כוס עם ממתיק מלאכותי. דהיינו, אם יש בגוף הרבה אנרגיה זמינה לטיפוס – המוח פותר את שאלת השיפוע באופן אחר מאשר אם אין בגוף הרבה אנרגיה. מדוע? דוק' שנאל משערת שאולי היכולת של הגוף לעמוד באתגר של טיפוס על הגבעה משפיעה על החישוב המנטלי של הערכת השיפוע. רותם בנט מסביר שהניסוי בייל אינו היוצא מן הכלל, אלא להפך.

"[רותם] ה-Power Pose:  אם אתה רוצה לרומם את הביטחון העצמי, אתה צריך לעמוד במעלית בדרך לפגישה עם הידיים על המותנים לעשר שניות…

[רן] פוזת בטחון עצמי..

[רותם] בדיוק, בפוזת ביטחון עצמי. זה משליך על התהליכים המוחיים. זה למשל, קשר בין גוף ורגש – לא לגמרי קוגניטיבי, אבל זה משרה גם על הקוגנטיציה. יש כל מיני ניסויים קלאסיים על קבלת החלטות. יש ספר יפה שיצא בשנים האחרונות בעברית: 'כוס הקפה שגרמה לי להתאהב.' הכותרת מתארת ניסוי אחד מני רבים. למשל, אם אתה מחזיק ספל קפה חם, אתה הופך להיות אדם חם יותר וקל יותר לשכנע אותך בדברים. הילדים שלי כבר יודעים, כיוון שהם עילעלו בספר, שאם הם רוצים לשכנע אותי במשהו – אלף, הם מושיבים אותי על כורסא רכה, שזה גם כן, אחד הדברים שצריך כדי שתהיה אדם רך יותר. הם נותנים לי כוס קפה חם, ואז פורשים את בקשותיהם.

[רן] [צוחק] עושים האקינג על אבא.

[רותם] הם כבר מתורגלים."

אבני בניין קוגניטיביות

מה אפשר ללמוד מתוצאות הניסויים האלה? זו אינה שאלה קלה. כמו כל מדע שנמצא בחזית המחקר, גם במקרה של קוגניציה גופנית קשה למצוא קונצנזוס מוחלט בין החוקרים. המתונים יותר, אלה שקרובים יחסית לתפישה הקוגניטיביסטית המסורתית, גורסים שגם תהליכי חשיבה מופשטים ולכאורה מנותקים מההקשר הישיר של הגוף ומהסביבה – משתמשים באותם אבני בניין קוגניטיביות שהתפתחו במוח לשם אינטראקציה עם הסביבה. כבר ראינו את זה בהקשר של מטאפורות: אנחנו משתמשים בתהליכי העיבוד שבדרך כלל שמורים לחושים שלנו כדי ליישם מחשבות מסוגים אחרים לגמרי. למשל, אנחנו מקשרים "חביבות" ו"קרבה"- תכונות חברתיות או בינאישיות – לתחושה הפיזית של טמפרטורה: אדם חביב וידידותי הוא אדם חם, ואדם מרוחק הוא אדם קר. אם אותן אבני הבניין במוח משמשות אותנו גם כדי להעריך את האישיות של בן שיחנו, וגם כדי למדוד את הטמפרטורה של הכוס – מה הפלא שכשאנחנו מחזיקים ביד כוס קפה חם, אנחנו מתבלבלים וטועים לחשוב שהאדם שעמו אנחנו מדברים הוא גם חביב וידידותי יותר?

ההשערה של שימוש משותף באבני הבניין המנטליות יכולה להסביר לנו גם, אולי, מדוע אנחנו חווים מחשבות כסוג של "דיבור" בתוך המוח: המוח משתמש באותם חלקים שיוצרים דיבור כדי ליישם את החשיבה המודעת. לעיתים, השימוש המשותף הזה מגביל אותנו. למשל, כשאנחנו קוראים מילים מדף אנחנו נוטים 'לשמוע' אותם בתוך מוחנו. אבל השמיעה הוירטואלית הזו, 'המונולוג הפנימי', מגביל את קצב הקריאה שלנו: מי שלומד טכניקה של קריאה מהירה לומד, בין היתר, "לנתק" את הקריאה מהשמיעה ולהבין את משמעות המילים אך ורק מצורתן – מה שמאפשר עיבוד מהיר בהרבה של המידע.

הגוף משתתף בתהליכי החשיבה

בקצה השני של הסקלה נמצאים אלה מבין החוקרים שטוענים שהקוגניציה הגופנית היא הרבה יותר מרק שימוש במטאפורות. הם משערים שהגוף עצמו משתתף בתהליכי החשיבה באופן אקטיבי. למה הכוונה? 

אחד מהרעיונות המקובלים בתפיסה הקוגניטיביסטית המסורתית היא זו של "ייצוגים". דמיינו לעצמכם שאנחנו מתכננים רובוט שמשחק בייסבול, וצריכים לתכנת אותו כך שיהיה מסוגל לחבוט בכדור שנזרק אליו. איך היינו עושים את זה? כן, אני יודע שאני יודע שאפשר להזמין אחד כזה מעלי אקספרס, אבל זו לא הנקודה כאן, תתרכזו בעיקר. איפה מצאתם את זה בעלי אקספרס? תשלחו קישור. לא חשוב.

בכל אופן, המצלמות של הרובוט קולטות את הכדור ומעבירות את המידע ליחידת העיבוד שלו. בתוך מערכת העיבוד הזו, אנחנו ניצור סוג של מודל ממוחשב של הכדור, משהו כמו דף וירטואלי שלתוכו נזין  את הנתונים שהמצלמות קולטות. בדף יהיה כתוב: 'מהירות הכדור: חמישים ק"מ בשעה. מרחק אל הכדור: עשרים מטרים. סחרור: שלושים מעלות בשניה' וכן הלאה וכן הלאה. הדף הזה מייצג עבור הרובוט את כל מה שאפשר לדעת על הכדור המתקרב. על סמך המידע בדף הוירטואלי, הרובוט מבצע חישובים כדי לדעת לאן להזיז את המחבט. דהיינו, אם הכדור נמצא במרחק כזה וכזה נע במהירות כזו וכזו  – אז כדאי להזיז את המחבט שלושים מעלות ימינה. כעבור חצי שניה, המידע שקולטות המצלמות מתעדכן: כעת מהירות הכדור היא חמישים ואחת קמ"ש, המרחק שלו תשע עשרה וחצי מטר והסחרור 31 מעלות בשנייה. מערכת העיבוד מעדכנת את המודל שמייצג את הכדור, את אותו דף וירטואלי, בנתונים החדשים – מבצעת את החישובים מחדש, ומזיזה את המחבט בהתאם כדי לפצות על השינויים.

לא במקרה בחרתי באנלוגיה של רובוט ויחידת עיבוד כדי להסביר מהו "ייצוג" מנטלי של העולם החיצון. על פי הגישה המסורתית, המוח שלנו פועל קצת כמו מחשב: אמנם מחשב שעשוי מחומרה אפורה, רטובה וקצת סקווישית שכזו, אבל בכל זאת סוג של מחשב – וגם אנחנו מחזיקים במוחנו מודלים שמתארים את העולם החיצון. אבל כפי שיסביר רותם בנט, במקרים כמו התמודדות עם כדור שנע אלינו במהירות – התיאוריה הזו כבר לא מחזיקה מים.

רובוט של חברת 'טויטה'

"[רותם]  אחת הדוגמאות הקלאסיות לתמיכה בגרסא הרדיקלית יותר זה איך בבייסבול השחקן שתופס את הכדור, איך הוא מצליח לתפוס את הכדור כשבעצם הדינמיקה של הכדור שעף אליו במסלול פרבולי, שהוא מאט עד לשיא ואז מאיץ ויש לו איזו זווית וזה מאד תלוי בסחרור של הכדור סביב עצמו ובכיוון הרוח..יש כאן המון המון פרמטרים שמקובל על כולם שלמעשה המוח לא יכול, קשה מאד לקחת ייצוג של הסיטואציה – להגיד, אלא הפרמטרים, ועכשיו לאן הכדור יגיע ולהנחות את הגוף להגיע לשם ולתפוס. הזמן שלוקח לנו, אפילו מהרגע שאני שולח פקודה לשרירים עד שהשרירים זזים – פשוט בגלל ההולכה העצבית, האורך של הגוף והעצבים מהראש ועד לקצות הרגליים, עשרות ולפעמים מאד מילישניות, רק הזמן הזה – פשוט יותר מדי זמן בשביל שהיד תגיע לכדור ותתפוס אותו."

במילים אחרות, אם היינו צריכים ליצור ייצוג מנטלי של הכדור המתקרב, לעבד אותו ולחשב עליו חישובים – אין שום סיכוי שהיינו מספיקים לחבוט בו. יכול להיות שישנם ייצוגים כאלה במקרים מסוימים, אולי פחות קריטיים מבחינת תנועה ומהירות – אבל לפחות במקרים כמו זה שתיארנו צריך להיות מנגנון אחר במוח שמאפשר לנו להתמודד עם אתגרים כאלה. והמנגנון הזה, גורסת תיאורית הקוגניציה הגופנית, הוא הגוף שלנו. ניסויים מראים שכשכדור מתקרב אלינו במהירות, אנחנו נזיז הגוף מראש כך שהחישובים המנטליים הדרושים כדי לחבוט בכדור – יהיו הרבה יותר פשוטים. למשל, אם הכדור מתקרב אלינו בזווית – זאת אומרת, הוא לא בא ישר אלינו אלא קצת הצידה – אנחנו נכופף את הראש ונזיז את הגוף, בלי להיות מודעים לכך, כך שמנקודת המבט החדשה הוא ייראה כאילו הוא בא היישר אלינו. מדוע? מכיוון שכדי לחבוט בכדור שמגיע בזווית צריך לבצע הרבה יותר חישובים מסובכים, מאשר במקרה של כדור שמגיע ישירות אלינו. זו הסיבה שילדים קטנים מתקשים לתפוס כדור אלא אם הוא מגיע ישירות אליהם. לזה מכוונים חוקרי הקוגניציה הגופנית כשהם טוענים שהגוף משתתף באופן אקטיבי בתהליכי החשיבה. היד שלנו היא לא רק מעין "זרוע רובוטית" שמקבלת פקודות מהמוח כדי להגיע לכדור. הזרוע זזה – והאופן והמקום אליו היא זזה משפיעים על אופי החישוב במוח.

"[רותם] כמעט שלא צריך יצוגים. כלומר המוח לא מחזיק יצוגים של הדברים שבעולם, אלא שלמעשה הוא פועל ומפעיל את הגוף בסביבה ודוגם את העולם רק בנקודות שהוא בעצם שהוא צריך את האינפורמציה הרלוונטית כדי לבצע את החישוב."

גם ניסויים מעשיים שנערכו לאורך השנים תומכים בהנחה שהגוף משפיע באופן מהותי על תהליכי החשיבה במוח.

"[רותם] למשל, ניסוי של זיהוי שינויים. אתה רואה מסך עם כל מיני ריבועים בכל מיני צבעים, ואז איזה שהוא מסכה, מסך סתמי מונוכרומטי, ולאחריו עוד מסך עם גירויים בכל מיני צבעים. אתה צריך לזהות אם השתנה משהו. האם נשארו אותם גירויים באותם מקומות ובאותם צבעים, או שמשהו השתנה. ניסוי קלאסי.

הראו שאם אני אניח את היד שלי למשל, על צד ימין של המסך, היכולת הקוגניטיבית שלי באיזור הזה של המסך, באזור שקרוב ליד – תהיה שונה לחלוטין מאשר בצד שמאל של המסך. עצם זה שאני שם את היד בצד של המסך, כבר גורם למערכת שלי לעבד אחרת את האזור הזה ואני אהיה מהיר יותר, ואשים לב יותר לפרטים."

אם תומכי הקוגניציה הגופנית צודקים לגבי ההשפעה המהותית שיש לגוף על תהליכי החישוב במוח – משתמע מכך בעקיפין שתהליכי המחשבה שלי שונים מתהליכי המחשבה של כל אחד מכם, מכיוון שלכל אחד מאיתנו גוף קצת שונה.

"[רותם] אחד הניבויים שיבדילו בין הקיצוניים הקוגניטיביסטים לקיצוניים של הקוגניציה הגופנית, יהיה שהקוגנטיביסטים יגידו שאם יחליפו בין המוחות שלנו אולי זה ירגיש לרגע מוזר, ואני אראה את עצמי פתאום בגוף שלך ואני אשמע את הקול שלך מדבר וזה יהיה מוזר – אבל בסך הכל, החשיבה שלי לא תשתנה. מבחינת ההסקים הלוגיים שאולי אני נוטה לעשות, מבחינת סגנון החשיבה שלי, על מה אני אוהב לחשוב, באיזה דימויים אני משתמש וכן הלאה – כל זה לא ישתנה, כי כל זה אצור במוח והעברנו את המוח שלי לתוך הגוף שלך.

הקיצוניים של הקוגניציה הגופנית יגידו שהדבר הזה ישתנה מהר מאד. אני בתוך הגוף שלך אשנה לחלוטין את צורת החשיבה שלי, כי עכשיו אני בתוך גוף אחר שמתנהל אחרת. השרירים התרגלו לזוז אחרת, יש להם מהירות אחרת. כל המערכת עובדת אחרת והמוח בעצם עובד יחד עם המערכת הזו – ולכן כל צורת החשיבה שלי תשתנה. הם יגידו שלצורך העניין, האדם שהתעורר בתוך הגוף של הג'וק בסיפור "הגלגול" של קפקא, מהר מאד החשיבה שלו תשתנה כי פתאום הוא בגוף של ג'וק."

ניסוי יד הגומי

ההשערה או הניבוי המרתק הזה מוביל אותנו לתחום ההתמחות הספציפי של רותם, והוא מציאות מדומה. בטכנולוגיית מציאות מדומה, המשתמש חובש על ראשו קסדה או משקף שמציגים לו סביבה תלת מימדית. החיישנים במשקף עוקבים אחר תנועות ראש של המשתמש, כך שהתמונה המוקרנת משתנה בהתאם לתנועת הראש, ואזניות משמיעות צלילים וקולות מתוך העולם הוירטואלי. טכנולוגיית המציאות הוירטואלית מאפשרת לנו לקחת אדם ולהכניס אותו לתוך עולם וירטואלי שבו אפשר לשנות כמעט כל דבר: מהסביבה שבה אתה נמצא, דרך חוקי הטבע כמו עצמת כוח המשיכה ועד – כן, כן – צורת הגוף. את תשפילי את מבטך מטה, ובמקום הגוף האמיתי שלך – תראי שם גוף של גבר. או של ילד. או של ג'וק.

אבל זה לא מספיק, כמובן. יש הבדל ברור בין לראות סביבי מציאות מדומה ולראות שיש לי גוף אחר, לבין *להאמין* שאני בתוך עולם אחר ושיש לי גוף אחר. והרי 'להאמין' היא מילת המפתח כאן: כדי שמשהו מהסביבה או הגוף ישפיע על תהליכי המחשבה במוח, המוח חייב להאמין שהסביבה הזו היא אמיתית ושהגוף שבתוכו הוא חי הוא באמת הגוף שלנו. הרי כשאני מתחפש בפורים לספיידרמן, אני לא באמת מאמין שאני מסוגל לטפס על קירות ולירות קורים מהידיים. אז מה – אם ישימו אותי במציאות מדומה שבה יש לי, נאמר, שלוש ידיים – אני יתחיל להאמין שיש לי שלוש ידיים? והמוח שלי יגיב כאילו יש לי שלוש ידיים? זה לא עובד ככה, נכון? תנו לי להפתיע אתכם.

"[רותם] מסתירים לך יד אחד, את יד ימין. במקומה אתה רואה מן יד מגומי שכאילו מדמה את היד שלך. לא מאד משכנע. אבל אז מתחילים לגעת ביד הנסתרת וביד מהגומי בו זמנית ובדיוק באותו האופן: נוגעים באצבע, באמה, נגיעות בקצב מהיר, איטי, לוחצים ומושכים. אתה מסתכל על היד מהגומי ורואה שנוגעים בה באופן מסוים ואתה מרגיש ביד המוסתרת שלך שגם עושים את אותו הדבר. אתה חושב – אוקי, מה אמור לקרות עכשיו? מה שמעניין, די מהר אתה מרגיש משהו מוזר. החוקר מתקרב עם האצבע שלו אל היד מהגומי, לוחץ עליה – ואתה מרגיש את הלחיצה כאילו היא מגיעה משם, מהאצבע מהגומי. כאילו שהיד מהגומי הפכה להיות חלק מהגוף שלך. מכיוון שאנחנו רואים, אחרי עשרים שניות כאלה מאד משכנעות, אירוע מסוים קורה על היד מהגומי ובו זמנית באופן מאד מסונכרן – שהסתברותית לא סביר שזה לא אותו האירוע – אנחנו מרגישים נגיעות, המוח עושה אחד ועוד אחד ואומר 'לא יכול להיות שהארוע הזה מקרי'. ואז הוא מחבר את שתי האינפורמציות: איפה גבולות הגוף שלי, עכשיו נוגעים בי – מצד שני נוגעים ביד מהגומי, סימן שהיד מהגומי ממנו מגיעה. ואז אתה מרגיש שהנגיעה מגיעה במרחב מהיד מהגומי. תחושה מאד מוזרה, מאד Mind Blowing להרגיש את זה קורה. זה התניע הרבה מאד תהליכים שקשורים למציאות מדומה, כי אחד הדברים שהרבה חוקרים לקחו מהדבר הזה, זה להגיד – אוקי, בתור עולם וירטואלי אנחנו גם יכולים לסנכרן כל מיני חושים, וליצר דימוי גוף, אווטאר, שבזכות כל מיני סינכרונים של חושים שונים – מגע, ראיה, שמיעה – אנחנו נשכנע את המוח שהדבר הזה הוא אמיתי, שהגוף הזה אמיתי."

אם כן, כפי שתיאר רותם בנט, אפשר בהחלט לשכנע את המוח שלנו שכן, יש לנו שלוש ידיים. שימו לב: זה לא שהמשתתפים בניסוי באמת מאמינים שיש להם שלוש ידיים: ברמת ההכרה, המודעות, החשיבה המציאותית – איך שלא תקראו לזה – הם יודעים שהיד מגומי היא רק יד מגומי ולא היד שלהם באמת. אבל אם האשליה מוצלחת מספיק, אזי חלקים מהמוח – לא החלקים שאנחנו מודעים אליהם בהכרח – כן מתחילים להאמין שיש יד שלישית ומשלבים את המידע החדש הזה בתהליכים הקוגנטיביים. זה קצת כמו לצפות במופע קסמים: הקוסם זורק כדור לאוויר – והכדור נעלם פתאום. אנחנו יודעים שהכדור לא באמת נעלם, פוף, ואקום – זה בלתי אפשרי…אבל הקוסם הצליח איך שהוא "לעבוד" על מערכת עיבוד הראיה שלנו, שמבחינתה הכדור לא נמצא איפה שהוא אמור להיות, והדרך שלה לשלב את המידע החדש עם תמונת העולם הקיימת היא היא פשוט להעלים את הכדור. ולפי תאוריית הקוגניציה הגופנית, כפי שכבר למדנו, אם המוח מאמין שמשהו בגוף שלנו השתנה – אזי תהליכי החישוב שמתרחשים בו משתנים בהתאם.

"[רותם] הוא [החוקר] הכניס אנשים לגוף של ילד: במימדים של ילד. אתה עומד בעולם וירטואלי מול מראה וירטואלי, ואתה רואה את האווטאר שלך והוא זז כמוך כי אנחנו עוקבים אחרי תנועות הגוף. מעתיקים את התנועות האלה לתוך העולם הוירטואלי, אז אתה רואה את עצמך בגוף של ילד. אתה מסתכל למטה אתה רואה גוף של ילד. וגם הדינמיקה של התנועות הידיים שלך – הכל מאד תינוקי.

מה שהוא הראה הוא שכשאתה בגוף של ילד, ורק אז – אתה יוצא מהניסוי הזה עם כל מיני תופעות שמאפיינות בעצם מי שנמצא בגוף של ילד, כמו למשל הערכת-יתר של גדלים של אובייקטים ודברים כגון אלה.

[רן] זאת אומרת, כשכבר יצאת מהעולם הוירטואלי, שיירים…\

[רותם] כן, וקל וחומר כשאתה בתוך הסיצואציה, בתוך ה Presence הזה, עם ההטמעה לתוך הסיטואציה. אתה בכלל עם התופעות האלו."

"הגביע הקדוש" של המציאות המדומה, מבחינת חוויית המשתמש, היא  מה שמכונה בלעז Presence, 'נוכחות' בתרגום חופשי ו'הטמעה מוחלטת' בתרגום *מאד* חופשי אבל אולי גם קולע יותר. Presence הוא מצב שבו אשליית המציאות המדומה כל כך מושלמת וחלקה, עד שאתה שוכח לרגע שאתה בתוך עולם וירטואלי. זהו, כמובן, גם "הגביע הקדוש" של חוקרי הקוגניציה הגופנית. בעשרים השנים האחרונות, עם הופעתן של טכנולוגיות מציאות מדומה מוצלחות וזמינות מאד, חוקרי הקוגניציה הגופנית צוברים המון ניסיון בתחום הזה, ומצליחים להגיע לתוצאות מרתקות.

"[רותם] עשו ניסוי מאד מעניין, שאדם נכנס לדמות של אווטאר, ועומד מול מראה ורואה את האווטאר שלו. מראה וירטואלית בעולם וירטואלי, כמובן. אתה רואה את האווטאר שלך, והוא זז כמוך כי אנחנו עושים עקיבת תנועה. אנחנו גם עוקבים אחרי תנועות השפתיים שלך, וכשאתה מדבר אתה רואה את השפתיים שלך זזות, ואתה שומע את עצמך מדבר וכן הלאה.

אנחנו עושים מניפולציה על הקול: הקול שלך נשמע שונה. יש לו טון אחר. יש לך אוזניות. אתה מתרגל שזה האווטאר שלך וזה הקול שלך ואלו השפתיים הממוחשבות שלך והכל בסדר. יש לחלוטין אפקט של Owership שזה הגוף שלך, וגם Agency – הגוף שאתה שולט עליו. אתה שם. המוח שלך שם.

ועכשיו פתאום קורה משהו: האווטאר מדבר, השפתיים שלו זזות, אתה באותו הזמן לא אומר את מה שהוא אומר. אבל באותו הזמן אנחנו באמצעות ויברטור על הגרון שלך, על מיתרי הקול, אנחנו מרעידים את המיתרים באופן תואם בדיוק לאיך שהיו רועדים אם אתה בעצמך היית אומר את זה. כלומר שכל הסיטואציה מאד משכנעת: אתה רואה את עצמך מדבר, שומע את עצמך מדבר וגם מרגיש את עצמך מדבר. הדבר היחיד שחסר זה הרצון שקדם למשפט הזה. הרצון שאומר – אני הולך להגיד את המשפט הזה. זה האלמנט היחיד שחסר בכל הסיטואציה. אולי גם קצת שרירי השפתיים, אבל זה אלמנט יחסית זניח בכל הסיטואציה. מה שקורה הוא שאנשים מאמינים שהם אמרו את המשפט. כלומר שהם מרצונם החופשי יצרו משפט שהוא מלאכותי. הם מאמינים שהם אמרו אותו.

[רן] כלומר, אם תשאל אותם אחר כך אם הם אמרו את המשפט הזה, הם יגידו שכן?

[רותם] כן. כמובן הכל סטטיסטית, בהסתברות גבוהה יותר מאשר קבוצת הבקרה.

[רן] זה מטורף.

[רותם] זה מטורף לחלוטין, כי זה גם שם עוד סימן שאלה – או פותח לעוד דיון – את כל הנושא של רצון חופשי. איזה אחוז מהפעולות שלי, קודם להם רצון שלי. האם המילים מתגלגלות לי עכשיו מהפה, ואני שומע את עצמי. אני מקשיב לעצמי ואומר – אני רציתי להגיד את זה, ברור, כי הרי אני אמרתי את זה."

מציאות מדומה בתחום החינוך

לרעיונות של הקוגניציה הגופנית יש השלכות על מגוון רחב מאד של תחומים. אחד החשובים שבהם, והקרוב ביותר ללבו של רותם בנט, הוא תחום החינוך.

"[רותם] הלמידה מאד תלוית הקשר, וגם למידה פעילה – ברגע שאני בתוך כלי דם, ואני רואה את הדברים קורים סביבי, אני בעצם חוקר בצורה פעילה את הסביבה הזו. אני מושיט את היד, אני מסובב את הראש, רואה את תאי הדם סביבי, את המרחקים ביניהם. זו התרחשות סביבי. לא מילים על לוח, מילים שנשמעות ולפעמים נכנסות מאוזן אחת ויוצאות מהשניה. לא דימויים שאני צריך לייצר לעצמי, וכל תלמיד מייצר לעצמו דימויים אחרים.

אז זה גם הויזואלציה התלת מימדית, וגם למידה פעילה, למידת חקר. אתה חוקר את הסביבה. הלמידה הטבעית ביותר. אנחנו יודעים שהלמידה המעורבת רגשית, שמערבת את כל המחשבות – אנחנו חוזרים לקוגניציה גופנית. קוגניציה שהיא לא מוח בקופסא, 'ילד בקופסא' שנעול בתוך השולחן והכסא. שהוא בין ארבעים מוחות בקופסא בכיתה שנכנס להם קלט ויזואלי ואודיוטורי שהם צריכים לעשות אתו משהו. זו למידה שמערבת את תנועות הידיים, הגוף, המבט, את העשייה של דברים. עכשיו אני פותח את האדם ומסתכל מה יש בתוכו, ונוגע בו. זו הלמידה האפקטיבית ביותר. היא גם מעורבת רגשית, מה שאומר שאזכור אותה טוב יותר. רגשות וזכרון, גם מבחינת המבנה המוחי, אנחנו כמה הם מחוברים אחד לשני. מה שיש לו ערך רגשי, סנטימט רגשי, רמה רגשית מסויימת – אנחנו נזכור אותו הרבה יותר טוב. הוא יהפוך לחלק מרפטרטואר הזכרונות. כשקורה לך משהו משמעותי – להזכר בו זה לא כמו להזכר במשהו שלמדת בכיתה, אלו שתי קטגוריות שונות. יש לחלוטין תימוכין מפה ועד הודעה חדשה לעד כמה זה אפקטיבי. אבל הכלים שעומדים לרשותו כיום, בעולם הפיזי – עכשיו כל דבר כזה צריך בשבילו מעבדה. בשביל לסמלץ כלי דם שזורמים בו תאי הדם בצורה משכנעת, שמאפשרת לעשות דברים – אתה צריך…אתה לא יכול להחזיר אנשים להתפרצות של הווזוב, אתה לא יכול להחזיר אנשים לזמנים אחרים בהיסטוריה ושהם יהיו שם. אתה לא יכול להחזיר ילדים בשיעור תנ"ך לתוך בית המקדש ושהם יראו שכולם להכנס לקודש הקודשים. אתה לא יכול להשרות עליהם את כל המערכת כולה."

ניסוי שנערך באוני' קולומביה שבארצות הברית עוד ב-2010 מחזק את השערותיו של רותם. קבוצה של סטודנטים לרפואה למדו על עצמות האוזן התיכונה. חלקם למדו מספרים ותמונות, כמקובל. חלקם צפו במודל תלת-מימדי של עצמות האוזן בתוך עולם מציאות מדומה – וחלק שלישי נעזר גם כן במציאות מדומה, אבל שם יכלו הסטודנטים גם "לגעת" במודל התלת-מימדי: לסובב את העצמות במרחב, לקרב אותן, להרחיק אותן וכדומה. התוצאות הראו בברור שהסטודנטים שנגעו וסובבו את העצמות, כאילו הן נמצאות מולם בעולם האמתי – ידעו לענות טוב יותר על שאלות במבחן, מאשר מי שרק *הביט* בתמונות על הנייר או במודל במציאות מדומה.

קוגניציה גופנית ורובוטיקה

עוד השלכה פוטנציאלית מעניינת של הקוגניציה הגופנית היא בתחום הרובוטיקה. אחד האתגרים הגדולים ברובוטיקה הוא באינטראקציה בין הרובוט ובין סביבתו. באופן מסורתי, רובוטים מתקשים להתמודד עם שינויים בסביבתם: למשל, אפשר לפתח רובוט שיוכל ללכת על שתי רגליים, אבל אם יירד שלג על הכביש – הרובוט כבר לא יצליח לשמור על יציבות. מדוע? חלק גדול מהבעיה הוא בדיוק אותו האתגר שתיארנו קודם, בדוגמה של כדור הבייסבול המתקרב. הרובוט יוצר ייצוג וירטואלי של הסביבה שלו ומבצע עליה חישובים כדי לדעת לאיפה להזיז את הרגליים כדי לשמור על שיווי משקל. כל עוד הסביבה דומה למדי לזו שהרובוט תוכנן עבורה, אין בעיה – אבל אם הסביבה השתנתה והחישובים נעשים פתאום מורכבים יותר, יחידת העיבוד של הרובוט לא תצליח לבצע אותם מספיק מהר, במיוחד אם יש כאן לחץ זמן. במקרה של עמידה על שתי רגליים, למשל, החישובים והתזוזות של הרגליים חייבים להתבצע מהר: אם הרובוט לא זז מספיק מהר, הוא יאבד שיווי משקל וייפול.

מחקרים וניסויים רבים כבר הראו שרובוטים שנעזרים בעקרונות הקוגניציה הגופנית מסוגלים לבצע משימות מורכבות בסביבות משתנות, בהצלחה גדולה בהרבה.  ה"טריק" הוא לא לבנות ייצוג ממוחשב של כל דבר בעולם החיצון, אלא להוציא חלק מתהליך החישוב אל מחוץ ליחידת העיבוד – בדומה לאופן שבו החובט בבייסבול יזיז את גופו כדי לאפשר למוח להתמודד עם האתגר החישובי של הכדור המתקרב בקלות יותר. אני מניח שרבים מכם צפו בסרטונים שמפרסמת חברת Boston Dynamics אודות הרובוטים המתוחכמים שלה – BigDog שהולך כמו כלב, Atlas שהולך כמו אדם וכדומה. אנחנו לא יודעים בדיוק מה הסוד של Boston Dynamics כיוון שהחברה לא משחררת מאמרים מדעיים מפורטים, אבל חוקרים רבים מעריכים שהרובוטים שלה מבוססים על רעיונות הלקוחים מתאוריית הקוגניציה הגופנית, וזו גם הסיבה שאופי התנועה של הרובוטים מזכיר כל כך תנועה טבעית של כלב, אדם וכדומה.

קוגניציה גופנית ובינה מלאכותית

ועוד שאלה מעניינת לסיום. במדע הבדיוני אפשר למצוא המון תיאורים של מפגשים בין בני אדם וחייזרים. לפעמים, החייזרים בסדרת הטלוויזיה הם בסך הכל בני אדם עם קרניים או אוזניים מחודדות. אבל סופר מדע בדיוני טוב מבין, גם אם מעולם לא שמע על 'קוגניציה גופנית' – שאין שום סיכוי שחייזר שהתפתח בסביבה שונה לחלוטין מהסביבה שלנו, ובתוך גוף שונה לחלוטין מהגוף שלנו, יחלוק את אותם תהליכי המחשבה שלנו: אוהב כמונו, שונא כמונו, מדמיין כמונו וכולי. הרי אם אנחנו לא מסוגלים להבין מה עובר במוח של חתול, איך נוכל לקוות להבין מה עובר במוח של חייזר? הדיון בשאלה הזו, מעניין ככל שיהיה, נותר לאורך כל המאה העשרים בגבולות המדע הבדיוני בלבד.

אבל בשנים האחרונות הופכת שאלה זו להיות הרבה יותר רלוונטית – בזכות עליית הבינה המלאכותית. ברגעים אלה ממש, בעשרות מדינות בכל רחבי העולם, עמלים עשרות ואולי מאות אלפי מפתחי תוכנה ומהנדסי אלקטרוניקה על פיתוחן של תכנות בינה מלאכותית. בכל יום אנחנו מתקדמים צעד אחד קטן אל עתיד שבו נחיה לצידן של מערכות קוגניטיביות מורכבות ומתוחכמות שהתפתחו בסביבה שונה לחלוטין מזו שבה התפתח מוחנו שלנו. יהיו להן חושים אחרים, מגבלות גופניות שונות לגמרי משלנו, וקבועי זמן שונים: מה שעושה מוחנו בשעה, תעשה בינה מלאכותית בשבריר שניה. אם תהליכי החשיבה שלנו תלויים כל כך בגוף בו אנו חיים ובחושים שבהם המוח בוחן את סביבתו – האם נוכל למצוא שפה משותפת עם בינה שהתפתחה בסביבה כה שונה? האם נוכל לחיות לצד הבינה המלאכותית בהרמוניה, או שמא תמיד היא תמיד תרגיש שונה ו'חייזרית'?


מקורות וביביליוגרפיה

http://www.iep.utm.edu/embodcog/

https://www.psychologytoday.com/us/blog/beyond-words/201202/embodied-cognition-what-it-is-why-its-important

https://blogs.scientificamerican.com/guest-blog/a-brief-guide-to-embodied-cognition-why-you-are-not-your-brain/

https://www.youtube.com/watch?v=jGOsNkj3W4Ahttp://contentsmagazine.com/articles/creating-for-the-brain-in-the-body/

https://io9.gizmodo.com/5462883/the-science-fiction-of-embodied-cognitionhttps://digitalculturist.com/embodied-cognition-and-the-possibility-of-virtual-reality-ca2ec8fd05ea

www.youtube.com/watch?v=yQa8knzpePUhttps

www.youtube.com/watch?v=T2VuLqIb39g

http://www.indiana.edu/~cogdev/labwork/WilsonSixViewsofEmbodiedCog.pdf

http://mindmodeling.org/cogsci2010/papers/0538/paper0538.pdf

http://psychsciencenotes.blogspot.co.il/2011/10/prospective-control-i-outfielder.htmlhttp://psychsciencenotes.blogspot.co.il/2011/11/robots-representation-dynamical-systems.html

http://psychsciencenotes.blogspot.co.il/2011/11/embodied-cognition-is-not-what-you.htmlhttp://staffwww.dcs.shef.ac.uk/people/A.Sharkey/anderson.pdf

https://study.com/academy/lesson/embodied-cognition-definition-theory-experiments.html


קטעי מוסיקה שהופיעו בפרק:

https://www.youtube.com/watch?v=bltewmHH4Lk

https://www.youtube.com/watch?v=CU8ml8UA260

https://www.youtube.com/watch?v=ufPrhuEEr9U

https://www.youtube.com/watch?v=uVIiLZK7wVw

https://www.youtube.com/watch?v=qCI5HFctGP8

https://www.youtube.com/watch?v=KNeoeHYqxN8

https://soundcloud.com/barry-neilsen/five-minutes

You may also like...

4 Responses

  1. ענת אידלסון הגיב:

    הי!
    מרתק כרגיל.
    כאחת שסבלה מאוד בנסיעות, ברכב או אוטובוס, מחוץ לעיר. הבנתי לפני 20 שנה בערך, שאם אשב ליד הנהג ואדמה בגופי ומוחי שאני הנהגת – כולי מכוונת מטרה, העיניים על הכביש, על הרכבים מולי, ומוחי ער לפיתולי הדרך והעקיפות הממתינות בהמשך, נחסך ממני העינוי הזה, גם במורדות ים המלח!!!
    אם לרגע, דבר מה מסיט אותי מהריכוז, הגוף, ומיד! מאותת לי במהפך בבטן או בראש. אז, אני נושמת נשימות עמוקות וחוזרת ״למצב נהיגה״.
    לא הצלחתי לעשות זאת בכלי השיט והסיבה לכך נעוצה כמובן בתנודת הגלים שאיתם אין סיכוי להמזג.
    סוג של מציאות מדומה, לא?!

  2. אור הגיב:

    זה מזכיר שכאשר עשיתי קורס צניחה חופשית אחד הדברים שמדגישים המדריכים בהתחלה זה לחייך
    החיוך עוזר להגבר על תחושת ההלם הראשונית והתדהמה
    זה פשוט עבד

  3. גיל הגיב:

    דבר ראשון תודה רבה על הפודקאסט, גיליתי אותו לפני כמה חודשים ומאז אני לא מפסיק להאזין בכל רגע פנוי. פשוט הנאה צרופה!

    בהקשר לסיום אפשר להזכיר את הביו האקרים (או הסייבורגים למי שמעדיף…)
    https://www.themarker.com/wallstreet/1.2708585

  4. מושון הגיב:

    Omg
    הכי לא עדכני בעולם. כאילו power pose? כוס קפה ושינוי התנהגות? Embodied cognition
    פרות שחוטות ולא רלוונטיות. עוד מעט תספר לנו שהטרמה של מושג הזקנה יגרמו לנו ללכת יותר לאט במסדרון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.