[עושים היסטוריה] 233 : ההיסטוריה של חליפת החלל – חלק ב'

באז אלדרין בחליפת החלל שלו
הורד את הקובץ (mp3)

קישור לחלק א'

תכנון חליפת החלל של משימת אפולו הייתה אתגר הנדסי אדיר – אך מי שיכלה לו בסופו של דבר הייתה, למרבה ההפתעה, דווקא חברת אופנה שהתמחתה ביצור בגדים תחתונים…בפרק זה נשמע על פיתוחה של חליפת החלל המודרנית וכיצד הושפעה מזחל קטן, מהפכת ה New Look של כריסטיאן דיור ועוד.

התארח בפרק: רני אלינב, מומחה טיסה, קולנוע והדרכה. רני יצר הרצאה שהיא בעצם מופע מפעים וייחודי הנשען על יותר מ מ25 שנות ניסיון בתעופה, עשרות שנות ניסיון כמפתח-הדרכה ומורה וכן שנים רבות כיוצר קולנוע מוכשר שהפיק וביים עשרות רבות של סרטים קצרים. שילוב זה מקנה לו יכולת לתאר את המסע לירח ברמת אמן של מספר סיפורים. מוזמנים לבקר ב- סיפורים מהירח בפייסבוק ובאתר שלו ולהזמין את רני להרצאה שהיא סוג של מופע שיסחוף אתכם לירח וחזרה.

האזנה נעימה,
רן.


הרשמה לפודקאסט:
דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת

(תמלול הפרק) ההיסטוריה של חליפת החלל ,חלק ב'

קישור לחלק א'

בעשרים ביולי, 1969, יצאו ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין מהחללית שלהם, והתהלכו – לראשונה בהיסטוריה האנושית – על אדמתו של גרם שמים אחר. חליפות החלל הלבנות שעטו השניים על גופם, עם הקסדות העגולות והמבריקות, הפכו לאייקוניות כשתמונותיהם של ניל ובאז שודרו על כל מסך בכדור הארץ. החליפות האלה הן תוצאה של למעלה ממאתיים שנות התפתחות טכנולוגית, שאת חלקה סקרנו בחלקו הראשון של הפרק הזה. חלוצי התעופה הראשונים טיפסו אל השחקים בכדורים פורחים כשלגופם רק חולצה ומכנסיים – אבל הניסויים הראשונים הללו, שחלקם הסתיימו באסונות וטרגדיות – לימדו את החוקרים וההרפתקנים לגבי הסכנות של היפוקסיה – חוסר בחמצן – והתמודדות עם טמפרטורות קיצוניות. בתחילת המאה העשרים החלו הניסיונות הראשונים לפתח חליפות לחץ: חליפות מלאות באוויר דחוס, שתאפשרנה לטייסים לשרוד בגובה רב – אבל גם, ולא פחות חשוב, לנוע ולבצע את המשימות שלהם. חליפות לחץ אלה, שבתחילה יועדו עבור טייסים – היוו את הבסיס לחליפות החלל הראשונות, עליהן נדבר בפרק הזה.

באז אלדרין עוטה את חליפת החלל האייקונית של אפולו 11 - הפודקאסט עושים היסטוריה

באז אלדרין עוטה את חליפת החלל האייקונית של אפולו 11

חליפת 'זחל העגבניה'

את הפרק הקודם סיימנו בסיפורו של וויילי פוסט, הטייס שתום-העין שהיה הראשון ללבוש על גופו חליפת לחץ ולהגביה טוס אל שכבות האטמוספירה הגבוהות. פריצת הדרך שעשה ראסל קולי, המהנדס שתיכנן את החליפה, הייתה ההחלטה ליצור את החליפה ממספר שכבות של בדים שונים: שכבה ראשונה מגומי הדוק, ושכבה עליונה של בד קשיח יותר שמונע מהגומי להתנפח כמו בלון תחת לחץ האוויר. חליפת הלחץ עשתה את העבודה, ופוסט הצליח לשבור בעזרתה שיאי תעופה. אבל הבעיה העיקרית של החליפה הראשונית הזו היתה הגבלה משמעותית בתנועתיות: כפי ששמענו, פוסט לא היה מסוגל לזוז יותר מדי בחליפה ההדוקה שלו, ובטח שלא להתהלך בתוכה מחוץ למטוס . האתגר הזה המשיך ללוות מהנדסים שניסו, בימים שאחרי מלחמת העולם השניה, לשכלל את החליפה כדי להתאים אותה לעידן מטוסי הסילון.

הבעיה העקרונית של הגבלת התנועתיות בחליפות הייתה במפרקים. הגומי שממנו הייתה עשויה השכבה התחתונה של החליפה גמיש יחסית ומאפשר למפרקים לנוע – אבל בכל פעם שהטייס הזיז את גפיו, הוא הפעיל לחץ על הגומי הנפוח. דמיינו לעצמכם שאתם מחזיקים בלון מנופח מתחת לבית השחי: בכל פעם שתנסו להוריד את היד, תאלצו להיאבק בלחץ האוויר שבתוך הבלון. אפשר לעשות את זה אם הלחץ לא גדול מדי, אבל המאבק הבלתי פוסק נגד לחץ האוויר התיש את הטייסים, ולכן חליפה שכזו לא הייתה מעשית לטיסה של פרקי זמן ארוכים – ובוודאי גם לא למשימות בחלל, שם יצטרכו האסטרנאוטים לבלות ימים שלמים בתוך החליפות.

הפתרון הפשוט ביותר לבעיה הזו הוא לתת לאוויר הדחוס לברוח מהחליפה כשמופעל עליו לחץ. אם נחזור לאנלוגיה של הבלון המנופח מתחת לבית השחי – אם היינו פותחים את פיית הבלון ומאפשרים לאוויר לזרום החוצה תחת הלחץ, לא היינו נאלצים להיאבק עמו. אבל שחרור אוויר מהחליפה אינו פתרון מעשי: אוויר שבורח מהחליפה הולך לאיבוד, ומיכלי המטוס מכילים כמות מוגבלת של אוויר דחוס. המהנדסים ניסו עשרות תיכנונים שונים ומשונים לאורך השנים כדי להקל על הטייסים את התנועה בתוך חליפת הלחץ, אך לשווא.

מי שפתר את החידה ההנדסית היה, שוב, ראסל קולי – אותו מהנדס שעבד בעבר עם וויילי פוסט. באחד מימי מלחמת העולם השניה טייל קולי בגינת הירק שטיפחה אשתו והבחין בתולעת קטנה, כמה סנטימטרים אורכה, מטפסת על אחד הענפים. היה זה זחל של עש המכונה Tomato Hornworm. לזחל יש מבנה גוף שמזכיר אקורדיון: השריון של הזחל עשוי חוליות שמתכווצות ומתרחבות כשהזחל נע. קולי הביט בזחל שטפס על הענף: השריון שעטף את גופו של הזחל הזכיר לו את חליפות הטיסה שעליהן עבד. בעוד קולי מתבונן בייצור הקטן פנה הזחל ימינה, פניה של כמעט תשעים מעלות – תנועה שהייתה שקולה לכיפוף של מפרק בחליפת לחץ. אבל שלא כמו בחליפות הקיימות, שום חלק בגופו של הזחל לא התנפח או התרחב כתוצאה מתנועת הכיפוף – והיה ברור לגמרי שהזחל אינו מתאמץ לנוע בתוך ‘חליפת השריון’ שלו!

זחל של Tomato Hornworm - הפודקאסט עושים היסטוריה

זחל של Tomato Hornworm

קולי הבין שזחל ה Tomato Hornworm יסייע לו לפתור את בעית התנועתיות של החליפה, בעייה שהטרידה אותו את ואת שאר המהנדסים לאורך שנים. הוא בחן שוב את הזחל הקטן, והבין שהפתרון טמון במבנה הגוף דמוי-האקורדיון שלו: ה'גליות' של השריון מאפשרת לזחל להתפתל, להתרחב ולהתכווץ לפי הצורך – ועדיין השריון עוטף את גופו באופן הדוק. זה היה רגע ה'אאוריקה' של קולי, והוא נעזר בתובנה הזו כשפיתח, בשנות החמישים, גרסא חדשה של חליפת לחץ עבור חיל האוויר האמריקני שבה הגומי במפרקים היה מעובד לצורת אקורדיון שכזו. החליפה כונתה "Tomato Worm Suit", ואיפשרה ללובש לנוע בקלות בתוך החליפה. חליפה זו הייתה הבסיס לחליפות החלל הראשונות שלבשו האסטרונאוטים של תכנית מרקורי בשנת 1958, כשיצאו להקיף את כדור הארץ.

ייתכן ואתם שואלים את עצמכם – מדוע לבשו בכלל האסטרונאוטים של תכנית מרקורי חליפות לחץ? הרי האסטרונאוטים, לפי התכנית, לא היו אמורים לעזוב את החלליות שלהם לאורך המשימה כולה, ואילו בתוך החללית היה שפע של אוויר בלחץ מתאים. אם כך – מדוע היה עליהם ללבוש חליפות לחץ? התשובה היא שחליפות הלחץ נועדו להגן על האסטרונאוט במקרה של תאונה פתאומית, שבעקבותיה ידלוף בפתאומיות אוויר מתוך החללית. אירוע טרגי שכזה נזכר בפרק קודם של עושים היסטוריה – פרק שעסק בחזרה מטיסות בחלל. ב-1971, כשהחללית הסובייטית סויוז 11 התכוננה לשוב לתוך האטמוספירה, חל פיצוץ שפער בה חור: שלושת האסטרונאוטים, שלא לבשו חליפות לחץ, נהרגו במקום.

הליכת החלל הראשונה

אחרי שהצליחו לשלוח אסטרונאוטים לחלל, סימנו סוכנויות החלל הסובייטית והאמריקנית את מטרתן הבאה: הליכת חלל – דהיינו, ריחוף של אסטרונאוט מחוץ לחללית. בניגוד לישיבה סטטית בתא הטייס, הליכת החלל היא פעילות גופנית אינטנסיבית למדי, והחליפות הקיימות – שגם אצל הרוסים וגם אצל האמריקניים היו, כאמור, מבוססות על חליפות לחץ לטייסים – לא התאימו למשימה. את הלקח הזה למדו הקוסמונאוטים של ברית המועצות על בשרם, כפי שמתאר יואב לנדסמן, מהנדס מערכת בכיר ב- SPACEIL. ראיין את יואב – נתן פוזניאק, התחקירן שלנו.

יואב לנדסמן - הפודקאסט עושים היסטוריה

יואב לנדסמן

"[יואב] במרץ 65', הסובייטים שוב משיגים [את האמריקנים] ומבצעים את הליכת החלל הראשונה. אקדים ואגיד – ווסחוד זו חללית שנועדה לצוות של שלושה אנשים. היא טסה פעם אחת לפני כן, טיסה מוצלחת – ובווסחוד 2 הם עשו שינוי שנועד עבור הליכת החלל. הם החליפו צד אחד של החללית: הוציאו את המושב של אחד הנוסעים ובמקום זה התקינו שרוול מתנפח שהיה תא לחץ נשלף מהחללית. היו שני טייסים בחללית – המפקד, פּאוֶל בֶּליאייב, והקוסמונאוט אלכסיי לֶאוֹנוֹב. שניהם היו גיבורי בריה"מ. לשניהם הייתה זו טיסה ראשונה בחלל, ושניהם היו טייסים מנוסים. הם קיבלו הכשרה ארוכה לטיסות חלל. ליאונוב היה צריך לצאת בפעם הראשונה לחלל ולצלם את החללית מבחוץ, לצלם תמונות של כדור הארץ. המטרה הייתה להוכיח את חליפת החלל והאפשרות לעבוד איתה. היא נבדקה בתאי לחץ בכדור הארץ, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבודקים אותה בחלל. אז איך זה הולך? מנפחים את תא הלחץ. תאר לעצמך קבינה של משאית, עם שני נושאים. בצד הנוסע יש שרוול מתנפח. המפקד נשאר בפנים, והנוסע פותח את הדלת הפנימית, נכנס לשרוול, סוגר את הדלת הפנימית ומוודאים שזה אטום. מוציאים את האוויר, פותחים את הדלת החיצונית והוא יכול לצאת החוצה.

[נתן] הכוונה שהקוסמונאוט שנשאר בפנים יישאר עם האוויר הדחוס ולא ייחשף לואקום?

[יואב] נכון. ליאונוב יצא החוצה, קשור לחללית לא רק באמצעות הכבל שמחזיק אותו אלא גם על ידי צינור חמצן לחליפה וכבל התקשורת. כמו חבל טבור ששומר עליו בחיים. הוא יצא עם מצלמה בידו, וצף לו בחלל. הוא מתאר את זה אחר כך כחוויה המופלאה ביותר שהרגיש, השלווה הגדולה ביותר: לצוף, לראות את כדור הארץ מתחתיך..נוף מקסים. אתה מרגיש 'אחד' עם היקום.
השידור הזה הועבר לכדור הארץ ושודר ברחבי בריה"מ. הוא מספר בזכרונותיו שהמשפחה שלו ידעה שהוא ממריא לחלל, אבל כל הפרטים היו סודיים. הם ראו אותו יוצא מהחללית, ואבא שלו ממש התעצבן! למה הבן שלו לא מסוגל לשבת בתוך החללית כמו כל הקוסמונאוטים האחרים?! הוא חייב לעשות משהו אחר?…

אלכסיי ליאונוב בהליכת החלל הראשונה - הפודקאסט עושים היסטוריה

אלכסיי ליאונוב בהליכת החלל הראשונה

בזמן שהוא נהנה מהחיים, מזכירים לו שהוא צריך גם לצלם. הוא מנסה לקחת כמה תמונות ומגלה שהוא לא יכול. החליפה מדוחסת: יש בפנים לחץ אוויר ובחוץ יש ואקום – ולכן היא מתנפחת, זה צפוי. אבל היא התנפחה יותר מדי! הכפפות שלו התנפחו והאצבעות שלו יצאו כלפי פנים מהכפפה. כמו ללבוש כפפה גדולה בכמה מידות. הוא לא יכול ללחוץ על כפתורי המצלמה, ולהחזיק אותה כמו שצריך. הוא מבין שיש לו בעיה – והוא מבין שהבעיה היותר גדולה שלו הולכת להיות להכנס בחזרה לתא הלחץ. בשביל להכנס צריך לתפוס מעקה על היקף השרוול המתנפח ולהשחיל את הרגליים קודם. כל השרוול הזה הוא בערך במימדים של אדם, לא הרבה יותר מזה. הוא מבין שהוא לא יוכל לתפוס את המעקה.

היה כאן לחץ זמן נוראי. קודם כל האוויר שלו לא יספיק להרבה זמן. דבר יותר גרוע – החללית עומדת להכנס לצל של כדור הארץ. בהקפה של שעה וחצי, בגדול יש שעה של יום וחצי שעה של לילה. החליפה לא תוכננה לעמוד בטמפרטורות הנמוכות של הלילה. להכנס ללילה זה מוות בטוח. הרבה שנים אחר כך הוא סיפר שהייתה לו גם כמוסת רעל למקרה ותהיה בעיה רצינית, כי הנוהל הקיים היה לנטוש אותו בחלל.

הוא מנסה להכנס. הוא מצליח להגיע לקצה השרוול, ולא מצליח לתפוס אותו. בשביל להכנס עם הרגליים קודם, הוא צריך להתקפל עם הרגליים. עם חליפה שמנופחת כמו איש מישלן, זה בלתי אפשרי. הוא נאבק ומבין שזה לא יעבוד ככה. הוא מצליח להכנס עם הראש קודם. אבל – אי אפשר לפתוח את הדלת הפנימית לפני שהוא סוגר את הדלת החיצונית, ולכן צריך איך שהוא להסתובב בפנים. הוא מנסה, וזה לוקח לו המון זמן והוא מתעייף מאד. מזל שבחרו סופרמנים להיות קוסמונאוטים, האנשים עם היכולת הגופנית והשכלית הגבוהה ביותר שיש.
בסוף הוא מצליח איכשהו להשחיל את היד ולמשוך את הפתח החיצוני פנימה, והוא אוטם אותו. הם פותחים את הדלת הפנימית. החבר שלו מושך אותו פנימה. סוגרים את הדלת, ואיך שהוא פותח את חליפת החלל הוא מספר שכמות הזיעה שיצאה ממנו ברגעים האלה – הוא הרגיש את השכשוך של הזיעה בתוך החליפה…הוא איבד כמה קילוגרמים של מים לזיעה בעשרים הדקות שבהם הוא היה בחוץ.

[נתן] קצת פעילות גופנית, והרבה מאד פחד.

[יואב] כן, ללא ספק. "

גם אד ווייט (Ed White), האסטרונאוט האמריקני הראשון שהלך בחלל, נתקל בקשיים דומים – אם כי מעט פחות דרמטיים, למזלו – עם חליפת החלל שלו. בנאס"א הבינו שיש לשפר את התכנון הבסיסי של חליפת החלל – ולא 'סתם' שיפור קטן. השלב הבא במירוץ לחלל שעליו הכריז הנשיא קנדי בתחילת שנות השישים, היה שאפתני מאין כמותו – הנחתת אדם על אדמת הירח בפעם הראשונה בתולדות האנושות. חלק מהאתגר הטכנולוגי האדיר של המשימה הזו, פרויקט 'אפולו', היה פיתוח חליפת חלל שתאפשר לאסטרונאוטים להתהלך על אדמת הירח ולבצע מגוון רחב של פעולות גופניות: החל מעלייה וירידה בסולם, דרך התכופפות כדי להרים סלעים וכלי עבודה – וכלה בתפעול כפתורים ומפסקים רבים בתוך החללית ומחוצה לה במכשירים המדעיים שיציבו על קרקע הירח. בנוסף, יצטרכו האסטרונאוטים להסתובב באורח חופשי על הירח ולא יוכלו להיות מחוברים בצינור חמצן לחללית – ולכן החליפה צריכה לספק את כל צרכיהם: חמצן, מים ומזון, למשך שעות מספר. כל זאת, בנוסף לאתגרים ה'רגילים' של חליפות החלל: הגנה מפני הפרשי הטמפרטורות הקיצוניים – מפלוס מאתיים וחמישים מעלות צלסיוס ועד מינוס מאה וחמישים מעלות – הגנה מפני מיקרומטאוריטים זעירים שעשויים לפגוע בהם במהירות של כמה עשרות קילומטרים בשניה, ואפילו האפשרות לעשות את צרכיהם בתוך החליפה. הדרישה האחרונה אולי נשמעת ברורה מאליה, אבל החליפות הראשונות של תוכנית מרקורי לא הכילו מיכלי איסוף שתן והאסטרונאוטים נאלצו להשתין, פשוטו כמשמעו, בתחתונים.

במילים אחרות, פיתוח חליפת החלל לפרויקט 'אפולו' היה אתגר הנדסי מורכב ביותר: חליפת חלל שמספקת את כל צרכי הקיום של האסטרונאוט, כמעט חללית קטנה ועצמאית בפני עצמה, לצד דרישות גמישות ונוחות ייחודיות. השאלה הייתה – איזו חברה תוכל לפתח חליפה מורכבת שכזו? התשובה, סביר להניח, תפתיע אתכם.

כריסטיאן דיור ו'המראה החדש'

פאריז הייתה במשך שנים ארוכות בירת האופנה העולמית – אך בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה היא איבדה את מעמדה. ערים אחרות, בעיקר בארצות הברית, החלו לתת את הטון בעולם ההלבשה. אבל ב-1947 הפציע על בימת האופנה הפריזאית מעצב חדש ופרוע, שלא היסס לבעוט במוסכמות הביגוד המקובלות: היה זה כריסטיאן דיור (Dior). בימי מלחמת העולם השנייה היה מקובל לעצב בגדים מבדים פשוטים ובעיצובים שמרניים יחסית – מן הנסתם כחלק מתחושת החיסכון והקיצוב, ומההתגייסות למאמץ המלחמתי. העיצובים של דיור, לעומת זאת, הבליטו את החזה ואגן הירכיים באופן נועז למדי, והשמלות שלו היו עשויות מבדים יקרים ואיכותיים. הקולקציה שהציג כריסטיאן דיור לעולם – שהייתה, אגב, הקולקציה הראשונה שלו – הייתה לא פחות ממהפכנית. נכון, אני יודע – מי אני לומר משהו על קולקציית אופנה מהפכנית? בתור מהנדס חשמל, יש לי מזל אם אני זוכר בכלל ללבוש מכנסיים בבוקר לפני שאני יוצא מהבית. אבל אל תאמינו לי – תאמינו לעורכת של מגזין האופנה Harper Bazzar שסיקרה את תצוגת האופנה של דיור וכתבה –

"כריסטיאן יקירי, זוהי בהחלט מהפכה, לשמלות שבעיצובך יש פשוט – מראה חדש!"

כריסטיאן דיור בבול שהוטבע לכבודו - הפודקאסט עושים היסטוריה

כריסטיאן דיור בבול שהוטבע לכבודו

התיאור הזה – The New Look – הפך למטבע לשון שאפיין את עיצוביו של דיור והפך אותו למותג-על. הבסיס הרעיוני והעקרוני של 'המראה החדש' של דיור היה שגוף האישה אינו מבנה פאסיבי שעליו מלבישים בגד כלשהו – אלא מבנה שיש לעצבו באופן פעיל באמצעות בגדים תחתונים שיעניקו לו את הגזרה הרצויה: תחתונים, חזיות ומחוכים. לא כולם הסכימו עם הגישה הזו: פמיניסטיות רבות, למשל, ביקרו את דיור על כך שהוא מאלץ נשים לשוב ולסבול מחוכים צרים עד כדי גיחוך, ממש כפי שהיה מקובל בעידן הוויקטוריאני. אבל בקרב רוב הנשים ששמחו להיפטר מהמראה הפוריטאני והצנוע של ימי מלחמת העולם השניה, נתקבל החזון של דיור בידיים פתוחות – ובזכותו שבה פאריז וחזרה להוביל את עולם האופנה.

אברהם ספאנל ו – ILC

'המראה החדש' והדרישה לעצב מחדש את הצללית הנשית הביאו לפריחה בתחום ההלבשה התחתונה. מי שהרוויח מכך היה יזם צעיר ופעלתן בשם אברהם ספאנל (Abram Spanel). ספאנל נולד ברוסיה בתחילת המאה העשרים והיגר לארצות הברית בגיל צעיר. ב-1929 הקים ספאנל חברה בשם International Latex Company, או ILC בקיצור, שייצרה מחוכים וחזיות עשויי לטקס (Latex) – סוג של גומי שניתן לייצר ממנו בדים גמישים. בימינו, אפשר למצוא את הלטקס בעיקר במועדוני פֱטיש של סאדו-מאזו, כחליפות גומי מבריקות וגמישות.

זאת אומרת, כך אומרים. מאיפה לי לדעת.

כן.

בכל אופן, לטקס היה המרכיב החשוב בחזון עיצוב הגוף של כריסטיאן דיור, ובנוסף – היו לו שימושיים מעשיים רבים במוצרי ילדים ותינוקות. ILC שיווקה את מוצרי הילדים האלה תחת המותג פלייטקס (Playtex), שהפך לשמה הבלתי הרשמי אבל המוכר יותר של החברה.

אברהם ספאנל - הפודקאסט עושים היסטוריה

אברהם ספאנל

בימי מלחמת העולם השניה התגייס ספאנל, פטריוט נאמן למולדתו החדשה, לטובת המאמץ הצבאי ו-ILC ייצרה מגוון מוצרים צבאיים מבוססי גומי, כגון סירות הצלה לצי האמריקני. לאחר המלחמה פוצלה חברת האם לארבע חטיבות שונות, ואחת מהן – ILC Dover – הופקדה על מחקר ופיתוח של בדים מיוחדים ליישומים צבאיים וחלל. אחד הפרויקטים הראשונים של ILC Dover היה פיתוח חליפת לחץ לטייסי הצי האמריקני, אבל בסופו של דבר הפסידה החברה במכרז. למרות ההפסד, מפקדי חיל האוויר של הצי התרשמו מאוד מהתכנונים האכותיים מבוססי הלטקס שהציעה החברה, והעניקו לה תקציבים להמשך פיתוח חליפות.

אחד המנהלים הבכירים ב ILC Dover היה אדם בשם לני שפרד (Shepherd). שפרד היה במקור טכנאי שתיקן את הטלוויזיה של אברהם ספאנל, וזה התרשם כל כך מכושר ההמצאה והיצירתיות של הטכנאי, עד שבו במקום הציע לו עבודה במרכז הפיתוח החדש. שפרד היה זה שדחף את החברה שלא להסתפק בתכנון חליפות לחץ – אלא לנסות ולפתח גם חליפות חלל. ILC Dover נגשה למכרז ייצור חליפות החלל של תכנית מרקורי – והפסידה. היא ניגשה למכרז של תוכנית ג'מיני שבאה אחריה – ושוב הפסידה.

לא במקרה נתקלה ILC Dover בקשיים מרובים כל כך: הרי בסופו של דבר, היה מדובר בחברה שהגיעה מתחום האופנה – התחום הרחוק ביותר שאפשר מעולמות הביטחון והתעופה שמהן צמחה תעשיית החלל. דמיינו את Zara משיקה חטיבת טילים ומתמודדת מול רפאל במכרז של ‘כיפת ברזל’. אני לא יודע אלו טילים ייצאו מהסיפור הזה, אבל בתור גבר נשוי אני יכול להבטיח לכם שהם יהיו יקרים.

המתחרות של ILC Dover היו חברות כגון Grumman ו – North American, חברות מבוססות בעלות ניסיון מוכח בתחומים אלה. נוסף על כך, לני שפרד לא היה המנהל היחיד ב- ILC Dover שהגיע מרקע 'אזרחי'. ספאנל אסף סביבו טיפוסים נוספים שכאלה, למשל מנהל בכיר אחר שהיה במקור מכונאי רכב ואיש מכירות של מכונות תפירה. בנאס"א ובצבא האמריקני הביטו בזלזול על החבורה המשונה הזו, שלא התאימה בנוף המקובל של מהנדסים בוגרי אוניברסיטאות מכובדות או של קציני צבא משופשפים. ב- ILC Dover אימצו את הסטיגמה הזו בגאווה מסוימת, וכינו את עצמם Hard Knockers – מלשון School of Hard Knocks, סלנג למי שמגיעים מ'בית הספר של החיים'.

המכרז לתכנון חליפת החלל

בשנת 1962 החליטה נאס"א לצאת במכרז לייצור חליפת החלל לתכנית אפולו. מספר חברות בולטות בתעשיה הצבאית האמריקנית ניגשו למכרז – וגם ILC Dover. רני אלינב, מומחה התעופה והמרצה שאותו הכרנו בפרק הקודם, מספר על דרך החתחתים שעברה החברה הצעירה.

"[רני] בנאס"א חוששים לתת להם את המכרז. הם אומרים להם – אין לכם שום ניסיון בתעשיית האירו-ספייס. אתם מבינים איך לייצר בגדים, אבל לא איך לעבוד בסטנדרטים הנדרשים. כל מי שמכיר את הסטנדרטים של עולם התעופה בכלל, ושם תחום החלל בפרט, יודע שמדובר ברמת דיוק של עשירית המילימטר. הם מצמידים אליהם חברה בשם 'המילטון סטנדרט', והם יהיו השותפים של פלייטקס בייצור חליפת החלל.

[רן] הם יוודאו שאתם עובדים לפי התקנים המקובלים בעולם התעופה.

[רני] בדיוק. זה מעין שיתוף פעולה – כשנאס"א נותנים את הסמכות העליונה בידי המילטון, החברה המוכרת יותר שכבר מייצרת דברים בצורה טובה ובתקן הנדרש."

לכאורה, יש כאן שיתוף פעולה שמכיל את הטוב מכל העולמות: הידע המקצועי של ILC Dover בעבודה עם בדים אקזוטיים, עם הניסיון המוכח של המילטון סטנדרט בתחום הביטחוני. אבל עד מהרה הסתבר שהנישואים הכפויים האלה לא עובדים, ובין שתי החברות החלו עפים ניצוצות של חיכוך ומתיחות בלתי פוסקים. אפשר להצביע על אינספור הבדלים קטנים וגדולים בתרבות הארגונית בין המילטון סטנדרט, חברת התעשייה הצבאית הגדולה הוותיקה שאנשיה היו מנוסים בפרויקטים צבאיים, לחברה הקטנה היותר, ILC Dover, שהחלה את חייה כחברה לייצור הלבשה תחתונה. אבל הקושי העיקרי היה בגישה העקרונית של שתי החברות לפתרון הבעיה ההנדסית של תכנון חליפת החלל.

המהנדסים של המילטון סטנדרט היו רגילים לשיטת העבודה המקובלת בעולם התעופה והחלל, שיטה שלפיה קודם מתכננים, ואז מייצרים. למשל: כשמתכננים מעגל חשמלי, לא מלחימים כמה נגדים וקבלים זה לזה ואז בודקים אם המעגל עובד- אלא מתכננים את המעגל, עורכים סימולציות וחישובים, ורק כשבטוחים שהתכנון עומד בדרישות – מייצרים את המעגל. השיטה הזו הוכיחה עצמה באינספור פרויקטים הנדסיים מורכבים ביותר, כולל תכניות החלל של נאס"א: קודם משרטטים שרטוטים מדוקדקים של המנוע, הלוח האלקטרוני או כל חלק אחר בחללית – ואז מייצרים אותם בהתאם למידות ולטולרנסים שהוגדרו.

ב ILC Dover, לעומת זאת, עבדו וחשבו כמו חייטים. כדי לתפור חליפה טובה, נאמר חליפת ערב אלגנטית – על החייט למדוד בדייקנות את מידות הגוף של הלקוח, ליצור את הבגד, לתת ללקוח למדוד אותו ואז לשנות ולתקן את החליפה במקומות הנדרשים. במילים אחרות, זו שיטת 'ניסוי וטעייה' – והיא ההפך הגמור משיטת 'קודם מתכננים ואז מייצרים' של המילטון. גישת הניסוי וטעייה של ILC הייתה זרה לחלוטין לאופן המחשבה של מהנדסיה של המילטון והם התקשו לקבל זאת.

"[רני] הסיפור מגיע לכדי התנגשות.

[רן] אלו שתי תרבויות שונות של ייצור מוצר.

[רני] נכון. אם להכניס אותנו ללוח הזמנים, המכרז יצא בשנת 1962, אנחנו כבר בשנת 1965 – ואנחנו נמצאים שנות אור מיצירת החליפה הראשונה שאמורה לטוס בעוד שנים בודדות אל הירח! אין כלום. לא מצליחים להגיע להסכמה על ייצור החליפות האלה. המילטון באים לנאס"א ואומרים לה – הח'ברה נכשלים. פלייטקס לא מסוגלים לייצר את החליפה. הם לא עומדים בתקן. בתור מי שמגדירים את הבדיקות הנדרשות לחליפה, אנחנו מכריזים על כשלון בייצור. נאס"א מקבלת את זה, בשנת 1965 ILC מאבדת את המכרז לייצור חליפת האסטרונאוטים.

בנאס"א יוצאים בתחרות חדשה שבה מגדירים [את התקן שבו צריכה לעמוד החליפה], וברור לכולם שמי שיתחרו על זה הם המילטון סטנדרט והמתחרים הרגילים בתחום הזה. כשלני שפרד, ב ILC, שומע את הדבר הזה, שערותיו סומרות. הם המומים לחלוטין, אבל מבינים שכך אי אפשר לנהל את הפרוייקט. הם מגיעים לנאס"א ומבקשים להשתתף גם כן בתחרות החדשה. בנאס"א מסכימים – אבל בניגוד לשאר החברות שמקבלות דמי מקדמה כלשהם על ההשתתפות בתחרות, ILC יעשו את זה על חשבונם. יש להם שישה שבועות להכין חליפה חדשה שתעמוד בתקן הנדרש."

שיטה הנדסית אחרת

במילים אחרות, ILC Dover מחליטים להשתתף במכרז החדש – לבדם, ללא המילטון או חברה ביטחונית אחרת שתלווה אותן. ומה הן הדרישות מ-ILC Dover בנוגע לחליפת החלל? דרישות קשות. קשות מאד אפילו.

השכבה הראשונה של החליפה, החלק הקרוב ביותר לגופו של האסטרונאוט, הייתה עשויה מבד ובו רשת של צינוריות צפופות. צינוריות אלה הכילו מים שהגיעו ממארז מלבני גדול שסחב האסטרונאוט על גבו, ובו מערכת בקרת טמפרטורה שדאגה לקרר או לחמם את המים בצינוריות לפי הצורך. השכבה השניה, עשויה ניילון, נועדה להקל על האסטרונאוט להחליק לתוך החליפה ההדוקה – ומעליה, שכבת גומי גמישה ולוחצת שהכילה את האוויר הדחוס. את הגומי עטפה שכבת ניילון נוספת שמנע ממנו להתנפח, עוד מספר שכבות של חומר מבודד מקור וחום, ומספר שכבות עבות יותר להגנה מפני פגיעת מיקרומטאוריטים. מעל כל אלו – שכבה נוספת של בד עמיד בפני אש, אותו הבד שהעניק לחליפה של אפולו את הצבע הלבן והאייקוני שלה. בסיכומו של דבר מדובר היה בעשרים ואחת שכבות של בדים שונים ומשונים, שלכל אחד תכונות שונות. לדרישות האלה יש להוסיף את אתגר תכנון הכפפות של החליפה, שעליהן היה לעמוד בכל הדרישות של בידוד טמפרטורה, ובנוסף גם לאפשר לאסטרונאוטים לחוש במה הם נוגעים ולבצע תנועות עדינות.

כפי שאתם ודאי יכולים להבין, מדובר בפריט הביגוד המורכב ביותר שנוצר אי פעם עד לאותו הרגע בהיסטוריה. המבחן האמתי והראשון של החליפה יהיה רק על אדמת הירח, וכל כשל ותקלה – קרע בלתי צפוי באחד הבדים או התנפחות בלתי מבוקרת – יובילו, קרוב לוודאי, למותו של אסטרונאוט לנגד עיניהם של מיליארדי צופים בכדור הארץ. ואת החליפה הזו היה על אנשי ILC Dover לתכנן וליצור בתוך שישה שבועות בלבד.

"[רני] אותה חבורת אנשים מתאספת במפעל ומכריזים – הולכים לעשות את מה שאנחנו חולמים עליו.

[רן] ניתקנו את הקשר עם המילטון, אנחנו כבר לא בסד הזה של להיות מהנדסים ולעבוד לפי תקנים – עכשיו אנחנו נעשה את מה שאנחנו יודעים לעשות.

[רני] בדיוק. אנחנו הולכים ליצור חליפה. זה מה שאנחנו יודעים לעשות. ואגב, בגלל שהם לא מקבלים כסף – הם גם לא מרגישים מחויבים לעמוד בדרישות התחרות. הם עושים המצאות שונות, שהן לא במפרט של התחרות. הם עובדים סביב השעון. מספרים שבתוך המפעל הם היו פורצים לתוך חדרים נעולים, כי אנשים הלכו הביתה לישון, כדי להגיע לכל מיני מכונות תפירה. עבדו סביב השעון, הגיעו לתחרות ממש בדקה התשעים כמעט. יש סיפור על רוכסן שנתקע ביום שבו הגיעו ליוסטון [להגיש את החליפה] והם טסו בחזרה למפעל כדי להביא את הרוכסן החילופי והצליחו לעמוד בזמן.
אבל הדבר שהם עשו, בניגוד לחברות האחרות – זה ליצור את החליפה לפי מידה. הם קיבלו מידע שמייקל קולינס, האסטרונאוט, יהיה הדוגמן של החליפה. הם לקחו את המידות שלו ויצרו חליפה 'תפורה לפי מידה' שמותאמת בדיוק לגופו.

[רן] וקולינס הוא זה שאמור לבדוק את כל החליפות ולומר אם זה נוח לו או לא.

[רני] יש 22 קריטריונים שונים שהוא [קולינס] והמהנדסים ממלאים לגבי כל חליפה: משקל, נוחות, חמצן, טמפרטורה, גמישות, יכולת לקום ממצב שכיבה על הגב…המון דרישות שנבדקו במשך מספר ימים. ומי שקיבלה את הציון הגבוה ביותר באופן מובהק, עד כדי כך שלא הוכרז מקום שני – הייתה חליפה A, החליפה של ILC. היא עברה את המבחן 'בצבעים', כמו שאומרים, ונבחרה פה אחד להיות החליפה שאיתה יטוסו האסטרונאוטים אל הירח."

הצלחת החליפה של ILC Dover הייתה בולטת במיוחד על רקע כשלונן של חליפות המתחרים במבדקים השונים. למשל – כשהאסטרונאוט הניסוי, עטוי בחליפת ניסוי של אחת המתמודדות האחרות, ירד בסולם המדמה את הירידה אל אדמת הירח – הקסדה שלו נתלשה והתעופפה. אזור הכתפיים של חליפה אחרת התרחבו כל כך בזמן ההליכה על קרקע מדומה של הירח עד שהאסטרונאוט לא היה מסוגל להיכנס בחזרה לחללית.

כשלונות אלה הדגישו והדגימו את נכונותה של הגישה העקרונית של ILC Dover. החליפות האחרות נבנו בהתאם לעקרונות ההנדסיים המקובלים בתעשיית התעופה ובהנדסה בכלל, גישה שמקדשת תכנון מדוקדק וייצור בהתאם לתכנון זה. גישה זו, כאמור, הוכיחה את עצמה באינספור מקרים בעבר. אך במקרה הספציפי והייחודי למדי של חליפת החלל, ILC Dover השכילה להבין את מה ששאר החברות התקשו לקבל: שהתאמה מושלמת לגוף ונוחות לבישה – תכונה חיונית בעולם הביגוד, אבל רק שיקול משני בתחום התעשייה הצבאית – היא המפתח לחליפה מוצלחת.

ואגב, חלק מהתאמות החליפה לאסטרונאוטים היו פסיכולוגיות יותר מאשר פיזיולוגיות. המידות המקוריות של שרוולי איסוף השתן בחליפות היו Small, Medium ו- Large. בעקבות העבודה המשותפת עם האסטרונאוטים, החליטו ב- ILC Dover לשנות את המידות המדוברות ל Large, Extra Large ו Extra Extra Large…

"[רן] ויש עוד קבוצה של אנשים שלא קיבלו קרדיט – הבנות שתפרו את החליפות האלה.

[רני] נכון מאד. כמו שכל מי שזוכה במכרז יודע, שאחרי החגיגה הגדולה של הזכיה במכרז – מגיעה התקופה הקשה: צריך לעבוד! את החליפות האלה מייצרים באמצעות תופרות. הביאו את התופרות של קו היצור של החזיות וההלבשה התחתונה, את התופרות המיומנות והטובות ביותר. אותן תופרות מספרות שלמרות שהן היו אולי התופרות מבין המיומנות ביותר בעולם – הן למדו לתפור מחדש. ממש כך הן הגדירו את התהליך של ייצור החליפה. הן עבדו ברמת דיוק בלתי נתפסת ממש: אסור היה לתפר לזוז יותר מעשירית המילימטר מהמקום המתוכנן.

[רן] וזו עבודה ידנית.

[רני] מכונת תפירה עושה את זה, אבל הבנות מפעילות אותה. הסבו את מכונות ה Singer המפורסמות, מכונות התפירה – כך שהפעילו אותן עם הרגל, וכל לחיצה על הדוושה עושה תפר אחד בלבד כך שהתופרת יכולה לכוון את זה. כל חליפה היא עשרות מטרים של תפרים שצריכים להגיע לרמת דיוק לא נתפסת. וכדי להוסיף על הקושי, אסור היה להן להשתמש בסיכות. כי פעם אחת גילו באחת הבדיקות שנותרה סיכה בתוך החליפה.

[רן] מישהי שכחה להוציא סיכה?

[רני] בדיוק, וזה עלול להביא לאסון. אז קודם כל הכניסו מכונות צילום רנטגן, וכל חליפה עברה צילום רנטגן כדי לוודא שלא נשארה איזו סיכה. הייתה תופרת אחת שהייתה מיומנת בצורה בלתי רגילה – רוברטה פלינקטון – שידעה לספור את התפרים שלה בצורה מוחלטת וללא שום עזר, והיא תפרה 17 מתוך 21 השכבות באופן אישי. ואגב, אנקדוטה מעניינת היא שכמה גברים ניסו את כוחם והצטרפו אל הנשים התופרות: מהנדסים שהיו חברים בצוות הפיתוח של החליפה. אמנם הם ידעו לתפור ברמה כזו או אחרת, אבל אף גבר לא הגיע לרמת המיומנות הנדרשת כדי שיוכל להיות על פס הייצור. זו הייתה עבודה של נשים מיומנות בעלות ידע עצום."

כפי שידוע לכולנו, חליפות החלל של ILC Dover ביצעו את משימתן בהצלחה גדולה בכל משימות אפולו, והתמונות האייקוניות של ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין לבושים בחליפות הלבנות שלהם על רקע שמי הירח השחורים כפחם נחקקו בזכרון הקולקטיבי של האנושות כולה כאחד הרגעים הגדולים ביותר בהיסטוריה שלנו.

אפילוג

ILC Dover ממשיכה לעשות חיל בכל הקשור לחליפות חלל ולבדים בחלל בכלל. למשל, ILC הייתה זו שייצרה את הבלונים המתנפחים שריככו את נחיתתם של הרובוטים Spirity ו Opportunity על מאדים. חליפות החלל הנוכחיות שלובשים האסטרונאוטים בתחנת החלל מבוססות על אותם רעיונות ראשוניים, אם כי הן כמובן מוצלחות ומשופרות יותר. החליפות של אפולו נתפרו לפי מידותיהם של כל אסטרונאוט ואסטרונאוט – דהיינו, לכל אסטרונאוט הייתה חליפה אישית משלו. החליפות הנוכחיות, בזכות בדים טובים יותר ושיטות ייצור מתקדמות יותר, אינן דורשות התאמה מושלמת לגופם של כל אסטרונאוט או אסטרונאוטית, ואפשר להחליף חלקים מסויימים בין החליפות השונות.

מה צופן העתיד לחליפות החלל? עולם התעופה והחלל עובר בשנים האחרונות מהפכה אדירה: חברות אזרחיות כגון SpaceX ו- Blue Origin הולכות ותופסות את מקומן של סוכנויות החלל הממשלתיות ששלטו בתחום הזה במשך למעלה מחצי מאה. גם תכנון חליפות החלל העתידיות ודאי יושפע משינויים אלה. למשל, אולי יגבר הלחץ מצד החברות האזרחיות על עיצוב חליפה שלא רק עושה את עבודתה – אלא גם נראית טוב, דבר שוודאי יסייע להן בשיווק ובמיתוג עצמי. בנאס"א מדברים על הדור הבא של חליפות שיהיו עשויות מחומרים קשיחים יותר, כמעין 'שלד חיצוני' עמיד בפני שריטות וחבלות. אני מניח שאת התשובות לכל השאלות שלנו נקבל כשנצפה באסטרונאוט הראשון שיפסע על אדמת מאדים.

Sound effects from Freesound.org:

https://freesound.org/people/CGEffex/sounds/93100/
https://freesound.org/people/Julien%20Nicolas/sounds/131145/
https://freesound.org/people/13FPanska_Mikova_Adela/sounds/378337/
https://freesound.org/people/buzbe20/sounds/389752/
https://freesound.org/people/lematt/sounds/54883/
https://freesound.org/people/univ_lyon3/sounds/201731/
https://freesound.org/people/DanielsonIII/sounds/68396/

You may also like...

1 Response

  1. ניר הגיב:

    כתבה על חליפת חלל ישראלית שבפיתוח (בערך)
    https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5232645,00.html

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.