[עושים תנ"ך] המפץ הגדול : סיפור הבריאה השני שבספר בראשית (חלק 2)

הורדת הפרק (mp3)

בפרק הקודם דיברנו על כך שבני העמים הקדומים הותירו מאחוריהם מאות מיתוסים ששואלים כיצד נברא העולם. הבאנו דוגמאות שמעידות שסיפורי הבריאה נוצלו גם כדי להשיב על מספר שאלות יסוד, כמו כיצד נוצרו בני האדם הראשונים, הרי לא היה מי שהוליד אותם.תשובה חוזרת ונשנית היא שהאלים, כמו קדרים, יצרו את בני האדם הראשונים, מטיט,  מבוץ או אדמה, ואח"כ הפיחו בהם חיים. מיתוסים רבים מתמודדים עם השאלה מה מקור הרוע בעולם? מהיכן מגיע מקור הידע של האדם?  מדוע האדם יותר חכם מכל החיות האחרות שבראו האלים? ושאלת השאלות: מדוע האלים הנצחיים יצרו את בני האדם למרות שהמוות מחכה בסוף הדרך לכל אחד מאיתנו?

 

האזנה נעימה,

ליאורה.


רשימת הפרקים המלאה
הרשמה לפודקאסט:
רשימת התפוצה בדוא"לiTunes | אפליקציית 'עושים תנ"ך' לאנדרואיד | RSS Link | עמוד פייסבוק | טוויטר

תמלול הפרק המפץ הגדול : סיפור הבריאה השני שבספר בראשית פרק 2

 

שלום שלום,

לפני שנעבור לעושים תנ"ך, נתעכב בפינת "עושים פניני לשון",שהפעם תוקדש לאוכל:

 

 

מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל – וּמֵעַז  יָצָא מָתוֹק (שופ' יד)

ובהמשך

מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ – וּמֶה עַז מֵאֲרִי (שופ' יד).

הביטויים "מעז יצא מתוק", ו"מה מתוק מדבש",  לקוחים מסיפורי עלילותיו של שמשון. לפי המסופר, שמשון הרג ארי, ולימים הוא ראה נחיל דבורים שמצא לו משכן בתוך גוף האריה המת. האריה הוא האוכל העז והדבש הוא המאכל המתוק.שמשון רדה את הדבש המתוק ואכל אותו – מה שכמובן לא היה ולא נברא, משום שדבורים פגיעות למחלות ולעולם יתנחלו במקום מזוהם, שעלול להביא עליהן מחלות.

בכל אופן, הביטוי "מעז יצא מתוק", מתאר בימינו מצב רע מאד שהסתיים בכי טוב.

ומספר ישעיהו (כב) לקחנו:

וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה … אָכוֹל וְשָׁתוֹ, כִּי מָחָר נָמוּת. 

גם בספר ישעיהו וגם היום מתאר הביטוי אכול ושתו כי מחר נמות, הפקרות, או אדישות של אנשים שיושבים על הר געש פעיל שמאיים להתפרץ עליהם בדקה הבאה. הפתגם המקביל לו הוא כמובן "ימי פומפיי האחרונים", שקשור להתפרצות הר הגעש וזוב שכיסה את העיר פומפיי בערמות של אפר געשי.

ואחרי שאכלנו ושתינו, נעבור לסיפור הבריאה השני, שגם הוא קשור לאוכל, ששם במרכזו את הגירוש מגן עדן.

 

 

בפרק הקודם  התמקדנו בסיפור הבריאה שפותח את התנ"ך, שאותו הכתרנו בתואר הנכבד : "המפץ הגדול". הראנו שהסיפור שלפיו אלוהים ברא את העולם במשך שישה ימים וקידש את השבת כיום מנוחה, דומה למניפה רחבה שנפתחת מציר אחד. הציר שלנו הוא סיפור הבריאה שמגיע לשיאו ביום השבת, שהיא הבסיס, הציר, שממנו נפתחת מערכת חוקים מסועפת שנועדה לשם תכלית אחת: ליצור חברה צודקת. חברה  שלא שמה במרכזה את אלוהים, אלא את הרובד החלש בחברה: את האביונים וילדיהם, ואת העבדים  וילדיהם, שיש בה חמלה גם כלפי בהמות העבודה. חברה צודקת שכל אדם בימינו, חילוני או דתי, היה מוכן לחיות בה.

 

בפרק הזה נלך לכיוון שונה לחלוטין. הוא יוקדש לסיפור הבריאה שבפרקים ב-ג שבספר בראשית, ובמרכזו יעמוד החטא הראשון והגירוש מגן עדן.

 

בפרק הקודם דיברנו על כך שבני העמים הקדומים הותירו מאחוריהם מאות מיתוסים ששואלים כיצד נברא העולם.  הבאנו דוגמאות שמעידות שסיפורי הבריאה נוצלו גם כדי להשיב על מספר שאלות יסוד, כמו כיצד נוצרו בני האדם הראשונים, הרי לא היה מי שהוליד אותם. תשובה חוזרת ונשנית היא שהאלים, כמו קדרים, יצרו את בני האדם הראשונים, מטיט,  מבוץ או אדמה, ואח"כ הפיחו בהם חיים.

*  מיתוסים רבים מתמודדים עם השאלה מה מקור הרוע בעולם. התשובה היא תמיד אחת: מקורה באלים הבוראים עצמם, והם אלה שהחדירו את הרצון להרע  לתוך ה-DNA של האדם

*  שאלה אחרת היא: מה מקור הידע של האדם?  מדוע האדם יותר חכם מכל החיות האחרות שבראו האלים?

* ושאלת השאלות : מדוע האלים הנצחיים יצרו בני אדם  שהדבר היחיד שאפשר לומר עליהם בוודאות, הוא שהמוות מחכה בסוף הדרך לכל אחד מאיתנו.

 

השאלות האלה לא נרמזות בשום צורה שהיא בסיפור הבריאה הראשון שמתמקד ביצירת חברה מתוקנת. אך הן מקבלות מענה בסיפור הבריאה השני.ושוב, גם המענה לשאלות אלה מעיד שכותבי התנ"ך הכירו את המיתוסים שסיפרו בני העמים שחיו סביבם. אפשרות נוספת היא שהם שאלו את אותן שאלות עצמן.אך כפי שנראה מייד, הדמיון הוא חיצוני בלבד, שכן הוא לוקח אותנו למקום אחר לחלוטין.

אז נספר אותו.

סיפור הבריאה השני – פרקים ב-ג

סיפור הבריאה השני מתחיל בפרק ב' ונפתח במילים הבאות :

ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ  בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם  עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים  אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.  וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה  טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ,  וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה  טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים  עַל הָאָרֶץ,  וְאָדָם אַיִן  לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה…

 

בניגוד למיתוסים הרבים שמתארים שבטרם הבריאה היה היקום מוצף מים, ובכך נפתח גם סיפור הבריאה הראשון. הסיפור השני מספר שבטרם הבריאה היה היקום  מדבר צחיח שדבר לא צמח בו.

אלוהים הפך את השממה הזו למקום קסום, בכך שנטע את גן עדן (עדן = שפע), שבו זרמו ארבעה נהרות ושבו צמחו עצי פרי נהדרים:

ח וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים  גַּן בְּעֵדֶן  מִקֶּדֶם = עדן = שפע. קדם = מזרח …. וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים  מִן הָאֲדָמָה  כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה  וְטוֹב לְמַאֲכָל

ועכשיו מגיע תורם של שני העצים החשובים בגן:

 וְעֵץ הַחַיִּים  בְּתוֹךְ הַגָּן,  וְעֵץ  הַדַּעַת טוֹב וָרָע. ….

 

וכמו בעשרות מיתוסים אחרים, גם כאן מסופר שאלוהים ברא את האדם מאדמה, ושעל כן הוא נקרא אדם, כשם החומר שממנו נוצר:

ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם  עָפָר מִן הָאֲדָמָה  וַיִּפַּח בְּאַפָּיו  נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם  לְנֶפֶשׁ חַיָּה. 

ואלוהים יצר מאדמה גם את החיות הראשונות:

וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה, כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם (ב, יט).

 

ולאחר שנוצר איש האדמה שלנו, הביא אותו אלוהים לגן עדן, כדי שיעבד וישמור עליו:

…. טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים  אֶת הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן,  לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. 

עכשיו הגענו לפסוק החשוב ביותר. בטרם נפרד אלוהים מהאדם, הוא הזהיר אותו לבל יאכל מפרי עץ הדעת טוב ורע :

 טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים  עַל הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ הַגָּן  אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ  הַדַּעַת טוֹב וָרָע  לֹא תֹאכַל  מִמֶּנּוּ:  כִּי  בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ  מוֹת תָּמוּת

 

קל להיווכח שבגן עדן צמחו שני עצים מיוחדים, שלהם תכונות מנוגדות: עֵץ הַחַיִּים  שהאוכל מפריו יחייה חיי נצח – מוטיב נוסף שמצוי במיתוסים רבים. וְעֵץ  הַדַּעַת טוֹב וָרָע, שהוא ייחודי לתנ"ך, ושעל השפעתו העצומה להבנת התנ"ך נרחיב כאן את הדיבור.עץ הדעת טוב ורע מחזיר אותנו לשאלה מה מקור הידע של האדם, ומדוע הוא עליון לכל החיות שבראו האלים?

התשובה שנתנו הקדמונים הייתה אחת: האלים העניקו לאדם גרגר מהידע האין סופי שלהם, ולכן הוא מסוגל לבצע מלאכות שאף חיה מלבדו לא מסוגלת.

למשל, אוסיריס אל החקלאות המצרי,  ודמטר אלת הדגן היווניה, לימדו את בני האדם את עבודת האדמה. פְּרומֶתֵאוס היווני, גנב אש לטובת האדם, וולקן (שם רומי ולא יווני) לימד אותם את עבודת הנפחות. אאה ( Eah) אל החכמה והמאגיה של בבל, העביר לקוסמים את הלחשים וההשבעות הדרושים כדי להפוך את צמח "הלב", שהיה רעיל ומביא מחלות, לצמח מרפא שהשותה ממנו החלים ממחלתו. האלות לימדו את הנשים הם לימדו את מלאכת האריגה ורקיחת תרופות מצמחי מרפא. וכך הלאה והלאה.

 

בניגוד לדברים אלה, אלוהים לא העניק לאדם שום ידע פרקטי ולא לימד  כל מיומנות. ואם לא די בכך, הוא אסר על האדם לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע. והשאלה הגדולה היא : מדוע?

על חלק מהשאלות רן ואני שוחחנו בשני פרקים שדנו בשאלה מדוע גן עדן, שהוא מקום על פני האדמה, עלה לשמים. מי שמעוניין מוזמן להקשיב לעושים היסטוריה פרקים 182-181.אבל עכשיו אנחנו בעושים תנ"ך.

 

לפרי עץ הדעת טוב ורע, היו שתי סגולות שחשוב לשים לב אליהן.ראשית, מי שאכל ממנו היה מסוגל להכיר בקיומו של אלוהים – והשורש ד.ע.ת. שמתייחס לידיעת אלוהים במובן הטוב והנעלה, חוזר פעמים רבות בתנ"ך.

למשל, מחבר ספר משלי אמר: יִרְאַת יְהוָה, רֵאשִׁית דָּעַת (א, ז)

ובמקום אחר נאמר: לְשׁוֹן חֲכָמִים, תֵּיטִיב דָּעַת;    וּפִי כְסִילִים, יַבִּיעַ אִוֶּלֶת. (שם. טו, ב).

אז אם אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע הייתה תנאי להכרה בקיומו של האל, ולהבנת  הרבים שכתובים בתנ"ך, מדוע הוא אסר לאכול ממנו.

 

התשובה היא שלפרי הייתה תכונה נוספת, לא פחות מרתקת. הוא הכיל בתוכו את המוות : והדברים האלה כתובים במילים ברורות:

מִכֹּל עֵץ הַגָּן  אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ  הַדַּעַת טוֹב וָרָע  לֹא תֹאכַל  מִמֶּנּוּ:  כִּי  בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ  מוֹת תָּמוּת

 

כידוע, לאחר שאלוהים הזהיר את האדם לבל יאכל את הפרי הרעיל, הוא  התפנה ויצר מעפר את כל החיות שבעולם, שגם הן חיו בגן עדן. ולבסוף, הוא הרדים את האדם, ומהצלע שבגופו הוא יצר את האישה הראשונה.

וכרגיל בקיצור:

וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם  וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח  אַחַת מִצַּלְעֹתָיו  וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר  תַּחְתֶּנָּה.  כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם  לְאִשָּׁה …. וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא  יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

 

ולאחר שהבנו שבני הזוג שהסתובבו עירומים ככל החיות שבגן, מסתיים סיפור הבריאה השני. ובני הזוג הראשון כמו החיות האחרות, חיו בגן עדן באושר ובעושר – ועכשיו מתחילות הבעיות.

 

ראשית צריך להבין מדוע פרי עץ הדעת הכיל גם את המוות – זו השאלה הגדולה.אלוהים, כך לפי התנ"ך, הוא מהות הצדק והשלמות. מטבע הדברים, אל שכזה לא יכול לברוא שום דבר שאיננו מושלם. משום שאם יברא דבר לא מושלם, משמע שהוא עצמו לא מושלם, דבר שעומד בניגוד מוחלט לתפיסת התנ"ך.

ובדיוק מהסיבה הזו הוא ברא עולם מושלם – וגן עדן היה מקום מושלם.לא היו בו מחלות ולא היה בו מוות או רעב. בפועל אלוהים ברא עולם סטרילי, סטאטי, שאף אחד לא מת בו ולא נולד בו.והסיבה שאף אחד לא נולד ולא מת בגן עדן, היא שלידה, ועוד יותר מכך מוות, הם מקור לטומאה.וכדי לשמור על טהרתו המוחלטת של הגן, הם עצרו את שני מוקדי הטומאה האלה.

אלא שכותבי התנ"ך לא חיו בלה-לה land. הם הבינו כמונו שגן עדן הוא מקום מושלם, אך קפוא על מקומו.

הם היו חייבים לפתור את הבעיה שבין בריאת עולם אוטופי שכפתה עליהם אמונתם באל טהור ומושלם, לבין המציאות שהדבר האחרון שניתן לומר עליה, הוא שהיא אידילית. הם היו צריכים לשמור על טהרתו המוחלטת של גן עדן, שהיה גנו של אלוהים, ובה בעת לפתוח את הדלת לחיים הארציים שבהם אנשים נולדים ומתים.

הם היו חייבים למצוא דרך שתכפה על אלוהים להשליך מגן עדן את בני הזוג הראשון ואת כל החיות איתם.  שאם לא כן, העולם שברא יישאר טהור אך חסר תנועה.

 

 

בפרק הקודם עמדנו על כך שסיפורי הבריאה שהותירו הקדמונים מלמדים שמצד אחד האלים היו חזקים וחכמים, ושהודות לידע שהעניקו לאדם, הפך האדם עליון לכל החיות. אך מהצד השני האלים היו רשעים גמורים והחדירו את הרוע שלהם לתוך ה-DNA של האדם.התפיסה המונותיאיסטית, שלפיה קיים בעולם אל אחד בלבד, מושלם בכל תכונותיו, לא אפשרה לכותבי התנ"ך ללכת בדרכי העמים האחרים ולתלות באלוהים כל תכונה שלילית, או צל של כתם.  היה עליהם להסביר כיצד העולם המושלם שברא האל המושלם,  עמוס אסונות ופגעים וכל רעה אפשרית.ומכיוון שכותבי התנ"ך יכלו לזקוף לזכות אלוהים רק את הטוב, לא נותרה להם ברירה אלא לתלות את הרע באדם.

לא הייתה להם ברירה אלא לספר שבני הזוג אכלו מהפרי שהכיל בתוכו שתי סגולות מופלאות: היכולת להבחין בין טוב בין רע — ולהיות טמא ולמות!

 

נתייחס תחילה אל הסגולה הנפלאה שנקראת טומאה ומוות.הדברים הבאים שלי מבוססים על עבודות שכתב פרופ' יעקב מילגרום ז"ל, שהיה אחד מחוקרי התנ"ך הגדולים ביותר ב-50 השנים האחרונות. אני מודה שהעבודות שלו מאד השפיעו עלי. והעובדה שחוקר בקנה מידה כשלו הסכים להיות שופט של הדוקטורט שלי הייתה כבוד גדול.

וכך אמר מילגרום:

בני העמים הקדומים האמינו שטומאה היא דבר מזוהם. שיש לה כוח ממאיר, דינאמי ועל-טבעי. הם האמינו שגוף האדם המת הוא המקור לטומאה החמורה והמסוכנת ביותר – וזאת משום שהשדים והדמונים ושאר מזיקים ומשחיתים שמזוהים עם כוחות השחור וההרס שפעלו עוד בטרם בריאת העולם, נהגו לשכון בתוך גופות של בני אדם מתים. מתוך גוף המת הם יצאו לתקוף את בתי המקדש שבנו הקדמונים לכבוד האלים הטובים שבהם האמינו.

מילגרום הדגיש בצדק, שהקדמונים ראו בטומאה גורם חיצוני לאדם, שהרי האדם נברא על ידי האלים הטובים המזוהים עם האור, ולא חלק ממהותו – ועל כך דיברנו בפרק הקודם.

 

לדבריו, כותבי התנ"ך שלא הכירו באף אל זולת אלוהי ישראל, אימצו את התפיסה שלטומאה יש כוח דמוני, משחית, שנמשך אל הקודשים ומזהם אותם. אך בעוד שבני העמים השכנים ראו בטומאה גורם שמקורו דמוני וחיצוני לאדם, לכותבי התנ"ך לא הייתה ברירה אלא לקבוע שהטומאה מהותית לאדם. שגוף האדם הוא המקור לטומאה – ואכן בתנ"ך עשרות דיני טומאה וטהרה שתכליתם האחת היא להסיר את הטומאה מגוף האדם (ישנה טומאה שמקורה בחיות אסורות לאכילה, שבה לא ניגע כאן).

 

מילגרום טען בצדק שהתורה מתייחסת לטומאה כאל דבר טבעי שלא ניתן להימנע ממנה. הפרשות מגוף הגבר והאישה, המחזור החודשי, דם הלידה – וכמובן המוות, הם מחוללי טומאה בדרגות שונות של חומרה, שכדי להיפטר ממנה צריך להיטהר.

היות שכל סוגי הטומאה האלה הם חלק ממהלך החיים הטבעי של האדם, לא ניתן להימנע מהם, והם אינם נתפסים כפשע. והסיבה שצריך להיטהר מהם, היא משום שהטומאה דינאמית ונמשכת אל הקודשים. הטומאה לא מאיימת על האדם, אך מאיימת  על טהרתו של בית המקדש שמסמל את נוכחותו של אלוהים על פני הארץ.והדברים האלה מחזירים אותנו לסיפור גן עדן  ולדילמה שעמדה לנגד כותבי התנ"ך.ברור מאליו שגן עדן שאותו נטע אלוהים ושבו נהג להתהלך לרוח היום, היה המקום הקדוש ביותר על פני האדמה. ולכן הייתה חובה לשמור על טהרתו.וגם אם נגיד אלף פעמים שבשל נוכחות אלוהים בגן, לא נצליח להסביר עד כמה היה חשוב שהגן ישמר סטרילי וטהור.וברגע שאמרנו את זה, אמרנו את הכל !!!

אסור היה באיסור חמור שהמוות, הדבר הטמא ביותר שקיים, שמקורו בגוף האדם, יחדור למקום הטהור ביותר! וזו הסיבה שמסבירה מדוע אף אחד לא נולד ולא מת בגן עדן.זו גם הסיבה שמסבירה מדוע אסר אלוהים באיסור חמור לאכול מפרי עץ הדעת שהכיל בתוכו גם את המוות.וכל עוד אף אחד לא אכל  מהפרי, חומר הנפץ שנקרא מוות שהיה טמון בתוכו לא התפוצץ- וכולם היו שמחים ומאושרים.אך מכאן ברור שכדי שהעולם הריאלי ייצא לדרך, על בני הזוג הראשון לשחרר את המוות מתוך הפרי האסור לאכילה,כדי שהעולם הריאלי יתחיל לנוע, אלוהים היה חייב לגרש את כולם מגן עדן. וכדי שזה יקרה, השניים היו חייבים לאכול מהפרי האסור ולהפוך לבני תמותה שהטומאה היא חלק טבעי ממהותם. ואז הם לא יוכלו לחיות בגן עדן שחייב להישמר בטהרתו.שתי הסגולות המיוחדות של פרי עץ הדעת הטוב ורע,  והמוות, הם מפתחות חשובים להבנת התפיסה התיאולוגית של התנ"ך.

מהרגע שהאדם אכל מפרי העץ האסור, הוא הפך יצור תבוני. בניגוד לכל החיות האחרות שברא אלוהים, הוא היחיד שמכיר בקיומו של אלוהים, היחיד שסוגד לו והיחיד  שקיבל ממנו חוקים ומצוות. דעת אלוהים אפשרה את הדיבור בין אלוהים לאדם – ועל הקשר הזה מבוסס התנ"ך.המוות, הסגולה השנייה של הפרי, אפשרה את ההתרבות ואת המשך החיים.יחד עם זאת, המוות הוא מקור הטומאה החמורה והמסוכנת ביותר. ואם טומאה שכזו הייתה חודרת לגן, שום דבר לא יכול היה לטהר.אז כדי לאפשר את הקשר המתמשך שבין אלוהים לבין האדם, וכדי לאפשר את החיים הארציים שבהם בני אדם נולדים ומתים, בני הזוג הראשון היו חייבים לאכול מהפרי הראשון.

 

אז הסיכום של כל מה שאמרנו הוא שסיפור הבריאה של גן עדן, הוא סיפור של עולם מושלם, סטרילי וסטאטי.וכדי שהעולם הריאלי, שמבוסס על מחזור חיים של לידה ומוות , שמבוסס על הכרת אלוהים, בני הזוג הראשון היו חייבים לאכול מהפרי עץ הדעת טוב ורע – והנה נוצר התירוץ להשליך אותם מגן עדן.נכון מאד. אם הם לא היו עפים מהגן, אתה ואני לא היינו יושבים באולפן של עושים היסטוריה ומקליטים את התכנית הזו. ושים לב שהדבר הראשון שעשו השניים מחוץ לגן היה להתרבות, דבר שלא התאפשר כל עוד חיו במקום שחייב להישאר טהור.

 

מתקדמים לכיוון  הנחש (פרק ג)

 

אמרת קודם שאכילת פרי עץ הדעת, היא זו שאפשרה לאדם להכיר בקיומו של אלוהים ולקיים את הקשר ביניהם. ושהחיות שלא אכלו מהפרי אינן מכירות בקיומו של אלוהים, ולכן הוא גם לא מדבר איתן.

זה מה שאמרתי.אבל הנחש כן הכיר בקיומו של אלוהים !! וכתוב במפורש שהנחש היה החכם מכל החיות שעשה אלוהים – ומכאן ברור שהכיר בקיומו.ובוודאי שהיה חכם יותר מהאישה שאותה פיתה לאכול מהפרי שיהפוך אותה ואת בעלה לקצת יותר חכמים ממה שהם. אז הטענה שהחיות לא הכירו בקיומו של אלוהים … נתקלת בבעיה פעוטה שקוראים לה נחש.אני קיוויתי שתהייה קצת פחות שוביניסט, שזה מה שאתה, ושתגיד שיש לנו הוכחה שמההתחלה שאפו הנשים להעלות את מנת המשכל של הגברים שלהן…. לגופו של עניין, אין בעיה עם הנחש. נקרא בקיצור את הקטע הרלוונטי, שייקח את הסיפור שלנו למקומות חדשים שטרם  ביקרנו בהם.

 

א וְהַנָּחָשׁ  הָיָה עָרוּם  מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה  אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר  אֶל הָאִשָּׁה  : אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים  לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן…. לֹא מוֹת  תְּמֻתוּן. כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.  ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי ….. ְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. 

 

הסיפור שלפיו פיתה הנחש את האישה לאכול מהפרי האסור, יצר בתקופות מאוחרות משוואה שמעולם לא התקיימה, ושעליה נדבר בפרק הבא: אישה=נחש=שטן.בפרק הזה אנחנו עדיין בתנ"ך והתיאור של הנחש שידע לדבר, מתיישב היטב עם המיתוסים הקדומים שרווחו בעולם הקדום.הקדמונים ייחסו כוחות ותכונות על אנושיות למספר חיות. האריה נחשב מלך החיות והנשר הוא מלך העופות, ולכן אלפי שנים הם סמלים של בתי המלוכה.

הנחש מסמל את  החוכמה ואת חיי הנצח. העיניים שלו אינן ממצמצות ולכן נאמר שהן מסוגלת להפנט.לנחש כוח מאגי, שיכול להמית ולרפא – ובגלל זה הנחש הוא הסמל של הרופאים. זו גם הסיבה שבגללה קישוט הראש של הפרעונים, ממש במרכז המצח (=העין השלישית) היה בצורה של קוברה. הקוברה סמלה חוכמה, הגנה ותקיפה. הקוברה הגנה על ראשי המלכים המצריים.

היות שהנחש משיל את עורו, הוא נחשב לחיה שנעוריה מתחדשים, ושעל כן הוא חי חיי נצח (עלילות גילגמש).  השרפים שהתנ"ך מזכיר, הם נחשים שורפים, שלהם כנפיים. במיתולוגיות ובברית החדשה הם מופיעים כדרקונים יורקי אש.

 

ניתן דוגמה מקסימה אחת שקושרת את הנחש לבריאת העולם:למצרים הקדמונים שחיו לפני כ-5000 היו מספר סיפור בריאה. אחד מהם מספר על המאבק שהתחולל בין נון לבין אל השמש רע  RA, שעמד בראש פנתיאון האלים של מצרים.

נון היה הים הקדמוני שהציף את היקום בטרם הבריאה. אך הוא לא היה סתם מים עכורים, כי אם נציגם של כוחות השחור, ההרס והכאוס.לעומתו, אל השמש ייצג את כוחות האור, ואת הסדר הקוסמי שנוצר בבריאה.

אלא שבריאת העולם פגעה והצרה את שלטונו של נון על היקום. היא דחקה אותו לתוך הגיגית שנקראת ים. ונון כועס על הבריאה ובכל יום ויום הוא שואף להשיב לעצמו את כוחו ולהציף בשנית את היקום.

אך כדי שזה יקרה עליו להרוג את אל השמש רע.

 

אמרנו שאל השמש מייצג את הסדר הקוסמי במצרים. מדי בוקר, מפציעה בשער המזרח מרכבת השמש שבה הוא נוהג. במהלך היום נוסקת המרכבה אל רום השמים, בדרכה אל השער השני שבקצה המערב, שנמצא בדיוק בנקודה שבה נפגשים השמים עם הים.

כדי להגיע ביום המחרת אל שער המזרח, חייב אל השמש לעבור את שער המערב ולרדת אל העולם התחתון ולחצות אותו. הוא חייב להגיע בזמן אל שער המזרח ולהפציע מחדש, שאם לא כן מצרים תישאר בעלטה.

אלא שבשער שבקצה המערב, בדיוק במקום שבו השמים נפגשים עם הים, אורב נחש מפלצתי ועצום מידות בשם Apep-Apophis ששוכן במעמקי הים.  (אפופיס ביוונית זה נחש).

אפפ הוא שליחו של נון, הים הקדמוני. הוא  השריד אחרון שנותר מהימים שבטרם הבריאה.וכך למן בריאת העולם ועד עצם היום הזה, כאשר מגיעה מרכבת האש אל קצה המערב, מתנפל עליה אפפ במטרה להרוג את אל השמש ולמנוע ממנו לרדת מטה ולחצות את העולם התחתון.

אם שליחותו של אפפ תעלה יפה, אל השמש ימות והחושך יחזור לשרור על מצרים. החיים ייעלמו ונון ישוב לשרור ביקום.וכך, מדי יום ביומו מתלקחת מחדש המלחמה בין הנחש הקדמוני לבין אל השמש.  מדי יום הורג אל השמש את הנחש המפלצתי,  ודמו של הנחש שניתז אל השמים צובע אותם באדום – וזו הסיבה האמיתית לכך שהשקיעה אדומה.ומי שרוצה לשמוע הסבר שגוי ולא נכון שאומר שהשקיעה אדומה בגלל "שאור אדום חולף דרך האוויר בקלילות, בעוד שהאור הכחול פוגע במולקולות האוויר ומתפזר לכל עבר" – מוזמן להמשיך להקשיב לפודקאסטים בענייני מדע שמגיש רן לוי.

אבל אנחנו בעושים תנ"ך יודעים את האמת וזה מה שחשוב…. !

 

לענייננו, היות שכותבי התנ"ך ידעו שהנחש הוא חיה מיתית, לא צריך להתפלא על כך שהם השתמשו בו כדי לספר שהוא זה שפיתה את האישה לאכול מהפרי שהכיל את המוות. הסיפור הזה הוא עוד פרט שמתיישב נכון עם התקופה שבה סופר.

 

הגירוש מגן עדן – סיפור בועה וחשיבותו להבנת התנ"ך

 

מבחינה ספרותית, סיפור הבריאה שבמרכזו עומד הגירוש מגן עדן, הוא סיפור בועה.הוא בועה במובן זה שהוא לא נזכר פעם נוספת בתנ"ך.בשום מקום לא נמצא הד לכך שגן עדן התקיים בזמן מן הזמנים, או שהמוות היה טמון בתוך פרי שנאסר לאכול ממנו. פרט לסיפור שלנו, המוות מוצג בתנ"ך כתהליך טבעי של סוף החיים.אז אם הוא סיפור בועה, למה היה  חשוב לספר אותו?

 

נמשיל את כותבי התנ"ך לבנאים.  וכמו שבנאים יודעים שהיסודות לבניין מונחים ראשונים, והם הערובה ליציבותו, כך נהגו גם הם.העובדה שכותבי התנ"ך בחרו לפתוח את ספרם בשני סיפורי בריאה, משמע שהם ייחסו להם חשיבות עליונה – ועל סיפור הבריאה הראשון דיברנו בהרחבה, ולא נחזור עליו.

 

אחרית הימים

 

העובדה שסיפור גן עדן הוא סיפור בועה, איננה מבטלת את השפעתו העצומה על הטקסט המקראי עצמו. ועוד יותר מכך על הספרות המאוחרת שצמחה מתוך התנ"ך.נכון שהתנ"ך לא מזכיר בשנית את סיפור גן עדן.  יחד עם זאת, התפיסה שלפיה אלוהים ברא עולם מושלם, אוטופי ואידילי, שהאדם במעשיו הרעים מקלקל אותו, חוזרת מאות פעמים בתנ"ך. אלמלא היה האדם יצור תבוני, לא ניתן היה להאשים אותו בשום דבר.

 

ובכל זאת התפיסה שלפיה האל המושלם ברא עולם מושלם,  עומדת ברקע חזונות אחרית הימים של הנביאים. חזונות אחרים הימים מבטאים את הציפייה שהמציאות המושלמת שהתקיימה בגן עדן, תחזור ותתקיים בשנית. אני אגיד את זה במילים אחרות: אם תמחק מהתנ"ך את סיפור גן עדן האוטופי, יהיה עליך למחוק את חזונות אחרית הימים של הנביאים, ועל הדרך גם את הציפייה לבואו של המשיח – שלו נצטרך להקדיש תכנית נפרדת. אז נכון שמצד אחד סיפור גן עדן הוא סיפור בועה, אך מהצד השני הוא אחד מעמודי הייסוד החשובים להבנת התנ"ך.

 

ועידן אחרית הימים יהיה כאן על פני האדמה?כן.חזונות אחרית הימים מציגים תפיסת זמן קווית, ליניארית, שלפיה הזמן מתקדם מבריאת העולם אל קץ העולם. מהתחנה הראשונה אל התחנה האחרונה.בקץ הימים, בדקת הקיום האחרונה של העולם שברא אלוהים ושבו אנחנו חיים, יקום אלוהים מעל כסאו וישפוט את היקום – וזה יהיה משפט יום הדין הגדול, שלאחריו יפציע עידן אחרית הימים, שהוא חזרה לימי גן עדן.משפט יום הדין יהיה יום של אימה גדולה שבו היקום שברא אלוהים יזדעזע ויחשיך ולא יהיה בו כל אור, זולת האש של המשפט.ביום הדין יכחיד אלוהים את כל הרשעה מהעולם, ובאותה שנייה יפציע עולם חדש ומופלא, שהוא עידן אחרית הימים.

 

להמחשה ובקיצור רב, נקרא  פסוקים אחדים שמתארים את האימה הגדולה של יום המשפט. ספר יואל, פרק ב:

 

תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן  וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי … כִּי בָא יוֹם יְהוָה  כִּי קָרוֹב.  ב יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה,  יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל ….  כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם  וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף = לא יבוא בשנית…. לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ,  וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה; כְּגַן עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו,  וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה,  וְגַם פְּלֵיטָה  לֹא הָיְתָה לּוֹ. … שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ  וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם.

 

מחבר ספר צפניה (פרק א) חזר על אותו רעיון:

יד קָרוֹב יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל,  קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד; קוֹל יוֹם יְהוָה …  יוֹם עֶבְרָה = זעם הַיּוֹם הַהוּא:  יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה,  יוֹם שֹׁאָה …  יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה,  יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל.  …..  וַהֲצֵרֹתִי לָאָדָם = אלוהים עשה צרה לחוטאים וְהָלְכוּ כַּעִוְרִים  כִּי לַיהוָה  חָטָאוּ; וְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר  =לעפר  יח גַּם כַּסְפָּם גַּם זְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם  בְּיוֹם עֶבְרַת יְהוָה,  וּבְאֵשׁ קִנְאָתוֹ  תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ….

 

זהו. המשפט הסתיים,  והנה מפציעה לה בריאה חדשה שמושפעת מסיפור גן עדן – ומכיוון שאי אפשר בלי ישעיהו, ניקח שתי דוגמאות משם.בימי אחרית הימים שמסמלים את הבריאה החדשה:

וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה – כְּאוֹר הַחַמָּה ; וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם –  כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים (יש' ל  כו).

כלומר, באחרית הימים אורו של הירח יהיה חזק כאור השמש. ואור השמש יכפיל את עצמו 7 פעמים, כאור הפלאי שהתקיים ביקום בטרם ברא אלוהים את השמש ואת הירח.אם ההתחממות הגלובלית תמשך, אור השמש עלול להכפיל את עצמו. לא בטוח שמישהו באמת מצפה לכך …אז ניקח דוגמה אחרת. בפרק יא אנחנו מוצאים שבעתיד המושלם הטורפים והנטרפים יחיו בשלום ובאחווה – ושהנחש יחזור להיות ידידו של האדם, כפי שהיה בגן עדן :

 וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ

 וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ;

….

וְאַרְיֵה  כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. 

עד כאן התיאור שאומר שבימי אחרית הימים לא יהיו יותר טורפים ונטרפים.ועכשיו לתיקון היחסים בין האדם לנחש:

וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק  עַל חֻר פָּתֶן; כלומר, תינוק שהוא עדיין יונק, משתעשע מעל חור שבו פתן שהוא נחש ארסי.

וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה.חזרה על אותם דברים. גמול הוא ילד בן שלוש שנים שנגמל מיניקה. ידו הדה – הושיט את ידו. ומה שיש כאן הוא שני תינוקות שמשתעשעים ליד מקומות מסתור של שני נחשים ארסיים, צפע ונחש.

ועכשיו החתימה שמחזירה אותנו לעץ הדעת:

לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי:  כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה,כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.

ועוד תמונה שלקוחה מגן עדן (יואל ד):

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס = עסיס = המיץ של עצי הפרי, מתכתב עם עצי הפרי שבגן עדן.   וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב, אותו הדבר, רק ביטוי לשפע של חלב  וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה  יֵלְכוּ מָיִם; וּמַעְיָן  מִבֵּית יְהוָה יֵצֵא  וְהִשְׁקָה  אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים.  …. וִיהוּדָה  לְעוֹלָם תֵּשֵׁב  וִירוּשָׁלִַם  לְדוֹר וָדוֹר. 

אפיקי יהודה הם אפיקי המים הצחיחים של מדבר יהודה, שגם הם ישפעו מים.

 

לקראת סיום

 

בפרק הקודם עמדנו על כך שסיפורי הבריאה שרווחו בעולם הקדום מעידים שהקדמונים  ידעו שהיה שלב שבו העולם לא התקיים, ושהם ייחסו את בריאתו לאלים שבהם האמינו. הסיבה לכך היא שבכך הוכיח כל עם ועם את עוצמתו וכוחו של האל שבו האמינו –  והדברים האלה נכונים גם לגבי התנ"ך, שמציג את אלוהים כאל יחיד ועוצמתי, שהיקום סר למרותו.אלא שברבות הימים בני העמים שחיו באירופה קיבלו עליהם את הנצרות. ואלה שחיו בארצות ערב, קיבלו עליהם את האיסלם.אלה וגם אלה קיבלו את התנ"ך כספר הייסוד של אמונתם החדשה.וברגע שזה קרה, האלים הבוראים שבהם האמינו אבותיהם הקדומים, נשכחו וננטשו.מה שנשאר כאמת מוחלטת, הוא התנ"ך. התנ"ך הוא הגזע שממנו הסתעפו שתי הדתות.ברבות הימים גברה עלינו החשיבה המדעית וסיפורי הבריאה שהתנ"ך מספר עליהם, הם היחידים ששרדו.

ושניים אלה מושכים אליהם את כולם. את התיאולוגים והפילוסופים, ואת המדענים שמעמתים את סיפור הבריאה עם המפץ הגדול ;  את המורות המסכנות שצריכות ללמד שאלוהים ברא את העולם בשישה ימים,  ואת הבדחנים שלועגים לאלוהים שנאלץ לנוח ביום שבת.

אלא שכל אלה שמתווכחים עם השאלה אם אלוהי התנ"ך קיים או לא, וכל המדענים,  והפילוסופים והליצנים, שכחו שאבותיהם הקדומים האמינו וסגדו לאל תור ולאודין הסקנדינביים, ולדונר הגרמני.ואלה שמלגלגים על כך שאלוהים יצר את האדם מעפר, שכחו שהאלים שבהם האמינו אבותיהם, יצרו את האדם מטיט או מבוץ.  ושחלקם ייבשו את בובות האדם בתנור, חלקם תלו אותם לייבוש בחוץ.ואלה שבזים לסיפור שבו הנחש דיבר כבן אדם, שכחו שהמיתולוגיות שלהם מספרות על נחשים שהקיפו את העולם ועל דרקונים יורקי אש.במילים אחרות, היעלמותם של העמים הפגאנים, העלימה גם את סיפורי הבריאה שסיפרו.וקבלת האמונה בקיומו של אל אחד, השאירה בחיים את סיפורי הבריאה שעליהם מספר התנ"ך.

 

אך בכך הדברים לא מסתיימים.הנצרות והאיסלם אינם הפיצולים היחידים לתנ"ך ולסיפורי הבריאה. הספרים החיצונים, ספרות חז"ל וכתות גנוסטיות, כולם חזרו ועסקו בסיפור הבריאה ששם במרכזו את הגירוש מגן עדן. ויותר מכל סיפור אחר שמביא התנ"ך, דווקא הסיפור הזה מתפתח ומתעצם למידות אסטרונומיות.

 

עד כאן

 

You may also like...

1 Response

  1. מיכאל אביגדול סאלד הגיב:

    ראשית רציתי לומר שהפרקים כולם מרתקים, ופרק זה מרתק באופן מיוחד, ותודה לכל העוסקים במלאכה.
    רציתי להתווכח עם חלק מהדברים שנאמרו כאן, דווקא מנקודת מבט חילונית של אדם שקורא את הטקסט, ולא מסכים עם הפרשנות שנאמרה כאן. אני מצטט: "אז אם אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע הייתה תנאי להכרה בקיומו של האל, ולהבנת הרבים שכתובים בתנ"ך, מדוע הוא אסר לאכול ממנו.
    התשובה היא שלפרי הייתה תכונה נוספת, לא פחות מרתקת. הוא הכיל בתוכו את המוות : והדברים האלה כתובים במילים ברורות:
    מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. " סוף ציטוט.
    לדעתי , הנתמכת מהסיפור עצמו, פרי עץ הדעת היה טוב בלבד, ללא רע. הוא נתן את הדעת, וקירב את האדם לאלוהות. למעשה, זהו סיפור שדומה מאד למתן האש בתרבות היוונית. בגן העדן מושג המוות היה קיים. מכיוון שאם לא היה קיים, אי אפשר היה לאיים על האדם במוות. לדעתי, האלהים הוא הראשון ששיקר לאדם, ולא להיפך. ומכאן, הברית בין האדם לאלהים החלה בחטא קדמון, אבל לא של האדם, אלא של האלהים. כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת. ראשית – לא נאמר לאדם שום דבר על התכונות החיוביות של עץ הדעת. שנית, עובדתית, ביום שאדם אכל מעץ הדעת הוא לא מת. לעומתו, הנחש אמר את האמת המלאה. האדם לא מת, וקיבלת את מתנת הדעת. שנית, הסיבה שאדם גורש מגן עדן היא לא על מנת לשמור על טהרת גן עדן, מכיוון שכפי שכבר נאמר היה בו שקר וכזב, ומושג המוות כבר היה ידוע בו. אחרת אי אפשר היה לאיים בו. שלישית, לא ראיתי בפרק אזכור לפסקה מאד חשובה בפרק ג'- כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן–לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם. כד וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. {ס}.
    אם אני מבין נכון את הכתוב, והוא נאמר בשפה מאד פשוטה, לשם שינוי – האלוהים חשש כי האדם, אשר קיבל את מתנת הדעת, יבחר גם לחיות חיי נצח ויאכל מעץ החיים. ובכך, יהפוך ל"אחד ממנו" כלומר אחד מהאלים ויזכה גם לחיי נצח. ועקב החשש הזה האלהים גירש את האדם מגן עדן, וקילל אותו בכל הקללות על מנת שלא ישתווה לאלהים. התמונה המצטיירת כאן היא הרבה יותר דומה לסיפורי הבריאה השונים בסביבתנו מאשר לסיפור שאנו מנסים להנחיל היום על ידי פרשנות המתעלמת מהטקסט הפשוט. אלהים שיצר יצירה שהתעלתה על ציפיותיו ועשתה מעשה נועז ומפחיד. בדיוק כמו שאנו חוששים היום מכך שבינה מלאכותית תתעלה עלינו ותשתלט עלינו, ומכאן אנחנו יוצרים בלמים ואיזונים. התוצאה היא סיפור שמבחינה היסטורית נראה לי אמין הרבה יותר, ומתאים להלך המחשבה אשר היה נפוץ בעת כתיבת סיפורי התנ"ך. למעשה סיפור בריאת האדם דומה לסיפור של הגולם מפראג, של דמות מחומר אשר אמורה הייתה להיות עבד נרצע, ולעבוד את האדמה של גן עדן , מעין גנן. אולם מרגע שהאדם פיתח תכונות שמקרבות אותו לאלהים, ומסכנות את האלהים, הוא גירש אותו מהגן והפך אותו לעבד על פני האדמה. בסה"כ זה סיפור שמרומם את האדם, ולא את האל, סיפור שמחזק את התכונות שמייחדות את האדם על פני כל יצור אחר על פני האדמה – סקרנות, פעלתנות, שכל, וניסיון להבין את העולם שבו הוא חי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *