[עושים היסטוריה] 228: משימתה האחרונה של הצוללת שירה, חלק ב'

הצוללת שירה (צילום: ענבר רז)- הפודקאסט עושים היסטוריה

בעשרה באוגוסט, 1942, התקרבה הצוללת שירה אל חופי ארץ ישראל מבלי שאנשיה היו מודעים לכך שהצי הבריטי מודע לקיומם וממתין להם. בשלב מסוים נתגלתה השירה על ידי מטוס תצפית בריטי לא רחוק מחופי קפריסין, אך בשלב הזה עדיין לא ידעו הבריטים מהי המטרה: נמל חיפה, נמל ביירות או אולי שוב נמל אלכסנדריה. בחלקו השני של סיפור הצוללת שירה נגלה כיצד היא טובעה, מה קרה לאנשי צוותה – ומה נשאר ממנה היום?

קישור לחלקו הראשון של הפרק – משימתה האחרונה של הצוללת שירה.

האזנה נעימה,

רן.


הורד את הקובץ (mp3)

הרשמה לפודקאסט:
רשימות תפוצה: דואר אלקטרוני | WhatsApp
אפליקציות: אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת
אפשרויות נוספות

תמלול הפרק: משימתה האחרונה של הצוללת שירה, חלק ב'

כתב: רן לוי

קישור לחלק א'

"[אהוד] מה שמשך אותי תמיד לים זה שזה הג'ונגל הכי קרוב לבית. כשאתה ביבשה, אין מקום שאתה הולך ולא היה בו מישהו. ברוב המקומות כבר היה מישהו לפניך. נדיר מאד למצוא משהו ראשוני, איזשהו מטמון. בים, כל צלילה אתה מגלה משהו חדש. השטחים כל כך גדולים, והפוטנציאל של הגילוי כל כך גדול…זה מה שמשך אותי עוד מילדותיי. זה הג'ונגל הכי קרוב לבית."

זהו הד"ר אהוד גלילי, ארכיאולוג תת-ימי מאוניברסיטת חיפה. לפני כמעט ארבעים שנה גילה גלילי מצבור גדול של גולגלות ועצמות אדם בירכתיה של הצוללת האיטלקית שירה, השקועה בעומק שלושים מטרים ובמרחק של כעשרה קילומטרים מחופי חיפה. אהוד ואני יושבים כעת בתוך בונקר חבוי, אי שם למרגלות מצפה סטלה מאריס בחיפה – בונקר שבימי מלחמת העולם השנייה היה מרכז השליטה והבקרה של הבריטים על מה שהייתה מערכת גילוי צוללות מתקדמת ואולטרא-סודית. כה סודית, למעשה, עד שעד היום כמעט ואין בישראל, או בעולם, כולל חיל הים שלנו, מי שמודע לקיומה. העדויות היחידות להימצאות מערכת הגילוי הזו הם קילומטרים של כבלי נחושת מסתוריים המתפתלים בקרקעית נמל חיפה, כמה בונקרים ריקים ומגדלי תצפית נטושים במקומות שונים לאורך המפרץ – וגם, כך מסתבר, גווית המתכת המתפוררת של הצוללת שירה.

"[אהוד] אז ידעו שהיו תותחים בסטלה מאריס, וידעו אפילו איזה רג'ימנט ישב פה. יש אפילו את היומנים שלהם. וידעו שהיו תותחים בבת גלים. כל הדברים האלה היו ידועים. אבל אף אחד לא ידע שהיו מערכות הגנה תת ימיות.

[רן] זה היה מאד סודי, כנראה.

[אהוד] כנראה שבתקופה ההיא, בתקופת המנדט, זה היה מאד סודי. אחרי המלחמה, אלף – השאירו את זה בים, לא טרחו להוציא את זה. היומנים וכל התכניות…הרי כשמישהו בנה את זה היו תכניות, היה מהנדס, מישהו שירטט את זה. היה פה מערך שלם! היה צריך לעשות דרך גישה, הייתה לוגיסטיקה כדי להביא את כל הבטון. היו ניירות – אבל הניירות האלה הושמדו כי היו סודיים. אנחנו צריכים להבין שכמה שנים אחרי זה המנדט הבריטי עזב את ארץ ישראל. כנראה השמידו את הניירות האלה כי לא נראה להם שהם בעלי חשיבות היסטורית – או בגלל שזה עדיין היה סודי ותכננו להשתמש בזה בהמשך ולא רצו לחשוף אותם.

עד היום לא מצאנו שום דבר בארכיונים שמזכיר את זה, פרט למסמך אחד שמסביר שהיו במלטה, במחסנים, מערכות הגנה תת ימיות נגד צוללות שמיועדות לנמל חיפה. בשום מקום לא כתוב שהפעילו את זה – אבל אנחנו רואים את זה שהפעילו."

טעותם של האיטלקים

בדצמבר 1941 פשטה שירה על נמל אלכסנדריה. שישה לוחמי קומנדו מהשייטת העשירית המובחרת הניחו מוקשים ופוצצו מספר ספינות מלחמה בריטיות, במהלך שהיטה את כף השליטה על הים התיכון לטובת האיטלקים ובעלי בריתם הגרמנים. זו הייתה הצלחה מסחררת, כמעט חסרת תקדים – וכעת החליטו בפיקוד האיטלקי על היעד הבא: חיפה.

האיטלקים ביקשו מהגרמנים מידע מודיעיני על נמל חיפה, ואלו שלחו מטוסי ריגול לצלם את הנמל. התצלומים העלו שבנמל עוגנות כמה וכמה אניות מלחמה וספינות סוחר בריטיות – מטרות מעולות ללוחמי הקומנדו של השייטת העשירית. בסוף יולי 1942 יצאה השירה לדרכה מנמל לה-ספציה שבאיטליה אל האי לארוס כדי לאסוף שם את אנשי הקומנדו שיגיעו בטיסה של חיל האוויר הגרמני. זה היה בדיוק אותו הנוהל המבצעי שהפעילו האיטלקים בתקיפה על נמל אלכסנדריה כך שלכאורה שום דבר לא אמור היה להשתבש – פרט לעצם העובדה שזה היה בדיוק אותו הנוהל המבצעי שהפעילו האיטלקים בתקיפה על אלכסנדריה.

"[אהוד] עכשיו, ההצלחה הזו כל כך סינוורה אותם שהם החלו לזלזל בנוהלים. הרי ידוע שבמלחמה אתה לא מבצע כל פעם את אותה הרוטינה, אתה צריך כל פעם לשנות."

האיטלקים לא ידעו זאת, אבל שירותי הביון הבריטים פיצחו את צופן האניגמה ששימש את הגרמנים והאזינו לכל התשדורות שלהם. אחת התשדורות הייתה בקשה ממפקדת הצי האיטלקי לחיל האוויר הגרמני להטיס עשרה קצינים מרומא לאי לארוס. על פניו – שדר מנהלתי שגרתי, לא שונה ממיליוני שדרים אחרים. אבל מישהו במודיעין הבריטי נזכר שגם יומיים לפני המבצע הנועז באלכסנדריה ביקשו האיטלקים מהגרמנים הטסה של עשרה קצינים מרומא ללארוס. הוא עשה אחד ועוד אחד – והבין שכוחות הקומנדו האיטלקים יוצאים לפשיטה נוספת.

וכך, בעשרה באוגוסט, 1942, התקרבה הצוללת שירה אל חופי ארץ ישראל מבלי שאנשיה היו מודעים לכך שהצי הבריטי מודע לקיומם וממתין להם. בשלב מסוים נתגלתה השירה על ידי מטוס תצפית בריטי לא רחוק מחופי קפריסין, אך בשלב הזה עדיין לא ידעו הבריטים מהי המטרה: נמל חיפה, נמל ביירות או אולי שוב נמל אלכסנדריה.

במפרץ חיפה היו כל הכוחות בכוננות עליונה. מטוסי סיור וספינות מלחמה סרקו את פני השטח. סוללות התותחים שעל ההר ובשובר הגלים היו מוכנות לפעולה, ובמגדל תצפית מבוצר לא הרחק מבוסתן הגליל שמצפון לעכו ישבו חיילים בריטים והביטו בלוח המכוונים אלקטרוני. לוח המכוונים היה מחובר לכבל באורך ארבעה קילומטרים שהיה מונח בצורת לולאה על קרקעית הים, בניצב לחוף כחלק ממערכת גילוי צוללות. למרבה האירוניה, מערכת הגילוי הזו הותקנה בנמל חיפה, ככל הנראה, רק חודשים ספורים קודם לכן – בעקבות התקיפה המוצלחת של הצוללת שירה, בנמל אלכסנדריה.

מפרץ חיפה - מבט מאזור סטלה מאריס - הפודקאסט עושים היסטוריה

מפרץ חיפה – מבט מאזור סטלה מאריס

מלכודת מוות

השירה התקדמה מתחת למים לכיוון נמל חיפה מצפון לדרום, ואז חלפה בלא יודעין מעל לולאת המתכת. השדה המגנטי שבקע מגוף הברזל של הצוללת השרה זרם חשמלי בכבל, ובמגדל התצפית זינקה המחט וקפצה בלוח המכוונים. החיילים הבריטים זינקו ממקומם והסתובבו מיד אל הים: הם הרימו את משקפותיהם וסרקו את קו האופק. שום ספינה לא נראתה בו. באותו הרגע הבינו החיילים לבטח כי הגורם היחידי להתראה שקיבלו הוא התקרבות צוללת, והם הפעילו את האזעקה. השירה המשיכה להפליג מתחת למים לעבר פתח נמל חיפה, מבלי שתהיה מודעת לכך שמעל המים ממתין לה גהינום.

"[אהוד]בשלב מסוים, אחד המטוסים איתר את הצוללת והחל לירות עליה. הצוללת ירדה לקרקעית הים – ואז הספינות, ציידות הצוללות, כנראה הצליחו לאתר את מיקומה המשוער ולזרוק פצצות עומק. צוללת על קרקעית הים אינה מהירה , ואינה יכולה לברוח למים עמוקים, ולעומתה, הספינות מהירות. מפרץ חיפה שטוח למדי ונדרש זמן רב להגיע למים עמוקים, ולא היה להם את הזמן הזה. הם כנראה דוממו מנועים וקיוו שלא יפגעו בהם. אחת הפצצות כנראה פגעה בהם – ואז הם הבינו שהכל אבוד.

עכשיו, פה מתחיל הויכוח. אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה, אלא רק לשחזר על פי יומני המלחמה. כמובן שמהצוללת אין עדויות – אבל יש עדויות מחיל האוויר, מחיל הים והתותחנים. העדויות הם שהצוללת עלתה על פני המים. האיטלקים טוענים שזה כנראה כדי להיכנע: כשהמפקד הבין שאין סיכוי, הוא החליט להציל את הצוות. אנחנו צריכים להבין את כל הרקע: הצוללת הזו, כמה צרות היא עשתה לבריטים…כמה הם היו מחוממים עליה! ברגע שהיא עלתה למעלה, מה שנקרא – אש מכל הכלים. גם המטוסים ירו עליה, גם הספינה ירתה עליה, וגם התותחים הכבדים מסטלה מאריס.

עכשיו, לפגוע ממרחק של עשרה ק"מ זה לא פשוט. ביומן המלחמה הבריטי כתוב שניתנה פקודת אש לתותחים של סטלה מאריס: ברגע שאתה מזהה את המטרה וברגע שהספינה 'איסלי' תהייה במרחק בטוח – כי עכשיו אין טעם לזרוק פצצות עומק: ברגע שהצוללת עלתה, האיסלי התרחקה – ברגע שהתותחנים ראו שהאיסלי רחוקה מספיק והם לא יפגעו בה, הם החלו לירות עליה את הפגזים הכבדים. כנראה שאחד הפגזים האלה פגע במרכז הצוללת. זו הייתה מכת המוות של הצוללת."

פגז פער חור גדול בדופן הצוללת שירה, והיא החלה מתמלאת במים. חרטום הצוללת החל נוטה מטה, בעוד הירכתיים מלאי האוויר עדיין התרוממו מעל המים.

"[אהוד] באזור הזה של הירכתיים שצפו, כנראה כל הצוות התרכז ומשם ניסו להימלט. שניים הצליחו כנראה לצאת, ומצאו אותם אחר כך מתים בחוף קרית חיים. קברו אותם בחיפה. כל היתר נשארו בפנים. הצוללת התמלאה במים מהר מאד והם לא הצליחו לצאת, כי גם הדלת לא הייתה פתוחה לגמרי. אני בקושי הצלחתי לצאת משם. אז בתוך פאניקה של פיצוץ, ומים ועשן – זו כמעט משימה בלתי אפשרית.

[רן] מלכודת מוות.

[אהוד] מלכודת מוות. שם גם מצאנו את רוב הגוויות, בחלק הזה של הירכתיים. ואז היא שקעה."

את מלכודת המוות הזו חשף הד"ר גלילי כשצלל אל הצוללת שירה ב-1982, עדיין כדיג ולא ארכיאולוג. עצמותיהם של עשרות אנשי הצוות היו מונחות שם באותו המקום שבו נהרגו ארבעים שנים קודם לכן. גלילי, וכל מי שהכיר את הסיפור, הופתע מאוד מגילוי העצמות בתוך שרידי השירה כיוון שחברה פרטית שצללה אל השירה עוד בראשית שנות השישים לא מצאה שרידים בצוללת.

"[אהוד] אנחנו ידענו שב-1962 הגיעה לפה משלחת איטלקית של חברת עבודות צלילה בשם 'פרוטה' – הם עוד עבדו עם קסדות אמודאים – ושכרו אותם משפחות הנעדרים.

צריך להבין את הרקע. מדובר במלחמת העולם השניה: איטליה הצטרפה, כתוצאה מבחירה של מוסוליני הפאשיסט לגרמניה הנאצית, ואחר כך קרה מה שקרה. הייתה הרגשה מאד לא נעימה בקרב הפוליטיקאים והעם האיטלקי ורצון להשכיח את התקופה הזו. לשכוח מזה. לבנות מחדש, לא להתעסק עם זה יותר מדי. למרות שאנשי השייטת העשירית היו האנשים האמיצים ביותר באיטליה במלחמת העולם השניה, והם שמרו על הכבוד האיטלקי. זו הייתה יחידת עילית שעשתה צרות צרורות לבעלות הברית בים התיכון. המון הצלחות. המדינה עצמה לא רצתה, כנראה, לקחת אחריות רשמית על מבצע חילוץ, בגלל הרקע של מלחמת העולם השניה והפאשיזם והכל. אנחנו מדברים על 1960 – רק 12 שנים אחרי מלחמת העולם השניה. כל העסק היה עדיין טרי, והמשפחות כנראה נאלצו לקחת חברה פרטית ולשלם להם. יכול להיות שהממשלה עזרה – אבל אוף דה רקורד.

החברה הגיעה לפה וניסו להכנס [לצוללת]. יש דוח של אחד שניסה להכנס, נכנס קצת לאזור מגדל הפיקוח. הוא כתב שקשה מאד להכנס לשם והוא לא ראה גופות או עצמות. יתרה מזאת, הם ידעו שיש שם מוקשים וחומרי חבלה דרוכים ומוכנים לפעולה. נוהל הקרב היה שכשמתקרבים ליעד התקיפה – והרי הצוללת הזו באה לתקוף את נמל חיפה – בערך שלושים או ארבעים מייל לפני שמגיעים, דורכים את המוקשים, מחמשים אותם, את הטורפדו…הכל מוכן. זאת אומרת, יש שם טונות של חומר נפץ וכל נגיעה יכולה להפעיל אותם. חברה פרטית, בשביל מה להם להסתכן? לא רצו להכנס. הם פירקו כמה חלקים מהצוללת – את הצריח ועוד כמה דברים – ושלחו את זה לאיטלקיה. בלה-ספציה וברומא יש מצבות עם חפצים שאותה חברת פרוטה הביאה מהצוללת.

ואז הם כמעט פשטו את הרגל, וביקשו אישור לפרק את הצוללת לגרוטאות. הם קיבלו אישור, והחלו לפרק את הצוללת – ובאמת אנחנו יכולים לראות את הסימנים של החיתוך. אבל זה כנראה לא היה משתלם: זה היה רחוק מהחוף, בעומק שלושים מטר. עבודה עם קסדות אמודאים, זה כנראה לא שווה את המאמץ. באיזה שהוא שלב הם פשטו את הרגל, השאירו פה את הספינות והרכבים שלהם וחזרו לאיטליה. עד היום יש את אחת הספינות של פרוטה במעגן הדיג קישון. היא שייכת לדייג – מכרו אותה."

הים הוא קבר טוב מספיק

כאיש חיל הים לשעבר, גלילי לא רצה – ולא היה יכול – לתת לסיפור של השירה להסתיים כך. מי שלומד את ההיסטוריה של מלחמת העולם השניה רגיל לחשוב על האיטלקים בתור ה'רעים' בסיפור, בעלי בריתם של הנאצים. סיפורה של השירה ושל לוחמי השייטת העשירית, במיוחד אלו שהצטרפו מאוחר יותר אל הבריטים ונלחמו עמם כתף אל כתף נגד הנאצים – מוכיח לנו שלא תמיד ההיסטוריה היא עניין של שחור ולבן.

"[אהוד] אנחנו הכרנו את האנשים האלה. הכרנו את העלילות שלהם, למדנו עליהם כשהיינו בצבא. חיל הים הישראלי התאמן אצל חיל האיטלקי בראשית דרכו: כל פעילות הקומנדו, המכשירים, ה'חזירים' שמתגנבים איתם לנמלים – זה הכל פיתוח של הקומנדו האיטלקי ומי שלימד את זה היו בוגרים של השייטת העשירית. כלומר היו קשרים מאד טובים עם איטליה אחרי המלחמה. אנחנו מכירים את הסיפור של ה'דקר', אנחנו יודעים כמה אנחנו משקיעים באיתור נעדרים, כמה זה חשוב להביא לקבורה ולתת את הכבוד האחרון לחיילים שלא שבו. זה קומם אותנו הסיפור הזה של לוחמי השייטת העשירית ואיש לא מתעניין בהם."

אהוד ידע שממשלת איטליה לא תמהר להעיר ממרבצם את שדי מלחמת העולם השניה – ועל כן להעזר בתמונות שצילם בתוך הצוללת השקועה, התמונות של עצמות אנשי הצוות, כאמצעי לחץ.

"[אהוד] לקחנו את התמונות, הבאנו את זה לקונסול הצבאי האיטלקי בהרצליה, קולונל דה-מריה. הוא היה פקיד איטלקי, ואמר – תשמעו, לא צריך לגעת בזה, צריך לשכוח מזה. רוח הדברים שהייתה נפוצה אז באותם הימים באיטליה. אמרתי לו – לא צריך להחזיר אותם לאיטליה, לתת להם את הכבוד? הוא אמר – לא, הים זה קבר מספיק טוב.

ואז הפעלנו עליו לחץ. אמרנו לו – אנחנו אנשי חיל הים ומכבדים את הלוחמים. אבל עלולים לצלול שם כל מיני דייגים ולהוציא משם את העצמות והגולגלות ולשים את זה כמזכרת על הטלוויזיה! זה יהיה מאד לא נעים.

הוא שמע את זה, אז הוא נהיה אדום. והתעצבן. [צוחקים] לחצנו על הכפתור הנכון. אמרנו שהיום עוד אפשר להציל את הדברים ואנחנו מוכנים לעזור. ביקשנו שיעביר את המסר לאיטליה.

אחרי כמה זמן, חבר שלי רן אדליסט שהיה עיתונאי ואיש שייטת לשעבר שגם צלל איתי לצוללת, לקח את העניינים לידיים. הוא כתב כתבה בעברית באיזה עיתון צהוב שאני לא זוכר את שמו על הסיפור של האיטלקים שהם לא רוצים להחזיר וכדומה. עם קצת לעג, כי זה עיתון צהוב. בקיצור, רצה אלוהים ומישהו תירגם את הכתבה הזו לאיטלקית. היה שם סקנדל, וכמעט הממשלה נפלה בגלל זה.

הם הבינו שאין להם ברירה. הגיעה לכאן אוניית מלחמה עם צוללים ואנחנו עזרנו להם. הוציאו את כל מה שניתן היה להוציא, את הרוב, והביאו אותם לאיטליה. בעיר בארי יש מונומנט לחיילים איטלקים שנפלו מחוץ לגבולות המולדת. יש שם אגף שלם לחיל הים האיטלקי ושם קברו את הלוחמים של השירה."

עבור ד"ר גלילי, חשיפת המערכת לגילוי צוללות במפרץ חיפה הייתה בסך הכול פיסת פאזל נוספת שסייעה לו ולעמיתיו הארכיאולוגים, ביניהם פאביו רוברטו – חוקר איטלקי שסייע במלאכת הנבירה בארכיונים, להשלים את התמונה המלאה לגבי קורותיה של השירה.

"[אהוד] הבעיה היא, אחרי כל כך הרבה שנים, להבדיל. אתה רואה גוף של צוללת מפורק או מפורק חלקית, ואתה לא יודע אם זה נזק של פצצה או נזק של ארוזיה של הים במשך השנים, או נזק של פיצוץ פנימי בתוך הצוללת או נזק של חברת פרוטה שחתכו. אז אנחנו מנסים לשחזר. המטרה היא לשחזר את הרגעים האחרונים של הצוללת האיטלקית גם מבחינה היסטורית שזה מעניין. האיטלקים, [עבורם] זה עניין של כבוד לאומי, לדעת פחות או יותר מה קרה שם, כי עד היום לא יודעים בדיוק מה קרה. האיטלקים טוענים שזו למעשה הייתה הוצאה להורג. זאת אומרת, הלוחמים עלו למעלה על מנת להכנע והוציאו אותם להורג. אנחנו, כחוקרים, מנסים להתעלות מעל כל האמוציות והרגשות הלאומיים, ולנסות להיות צמודים לאמת. אנחנו מנסים להבין כמה שיותר על ידי השרידים והממצאים הארכיונים. 

זה, כאמור, הד"ר גלילי. אבל עבור אהוד, מי שחי את הים מאז שהיה בן 15, גילוי שרידיהם של לוחמי השירה והחזרתם לאיטליה היה גם חוויה רגשית עמוקה.

"[רן] אתה ביקרת באיטליה, נכון? באנדרטאות.

[אהוד] הזמינו אותי. ישנו ארגון ימאים איתנו שנקרא 'אחי הים'. הם הזמינו אותי לטקס, לקבל תעודת הערכה על העזרה שלי לאיתור ולחילוץ ולהחזרה של הלוחמים האיטלקיים של השירה. מאוחר יותר עשינו טיול, כמה חברים, ונסעו לבארי. הגענו לשם והאתר היה סגור, בשבת. זה מבנה ענק עם מוזליאום בפנים, והשומר לא נותן לאף אחד להכנס.

אני יחד עם פאביו רוברטו האיטלקי. לא נבוא עוד פעם – זו הזדמנות! אז הוא [פאביו] סיפר לו שאנחנו הוצאנו את החללים של הספינה שירה. תוך שניות הוא פתח לנו את השער וליווה אותנו, ועשה לנו כבוד, ולקח אותנו אל האגף שבו טמונות העצמות של צוללי השירה. בשבילי, זו הייתה סגירת מעגל שכזו, מ-1982 והפעם הראשונה שראיתי אותם, מקום מנוחתם האחרונה."

האמריקנים פוגעים בשירה

סיפורה של הצוללת שירה תם – אבל לא נשלם. מספר שנים לאחר הוצאת השרידים מהצוללת צלל ד"ר גלילי שוב אל השירה, ונדהם לגלות שמישהו גרם לה נזק כבד.

"[אהוד] זה לא סוד שיש אימונים משותפים של צבא ארצות הברית וצה"ל, ובשלב מסוים היה איזה שהוא אימון משותף עם חיל הים. יום אחד נדהמנו לצלול בצוללת, ולראות ששני הפריסקופים שלה שהיו במצב מעולה – אפשר לראות את זה בתמונות, שני הפריסקופים ומגדל הפיקוד היו שלמים לגמרי, מזקרים למעלה – אנחנו רואים שהפריסקוספים שבורים, ושרשראות ענק כרוכות סביב החלק האחורי של הצוללת. אפילו כמה כלי עבודה. היה ברור שקרה פה משהו.

התחלנו לברר ומסתבר שהיה שם אימון משותף של חיל הים והצי האמריקני. חיל הים התנער מזה, הוא טוען שהאמריקנים עשו.

[רן] מה הם ניסו לעשות?

[אהוד] זה העניין. לפי מה שזה נראה, הם ניסו לעשות תרגיל בהרמת צוללת. לחבר אליה שרשראות ולנסות להציף אותה עם אניה מיוחדת שהתפקיד שלה להציל צוללות. אניה גדולה עם מנופים ענקיים. האמריקאים אומרים – לא, זו הייתה טעות. אנחנו זרקנו עוגן והשרשרת הסתבכה וניסינו לשחרר. לפי מה שזה נראה בשטח, זה ודאי שזה לא מקרה של עוגן שהסתבך.

[רן] עוגן לא מסתבך בכמה לופים סביב הצוללת.

[אהוד] עשו שני לופים סביב כל הצוללת בניסיון להרים אותה. מאוחר יותר הם הודו בחצי פה והתנצלו כלפי הצי האיטלקי. הייתה התנצלות רשמית והאיטלקים קיבלו את זה וסגרו את העניין. אבל כולם יודעים שמחוסר מודעות, גם מחיל הים…הרי מה שקורה: אנשים מתחלפים. באים קצינים צעירים, לא יודעים ולא מכירים, ואומרים – הנה, יש פה איזו גרוטאה, צוללת ישנה. אפשר לעשות עליה אימונים. הם לא מודעים לערך הסנטימנטלי, לתרומה של האתר הזה להיסטוריה של מלחמת העולם השניה והלוחמה הימית בעולם ובארץ ישראל."

התקרית הזו מלמדת אותנו שיעור חשוב לגבי שימור ההיסטוריה. לא מספיק רק לשמר מבנים עתיקים, או רק לתקוע שלט שמכריז על אתר מסוים כעל אתר היסטורי. חשוב לשמר גם את הסיפור שמאחוריו. בלעדי ההקשר ההיסטורי הרחב יותר של מלחמת העולם השניה – השירה היא בסך הכול גרוטאת מתכת ישנה ומחלידה על קרקעית הים, והבונקרים ומגדלי התצפית הבריטים במפרץ חיפה הם בסך הכול מבנים עתיקים ומתפוררים. הסיפור, הוא זה שנותן להם משמעות, והוא זה שמספק לנו סיבה לשמר אותם מלכתחילה.

סטלה מאריס - מבט מהאוויר - הפודקאסט עושים היסטוריה

סטלה מאריס – מבט מהאוויר

"הניסיון המר מלמד אותנו שהשמירה על האתרים האלה זה לא דבר טריוויאלי. יש בכל מקום לחצים גדולים של בניה בארץ, וזה דבר טוב כעיקרון: צריך להתפתח. אבל לא תמיד הגורמים שאחראים על שימור מודעים לזה. לא תמיד אדריכל שמתכנן מערך בניה עושה שיעורי בית ומאתר את כל המשאבים – משאבי טבע, נוף ועתיקות. יש חוקים ומנסים לעשות – אבל לא תמיד מגיעים לכל הדברים. מקום כזה, מחר יכולים לסלול כביש ולהוריד אותו, או להכריז עליו כמבנה מסוכן ולהוריד.

הסוללות בסטלה מאריס. אנחנו ראינו שמתכננים שם פרויקט של בניה. צילמנו אותם, התרענו בפני הגורמים בעיריה. אמרו לנו – אל תדאגו: זה נועד לשימור. אחרי חודשים בה הקבלן וגילח הכל, ובנו שם פארק. התוכנית הייתה במקור לשלב את זה כחלק מהפארק, אבל הקבלן לא היה מודע לזה: איפה שהוא היה נתק בתקשורת וגילחו את המקום."

אז בפעם הבאה שתקפצו לחיפה עם הילדים כדי לבקר בסטלה מאריס ולראות את השמש שוקעת בסערה מרהיבה של אדום, צהוב וכתום מעל המפרץ – אל תעצרו כאן. ספרו להם סיפור: ספרו להם על גבורתם של לוחמי השייטת העשירית, על המתקפה הנועזת של השירה באלכסנדריה ועל המלכודת שהכינו לה הבריטים בנמל חיפה. בכך תעשו שירות טוב לאנשים כדוגמתו של הד"ר אהוד גלילי שמתאמצים כל כך לשמר את ההיסטוריה של ארץ ישראל.


ביבליוגרפיה ומקורות נוספים

http://www.chem.ucl.ac.uk/resources/history/people/goodeve_cf/mm_nonsense.html

http://indicatorloops.com/loopworks.htm

http://www.academia.edu/6720520/Bragg_and_Mitchell_s_Antisubmarine_Loop

http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_89.3.pdf

https://en.wikipedia.org/wiki/Junio_Valerio_Borghese

https://www.usnwc.edu/getattachment/f9f595b1-7547-4929-8d05-b2e798390a3c/Frogmen-against-a-Fleet–The-Italian-Attack-on-Ale.aspx

https://en.wikipedia.org/wiki/Italian_submarine_Scir%C3%A8_(1938)

https://en.wikipedia.org/wiki/Raid_on_Alexandria_(1941)

 

You may also like...

2 Responses

  1. פרנצ מזמר הגיב:

    אפרופו זה, מצורפת כתבה מעניינת שהתפרסמה השבוע בגראדין בעניין הרס נרחב של ספינות המלחמה הטבועות מתקופת מלחמת עולם השנייה, בעיקר למטרות גנבת ברזל:

    https://www.theguardian.com/world/ng-interactive/2017/nov/03/worlds-biggest-grave-robbery-asias-disappearing-ww2-shipwrecks

  2. יהונתן צאן הגיב:

    זו הפלוטילה דצ׳ימאלה אללה ירחמה. השייטת העשירית זה ביטוי כל כך יבש. ואכן, כמעט כל מה שהיה לנו בתחום למדנו מהם. הרבה פריטים העבירו לנו וגם לא מעט כסף הם קיבלו. יוחאי הטביע את האמיר פארוק בסירה בעלת מנוע אלפא רומיאו ומערכת נפץ איטלקית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *